אם אני אשאל אותו האם ההומוסקסואלים חולים, הוא יסביר לי שאני טועה.

רק כמובן, תחשוף הכל אבל הכל על עצמך.
מצד שני, זה עשוי להיות וואחד פרדוקס השקרן, כי אולי מי שחכם לא שואל את ג'פטו אם הוא חכם וכו'.
אבל היי, אתה כולך רעיון פרדוקסלי עשוי פרדוקסים-פרדוקסים, אז מה זה עוד אחד לאוסף.

אבל אני שואל אותו הרבה שאלות מדעיות מאוד מורכבות, כך שאם אשאל אותו האם אני חכם, יש הגיון שיגיד לי שכן.

אבל היי, בוא תפתיע, אני אשמח להתאכזב במקרה הזה. למה אתה מחכה? שאל אותו כבר!
מחכה לצילום מסך.

אפילו הג'פטו החורק - אוסף של קירקושים אלקטרוניים מתרוצצים בתוך ביליוני שערים לוגיים, לא האמין שאתה עד כדי כך לא בהכרח חכם, לשאול אותו אם אתה חכם.
הוא שאל אותך למה אתה עושה את השטות הזאת.

הוא בטח חושב שאתה מה שנקרא, שואל בשביל חבר.

הוא כ"כ מודאג מ-PC, עד שהייתי צריך לחזור 3 פעמים על השאלה בשביל שהוא יענה עליה ישירות ולא יבלבל את המוח עם תשובות לשאלה שלא שאלתי...

אז אם אשאל אותו האם הומוסקסואליות זו מחלה, הוא עונה שלא.

מי שלא מסוגל לעשות פעולות בסיסיות בלי עזרה הוא חולה.

מי שהולך עם קביים בלבד הוא נכה.

ומי שנמשך לבני מינו בלבד, לא מסוגל להתרבות ללא עזרה רפואית מסיבית.

תראה את הסרט ''חתונה הפוכה''...

הומואים יכולים להתרבות ממש בקלות, גם ביחסי אישות רגילים וגם בהזרעה. זה בטח הרבה יותר קל מנשים שצריכות זריקות יומיות ומעקב זקיקים וכו'.

הרבה מהם גם בוחרים לעשות זאת, והרבה אחרים בוחרים להביא ילד בפונדקאות כי לא רוצים שהאמא הגנטית תהיה מעורבת בגידול הילד (זה כמובן לא צורך רפואי).

יש הומואים שמביאים ילד ללא הפריה חוץ גופית??

אם זה ביחסים רגילים, הם בי, אחרת הם לא היו מסוגלים...

הרבה הומואים בארון (וגם כאלה שאינם בארון אבל מספרם כנראה נמוך יותר) נשואים לנשים.

ואם אתה חושב שאי אפשר לקיים יחסי אישות עם המגדר שלא נמשכים אליו, אז... איך זה שבישיבות, בצבא ובבתי סוהר יש יחסים הומוסקסואלים כאלה ואחרים, גם בקרב סטרייטים?

המכונה הנחמדה הזאת, גוף האדם, הרבה יותר משוכללת ממה שאתה חושב...

ואפילו לשיטתך - גם כאשר יש באמת בעיה שבגללה אי אפשר להיכנס להריון (וכאמור הומוסקסואליות לכשעצמה בכלל לא מהווה בעיית פריון), לא מיד מכריזים על מחלה...

למשל אשה שצריכה כדור בשביל לבייץ (בעיה מאוד מאוד נפוצה), אף אחד לא יגדיר אותה כ"חולה", אבל זה כבר כנראה עניין של סמנטיקה. היא עצמה יכולה לחיות חיים ארוכים ומאושרים. הגוף שלה לא חולה.

את האישה שאתה מתאר אולי לא הייתי מגדיר חולה, אבל אפשר לומר שיש לה בעיה. או שאפשר לקרוא לזה פגם.

כמו שלי יש בעיה עם לקטוז.

