מסעיף 2, בדרך כלל בגיל הזה טיפול רגשי זה קצת מוקדם מידי באופן ישיר.

ממליצים בדרך כלל על הדרכת הורים כדרך לטפל בילד דרככם.

לגבי 1, קודם כל לא הייתי מתרגשת מזה. זאת אומרת, לא מנסה בכוח. הוא קטן.

משפט קצר של המסר יכול להספיק, לא צריך מעבר לזה. גם אם הוא נאטן ולא מגיב, זה לא אומר שהוא לא מבין.

אם יש משהו שחוזר על עצמו וחשוב לך לדבר איתו, הייתי מנסה דרך משחק כיף. נגיד דובי ש"מרביץ" לדובי אחר. ואז לעשות הצגה מה קרה לדובי ואיך הוא מרגיש.

ואז דרך משחק עקיף לפעמים יותר קל להעביר מסר וגם לקלוט אותו.

חשוב מאוד בעיניי לא לחפור, שיח זה חשוב, אבל לפעמים זה יותר מידי לילדים ואפשר להעביר מסרים בדרכים אחרות.

אנחנו בהדרכת הורים וזה די תקוע כי הוא צריך לעבור תהליך רגשי. המליצו לנו גם וגם. אבל לא מוצאת מטפלת בשבילו.

ולגבי המסררים הקצרים - לקחתי לי. תודה!

שווה לשקול רכיבה טיפול / שחייה טיפולית.

אבל טיפול רגשי ישיר הוא דורש. מצריך הרבה מודעות ושיח.

נראה לי מאוד קשה לילד בגן.

אם זו ההמלצה של מי שהתייעצתם איתו ומכיר אתכם ואת הילד אז אולי זה הדבר הנכון.

אבל רק כדאי לחשוב על זה ולשים לב האם זה הדבר הנכון לילד.

עוד שאלה שעולה לי, והיא מתקשרת למה ששאלתי בהודעה אחרת - האם הקושי הוא שלכם או של הילד. זאת אומרת, לפעמים הילדים עושים דברים אותנו זה מתסכל מאוד, אבל הם ילדים וזה תקין. ואז העבודה היא בעיקר שלנו

אבל לפעמים קושי מול ילד הוא בעצם שלו מול עצמו, ואז באמת כדאי לחשוב איך לעזור לו ובאיזו צורה.

את לא חייבת לענות כמובן, רק מעלה שאלות למחשבה

או כמו שהם קוראים לזה - טיפול בהבעה ויצירה. שזה כן משחקי, אבל יותר מלמד מודעות ושיח רגשי ממה שהבנתי.

הוא חווה טראומות בעברו ומתקשה להשתחרר מהן ובעיקר לכן הומלץ הטיפול. חוץ מזה הרבה מדברים זה פשוט אופי אבל אני מקוה שהטיפול יעזור גם שם לווסת ולנתב אותו.

כמובן שיש גם קושי שלנו ואנחנו עןבדים עליו, אבל מה שמפריע לי זה יותר הקושי הרגשי שלו. 

גם אמא/ אבא טועים

ולשים לב לאופן בו הוא ננזף. ולכמות. אולי התגובה שלכם לא נעימה לו..

קראתי בשם הרב שטיינמן זצל שהטוב ביותר הוא לא לעמת ילד עם דברים לא טובים שהוא עושה, ומנגד לשבח הרבה התנהגות חיובית

יש דברים שצריך לומר כדי לעצב נורמת התנהגות, אבל לא כל דבר צריך להגיד

ומביאה דוגמה אצלנו היום:

הבן שלנו שבר בטעות ביצה על הרצפה. לא הספקתי להגיב כלום והוא התחיל להתנצל, להצטער, להגיד שהוא לא התכוון.

אמרתי לו שהכל בסדר, אני לא כועסת וזה יכול לקרות. לא נורא ולא קרה שום דבר. וניקיתי את זה בנחת והמשכנו הלאה.

אחרי חצי שעה בערך אותו בן, שבר בטעות לאחיו הקטן משחק. אחיו הקטן מגיע אליי ואומר: "אמא, הוא שבר לי בטעות את המשחק. אני לא כועס עליו, הוא לא עשה את זה בכוונה. אבל אני עצוב, את יכולה לבוא לעזור לי?"

וזה ממש הדגים לי שהמסר מחלחל, גם אם זה לא נעשה בצורה ישירה. הילדים קולטים דינמיקה, ולא תמיד צריך להגיד הכל.

אם ילד מרביץ לילד אחר, ההוא בוכה, אני קוראת למרביץ לשאול מה קרה, אבל הוא ננעל. אפילו שאני אומרת אני לא כועסת, רק רוצה להבין מה קרה?

ההוא ננעל כמו הילד של הפותחת. אז לפי הגישה הזאת, מה כן להגיד?

שהוא הולך להיענש/ להינזף/ לקבל ביקורת

אני בדרכ לא נכנסת לפרטים הקטנים של מי התחיל כי זה לא נגמר ולא בא לי להיות שוטרת

ואני לא מחפשת גם צדק נקודתי והכרעה, אני רוצה אחווה ורעות

אז אני קוראת לשניהם שיהיו לידי - אתם אחים ואתם אוהבים אחד את השני נכון..?

אז אני מבקשת שתשמרו אחד על השני, ואם אתם לא מסתדרים קחו הפסקה

וכמובן מנחמת את הבוכה התורן וחיבוק משותף

אם יש משו שחוזר על עצמו לרוב לא אפתח את זה באותו רגע אלא בהמשך, ולא כביקורת או נזיפה.

לתת לילד שהרביצו לו תשומת לב ודאגה

והילד שהרביץ, לתת לו יחס פעם אחרת כשהוא מתנהג יפה

אני רואה שאתה נסער/ ננעל

וקשה לך להתבטא.

אני בטוחה שיש לך מה להגיד בנושא, משהו הציק לך.

להרביץ זו לא תגובה מקובלת אצלנו בבית.

אם תרצה לספר לי מה קרה כשתירגע, אשמח לשמוע ולחשוב איתך ביחד מה אפשר לעשות כדי שבפעם הבאה לא להגיע למצב שמרביצים,

נחשוב איך אפשר להגיד לשני מה מציק לי ולא דרך הרמת ידיים.

מהנסיון שלך באמת ילדים באים ואומרים אחרי שהם נרגעים או שזה ציפיה גדולה מדי לגילו? 

אבל זה עניין של תהליך, כמו כל דבר בחינוך.

לגבי זה שאתן אומרים לו שיבוא לספר מה קרה, מבלי לשקף לו את התחושות קודם,

אוחי מבחינתו הוא מקבל מסר שאתם כבר שפטתם, אז אין עניין לשטוח את הטענות שלו.

אם נותנים לו הרגשה שאתם באמת מבינים שיש צד שני וקשובים לשמוע,

אז הוא יבין אחרי זמן מה שזאת הדרך שבה אתם מקשיבים.

אבל אם למשל יש ילד שתמיד כשהוא בוכה הוא יוצא צודק, אז אתם לא מקשיבים רק דרך שיתוף אלא אתם מקשיבים גם דרך התנהגות,

אז הוא ינסה שתקשיבו לו דרך ההתנהגות שלו של פאסיב אגרסיב (ננעל)

הוא לא מודע לבחירה הזאת, זה הכל בתת מודע דרך שאיך שהוא קולט.

אם הוא ידע שהדרך בבית לפתור קונפליקטים היא בשיתוף, אז סביר להניח שעם הזמן הוא ילך גם בדרך הזאת.

(יש ילדים שמשתפים בקלות ויש ילדים שזורקים לך את הכאב שלהם בכמה מילים כמו:

היא הנסיכה של הבית

תמיד אני צריך לעשות יותר

תמיד הוא צודק

למה רק אני צריך לוותר כל הזמן

וכו'.

אז סיפור טרי:

במקרה נכנסתי לחדר הילדים וראיתי שהבן (4) מצייר על הקיר.

ראיתי גם שלפני כן, הוא הסתובב עם העיפרון הזה במקומות נוספים בבית,

נלחצתי כי הרגע סיימנו שיפוץ וצבענו את כל הבית חוץ מחדר הילדים.

בקיצור בטון שהלחיץ אותו שאלתי אם הוא צייר בעוד מקומות בבית על הקיר? ואמרתי שאסור לצייר על קירות.

