החול, כלומר ישראל לא כהן. (למרות שסה קשה כי תלמיד חכן ונביא ייתכן שעוסקים רוב הזמן בתחום הקודש. וכן כתוב על אלישע שהוא איש אלוקים קדוש ).

או שחיחוני הכוונה אדם שקדושתו הפרטית מגיעה רק מקדושת הכלל, בעוד כהן הוא קדוש בקגושה פרטית עצמית מלידה (ראה "*ממלכת* כהנים *וגוי* קדוש" , "כי *עם* קדוש אתה לה' ", ובמקביל על הכהנים "ואת אהרון ואת בניו אקדש", "קדוש יהיה לך כי אני ה' מקדשו". בניגוד לטעות קורח שבמקום לסבור שכל יהודי קדוש בקדושת הכלל שמשם מגיעה קדושתו הפרטית, סבר שלכל יהודי, ולא רק לכהן, יש קדושת פרט שלא מגיעה מקדושת הכלל. במקום "כי *עם* קדוש אתה(כלל העם בלשון יחיד)" סבר קורח "כי כל *העדה* כולם *קדושים*(אוסף הפרטים בלשון רבים)".

ותלמיד חכם או נביא קדושתו הפרטית נקנית ולא מולדת "כתר כהונה ניתן לזרעו של אהרון, כתר תורה מונח בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא וייטול". ועם הארץ קדושתו הפרטית הנשמתית מגיעה רק מקדושת הכלל ולא מפרטיותו, מלידה או ממעשיו. לכן הוא נקרא "עם הארץ" כלומר עם שקדושתו מגיעה רק מהארץ(כינוי לכנסת ישראל שמתגלמת בארץ ישראל).

בקדושת האדם, הכהן גם מקביל לבית המקדש בקדושת המקום, הלוי מקביל להר הבית, בעוד שדאר ישראל מקבילים לירושלים וארץ ישראל.

המונח קדושה בתורה זה נבדלות לאלוקים ולאו דווקא אלוקיות, 3 האבות ובית דוד הכי אלוקיים אבל לא נבדלים, לכן האבות מרכבה לשכינה ומלך בית דוד מכונה בנו של ה' באופן פרטי (בניגוד לשאר ישראל שהם מכונים בנים רק בכלל ישראל ומשם מתפשט לכל יחיד), אבל לא מוזכר אצלם קדושה בתורה עצמה.

אולי לא כהן נקרא זר, כי זר לשמים ולמלאכים, כי הרי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, בניגוד לכהנים שהם אנשי המקדש והמקדש הוא שמים שנוגעים בארץ. וייתכן שלא סתם יש חילוק בן זר לבין בן נכר. "זר" ייתכן גם שלא במשמעות המודרנית, אלא מלשון מובדל מהמקדש, מהשורש נ.ז.ר כמו נזיר , נזיר אחיו, נזורו אחור, יינזרו מקדשי בני ישראל, מיין ושכר יזיר, נזר שמבדיל את המלך מכולם וכו'.

ייתכן גם שהמושג חילוני אצל חזל זה סתם מונח הלכתי טכני, שלא מייצג שום דבר מעבר למובן הטכני של העניין. וזה מגיע מכמו שיש קדשים ויש חולין.

שחילוני זה כל אחד מישראל (כולל לוי) שהוא לא כהן.

זה כולל שומרי מצוות, יראי שמיים שרוב עיסוקם הוא חול.

יתרה מזאת אי אפשר להגדיר יהודי ששם משפחתו כהן ולצערינו  אינו שומר מצוות

כאדם חילוני.

את גדול הדור שהוא לא כהן.

השאלה אם יש משמעות במונח מעבר למשמעות הטכנית, (כמו קדשים וחולין, למרות ששם זה לא בדיוק).

