מחר ב"ה קמים משבעה\עולים לקבר על אבא שלי.
כמו תמיד- קשה לי במהלך הדבר עצמו ואני מתלוננת ורק כשמסתיים מתחילה להבין בדיליי את הערך האמיתי של הדבר.
היה אינטנסיבי ולא פשוט, אבל גם מלוכד ופשוט נפעמנו מכמות המבקרים.
ויש לי מחשבות...
אבא שלי היה האבא הכי טוב, מגונן, מפנק, נוכח, אוהב ועוזר בכל דבר ועניין אבל כשהתחתנתי והבאתי ילדים בגיל מאוחר לא נעים לומר אבל הפריחה שלי הייתה במקביל לדעיכה המנטלית שלו (דמנציה)
אחים שלי הגדולים היו מעורבים יותר, מנחים את אמא שהיה לה קשה, עוזרים, מייעצים, נהיים אחראיים על הכספים והניהול והבחירה של הבית אבות והיו מבקרים אותו בבית אבות.
בשבעה זה ניכר, יש אח ואחות מובילים ותקתקנים ממש ניהלו את השבעה, הזמינו אוכל, ארגנו, הגיעו על הבוקר מוקדם בזמן ואני הגעתי כמו אורחת.
עכשיו אני מצטעת שלא ביקרתי כמוהם (להם יש ילדים גדולים ולי קטנטנים) וגם משווה את עצמי אליהם ומרגישה שאני בכלל אדם עדין ונאיבי (לא חשבתי שהוא ימות עדיין אפילו בגיל מופלג)
וגם מרגישה קצת דפוק כי מי שפחות נוכח גם פחות מקבל החלטות,
אולי אני לאצריכה להצטער כי אני גם טיפוס יותר מנוהל וזה מוריד מעליי את העול, ואני גם לא תפקודית כמוהם, אני יושבת ומדברת עם המנחמים בזמן שהם כבר מחשבים קדימה ומתפעלים את העסק.
אבל פתאום יש שקט ותכף נגמרומרגיש נורא ריק.
וגם יש עוד מחשבות,
אחים
-איך לכולנו היה אותו אבא וכל אחד חווה אותו אחרת וסיפר סיפורים ושיתף באופן המיוחד לו לאותו אח
-איך יש אחים שיודעים לתפעל עסק ולהיות פרקטיים ואחים שפחות
-יש עדיין קנאה מסוימת, נגיד אחותי מקנאה באופן שאני מרשהלעצמי לבקש זרה ולהיות שברירית כשאני מעריצה אותה על הסדר, הניקיון, השאפתנות, האופן שהיא מדברת וכולם מקשיבים, זה שהיא בתור אחות גדולה תמיד יודעת איך להתנהל ולהיות עם אמא ולדאוג לה ולנהל אירוע גדול מבלי להתרגש ולהתבלבל
מנחמים
-יש מנחמים רגישים ויש פחות
-אנחנו כולנו כל האחים שלי עדינים ונוטים להקשיב ולתת מקום למנחם ולחייו ולא מאלו שמשתפים או משתפכים מדי ומעיקים בסיפןורים, גם באבל שלנו היינו אציליים וסולידיים ולא נופלים על מישהו.
-אם כל אחד יהיה חסכן ולא יביא לא יהיה. התפעלתי מאנשים אפילו חברים חילוניים מהעבודה של אחותי שהביאו עוגות מקונדיטוריות שוות, דברים שאכלנו, אוכל שווה לצהריים, שביררו ודאגו מה אפשר לעשות ולעזור או באו עם עוגה. חשבתי כמה אני בכלל לא מנחמת אחרים ובטח לא מגיעה עם משהו והרגשתי ממש עלוב לעומת התשומת לב של אנשים מרחוק ומקרוב עם קשר אפילו דחוק אבל שהשקיעו,ף הגיעו, טרחו, נסעו והביאו דברים. זה מלמד אותי כמה נתינה זה חשוב.
ובכללי פתאום הרגשתי סוציומטית כזו בתור בת זקונים, כל השנים אבא השקיע בי אבל אני התחתנתי והתרחקתי ועברתי לגור רחוק בשכונה דתית עם קודים דתיים שהייתי צריכה ללמוד ולהשקיע בה וכמובן בילדים ובבעל ובמשפחתו