אז הוא פרץ בבכי,

שאלתי אותו אם הוא מתחרט על המעשה ולכן הוא בוכה.

הוא ענה לי:

לא רציתי שאף אחד ידע ועכשיו את יודעת.

יעני לא יראת החטא אלא יראת העונש, הוא נבהל שתפסו אותו על חם.. הוא כנראה חשב שלא יראו אותו עושה את המעשה הזה. כלומר היה מודע שהוא לבד בחדר.

לא הייתי משליכה שזה מה שהוא חושב כשהוא בוכה,

אז כנראה שבסוף אפילו בשעת משבר לומדים לשתף. (אם כי זה לא כל הזמן קורה כמובן)

הילד לא תמיד יכול להסביר לך מה גרם להתנהגות התוקפנית (את תמיד יכולה להסביר מה קרה שגרם לך להתפרץ? כלומר לפעמים זה אגרסיות שנמצאות ברקע)

אבל נניח שהיה טריגר ברור (הילד השני חטף לו משחק) הוא לא יספר לך אם הוא לא יהיה בטוח שאת תהיי איתו. אם בסבירות גבוהה הוא יקבל תגובה שיפוטית, הוא לא ידבר.

שימי לב שגם "מה קרה?" אפשר לשאול באינטונציות שונות.

אני הייתי אומרת משהו כמו: אני בטוחה שלא הרבצת סתם. אתה ילד טוב, בטוח קרה משהו. בוא לקבל חיבוק. 

הרבה מדברים על טעויות שלנו, איך תיקנו, על הרגשות שלנו.

הוא מקשיב. לפעמים מופתע שאנחנו מתייחסים למשהו בצורה מסוימת (קבלה של קושי למשל או הודאה בטעות).

כשזה נוגע אליו מתקשה מאד לשתף לדבר.

פה ושם יש ניצנים שלומד להגיד משפטים כמו "אני כועס/עצוב כי ×" במקום להתחיל לכעוס ולזרוק דברים או סתם לשבת בצד בכעס. אבל זה לא תמיד מצליח.

אני לא ככ בטוחה מה זה לא לעמת. דוגמא מעכשיו - לפני כמה ימים הוא תקע משהו בקשית של הבקבוק שלו (בקבוק גן כזה עם קש נפתח). בעלי אמר לו לא לעשות את זה כי הקשית תהרס (היה קשה להוציא את זה). עשה את זה שוב. בעלי אמר לו שוב - הלך לחדר השני ועשה את זה שווב.

באתי ובנחת עזרתי לו להוציא אבל ראיתי שכמעט נהרס הקש אז הסברתי לו שלא יעשה שוב כי הבקבוק יהרס.

כמובן - אחרי כמה זמן עשה את זה שוב.

הערב - עשה את זה שוב רק שהכניס לשם עיפרון שהחוד שלו התפרק בתוך הקש. אז כן ברור שכבר כעסנו. כמה פעמים אפשר להסביר בנחת?

אולי זה לא הורי מצידי אבל אני בן אדם בסוף וזה מאד מתסכל לקנות שוב ושוב חפצים כי הורסים אותם כשלא מקשיבים לבקשות.

מה היית עושה בסיטואציה כזאת? 

פותרת את זה מצד אחר ומביאה לו בקבוק בלי קש

אני לא מבזבזת זמן וכוח על משהו שאפשר לפתור בקלות בלי דיונים

לא רק נקודתי

זה הרעיון הכללי

זה קלאסי שילד לא יקשיב וימשיך לעשות משהו שאמרו לו שלא לעשות

במקום להתעקש על כל דבר כזה, כדאי למצוא פתרון עוקף ולהשאיר לדיונים רק את הדברים שאין להם פתרון אחר

כשיש הרבה דיונים (או קצרים בתקשורת) על אי הקשבה של ילד זה גורם לילד להתעייף מהדיונים והוא יותר מתקשה לשתף פעולה 

בס״ד

בודאי שאנחנו בני אדם!

הקטע הוא לזכור מה הרצוי שלנו.

לדוגמה במקרה שסיפרת, מה הרצוי שלך?

האם את מרוצה ממה שהיה או שהיית רוצה אחרת?

אני חושבת שהשאלות מהסוג הזה עוזרות לנו להתכוונן ולגדול איפה שאנחנו רוצות לגדול.

זה מאד מתסכל להסביר אלף פעמים והוא רואה כמה קשה להוציא וגם לא זוכרת אם ממש הראיתי לו אבל זה היה לידו שהוצאתי והפיה של הבקבוק כמעט נקרעה. אני מצפה מילד בגילו שהוא חכם ומבין דברים (כלומר אין בעיה בחלק הזה של ההבנה. הוא הבין מעולה בגלל זה גם הלך מלכתחילה למקום שאנחנו לא רואים) ומפנים דברים מסוימים שיוכל להבין שהבקבוק יהרס ויזכור לא לשים שם דברים..

זה לא רק זה כמובן, כן? הרבה דברים אנחנו מבקשים בנחת ושוב ושוב ושוב ובסוף זה קורה מתוך כעס שלנו ובכי שלו. הוא פשוט מבחינתו כשהוא מחליט אז זהו זה. ומצד שני כשאנחנו באים לדבר איתו בנחת על הדבר (גם לפני, אם הוא עכשיו רק מתחיל לרצות לעשות משהו שאנחנו לא מסכימים, וגם אחרי זמן אם האירוע עבר ואנחנו רוצים לדבר לעתיד) - הוא פשוט ננעל אין עם מי לדבר.

אז לא יודעת מה לעשות. והוא לא ילד מופרע או שובב במיוחד, כן? אפילו ההיפך.

אבל לפעמים בדברים מסוימים הוא לא מקשיב וזה כבר בלתי. זה פשוט הרבה פעמים בדברים כמו סדר יום שחייבים או השתוללות/הריסה של חפצים, שאני לא יכולה וגם לא רוצה לאפשר. 

בס״ד

הוא הבכור שלך?

לפעמים עוזר להבין שילדים עושים שטויות. וחוזרים עליהן שוב ושוב.

שזה תואם גיל.

שלוקח להם זמן ללמוד לבחור נכון.

שזה עניין של בשלות פנימית הרבה פעמים.

לא פירטת מעבר אבל בכללי דברים כמו

הריסת חפצים

השתוללות

וסדר יום

זה קלאסי דברים שילדים צעירים עדיין לא מספיק שולטים בעצמם.

כשמבינים את זה, לוקחים את זה יותר בנינוחות.

מבינים שלמידה וחינוך הם תהליך ארוכייי-טווח.

שיש מסרים שרק בפעם ה-200 נקלטים.

שזה נוצר כמו עוד טבעת של גזע עץ, ועוד אחת,

לאט-לאט…

שאפשר לבחור להפסיק התנהגות שמפריעה,

בלי להרגיש עצבים מבפנים.

להטרים ולהסביר שאם הבקבוק ייהרס,

אז הוא יקבל בקבוק פלסטיק רגיל מהסופר וזהו.

או לשים למעלה בינתיים כי אתם לא מסכימים שיהרוס את הדברים שלו ככה.

להתמקד בהפסקת ההתנהגות הבעייתית

אבל בלי להיות עם ציפייה שזהו,

המסר נקלט לנצח והוא לעולם לא יחזור על זה.

אולי יספיק לו.

ואולי הוא יחזור על זה.

וזה בסדר.

יש זמן.

יש זמן לגדול ולהפוך מילד ואדם אחראי.

והוא ילמד. אבל זה יקח שנים , כי זה הזמן שזה לוקח 🙂

אז בינתיים ממשיכים להסביר, ללמד, לחנך,

רק עם ציפיות יותר מותאמות.

וחיבוק, באמת שלפעמים זה מתסכל ברמות וקשה להחזיק כל הזמן את כל הדברים שכתבתי למעלה. אבל בעיניי לדעת שזה הכיוון כבר עוזר לתחושה ולתגובות שלנו באופן כללי.

