מסעיף 2, בדרך כלל בגיל הזה טיפול רגשי זה קצת מוקדם מידי באופן ישיר.

ממליצים בדרך כלל על הדרכת הורים כדרך לטפל בילד דרככם.

לגבי 1, קודם כל לא הייתי מתרגשת מזה. זאת אומרת, לא מנסה בכוח. הוא קטן.

משפט קצר של המסר יכול להספיק, לא צריך מעבר לזה. גם אם הוא נאטן ולא מגיב, זה לא אומר שהוא לא מבין.

אם יש משהו שחוזר על עצמו וחשוב לך לדבר איתו, הייתי מנסה דרך משחק כיף. נגיד דובי ש"מרביץ" לדובי אחר. ואז לעשות הצגה מה קרה לדובי ואיך הוא מרגיש.

ואז דרך משחק עקיף לפעמים יותר קל להעביר מסר וגם לקלוט אותו.

חשוב מאוד בעיניי לא לחפור, שיח זה חשוב, אבל לפעמים זה יותר מידי לילדים ואפשר להעביר מסרים בדרכים אחרות.

אנחנו בהדרכת הורים וזה די תקוע כי הוא צריך לעבור תהליך רגשי. המליצו לנו גם וגם. אבל לא מוצאת מטפלת בשבילו.

ולגבי המסררים הקצרים - לקחתי לי. תודה!

שווה לשקול רכיבה טיפול / שחייה טיפולית.

אבל טיפול רגשי ישיר הוא דורש. מצריך הרבה מודעות ושיח.

נראה לי מאוד קשה לילד בגן.

אם זו ההמלצה של מי שהתייעצתם איתו ומכיר אתכם ואת הילד אז אולי זה הדבר הנכון.

אבל רק כדאי לחשוב על זה ולשים לב האם זה הדבר הנכון לילד.

עוד שאלה שעולה לי, והיא מתקשרת למה ששאלתי בהודעה אחרת - האם הקושי הוא שלכם או של הילד. זאת אומרת, לפעמים הילדים עושים דברים אותנו זה מתסכל מאוד, אבל הם ילדים וזה תקין. ואז העבודה היא בעיקר שלנו

אבל לפעמים קושי מול ילד הוא בעצם שלו מול עצמו, ואז באמת כדאי לחשוב איך לעזור לו ובאיזו צורה.

את לא חייבת לענות כמובן, רק מעלה שאלות למחשבה

או כמו שהם קוראים לזה - טיפול בהבעה ויצירה. שזה כן משחקי, אבל יותר מלמד מודעות ושיח רגשי ממה שהבנתי.

הוא חווה טראומות בעברו ומתקשה להשתחרר מהן ובעיקר לכן הומלץ הטיפול. חוץ מזה הרבה מדברים זה פשוט אופי אבל אני מקוה שהטיפול יעזור גם שם לווסת ולנתב אותו.

כמובן שיש גם קושי שלנו ואנחנו עןבדים עליו, אבל מה שמפריע לי זה יותר הקושי הרגשי שלו. 

גם אמא/ אבא טועים

ולשים לב לאופן בו הוא ננזף. ולכמות. אולי התגובה שלכם לא נעימה לו..

קראתי בשם הרב שטיינמן זצל שהטוב ביותר הוא לא לעמת ילד עם דברים לא טובים שהוא עושה, ומנגד לשבח הרבה התנהגות חיובית

יש דברים שצריך לומר כדי לעצב נורמת התנהגות, אבל לא כל דבר צריך להגיד

ומביאה דוגמה אצלנו היום:

הבן שלנו שבר בטעות ביצה על הרצפה. לא הספקתי להגיב כלום והוא התחיל להתנצל, להצטער, להגיד שהוא לא התכוון.

אמרתי לו שהכל בסדר, אני לא כועסת וזה יכול לקרות. לא נורא ולא קרה שום דבר. וניקיתי את זה בנחת והמשכנו הלאה.

אחרי חצי שעה בערך אותו בן, שבר בטעות לאחיו הקטן משחק. אחיו הקטן מגיע אליי ואומר: "אמא, הוא שבר לי בטעות את המשחק. אני לא כועס עליו, הוא לא עשה את זה בכוונה. אבל אני עצוב, את יכולה לבוא לעזור לי?"

וזה ממש הדגים לי שהמסר מחלחל, גם אם זה לא נעשה בצורה ישירה. הילדים קולטים דינמיקה, ולא תמיד צריך להגיד הכל.

אם ילד מרביץ לילד אחר, ההוא בוכה, אני קוראת למרביץ לשאול מה קרה, אבל הוא ננעל. אפילו שאני אומרת אני לא כועסת, רק רוצה להבין מה קרה?

ההוא ננעל כמו הילד של הפותחת. אז לפי הגישה הזאת, מה כן להגיד?

שהוא הולך להיענש/ להינזף/ לקבל ביקורת

אני בדרכ לא נכנסת לפרטים הקטנים של מי התחיל כי זה לא נגמר ולא בא לי להיות שוטרת

ואני לא מחפשת גם צדק נקודתי והכרעה, אני רוצה אחווה ורעות

אז אני קוראת לשניהם שיהיו לידי - אתם אחים ואתם אוהבים אחד את השני נכון..?

אז אני מבקשת שתשמרו אחד על השני, ואם אתם לא מסתדרים קחו הפסקה

וכמובן מנחמת את הבוכה התורן וחיבוק משותף

אם יש משו שחוזר על עצמו לרוב לא אפתח את זה באותו רגע אלא בהמשך, ולא כביקורת או נזיפה.

לתת לילד שהרביצו לו תשומת לב ודאגה

והילד שהרביץ, לתת לו יחס פעם אחרת כשהוא מתנהג יפה

אני רואה שאתה נסער/ ננעל

וקשה לך להתבטא.

אני בטוחה שיש לך מה להגיד בנושא, משהו הציק לך.

להרביץ זו לא תגובה מקובלת אצלנו בבית.

אם תרצה לספר לי מה קרה כשתירגע, אשמח לשמוע ולחשוב איתך ביחד מה אפשר לעשות כדי שבפעם הבאה לא להגיע למצב שמרביצים,

נחשוב איך אפשר להגיד לשני מה מציק לי ולא דרך הרמת ידיים.

מהנסיון שלך באמת ילדים באים ואומרים אחרי שהם נרגעים או שזה ציפיה גדולה מדי לגילו? 

אבל זה עניין של תהליך, כמו כל דבר בחינוך.

לגבי זה שאתן אומרים לו שיבוא לספר מה קרה, מבלי לשקף לו את התחושות קודם,

אוחי מבחינתו הוא מקבל מסר שאתם כבר שפטתם, אז אין עניין לשטוח את הטענות שלו.

אם נותנים לו הרגשה שאתם באמת מבינים שיש צד שני וקשובים לשמוע,

אז הוא יבין אחרי זמן מה שזאת הדרך שבה אתם מקשיבים.

אבל אם למשל יש ילד שתמיד כשהוא בוכה הוא יוצא צודק, אז אתם לא מקשיבים רק דרך שיתוף אלא אתם מקשיבים גם דרך התנהגות,

אז הוא ינסה שתקשיבו לו דרך ההתנהגות שלו של פאסיב אגרסיב (ננעל)

הוא לא מודע לבחירה הזאת, זה הכל בתת מודע דרך שאיך שהוא קולט.

אם הוא ידע שהדרך בבית לפתור קונפליקטים היא בשיתוף, אז סביר להניח שעם הזמן הוא ילך גם בדרך הזאת.

(יש ילדים שמשתפים בקלות ויש ילדים שזורקים לך את הכאב שלהם בכמה מילים כמו:

היא הנסיכה של הבית

תמיד אני צריך לעשות יותר

תמיד הוא צודק

למה רק אני צריך לוותר כל הזמן

וכו'.

אז סיפור טרי:

במקרה נכנסתי לחדר הילדים וראיתי שהבן (4) מצייר על הקיר.

ראיתי גם שלפני כן, הוא הסתובב עם העיפרון הזה במקומות נוספים בבית,

נלחצתי כי הרגע סיימנו שיפוץ וצבענו את כל הבית חוץ מחדר הילדים.

בקיצור בטון שהלחיץ אותו שאלתי אם הוא צייר בעוד מקומות בבית על הקיר? ואמרתי שאסור לצייר על קירות.