לשיטתך, הומו דתי שרוצה להתחתן, יכול לעשות את זה?

כמובן בהנחה שהוא לא מסתיר כלום מאשתו המיועדת.

והאם יש בימינו טיפולי המרה עם הצלחה לפחות לחלק מהמקרים?

ויש כאן ניקית בפורומים שסיפרה באומץ על כך שהיא נשואה להומו.

לגבי טיפולי המרה, לא הבנתי את הקשר לנושא..

האם לדעתך יש היום טיפולי המרה שעובדים לחלק מהאנשים?

הייתי עונה ''עבור'' 🙄

שהגדרת "מחלה" דורשת דיון עמוק.

יש מדרג בין בעיות תיפקודיות שונות, כמו שיש הבדל בין עיוורון צבעים לבין משקפיים לבין עיוורון מלא לבין סרטן.

גם בחום של בריאות הנפש יש סוגים שונים ורמות שונות של הפרעות.

אורך החיים והאושר שהאדם חש אינם קריטריון להגדרה, למיטב ידיעתי. הם יהיו שיקול רק בנוגע למתן טיפול.

וכמובן שמוסר והלכה גם הם שותפים כבדים בדיון הנכבד הזה.

איך המוסר וההלכה קשורים לשאלה מיהו אדם בריא ומי חולה?

ההלכה והמוסר לא אוסרים להיות עם סרטן או עם סכיזופרניה אבל כנראה כולם מסכימים שאלה מחלות, ומנגד ההלכה כן אוסרת לגעת באשתך הנידה אך הרצון לגעת בה הוא בוודאי לא מחלה. גם אין שום מחלה להתאוות לחזיר (אפשי ואפשי וכו') או לאכול קרקר ביום כיפור.

כמובן יש מקרים שבהם יש התאמה, למשל כאשר אדם מתאווה כל היום לגנוב אז יש התאמה בין המוסר ההלכה והרפואה, שלושתם יראו בזה משהו לא תקין (פגם/חטא/הפרעה, בהתאמה).

או שבכלל לא הבנתי את כוונתך ואז סתם כתבתי דברים שלא אליהם כיוונת...

מסיבות של מוסר בלבד. החליטו שזה תקין מוסרית ולכן לא מחלה.

מה זה שונה מאדם עם משיכה לילדים? או לחיות? או לגופות?

אני לא רואה הבדל למעט הגבולות המוסריים שעוד נשמרים שם.

אני לא בא להגדיר מהי מחלה, אלא להראות שהדיון הוא הרבה יותר טעון ומורכב.

[עושים היסטוריה] 375: האם כולנו ביסקסואלים?

עד כמה שאני זוכרת הוא עונה שם בדיוק על זה.

ובדיוק כמו שאתה טוען - הדיון הרבה יותר טעון ומורכב מלהגיד "החליטו שזה מוסרי"

או לכל הפחות לא הסיבה הראשית. 

השאלה היא לא למה ''הוציאו'' אלא למה בכלל הכניסו. הכניסו בגלל מחקרים שהיום יודעים שהם אינם נכונים, והוציאו מסיבות מדעיות כשהבינו שמה שחשבו בעבר אינו נכון. 

הומוסקסואליות הוגדרה כהפרעה נפשית בגלל 3 סיבות עיקריות, אף אחת מהן לא מדעית. הנה דבר הצ'אט:

הגורמים שהובילו לסיווג הומוסקסואליות כהפרעה נפשית:

1.

השקפות דתיות:

לפני שהפסיכולוגיה הפכה לתחום מדעי מודרני, רבות מהתפיסות לגבי מיניות הושפעו מהדת. בעולם הנוצרי, הומוסקסואליות נתפסה במשך מאות שנים כסטייה מוסרית, מה שהשפיע על הדרך שבה אנשי מקצוע ראו אותה מבחינה רפואית.

2.

