במדריך הטרמפיסט לגלקסיה.

השיר של ווגון יילטץ(מועתק מויקיפדיה):

"אוה מקרטטן מושיקותייך מיקרוביותך לי היא! כגבגשושונריים עלי דבורה מבורחשת. גרופ עותר אני בפניך. פונטיניגי הופכדורמים. ובקפינטנציות תדלגרני עם חובקי אזרדיים פריכים ולא אקרעך במנעצונים עם הצהורובום".

אֵיכָה נָפַלְנוּ, אֲרְבוֹר הַזָּהָב, בְּשִׁיחַ-רָעַם, אֶת-בַּעַל הַכְּאֵב, סָמָאוּג הֶחָשֵׁךְ, עַל-עֵי הַכַּעשׁ, לִשְׁבֹּר כָּל-לֵב, לָשִׁית רֶגֶשׁ. בְּשַׁעַר הָעִיר, הרִיאַנָה מָאֹד, אוֹר הַיָּם נֶעָרַךְ בַּקָּטָן, רִשְׁפֵי הַפַּלָה, בְּעַד הַמַּשָּׁא, שָׂרָף רוֹפֵף, נְשָׁמָה נִשְׁבָּעַת. עַל-רֶכֶב הַכְּסַף, הָרִיּוֹת בְּפוּרָן, נִקְלְעוּ אֲבָרִים, בְּעֵין סוֹף, כְּשֶׁהָרִיקוּ נָפְלוּ, בְּחֹשֶךְ יָשׁוּב, לַמֵּי הַשָּׁחָק, וְלַיְלָה קָרוּב. אֵיזוֹ שְׁחָקָה נָשָׁמֵר בַּחֲסָד, כַּלְבָן עִנְיָן, מִן-רִיוּחַ 

כָּךְ אֲרְבוֹר יְחַיֵּב עַל-בְּהֵן,

כמו בני אדם אז יש מקום לכתיבה יוצרת של האדם.

לדעתי גם כשהבינה תהיה הכי משוכללת, תמיד יהיה אפשר לזהות שיר או ציור או סיפור שנכתב בידי הבינה לעומת שנכתב בידי אדם, יש משהו קר ותבניתי התוצרי הבינה. ויצירתיות היא לא רק שקלול נתונים אלא מעבר לזה. כך שתמיד יהיה לאדם נשהו שאין לבינה. במיוחד שכיום עיקר העבודה של הבינה היא לקחת יצירות קיימות של בני האדם מהאינטרנט, לערבב אותם ולשקלל וליצור משהו חדש. היא לא יוצכת יש מאין, אלא מתבססת על המידע שלקוח מיצירות אנושיות.

בַּיַּעַר הָעָמֹק, בְּצֵל הָעֵצִים, יָשַׁב טְרוֹל גָּדוֹל, נוֹהֵם בַּקְּרָבִּים. בְּעֶרֶב חָשָׁךְ, הוּא הִתְעַרְבֵּב, וְבַכּוֹל שׁוּקָיו שֶׁל דּוֹד גְּלוּק יָרֵב. “וְאִי, יוֹשֵׁב אֲנִי לְבָד, יֵשׁ בְּשׁוּק זֶה, לְתִפְרֵת נֶעָרָד! אֲנִי אֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אֵין לִי מָס, הֲיוֹקְף לִי בְּבָּשָּׂר, זוֹ אֲנִי עַכָּשָׁיו בַּחֲמָס!” הוּא נָגַס בַּשּׁוּק, בְּכָל אֹכֶל עַד קֵץ, מַצִּיץ בַּפָּנִים, וְשָׁם אֵין עֵץ. דּוֹד גְּלוּק חַשׁ שֶׁמַּשֶּׁק, “אֵי, הַטְּרוֹל! מָה עָשִׂיתָ מַה שֶּׁנֶּק!” עַל הַקְּרָבִּים, הוּא הִתְמַסֵּר, אֲבָל הַשּׁוּק נִחְשַׁף, וְאֵין מָה לִבְחֹר. טְרוֹל טָמַן אֶת הָשּׁוּק, בְּכָל פֵּן, וְלוֹ נוֹשָׁאִים, אֵיךְ שָׁכָח אֲחוֹרָן. דּוֹד גְּלוּק יָצָא, בְּעָצוּם וּבְחָזָק, “שׁוּתֵף אוֹתָךְ טְרוֹל! מָה עֹשֶׂה בְּדָּרָק? שׁוּק שֶׁלִּי יָשִׁיב, אֵין שְׁעָרִים לְזָר! אֲנִי אֹכֵל, אַךְ לְא חוֹבְבָן נָשָׁר!” בְּעֵמֶק הַיַּעַר, לֹא נִשְׁכָּח נַעֲרָד, הָטְּרוֹל שֶׁאֱכַל, רַק בַּשּׁוּק נָעָד. וְדּוֹד גְּלוּק יָשִׁיב, בְּיָד מְעוּלָּפָה, מָה שָׁקַע הָטְּרוֹל, לָא תְּאֵן אֲפָרָה

קראתי את שר הטבעות לראשונה לפני כעשרים וחמש שנה, אז אני כבר לא לגמרי זוכרת, אבל אני די בטוחה שהייתי מופתעת מאוד לגלות שגנדלף לא מת בסוף... זה אחד הטוויסטים הטובים בתולדות הספרות, לדעתי.

היה קשה הרגע ההוא...

אבל רק בגלל בדידות החבורה ללא גנדאלף.

הוא היה נעדר בלבד מבחינתי, כיוון שכל עוד הגיבור לא מת בזרועות מישהו (ע"ע בורומיר, מלך רוהאן וכו'),

כל עוד מילותיו האחרונות לא מעוררות השראה עמוקה ("בירחו, טפשים!", נו באמת..) - תמיד יש תקווה.