אז הוא פרץ בבכי,

שאלתי אותו אם הוא מתחרט על המעשה ולכן הוא בוכה.

הוא ענה לי:

לא רציתי שאף אחד ידע ועכשיו את יודעת.

יעני לא יראת החטא אלא יראת העונש, הוא נבהל שתפסו אותו על חם.. הוא כנראה חשב שלא יראו אותו עושה את המעשה הזה. כלומר היה מודע שהוא לבד בחדר.

לא הייתי משליכה שזה מה שהוא חושב כשהוא בוכה,

אז כנראה שבסוף אפילו בשעת משבר לומדים לשתף. (אם כי זה לא כל הזמן קורה כמובן)

הילד לא תמיד יכול להסביר לך מה גרם להתנהגות התוקפנית (את תמיד יכולה להסביר מה קרה שגרם לך להתפרץ? כלומר לפעמים זה אגרסיות שנמצאות ברקע)

אבל נניח שהיה טריגר ברור (הילד השני חטף לו משחק) הוא לא יספר לך אם הוא לא יהיה בטוח שאת תהיי איתו. אם בסבירות גבוהה הוא יקבל תגובה שיפוטית, הוא לא ידבר.

שימי לב שגם "מה קרה?" אפשר לשאול באינטונציות שונות.

אני הייתי אומרת משהו כמו: אני בטוחה שלא הרבצת סתם. אתה ילד טוב, בטוח קרה משהו. בוא לקבל חיבוק. 

הרבה מדברים על טעויות שלנו, איך תיקנו, על הרגשות שלנו.

הוא מקשיב. לפעמים מופתע שאנחנו מתייחסים למשהו בצורה מסוימת (קבלה של קושי למשל או הודאה בטעות).

כשזה נוגע אליו מתקשה מאד לשתף לדבר.

פה ושם יש ניצנים שלומד להגיד משפטים כמו "אני כועס/עצוב כי ×" במקום להתחיל לכעוס ולזרוק דברים או סתם לשבת בצד בכעס. אבל זה לא תמיד מצליח.

אני לא ככ בטוחה מה זה לא לעמת. דוגמא מעכשיו - לפני כמה ימים הוא תקע משהו בקשית של הבקבוק שלו (בקבוק גן כזה עם קש נפתח). בעלי אמר לו לא לעשות את זה כי הקשית תהרס (היה קשה להוציא את זה). עשה את זה שוב. בעלי אמר לו שוב - הלך לחדר השני ועשה את זה שווב.

באתי ובנחת עזרתי לו להוציא אבל ראיתי שכמעט נהרס הקש אז הסברתי לו שלא יעשה שוב כי הבקבוק יהרס.

כמובן - אחרי כמה זמן עשה את זה שוב.

הערב - עשה את זה שוב רק שהכניס לשם עיפרון שהחוד שלו התפרק בתוך הקש. אז כן ברור שכבר כעסנו. כמה פעמים אפשר להסביר בנחת?

אולי זה לא הורי מצידי אבל אני בן אדם בסוף וזה מאד מתסכל לקנות שוב ושוב חפצים כי הורסים אותם כשלא מקשיבים לבקשות.

מה היית עושה בסיטואציה כזאת? 

פותרת את זה מצד אחר ומביאה לו בקבוק בלי קש

אני לא מבזבזת זמן וכוח על משהו שאפשר לפתור בקלות בלי דיונים

לא רק נקודתי

זה הרעיון הכללי

זה קלאסי שילד לא יקשיב וימשיך לעשות משהו שאמרו לו שלא לעשות

במקום להתעקש על כל דבר כזה, כדאי למצוא פתרון עוקף ולהשאיר לדיונים רק את הדברים שאין להם פתרון אחר

כשיש הרבה דיונים (או קצרים בתקשורת) על אי הקשבה של ילד זה גורם לילד להתעייף מהדיונים והוא יותר מתקשה לשתף פעולה 

בס״ד

בודאי שאנחנו בני אדם!

הקטע הוא לזכור מה הרצוי שלנו.

לדוגמה במקרה שסיפרת, מה הרצוי שלך?

האם את מרוצה ממה שהיה או שהיית רוצה אחרת?

אני חושבת שהשאלות מהסוג הזה עוזרות לנו להתכוונן ולגדול איפה שאנחנו רוצות לגדול.

זה מאד מתסכל להסביר אלף פעמים והוא רואה כמה קשה להוציא וגם לא זוכרת אם ממש הראיתי לו אבל זה היה לידו שהוצאתי והפיה של הבקבוק כמעט נקרעה. אני מצפה מילד בגילו שהוא חכם ומבין דברים (כלומר אין בעיה בחלק הזה של ההבנה. הוא הבין מעולה בגלל זה גם הלך מלכתחילה למקום שאנחנו לא רואים) ומפנים דברים מסוימים שיוכל להבין שהבקבוק יהרס ויזכור לא לשים שם דברים..

זה לא רק זה כמובן, כן? הרבה דברים אנחנו מבקשים בנחת ושוב ושוב ושוב ובסוף זה קורה מתוך כעס שלנו ובכי שלו. הוא פשוט מבחינתו כשהוא מחליט אז זהו זה. ומצד שני כשאנחנו באים לדבר איתו בנחת על הדבר (גם לפני, אם הוא עכשיו רק מתחיל לרצות לעשות משהו שאנחנו לא מסכימים, וגם אחרי זמן אם האירוע עבר ואנחנו רוצים לדבר לעתיד) - הוא פשוט ננעל אין עם מי לדבר.

אז לא יודעת מה לעשות. והוא לא ילד מופרע או שובב במיוחד, כן? אפילו ההיפך.

אבל לפעמים בדברים מסוימים הוא לא מקשיב וזה כבר בלתי. זה פשוט הרבה פעמים בדברים כמו סדר יום שחייבים או השתוללות/הריסה של חפצים, שאני לא יכולה וגם לא רוצה לאפשר. 

בס״ד

הוא הבכור שלך?

לפעמים עוזר להבין שילדים עושים שטויות. וחוזרים עליהן שוב ושוב.

שזה תואם גיל.

שלוקח להם זמן ללמוד לבחור נכון.

שזה עניין של בשלות פנימית הרבה פעמים.

לא פירטת מעבר אבל בכללי דברים כמו

הריסת חפצים

השתוללות

וסדר יום

זה קלאסי דברים שילדים צעירים עדיין לא מספיק שולטים בעצמם.

כשמבינים את זה, לוקחים את זה יותר בנינוחות.

מבינים שלמידה וחינוך הם תהליך ארוכייי-טווח.

שיש מסרים שרק בפעם ה-200 נקלטים.

שזה נוצר כמו עוד טבעת של גזע עץ, ועוד אחת,

לאט-לאט…

שאפשר לבחור להפסיק התנהגות שמפריעה,

בלי להרגיש עצבים מבפנים.

להטרים ולהסביר שאם הבקבוק ייהרס,

אז הוא יקבל בקבוק פלסטיק רגיל מהסופר וזהו.

או לשים למעלה בינתיים כי אתם לא מסכימים שיהרוס את הדברים שלו ככה.

להתמקד בהפסקת ההתנהגות הבעייתית

אבל בלי להיות עם ציפייה שזהו,

המסר נקלט לנצח והוא לעולם לא יחזור על זה.

אולי יספיק לו.

ואולי הוא יחזור על זה.

וזה בסדר.

יש זמן.

יש זמן לגדול ולהפוך מילד ואדם אחראי.

והוא ילמד. אבל זה יקח שנים , כי זה הזמן שזה לוקח 🙂

אז בינתיים ממשיכים להסביר, ללמד, לחנך,

רק עם ציפיות יותר מותאמות.

וחיבוק, באמת שלפעמים זה מתסכל ברמות וקשה להחזיק כל הזמן את כל הדברים שכתבתי למעלה. אבל בעיניי לדעת שזה הכיוון כבר עוזר לתחושה ולתגובות שלנו באופן כללי.

מעבר לזה, שמעתי פעם הרצאה, אומנם שם דיברו יותר על קיום מצוות אבל לקחתי גם לשאר הדברים, והיא אמרה שאם למשל אני רואה שהילד קם מהשולחן בלי לברך ואני יודעת שהוא ממש עייף ואם אבקש סיכוי גדול שזה לא יקרה או יקרה לא בצורה נעימה, אז עדיף לא לבקש בכלל! כדי שלא יהיה לו את הפתח אז שאני יודע שצריך אבל אין לי כוח אז לא עושה. אלא אם אני מבקשת אז כן כדאי להתעקש.

אז לקחתי את זה הלאה ואני משתדלת כשאני מבקשת משהו לדאוג שיעשו אותו, אבל רק אם אני יודעת שיש לו יכולת להקשיב ולקיים עכשיו. אבל עדיף לי במקרה הזה לשלם שכר לימוד של בקבוק מאשר שהילד יתרגל שזה בסדר להרוס בקבוק אחרי שאמא אמרה לא.

מקוו  שהעברתי את הנקודה באופן ברור מספיק

הוא שמע והבין שאמרתם לו שאתם לא מרשים להכניס דברים לקשית, לכן הוא הפסיק לעשות את זה לידכם.

אז למה הוא המשיך בכל זאת?

מנילה שיש לו פה איזה עניין

כדאי לשאול אותו.

יש לו עולם משלו, כדאי להתעניין בו - אני רואה שאתה מאד רוצה להכניס דברים לקשית. למה?

אולי משהו בזה ממש מסקרן אותו

אולי הפעולה הזו נעימה לו מבחינה מוטורית אנעארף (כמו משחקי השחלות)

כדאי לברר את זה.

אל תצמצמי את הסיפור ל"מקשיב או לא מקשיב לאמא", כי אז את הופכת אותו מילד סקרן לילד חוצפן, וממש חבל.

יש לכם רצונות שמתנגשים. הוא רוצה לדחוף דברים לקשית, ואת רוצה לשמור על הבקבוק. בעצם, הרצונות שלכם גם משותפים כי אני בטוחה שגם את רוצה שיעשה דברים שהוא נהנה מהם וגם הוא רוצה לשמור על הבקבוק.

האם אפשר ךמצוא פתרון אחר שיענה על הצרכים?

@קמה ש.  @שופטים  @אפונה 

הוא בכור

זה באמת ממש עוזר להבין שזה תואם גיל, הבעיה שעם בכור, אין לי מושג מה תואם גיל... כאילו הוא כל הזמן משתנה וגדל ומתפתח, ואנחנו לא מבינים מספיק מהר כל הזמן באיזה שלב הוא ומה מתאים. 

וגם הכל תמיד מעורבב בין דברים שחייבים חינוכית להגיב עליהם (נגיד מכות או הרס של חפצים או זריקת של חפצים שעלולה לפגוע במישהו או במשהו) ובין דברים שצריך לאפשר לו כי זה השלב שהוא נמצא בו (הבעת תסכול בדרך שלו). ופשוט אין לי מושג..

הוא באמת ילד שצריך תחושת שליטה. גם באמת יש משפט שאני אומרת להם לפעמים שאני אמא ואני מחליטה והם ילדים והם לא יכולים להחליט אלא הם מבקשים או שואלים. ובאמת הוא אמר לי פעם עכשיו אני אמא ואני מחליט ואת לא אמא ואת לא מחליטה. אז אני משתדלת לתת לו לבחור כמה שאפשר וגם להתעלם איפה שלא קריטי, אני עושה את זה די הרבה,  אבל לא תמיד אפשר... לפעמים יש סיבה שאני לא מרשה משהו שממש חשוב לו עכשיו.. 

אני גם מבינה לפעמים מה מניע אותו - במקרה הספציפי למשל הוא התחיל מלהשחיל קשיות לפיה של הבקבוק כדי לשתות ככה כי זה הצחיק אותו שאפשר לשתות לא ישירות מהבקבוק. אבל הקשיות קשיחות וגדולות מדי לפיה והיא היתה נהרסת אז לא יכלנו להרשות (בהמשך גם הכניס לשם סתם דברים כמו כמועפרונות שהחוד שלהם נשבר בפנים וכו) 

בס״ד

1. קשר, קשר, קשר, קשר. כמה שיותר זמנים של משחק וחוויות אחת אל אחד. להשתדל שזה יקרה פעם ביום או לפחות כמה פעמים טובות בשבוע. זה מדהים איך זה לאט לאט הופך את הילד לנגיש יותר (ואני בתקופה שמצליחה פחות להתמיד בזה, תברכי אותי שאחזור לזה כי זה חסר).

2. חינוך לא בשעת אירוע. למדתי את זה בפורום המקביל לפני כמה שנים כשהתייעצתי על משהו, וגיליתי שזה ממש נכון. כמובן שאם צריך להפסיק התנהגות בעייתית באופן מיידי, לעשות זאת. אבל מבחינת חינוך ממש, שיחה וכו׳, אפשר לחזור על מה שהיה גם יומיים או שבוע אחרי שקרה מה שקרה וללמד מה תקין ונכון ומה לא. המרחק מהאירוע עוזר להיפתח.
 

3. להיות עם עין טובה מאד על הילד. השאיפה היא שזה יהיה באופן תמידי (זה שריר…). מבפנים לחשוב רק טוב על הילד. ולגשת אליו מתוך מקום של ״אני עכשיו עושה את התפקיד שלי ללמד אותו משהו על החיים״ - איזשהו ערך או איזושהי דרך התמודדות (לעומת ממקום של ״אני צריכה לתקן בו משהו״). זה מקום מאד נקי בלב ומאד אוהב.
 

4. דרכים עקיפות - לספר סיפור לדוגמה. וככה להעביר מסר בצורה שלא מאיימת, שלא גורמת לילד להקיף את עצמו ממגננותיו.

5. ומסכימה מאד עם @המקורית לגבי להמעיט כמה שיותר בביקורות. ממש כמו מבוגרים, לא נעים לילדים לשמוע שהם עשו משהו לא בסדר וזה עלול לגרום להם להיסגר על מנת לא לספוג עוד הערה. הם קטנים והם טועים הרבה וזה בסדר. לבחור רק את הדברים הקריטיים, ולהניח לשאר בכל מה שקשור לשיח וכו׳. יש עוד המון דרכים ללמד אותם. דוגמא אישית, סיפורים… 
 

בהצלחה יקרה ♥️

1. מה הכוונה להשקיע בקשר? הוא קטן, אנחנו משחקים איתו, מספרים לו סיפורים, מדברים על החויות שלו ושלנו.. מה עןד אפשר לעשות?

2. הוא ננעל גם ממרחק הזמן.. לרוב מנסה להעביר נושא פשוט.

חוץ מזה יש בו המון טוב, ואנחנו רואים ואומרים לו את זה

תודה רבה 🙏

ממש להשקיע בכמה דקות נקיות מכל היסח דעת ביום ולשחק איתו. תוך כדי הליכה לגן או שטיפת כלים זה אחלה אבל לפעמים זה לא מספיק לילד כדי ממש להרגיש את ההורה איתו. אם אתם כבר עושים את כל זה זה ממש ממש נהדר!!! אשריכם!

לגבי 2, אז אולי כמו @תקומה הציעה. גם לי יש נטייה לשיחות וכו׳ כי אני וורבלית באופי שלי אבל אולי זה קצת מאיים עליו מדי ועדיף להסתפק במשפט קצר וזהו, בלי ״חפירות״ של מבוגרים.

ולגבי מה שכתבת בסוף, לפעמים לנו ברור שהם טובים ואהובים - אבל להם זה לא משום מה - וכל ביקורת מאיימת על התחושה שלהם שהם אהובים וטובים מספיק. כאן כדאי ללכת נגד הטבע שלנו קצת וללמוד לסנן מה קריטי ועל מה אפשר להחליק, או על מה נלמד בדרכים עקיפיות.

אשרייך על כל הבירור שלך 🫶🏼!

רגע כדי להעלות מחשבה, למה בעצם זה מפריע שהוא ננעל? מה הבעיה בזה בעצם?

כי בעיניי עצם ההינעלות זו תגובה לגיטימית.

יכול להיות שאת מרגישה שהוא בעצם לא קולט את המסר? מה דוגמה שהבאת, אמרת בנחת שוב ושוב ושוב. לך לכאורה הייתה ציפייה שהוא יבין, והוא לכאורה ננעל ולא יישם.

השאלה היא אם מה שמפריע לך זו התגובה שלו, או זה שאת מרגישה שהוא לא מבין.

אם זו התגובה - אז כמו שכתבתי, בעיניי עצם התגובה זה לא מבהיל. תגובה לגיטימית לקושי.

אם זה העניין שנראה שהוא לא מבין - ממה שראיתי אצלנו, לפעמים למסר לוקח זמן להיטמע. ואולי יראה שהוא לא מבין כי הוא עושה את זה שוב ושוב ושוב. אבל אני ממשיכה להעביר את מה שחשוב לנו בעדינות, ואיכשהו בסוף זה עובד. גם אם נראה שבעשר פעמים לפני כן זה לא.

לא יודעת אם זו בשלות או הפנמה איטית. אבל רוב הדברים מצליחים להיטמע אם מתמידים

גם חוסר ההקשבה וגם העובדה שהוא נאטם.

זה שהוא לא מקשיב - סבבה מילא. אני לא מצפה שיקשיב לכל דבר, גם לי יש זכרונות מגיל הגן שבמודע לא ביקשתי רשות על דברים כי ידעתי שאסור. מעצבן שהוא לא מקשיב, אבל זו לא הנקודה. הנקודה שהוא נאטם כשאנחנו באים לדבר איתו לאחר מעשה. העליתי את זה רק כדי להסביר למה לא תמיד אנחנו מגיבים בנחת.

כלומר שאם הסיבה שהוא נאטם לאחר האירוע היא כי הגבנו בכעס, אז באמת לא יודעת איך להגיב בנחת בפעם ה15 שאני מבקשת שמשהו לא יהרס..

ההינעלות היא בעייתית בעיניי גם באופן רחב יותר כי זה מראה על קושי בביטוי רגשי, אבל זה משהו לעבוד עליו לטווח ארוך יותר.

כרגע זה מפריע לי בגלל שכשהוא ננעל המוח שלו לא ריק - עוברות בו הרבה מחשבות של כעס ואולי הסברים או הצדקות או לא יודעת בדיוק מה הוא חושב, וכשאני מדברת איתו בלי להבין איפה הוא והמחשבות שלו - סיכוי סביר שאני בדו שיח של חרשים. אין לי מושג מה הוא חושב אז אני אומרת מה שאני חושבת, אבל הוא בכלל במקום אחר אז הוא מרגיש שאני לא מבינה אותו (ואני באמת לא. הוא צודק) ואז כל המילים שלי הופכות ללא רלוונטיות.

אני לא יכולה לדעתי להשאיר בלי תגובה את העובדה שהוא מרביץ או זורק או הורס או משתולל. אבל אם הוא לא מוכן לדבר ולהסביר, אז ברור שאני לא אבין אותו.. אז איך אני יכולה להגיד משהו שירגיש לו רלוונטי?

לפעמים אנחנו פוגעים בול בנקודה וקולטים מה הוא הרגיש - ורואים את זה עליו, ניצוץ הפתעה בעיניים, ריכוך של הפנים, התחלה של הקשבה ואז באמת אפשר לדבר איתו.

אבל לרוב זה לא המצב. לרוב הוא פשוט מרגיש שלא מבינים אותו ולא מוכן להסביר, גם כשאנחנו כן בנחת וכן באים להקשיב.

יצא לי ממש מסורבל וארוך. מקווה שהבנת מה ניסיתי להגיד

מצפה יותר מדי מילד בן 3-4

גם ילדים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה יתקשו הרבה פעמים להסביר מה הם מרגישים ויתקשו לשתף פעולה בשיחות הסברים על דברים שהם עשו/ לא עשו

בעיניי שיח עם ילדים בגיל הזה (וגם רוב השיח בגילאים יותר גדולים) צריך להיות קליל ולתת להם להוביל (מתי לדבר/ מה לשתף)

כשמנסים ללחוץ ולדובב זה לא מוביל לשיח טוב

שזה שיח מאוד מאתגר לילד בגן, חכם ככל שיהיה.

זה מאוד מובן הרצון ללכת לפתרון בצורה של שיח, כי זה מה שאנחנו מכירים מעולם המבוגרים.

אבל לא תמיד זה מתאים לגיל.

וזה לא שאני אומרת לוותר לגמרי על שיח של רגשות, זה שיח חשוב שמתחיל מגיל קטן.

אבל זה שאת תתמללי לו את הרגשות כרגע, או תשקפי לו משהו, לא אומר שהוא יעשה את זה בחזרה וזה בסדר גמור.

לא בטוח שהפתרון המתאים עבור ילד בגיל הזה שמשתולל, זה לדבר איתו למה זה לא בסדר.

אפשר להגיב גם בדרכים אחרות - להסיח את תשומת ליבו, להציע חלופות אחרות, לגייס אותו יחד איתך למשהו חיובי.

יש לי ילד שמאוד נהנה לקפוץ על הספות בבית, להסתובב, להתנגש בדברים, כבר מגיל קטן הרגשתי שהוא מרביץ לי קצת חזק. אבל ההבנה הייתה שזה לא מתוך רצון להכאיב או להרוס, אלא כי יש לו צורך במגע חזק. אז הצעתי אופציות אחרות "אני מבינה שאתה רוצה לעשות לי חזק, זה לא נעים לי. אתה יכול חיבוק חזק". נותנת לו את הצורך התחושתי בתוך הגבולות שאני מאפשרת. ופחות בצורה של לא ושל שיח, אלא יותר בצורה חיובית של מה כן תוך כדי הדגמה. יוזמת את זה לא רק בשעה שהוא לא מקשיב. וזה מאוד מאוד עוזר.

זו רק דוגמה, אבל בעצם מה שאני מנסה להגיד ששיח החשוב, אבל הוא לא הדבר היחיד ולפעמים הוא בעצמו חוסם. ואפשר לנסות לחשוב על דרכים אחרות להגיע אליו.

אני לא מצפה שהוא יבוא ויתן לי דוח רגשי של המצב שלו ומחשבותיו לפני אחרי ובזמן האירוע.

ברור לי שהוא לא שם ולא אמור להיות.

המטרה שלי שהוא יגיב - אתה כועס? כן. מה הפריע לך? שלא הרשית.

משהו ברמה הזאת. שיענה שיגיב שידבר. מילה אחת או שתיים. לא רוצה יותר מזה.

אני אנסה כבר לכוון אותו כדי להבין. אבל לכעוס ממש ולא להגיב כשאני מדברת איתו בכלל ואז לכעוס עוד יותר כי אנחנו לא מבינים אותו, זה מה שמסתכל אותי.. 

חושבת שגם זה יכול להיות קשה לילד בגיל הזה. במיוחד אם הוא מרגיש שיש ציפייה כזו (גם אם את לא אומרת במילים, הם מרגישים אותנו הרבה פעמים).

גם לי כאדם מבוגר, לפעמים קשה לשים את האצבע ולהבין למה אני מרגישה מה שאני מרגישה. אז נכון, אצלי זה מגיע עם רגשות ומקרים מורכבים יותר מאשר "אמא אמרה לי לא לעשות משהו".

אבל זיהוי רגש זה שלב אחד

שיוך של הרגש הזה לסיטואציה שקרתה זה שלב נוסף

וזה יכול להיות מורכב

אולי זה קשה, אולי הוא לא יודע להגיד את זה, ויש ציפייה שהוא כן יגיב איכשהו, ולכן הוא ננעל.

ולכן אני מציעה שאם את רואה ששיח (וכשאני אומרת שיח אני מתכוונת גם לשאלה קצרה שהתשובה עליה היא שתי מילים) גורם לו להירתע, אז כדאי לחפש אופציות אחרות.

ולא לוותר על תמלול רגשות והסבר באופן כללי. כי זה חשוב בעיניי. אבל את תהיי אקטיבית בזה, וכרגע לא הוא. וגם זה לא חייב להיות דווקא בסיטואציות של עימות ביניכם.

הוא יכול ללמוד את זה גם משיח שאת מדברת על עצמך. עשית טעות, משהו עצבן אותך בעבודה, מתסכל אותך משהו שקורה בבית. את יכולה להגיד את זה. (כמובן בסיטואציות שמותאמות גיל ובלי להעמיס עליו).

וגם נגיד בסיטואציה של הקשיות (או כל סיטואציה אחרת)- חוץ מזה שאפשר לנסות להתמודד עם זה בלי שיח ישיר. אני מציעה גם להפוך את הסדר של הדברים.

קודם כל, הזדהות - "אתה מאוד מאוד רוצה להכניס את הקשיות לבקבוק? זה ממש כיף לך? זה באמת כיף ונחמד לעשות את זה."

ואז מסר ורגש - "זה באמת כיף ונחמד לעשות את זה, אבל זה הורס את הבקבוק ולכן אני לא מרשה. אני מבינה שזה מעציב אותך, אבל אפשר למצוא משהו אחר להשחיל בו, מה אתה אומר?"

ואז את מציע משהו חלופי.

כמובן שאם הוא מגיב את יכולה לענות בהתאם, אבל זה בעצם שיח שאפשר לעשות אפילו אם הוא לא אומר אף מילה. הוא עדיין שומע

אפשר למשל לעשות "זמן הודיה",

כל אחד משתף במשהו טוב שהיה לו היום.

מסיימים בתודה על השיתוף, היה לי כיף לשמוע מה היה לך טוב היום, והיה לי כיף לשתף אותך.

אפשר במסגרת משפחתית או באחד על אחד.

וגם לחזק את השיח מתוך המשחק.

אני רואה שהתאמצת לבנות שוב/ לנסות שוב.

אני מעריכה את המאמץ שלך.

מאמץ משתלם

מי שמתאמץ בסוף מצליח.

העיקר ההנאה

איזה רעיון יצירתי חשבת

כל מיני מנטרות תוך כדי משחק משותף.

או למשל כשמקראים סיפור, לא חייבים להיצמד דווקא למילים.אפשר להוסיף שאלות מנחות, למה לדעתך הוא עצוב? איך אפשר לעזור לו?

זה יפה להתנהג ככה?

אתה חושב שהוא סתם עשה את זה או שמשהו הציק לו?

האם הוא היה יכול לבחור דרך תגובה אחרת? מה למשל?

אני רואה שהוא בחר לא לספר לאבא למה הוא כועס. אם היה בוחר לספר לאבא, אתה חושב שאבא היה מקשיב לו?

אם הוא היה מספר לאבא, איך אבא היה מגיב?

לא כל הזמן לחפור, אלא לפי איך שאת מרגישה שהוא קשוב לקבל קצת כלים והכוונה ולפתוח את הראש. כככה לאט לאט נבנה קשר.

למשל כאן

להפוך למקושר- על 6 שורשי ההיקשרות - חזרה ללב ההורות

או כאן

שורשי היקשרות - הורות מחבקת

שולחת תעצמי

באת ליממש ממש בזמן

כבר נתנו לך כמה עצות טובות אז רק אוסיף שגם אם הוא נאטם ומחליף נושא הוא שומע את מה שרצית להגיד.

באמת עוזר הרבה פעמים לדבר בצורה עקיפה על בובה או משהו אחר שקרה. אולי למצוא ספר ילדים בנושא שלדעתך עוסק בנושא הזה בצורה נעימה ולקרוא בערב, לא צריך לדון עליו, סתם לקרוא והם מפנימים את זה לבד. הבת שלי לדוגמה גם בגיל שנה ומשהו למדה מהספר של יולי להוציא מוצץ כשהיא מדברת כי לא מבינים, זה גרם לה לחייך כשהיא מוציאה אותו.

ודבר אחרון, לדעתי הוא עדיין קטן וזה בסדר שהוא לא בוחר עדיין לדבר על הרגשות בצורה ישירה עם אוצר מילים רחב, אבל עצם הדיבור יעזור לעתיד.

אין לי רעיון לגבי מטפלת חוץ מלנסות בקבוצות הורים/באינטרנט אולי הרופא יסכים להמליץ. בהצלחה!

זה קשה, אני לא מצאתי פתרון, מנחמת את עצמי שזו תקופה שעוברת (אחרי כמה שנים חחח)

לגבי מוצש - להכין אותו - אבא ואמא יסעו ואתה תישאר עם דודה זלדה/דוד שאול (אל תתנו לו אפשרויות, תגידו לו בבירור מי יהיה), אם תצטרך משהו בלילה הם יבואו לעזור לך ולהיות לידך. בבוקר הם יקחו אותך לגן ואז אבא ואמא יאספו אותך.

אולי הוא יבהל מהרעיון בהתחלה אבל תחזרי על זה שוב ושוב ולאט לאט הוא יפנים.

לרוב בהלה ממים לא מתחילה מנסיון רע חד פעמי, אבל בכל מקרה כדאי לעשות הכל בשיתוף איתו ולתת לו לשלוט בסיטואציה, שיפתח את המים ויסגור וכו.

וגם לשים לב שחדר האמבטיה מחומם ושהמים בטמפ שנעימה לו. לפעמים לנו כמבוגרים הטמפ מרגישה סבבה אבל לילד שהוא יותר רגיש לקור או חום זה יהיה פער משמעותי אם תנסו טיפה לחמם או לקרר

הכנו את הבן שלי בגיל קטן יותר ללידה. הוא היה בערך בן שנה וחצי ולקחנו ספר על ילדה שיש לאמא שלה תינוק בבטן ויום אחד סבתא שלה באה לגור איתם ואז בלילה אבא ואמא נסעו לרופא שיוציא את התינוק והסבתא נשארה עם הילדה, ואחרי כמה ימים ההורים חזרו עם התינוק.

אני גם לא הייתי בטוחה כמה הוא יבין מתוך הסיפור המורכב הזה, אבל להפתעתי מהרגע הראשון הוא התנגד לכל הסיפור הזה ברגע ששמע שההורים נסעו לה 😂 ולאט לאט קראנו שוב והוא קיבל את הרעיון, ואפילו כשבאמת ילדתי הוא לקח את הספר איתו וכל פעם התעכב על השלב שהיינו בו ובעלי אמר שממש ראו איך הספר עוזר לו להבין מה קורה.

לגבי האמבטיה- אני חווה עם הבת שלי את זה מידי פעם, מה שעוזר- לקלח אותה על הרצפה בגיגית, או אפילו בכיור באופן חלקי עד שהטראומה עוברת (נשמע שהוא בהחלט עבר טראומה עם הגיס)

שהקושי בשינה נובע מהטראומה שנוצרה לו מהמקלחת שעשה לו גיסך? (טראומה של חרדת נטישה)

האמת שבמצב כזה אולי לא כדאי שתעזבו אותו ללילה... אלא אם כן אתם מרגישים שזה ממש קריטי לנפש שלכם, ואתם מוכנים להשלכות שאולי יהיו לזה אחר כך, שהוא יצטרך שוב שיקום מחרדת הנטישה...

נשמע לי שכדאי לקחת טווח זמן שבו אתם באמת ישנים איתו, ונותנים לו את התמיכה הרגשית שהוא צריך, ואם זה לא יעבור עד אז - אז להתייעץ עם גורם מקצועי...

@כורסא ירוקה - הוא לגמרי בגיל שאפשר להסביר לו דברים, גם אם הוא לא יודע לבטא את עצמו.

אנחנו עשינו את זה בגמילה מהנקת לילה - טפטפנו במשך כמה ימים ולילות שלא יונקים בלילה. זה היה קשה לעיכול, אבל לגמרי נקלט בסוף.

מציעה להתחיל להסביר לו לפני שהוא הולך לישון:

"מתוקי, עכשיו אתה הולך לישון במיטה שלך, ואבא ואמא הולכים לישון במיטה שלהם. בלילה אולי אתה תקום כי אולי יהיו לך חלומות מפחידים. אבא ואמא יבואו לחבק אותך, אבל אחר כך יחזרו לחדר שלהם ואתה תישאר במיטה ותחזור לישון. ובינתיים תוכל לחבק את הדובי/לשתות בקבוק כדי שיהיה לך קל יותר לישון."

זה נשמע ארוך ומורכב, ולכן כדאי לסכם: "בלילה כל אחד ישן במיטה שלו."

בסוף זה ייקלט בעזרת ה'...

ואולי באמת זה יעזור גם ללילה שתהיו בצימר. רק צריך לוודא שמי שישמור עליו יהיה מכוונן על האפשרות שהוא יתעורר ויהיה צורך להרגיע אותו...

גם הבת שלי בימים האחרונים בוכה ממש במקלחות ולפני כן אהבה. אני חושבת שיכול להיות שזה קשור להפרשי טמפרטורות שהמים החמים פתאום כואבים על איזורים קרים, אבל האמת שאני לא בטוחה. 

גם אצלי הקטנים מתעוררים בלילה וחששתי שבוע שעבר להשאיר את הבת שלי לישון אצל אמא שלי..

אבל להפתעתי היא הלכה לישון לבד!! וישנה כל הלילה. לא קרה המווון זמן. בת שנתיים.

לפעמם כשאין להם את האופציה הם פשוט לא קמים..

תנסי לגרות אותו לשבת באמבאיה ריקה עם משחקים.

אפשר להצטרף אליו שם.

כשהוא מרגיש חופשי לשבת באמבטיה ריקה,

אפשר לשחק בלנקות את המשחקים או להעביר מים מכוס לכוס

וככה לאט לאט הוא יתרגל חזרה.

שלוש וחצי שנים, זה לא היה מתוכנן בכלל, ההפרש היה אמור להיות הרבה יותר קטן, אבל זה מה שיצא והם בקשר טוב, משחקים ביחד אוהבים אחד את השני.

מניחה שאם היה עוד קצת פער זה כבר היה פחות קשור 

הם עדיין קטנים,

הגדול בו 3 הקטן בו שנה

ומרגישה שהפער מושלם!!!

נקלטתי כשהגדול היה בן שנה וחודש

ברור שהיה קשוח בהריון, הילד לא הלך עדיין בהתחלה, הוא היה שובב ולמרות העייפות בהתחלה והכבדות בסוף היה צורך להיות נוכחת.

מסכמת - בהריון היה קשוח, השנה הראשונה מאתגרת ועכשיו כיףףףףףף

הם מעסיקים אחד את השני בכל מקום, משהו שלא הכרתי. 

לי יש צמודים בני 2-3 וזה קשוח ביותר. נכון שהם כבר משחקים יחד אבל לרוב הם רבים וצריך להשגיח עליהם כל הזמן

אבל, מכיוון שאין לדעת מתי תכנסי להריון וכם בגל ההסטוריה אז יש פה דילמה. אני יש לי 2 צמודים גדולים כיום בני 13-14 רציתי הפסקה של 3-4 שנים ואז להביא שוב אבל ה' רצה שיהיה לי פער של 11 שנים מהגדולים לקטנים ככה שצכנונים לחוד ורצון ה' לחוד

בשביל שיהיה קשר בין האחים מגיל צעיר יחסית.

אבל אם מדובר בהיריון בסיכון - זה מאוד קשה לחוות את זה עם תינוק בן שנה פלוס... אז נראה לי שעם כל הכאב צריך להתחשב יותר בזה מאשר בפער בין האחים.

לחוות היריון בסיכון כשהקטן בגיל שנתיים - זה תלוי בילד עצמו. אבל גם גיל שנתיים עלול להיות מאתגר מאוד - זה גיל של בדיקת גבולות, ולפעמים צריך אמא במיטב כוחותיה בשביל להתמודד עם זה...

שביסודי יכולים להיות חברים שלו

אצלי הקשר הכי קרוב נוצר בין הילדים עם הפער הכי גדול (9 שנים)

אם כי עכשיו הקטן נשאר רוב הזמן לבד כי אחים שלו בישיבה

אז הוא גדל רוב הזמן כמו ילד יחיד

יש לזה יתרונות וחסרונות 

ממש לא יכולים אחד בלי השני חחחח

אז גם הפער בגיל לא תמיד מחייב

אצלי גם הקטן בקשר טוב עם היותר גדול

עם הפרש של 14 שנה

קשר של אח קטן עם אח גדול ובוגר

משחקים ביחד

קוראים ביחד

מבשלים ביחד

כנראה בגלל שאין להם הרבה זמן ביחד

הם יותר יודעים להעריך ולנצל את הזמן אחד עם השני

ולפותחת -

נראה לי אין תשובה אובייקטיבית לשאלה שלך

זה גם משתנה ממשפחה למשפחה

הדינמיקה משפיעה

וגם, זה שיכתבו לך כאן שפער מסויים הוא טוב, לא אומר שפער אחר הוא לא טוב.

וגם, יש לאנשים נטייה להצדיק את הבחירות של עצמם (גם לי, לכולנו), כלומר, אנחנו לא אובייקטיבים על הבחירות של עצמנו, ובנוסף, אנחנו גם לא באמת יכולים לדעת מה היה אילו.

אחרי כל החפירה הזו, בעיניי שיקול יותר נכון הוא מה הכוחות שלך, ופחות הפער בין אחים, כי הקשר, כאמור, משתנה. ולא רק בקשר ישיר לפער

אני עם הפרש של שנתיים וזה מרגיש לי אחלה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה שני צפופים בהפרש של שנתיים כואב לי עליה ברמות, מדמיינת אותה בקושי שורדת את היומיום

אני לרגע שוכחת שגם אצלי זה ככה חחח

זה הפרש ממש טוב לדעתי

ככה עד שנכנסים להריון ויולדים הילד בן 3 פלוס גמול ובגן עייריה זה עולם אחר מאשר שתי קטנים עם טיטולים..

של שלוש וחצי והם יודעים לשחק מושלם למרות הפער.

כלומר אין לי למה להשוות, יש לי 5.5 שנים והם מאוהבים אחד בשני אבל גם אין להם אופציות אחרות וגם אין לי פרספקטיבה ארוכת שנים.

אני כן יכולה לשתף על משפחת האם שלי

שיש לנו פערים של שנתיים, שלוש, וחמש.

5 זה קצת הרבה(לפחות אצלנו, וזה כנראה גם קשור לעוד דברים) אין קשר קרוב ככ

2 זה קרוב מאוד והתקשורת הייתה מאוד תחרותית וקשוחה

3 שנים נראה אידיאלי. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות

ומספיק רחוק כדי שלכל אחד יהיה את המשבצת שלו

יש להורים שלי הפרש כזה 3 פעמים ברצף(כלומר 4 אחיות סהכ במרווחים של כ3 שנים) והקשר בין ארבעתן מצוין וגם בין הצמדים.

אישית כיום אין לי קשר קרוב מאוד לאח שצמוד אלי(אני בכורה הוא שנתיים מתחתיי) ולעומת זאת האחות שאני בקשר הכי פתוח וקרוב איתה קטנה ממני ב10 שנים.

אז בפרספקטיבה של הרבה שנים המרווחים לא בהכרח משמעותיים.

והם הכי לא חברים שיש

לצערי הרב

אבל כל תגובה האירה לי משהו

המסקנה העיקרית שהפער לא קובע כלום, אז אולי חבל לסכן את עצמי או את ההורות שלי, ואולי גם את הנפש של הקטן שצריך אותי.

מצד שני אני גם לא צעירה, אז 3 שנים זה כבר סיכון בריאותי עבורי ועבור העובר.

אחח טעטע שלח לי סימן מה לעשות

אבל גם לזה שיש נגיד 2 בנות רצופות או 2 בנים

אצלי הקשרים לגמרי קשורים לקרבה בגיל

לגדולה אין קשר עם זאת שקטנה ממנה ב3 ובטח לא ב4 שנים

אבל בהמשך כשיהיו גדולות מאמינה שיכל להשתנות

אני כן רואה שהצפיםות מאוד מייצרת הווי משותף והם בראש דומה ומשחרים המוןןן יחד לפעמים שעותתת

ו...רבים בוכים ומקנאים וכו בהתאם🥴😅

אני לא אומרת שזה קל

אבל בהחלט לא מתחרטת

תלוי כמה אחים יש בסך הכל

אצלנו הפרש של שלוש שנים משחקים מהמם יחד

הם חברים ממש טובים, כמובן גם רבים

אבל גם אוהבים אחד את השני מאוד ומעסיקים את עצמם גם לבד הרבה זמן.

ולכן אני חוזרת להודעה שלי למעלה, שאין כאן תשובה אובייקטיבית. כי זה קשור להמון המון משתנים

וזה שהמשפחה אחרת פער מסויים מתבטא בדרך מסויימת, לא אומר שככה זה יהיה במשפחה אחרת

לפני זה יש לי פערים קטנים יחסית

ועדיין לא רואה כ"כ קשור בין הילד שבין 6.5 לתינוק בן 1.5

אבל אני מאמינה שככל שהם יגדלו הפער יצטמצם.

ואני רוצה מאוד עוד אחד יחסית צמוד לקטן.. בא נראה כרגע זה לא רלוונטי מכמה סיבות

בגיל קטן פער של כמה שנים הוא משמעותי מאוד, בגיל גדול בקושי יש לו משמעות
אין גם איך לדעת אם יסתדרו ביניהם מבחינת האופי והסגנון, אז בעיני תבחרי מתי לך יהיה נוח מכל הבחינות להיכנס להריון, ותשחררי את מתי יהיה הפער המושלם, כי זה משהו שאי אפשר לשלוט בו ותלוי בכ"כ הרבה דברים.

במשפחה של אמא שלי זה מאוד בולט, בתור ילדים עם היו משחקים עם האחים שקרובים אליהם בגיל, וכשהם טיפה גדלו, אפילו גילאי העשרה, הם התחברו לאחים שיותר בסגנון שלהם... והחברויות בין האחים השתנו ממש

שאין דבר כזה אין חשש

אין מציאות כזאת

וחיבוק סיטואציה קשה מאוד

שחייב לפתור דחוף הלוואי ותמצאי לעצמך את המקום הנכון 🩷

קודם כל אל תלקי את עצמך על זה שזה המצב. את הרי יודעת להסביר בדיוק מה גורם לזה ומאיפה המשיכה הזו מגיעה.

אבל! עם מה שבשליטתך כרגע - לעבוד! 

דבר ראשון, לא להזין את זה. כמה שיותר להסיח את הדעת. 

יותר קל ובשליטה - לא לשוחח אתו, לא להקשיב לשיחות שלו עם אחרים, להתרחק ככל האפשר.

ועשה טוב - לחזק את הקשר עם בעלך, לחשוב על כל המעלות הטובות שלו, לשלוח לו הודעות במשך היום, ליזום יותר שיחות, יותר פעילות משותפת, לעשות דברים למענו.

ואולי גם לנסות לחשוב איך את יכולה לפחות בקטן קצת לדאוג לעצמך לדברים שאת מרגישה שחסרים לך כמו זמן כלשהוא לעצמך \ טיול \ כושר...

בהצלחה!

לחשוב איך היית רוצה שהחיים שלך יראו?

חשוב לך להיות בחדר כושר? זה יעשה לך טוב? אז בבקשה, קומי תרשמי. אין דבר כזה לא יכולה, יום בשבוע תמצאי שעב שעתיים פנויות לצאת, שבעלך או בייביסיטר יהיו עם הילדים.

חשוב לך להרגיש יותר מאווררת, תנסי לחשוב איך לעשות את זה בפועל. אין סיבה שתגררי את החיים שלך בתור עבדות, עכשיו זה החיים עצמם.

אם את לא תדאגי לצרכים שלך בסוף תהיי ממורמרת ומתוסכלת מה שלא יוסיף לך לזןגיןת ולא להורות. 

ואת נשמעת רחוקה מאד ממימוש. אז בזה דעתי שונה - שאין לך מה להוסיף עוד דאגה מהכיוון הזה

גם אם את בטוחה שלא תממשי את זה 

הלב שלך מתעסק במישהו שהוא לא האיש שלך. זה לא דבר קל לפתור אותך וברור שגורם גם לך סבל כי את מרגישה את העיוות.

אנחנו לא מכירות את הסיטואציה שלך, אבל אני חושבת שאת צריכה למצוא דרך מעשית לחתוך את זה כדי שללב לא יהיה מקום להתעסק בזה.

לא פירטת איפה אתם נפגשים או איפה שמעת אותו מספר על עצמו, מאיפה את יודעת על הטיולים ועל החדר כושר וכו

תחתכי את זה, אל תשמעי אותו יותר, אל תאפשרי פטפוט, אל תאפשרי שתהיו יחד בחדר בכלל. זה עניין של החלטה שלך.

וכמו שכתבת בעצמך

למלא לעצמך את מה שחסר לך

אצלנו בזוגיות יש כלל - אם אנחנו יכולים לספר על זה אחד לשני אז זה בסדר. תנסי לפרק את ה"פצצה" שאת מרגישה, ספרי לבעלך כמה את מקנאת במישהו מהעבודה שמצליח לעשות איקס וואי זד ותחשבי יחד איתו איך אפשר לעשות את זה גם ואולי אפילו שניכם יחד, זה יכול לקרב אותך לבעלך ולהרחיק את המחשבות על האחר.

וגם, אל תבהלי. זה טבעי, יש תקופות כאלה, לפעמים זה ממש הורמונלי. במקום להילחם במחשבות תנסי למלא אצלך את החוסר ולעבור הלאה. 

היא מוכנה גם לקחת אחריות על כך שצמחי המרפא לא יועילו (והם לא יועילו כמובן)

על כל ההשלכות של זה???

איזה חוצפה של התערבות

אמהלה.

האחים שלי יכולים להגיד לי כל מיני דברים שלעולם לא הייתי מאפשרת לאף אחד להגיד ומהם זה מתקבל טוב.

זו קירבה ופתיחות אחרת.

בתחילת הנישואים בעלי היה המום כמה מרחב התנועה שלהם הוא רחב יותר לאותם הדברים שאיתו היו מביאים אותי לבכי.

אם היא עצמה שלחה את אמא שלה להעביר לאחותה מסר, לגיטימי שלאחותה תהיה גם את דעתה היא.

הבעיה היא אצל האם, שעצם לוקחת צד.

הנכון מצידה זה לדעת כל אחת בוחרת ופועלת לפי צו ליבה ומצפונה.

כמובן,

כיבוד הורים קודם כל.

ברור שזה נעשה שלא מכוונה רעה מצד האם!!!!

אם כי זה לבד הזוי בעיני, אבל נגיד שזה עוד מתקבל במשפחות שהקשר ממש פתוח וטוב.

החוצפה היא להביע דעה כל כך מסוכנת שתוצאותיה יכולות להיות אסון.

יש לפותחת ולכל אדם נורמטיבי מספיק שיקול דעת לחשוב אם הצעה כלשהיא מתאימה או לא

ברוב המקרים מותר לבן אדם להביע דיעה

גם אם היא פגעה בסוף חלילה, אנחנו לא יכולים להעביר 1,000 תרחישים אפשריים בראש לפני שאנחנו מוציאים מילה מהפה

במקום טיפול רפואי אמין לנושא כל כך קריטי ורגיש?

ממש ממש לא במקום

ובעיניה זה לא.

בדיוק כמו נושא החיסונים לדוגמא

שאמא שמחסנת בטוחה בעצמה

ואמא שלא מחסנת ייתכן ובטוחה בעצמה יותר.

אנחנו אנשים בוגרים שיכולים להפעיל שיקול דעת

ולכן אני אומרת שזה שבעינייך זה חוצפה בעיניה זו הצעה רלוונטית 🤷🏻‍♀️

הציעו פה באחד השרשורים גם לטפל בילד לפי השם...

אני בטוחה שהפותחת החליטה את ההחלטה לאחר שהתייעצה עם אנשים שזה תחום העיסוק שלהם ולא קיבלה את ההחלטה באופן שטחי. 

אז לאחר שקיבלת החלטה, בעיקר שהיא קשה ומורכבת את לא רוצה הצעות סותרות את רוצה חיבוק

ממש מתסכל שאין תמיכה

ברמה הפרקטית אבל, אם כבר שיתפת את אמא שלך אז אולי תספרי לה שהלכתם גם על הטבעי אבל זה לא עוזר והמטפלים עצמם ממליצים על התהליך?

מניחה שזה יותר ממה שהתכוונת לשתף, אבל אולי בסיטואציה הנוכחית בכל זאת שווה.. 

הנכון והאחראי!! בהצלחה רבה.

מבינה ממש את הצורך בתמיכה.

וזה באמת מבאס לקבל תגובה כזו.

ברור שזה מרצון טוב. אבל זה ממש לא מה שאת צריכה לשמוע עכשיו.

השאלה אם הקשר שלכם יכול לאפשר לך להגיד לאמא שלך בכנות - 'זה מה שהחלטנו לעשות. ואני ממש צריכה את התמיכה שלך בתהליך הזה, בלי שתנסי לשכנע אותי להחליט אחרת'?

אם זה לא הכיוון - אז אולי שווה לחשוב על מישהי אחרת שתספק לך את התמיכה שאת צריכה.

כי זה באמת חשוב שיהיה את המקום לפרוק ולשתף למישהי שמקשיבה לך ונמצאת שם איתך. אבל את לא יכולה לשנות את אמא שלך ואת התגובות שלה. ואם היא לא יכולה לספק לך את התמיכה שאת צריכה, אז אולי אפשר למצוא את זה אצל מישהי אחרת? (שכנה, חברה)

ולהגיד לה, אמא, זה מה שהחלטנו אני מבינה שאת חושבת אחרת אבל אני זקוקה לתמיכה שלך בי גם אם את לא מסכימה.

זה קשוח ממש, קרה לנו מקרה דומה

אני כמוך, מאוהבת בחורף וחוסכת הסרת שיער 🤣🤣🤣

ואיזה כיף זה שהחמות גרה ככה רחוק

נזכרתי שאני עם מכנסיים 3/4 ושלא הורדתי שערות 🫣 בשלב מסוים כבר לא היה אפשר להתאמן עם החצאית הארוכה שהיתה לי, אז ברחתי לשירותים.

שם מתחתי איכשהו את הגרביים מלמטה ואת המכנסיים מלעלה והכנסתי אותם לתוך הגרביים 😅

אם תרצי להוריד

רפואה שלימה!

הייתה פה פעם מישהי שסיפרה

על הגעה למצב של התייבשות התינוק שלה

בסוף בדקו אם הוא טיפול בבית חולים, והיה צריך

ואחרי תקופה הוא היה בסדר והם השתחררו הבייתה.

מקווה בשבילך שהילד בריא ואולי רק מעלה חום ממשהו שלא מזיק. 

תרגישו טוב!

הם פחות רטובים מהרגיל אבל רטובים? יש שם צבע צהוב חזק או צבע עדין/שקוף?

אם הוא חולה הגיוני שיאכל פחות מהרגיל, לא הייתי רצה למיון.

עוד סימנים לבדוק התייבשות- אם המרפס שקוע, אם בוכה בלי דמעות (אבל אולי בגיל חודשיים בכל מקרה בוכים בלי דמעות), פה יבש ושפתיים יבשות, נראה אפאטי.

בריאות שלמה ומהירה.

את יכולה לנסות לתת לו כל כמה זמן 5 מל במזרק חלב אם. וככה לעקוב כמה הוא אוכל.

התייבשות מובהקים לא?

טיטולים פחות רטובים זה עוד לא אומר שאין בכלל שתן.

כמובן רק את יכולה לדעת כי את זאת שנמצאת צמוד לילד

אבל סה''כ נשמע הגיוני לעשות מחר בדיקות

וכמובן בינתיים להניק כל רגע אפשרי, ולשים מי מלח וכו'.

אם את צובטת אותו והעור לא חוזר מהר להיות ישר- אז זה מעיד על התיבשות

וגם ללחוץ על הציפורנים ולשחרר- אם הם חוזרות מהר להיות ורודות- אז זה טוב

אם נשארות לבנות- לא טוב

ממליצה לשטוף כל פעם במים עד שנקי לגמרי

ואז קל לתינוק לינוק, לישון טוב ולנשום

שום דבר אחר לא עזר לי בשבילו לא מי-מלח, ולא להשפריץ חלב לאף...

זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.

וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...

תודה!! אבדוק את זה!

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.

מההריונות בגלל ההיפראמזיס....

אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו

וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..

בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...

כל יום לאכול כף

בסלט, ביוגורט וכו...

חוץ מזה

יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה

של דוד קאפח

ללא עצירות ותופעות לוואי...

100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,

100 גר´ צימוקים כהים,

100 גר´ תאנים יבשות,

100 גר´ שקדים קלופים,

100 גר´ תמרים,

8 אגוזי ברזיל.

לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)

ולאכול כף בבוקר וכף בערב.

(ד.א. זה גם ממש טעים=) )

בהצלחה ותרגישי טוב!

את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....

אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.

ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו

אבל

א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.

ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר

זאת גם היתה השאלה שלי

האם זה הגיוני פשוט..

כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....

אשים לב , תודה🩷

אני חושבת שזה הגיוני

פשוט בשביל לדעת שזה הגיוני, צריך לישון טוב ואז האסימון נופל.

ולרוב זה לא קורה, אז זה נשמע שזה לא הגיוני...

אבל מניסיון שלי, יצא לי נגיד פעם לישון יומיים ברצף טוב (וזה ממש ממש נדיר) ופשוט קמתי אחרת. עם המון אנרגיות ולא עייפה בכלל.

וזה היה מדהים שאפילו לא חשבתי שזה קשור

אבל זה כן

היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי

פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה

אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....

אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול

אנסה גם להיזכר בשם של הרופא

מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר

אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין

גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..

אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭  הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈

לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?

אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף

-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום

ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין

אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו

שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך

ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים

ומכיוון אחר -

הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.

אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.

שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.

והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.

וגם התגובות צפויות לגמרי

כלומר

אם את עסוקה הרבה עם הילדים ולא נחה לרגע וקמה מלא בלילה ועובדת משרה מלאה ועוד ועוד אז זה מסביר

אבל הילדים כבר לא פיציים

יש לילות שאת ישנה טוב

אז לא אמורים להרגיש ככה באופן תמידי, ככה לפחות מנסיון שלי.

כי אם ככה, לגרום לעצמך להיות פחות עייפה בלי למצוא סיבה זה לא בעיה ואת לא צריכה את העצות שלנו

נשמע שכן יש פה משהו חריג שהוא מעבר לשינה וזמן לעצמך.

לא עייפות רגילה של אמא לקטנים...

(ואני לא חושבת שנכון לתלות באימהות קשיים שמפריעים בתפקוד בחיים... לפני כמה שנים הייתה לי תקופה של חולשה מטורפת בידיים, והתקשרתי למוקד אחיות כדי לשאול מה זה. האחות שם שמעה שיש לי שבעה ילדים ומיד אמרה, "נו, מה את רוצה, ברור שתהיה לך חולשה". ואיך כעסתי! כי זו לא הייתה חולשה רגילה... אז מה הקשר לזה שיש לי שבעה ילדים? ב"ה רופאת המשפחה התייחסה לזה ברצינות ושלחה אותי לבירורים. בפועל לא היה לי כלום ב"ה ואני לא יודעת ממה זה נבע, אבל עדיין - זה לא משהו שאפשר לפטור באימהות...)

שלך דווקא מוכיחה ההפך ממה שאמרת

היתה לך חולשה שלא היתה לה סיבה אחרת

אלא כנראה מדברים רגילים כמו עומס יתר

זו לא האמהות

זה הדברים שהיא מביאה איתה

כמו חוסר שינה עומס ועוד דברים שכתבתי למטה (שגם יכולים להיות בלי אמהות)

שלא הייתה לי מעולם לפני כן, וגם אחרי כן (עם יותר ילדים) לא הייתה לי כמוה בעוצמה כזו.

אני לא יודעת מה הסיבה לה, אבל ברור שהיא לא הייתה קשורה נטו לעומס החיים.

ואיש רפואה שיפטור אישה שמתלוננת על משהו חריג בכך שהיא אמא, עלול לפספס דברים קריטיים.

לגבי איש רפואה

איך את יודעת שהסיבה לא היתה קשורה לעומס?

אולי היה עומס על הידיים והחולשה גרמה לך לתת להן יותר מנוחה

הסיבה היחידה שאני יכולה למצוא לזה היא עומס רגשי חריג (זו הייתה תקופת הקורונה).

או שאולי היה לי משהו פיזי, שעד הבדיקות כבר עבר... (אולי אפילו פוסט קורונה, מי יודע)

עייפות יכולה לנבוע מהרבה דברים

פיזיים ונפשיים כמו:

1. חוסר בשעות שינה (8 שעות אחרי קיזוז קימות)

2. תזונה לא מאוזנת/ מספיק מזינה

3. חוסר בפעילות גופנית

4. חוסר במנוחה פיזית

5. עומס משימות

6. לחץ בעבודה/ בבית

7. חוסר בהפסקות ממשימות בעבודה/ בבית

8. חוסר בזמן עצמי

9. הימצאות תמידית במקומות רועשים 

הרגשתי הרבה יותר רעננה ועירנית! 

לא היה לי צורך בשנצ, הייתי מתעוררת בבוקר ומצליחה לקום מהמיטה בזריזות וכו'...