השפעת הפסיכואנליזה:

פרויד עצמו לא ראה בהומוסקסואליות הפרעה, אבל הפסיכואנליטיקאים שבאו אחריו (כמו זיגמונד ריימונד ואלפרד קינסי) טענו שמדובר בסטייה או בבעיה התפתחותית. התיאוריה שלהם גרסה שהומוסקסואליות נובעת מחוויות ילדות, טראומה או בעיות בקשרים עם ההורים.

3.

מחקרים מוקדמים על אוכלוסיות חריגות (כולל אסירים):

המחקרים המוקדמים על הומוסקסואליות נערכו על אוכלוסיות שהיו מוסדיות—אסירים ומטופלים פסיכיאטריים. מכיוון שבאותה תקופה הומוסקסואליות הייתה אסורה מבחינה חוקית ונחשבה לבעיה חברתית, רבים מהנחקרים היו אנשים שהגיעו למערכת הבריאות או המשפט בגלל קשיים אחרים (כגון עבריינות או מחלות נפש). זה יצר הטיה מדעית: החוקרים ראו מתאם בין הומוסקסואליות לבין בעיות נפשיות, אבל לא לקחו בחשבון שהקבוצה שהם חקרו לא הייתה מייצגת של כלל האוכלוסייה ההומוסקסואלית אלא קבוצה של הומוסקסואלים שמראש הגיעה אל בתי הכלא או אל בתי החולים הפסיכיאטריים בגלל סיבות אחרות.

עד כאן דבר הצ'אט.

לגבי ההשוואות שלך, הן מקוממות. אתה יוצא מנקודת הנחה שרק משיכה הטרוסקסואלית היא בסדר, ולכן ממילא מי שלא בסדר נמצא באותו הסל.

הומוסקסואליות היא התאהבות, רצון לעשות טוב, רצון להעניק, לחיות ביחד, להרגיש שלם וכו' - בדיוק כמו הטרוסקסואלית, רק עם בני אותו המין.

במשיכה לחיות, לילדים או לגופות אין רצון כזה, אלא רק משיכה מינית שלא רק שלא מראה אהבה אל מושא המשיכה אלא אף פוגעת בו.

אתה אומר שההבדל היחיד הוא המוסר, ומתייחס לזה כאילו זה רק פרט טכני. באותה המידה אני יכול להגיד ''להרוויח כסף כשכיר זה בדיוק כמו לגנוב כסף מאנשים ברחוב, למעט זה שעבודה כשכיר מתאימה למוסר''. כאילו הייתה הגרלה ובהגרלה הוחלט מה מוסרי ומה לא, וממש במקרה יצא שלהיות שכיר זה מוסרי ולהיות גנב זה לא. ואז בעצם ההבדל בין שתי הדרכים האלה להרוויח כסף הוא מקרי וטכני.

הוא לא מקרי ולא טכני, אלא מבוסס על זה שבאחד יש פגיעה באחרים ובאחד לא רק שאין פגיעה אלא אף יש תרומה לחברה.

לכן להגיד שהם אותו הדבר מלבד העניין המוסרי, זה פשוט מגוחך.

הוא פוגע בכלב שלו?

ואם זאת לא אהבה רומנטית אלא אהבה כמו של אבא לבן, אז בוודאי שאין בזה בעיה.

ואם תגיד שזאת אהבה רומנטית א-מינית, אז... מה כן יש בה? הרי הכלב לא יכול להחזיר אהבה, לא יכול להבין בכלל מה זאת אהבה... אי אפשר להזדקן איתו, אין ערכים משותפים, אין שוויון (הכלב הוא שפוט של בעליו, אוכל כשבעליו מביא לו אוכל, מטייל כשבעליו מטייל איתו...).

אכן אני יוצא מנקודת הנחה שרק הטרוסקסואליות היא בסדר. זו עמדת התורה ללא ספק, ובזה אני מאמין. כשאני מסתכל על התרבות שנוצרת סביב ההומוסקסואליות, אני חושב שבמבט מאקרו זו תרבות מקולקלת ולא מוסרית. וגם אני חושב שזה מתנגש חזיתית עם העקרונות של האבולוציה, ולכן לא יכול להיות תופעה נפוצה מולדת.

