לבוא רק עם בעלך ללידה. אפילו שנאסרים מוקדם.

והייתי חייבת עזרה פיזית אז קראנו לאימא שלי...

אז אני חוששת שזה מה שיקרה גם הפעם.

בגלל הסיבה הזאת שלא רציתי שאמא שלי תהיה איתי וידעתי שחייבת עזרה.. 

דולה זו אישה זרה, את פוגשת אותה מראש מוודאת שיש כימיה טובה ואחרי הלידה את שוכחת ממנה והיא ממך 

ורוב הלידות הייתי רק עם בעלי, למרות שאסורים זה היה לי מעולה.

הוא היה שם לתמוך רגשית לגמרי.

בלידות האחרונות, בגלל שאני אחרי 2 קיסרי אני לוקחת דולה. וגיליתי שזה מדהים ביותר. היא עזרה לי פיזית בטירוף, קידמה את הלידה, היתה נוכחת אבל גם ידעה לתת לנו זמן זוגי. 

אם את זקוקה לעזרה הפיזית ולא נכון לך שאמא שלך תהיה שם- ממליצה ממש על דולה. יש גם החזר מהקופה עד גובה מסוים

להסביר לו את המקום שלך, את הצורך שלך בבעלך בלידה. 

יכול להיות שיש מקום להתיר עזרה בדרכים מסויימות. 

(לא לקחת את זה כפסיקה גורפת, אבל מכירה מישהי שמשתמשת בתרגילים של אמית לידה והם דורשים מגע, והרב פסק לה שמהרגע שהם נאסרים שבעלה יכול להמשיך לעזור לה בתרגילים, כשהוא נוגע מה עם מגבת שחוצצת. סתם מביאה את זה בתור דוגמא לפסיקה שהרב יכול לתת אם תסבירי לו את הצורך שלך)

לק"י

זה תלוי מה את צריכה ממנו בלידה.

(למרות שיש מצב שעיסוי בגב נניח היה מקל עלי. אבל יצא ככה שלא יכלה להיות איתי עוד מישהי).

אחרי שכבר היתה לי לידה שבהבגלל אילוצים הייתי רק עם בעלי ממש רציתי שזה יתאפשר בלידות הבאות.

לצערי אחרי התייעצות עם הרב שלנו שזה ממש בעייתי לבנות על הבעל מראש וחשוב לדאוג לגיבוי ואם יוצא שהבעל נמצא הנחה איך לנהוג אבל זה לא מלכתחילה.

לכן לוקחת דולה אבל רוב הלידה אני לא ממש צריכה אותה אני עם עצמי עם הצירים ובעלי נוכח בחדר ביחד איתה.

הדבר שאפשר לעשות זה להגיע ללידה לבדיקה בהתחלה לפני שיש פתיחה שאוסרת ואז להעביר את הצירים באזור ולהכנס רק ממש סמוך ללידה. או לנסות לבקש שלא יעשו בדיקה עד שאת מרגישה שזה ממש מתקדם ופחות מפריע להאסר. הסיבה לבדיקה זה בשביל המיון להחליט את מי להכניס קודם לחדרי לידה אבל זה תלוי איך את בלידות ואם לוקחת אפידורל וכמה צריכה עזרה.

הלידה היא מצב שכל הפרטיות נשברת וזה לא פשוט ולדעתי זה חלק מהקושי בהחלטה מי מלווה ובמי להעזר בלידה ובהנקה. אבל בשביל האנשים מקצוע זה חלק מהתפקיד הדולה אצלי גם עזרה לי בהנקה הראשונית וייעוץ מרחוק לפי הצורך. 

תודה רבה על התשובה! 

ובעלי לא אהב את הרעיונות של איך לא להיאסר

מה שציינתי זה לא הקלה אלא הכוונה שכמו שדם שלא רואים לא אוסר ואם לא יודעים שיש דם אז מותרים ככה גם בלידה אם אין דימום ולא בודקים פתיחה לא נאסרים.

ככה לפחות ממה ששאלנו את הרב והפסיקה אצלנו מחמירה ממש. 

בפועל אני יודעת שאני מתקרבת ממש ללידה כשהצירים כל 5 דקות הופכים ל2-3 דקות עם לחץ אז אפשר לעבור את הצירים עם הבעל בלי לבדוק פתיחה ואז לא להאסר עד הנקודה שכבר ממש קרובה ללידה. 

הרי בסוף בכל מקרה אסורים בלידה עצמה..

אני יולדת רק עם בעלי אבל אנחנו נאסרים רק ממש בסוף.

לגבי ההנקה - יש למיה אישקס קורס הכנה להנקה. לא ניסיתי אותו אבל בכללי היא מדהימה 

נניח והוא היה יכול לגעת בך כי לא הייתם אסורים

את בטוחה שהיה יכול לעזור לך?

לא כל הגברים בנויים לזה.. 

מבחינתי אין סתירה בין להיות אסורים ולא להביא זרים ללידה

אני יולדת עם בעלי בחדר, אם כי הוא קצת מתכווץ בפינה כי קשה לו הסיטואציה 🫣

אבל הוא שם לידי ולא צריכה יותר מזה

בזמן הציר.

תלמדי עכשיו לפני הלידה על תנועות ותנוחות שיכולות לעזור

הבעל יעזור לך בדברים טכניים אם תצטרכי כמו לקרוא למיילדת

כוס מים 

וגם יכול לתת לך גיבוי רגשי ומורלי בין לבין..

לא הכל מתחיל ונגמר במגע 

לשים שני כדורי טניס בתוך גרב, לכוון אותם בין הגב והמשענת ולזוז ככה שהם מעסים את הגב, להישען עליהם בעוצמה שאת רוצה, לי זה עזר באמבולנס כשהייתי חייבת לשבת. בבית חולים גם עזר לי זרם מים על הגב, יכול להיות לך רלוונטי?

אבל הצורך שלי הוא לא פיזית אלא העידוד והתמיכה הרגשית וגם לשגרר את הצרכים שלי לצוות אז מעולה עבורי

הלוואי ותמצאי פתרון שיהיה לכם טוב

לא רציתי איתי אף אחד אחר, מבחינתי זה חוויה זוגית וקדושה לנו. שמחה בבחירה הזו מאוד. 

אני צריכה מבעלי בעיקר תמיכה טכנית( לקרוא למיילדת, להביא לי דברים וכדו) ונפשית 

ברור שמגע ועיסויים היה עוזר אבל כשאסורים אז לא רלוונטי..

אפשר לבקש מהמיילדת תמיכה בצירים ואולי יעזור לך מכשיר טנס שאפשר לשאול מיד שרה. 

אני גם לא רציתי שאמא שלי תבוא, ולא רציתי דולה. 

חברה שלי מבוגרת ממני והייתה בכמה לידות חוץ מהרבה לידות של עצמה.. זה היה ממש מושלם!!

אני מודעת שלא לכולן יש חברה כזאת, זכיתי.

אבל אם יש מישהי שאת מרגישה בנוח איתה, תופתעי שאולי תשמח לבוא איתך.

אבל תראי את הטוב, אשרייך שיש לך כזה קשר עם בעלך!

אמרת שסבבה לך עזרה מיועצת הנקה, אז אני יודעת שיש יועצות הנקה שעושות מפגשי הכנה להנקה. זה בקופח ללא תשלום (לפחות מה שאני מכירה)

בהצלחה!

גם ל @פיטוניה !

לא אכתוב על החלק הראשון, כי זה מאד אישי (אני כן לקחתי דולה בלידה השניה ועד היום אני מודה על זה, אבל זה עניין אישי).

לגבי הנקה, את יכולה לגשת לטיפת חלב *לפני הלידה* ולבקש מהאחות שמוסמכת לייעוץ הנקה לחזור איתך על זה. זה שירות שהן נותנות שם.

שתהיה לידה קלה ומהירה.

לי מאוד קשה העניין של דולה

מרגיש לי מוזר לקחת מישהי למשהו כל כך אישי.

וגם אם כבר לוקחים אז קשה למצוא מישהי עם כימיה שתרגיש לי בנח כמו משפחה נגיד... 

מעודד לשמוע כאן שאפשר גם רק עם הבעל...

אני עוד חוששת מזה... 

כי אני רוצה ללדת בלי אפידורל

אולי עם אפידורל זה אחרת... 

והיה מושלם.

בע"ה מתכננת אותו דבר גם בלידות הבאות

אבל הכלי העיקרי שהיא השתמשה בו להקלה על הצירים היה נשימות, שלא מצריכות מגע. בשיטה שממש עזרה גם לי בלידות שלי.

(כתבתי על השיטה שלה בהרחבה פה, אם מישהי רוצה אני יכולה לשלוח קישור).

תודה רבה

נשמע מלחיץ לשנות תכניות ככה ברגע האחרון… - הריון ולידה

(זו לא ממש 'שיטה'. אבל כן הדרכה מדויקת איך לנשום בצורה שבאמת עוזרת לעבור את הצירים, לי זה ממש עוזר, כולל בלידות עם פיטוצין, ועוד נשים מפה כתבו שזה גם עזר להן).

שומרת לעצמי

אבל באמת מה שהכי עזר לי בלידה היה נשימות, פשוט עבדתי בלנשום, לא יכלתי לסבול מגע ושיתקרבו אליי בכלל... 

ריכוז שיא עד לרמה שכמעט הרגיש כאילו הביאו לי טשטוש... 

מצד שני בסוף הלידה זה תשישות שאי אפשר להסביר, מה שאולי עם אפידורל לא היה קורה.. 

אני גם ילדתי בלי אפידורל ולא יכולתי לסבול שיגעו בי. פעם ראשונה שאני שומעת על עוד מישהי כזאת. (המילדות נתנו לי תחושה ממש מגעילה שלא רציתי מגע)  

הלידה הראשונה שלי הייתה לידה מהירה מאוד יחסית ומאוד טראומתית, אבל לא הרגשתי שהנשימות עזרו לי , בעיקר רציתי לזוז כי זה מה שתרגלתי לפני וזה מה שעזר לי עם הצירים אבל רבו איתי שאשאר בשכיבה בגלל המוניטור. 

לכן אני אשמח ממש לפירוט אם בא לך לשתף בשיטה שכוללת נשימות בלבד בלי תנועה בכלל ללידה בלי אפידורל  

אצלי המיילדות היו טכניות בעיקר באו לבדוק והלכו, שום מגע, זה הדולה שניסתה לעזור לי...חשבתי שלכולן מציק מגע בשלב הצירים 

בשלב מסוים הציעו לי מוניטור אלחוטי שאפשר להיות איתו בעמידה ואז זה באמת נהדר

ולשכב בזמן הצירים זה כאבי תופת, באמת... 

יכול להיות שהגעת לשלב הצירי לחץ מהר פשוט? כי בצירי לחץ הטכניקה שונה, פחות הצלחתי שם להשתמש בנשימות...

אני חושבת שלנשום זה לא שיטה כן? כלומר חח אנחנו נושמים באופן טבעי, וכאן צריך פשוט סוג של נשימות קצת יותר עמוקות

והרבה הרפיה ורוגע

קראתי הרבה על הפיזיולוגיה לפני הלידה (לא בגלל הלידה, בגלל לימודים) וזה עזר לי לתודעה להבין מה עובד ומה קורה כאן. 

לדוג' בהרפיה משתחרר אדרופינים שהם הורמונים שאמורים להקל על הכאב, אני ממש הרגשתי אותם לדעתי כי הטשטוש שהיה לי, זה סוג של הקהה את הכאב...

עוד משהו- הפה שלנו, לחייך, גם יכול לעזור לפתיחה

מחשבות- ראיתי שזה מאוד מאוד עזר לי. היה שלבים שחשבתי על דברים מצחיקים או אנשים שמצחיקים אותי וזה הקל מעליי, או המחשבה שאני עומדת לראות את הבת שלי, ואו זה מדרבן ברמות. סקרנות מטורפת!!

מחשבה נוספת היתה שיש לי הפסקות (למרות שבשלב מסוים כמעט ולא היה לי, וזה באמת היה ממש קשה), וזה עודד אותי להתאמץ בזמן שהציר מגיע.

בנוסף כשהתחילו ממש הצירים, הבנתי, אני הולכת לעבוד כאן, נכון שיש לידות בזק, לידות מהירות, באמת הרבה סוגים, אבל אני לקחתי בחשבון שזה הולך להיות עבודה

והכנתי את עצמי לזה, ובאמת ככה הרגשתי שפשוט עבדתי במשך כמה שעות, יש היי גבוה מיד בסוף הלידה, ואח"כ עייפות נוראית...

