תראה מה שהגבתי ל@כְּקֶדֶם 

הקפדה - מידת הדין.

הצחוק, השמחה, הזרימה והקלילות באות יותר ממידת החסד, ואת זה לא מוצאים תמיד בספרי הלכות.

מתקרבים לפורים עוד מעט שהוא באמת חג שונה.

באמת השמחה בעבודת ה', במצוות, בעמ"י, בתורה, בקב"ה בחיים שהוא נתן לנו הוא משהו דורש עבודה... שמובילה לקלילות. זה סוג של הפוך על הפוך. עובד = רציני. כדי להגיע לעונג ולשעשוע. "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".

העונג הוא חלק מהותי עבודת ה'. "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב ללבב ומרוב כל"

כי תבוא | תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה ובטוב לבב | תורת הר עציון

רק במצב שכבר נמצאים ברמה רוחנית גבוהה מגיעים לזה נראה לי

וואו תודה רבה על הקישור! 

שאפילו אין התלבטות על לחצות אותו אז אפשר לתת מקום לתכונות האלו . כל עוד זה ממקום של אמת טהורה ובלי כל מיני דברים מעורבבים אז זה מבורך, אבללל צריך המון סיעתא דשמיא לזה וגם המון שיקול דעת לאם נכון לתת לזה מקום בזמן הנתון/בקשר הנוכחי. כי עם כל בנאדם זה משתנה קיצר זה דינאמי וחכם עיניו בראשו

הלכות לשון הרע... איזה קשה זה?! קודם לדעת אותן טוב. אחכ לא להגיד בעצמי ואחכ למצוא את החכמה איך להגיב כשרוצים להשמיע לי.

ובכללי הרבה פעמים כתובים דברים בהלכה שהם כבדים יחסית למה שמקובל ורגילים. כמו ש @advfb כתב

כשאתה ממש בתוך זה השם מכניס לך סיעתא דשמיא של יכולת להופיע את זה בצורה טבעית וברורה כמו כישרון כזה שנותן לך.

היה לי חבר אחד כזה הוא לומד חפץ חיים כבר תקופה ממש ארוכה (5 דקות ביום) 

והוא ממש ברמה הכי גבוהה שיש וזה בא לו בקלות 

(יואו הייתי בטוחה ששלחתי תגובה ועכשו רואה שהיא לא מופיעה...)

כתבתי שאולי זה סימן שאני מצפה מעצמי מעל הדרגה שלי..כתבו את זה כבר למטה

– ראשית ברור שאין הכוונה שנצא באופן קיצוני מגדר הרגיל, "אל תהיה צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם"

אבן עזרא: "אם התפללת מן הבקר ועד הערב ותתענה והדומה להם תשומם והענין תסור מדרך הישוב כמו שיעשו הר"ומיטי [hermits] בארץ אדום וישמעאל"

אלשיך: על כן מה שנראה ליעץ את האדם, יברח מהקצוות, כי הנה הוא יתברך סביביו נשערה מאד הם גדולי הצדקות ביותר כי את אשר יאהב ה' יוכיח, לכן אל תהי צדיק הרבה. כי טוב לך זכות מעט מהיותך מרבה בחסידות, פן עליה תתעתד ליאבד. וכן אל תתחכם יותר בתכלית כי התורה אינה אלא על ידי יסורים, וכפי רוב חכמתך ירבו יסוריך ולא תוכל עמוד באמור האם כל הקרב הקרב אל ה' תרבה רעתו, באופן תהרהר ותאבד. וזהו למה תשומם:

"איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם."

ויש מצבים שבהם אובר־דתיות מוביל להתנתקות בלתי־בריאה מהחברה ומהמהלך הטבעי של הדברים כו' כו' לכן גם היהדות היא דת לאומית־קהילתית ולא דת של יחידים כדי לעודד נורמליות וסבירות

– באשר לשאלה עד־כמה אנחנו בכל־זאת אמורים לצאת מהגדר של עצמנו, ברור שמצד אחד "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת פעמים", יש עניין לכוף את יצר הרע ולהתעלות מעל עצמנו ולהיות בעלייה כו',

"ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" – בשם בעלי המוסר אומרים שאם לא משתדלים בדרך העולה מעלה, אוטומטית יורדים למטה,

מצד שני התורה יוצאת מנקודת הנחה שאנחנו אנשים רגילים ולא מלאכים, חיים חיים מונוטוניים, עובדים בעבודות משעממות, מטלות בית, ילדים, שגרה שנראית בדיוק אותו דבר כל־יום, אז יש גבול לכמה שאפשר כל יום להיות "מעל הטבע", אבל בדיוק בשביל זה יש קביעת עתים לתורה, באופן הדרגתי לאט־לאט להכניס למוח דברים חדשים ככה שההשקפה שלנו על החיים תתרומם ובהתאם לזה קיום המצוות שלנו, בסוף קיום המצוות אינו אלא שיקוף של מה שהנפש שלנו רוצה לעשות, והרצון תלוי בידיעה והידיעה תלויה בלימוד והפנמת הדברים

– אני חושב שבכל ניסיון לצאת מגדר הטבע שלנו יש מימד כלשהו של זיוף, כי בסוף זה לא מי שאנחנו כרגע, אבל אני חושב שיש גם זיופים "אמיתיים", כי יש נקודה פנימית של רצון כן להיות כאלה, או להתקרב לשם, אבל יש מקרים שזה פשוט דיסוננס, ואני חושב שבמקרים כאלה לא טוב לדחוק את השעה, עדיף לתת לדברים להתבשל על אש קטנה בסבלנות ומדי־פעם לראות מה אפשר להוסיף / לשנות ולא "לגנוב" מדרגה שהיא לא שלנו כדברי המכתב מאליהו

*אזהרת טריגר* - *ארוך!*

אני מוסיף אזהרת טריגר רק אם אני שם תמונה של חתול

משהו שגיליתי לפני שנייה בערך, אם אתה מחפש "חתול" בגוגל, ולוחץ על הכפתור עם הכפה (מכוסה באפור), נשלחות ידיים של חתולים אל כל מקום שאתה לוחץ עליו ומשאירות טביעות כפה

אבל אני נוטה לחשוב שהיא מניחה שאנחנו אנשים מעניינים ולא משמעממים. רק רואה צורך להוסיף.

ומי שממש משעמם לו בחיים הקב"ה מצפה כנראה שינסה ליצור ליצור לעצמו עניין.

דווקא להיות מלאך נשמע לי יותר משעמם.

בעיניי רוב הדברים לא מעניינים, אני מודע לזה שיש אנשים שמאוד מעניין אותם לספר כל יום מה היה להם בעבודה ומי אמר מה אבל בעיניי זה בנאלי כמו רוב ככל הדברים והאנשים, אם כי, זה לאו דווקא רע, אני דווקא אוהב דברים משעממים (אני גם אוהב דברים מעניינים). בכל־מקרה כוונתי היא שעבודת ה' ברובה בנויה בתוך הנורמליות של החיים, הד' אמות של הבית, ד' אמות של הלכה, פחות בהרפתקאות. גם זה יש, אבל זה היוצא מן־הכלל, ולא הכלל.

אם אתה אוהב משהו אז סימן שהוא מעורר בך עניין - ז"א הוא מעניין אותך. ברור שמשמעמם ומעניין זה עניין סובייקטיבי אישי.

לא תמיד החיים הכי מעניינים וכן, לכל בנאדם יש במידה מסויימת גם חלקים בחיים שלא מעניינים אותו.

ולגבי הנושא כשלעצמו - אתה דברת בצורה כוללנית על מה שהתורה חושבת על בנ"א, אז ראיתי צורך להוסיף. עכשיו אתה אומר שדיברת על עצמך - אוקי, זה כבר משהו אחר.

ולא יודע למה אתה מניח שעבודת ה' כככלל לא בנויה על הרפתקאות. זה נראה לי ממש תלוי באופי של האדם ולא רואה עניין למצוא בזה כלל כלשהו לאחד הצדדים. מי שיש לו באופי צדדים הרפתקנאיים יוכל לעבוד את ה' על ידי יצאה להרפתקאות. מי שלא - גם יוכל לעבוד את ה' דרך שגרה ודברים שגרתיים יותר. זה לא משהו שמתחיל מעבודת ה' אלא מהאופי של האדם.