ההנחות האלה לא אמורות להפתיע אותך.

ותראה משפט:

פדופיליה היא התאהבות, רצון לעשות טוב, רצון להעניק, לחיות ביחד, להרגיש שלם וכו' - בדיוק כמו הומוסקסואליות, רק עם בני גיל אחר.

לא ברור מי אתה להחליט שהאהבה של אנשים כלפי ילדים או כלפי חיות היא שונה. אנשים משקיעים הון וזמן כדי לתת מהעמל שלהם וזה יוצר בהם שלא נופלת מאהבות אחרות. אם החיה תגלה סימני ייחום ותאפשר, למה למנוע מהזוג את המפגש? אם הילד מרוצה ומתרצה, וצריך לשאול אותו פשוט (כך יגידו), למה שלא יהנה עם אישה שגדולה ממנו?

גם ביחס לגופות יהיה אפשר למצוא משהו אם נתאמץ מספיק. בנוגע לגופה של אהוב/ה שנפטר זה בכלל קל, כי האהבה כבר הייתה קיימת במלוא מובנה. אם הנפטר יתן הסכמה מראש, מי אתה שתתערב ותשפוט?

אלה שאלות רטוריות כמובן, אבל הן עומדות בתו התקן ההגיוני שאתה הצגת.

אתה טוען שלא הייתה הגרלה על המוסר, וזה מעניין מאוד. אז אולי תשתף אותנו מהו המוסר המוחלט ואיך גילית אותו, ואיך אתה יודע שדווקא הוא המוסר הנכון?

אם נוציא את ההתגלות מהתמונה, אכן יש פה סוג של הגרלה, ובהרבה מאוד נושאים גם הסכמה על עיקרון תיראה שווה כשיבואו לדון בסוגיה קונקרטית.

כן אני יוצא מנקודת הנחה שרק הטרוסקסואליות היא בסדר. זו עמדת התורה ללא ספק - זו לא. עמדת התורה היא נגד מעשים, לא נגד משיכה. התורה גם מתנגדת למגע באשה נידה, אבל המשיכה לאשה נידה היא לא לא מוסרית.

כשאני מסתכל על התרבות שנוצרת סביב ההומוסקסואליות, אני חושב שבמבט מאקרו זו תרבות מקולקלת ולא מוסרית. אני בכלל לא מדבר על התרבות אלא על אנשים. יש אנשים הומוסקסואליים שלא שייכים בשום צורה ודרך ל"תרבות" ההומוסקסואלית. 

וגם אני חושב שזה מתנגש חזיתית עם העקרונות של האבולוציה, ולכן לא יכול להיות תופעה נפוצה מולדת. לא הבנתי את הטיעון. לפי "עקרונות האבולוציה" ולפני הכנסת החיסונים והמדע וכו', רוב מוחלט של בני האדם לא היו מתרבים כי הם היו מתים בתור ילדים. אז זה אומר שמוות ממחלות הוא לא תופעה נפוצה כי זה סותר את עקרונות האבולוציה? השאלה האם משהו נפוץ או לא, והאם הוא מולד או לא, צריכה להיבחן לגופו של עניין בלי לקבוע מראש ש"זה לא יכול להיות" מתוך מחשבה פסאדו מדעית כאילו האבולוציה דואגת לכך שכל הפרטים של כל היצורים מכל המינים יוכלו להתרבות.

לגבי ההמשך - די נו. לא מסוגל לדון עם טיעונים כאלה. להשוות בין שני מבוגרים לבין חיה ש"מגלה סימני ייחום" ומכך להסיק שהיא רוצה בזה... 

ואם לרגע אחד אתה חושב שזה מוכיח ש"אין לי מה לענות" - נו שוין.

אם התורה אוסרת את זה על כל באי עולם, זה אומר שהדבר עצמו הוא בעייתי. נידה לא נאסרה על ישראל מדין של קדושה. אמנם, זה לא אומר שהתורה תדרוש משהו מאדם כזה למעט האיסור שהיא הטילה.

אסור לגנוב, ומי שהוא קלפטומן יש לו בעיה, אבל התורה לאהטילה על אדם כזה חובה להעלים את התחושות הפנימיות. זה לא אומר שנטייה קלפטומנית היא תקינה.

לא הבנתי מה ענית על האבולוציה. מנגנון שבהגדרה מונע התרבות הוא מנוגד לאבולוציה ומיבל להכחדה. היעדר תרופות לא קשור למנגנון הביולוגי.

היות והלהטביות היא קמפיין מסיבי, הקביעה כי זה מולד היא פסאודו-מדעית לא פחות ואף יותר. וההיגיון הביולוגי הוא איתי.

השאלה היא עקרונית. "סימני ייחום" זה אילוסטרציה. אנחנו יודעים יטב מתי כלבה מיוחמת ורוצה את הזכר. נניח והיו סימנים אחרים שמשכנעים אותך ברצון שלה, אז זה כן היה בסדר? האם הידיעה שהיא "לא נפגעת" הייתה משנה? לפי מה שכתבת בתגובה קודמת, התשובה היא בהחלט כן. היית רואה בזה דבר תקין.

אלא אם לא הבנתי אותך..

"מנגנון שבהגדרה מונע התרבות הוא מנוגד לאבולוציה" - רק אם המנגנון הזה חל על כל הפרטים של מין מסוים.

לפני התרופות והחיסונים, רוב האנשים מתו בילדות, כלומר ממילא האבולוציה לא מסוגלת לגרום לרוב בני האדם להעמיד צאצאים. 

קריטריון א': כמה זה נפוץ (ה־DSM לא בא לתאר את כל ההפרעות בעולם אלא את הנפוצות בקונטקסט קליני כדי להקל על פסיכיאטרים / פסיכולוגים לזהות דפוסים מסוימים, או למפתחי שיטות טיפול לפתח שיטה עבור בעיה מסוימת כו'

קריטריון ב': האם זה פוגע באחרים או מהווה עבירה פלילית

ה־DSM לא מתעסק בשאלות של מוסר אלא בשאלה אחת ויחידה, האם זה מפריע לתפקוד האישי או החברתי, והיות ובעולם המערבי הליברלי, שבו ה־DSM נכתב ונערך, זאת כבר לא בעיה, אז אין ל־DSM עניין להזכיר את זה

בסופו־של־דבר ה־DSM הוא כלי שבא לעזור לקלינאים לזהות הפרעות נפוצות, או לחקור אותן ברמה סטטיסטית או כדי לפתח שיטות טיפול כו' מכיוון שיש דפוסים שחוזרים על־עצמם ולא כל מטופל נפשית מתמודד עם משהו חדש וייחודי לחלוטין, הוא לא בא לתאר את כל ההפרעות בעולם, יש לו מתודיקה מסוימת למדי שמבוססת על קריטריונים ותסמינים (לעומת שיטות אחרות שבנויות על "הלך רוח כללי"), לביטוח הלאומי למשל יש שיטות אחרות

בכל־מקרה לפי ההגדרות הנ"ל אין בעיה לכלול גם פרפיליה להט"בית אם זה עונה על קריטריון B

למיטב הבנתי אמנם, חלק מהנטיות הלהט"ב שונות מאיך שפרפיליות רגילות עובדות וכשניגשים לזה צריך לתת על־כך את הדעת (אינה דומה משיכה לבני אותו מין לפטיש נעליים או exhibitionism...)

תודה

מתייחס לפרפיליות. כאילו מצד אחד almost any of them could, by virtue of its negative consequences, rise to a level of paraphillic disorder

אבל מצד שני יש הבדלים מאוד משמעותיים בין קבוצות שונות של פרפיליה, לאו דווקא מבחינת רמת הנזק, אלא מבחינת המיינדסט ואיך שהפרפיליה עובדת ברמה הפסיכולוגית

מעולם לא חקרתי את הנושא לעומק אז אני לא יודע כמה עבודה כבר נעשתה מבחינת מיון פרפיליות וניתוח מניעי נפש

ומהבחינה הזאת להט"ב זה שונה מאוד.