מעבר לזה, שמעתי פעם הרצאה, אומנם שם דיברו יותר על קיום מצוות אבל לקחתי גם לשאר הדברים, והיא אמרה שאם למשל אני רואה שהילד קם מהשולחן בלי לברך ואני יודעת שהוא ממש עייף ואם אבקש סיכוי גדול שזה לא יקרה או יקרה לא בצורה נעימה, אז עדיף לא לבקש בכלל! כדי שלא יהיה לו את הפתח אז שאני יודע שצריך אבל אין לי כוח אז לא עושה. אלא אם אני מבקשת אז כן כדאי להתעקש.

אז לקחתי את זה הלאה ואני משתדלת כשאני מבקשת משהו לדאוג שיעשו אותו, אבל רק אם אני יודעת שיש לו יכולת להקשיב ולקיים עכשיו. אבל עדיף לי במקרה הזה לשלם שכר לימוד של בקבוק מאשר שהילד יתרגל שזה בסדר להרוס בקבוק אחרי שאמא אמרה לא.

מקוו  שהעברתי את הנקודה באופן ברור מספיק

הוא שמע והבין שאמרתם לו שאתם לא מרשים להכניס דברים לקשית, לכן הוא הפסיק לעשות את זה לידכם.

אז למה הוא המשיך בכל זאת?

מנילה שיש לו פה איזה עניין

כדאי לשאול אותו.

יש לו עולם משלו, כדאי להתעניין בו - אני רואה שאתה מאד רוצה להכניס דברים לקשית. למה?

אולי משהו בזה ממש מסקרן אותו

אולי הפעולה הזו נעימה לו מבחינה מוטורית אנעארף (כמו משחקי השחלות)

כדאי לברר את זה.

אל תצמצמי את הסיפור ל"מקשיב או לא מקשיב לאמא", כי אז את הופכת אותו מילד סקרן לילד חוצפן, וממש חבל.

יש לכם רצונות שמתנגשים. הוא רוצה לדחוף דברים לקשית, ואת רוצה לשמור על הבקבוק. בעצם, הרצונות שלכם גם משותפים כי אני בטוחה שגם את רוצה שיעשה דברים שהוא נהנה מהם וגם הוא רוצה לשמור על הבקבוק.

האם אפשר ךמצוא פתרון אחר שיענה על הצרכים?

@קמה ש.  @שופטים  @אפונה 

הוא בכור

זה באמת ממש עוזר להבין שזה תואם גיל, הבעיה שעם בכור, אין לי מושג מה תואם גיל... כאילו הוא כל הזמן משתנה וגדל ומתפתח, ואנחנו לא מבינים מספיק מהר כל הזמן באיזה שלב הוא ומה מתאים. 

וגם הכל תמיד מעורבב בין דברים שחייבים חינוכית להגיב עליהם (נגיד מכות או הרס של חפצים או זריקת של חפצים שעלולה לפגוע במישהו או במשהו) ובין דברים שצריך לאפשר לו כי זה השלב שהוא נמצא בו (הבעת תסכול בדרך שלו). ופשוט אין לי מושג..

הוא באמת ילד שצריך תחושת שליטה. גם באמת יש משפט שאני אומרת להם לפעמים שאני אמא ואני מחליטה והם ילדים והם לא יכולים להחליט אלא הם מבקשים או שואלים. ובאמת הוא אמר לי פעם עכשיו אני אמא ואני מחליט ואת לא אמא ואת לא מחליטה. אז אני משתדלת לתת לו לבחור כמה שאפשר וגם להתעלם איפה שלא קריטי, אני עושה את זה די הרבה,  אבל לא תמיד אפשר... לפעמים יש סיבה שאני לא מרשה משהו שממש חשוב לו עכשיו.. 

אני גם מבינה לפעמים מה מניע אותו - במקרה הספציפי למשל הוא התחיל מלהשחיל קשיות לפיה של הבקבוק כדי לשתות ככה כי זה הצחיק אותו שאפשר לשתות לא ישירות מהבקבוק. אבל הקשיות קשיחות וגדולות מדי לפיה והיא היתה נהרסת אז לא יכלנו להרשות (בהמשך גם הכניס לשם סתם דברים כמו כמועפרונות שהחוד שלהם נשבר בפנים וכו) 

בס״ד

1. קשר, קשר, קשר, קשר. כמה שיותר זמנים של משחק וחוויות אחת אל אחד. להשתדל שזה יקרה פעם ביום או לפחות כמה פעמים טובות בשבוע. זה מדהים איך זה לאט לאט הופך את הילד לנגיש יותר (ואני בתקופה שמצליחה פחות להתמיד בזה, תברכי אותי שאחזור לזה כי זה חסר).

2. חינוך לא בשעת אירוע. למדתי את זה בפורום המקביל לפני כמה שנים כשהתייעצתי על משהו, וגיליתי שזה ממש נכון. כמובן שאם צריך להפסיק התנהגות בעייתית באופן מיידי, לעשות זאת. אבל מבחינת חינוך ממש, שיחה וכו׳, אפשר לחזור על מה שהיה גם יומיים או שבוע אחרי שקרה מה שקרה וללמד מה תקין ונכון ומה לא. המרחק מהאירוע עוזר להיפתח.
 

3. להיות עם עין טובה מאד על הילד. השאיפה היא שזה יהיה באופן תמידי (זה שריר…). מבפנים לחשוב רק טוב על הילד. ולגשת אליו מתוך מקום של ״אני עכשיו עושה את התפקיד שלי ללמד אותו משהו על החיים״ - איזשהו ערך או איזושהי דרך התמודדות (לעומת ממקום של ״אני צריכה לתקן בו משהו״). זה מקום מאד נקי בלב ומאד אוהב.
 

4. דרכים עקיפות - לספר סיפור לדוגמה. וככה להעביר מסר בצורה שלא מאיימת, שלא גורמת לילד להקיף את עצמו ממגננותיו.

5. ומסכימה מאד עם @המקורית לגבי להמעיט כמה שיותר בביקורות. ממש כמו מבוגרים, לא נעים לילדים לשמוע שהם עשו משהו לא בסדר וזה עלול לגרום להם להיסגר על מנת לא לספוג עוד הערה. הם קטנים והם טועים הרבה וזה בסדר. לבחור רק את הדברים הקריטיים, ולהניח לשאר בכל מה שקשור לשיח וכו׳. יש עוד המון דרכים ללמד אותם. דוגמא אישית, סיפורים… 
 

בהצלחה יקרה ♥️

1. מה הכוונה להשקיע בקשר? הוא קטן, אנחנו משחקים איתו, מספרים לו סיפורים, מדברים על החויות שלו ושלנו.. מה עןד אפשר לעשות?

2. הוא ננעל גם ממרחק הזמן.. לרוב מנסה להעביר נושא פשוט.

חוץ מזה יש בו המון טוב, ואנחנו רואים ואומרים לו את זה

תודה רבה 🙏

ממש להשקיע בכמה דקות נקיות מכל היסח דעת ביום ולשחק איתו. תוך כדי הליכה לגן או שטיפת כלים זה אחלה אבל לפעמים זה לא מספיק לילד כדי ממש להרגיש את ההורה איתו. אם אתם כבר עושים את כל זה זה ממש ממש נהדר!!! אשריכם!

לגבי 2, אז אולי כמו @תקומה הציעה. גם לי יש נטייה לשיחות וכו׳ כי אני וורבלית באופי שלי אבל אולי זה קצת מאיים עליו מדי ועדיף להסתפק במשפט קצר וזהו, בלי ״חפירות״ של מבוגרים.

ולגבי מה שכתבת בסוף, לפעמים לנו ברור שהם טובים ואהובים - אבל להם זה לא משום מה - וכל ביקורת מאיימת על התחושה שלהם שהם אהובים וטובים מספיק. כאן כדאי ללכת נגד הטבע שלנו קצת וללמוד לסנן מה קריטי ועל מה אפשר להחליק, או על מה נלמד בדרכים עקיפיות.

אשרייך על כל הבירור שלך 🫶🏼!

רגע כדי להעלות מחשבה, למה בעצם זה מפריע שהוא ננעל? מה הבעיה בזה בעצם?

כי בעיניי עצם ההינעלות זו תגובה לגיטימית.

יכול להיות שאת מרגישה שהוא בעצם לא קולט את המסר? מה דוגמה שהבאת, אמרת בנחת שוב ושוב ושוב. לך לכאורה הייתה ציפייה שהוא יבין, והוא לכאורה ננעל ולא יישם.

השאלה היא אם מה שמפריע לך זו התגובה שלו, או זה שאת מרגישה שהוא לא מבין.

אם זו התגובה - אז כמו שכתבתי, בעיניי עצם התגובה זה לא מבהיל. תגובה לגיטימית לקושי.

אם זה העניין שנראה שהוא לא מבין - ממה שראיתי אצלנו, לפעמים למסר לוקח זמן להיטמע. ואולי יראה שהוא לא מבין כי הוא עושה את זה שוב ושוב ושוב. אבל אני ממשיכה להעביר את מה שחשוב לנו בעדינות, ואיכשהו בסוף זה עובד. גם אם נראה שבעשר פעמים לפני כן זה לא.

לא יודעת אם זו בשלות או הפנמה איטית. אבל רוב הדברים מצליחים להיטמע אם מתמידים

גם חוסר ההקשבה וגם העובדה שהוא נאטם.

זה שהוא לא מקשיב - סבבה מילא. אני לא מצפה שיקשיב לכל דבר, גם לי יש זכרונות מגיל הגן שבמודע לא ביקשתי רשות על דברים כי ידעתי שאסור. מעצבן שהוא לא מקשיב, אבל זו לא הנקודה. הנקודה שהוא נאטם כשאנחנו באים לדבר איתו לאחר מעשה. העליתי את זה רק כדי להסביר למה לא תמיד אנחנו מגיבים בנחת.

כלומר שאם הסיבה שהוא נאטם לאחר האירוע היא כי הגבנו בכעס, אז באמת לא יודעת איך להגיב בנחת בפעם ה15 שאני מבקשת שמשהו לא יהרס..

ההינעלות היא בעייתית בעיניי גם באופן רחב יותר כי זה מראה על קושי בביטוי רגשי, אבל זה משהו לעבוד עליו לטווח ארוך יותר.

כרגע זה מפריע לי בגלל שכשהוא ננעל המוח שלו לא ריק - עוברות בו הרבה מחשבות של כעס ואולי הסברים או הצדקות או לא יודעת בדיוק מה הוא חושב, וכשאני מדברת איתו בלי להבין איפה הוא והמחשבות שלו - סיכוי סביר שאני בדו שיח של חרשים. אין לי מושג מה הוא חושב אז אני אומרת מה שאני חושבת, אבל הוא בכלל במקום אחר אז הוא מרגיש שאני לא מבינה אותו (ואני באמת לא. הוא צודק) ואז כל המילים שלי הופכות ללא רלוונטיות.

אני לא יכולה לדעתי להשאיר בלי תגובה את העובדה שהוא מרביץ או זורק או הורס או משתולל. אבל אם הוא לא מוכן לדבר ולהסביר, אז ברור שאני לא אבין אותו.. אז איך אני יכולה להגיד משהו שירגיש לו רלוונטי?

לפעמים אנחנו פוגעים בול בנקודה וקולטים מה הוא הרגיש - ורואים את זה עליו, ניצוץ הפתעה בעיניים, ריכוך של הפנים, התחלה של הקשבה ואז באמת אפשר לדבר איתו.

אבל לרוב זה לא המצב. לרוב הוא פשוט מרגיש שלא מבינים אותו ולא מוכן להסביר, גם כשאנחנו כן בנחת וכן באים להקשיב.

יצא לי ממש מסורבל וארוך. מקווה שהבנת מה ניסיתי להגיד

מצפה יותר מדי מילד בן 3-4

גם ילדים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה יתקשו הרבה פעמים להסביר מה הם מרגישים ויתקשו לשתף פעולה בשיחות הסברים על דברים שהם עשו/ לא עשו

בעיניי שיח עם ילדים בגיל הזה (וגם רוב השיח בגילאים יותר גדולים) צריך להיות קליל ולתת להם להוביל (מתי לדבר/ מה לשתף)

כשמנסים ללחוץ ולדובב זה לא מוביל לשיח טוב

שזה שיח מאוד מאתגר לילד בגן, חכם ככל שיהיה.

זה מאוד מובן הרצון ללכת לפתרון בצורה של שיח, כי זה מה שאנחנו מכירים מעולם המבוגרים.

אבל לא תמיד זה מתאים לגיל.

וזה לא שאני אומרת לוותר לגמרי על שיח של רגשות, זה שיח חשוב שמתחיל מגיל קטן.

אבל זה שאת תתמללי לו את הרגשות כרגע, או תשקפי לו משהו, לא אומר שהוא יעשה את זה בחזרה וזה בסדר גמור.

לא בטוח שהפתרון המתאים עבור ילד בגיל הזה שמשתולל, זה לדבר איתו למה זה לא בסדר.

אפשר להגיב גם בדרכים אחרות - להסיח את תשומת ליבו, להציע חלופות אחרות, לגייס אותו יחד איתך למשהו חיובי.

יש לי ילד שמאוד נהנה לקפוץ על הספות בבית, להסתובב, להתנגש בדברים, כבר מגיל קטן הרגשתי שהוא מרביץ לי קצת חזק. אבל ההבנה הייתה שזה לא מתוך רצון להכאיב או להרוס, אלא כי יש לו צורך במגע חזק. אז הצעתי אופציות אחרות "אני מבינה שאתה רוצה לעשות לי חזק, זה לא נעים לי. אתה יכול חיבוק חזק". נותנת לו את הצורך התחושתי בתוך הגבולות שאני מאפשרת. ופחות בצורה של לא ושל שיח, אלא יותר בצורה חיובית של מה כן תוך כדי הדגמה. יוזמת את זה לא רק בשעה שהוא לא מקשיב. וזה מאוד מאוד עוזר.

זו רק דוגמה, אבל בעצם מה שאני מנסה להגיד ששיח החשוב, אבל הוא לא הדבר היחיד ולפעמים הוא בעצמו חוסם. ואפשר לנסות לחשוב על דרכים אחרות להגיע אליו.

אני לא מצפה שהוא יבוא ויתן לי דוח רגשי של המצב שלו ומחשבותיו לפני אחרי ובזמן האירוע.

ברור לי שהוא לא שם ולא אמור להיות.

המטרה שלי שהוא יגיב - אתה כועס? כן. מה הפריע לך? שלא הרשית.

משהו ברמה הזאת. שיענה שיגיב שידבר. מילה אחת או שתיים. לא רוצה יותר מזה.

אני אנסה כבר לכוון אותו כדי להבין. אבל לכעוס ממש ולא להגיב כשאני מדברת איתו בכלל ואז לכעוס עוד יותר כי אנחנו לא מבינים אותו, זה מה שמסתכל אותי.. 

חושבת שגם זה יכול להיות קשה לילד בגיל הזה. במיוחד אם הוא מרגיש שיש ציפייה כזו (גם אם את לא אומרת במילים, הם מרגישים אותנו הרבה פעמים).

גם לי כאדם מבוגר, לפעמים קשה לשים את האצבע ולהבין למה אני מרגישה מה שאני מרגישה. אז נכון, אצלי זה מגיע עם רגשות ומקרים מורכבים יותר מאשר "אמא אמרה לי לא לעשות משהו".

אבל זיהוי רגש זה שלב אחד

שיוך של הרגש הזה לסיטואציה שקרתה זה שלב נוסף

וזה יכול להיות מורכב

אולי זה קשה, אולי הוא לא יודע להגיד את זה, ויש ציפייה שהוא כן יגיב איכשהו, ולכן הוא ננעל.

ולכן אני מציעה שאם את רואה ששיח (וכשאני אומרת שיח אני מתכוונת גם לשאלה קצרה שהתשובה עליה היא שתי מילים) גורם לו להירתע, אז כדאי לחפש אופציות אחרות.

ולא לוותר על תמלול רגשות והסבר באופן כללי. כי זה חשוב בעיניי. אבל את תהיי אקטיבית בזה, וכרגע לא הוא. וגם זה לא חייב להיות דווקא בסיטואציות של עימות ביניכם.

הוא יכול ללמוד את זה גם משיח שאת מדברת על עצמך. עשית טעות, משהו עצבן אותך בעבודה, מתסכל אותך משהו שקורה בבית. את יכולה להגיד את זה. (כמובן בסיטואציות שמותאמות גיל ובלי להעמיס עליו).

וגם נגיד בסיטואציה של הקשיות (או כל סיטואציה אחרת)- חוץ מזה שאפשר לנסות להתמודד עם זה בלי שיח ישיר. אני מציעה גם להפוך את הסדר של הדברים.

קודם כל, הזדהות - "אתה מאוד מאוד רוצה להכניס את הקשיות לבקבוק? זה ממש כיף לך? זה באמת כיף ונחמד לעשות את זה."

ואז מסר ורגש - "זה באמת כיף ונחמד לעשות את זה, אבל זה הורס את הבקבוק ולכן אני לא מרשה. אני מבינה שזה מעציב אותך, אבל אפשר למצוא משהו אחר להשחיל בו, מה אתה אומר?"

ואז את מציע משהו חלופי.

כמובן שאם הוא מגיב את יכולה לענות בהתאם, אבל זה בעצם שיח שאפשר לעשות אפילו אם הוא לא אומר אף מילה. הוא עדיין שומע

אפשר למשל לעשות "זמן הודיה",

כל אחד משתף במשהו טוב שהיה לו היום.

מסיימים בתודה על השיתוף, היה לי כיף לשמוע מה היה לך טוב היום, והיה לי כיף לשתף אותך.

אפשר במסגרת משפחתית או באחד על אחד.

וגם לחזק את השיח מתוך המשחק.

אני רואה שהתאמצת לבנות שוב/ לנסות שוב.

אני מעריכה את המאמץ שלך.

מאמץ משתלם

מי שמתאמץ בסוף מצליח.

העיקר ההנאה

איזה רעיון יצירתי חשבת

כל מיני מנטרות תוך כדי משחק משותף.

או למשל כשמקראים סיפור, לא חייבים להיצמד דווקא למילים.אפשר להוסיף שאלות מנחות, למה לדעתך הוא עצוב? איך אפשר לעזור לו?

זה יפה להתנהג ככה?

אתה חושב שהוא סתם עשה את זה או שמשהו הציק לו?

האם הוא היה יכול לבחור דרך תגובה אחרת? מה למשל?

אני רואה שהוא בחר לא לספר לאבא למה הוא כועס. אם היה בוחר לספר לאבא, אתה חושב שאבא היה מקשיב לו?

אם הוא היה מספר לאבא, איך אבא היה מגיב?

לא כל הזמן לחפור, אלא לפי איך שאת מרגישה שהוא קשוב לקבל קצת כלים והכוונה ולפתוח את הראש. כככה לאט לאט נבנה קשר.

למשל כאן

להפוך למקושר- על 6 שורשי ההיקשרות - חזרה ללב ההורות

או כאן

שורשי היקשרות - הורות מחבקת

שולחת תעצמי

באת ליממש ממש בזמן

כבר נתנו לך כמה עצות טובות אז רק אוסיף שגם אם הוא נאטם ומחליף נושא הוא שומע את מה שרצית להגיד.

באמת עוזר הרבה פעמים לדבר בצורה עקיפה על בובה או משהו אחר שקרה. אולי למצוא ספר ילדים בנושא שלדעתך עוסק בנושא הזה בצורה נעימה ולקרוא בערב, לא צריך לדון עליו, סתם לקרוא והם מפנימים את זה לבד. הבת שלי לדוגמה גם בגיל שנה ומשהו למדה מהספר של יולי להוציא מוצץ כשהיא מדברת כי לא מבינים, זה גרם לה לחייך כשהיא מוציאה אותו.

ודבר אחרון, לדעתי הוא עדיין קטן וזה בסדר שהוא לא בוחר עדיין לדבר על הרגשות בצורה ישירה עם אוצר מילים רחב, אבל עצם הדיבור יעזור לעתיד.

אין לי רעיון לגבי מטפלת חוץ מלנסות בקבוצות הורים/באינטרנט אולי הרופא יסכים להמליץ. בהצלחה!

מייד אחרי הלידה🤔 אם אני רוצה להתפנק ופרטיות זה או ההורים שלי או הבית שלי ובעלי יוצא עם הילדים.

אבל לפעמים מידי אדישים…

זה נחמד שיחסית אין דרישות

אבל זה מעצבן ההרגשה שאתה יותר מידי 'דרך אגב'

שיהיו בריאים…

לא בדיוק מבחירה,אבל האמת שהיא עזרה לי מאוד עם התינוק. ייאמר לזכותה.

באיזשהו שלב, אחרי שבועיים בערך, הלכתי שבוע לאמא שלי ואז חזרתי אליה לעוד שבועיים וכבר עברנו דירה

זה לא תמיד נוראי.

אבל אם את רוצה להשוות חמיות איומות אני לוקחת בהליכה,

חמותי אחרי אחת הלידות באה להתארח אצלי,נחתה לשבועיים פלוס ולקחה את בעלי לטיולים אין סופיים בבתי קפה,בזמן שאני קרסתי בבית עם ילד בן שנה וחצי וניו בורן בן פחות שבוע בלי אפשרות אפילו ללכת נורמלי לשירותים,וכשהעזתי להגיד מילה נפגעו עד לב השמיים,לא רק שאני לא מארחת ומבשלת,אני גם כועסת שהיא לקחה לי את הבעל לטייל....

יום שישי בצהריים עוד לא עשה קניות,מי דיבר על בישולים בכלל?

לא מדברת על זה שכמה שהשתדלתי שיהיה נקי היה רק בלאגן,בכל זאת בית מלא ילדים, וכי היא בהחלט מעבירה ביקורת.

ובעלי עוד אחר כך שמע כמה אני מפונקת....

שהרי יש לי לידות קלות...(נכון מהרגע שהגעתי לביח עד הלידה היה פחות מ10 דקות אבל תשיעי שלם היו לי צירים כואבים ממש שלא ישנתי בגללם,והייתי פשוט מותשת אחרי הלידה).

ושלא טוב לה אצלנו.

אז תמיד יש יותר גרוע.....

אני רוצה להגיד לך כל הכבוד ששרדת כדי לספר.

ואני גם רוצה להוסיף שעיקר האשמה היא על בעלך.

התפקיד שלו הוא לעצור אותה מלהגיע,

לעצור אותה מלבקר את ההתנהלות שלך,

לגבות אותך בבית במשימות שבדר"כ הן שלך בשוטף,

ובטח ובטח שלא לצאת איתה לטייל

אני מקווה שבלידות הבאות הוא למד וזה לא יקרה

אבל:

א.היא לא גרה בארץ היא באה לארץ בשביל חתונה של אחיינית שלה לא בשביל הלידה.

ב.היא נחתה לא בקשה או משהו כזה.לא נתנו לבעלי אפשרות להתנגד.

ג.זה היה לפני המעט 9 שנים מאז ילדתי עוד כמה פעמים

פשוט הם חיים את חייהם ורוצים שהכל ישתלב בהם

ואם אתה לא משתלב אז למה מה הבעיה להשתלב

אבל אם אתה משתלב אז מה אתה רוצה נו השתלבת

מדו כזה…

וזה לא סותר שיכול להיות שהם אנשים מקסימים סהכ אבל מי שמארח יולדת צריך להיערך לכך, היולדת היא לא זו שצריכה להשתלב ולהתאים את עצמה..

לא עדיף לך להיות בבית שלך עם פרטיות נוחות ותזמיני לך אוכל?

כי בגלל שזה בית הומה

ויש הרבה אנשים

כן גם יכול להיות כיף שם…

וגם כי ברית יצחק אצל המשפחה שלי

ואבא שלו בניגןד למקובל לא יהיה הסנדק

ולא יעשו את הסעודה אצלם

אז אמרנו שנכבד בזה…

אבל לא יכולה להתווכח עם תחושות.. מקווה שיעבור בטוב♥️

במשפחה של בעלי העניינים האלו מאוד מאוד כבדים ונלקחים בכובד ראש…

זה הדבר הראשון שצריך להילקח בחשבון

אם טוב לך ככה מעולה

אבל אם לא - אז צריך להיזהר עם ריצוי כזה לדעתי

יש גם הרבה אפור באמצע כמובן, אבל טובת היולדת היא מה שחשוב קודם כל. בעיניי.

יכול להיןת שאם היינו יודעים שככה יהיה לא היינו באים

אבל לא ידענו

ואנחנו כבר פה

אז להגיד למה באתי לא יקדם אותי אז אני מנסה לראות את הטוב ואת הכיבוד הורים וזהו🙃 זה מה יש ועם זה (נשתדל) לנצח

ולהפיק לקחים ללידה הבאה חחח

😵😵

הייתי יוצאת מדעתי...