עניין הוא רגש מסוים. אני מבין אותו בתור ריגוש או התרוממות רוח, תחושה של הרבה רגשות פועלים בפנים, כמו כשעולים על רכבת הרים או קוראים ספר מרגש (רוצים לשמוח, לבכות).

זה נחמד, אבל אני אוהב גם את האפור הבנאלי. האהבה הזאת היא לא אהבה של ריגוש אלא תחושה נוחה ונעימה.

את דבריי אני מבסס על רש"ר הירש בראשית כ"ח

יעקב קיים בחייו את אשר חזה נח בתחילתה החדשה של ההסטוריה האנושית: בעוד שתרבות יפת מרוממת את נפשות בני אדם באמצעות חוש היופי, הרי ששליחות שם היא: ״לנטות אהלים בהם תוכל השכינה לשרות״. 

חכמי ישראל הביעו בכמה מקומות רעיון שכלולה בו השקפת עולם שלמה: ״עיקר שכינה בתחתונים״. ״ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים (ומדמים שעליהם לבקש את ה׳ שם למעלה), מלעיגין אותן (לועגים להם המלאכים) וקורין אותן ׳רישא דחזרי׳⁠ ⁠⁠״. ״המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: ׳מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה!׳ (ובכך מראה שעבורו, לימוד החיים האנושיים ויופיים, כאשר חיים אותם לפי רצון ה׳, איננו עולה בחשיבותו על יופי הטבע), מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו״ . 
מאמרים אלה והדומים להם, מורשה הם לנו מרוחו של יעקב. כשאדם נתון תחת השפעתה של תרבות יפת, הוא בורח מחייו הרגילים היום⁠־יומיים, ומוצא מפלט בצל ה״שירה״ היפה של הטבע. יורשי יעקב מוצאים את ה׳ ואת שכינתו, בראש ובראשונה בתוך הבית. בזה מונח ההבדל בין רוח היהדות לבין התרבות הלא⁠־יהודית. 

ייתכן שזה תלוי באופי האדם ויש אנשים עם רוח אינדיבידואליסטית הרפתקנית כו' אבל לדעתי זה היוצא מן־הכלל ולא הכלל, שבסוף מסתדר לפי שבלונות צפויות ומשעממות (לפחות בעיניי), כאשר שוב, משעמם זה נחמד.

נשמע שאתה מנגיד את המילים עניין ושעמום. מצד שני, אתה מתעקש לומר שכל זה עניין אובייקטיבי ועניין זה בעצם ריגוש. אם כן, למה מדובר בשני מילים שונות?

וגם הפסקה של הרש"ר הירש שהבאת איננה סותרת את זה שאדם יכול לחיות עם עניין. הוא אומר שצריך להעדיף את התורה על פני הריגוש החיצוני לתורה. אין זה אומר כי צריך להיות משועמם או שזה טוב. 

אז כן, בנאדם קורא ספר והוא יכול להיות מעניין. האם הוא ממש מרתק שכל כולו חשש צמרמורת, שמחה, סקרנות, ציפייה? לא. הוא יכול להיות מעניין גם אם זה לא מעורר ריגוש קיצוני. וברגע שאתה אומר משמעמם זה נחמד, אז אתה מדבר כאילו זה אובייקטיבי. אבל מה שיוצר עניין אצל אדם מסויים לא יוצר עניין אצל אדם אחר. ולא חושב שיש צורך להחליט על משהו בצורה אובייקטיבית שהוא "מעניין" ועל דבר אחר שהוא "משעמם" אובייקטיבית. האדם הוא סובייקט, זה טבע האדם.

אם העניין עצמו שאדם עוסק בו לא הופך אותו למשועמם - סימן שזה מעניין אותו, משמע זה מעניין.

ויש סקאלה, לא הכל זה "הכל או כלום".

אפשר לשים את "עניין" בסקאלה כאשר הקצה העליון שלה הוא אקסטזה תיאופנית וברמות הנמוכות "סקרנות".

"excite the curiosity or attention of (someone)."

בכל־מקרה יש כאן מימד של excitement, כמו בפיזיקה:

In quantum mechanics, an excited state of a system (such as an atom, molecule or nucleus) is any quantum state of the system that has a higher energy than the ground state (that is, more energy than the absolute minimum).

משעמם הוא ground state, מה שלא מעורר עניין, כמו מה שקורה לי בעבודה.

כאמור, אני מודע לזה שיש אנשים שמוצאים עניין גם בבנאלי ביותר, אבל הטענה העיקרית שלי היא שהחיים היהודיים בנויים בעיקר סביב השגרה הנורמלית, ולא סביב היציאה ממנה כמו דתות אחרות. לכן גם לשאלה של "יציאה מהטבע" בעבודת השם, יש מתח מובנה בין מונוטוניות החיים (החיובית כנ"ל) לבין הצורך (גם הדתי) לצאת מהגדר הזה.  אבל אני מאמין שנקודת המרכז היא הד' אמות.

נ.ב: דעתי היא תמיד אובייקטיבית ואני שומר לעצמי את הזכות להחליט שדברים הם משעממים אובייקטיבית.

שהתורה אומרת שהחיים הם משמעמים זה להגיד - התורה מזלזלת בחיים של אנשים.

שגרה לא מחייבת שעמום. אנחנו בוחרים בשגרה בגלל שיש בה עניין. עניין אחר מריגוש כזה או אחר שיוצא מהשגרה. וזה בכלל לא מחייב מונוטוניות

אכן במסגרת הארצית של החיים אין חידוש מיוחד (אם כי "מעל השמש", יש). אפשר להתייחס לכל התרחשות קטנה כאל סנסציה אבל בהסתכלות כוללת "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת".

"משעמם" באנגלית נקרא mundane מלשון mundus - עולם. כלומר ארצי, לעומת הקדוש, העל־ארצי (supramundane).

בכל־מקרה התורה ניתנת בתוך המסגרת הזאת – לאנשים רגילים, שחיים חיים רגילים (עבודה, משפחה, ילדים, כו'). יש לזה קונוטציה שלילית, אבל אני לא רואה את זה כך.

בכל־מקרה, המימד של "מעל הטבע" שבעבודת ה' הוא לא בריחה מהטבע או התכחשות לטבע אלא להיות על־טבעי בתוך הטבעיות, אם יש בזה היגיון כלשהו.

עבר עריכה על ידי advfb בתאריך כ"ב בשבט תשפ"ה 23:20

א' - שגרה ורגש לא סותרים אחד את השני.

ב' - אפשר להביא מקורות של רגש בעבודת ה' -

"היום הזה ה' אלהיך מצוך" - בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם 

(רש"י)

גם ירמוז במאמר "בכל הטוב" אל התורה, כאומרם ז"ל (ברכות ה, א): "ואין טוב אלא תורה", שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם

(אורח החיים הקדוש)

"כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל ה' וַאֲדוֹנֵינוּ מִכָּל אֱלהִים"
דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אָמַר "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי" אֲנִי יָדַעְתִּי דַּיְקָא
כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ
וַאֲפִילּוּ לְעַצְמוֹ אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר מִיּוֹם לְיוֹם לְפִי מַה שֶּׁמַּזְרִיחַ לוֹ וּמִתְנוֹצֵץ לוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַפֵּר לְעַצְמוֹ לְיוֹם שֵׁנִי הַזְּרִיחָה וְהַהִתְנוֹצְצוּת שֶׁל גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֶתְמוֹל 

(שיחות הר"ן, א)

 וגם מפשט שולחן ערוך, כל עבודת התפילה היא מכוונת רגש. עד כמה מיישמים את זה בחיי היום יום? עד כמה שניתן.

ג' - לא דיברתי על בריחה מהטבע. דיברתי על זה שלהגיד "החיים הם משעממים" זה מזלזל בערך החיים בעיני. זלזול זה בודאי אינו דרכה של תורה שרואה ערך ועניין רב בחייו של האדם, גם אם לא תמיד מרגישים את אותו עניין. 

לדעתי אתה מקצין את טענותיי כאילו שעמום פירושו ניהיליזם ואפתיה מוחלטים כשאין זאת כוונתי.

וכאמור בעיניך היעדר רגש = היעדר ערך והקביעה שהשגרה היא בנאלית = זלזול, כשאיני רואה את הדברים כך.

עבר עריכה על ידי advfb בתאריך כ"ו בשבט תשפ"ה 12:18

לא טענתי את זה במאומה.

הטענה שלי היא יותר צנועה - 

שגרה נתפסת בפרסיה כדבר חיובי, שאיננו מחייב שעמום/בנאליות (יכול להיות בנאלי/משמעמם - לא מחייב להיות כזה).