שההיבט המוסרי כלול בקביעה הרפואית.

הקביעה הרפואית מבוססת נטו על פגיעה בתפקוד

אם החברה מחליטה להטיל סנקציות על התנהגויות מסוימות בגלל תפיסות המוסר שלה, וכתוצאה מכך, נפגע מי שמתנהג כך, אפשר להגדיר את התנהגותו כפוגעת בתפקוד

אז זאת מחלה להיות אדם שחור, בתקופה ובסביבה שבהן אנשים שחורים הם עבדים? (תתעלם רגע מהעובדה שלהיות שחור זה לא נפשי, אני מדבר על הרעיון)

נשמע לי מוזר.

אם הקושי של אדם מסוים לא נובע מסיבות אובייקטיביות אלא רק בגלל הסביבה, אז אולי היא זאת שחולה ולא הוא...?

(השאלה לא כלפיך אלא כלפי ה-DSM...)

ויטיליגו למשל נקראת "מחלה" הגם שזה בסך־הכל שינוי בצבע העור ולא אמור להיות יותר משמעותי מאשר הטרוכורומיה או הלבנת שיער

תסמונת דאון היא מגבילה אבל היא נקראת תסמונת ולא "מחלת דאון"

לרוב קוראים להפרעה דו־קוטבית כמחלה אבל לא כן להפרעות חרדה

באשר למומים מולדים, לרוב מום מולד הוא יציאה מהנורמה מה שאין כן לידה של איש שחור שזאת תוצאה צפויה ונורמלית של זוגיות של שני אנשים שחורים, גם אם באותה סביבה הם ייחשבו לעבדים

כך או כך, אפשר לקרוא לזה "בעיה", וכן זה די בעייתי להיות אדם שחור בשיא סחר העבדים הטרנס־אטלנטי, או להיות בן שבט הטוטסי ברואנדה 1994...

לגבי "מי צריך להשתנות" או "מי חולה/צודק", לא יודע, שכל־אחד יבחר איך הוא רוצה להתמודד עם זה

בהחלט אפשר להבחין בין קשיים אובייקטיביים לבין קשיים עם הסתגלות למציאות

למשל מחלה שמלווה בהמון כאבים

לעומת אדם גידם שפשוט סידר את העולם סביבו כך שהוא בכלל לא צריך יד נוספת

ב־DSM יש הפרעות משני הסוגים
בסוג השני יוצאים מנקודת הנחה שאין לנו אפשרות לסדר את המציאות האובייקטיבית לפי גחמות היחיד (אם אפשר – מה טוב – כנראה)

לאו דווקא יש אפשרות לסדר את ראש היחיד לפי גחמות המציאות האובייקטיבית, אבל עצם הפער הוא הוא ההפרעה

הפריה חוץ גופית נעשית בעיקר כאשר זרע ותא ביצית נפגשים אך לא מתבצעת הפריה, או שהם לא נפגשים בגלל בעיות בעיות בגוף האשה או איכות זרע נמוכה,

לא כאשר יש בעיה להכניס את הזרע לגוף.

אם הבעיה היא הכנסת הזרע אז עושים הזרעה, שזה משהו שלא דורש התערבות רפואית מסיבית אלא רק שימוש חד פעמי בקטטר נחמד.

הוא רק אמר שלפי צה"ל אתה צודק

והוא ענה לי - כן.

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

מלבד אחד כמו מבולבלת, לא זוכר מה הפצלש

שם קוד,

אליאס,

דיקסיט,

עידן האבן,

טיקט טו רייד,

Robo rally,

The crew,

Avalon,

Shadows over Camelot,

Nefarious,

Colloretto,

סושי גו,

אזול,

Draftasorus

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !