המשנה הראשונה במסכת ברכות אומרת "מאימתי קורין את שמע בערבין? - משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".
השאלה הידועה והמתבקשת זועקת מבין שורות המשנה - מה הקשר בין זמן קרית שמע של ערב לזמן אכילת תרומה? למה לתלות את זמן קרית שמע בזמן אכילת תרומה?
ולמעשה זוהי השאלה הראשונה של הגמרא שמתייחסת לתוכן של המשנה. השאלות הראשונות השגמרא מציבה לפני כן הן שאלות שעוסקות במסגרת הספרותית של המשנה, הסדר המוצג, אך לא בתוכן כשלעצמו. "מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה? משעת צאת הכוכבים. ליתני משעת צאת הכוכבים!" אם זמן קריאת שמע להתאפיין בצורה פשוטה בתהלך מאוד ברור ומוחשי - שעת צאת הכוכבים שהיא המעבר המוחלט בין היום ללילה, למה התנא רואה צורך לאפיין את זה בהלכה שקשורה לענייני תרומה שבעצם אומרת אותו דבר רק בצורה מאוד עקיפה? לטעמי, ברור שצריך למצוא קשר מהותי כלשהו בין זמן תחילת קריאת שמע לתחילת זמן אכילת תרומה לכהנים. הרי לא הגיוני שתנא יחליט להצמיד דברים שאינם קשורים. גם כאשר חז"ל מחפשים אסמכתא להסמיך את דבריהם על דברי תורה הם עושים זאת בצורה קשורה לסגנון או לתוכן של הפסוק. ועוד, אם כל כך חשוב לגמרא ביחס לסדר של המשניות הראשונות למה הלילה קודם ליום וכו' אז קל וחומר שהתוכן של המשנה יהיה חייב להיות מסוגנן בצורה מוקפדת ובעלת הגיון. לכן התשובה "מילתא אגב ארחיה קמ"ל... והא קמ"ל דכפרא לא מעכבא וכו'" התוספות על המקום מבהירים שיש עוד משנה בנגעים שעוסקת באותה הלכה ולכן טכנית לא היינו חייבים ללמוד מפה את הלכה זו בדין אכילת תרומה אלא התוספות אומרים "וי"ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר" ובכך אפשר להמשיך לטעון שיש פה עניין עקרוני משותף בין השתיים. אחרת, אין שום סיבה שהמשנה תזכיר בקוצר במקום שלא קשור להזכיר בקוצר.
מתוך הראיה הזאת אני רוצה לקרוא את המילים "קמ"ל דכפרא לא מעכבא". כפרה לא מעכבת באכילת תרומה. זה ה"סלוגן" של "המילתא אגב אורחיה". הגמרא אומרת לנו כשאתה רואה את הצורה העקיפה שבה דיברנו על זמן קרית שמע של ערבית תדע לך שהתנא בחר בדרך העקיפה הזאת כדי להזכיר שכפרה לא מעכבת. התנא הביא את דין אכילת תרומה כדי להזכיר זאת, אך איפה הוא רצה להזכיר זאת? - בזמן קרית שמע. במשנה הראשונה של ערבית. ולכן אפשר לומר כי כמו שבתרומה הכפרה לא מעכבת והכהן יכול לאכל את התרומה לפני הכפרה, כך גם בקרית שמע. אדם יכול וחובה עליו לקרוא קרית שמע לפני הכפרה. מה עניינה של קרית שמע קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות (כפי שמופיע במשנה בהמשך ביחס לסדר קריאת הפרשיות). לכן, התנא רוצה לומר לנו שקבלת עומ"ש ועו"מ איננה תלויה בכפרה. דהיינו, כדי להגיע לקבלת עומ"ש ועו"מ חייבים לעשות תשובה לפני כן, אחרת אין פה קבלת עול. המהרהר בתשובה הוא בחינת צדיק גמור (כפי שאומר הגמרא בקידושין על המקדם על תנאי שהוא צדיק גמור והיא ספק מקודשת שמא הרהר בתשובה) וממילא במהותה מחייבת קבלה טוטאלית. הרי אדם שאיננו עושה תשובה על חטאיו הוא פורק עול ולא מקבל על עצמו את העול. אמנם היה הו"א לומר שגם האדם עצמו צריך להיות נקי ומכופר, קמ"ל כפרה לא מעכבת.גם האדם שהוא בעל היצרים שהשפלים והתאוות והתתמודדויות והקושי שלא נקי מהם וממעשיו הוא מקבל עומ"ש ועו"מ. הנקודה בה האדם נמצא איננה לב מהות קבלת עומ"ש ועו"מ אלא ההכרה שלו במחוייבות לעשות את רצון ה' ותשובתו כלפי שמיא היא היא מהות קרית שמע. הזמן הוא מאפיין את שעת חיוב מהמצווה. לפני שעת חיוב המצווה האדם לא עושה את המצווה כלל, כי אין באפשרותו לעשות. על כן, עניין זה מתאים לרמז, העבה מאוד, שהתנא שתל לנו במשנה. הטבילה שהיא מעשה הטהרה הינו הזמן שאדם נעשה טהור אך אינו בעל כפרה. כך הכניסה למרחב האחריות של עניין קבלת עומ"ש ועו"מ היא גם בזמן הזה שהאדם טהור אך אינו מכופר. בתפילת שמונה עשרה חז"ל הקדימו תשובה לכפרה. הכפרה תלויה בתשובה אך התשובה איננה תלויה בכפרה. הטהרה נעשית בצורה רצונית. הטבילה הינה פעולה שהאדם עושה על מנת להטהר. כך גם קבלת עומ"ש ועו"מ הינה רצונית. הכפרה שבאה בעקבות כך היא ע"י שמיא. גם בקרבן האדם מגיש את הקרבן אך הוא הכפרה תלויה בקבלת הקרבן ברצון. כך גם בכפרה מן החטאים, הן מן השמיים אך אינם מונעים מאיתנו את האפשרות לעשות תשובה ולקבל עומ"ש ועו"מ. כפרה לא מעכבת בזמן קרית שמע.