רגש זה דבר מבורך שאפשר לשלב אותו בשגרה ואף המקורות שציינתי לעיל הראו זאת.

לפיכך, אינני בעד שעמום או בנאליות. את זה אני טוען חד משמעית. 

האם אני חושב שהם כאלה אסון? תלוי באיזו רמה. לא כולם תמיד חיים רגש בכל רגע, מובן והגיוני לגמרי.

ומבחינה לשונית נראה לי בעייתי להגיד - שעמום זה מעניין או בנאליות זה מעורר גירויים נעימים.

(כמובן שאפשר להגיד "אני מתעניין בדבר שנתפס כמשעמם" או "אני חווה עניין בשגרת יומי שנתפסת בעיני אחרים כבנאלית")

אני בעד שגרה וגם בעד רגש - לא טענות יותר מדי קשות או מסובכות.

הקושי שלי בדבריך הוא הדגש על השעמום. בסדר זה קורה לכולם, אבל אין צורך לקדש אותו או להדגיש את זה שלפעמים משעמם. להרחיב את מימדיו, בעיני זה זלזול. כי זאת הפחתה מהערך שהאדם יכול להפיק בחייו. וכן, אני מאמין שהקב"ה גם מצפה מהאדם להשקיע בכוחותיו הריגשיים ולפתחם. הורדת החובה הקדושה הזאת עשויה לגרום להפחתת ערך האדם. רגש הוא חלק ממה שנקרא אדם.

כמו אם מישהו יגיד חלילה, אני מתייאש מכוונה בתפילה כי זה קשה. זה בעיני זלזול בערך הכוונה בתפילה. 

כי הנושאים מתחילים להתפזר לי.

א. עבור רוב האנשים, רוב החיים סובבים סביב מטלות שגרתיות ולא מעניינות במיוחד. בנאלי / נדוש = "בנאלי, שחוק, שיגרתי, ידוע וצפוי מראש, שדנו בו זה-מכבר."

זה מאפיין שמתאר היטב את מטלות הבית וגם חלק גדול מהעבודות הרגילות. וכן לעשות כביסה ולשטוף כלים ולהתייבש בתחנת האוטובוס כל יום זה מחייב מונוטוניות. אולי זה לא כזה רע, אבל זה מונוטוני. (אם כי שוב, אולי יש אנשים שזה מעורר אצלם רגשות עילאיים, מה אני יודע).

לא יודע למה התכוונת בכך שהתורה מניחה שאנחנו "אנשים מעניינים". לא יודע מה כה מעניין בחיי השגרה של אנשים רגילים, אם לא להעמיד פנים שכל אינטרקציה טריוויאלית היא נושא מרתק לשיחה, אבל שוב, קטונתי.

ב. אני חושב שזה לא אוקסימורון להיות מרוצה משגרה כזאת, שאינה מעוררת רגשות מיוחדים (או רגשות כלשהם).

ג. כך או כך, התורה ניתנה לחיים הארציים האלה וגם מעודדת את האדם להיות חלק מהיישוב / להתחתן / להביא ילדים ולא להיות רק הרפתקן אינדיבידואליסט (כמו דתות אחרות אולי), ולא להתאמץ "לברוח מהחיים הפרוזאיים", כמו הפסקה שהבאתי.

ד. פועל יוצא, "מעל הטבע" של התורה הוא מעין "מעל הטבע בתוך הטבע", "בשם הרה"ק ז"ל מקאצק ע"פ ואנשי קודש תהיון. להיות שמירת הקדושה במעשה אנוש ותחבולותיו. פי' שאין מחסור להשי"ת מלאכי עליון שרפים וחיות הקודש. רק שמתאוה לקדושת אנשים ולכן המשיך נצוצי קדושה גם בעוה"ז במדה וצמצום."

ה. אפשר ואף מומלץ להרגיש בתפילה ובעשיית המצוות כו' אבל אני לא רואה צורך דתי להתרגש מעשיית כביסה, הנהלת חשבונות, והכנת שניצל דינוזאורים לילדים.

לכן אין כל אפשרות לאזן טיפה את המסרים את שאתה אומר כי אתה פשוט חוזר אליה שוב ושוב בלי לאזן אותם בכלל.

יכלת להגיד מסרים יותר מתונים שלא יסתרו את התוכן שאתה מציג, וכמובן שיש עוד צד למטבע שאתה מציג.

אני בעד להציג מורכבות, במיוחד ביחס לחוויה האנושית.. זה לא נראה שאתה כל כך רוצה לאתגר את עצמך, אז מי אני שידחוף אותך לזה?

ובכל זאת אע"פ שאינני ראוי.. 

בסעיף ה' הכנסת סעיף שונה על משהו שלא דיברנו אבל הוא מתכתב עם משהו שאנחנו מדברים עליו ואולי הוא פועל יוצא של מה דיברנו עליו.

איך תפרש את המדרש הבא?

"ד"א "וְכִי יָמוּךְ" הה"ד (משלי יא, יז): "גומל נפשו איש חסד" זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם אמרו לו תלמידיו ר' להיכן אתה הולך אמר להם לעשות מצוה אמרו לו וכי מה מצוה זו אמר להן לרחוץ בבית המרחץ אמרו לו וכי זו מצוה היא אמר להם הן מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב (בראשית ב, ו): "כי בצלם אלהים עשה את האדם" על אחת כמה וכמה."

(ויקרא רבה, לד, ג)

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%A8%D7%91%D7%94_%D7%9C%D7%93_%D7%92

האמירה שכביסה היא מונוטונית, היא קיצונית? מוזמן לכבס את כביסתי ולהיווכח במונוטוניותה

נניח אני עובד בהנהלת חשבונות 8-17, שעה נסיעה לכל כיוון, שעתיים בערך לאכילה+מקלחת+מטלות בית (לא כולל קניות או כל דבר נוסף), 7 שעות שינה, יוצא שבין 20-21 מתוך 24 שעות ביום הן פשוט שידור חוזר של יום האתמול, בהנחה האופטימית שאני מכוון ומחדש כל יום בתפילתי

בכל־מקרה זאת הנחת המוצא

ולגבי הלל OK שמע זאת מדרגה

להציג צד אחד של המטבע

אגב, אף אחד לא דיבר עליך באופן אישי. אין לי מושג איך אתה חווה את החיים שלך ולא נראה לי שעל זה היה הדיון.

ולגבי הלל - 

אתה דוחה את הטענה שלי בקש שאתה אומר "שמע זאת מדרגה". 

המדרש נועד כדי להגיד לנו מסר שיכול להשפיע על החיים שלנו כאנשים רגילים. גם הלל עצמו אומר פסוק מפורש, ולא עושה בו דרשות או פלפולים.

כמובן שזאת סקאלה בהרגשה של העניין הזה.

אבל לגבי טענתך הקודמת "אני לא רואה צורך דתי להתרגש מעשיית כביסה, הנהלת חשבונות, והכנת שניצל דינוזאורים לילדים"

אתה אולי לא, אבל הלל כן. וכן, יש צורך כזה ויש סקאלה רחבה שבה כל יהודי יכול לחוות את התובנה הפשוטה שהלל הזקן העלה.

לאורך כל הדיון אתה מגיב כאילו אמרתי דברים נוראיים, קיצוניים, ולא בסדר בכלל.

מסתמא אני מציג את דעתי שהיא כנראה צד אחד של המטבע... לא יודע איזה איזון רצית שאכניס ביחס לדעתי. שהדברים האלה כן מעניינים? מעניינים במידה מסוימת...? שצריך לצאת מהשגרה? איך אמורה להיראות הדעה הנכונה בהשוואה לדעתי הנוכחית?

וגם לא דיברתי על־עצמי באופן אישי בתגובה האחרונה, "נניח אני" = האדם הממוצע (בתקווה שהוא לא עובד משמרות)

בהתחלה אמרתי שנקודת המוצא של המציאות היא שהחיים הם מונוטוניים למדי, והתורה מרוממת אותם.

אתה אמרת שהתורה מניחה שאנחנו אנשים מעניינים, אם כי לא הבנתי מה זה אומר כל־כך, וגם איני רואה איך חיים שגרתיים ונדושים, כמו רוב העולם, אמורים להיות "מעניינים".