בעלך אירגן לך הכל?

מקווה שאת נחה ולא מארגנת בעצמך ❤️❤️

עכשיו הוא מארגן

אגב תזכירו לי גודש של אחרי לידה כדאי או לא כדאי לשאוב? אי אפשר לגעת בי זה לא נוח

ונשארת שפויה.

שימי כרוב לבן על השד, אבל רק לחצי שעה ואז להוריד ומחר (או אחרי 6-7 שעות מינימום) לשים שוב.

לא יותר מזה כדי לא לייבש לגמרי את החלב

👍👍

שאחרי לידה את מסוגלת לחשוב ככה! ולהבין שיש גרועים יותר ולהתייחס לזה בזרימה וברוגע!

אחרי לידה הכל מבחינתי נורא וגורר בכי אוטומטי בלי טיפת שכל שמסוגלת להכנס..

כל הכבוד לך! ומזל טוב!

אני מראש מבינה שאף אחד לא חייב לי כלום

אז לא הייתי מתעצבנת

אחרי לידה אני/בעלי דואגים בעיקר לנוחות של עצמי

כל עזרה מסביב- בונוס

אבל אם אחרי לידה היו מזמינים אותי והייתי מחליטה לבוא לא הייתי עומדת בזה שלא ארגנו לי חדר

זה בעיניי בסיסי בהזמנה של יולדת גם אם אף אחד לא חייב לי כלום.

ולא הייתי מתעצבנת פשוט הייתי מבינה שאני לא באמת רצויה.

אם זה הבית בו שוכנת היולדת.

להקלה מינימלית

אני שאבתי דקה - שתיים מכל צד וזהו

פעם אחת הספיקה לי ואחר כך כבר היה קל יותר והתאזן

לפחות בהודעה את נשמעת שלקחת את זה בקלילות.. סחטיין!!!

לא לשאוב.

לסחוט להקלה

לא מרוקנת את השד. שואבת עד להקלה. זה משמעותי.

מזל טוב! תרגישי טוב!

אבל לקטנים את יכולה לקרוא בחומש לפני ולדבר אילם על נושאים מרכזיים

של אמילי עמרוסי.

גילאי 3-4 כזה.

בדרכה של תורה - מכון הר ברכה

זה מבוסס על הפסוקים, פחות מדרשים ופירושים.

זה עלון למשפחה שיש בו המון דברי תורה וגם פרשת השבוע לילדים

אנחנו לומדים אותו יחד כבר כמה שנים

שנקראת "סיפורי התורה שלי" בהוצאת מעינותיך.

ספר לכל חומש.

לכל פרשה יש: נושאים בפרשה, סיפורים קצרצרים על נושאים מהפרשה

ו3 סיפורים ארוכים שהם או סיפורי הפרשה עצמה בדרך סיפורית או סיפורים על נושאים/מצוות מהפרשה.

יש גם ציורים מתוקים וזה מצוין.

יש את הסדרה הזו בגרסה הבוגרת שנקראת "התורה שלי", בה לכל פרשה יש את הפסוקים מהתנך וגם סיפורים.

לנו יש את סדרת "סיפורי התורה שלי" ואני ממליצה ממש. (העדפתי אותה כי מותאמת יותר לגילאים הצעירים-גן בתחילת יסודי)

היינו עוברים באחת הסעודות על נושאים מהפרשה ומספרים סיפור.

כיום הילדים כבר קוראים בעצמם.

רק עכשיו קלטתי שכתבת שיש לך את זה

זה ממש משפיע על כל היום ועל ההרגשה האישית.

ואני מאוד רוצה את זה-

לקדם דברים שאני יודעת שצריך לקדם

שחשוב מאוד לקדם

יש את הכל בתוכך,השאלה היא מה יעזור לך להוציא את זה לפועל/ מה כביכול מונע ממך

אני מאמינה שהטוב שבנו יוצא כשטוב לנו

תתחילי מזה. צעדים קטנים יומיומיים ועקביים שיעשו לך טוב. שינה טובה. פחות טלפון. נוכחות ברגע. הצבת יעדים ברורה, שיהיו גם ישימים.

את נשמעת אישה מדהימה♥️

מתקדמת קצת קצת קצת, רוצה יותר....

לא כלכך יודעת איך להציב יעדים קטנים אבל אנסה

מנסה לחושב איזה מסגרת אני יכולה לקבוע לעצמי כדי להתקדם

מין רוטינות של רפלקציה איך הולך עם המטרות

לא יודעת ככ..

תוהה איך לייצר זמן של הקדשה כזו לעצמי.

אני בבית עם בת ה 8 חודשים אז יחסית רגוע,

ממש רגוע... אבל גם אין את הפניות של לבד רגע...

ותודה על הפרגון!!🥰

שזה להגדיר לעצמך את המטרות שלך. עכשיו את יכולה לבחור אחת- שתיים משמעותיות מביניהם ולהתמקד בהם בתקופה הקרובה. כדאי לפרק כל מטרה למטלות קטנות ומעשיות שאת יכולה ליישם ביום יום...

מעניין אם זה יעזור

כי גם דבר קשור לדבר

אבל צריך להתחיל ממשהו....

של הרגל חדש.

כל ר"ח אני מחשבת על מה אני רוצה לעבוד בחודש הזה, אבל לוקחת דברים קטנים שנבנים אחד על השני

כך שמעתי מרופא בתחום המוח שעבדתי איתו.

ולמען הדיוק זה עדיין ברמת המחקרים הבודדים שסוברים ככה אבל בעיניי זה גם תלוי למה קוראים הטמעה ולאיזה סד גודל של שינוי.

בפועל ראיתי גם על עצמי וגם על הילדים שמספיק חודש בשביל להטמיע בגדול את ההרגל החדש ואפשר כבר להוסיף עוד משהו.

כמובן הרגלים קטנים לא משהו בומבסטי.

(יש לי משהו אחד שאני כבר מעל עשור נאבקת לשנות ועוד לא הצלחתי אבל זה יוצא מן הכלל)

כל שבוע 2 משימות זה ממש הרבה מדי לדעתי. אולי אם את מחלקת כל מטרה לחלקים קטנים ואז לקחת כל שבוע חלק קטן אחד זה יעד יותר הגיוני

כשאת הולכת על הרבה מדי בבת אחת זה גם מבלבל וגם לא מחזיק לאורך זמן

אני בעד לקחת שינויים לאט לאט ולעבוד על כל נושא בנפרד כדי שזה באמת יחזיק לאורך זמן...

רוב מה שכתבת

מפעיל אחד את השני

אם ישנים מספיק

עושים ספורט

כותבים מחשבות

עושים דברים שממלאים

אז

אפשר להיות שמחים אקטיביים ומגשימי חלומות

מאיפה מתחילים?

ברור מלישון

חוסר שינה זה הפוגם הכי גדול של החיים

אחכ צעד צעד

(אני עשיתי דרך מהקל אל הכבד

ממה שהכי קל לשנות

ואז שזה הופך הרגל

אפשר להמשיך הלאה)

רציני.

נשמע כמו רשימה של האישה המושלמת.

אפשר להגיע לכיוון, אבל כל החיים הם עליות ומורדות, ולהצליח להחזיק את הכל בו זמנית לפעמים לא מעשי.

אז חמלה, לקבל אותך כמו שאת גם ככה, וחמלה זה לא ויתור, זאת אהבה לא מותנת תוצאה, הסתכלות בעיניים טובות על עצמך והתקדמות איטית ובלי ביקורת.

ולדעתי היא הדרך היחידה להתקדמות בריאה, כי אם המניע הוא ביקורת ולא אהבה, האהבה העצמית גם לא תגיע כשתגיעי "לפסגה".

ובפן הפרקטי הייתי מתחילה מספורט וזהו, לא כל יום, תתחילי מפעמים בשבוע, זה יניע את הגלגל.

אני חושבת שאצלי זה יכול להתחיל מלסגור את הטלפון... אז עכשו סוגרת והולכת לגדול תודה שפתחת את השרשור הזה ועוררת אותו גם לרצון ❤️

ממש התחברתי לרצונות

ולרשימה הזו

ממש נשמע כזו שאיפה ענקית ...

אבל באמת מתחברת גם למה שענו לך זה להתחיל מקטן

לקחת מחברת ולכתוב תודות מסקנות מחשבות תפילות

ורצונות

ולראות איך מתקדמים... .

הלוואי שתצלחי ותשמחי בעצמך

גם מתפללת על עצמי

לצאת מהדכדוך

לאהוב את עצמי להעריך לפרגן

ולראות בהתקדמויות קטנות צמיחה.

לא לשאוף לקפוץ מ0 ל100

למחוננים שלא צריך מבחן בשביל לדעת שהם מחוננים. כאלה שזה בולט אצלם. ומשעמם להם ממש בשיעורים, אז רוצים שהם כבר יתחילו להיכנס לתהליך כמה שיותר מוקדם.

שאר הילדים זה כנראה מלחיץ אותם אז עדיף לחכות עם זה

בכיתה ב אלה ילדים שיש להם מאפיינים מאוד ספציפים שמפורטים שם..

אנחנו בסוף החלטנו כן להגיש אותה השנה

שפעם היו עושים את המבחן בב', תוכניות המחוננים היו מתחילות בג'.

אחר כך שינו את ההמלצות, אבל התוכניות עדיין מתחילות בג', אז כדי להתחיל בזמן צריך לעשות את המבחן בב'.

יש המלצות, אבל הן לא מחוברות למציאות בשטח.

בפועל המבחן הכללי שעושים בבתי הספר נשאר בכיתה ב', ומי שרוצה לעשות בג' צריך לפנות למשרד החינוך באופן עצמאי.

באמת לא ברור העניין.

אני פחדתי שאשכח לרשום אותה עצמאית בכיתה ג' כי כזאת אני, שכחנית, אז היא ניגשה למבחן בכיתה ב' וזהו

למה הם לא עושים הפוך? מגישים את כולם בג' ואותם חריגים שייבחנו לבד בב'? למשרד החינוך פתרונים...

כשאני הייתי ילדה היו נבחנים בג' ומתחילים בד', לדעתי בגלל לחץ מהורים הורידו בשנה.

אצלנו לדעתי הייתה עוברת גם בב', אבל חשתי שאין לה את ההבנה מה זה מבחן, כי אין אצלם מבחנים

אז ארשום בג' ושתדעו שזה החודש להירשם למבחן הזה

היא ניהול הכעס שלו, למה טיפול זוגי? נשמע לי הרבה יותר הגיוני טיפול אישי בשבילו... (או הדרכת הורים משותפת לשניכם, אם גם את מרגישה שאין לך כלים)

ברור לי שצריך פה גם טיפול בשבילו. הוא גם לא מסרב באופן נחרץ, אבל די תקוע עם זה. לבד כנראה לא יילך ואני מרגישה שזה כ"כ משפיע על הזוגיות שגם העבודה צריכה להיות משותפת וזוגיות, ואני מאמינה שעם מטפלת טובה גם העבודה הזוגית תשפיע ותתרום לכל אחד באופן אישי.

בנוסף, אני מרגישה שאנחנו לא רואים את המציאות בדיוק באותו מבט (הגיוני סה"כ) ודברים שמבחינתי הם חמורים מאוד , מבחינתו לא כ"כ נורא. זה הוא יכול ללכת לטיפול אישי ולעבוד על הדברים שמפריעים לו, אבל עדיין יהיה את הפער הזה בנינו. ועל זה אני רוצה לעבוד.

לדעתי טיפול אישי משפיע על הזוגיות לטובה יותר מאשר זוגי, אבל אם הוא לא ילך לבד אז טיפול זוגי זה באמת רעיון טוב. אולי לשקול מישהו שעושה גם פגישות אישיות עם כל אחד מבני הזוג לבד. (אין לי המלצות כי לא מכירה, אבל מאמינה שיש כאלה...

זאת הדעה שלי מהניסיון האישי שלי, אבל כמובן שבסוף כל זוג ומה שנכון לו

וברור שגם טיפול זוגי משפיע בהחלט לטובה🙂

גילוי נאות, אני מטפלת זוגית בשומרון

ויש עוד לא מעט

יש את שי יהודאי

מוריה סטולוביץ בפסגות

ואמיר דנה בבית אל

על אמיר דנה שמעתי כבר כמה פעמים. יש לך מושג איפה אפשר למצוא את המספר שלו? לא מצאתי באינטרנט…

אני לא מראה, חוץ מבעלי ולילדים (אחרי שהם יודעים על ההריון).

אבל אין לי בעיה שיראו.

נראה לי שבאלבום שלי מהילדות, יש תמונה שלי מהאולטרסאונד.

תמונה אחת ממש חמודה

שזה משהו פרטי שהגוף שלי עובר, כי גם באמת נפשית הריון ראשון זה תהליך גדול שעוברים. והיה לי מוזר להראות כי זה הרגיש חודרני. בהריונות הבאים כבר היה לי יותר קל לעיכול ההריון עצמו והרגיש לי פחות פרטי, אז לא היתה לי בעיה להראות

לא התעמקתי בזה.

תמונת אולטרסאונד אחת של כל אחד..

הראתי לסבתא שלי בהריון האחרון. והיא פשוט התרגשה בטירוף!

(למי שיש חח, הלוואי והיה לכולם, אבל לכולם שומרת תמונות לשים שם ביום שנגיע לזה)

יצא לי גם לשתף בווטסאפ המשפחתי בתמונות שיצאו יפה (בשלב יותר מתקדם שרואים ממש פרצוף וכו)

יש תמונות ממש מתוקות וכיף להתרגש ביחד.

בכלל לא חשבתי על זה... בעיני זה כמו להראות תמונות של התינוק❤️

ואין לי שום בעיה שגם סתם אנשים רנדומליים יראו 😅 חושבת שבהריון הראשון הראתי לכולם, מאז זה פשוט לא עד כדי כך מעניין אבל לא אני חושבת שזה פרטי / לא צנוע או משהו

אבל רק על הילדים,ויש לי 2, הוצאתי כבר אלף. וחסרים לי מגפיים לילדה כי מה שקניתי לא התאים בסוף. וגם לעצמי קניתי בנוסף כמה דברים.

ובקיצור - תנוח דעתך. בעיניי סכום סביר ביותר האמת. ונשמע לי ממש הגיוני לא להסתובב באף מקום עכשיו אחרי לידה. ותתחדשי♥️ וכל הכבוד שעשית את זה!!! החסכון בכסף לא שווה את הבריאות

אני גם קניתי בשיין ב800 לפני שבועיים אבל מראש קניתי כמה שמלות לאירוע, בחרתי אחת והחזרתי את השאר

וגם היה רשום לי שיש לי בערך 200 נקודות

ולא הבנתי איך משתמשים בזה...

אה ויש לי עוד ילדים שיהיו בריאים שעוד לא

"מסודרים "

קורה לכם שיש ילדים שלא רוצים את הבגדים שהם ירושה מאח גדול?

מה עושים עם זה ?בגדים יפים במצב מעולה!!

כלומר אם את משתמשת בהן זהנותן עוד הנחה. לא הרבה אבל נותן

לגבי החזרה - יש אופציה של החזרה בתוך "ההזמנות שלי". אני מבקשת שליח עד הבית.

מהעונה הקודמת!

😵

היום פשוט התעצבנתי עליה, נראה אם זה יעזור 🤭

לגבי הבן שלי שמתבאס לקבל מאחיו הגדול - אני מבינה אותו כי גם אני תמיד הייתי מקבלת מאחותי.. א. מקפידה להעביר רק את מה שבמצב טוב מאוד, משתדלת שהרף יהיה אם הייתי קונה את זה ביד 2, ולא שירגיש שמקבל שאריות מרופטות ומוכתמות.. ב. מדי פעם קונה לו משהו חדש עם טיקט לא כי חסר לו, אלא כי יש פה צורך נפשי.. הבן שלי בכיתה א, בינתיים זה מספיק 🙂

בסכומים כזה לא משלמים מיסים? זה משתלם יותר מלפצל את הקניה?

אני גם הזמנתי היום בשיין. אבל הורדתי עד לסכום שהצאט אמר...

הai אמר שהמכס לפעמים הם משלמים ולפעמים לא. והסביר מה לבדוק מה כתיב. ואמר שמסכום מסוים משלמים מע"מ. אם הבנתי נכון, ואם הוא צודק. כי יש לו גם טעויות.

לפעמים הסל יוצא קצת יותר נמוך אבל המשלוח לא חינם/לא הביתה.. אז זה מתקזז תכלס

נכון לפעמים לא יהיה צריך

אבל אין שום הגדרה כזאת

והזמנתי שבוע שעבר הזמנה באלפי שקלים🙃 (לא לי אישית, לגמח.. ועדיין. הזמנה היא הזמנה)

אני תמיד מזמינה מעל רף המכס ואףפעם לא שילמתי. זה דבר ידוע ספציפית בשיין.

תמיד הרבה יותר מזה, הם סופגים את העניין ומסדרים את זה.

זה מה שכייף בשיין

את קונה קנייה ב700 שקל

מתלבטת על מידות? קונה 2 מידות

בסוף מודדים ומה שלא טוב בא שליח מהבית לקחת

הכי כיף שיש

אבל יש לי סל של 600₪ בערך מחכה לסגירה סופית

וזה רק השלמות לשני הילדים אחרי שבדקתי מה קניתי להם בסוף עונה שעברה(מליון שמלות לילדה, לא מספיק מכנסיים)

בלי דברים שלי, בלי מעיל שהשגתי, ובלי נעליים/מגפיים שהזמנו מעליאקספרס...🤭

קיצר 800 נשמע לי ממש סביר ואפילו נמוך..

קולקציות שלימות לילדים אתם מוצאות?

איך?

ניסיתי כמה פעמים ואחרי כמה כביסות זה התכווץ/הוציא צפים כאלה מהחולצה

מעניין אותי איך הולך לכן, בשביל לדעת לחסוך

קניתי בכל מיני חנויות ותמיד יוצאים גולגולים בפוטרים. אם מצאת חנות שלא אשמח לדעת

אני לא קונה הרבה בשיין לילדים האמת אבל האיכות היא פחות הבעיה לדעתי.

מיננה

לתינוקות - קרטרס

הכל בסוף עונה בשביל שנה הבאה

יש העדפות

מזארה לא יצא לי לקנות. גם מפלייס לא. אולי האיכות שלהם טובה אבל לא אגיע לשם במיוחד האמת. והמחירים בפער יותר גבוהים

אני קונה לעונה ומעיפה.. בן ובת, אין ירושות,הבגדים נשחקים

יש דברים טובים יותר ופחות

יש דברים שאני מוצאת רק בארץ ויש דברים שאני מוצאת רק בשיין...

לפעמים כשמגיעים לסכום מסוים הקופון מוגבל והמחיר של הקניה מתחיל לעלות.

לכן לפעמים כשמגיעים לסכום כדאי לעצור, לבצע קניה ולעשות אח"כ קניה נוספת

שוב- לא בגלל מיסים, בגלל הקופונים....

וקניתי לעצמי גם דברים לא הכי נצרכים

פשוט כי חרשתי

וזה שאני נשארת אותה מידה לא אומר שעכשיו לנצח נשארתי עם אותם בגדים

תכלס נכנסתי ל2 חשבונות שונים ושמתי את אותו סל

יצא הפרש של 200 ש"ח בערך

הזמנתי את הזול יותר

דרגת הVIP? הקופונים?

אבל ככל שהחשבון שלך יותר ותיק ועם יותר הזמנות

יצא לך יותר יקר

ככה מהניסיון שלי

וחשבון חדש לגמרי יוצא הכי זול

כשאני צריכה לעשות קנייה גדולה יחסית, כמו קנייה של עונה שלמה אני פותחת חשבון על מייל חדש ומנצלת את הקופונים...

לק"י

שקניות גדולות בשם יקרות יותר מקטנות, כלומר ככל שמזמינים יותר, המחיר פר פריט- עולה.

בשביל 4 אנשים שבתוכם מבוגר.

השאלה אם זה דברים שימושיים, זה בפן הפרקטי.

איך את בכללי עם להוציא כסף על עצמך?

גדלתי בבית שלא מוצאים בכללל על מותרות.

מעולם לא אוכלים במסעדות, גם האוכל הוא בסיסי מאוד במקרר...ועוד ועוד.

לי יש חולשה לבגדי ילדים,זא קניתי כמה פעמים כבר בחודשים האחרונים..

קונה כי צריך וגם כי נהנת ואחכ אוכלת את עצמי

באוטומט ממש

מהבחינה הזאת,

ומה שקרה זה שהייתי מרשה לעצמי להתפנק רק כשהרגשתי מסכנה, רק במצבים רגשיים נמוכים, רק אז היה 'מגיע לי' לבזבז על עצמי.

(מוטיבציה מאוד 'טובה' להישאר מסכנה)

או שהייתי שמה המון משקל על מתנות יום הולדת / ומתנות מהבעל - כי זה הזמן היחיד שיש לי למלא את החסך.

היינו רבים המון סביב זה, ואני זאת שהגבלתי את עצמי בבזבוז, לא הוא, אמנם לא בבגדים אבל בתחומים אחרים.

זה ממש העתק הדבק של מה שראיתי בבית.

בפן הפרקטי מה שעזר לי - זה לצאת מהמקום הרגשי של כסף וללכת לראש הפרקטי.

כמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להוציא בתחום הזה, ולא רק מבחינה הישרדותית, בידיעה שקניות בתחום הזה בשבילך זה גם לנפש.

ואז הגדרנו סכום חודשי והרגשתי מרחב נשימה, אפילו שהוא לא היה גדול, אבל הוא היה קיים ולא רק כצורך גם כפינוק.

ובפן הנפשי עשיתי עבודה פנימית, להרגיש ראויה לפינוק לא רק כשאני מסכנה, ושכסף זה גם לנפש ולא רק הישרדות.

אנחנו מאוד מושפעים מהתפיסות שגדלנו עליהם ביחס לכסף

אבל כסף לא נועד לחסכונות וגם לא לבזבוזים, כסף נועד בשביל לחיות

וזה מקסים להוציא כסף על הילדים וגם מקסים לשמור ולחסוך, השאלה תמיד זה מה האיזונים שאתם בוחרים ונכונים לכם

ובשביל להצליח לבחור ולהנות הטוב צריך לגבש תפיסה ויחס לכסף ממקום נקי ולא אמוצינאלי.

כשגדלים בבית פשוט שהכל נישב מותרות זה מייצר הרבה פעמים תפיסה מצומצמת, אין מקום לשפע. אני לא נגד למי שזה מתאים לו והוא מרגיש שמי, אבל להרבה מאיתנו זה לא עושה טוב וזה ממש בריא, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם! זה ממש כיף לקנות בגדים יפים לילדים ואיזה יופי שאפשר לשמח ולפנק.

בקטע פרקטי- סעיפים שמאתגרים אותנו ואנחנו מרגישים שמגיעים להרבה קניות רגשיות, ממליצה להחליט על תקציב חודשי או רבעוני (נניח בבגדים יותר הגיוני להחליט על תקציב ל3 חודשים כי יש חודשים שקונים הרבה ויש חודשים שלא קונים בכלל), ומראש להחליט כמה את רוצה להיות ברווח בתחום הזה וכמה בהצטמצמות (כמובן יש הרבה אמצע, אבל שנייה לנסות למקם את עצמכם על הסולם שכמובן זה צריך להיות מושפע גם מהצרכים המשפחתיים וגם מהיכולות הכלכליות), ואחרי שאת מחליטה על תקציב נניח 1500 ל3 חודשים- להיות ממש בשמחה על כל בגד שאת קונה ונכנס בתוך התקציב,

אם היכולת הכלכלית שלכם כרגע לא מאפשרת לכם הוצאה גדולה על בגדים, אז מחליטים על תקציב מצומצם יותר, אולי זה מצמצם אבל אז זה יגרום לכם להיות יותר מאופסים ולא להתפזר

ואם כן יש יכולת- זה מאפשר שפע ורחבות, אבל קצת מנטרל את הקניות הרגשיות כי עדיין זה

בתוך מסגרת

ב"ה שיש את האפשרות לקנות מהספה בבית, אני גם קניתי במלא כסף, תודה לה' שיש על מי להוציא אותו..

ומקסימום תראי שיש דברים מיותרים- תחזירי