מהו המוות, בעצם?
המוות הוא תחנת מעבר.
אם היינו באמת מאמינים בעולם הבא,
היינו אמורים לשמוח בו.
סוף סוף, הגיע שעתו של פלוני.
הנה הוא יעלה לכיסא הכבוד.
ישפט לפני מלך מלכי המלכים.
הנה פלוני יושב בגן עדן,
וסביבו מרקדים מלאכי שרת,
והוא מתענג על ה', שמח.
אז למה אנחנו עצובים בעצם?
האמונה שלנו מתערערת כשמישהו מת.
למה? מה גורם לכך?
מראה הגוף הריק, חסר החיות?
הלא החיות עברה הלאה,
היא כעת במקום טוב יותר.
האם אנחנו מקנאים בו, בפלוני?
לכן אנחנו בוכים?
האם גם אנחנו מייחלים למוות הגואל?
אם אנחנו באמת מאמינים בעולם הבא,
באמת אין מה להצטער, הלא כן?
שמא אנחנו דואגים שלא אסף מספיק זכויות?
למה אני עצוב, בעצם?
רציתי שפלוני יישאר איתי בעולם.
האם אני אנוכי?
הרי לפלוני טוב עכשיו, הוא בגן עדן.
ואולי, אולי פלוני אנוכי?
הרי הוא השאיר אותי פה לבד,
והוא הלך להתענג על ה'.
כלום פלוני הוא זה שקבע את מותו?!
הלא ה' הוא המולך על הארץ.
אז למה אני עצוב, בעצם?
האם אני כופר? במידה מסויימת כן.
האם כולם כופרים?