אמרת גם שאנשים בוחרים בשגרה כי יש בה עניין, שגם, לא ממש הבנתי מה זה אומר (בוחרים לעשות כביסה כי מוצאים בזה עניין?), ושזה לא מחייב מונוטוניות (לא רואה את זה במציאות של רוב בני האדם)

בהמשך טענתי שבכל־מקרה אין שום דבר רע בשגרה נדושה, ושזה דווקא יכול להיות נעים ונחמד (גם לישון זה נחמד, אם כי לאו דווקא "מעניין"...), ואין עבודת ה' מצפה לברוח מהחיים הפרוזאיים של עבודה בית ילדים, אלא להיות נוכחת בתוכם ולרומם אותם, ועל זה הגבת שאני חושב שהתורה מזלזלת בערך החיים ושאין מקום לרגש, לא הבנתי.

לגבי הלל:

א. אני יכול לקבל את הדברים ולמעשה זה לא ממש שונה ממה אמרתי בהתחלה, שנקודת המוצא של התורה היא עבודת ה' מתוך ההתעסקות היום־יומית השגרתית הנורמלית המבורכת, לאפוקי מיציאה מגדרי הטבע.

ב. "שמאי לא כך היה אומר אלא יעשה חובותינו עם הגוף הזה"

אולי אני יותר מדי מייחס לכל דבר משמעות תהומית אולי לא.

אני הבעתי את עמדתי, אתה הבעת את עמדתך, הכל לגיטימי. בודאי אין לי עניין אישי איתך ביחס לשרשור הזה, ואני לא מציג אותך אלא את מה שאני מתרשם מדבריך.

 לא אהבתי את הביטוי "התורה מניחה שאנחנו אנשים שהחיים שלהם משעממים" ובהקשר הזה עניתי, ומפה התגלגלנו בדיבורים - על עניין בחיים, תורה, שגרה, התחדשות ורגש. 

יכול להיות שהתכוונת למשהו שיא הטריוואלי ורק הצגת אותו בצורה שבעיני צינית, אוקי, סבבה.

מעולה, שמח שהבאת את דעת שמאי, לא ראיתי אותה שם וטוב לדעת שהיא קיימת.

ושוב, הדיון ביציאה מגדר הטבע - כן או לא -  זה לא מה שהעסיק אותי ולא הגבתי על זה כלל.

אם תרצה שאענה לך על מה התכוונתי ביחס לבחירה בשגרה או מעגלים מונוטוניים אז אני אוכל, פשוט בתגובה הזאת רציתי רק ליצור מסגרת לדיון ולא להרחיב אז לא התייחסתי לזה, אבל זה בהחלט חלק מהדיון שלנו פה.

 אין לי מושג למה אתה מפרש את דברי שאני מקצין את דבריך או שאני טוען טענות שלא טענתי, עכשיו רפרפתי אחורה והערתי לך גם מקודם על המושג "החיים משעממים" ובזה התמקדתי. מבחינתי זה סובב את הדיון, וגם עלו פה טענות ביחס לזה. וכן, זה קשור להבנת ערך החיים. לא? אם כן - למה אתה מתפלא שהדיון הוא סביב ערך החיים ואני טוען שאתה מקטין את הערך הזה?

ושוב, רש"י אמר במקור שהבאתי לעיל "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם", אז אולי על השאלה על המונוטניות היא גם עליו...

וזה מה שדיברתי על זה שהצגת צד אחד של המטבע - הבאתי מקורות שאומרים משהו משלים ביחס למה שאתה הבאת מהרש"ר הירש והיה לך נוח לא להתייחס לזה, אז אני לא רואה באמת איך מפתחים דיון ולכן המשכתי לענות בקצרה ולא להגיב לעצם הטענות. מתי שתענה לי על הטענות אז נוכל לפתח את דיון. אתה לא חייב, זה בטוח

ולא "מעל השמש" (רוחניות תורה תפילה כו')

בכל־מקרה אני נמצא בנושא הדיון המקורי אפשר גם להרחיב אותו למקומות אחרים אבל לא רוצה לנצל"ש

טבעיות ועבודת ה', זה די מה שאנחנו דנים עליו פה.

מסתבר מאוד שאם אפשר לשבור את המעגל המונוטוני בעבודת ה' כנראה אפשר לעשות זה גם במעגלים אחרים. אלא אם כן בעבודת ה' מדובר בעניין סגולי שאין בחיים ש"תחת השמש".

לפחות יש מקור לדברי מדעת הלל הזקן.

תראה באלשיך בהמשך הפסוקים שם, נראה שהוא בא לשלול את מה שהביא בפסוק שהבאת. כך ברפרוף מהיר, אך כך זה נראה וכדאי שהציבור ידע זאת

את המקור.

יש פעמים שבאנדם מתאמץ והולך נגד הטבע וזה טוב, כי זה מוציא מעצמו יותר.

יש פעמים שבנאדם הולך נגד הטבע וזה מזיק לו, פוגע בו.

נראה לי שמשהו עקום בעצם ההנחת יסוד שעבודת ה' תסתור את הטבע. לדעתי, אלו סיגים בעבודת ה'. 

לדוגמא אדם מתקדם רוחנית ויש לו גאווה מזה. זה לא אומר שהוא לא התקדם בכלל, אבל זה כן אומר שמעורבב בעבודת ה' שלו משהו לא נקי. אותו לכלוך שמעורב בעבודת ה' (גאווה, לצורך העניין), הוא שמעכב אותו מהטבעיות, אך ההתקדמות הרוחנית עצמה היא רק מחזקת ומשכללת את הטבעיות.

לכן נראה לי נכון לומר שכל עבודת ה' שמחלישה את הטבעיות יש בה מימד שמעורב בלכלוך, משהו לא נקי בעבודת ה'.

אגב, זאת לא סיבה לא להתקדם רוחנית, מחשש ללכלוך, הלכלוך עולה, נחלשים, מנקים אותו ואז מתחזקים בחזרה

המטרה שלנו היא להתעלות על מה שטבוע בנו, ולהפוך את רצון השם לטבע החדש שלנו. 

מה שאמרתי לעצמי בעניין הזה, הוא שאם אנחנו מרגישים שבעבודת השם אנחנו 'לא לגמרי אנחנו', אז- 

או שאנחנו מזדהים עם הצדדים הלא טובים שבנו, ואז המטרה היא קודם כל ללמוד ולהבין שהחטא או המידה הרעה הוא משהו שהיינו רוצים להפטר ממנו, ובתוך תוכנו להגיע להבנה שזה לא חלק מאיתנו, 

או שבעבודת השם עצמה אנחנו עושים מעשים שהם לא לגמרי לשם שמיים, ואז המטרה היא לעבוד על טוהר הכוונה, להתרכז בעבודת השם הפנימית ולכוון את הכל לשם שמיים. 

שאולי הנושא שהעלת פה  קשור לסיבה שעל פיה הקב"ה נתן את התורה ולא למלאכי השרת

הגמרא במסכת שבת דף פח עמוד ב' ופט עמוד א' מספרת סיפור מרתק על ויכוח בין הקב"ה למלאכי השרת. הקב"ה מצרף את משה רבינו לויכוח והוא מנצח את מלאכי השרת בטענה אחת מרכזית.

"ואמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה "רבש"ע, מה לילוד אשה בינינו?!" אמר להן - "לקבל תורה בא", אמרו לפניו - "חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?! (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים" (הדגש הוא על סוף הפסוק "תן הודך על השמים", דהיינו - תן למלאכים ולא לבני האדם). אמר לו הקב"ה למשה - "החזיר להן תשובה" אמר לפניו "רבש"ע, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם", אמר לו - "אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה" שנאמר (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו "רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה? (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אמר להן למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?! שוב, מה כתיב בה - "לא יהיה לך אלהים אחרים" בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים?! שוב, מה כתיב בה? "זכור את יום השבת לקדשו" כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות?! שוב, מה כתיב בה? "לא תשא", משא ומתן יש ביניכם? שוב, מה כתיב בה? "כבד את אביך ואת אמך" אב ואם יש לכם?! שוב, מה כתיב בה? "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב", קנאה יש ביניכם?! יצר הרע יש ביניכם?! מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר (תהלים ח, ב) ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב מיד (דהיינו, קודם כתוב בבסוף "מה אדיר שמך בכל הארץ", אדיר שמו של הקב"ה בקרב בני אדם ואח"כ רק כתוב "תן הודך על השמים") כל אחד ואחד (מהמלאכים) נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר (תהלים סח, יט) "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות (הפסוק מדבר על מי שעלה למעלה ולקח מתנות בשביל בני אדם בזכות שהם קרואים אדם, רש"י מפרש שזה משה רבינו) אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר (במדבר יז, יב) ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו' אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע:"

דהיינו התורה נתנה דווקא לבני אדם שקשה להם שהם מצויים בסטואציות אנושיות ויש להם יצר הרע. כל המטרה של התורה היא להורות לבני אדם ולא למלאכים.