המונח חילוני המודרני שונה לגמרי ומדבר על משהו אחר. אולי המונח מוצדק כי הוא מתאר ציבור שעיקר הדגש התרבותי שלו הוא על תחום החול (או הקודש שבחול), וזה לאו דווקא מונח שלילי (כמובן בתנאי ששומרים מצוות).

... חילוני לא יקרב אל המזבח ולכן כהן הוא היחידי שלא כלול במושג.

שימוש מודרני מעוות את המשמעות האמיתית.

גם לעיתים "ארץ ישראל" בהלכה זה לא ארץ ישראל, אלא התחום החייב בכל המצוות התלויות בארץ (תחום עולי בבל).

או שקדושה במשנה זה לעיתים איסור כניסת טמאים ותו לא. או שחבר זה מי שמקפיד על טהרה

כל השאר נחשבים זרים לעניין הזה

...מקורם בארמית כגון המילים  דחליל= בדחילו, גלידה="הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" [הֲוֵיתִי בִּימָמָא אַכְלַנִי שַׁרְבָּא וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא וְנַדַת שִׁינְתִי מֵעֵינָי], כלומר קרח בארמית הוא גלידא.

....היחס בין עברית לארמית כמו היחס בין עברית לאנגלית.

התעלמת מהגמרא ,ספר דניאל ,הזהר, תרגום אונקולוס ועוד

כתבי קודש במסורת היהודית רק כדי להוריד את רמת קדושת

השפה הארמית לרמת "קדושת" השפה האנגלית.

התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה.

המילה "חילוני" היא תרגום למילה זר, בהקשר מסויים. תרגום לשפה הארמית, מכיוון שהיא לא עברית. הנסיון שלך להפוך את הארמית לשפה מקודשת ולהפוך אותה לחלק מהעברית מגוחך. ארמית היא השפה שדיברו בבבל. מכיוון שכך, גולי בבל השתמשו באותה שפה בכתיבת חיבוריהם. 

....מכוון שחילוני זאת מילה ארמית שהוכנסה לשפה העברית רצוי להשתמש בה במובן המקורי שלה ולא

לשנות את המשמעות.

"לשפה הארמית יש ערך מיוחד ביהדות מעל שאר השפות, ישנה מצווה מיוחדת לקרוא בערב שבת את הפרשה פעמיים ופעם אחת את התרגום שלה לארמית.

הגמרא מתייחסת לגבי המתפלל ארמית שהמלאכים אינם מבינים שפה זו(אפילו שכתוב שהם יודעים מחשבות אדם, הכוונה שאינם מתייחסים אליה כשפה ומימלא לא מתיחסים לתפילה ואין כאן המקום להאריך)" מאתר הדברות.

דין "זר" מדבר במי שאינו כהן. זהו.

ולשאלתך, חילוני הוא מי שאינו דתי.

...התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה.

וגם כשיחזרו בתשובה יקראו חילונים כי אולי תפקידם זה להתמקד בתחום החול

...רק ליהודים לא שומרי מצוות בזמן שהמשמעות האמיתית

כוללת יהודים ששומרי מצוות ואפילו חרדים שאינם כוהנים.

אני מכנה בשם חילוני בבדיחות דעת אפילו את הרב שלי.

בהרבה מקומות הכוונה לכל מי שאינו כהן (בקרבנות, שמן המשחה, תרומה וכו). אבל בפסוק 'ובחנות המשכן יקימו אותו הלוויים והזר הקרב יומת' הכוונה רק למי שאינו לוי. ת"י מתרגם לחילוני גם את 'לעם נכרי', 'לא תהיה החוצה לאיש זר', 'ויתנכר אליהם' ועוד
 

במדרש ויקרא רבה זה מופיע במשמעות הראשונה: 'משל לכהן שהיה מהלך בדרך נזדמן לו חלוני אחד אמר לו אלך עמך אמר לו בני כהן אני ובדרך טהור אני מהלך ואין דרכי להלוך בין הקברות אם אתה הולך עמי מוטב ואם לאו סוף שאני מניחך והולך לי'
 

בעברית החדשה המילה שימשה בהתחלה כמו Secular האנגלי - כלומר מי שלא משמש בתפקיד דתי ('איש חילוני פשוט, לא רב ולא כהן'). מאוחר יותר זה הפך להיות כינוי למי שמחליט לא לשמור תורה ומצוות

חילוני וחילוניוּת

....בהסתמך רק על הכתובים ולא על המשמעות המודרנית:

"התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה."

"אני מכנה בשם חילוני בבדיחות דעת אפילו את הרב שלי."

אני חושב שזה בעיקר תלוי בהרגשה שלך.

אם אין, אז לא יפריע לי לכסות אותה בתמונה אחרת

מה הסיפור הגדול?

כל מי שמנוי לעיתון, מחזיק כמה תמונות של רשעים בבית.

(ושלא יהיה מובן שקראתי למישהו "רשע" וכדו)

תמונה יפה סך הכל.  

לא עושה לי הרגשה רעה אם אין בזה בעיה רוחנית

החשש שלי זה לא בגלל התמונה עצמה, אלא שזה הוצאה שלהם ("כח הפועל בנפעל" מה שנקרא)

א. אם אני מבין נכון, הכוונה היא שבפורים זה נס של הגוף - הפיזי, ולא של הנשמה - הרוחנית. זה רעיון זה בסיסי שכמדומני מופיע בלבוש ו/או בט"ז.

ב. השאלה לא מובנת, אם כוונתך לשאול באופן כללי: מה שמחת הפורים תורמת תשאר השנה, זו באמת שאלה אינסופית שאפשר לשאול על כל דבר ומאידך בטח ניתן ליישב אותה בקלות.

אם כוונתך ספציפית על "עד דלא ידע", אז כמדומני שהרמ"א מסביר שהאדם לא יוכל לשקול אם יותר חשוב הנקמה בהמן או ההמלכה של מרדכי, כלומר שהנס בפורים (ולא רק) מורכב מנקמה ושכר בחדא מחתא, ולשיכור קשה לדעת אם יותר חשוב הדין ברשעים או שיותר חדוב השכר לצדיקים. קראתי שהרב אוירבך אמר שזה ההסבר הכי פשוט לדברי הגמ', וגם אני הקטן מסכים עם האמירה הזו

וזה כמובן תורם המון למחשבה על שכר ועונש.

ג. נדמה לי שההסבר בנגלה מספיק טוב. תקרא את הרמב"ן והר"ן במגילה דף א. מדפי הרי"ף.

בתורה כמוך פה בפורום. חוץ מהיסטורי

א. בשבת וביום טוב, קדושת הגוף (והחומר) יושבת על קדושת הזמן. קדושת הגוף כזו היא "לא חוכמה" כי אתה בתוך זמן שמרים אותך למעלה ונותן לך תחושת בטחון שאתה מסובב בקודש (אותו דבר בסעודת מצווה או בסעודה במקום קדוש).

קדושת הגוף העצמית מצריכה שתהיה שם באמת בתפיסה ובתודעה שלך בלי עזרים. שבאמת תבין שיש לגוף קדושה ובאמת תהיה מחובר חזק לה' כדי להרגיש שזה קדוש ושאתה לא עובד על עצמך. באופן קצת אבסורדי, מי ששמה מחובר יותר מאחרים גם לה' וגם לגוף (בצורה נכונה).

זה כמו שלהגיע להיות נביא כשיש השראת שכינה זה לא הכי חוכמה, החוכמה זה להיות נביא שחצב את כל הדרך מלמטה עד שהגיע לנבואה (וזה לענ"ד ההסבר למה כבר הרבה שנים אין נבואה).

בימי פורים (עוד לפני שהוא היה חג) ובמה שקרה לפני כן, התגלתה הקדושה הזו (נכון שאז זה היה כתוצאה מדחיפה אלהית, אבל לומדים משם את העקרון).

כיום זה יום חג אז יש בו גם את קדושת הזמן, אבל זה הפוך משבת ויו"ט- בפורים קדושת הגוף הובילה לקדושת הזמן, הגוף כל כך קדוש עד שגם הזמן התקדש (ויש בו גם מימד של קדושת המקום- קשור קצת לשאלה ג- יש הבדל בין המקומות מתי חל החג).  

העיקר הוא ללמוד מפורים את היסוד לכל שאר השנה.

ב. כשתופסים שזה לא וורט אלא אמת- כל המבט על החיים משתנה (למי שרודף אחרי האמת ומחפש לחיות אמיתות ולא ריגושים).

מי שלדוג' מבין ש"בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה" (לא מבחינה פיזית שזה רק תהליכים פיזיולוגיים במוח, אלא נשמתית), כלומר שבכל לילה הנשמה שלו עולה למעלה, תופס את השינה והקימה אחרת.

או לשיר בשבת "דורשי ה' זרע אברהם אוהבו" ולתפוס שיש בכל אחד מאיתנו "אברהמיות" מוחשית, וזה לא רק וורט או משהו פסיכולוגי או חינוכי, אלא משהו שאכן קיים בתוכנו.

ובכלל לא בשנמהמ.

ב. יום אחד משפיע על כל השנה

ג. מוקף אור מקיף פרוז אור פנימי. איממנטי טרנצננצדני. @צדיק יסוד עלום  מבין בזה

יציאת מצרים מוזכר יותר בתורה/נ"ך.

וסיפור יציאת מצרים לוקח יותר פסוקים מהמגילה.

בסוף אסתר זה סםר קצר.

גם על רות יש ספר שלם, בכל זאת היא לא חשובה יותר מדוד או שלמה או שמואל או משה או יהושע או יעקב שאין להם ספר שלם.

יש תופעה של "משלוח מנות תורני", שהביא לנו ספרים שלמים מדמויות כמעט לא צפויות, על מגילת אסתר.

לדוגמה, "מחיר יין" לרמ"א, ו"מנות הלוי" לר"ש אלקבץ.

זה מקסים בעיניי

אלא רק לשתות מים במקרה הפחות טוב.

שהוא הקדים בחודש

ראה שרשור מיקום מקביל והשווה:

https://forums.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=873061&forum_id=1364

ככה יוצא שיש שלוש חומרות יחד..

חומרא בשיעור כזית, כדעת התוס'

חומרא שהתקטנו השיעורים

חומרא ללכת לפי משקל (זו לא בדיוק חומרא אבל לצורך העניין)

* עוד לא הייתי בחו"ל. לא יוצא מהארץ.

* לא שומע כלל שירים בספירת העומר ובשלושת השבועות.

* אוכל 2 כזית במוציא מצה.

* שנתיים צמתי צום בכורות כמו שכתוב בעולת ראיה. מזל שידעתי לעצור בזמן..😅

(אם אני לא טועה בכל הדוגמאות יש פוסקים שסבורים שזה עיקר הדין ויש פוסקים שסבורים שניתן פחות אז מניח שזה עונה להגדרה של להחמיר.. כמו שכתבו פה על שתיה לפני התפילה.. יש פוסקים שסבורים שזה הדין, ויש שהקלו יותר וממילא לשיטתם זה חומרא..).

ותענית בכורות זה לא חומרה שמביאה לידי קולא?
 

כי בסוף לא מתרכזים במגיד מרוב רעב

מזכירים את בני רב פפא, להראות שאפשר לגדל משפחה של עשרה תלמידי חכמים גדולים.
 

הרמ"א כתב בסוף תשובותיו, שרב פפא היה עשיר גדול ומחזיק תורה ובזכות שעשה לבניו סיומים ושמחה לגמר מסכת, זכה שכל עשרת בניו היו גדולים בתורה. הוא ממשיך ומוצא בהם רמזים לעשרת הדברות ולעשרה מאמרות.

תודה!