לגבי הנשימה עצמה, תגידי לי עכשיו לנשום ככה לא יודעת אם אצליח, לכן קצת קשה לי להסביר עכשיו כי אני אפילו לא זוכרת איך זה בדיוק היה חח

אני כן זוכרת שזה היה ריכוז עמוק מאוד, להיות עם עצמי, וכאילו מסביבי יש מין בועה כזאת, והכל שקט, ופשוט לנשום בצורה סדירה, איטית, עמוקה, 

שמתי ראש על המיטה, שהרגליים עומדות  על הרצפה וקצת כפופות, וטיפה הזזתי את האגן, לא מעבר

אני לא איזה מומחית, בתכלס היה אפשר לעשות עוד הרבה דברים מעבר לנשימות שהיו עוזרים לקדם את התינוק בתעלה, יש טכניקות מסוימות לזה... 

אפילו בכדור פיזיו לא השתמשתי ואין לי מושג גם למה לא הציעו... 

בע"ה בלידה הביאה אם יהיה צורך

לקחתי לי כמה נקודות לתוכני הלידה הבאה בעז"ה

תארת יפה את הלידה הראשונה שלי...

מהירה לא יכולתי לסבול מגע.לא הרגשתי שנשימות עוזרות למשהו חוץ מלעצבן...

ובלי אפידורל....

אני מאוד מבינה אותך

יש אולי אחות או חברה טובה שתרגישי בנוח יחסית ושיש לך תחושה טובה לגבי להיות איתה?

לגבי להיאסר אני מאוד מזדהה גם לגבי מה שאמרת שבעלך לא אוהב שיטות לא להיאסר

אני כמוך והוא גם בעלך ואחרי מצפונים וקשיים להתמודד עם זה אני הגעתי להשלמה עם זה שההרגשות שלי יותר רלוונטיות להתחשבות מאשר שלו בסיטואציה הזו כי אני היולדת וכי זה משפיע על הרוגע שלי בלידה ולכן הרגעתי את המצפון שלי והלכנו על היתר הלכתי יותר מיקל מהמקורי שלנו. בהתייעצות עם רב אבל בניסיון להקל כמה שיותר.

זה עניין של סכנת חיים...

שיולדת תלד בנחת ובטוב זה ממש יכול להשפיע על הלידה עצמה חיש כאן םירוח נפש...

אם מחללים שבת על יולדת אז ברור שגם להקל בזה..

בטח כשיש הרבה פסקים שמתירים עד יציאת הראש...

חוץ מזה שלדעתי אם הבן זוג חולה מותר לטפל ולגעת גם אם אסורים, כמטבן במקרה שאין ברירה, וזה נשמע שזה סיטואציה ממש כמו לידה אם יולדת לא יכולה נפשית שיהיה מישהו אחר..

אצלנו גם נאסרים מוקדם בלידה.

הרב הנחה אותנו למצוא אישה כלשהי (למשל דולה) שתוכל להיות איתי.

אבל אחרי 2 לידות שזה היה מורכב ולא מוצלח הלכנו שוב להתייעץ ולמקרה הפרטי שלנו הוא התיר להאסר טיפה מאוחר יותר, וזה היה ממש משמעותי בלידות הבאות מבחינת ההרגשה שלי.

היו לו גם עצות נוספות טובות שנאספו במשך השנים, והוא הרגיע את בעלי שהיה לחוץ מאוד להחמיר בזה שגם להחמיר במצב הנפשי של היולדת זה חשוב ואם ניסינו וזה היה גרוע אין עניין שכל לידה תהיה ככה...

ששנינו מאוד סומכים עליו

והוא אמר לנו בלי שביקשנו הקלות שנאסרים רק מראית דם...או בפתיחה מלאה

והביא גם שמות לש גדולי דור חרדים שדיבר איתם ומתוך זה אמר ככה

קיצר לא התכוונו להקל וזה מה שפסק לנו...

אה ואנחנו אשכנזים..

אז כל אחד לגמרי שילך לפי הרב שלו

אבל רק מציינת ש-זה לא שזה רק קולא כזאת שאין לה מקור בכלל

אלא פשוט סברות שונות בפסיקת הלכה

אני באמת יולדת בלי אפידורל ולרוב רק עם בעלי.

בלידה ראשונה 'היתה ארוכה ונאסרנו מוקדם לא היתי שורדת בלי דולה.

בשאר לרוב הסתדרתי..

רק לידה אחת היה לי חסר כי היתי מחוברת למוניטור בשכיבה והיה סיוט בלי מגע..

אבל לרוב מסתדרת- אבל באמת בזכות הפסק הזה וגם בזכות הלידות בזק האחרונות שגם בלעדיו מסתדרת כי לקח לי 5 דקות מפתיחה 4 לפתיחה מלאה🫢

יש מקום לבירור הלכתי. ויש דעות יותר מקלות.

אבל זה לא נכון שאם מותר לחלל שבת על יולדת, אז *ברור* שמותר להקל גם בזה.

חילול שבת על יולדת זה לכל הדעות ואין חולקים. בנושא הזה יש דעות הלכתיות שונות, והמתירים הם המיעוט.

(ללכת על פסיקה הלכתית מקלה יותר מבחינת *מתי נאסרים* יהיה מן הסתם פשוט יותר. אבל להקל שמותר לגעת גם אחרי שהזוג נאסר בגלל פיקוח נפש, זה כבר הרבה יותר מורכב, וברוב המקרים, לרוב הדעות, יהיה אסור).

וחשוב להבהיר את זה

אין ברירה

וזה גם באופנים מסויימים

כמו לשים כפפות וכד'

כך שזה לא כזה דבר פשוט וקל להקל

זה נכון שאם זה פיקוח נפש אז אפשר להקל, אבל זה לא כמו חילול שבת לצורך נסיעה לבית חולים נניח, זה יותר כמו חילול שבת לצורך להפעיל מוזיקה. 

זה נכון שיש היתר לעבור עבירות גם לצורך נפשי של היולדת ולא רק פיזי השאלה אם הצורך הנפשי שלה הוא פיקוח נפש או לא. בכל מקרה זה לא פיתרון לכתחילה.

עד כמה שזכור לי

היא של יולדת *סומא* (עיוורת) שמבקשת להדליק את האור, כלומר ברור שזה צורך נפשי ומרגיע אותה לדעת שיש אור, כי היא בלאו הכי לא רואה.

זה ההסבר של ההלכה שמובא באתר של הרב אליהו:

"יולדת [ואפילו היא עיוורת] שמבקשת להדליק אור ביום במקום שאין בו מספיק אור, או להדליק אור נוסף בלילה, מפני שחוששת שבלא זה לא יוכלו לטפל בה כראוי ובזה מתיישבת דעתה – מדליקים את האור בשבילה בשבת, משום "יתובי דעתא"

(העתקתי מפה. בהערת שוליים מס' 17 מובאים המקורות לכך פרק קז - יולדת • אתר הרב מרדכי אליהו )

נכון שמתחשבים בדעתה גם אם היא לא זו שמשתמשת באור, וגם אם מי שמטפל בה לא חושב שצריך עוד אור כדי לטפל בה כראוי, אבל זה לא שהיא מבקשת סתם רק בשביל הרוגע הנפשי בלי היגיון אמיתי, היא מבקשת כדי להיות רגועה שמטפלים בה כראוי.

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

אז זה המסר שחשוב לי להעביר לילדים שלי- את הילד הזה ההורים שלו יחנכו, בבית שלנו עושים ככה נקודה. מה קורה בבתים אחרים- לא אכפת לי.

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

מעדיפה דברים טבעיים ,

לא אלתוש וכאלו

ויש לערוגות ספריי שמיועד לזה (יש בו ציטרונלה ועוד כמה שמנים)

בדיוק קניתי, מקווה שיהיה מוצלח

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

אצלנו חופשי מכניסים גם בין לבין, ואני יודעת שבהרבה מרפאות זה ככה

ככה זה אנשים מגיעים לרופא ילדים בלחץ לפעמים... זה לא שאת תמיד יודעת יום מראש. ממש מוזר ומבאס שהתעצבנו עלייך

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...