וכמו שאת אומרת יפה, אנחנו טבעיים. ודווקא משום כך הקב"ה נותן לנו תורה.

יש בזה משהו מאוד מחזק.

הקב"ה לא מצפה שנהיה בלי קנאה, הוא מצפה שנעבוד על זה שאנחנו מרגישים. 

הוא מצפה מאיתנו להיות במציאות הטבעית ולרומם אותה, מה שהמלאכים לא יצליחו לעשות (לפחות לא כמונו בני האדם).

לא ממש התעמקתי בדיון שלכם...

מצד אחד אנחנו טבעיים, מצד שני יש בנו צד אלוקי שהוא העיקר, וכל הרבנים הגדולים- המטרה שלהם הייתה להשליט כמה שיותר את הרוח עד שהתרוממו אפילו מעל הגשמיות, וכן, היו כמו מלאכים ממש... אז זאת השאיפה או לא?

נ.ב

הזכרת לי את השיר

“השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" – הקב"ה נתן את הארץ לבני האדם כדי שיעשו ממנה שמים.

דהיינו, זה שאנחנו חומר זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות שקועים בו. מצד שני, ההתגברות עליו מחזקת אותו, ולא מחלישה אותו.

ככל שיענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ. ההתגברות על החומר לא יוצרת בנאדם מדולדל מכוחות, להיפך יוצרת אדם מלא כוחות - וזה ה"מלאך" שאת מדברת אליו.

זה לא "מלאך" שמראש לא מתמודד עם החומר וחיי העולם הזה. זה אחד שמתמודד עם חיי העולם על זה, עם יצר הרע, מנצח אותו - בעקבות כך יש לו טבע חזק יותר, ושוב - מנצח את יצר הרע והטבע שלו מתחזק עוד, ככה עד אין סוף.

וחמודים הילדים מהשיר, לפני שמים הייתי שומע את "ואהבת" שלהם.

יש לך דוגמה?

את מול עצמך, ואת מול אנשים.

האם את מול עצמך מגובשת כבר?

אני מסכימה עם זה.  כמובן שאפשר לאמר לך שכל עוד את מקיימת מצוות, בכלל לא משנה באיזה מגזר תהיי.

אבל, היות וכדתיים, אנו מוצאים את עצמנו (לפעמים פחות או יותר), שייכים למגזר המסויים שדרכו חזרנו

בתשובה, או שבמוסדו למדנו....

מלבד אלה ש"החליקו" מאה אחוז לתוך מגזרם, יש אני חושבת הרבה, שלא ממש. שומרים את המצוות

בקפדנות, אנשים אמיתיים, אבל הם לא חרדים, הם לא דת"ל, הם לא חסידים וכו'.... אולי יש להם דעות

דומות למגזר מסויים אך לא בכל.

הכי קל ופשוט להגיד לך: תהיי את. קודם כל, תהיי את. כמו שהיית לפני שחזרת בתשובה - כלומר עם האופי

והאישיות שלך. לא מוחקים שום דבר, בטח כשעדיין הקרקע לא מספיק יציבה מתחת לרגליים.

ואת יכולה לנסות; ללכת לשיעורים כאלה ולשיעורים כאלה ולראות היכן את מתחברת, ולאילו אנשים

ודעות את מתחברת.

לא חייבת לשנות את דעתך לגבי המדינה והצבא, רק כי זה לא הולך ביחד. מותר לך לצדד בגיוס

ובבד בבד לא להציב את המדינה כערך עליון.  וגם ההיפך מותר לך כמובן...

אולי זה עניין של אופי; יש בעלי אופי קיצוני שצריכים את הדעה הנחרצת והבלתי מתפשרת ויש

כאלה שרכים יותר. האדם כל כך מורכב שמה שאמרתי עכשיו נשמע לי שטחי.

מבינה את הקושי - כאילו לא שייכת לשום מקום באמת. אבל את שייכת לעם ישראל ולקב"ה,

וזה מה שחשוב. לא ישאלו אותך אחרי 120 איזה נוסח התפללת ולמי הצבעת. נכון?

חברה זה חשוב מאוד. במיוחד ליהודי.. אבל יחד עם זאת, צריכים להיות אותנטים. אמיתיים.

לעבוד את השם ממקום אמיתי. לא מזוייף.

ויש את הגרסא דינקותא שנושפת בעורף ונכרכת סביב הרגליים....לא פשוט לחזור בתשובה.

תהיי סבלנית לעצמך. גם בשידוכים;  אם השדכן לא מתאים לך, ואת יכולה הרי להרגיש את זה,

ואם הבחור לא מתאים לך, ואת יכולה להרגיש את זה, אז אל תסתבכי עם מגזרים ופוליטיקה

וכאלה. ואל תתבלבלי מכל מיני דעות נחרצות או שמנסות למשוך אותך לצד שלהן; אולי

זה מתאים ואולי זה לא. אולי בהתחלה, בגלל שאת יחסית "חדשה", תאבדי כאילו את

הדעה והאישיות שלך, אבל תני לעצמך זמן ומקום להתעשת ולחשוב על זה שנית.

ולסמוך על האינטואיציה שלך גם. זה קול השם, אני חושבת.  

הכי חשוב זה הקשר  שלך עם השם. יש אנשים שחיצונית הם לא נראים דתיים

אבל כל כך קשורים לקב"ה.

עולם הפוך כאן. 

חושבת שהכי חשוב לבקש מהבורא שיראה לך את הדרך ש ל ך: "תעיתי כשה עובד,

בקש עבדך".

אם את רוצה לשוחח עם מישהי שאני מאוד מאוד מעריכה - בעלת תשובה (כבר

שנים רבות עם משפחה גדולה בלי עין הרע), הייתי שמחה להפגיש ביניכן

אם תרצי בזה.  היא ובעלה וכל המשפחה, מאוד יראי שמים, מאוד אמיתיים

ומאוד מאוד הם עצמם.

כל טוב לך והרבה הצלחה. אל תדאגי. את לא לבד. כל בעלי התשובה מתחבטים

בכך. ולפעמים, גם אחרי שנים.

ז"א, לקב"ה בודאי לא אכפת לו איזו תוית חברתית תשימי על עצמך.. זה פשוט, נכון? זה כמובן חשוב מאוד לדעת.

אם כן, אז ממליץ להסביר לשדכן מה את מצפה מבן הזוג העתידי שלך ופלוס מינוס מה התפיסות שלך -

יהיו "שוליים" בציבור החרדי/חרדלי/דתי לאומי שיכילו ויהיו ממש סבבה עם הציפיות שלך מעצמך ומהסביבה.

גם אם לזה שם, זה לא סוף העולם.

נראה לי שזה מאפיין יותר את הציבור הספרדי. לאשכנזים, בדרך כלל, יש גבולות יותר נוקשים ביחס להגדרות.

בבית כנסת ספרדי ממוצע הגיוני שתראי יותר סגנונות של שמירה על אורח חיים דתי והשקפות, לצורך העניין.

לא כולם כאלה קהילתיים בציבור הדתי. הרבה גרים בערים ולא בישוביים וממילא הקהילתיות פחות נבחנת.

מעניין אם יתאים לך...

סתם תפס אותי השילוב של הדוסיות עם זה שאת מאמינה בצבא אבל לא במדינה ושאין לך את הציות העיוור של החרדים

רק מתלבט אם מה שכתבת על ראש הלכתי הכוונה שאת פחות מתחברת לחסידות?

כאילו מבחינה חברתית יש אצל הרב גינזבורג משהו מאוד מגוון שיש שם גם אנשים שמגיעים מסביבה חרדית/חבדית וגם אנשים שהגיעו מסגנון דתי לאומי-חסידי אבל הם באמת פחות מתחברים לקטע הציוני

וגם יש קהילות של חוזרים בתשובה...

מכירה? גם שם לא מוצאת את עצמך כ"כ?

לעניין השידוכים, מעניין אותי, מה את בכלל מחפשת?

את מחפשת מישהו כמוך שהוא גם לא מוגדר? או שאת כן רוצה מישהו ממגזר מסוים? או שאולי הוא יבוא ממגזר אבל יהיה בשוליים שלו ויותר מחובר לכיוון שלך?

אני לא מספיק מכיר אבל אני מניח שיש כאלה שדכנים לסגנון לא מוגדר כי בסוף זה משהו שקיים ויש לא מעט אנשים כמוך בזה, אז השאלה אם את רק מחפשת אותם?

או שאת עובדת מול שדכנים מגזריים רגילים ולכן את מרגישה שאת מסתבכת?

לגבי רב לליווי, אני חושב שזה משהו מאוד מיוחד בדור שלנו שבאמת כולם הרבה יותר מחוברים וקשורים ואת באמת יכולה ליצור לעצמך קבוצה של רבנים ושלכל תחום יש את הרב שאת מתחברת אליו בו והולכת לפיו

אבל כאילו בסוף לא מספיק כתבת על עצמך אז מקווה שאני בכלל בכיוון ומוזמנת כמובן לדייק 

וגם התחתנה עם מישהו דוס מבית, אני בהחלט מבינה לליבך! אז קודם כל אנחנו שנינו חסידים של חסידות ספציפית וזה היה לנו ברור שזה הקו שלנו ולכן זה היה קצת יותר פשוט. אבל, המלצה מהלב- להתחתן עם בעל תשובה. מישהו שיכול להבין ולהכיל את כל העולמות וכל הקונפליקטים וכל הדברים שעולים ועוד יעלו. אני לא מתחרטת לרגע אבל זה בהחלט היה מאוד מאוד מקל. דבר נוסף הוא להיות שייכת למסגרת כלשהי. לאו דווקא קהילה אבל אולי מדרשה או שיעור קבוע, משהו שיכול לתת כיוון או איזושהי שייכות גם אם את מרגישה שלא הכל סגור. וכמובן שהעיקר לאן הלב מכוון.

אני לא מתכננת לעקוב אחרי השרשור אז אם את מרגישה שאת צריכה עוד מילים או התייעצות את יותר ממוזמנת לפנות אלי בפרטי בשמחה גדולה!!!

שבעת המינים (ולא רק)

תפילה על האתרוג

לימוד על הפירות

תפילה על הפירות

בקשות בעת רצון הזו

הלוואי שנזכה בשלימות.

שירים

ברכות

דברי תורה, מדרשים

תפילה על האתרוג

ברוך ה'.

לי הוא עשה הרבה סדר במה זה החג הזה בכלל, חיבר אותי אליו ונתן לי להבין שלא סתם אוכלים פרות יבשים...

זה פחות מדבר על הארץ והפרות ויותר נותן מבט על מה משמעות החג בכלל ומה אפשר לקבל ממנו, לי זה עזר...

אדבר על מחשבה שאני עושה עם עצמי בתקווה שאולי זה יוכל להיות גם שייך אליך במידה כזו או אחרת

על מה הצער שלי?

שציערתי את ה' יתברך?

זה באמת צער גדול.

אך יש לך אפשרות לשמח את אבא! יש לך אפשרות לתקן ולהגיע למדרגה יותר גדולה!

ואתה יודע מה - ה' יתברך שמח על הצער הזה! חח כן זה יכול להשמע קצת מוזר אבל זה נכון.

אולי בכלל הצער הוא על זה שאני לא כזה צדיק כמו שחשבתי שאני כזה.

אם כך - זה לא כזה צער חיובי שה' שמח בו.

ולכן המחשבה על הצער והתיקון לא בהכרח יעזרו במצב הזה..

אז מה כן יעזור? המחשבה שהצער הזה הוא לא כזה אמיתי ונכון.

ממה אני מצטער שאני לא כזה צדיק. נו שויין. 

אני במדרגה בה הקב"ה שם אותי בה ומשם הוא רוצה שאני אעבוד אותו!

אין לי מה להצטער על זה שאני במדרגה נמוכה ממה שחשבתי כי מה שמעניין את ה' יתברך זה לא באיזו מדרגה אני, אלא איך שאני עובד אותו לפי כל הכוחות שיש לי במצב הנתון.

י"ר שנזכה לרחמי שמיים גדולים ונעלה מעלה מעלה במעלות היראה והאהבה

בתחילת הנישואין @יעל מהדרום הכינה לי מעיין יצירה עם הפסקה הזו ותלינו אותה בסלון, אני לא יודע לאן היא נעלמה.

ככל שיש יותר צער, יש יותר בהירות מה לא טוב וזה ממש מוביל לבהירות מה כן טוב.

ממליץ לך בחום לעלעל מדי פעם ב"אורות התשובה", זה ייתן לך עוד יותר אור ועוד יותר אור.

בהצלחה חבר יקר!!!

מקורות נוספים (ואולי גם מיקוד פרקים באורות התשובה) מידיעתכם וניסיונכם

בדגש על אותו תת נושא בתוך התשובה של הצער על העבר.

שהכותרת שלו היא

ח – מַכְאוֹבֵי הַחֵטְא וְיִסּוּרֵי הַתְּשׁוּבָה וּמַרְפֵּא הֶאָרָתָהּ

הזמן שבו הצער עולה בטבעיות (זה לא יקרה לנצח) הוא גם הזמן הטוב ביותר לתרגם את התחושה הזו להחלטות נכונות וריאליות לשיפור והתקדמות, שהוא השלב החשוב בתשובה הנקרא "קבלה לעתיד". מה אעשה שלא יקרה שוב, איפה צריך גדרות ובד"כ גם הוספה בלימוד תורה...

שעם הזמן זה נהיה פחות כואב...

אולי מתבגרים

אולי התשובה עולה קומה

אולי יש פחות זמן...

בכל אופן לי היו לילות בלי אוויר!!! על דברים שעכשיו עוברים כמו גל...

הגישה הנכונה ללימוד תורה ולא פחות חשוב מזה הגישה הלא נכונה ללימוד תורה.

אני רוצה לנסות להסביר: אני מכיר כל מיני כיוונים, אני למקד את עצמי מתוך החוכמה של החוויה שלכם דברים שנגעו בכם (משהו שאין ל-AI). אני מחפש רעיונות מפותחים ומתפתחים בנושא למשל על בסיס: "שלא ברכו בתורה תחילה"/ "לא זכה נעשית לו סם"/ "הרבה עשו כר' שמעון ולא עלתה בידם" ועוד.

מקווה שהשאלה וההקשר מובנים תודה.

"משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!"

ברכות ס"א עמוד ב' - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%94%D7%93%D7%92%D7%99%D7%9D
 - התלות בלימוד התורה, זה עניין מאוד יסודי בעיני. זה לא רק צ'ופר, אלא זה זה החיים. גישה לא נכונה ללhמוד תורה מוצאת "אלטרנטיבות" אחרות או פשוט לא מבינה את ההכרחיות של לימוד תורה.

יש עוד פסקה של הרב קוק בשמונה קבצים שחזיקה אותי ביחס ללימוד שלא לשמה, פסרמתי אותה פה פעם אחת, לא מוצאת כעת. העתיק אותה לכשאמצא.

על הכיוון. באמת חשוב לי החיבור הישיר למדרשים ולמקורות (לא מאמרים מודרנים שונים של ד"ר מנותקים אלא משהו רציני) אבל כמו שאמרתי אני רוצה למקד את עצמי לפי היכרות של רעיונות יותר מפותחים - מהרעיון אל המקור, במקביל למה שאני אישית מתייגע בחיפוש עצמי מהמקור לפירוש.

יש שמחה על ההתקרבות לה'. בזמן שאתה בצער אתה מקיים מצוות תשובה, וממילא אתה דבוק אז בה'.

"מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. אלהים אלי אתה א‍שחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך".

על אותו משקל, תיקח את הרגשת הכאב על החטא להרגשה כאב כללית ויסודית על הריחוק מה' כשאין השראת שכינה ומקדש. תרגיש כאב על זה שה' נסתר.

איך הוא עשה את זה?

זה דיבור ששווה וחשוב ללמוד גם לעצמנו כלפי אחרים וגם בינינו לבין עצמנו.

אבל בגדול זה התחיל בזה שהוא עשה איתי חסד- טרמפ.

הוא סיפר על התמודדות שיש לו עכשיו בחיים. 

גם אני שיתפתי אותו במעשי האחרונים, והוא נדהם מהנהגה מסוימת שלי, וקצת היה מאוכזב שאני עדיין לא נשוי. היה אפשר לראות שהוא אומר את זה מתוך דאגה והערכה- בטון של למה בן אדם במעלתך (פרגן) מפנה את זמנו לעסוק בדברים כאלה? אבל אני ניסיתי להצטדק.

תוך כדי הוא סטה מהמסלול כדי לקחת אותי למיקום המדויק (כמה קילומטרים)

אח"כ הוא אמר לי תתפלל לקב"ה שיאיר לך את הדרך שבה אתה צריך ללכת, מה רצונו ממך. אני באתי שוב להצטדק, והוא עצר אותי, ואמר לי שאני לא צריך להחזיר לו תשובות, רק לדבר עם הקב"ה באופן פשוט.

זה הסתיים בזה שהוא בירך אותי בפירוט, ולא במה שהוא רצה שאתחזק בו, אלא בבחירות נכונות, ובזיווג וכו' וכו'. הרגשתי אפילו שהוא קצת מתפלל על עצמו, זאת אומרת הוא נתן תחושה כאילו גם הוא לא יודע מה ההנהגה הטובה, וצריך ישועה.

הוא אדם פשוט, וגם זה היה חלק מהאפקט, זה נתן אותנטיות וכנות. אם הוא היה אדם מחוכם לא בטוח שהייתי נותן ללב שלי לשמוע.

בגדול אני חושב שכל אלה הם סעיפים בתוך "דברים היוצאים מן הלב"

לוקחת איתי כשיעור לדרך, באמת נשמע שהוא פעל בחכמה ונעימות גדולה.

אנשי לב זה פלא בעולם.

זה מתחיל ממך, מהפתיחות וההקשבה שלך לקולות רקע שה' עוזה בעולם.

ר' צדוק אמר: "דבור של חול המורגל בפי האדם ומרגלא בפומי' הוא דברי תורה ממש, אפי' אצל איש ההמוני מישראל ! ... כי כל נפש מישראל, יש לו אחיזה בד"ת מיוחדת כנודע, ובדבור שמרגלא בפומיא זהו שורש נפשו. ומזה יוכל האדם לעמוד על שורש נפשו, לדעת מה ענינו בזה העולם." (צדקת הצדיק אות נג).

יש המון דיבורים פשוטים של אנשים, ובפרט בשיחות מסדרון כאלה כמו בטרמפים, שאפשר לקחת מהם הרבה לחיים.

כל הכבוד שכרית לך אוזן והרווחת!!

אבל למדתי פעם שיעור גדול בהסברה מיהודי חרדי בקופת חולים.

בקצרה, ישב מולנו זוג חילוני-רוסי שכנראה זו הפעם הראשונה שהגיעו לבני ברק, והם חשבו על כל מיני אנשים שעברו שם שהם רבנים.

אז הוא הסביר להם שרב זה כמו תואר באוניברסיטה, וזה אומר שצריך ללמוד וצריך מבחנים וצריך להתמחות, ולא כל אדם שיש לו חליפה וזקן הוא רב.

אחרי שהם נכנסו לרופא, הוא אמר לי כמה זה חשוב לדעת לדמות דברים. זה נשאר איתי עד היום.

הייתה בו נעימות גדולה, וחוכמה שדיברה בעד עצמה. אמנם, מיומנות הדימוי היא קשה, אבל זה עדיין הועיל לי כשאני עצמי הייתי צריך להסביר דברים לחילונים. וזה גם עזר לי להבין בעצמי דברים ביהדות.

זה טבעי שאת תחזירי באותו המטבע- ברצון להוכיח אחרת. ואין בזה שום בעיה, אלא אם לא נוח לך עם זה, או אם זה גורם לענות תשובות שמבחינתך הן לא ישרות\לא אמת ברורה.

התשובה היא קודם כל להבין שאת לא שגרירה של אף אחד, את מייצגת את המחשבות שלך בלבד, ומותר לך לא לדעת ולטעות לפעמים. כמובן שאת לא חייבת לייצג נושא שאת לא עד הסוף מבינה אותו. (ולא תמיד יוצא מהויכוחים האלה דוקא דברים טובים.)

הייתי ממליץ לענות על השאלות האלה קודם כל לעצמך. לחקור ולהעמיק בנושא הזה לפני שאת מפיצה את אמונתך הלאה.

חוץ מזה מועיל מאוד להביא מקורות! אפשר לקשר את בן\בת השיח למקור כתוב או לפודקאסט שמדבר על זה, ולתמצת את הרעיון הכללי, ולומר שהתחברת לנקודות שהוא העלה וכו'. זה גם מועיל לעניין ההתנשאות, וגם את פותחת לו\ה פתח להעמיק יותר ולחקור בצורה יסודית יותר את הסוגיות האלה.

מי שמאמין בהחלט משתדל לברר וללמוד, אבל זה צריך להיות בירור רציני. נסיון לתת תשובות כאלו בשיחה של ספסל בגינה, דומה לנסיון ללמוד את כל התורה על רגל אחת.

אינני יודע כעת את התשובה, אך מכיוון שהשאלה נשמעת גדולה וחשובה - בוודאי כבר דיברו עליה חכמי ישראל במהלך הדורות.

אעיין, אשאל, אברר, ואענה לכם בהקדם.

היא מגיעה מתפיסה ילדותית מאוד של אלוקים.

שוב, הוא לא סנטה קלאוס נחמד שאוהב ללא תנאי. הוא כרת ברית עם עם ישראל, ובהחלט מצפה ודורש שנשמור את המצוות שהוא נתן לנו ושלא נבגוד בו, אחרת יגיעו עונשים חמורם. זה כתוב בצורה ברורה מאוד שוב ושוב בכל התורה ובנביאים, וראינו את זה קורה בחורבן הבית ובגלות.

(גם בנצרות, שמאוד אוהבת את הגישה של "אלוקים אוהב אותך גם עם כל החטאים", אם אדם לא מאמין בישו באמונה שלמה, הוא נשרף לנצח בגהינום. )

מספיק להתייחס לדת, ליהדות בפרט, בתור איזה עניין רגשני של "ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב". 

לא. אם אדם עובר עברות הוא בהחלט ראוי לעונש לפי כל חומרת מידת הדין, ברוך ה' ריבונו של עולם הוא רחמן ומאריך אף ונותן הזדמנות לחזור בתשובה, אבל זה לא אומר שלא מדובר במערכת רצינית עם השלכות קשות וממש לא עניין של "מרגיש לי" ו"התחברתי".

ולגבי "אם במגזר הדתי יש רוע למה לשים כיפה" זה לא קשור לבעיות שיש במגזר, כי כולנו בני אדם, ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אבל עדיין, השאלה היא אם אדם ממצהיר על עצמו שהוא ממליך עליו את ה' ושייך לציבור שזאת המטרה שלו, גם אם יש בו אנשים שלא עומדים בזה.

מי שלא מאמין לא שואל.

כי אם אני לא נותן אמון במערכת אמונות מסויימת, היא לא תעניין אותי. 

עצם זה שאני שואל, זה סימן שחשוב לי, זה סימן שאני נותן צ'אנס ומעניין אותי לדעת ביחס לעניין בו אני נותן אמון.

ולגבי תשובות -

לא חייבים לדעת הכל. ובאמת אין צורך להיות "עורך דין" של הדתיים או של הקב"ה.

גם להגיד אני לא יודע זה בסדר.

קצת מגוחך לחשוב שאם אני לא יודע אז הכל לא נכון.

וכן, אף אחד מאיתנו לא פועל בצורה של שכל טהור. ככה לא בונים אמון. אמון מבוססים על הכרה שיש משהו מעבר למידע שקיים עבורי.

וכן, אפשר לתת אמון על בסיס עניינים רציונלים, גם בלי להתהיימר לדעת הכל. רק הקב"ה יודע הכל.

ומה שלא נדע עכשיו - אולי נדע מחר.

אולי תהיה שאלה מאוד טובה שטוב שנשמע אותה ונשתדל לפתור אותה.. אך כדאי להזהר מהקרזיס סביב זה. להיות בלחץ על זה, זה לא רציונלי.

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.

הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.

מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה. 

אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו. 

שתמיד תצליח.

לא קראתי עדיין מה כתבו הקודמים לי. בכל מקרה מתפללת ומייחלת שהדברים שיעלו דרכי יהיו מכוונים ויתיישבו על הלב.

אני זוכרת שלפני הרבה מאוד שנים, קראתי באחד מספרי התהילים שהיו אצלנו בבית מאמרי חיזוק שקשורים לדור האחרון. אחת הכותרות שתפסה אותי שם, והולכת איתי הרבה מאוד שנים, היא שהניסיון של הדור האחרון הוא ניסיון האמונה.

ואני חושבת על זה, שבעומק העניין האמונה היא השורש והיסוד לכל הבחירות ומהלך חיינו בעבודת ה'. ואולי בגלל זה, כשמגיעים קרוב קרוב כל כך לנקודת תיקון העולם, הנקודות שהכי יצופו בהתמודדויות שלנו יגעו באותה נקודת שורש שמבקשת את ריפוי העומק הזה. זה כמו צמח שמבקשים להחיות ולהבריא אותו, ורוצים לעקוב אחרי החלקים הבריאים ולהיכן מחוברים, ולהגיע עד השורשים. ואז אפשר לעשות עבודה - לשחרר את החלקים שאינם בריאים, לנקות את הדורש ניקוי ולהזין את הצמח בחומרים מיטיבים ומבריאים, כדי שיוכל לצמוח נכון מחדש.

אפשר ללמוד מכאן גם לעבודת ה'.

עצם זה שאתה מודע לכך שיש פה עניין שדורש עבודה, זה המון, איתרת את החלק שדורש הבראה וחידוש.  

בשורש העניין, עכשיו אתה יודע שהניסיון הזה שאתה עומד בו, הוא ככל הנראה אחד הניסיונות הכי גדולים שקיימים, אם זה הניסיון שבו אנחנו, כולנו, מתנסים בו ערב הגאולה.

אני לא יודעת אם זה מדבר אליך, אבל רק תחשוב שכל רגע שאתה מצליח להחזיק באמונה שהכל, בלי קשר לאיך נתפס בעיניך ואם הצלחת לראות את הטוב המוחלט שגלום בו או שזה עדיין סמוי מהעין לעת עתה, פשוט הכל מגיע מהקב''ה, זו עמידה בניסיון גדול.

כל חיבור שלך לקב''ה בתודעה הפנימית ובמחשבות שלך, בדיבור הפנימי שלך עם עצמך ועם אחרים, באיך אתה בוחר לגשת לדברים ולעשות אותם, מתוך איזו תפיסה פנימית אתה עושה אותם, הוא עמידה בניסיון בלבחור בחיים של אמונה.

ההפנמה של הידיעה הזו, שכל התנועות שלי בעולם, כל המחשבות, הרעיונות, המאמצים שהשקעתי והתוצאות של דיבוריי ומעשיי הם כולם נפעלים ונעשים מהכוח, החכמה, התנאים וכדו' שה' נתן לי בחיים, הם הבסיס היציב והקרקע המבריאה ממנה אפשר לצמוח באמונה.

אם לא האדמה המתאימה, זרעים אולי יכולים לנבוט, אבל להצליח להחזיק מעמד לאורך זמן ביציבות, ולזכות לממש את אפשרויות החיים הגלומות בהם ואף להביא פירות, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

אחרי שיש את האדמה, אפשר להתחיל לדשן ולהזין את המערכת בחומרים מצמיחים מבריאים ומחדשי מערכות חיים. אפשר להרחיב רבות על הדברים שאכתוב פה, מה שכן אני אנסה להתמקד, ובעיקר להניח פה נקודות שתוכל להרחיב ולהתבונן בהן בקצב שלך ובמקומות שליבך מתחבר אליהם:

הודיה.

להתמיד בהודיה על כל פרט קטן, ובהתחלה במיוחד על מה שלפעמים מובן לנו מאליו, אבל אין ספק שזה מתרחש ומתנהל בחסד גמור בלי תלות בבחירה וברצון שלנו. למשל, על הגוף שמתפקד, על נשימה, על ראייה ושמיעה, על היכולת ליהנות מריח ומאכל, להזיז את הגוף, לחשוב, הלב פועם..

לא עשיתי דבר כדי שזה יקרה. אבל זה קורה בטבעיות, נכון?

זה לא מובן מאליו.

כשמתחברים לנקודה של הודיה על הקיים וזוכרים כמה שום דבר לא מובן מאליו, וה' עושה איתנו בחסד גמור, זה עוזר להתחבר להבנה הזו גם בדברים ששם לבחירות שלנו ולשותפות שלנו עם הקב''ה בעולם, יש ביטוי יותר גדול.

לפתח תודעת אני שותף.

לא יודעת אם יצא לך להיתקל בתפיסה הזו, אבל אני חושבת שיש בה כדי לחזק אותנו באותה נקודת ענווה שאתה מבקש להתחבר אליה. הקב''ה ברא את העולם, והוא הניח אותי פה בגוף הזה עם הכוחות, הכישרונות וכל המתנות שנתן לי ועם העבודה שבאחריותי לבצע, כדי שאהיה שותף איתו בבניין עולם ובתיקון עולם. תמצא דרך לחזק בתוכך את ההבנה ולתזכר את עצמך כל הזמן, שאתה שותף של ה', וכמו שהוא הכתובת עבורך לפנייה אישית ודיבור ובקשה כשדברים לא הולכים ואתה צריך עזרה וסיוע, תעשה שהוא יהיה הכתובת להודות לו על מה שנותן ומאפשר, ו''לחלוק'' את השמחה גם בהצלחות וב''רווחים'', בין הגשמיים ובין הרוחניים.

מה הכוונה? יש רווח גשמי, לתרום, לתת צדקה, לעשות חסד בקניינים שנתן לך. יש רווח רוחני, לשתף אותו הלאה, להאיר לעוד אנשים את ההשגחה האלוקית עליך, את החסד שה' עושה איתך, ששמע לתפילות גם אם בדרך אחרת משציפית, אבל הן בוודאי לטובתך, לשמוח על הזכות להיות שותף עם מי שנאמן לעולם ותמיד מבקש ועושה טובתך... וכדו'.

יחד כל הדרך

עוד נקודה שקשורה לכאן, ומתחברת למה שתיארת מול הקשר ברמת המצוות ועצם הקשר עם ה'. לחפש את המקום והדרך לשמור על היציבות בקשר איתו, בלי תלות במה ''מצב העסקים''. בני אדם שיש להם שותפות אחד עם השני יודעים שהם יעברו מסע ביחד. הם יודעים שיהיו ימים של עליות וימים של ירידות. טבעי שעליות יחברו כי כשיש שמחה החיבור קל יותר וטבעי יותר, אבל כשזה הפוך נכנסים למרחב רגשות שונים שיוצרים 'סערה' שקשה ללכת בתוכה ולראות ברור דרכה. מה שכן מחזיק אותם זו האמונה שהסערה תעבור, ועכשיו צריך לעשות הכל להיאחז בנקודה היציבה בשטח, ואחד בשני, כדי לצלוח את המהמורה הזו ולהצליח לשמור על הטוב. מה אני מכוונת פה? תמצא את הנקודה בקשר מול ה' שאתה יודע שיש בה יציבות עבורך, או שאתה רוצה לייצר בה יציבות, ולהתמיד בזה לא משנה מה המצב בחוץ, אם יש 'שמש' או 'סופת שלגים'.

קטעי/פסוקי חיזוק

אם מדבר אליך, למצוא קטעים בשבח האמונה, פסוקים לשנן שיהיו שגורים על פה, שכל פעם שתבוא לך מחשבה אחרת בסגנון ''תודה ה', הסתדרתי לבד ...", תחשוב ותדבר את המילים שיכניסו ללב - אני בידיים שלך. לכאן או לכאן, ותודה על החסד העצום שאתה עושה איתי עכשיו.

אין עוד מלבדו.

אין מה להוסיף על זה.

ועל זו הדרך אפשר לחשוב ולהעלות עוד רעיונות שמתחברים לך מעולמך.

התחלתי במאמר, ומגלה שיצא לי בעצמי מאמר.

מתפללת שהדברים יביאו אור גדול ויחזקו בדרך.

לא רואה קשר בין אמונה לבין הצלחה בחיים

הצלחה היא תוצאה של

למידה- יישום- התמדה

שום קשר לאמונה או לעשיה דתית

כמובן שאפשר לעבוד/ לשפר את האמונה

לזה הטיפים שלי כנראה פחות יתאימו

(אישית ההצלחות שלי בחיים היו אחרי שעשיתי שינוי גדול דתי

לכיוון הפחות דתי)

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת.