כי הוא ברא אותי, יש לו אחריות עלי,אני משתדלת לעשות מעבר למה שאני חייבת, כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל, לימדו אותי שתעשה בשביל ה' וה' יעשה בשבילך,כי אני עושה מה שאני יודעת כדי לשכנע אותו,ובעיקר בגלל כל המשפטים שהזכרתי למעלה..

זה ככה תשובה כנה..

יכול להיות שזה מגיע גם מפינוק.

נכון שה' זן ומפרנס אבל *חייב*?

ברצותו את נולדת וברצותו את עוזבת את העולם.

ברצותו את עשירה וברצותו את עניה.

וככה בכל דבר.

הכל מושגח והוא לא חייב כלום.

כן נבקש כמו עניים בפתח.

כן נשתף אותו במה שאנחנו רוצים.

ואם נותן נגיד לו תודה.

נכון שהכל לפי הרצון שלו, אבל הוא טבע כללים מסויימים שלפיהם נוהג העולם והוא לימד אותנו את דרכי ההנהגה שלו, אז מתוך זה אני מסיקה/מניחה שהוא אמור לנהוג כך וכך.

נכון, 'חייב' זאת בחירת מילה לא טובה, אבל כן יש תחושה כזאת של 'מגיע לי', שמגיעה מהמקום שלמד קצת את ההנהגה האלוקית.

שה' יטיב לנו בסוף. הרמחל אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו.    ומה' טוב ברור שיהיה עולם טוב כי דרך הטוב להיטיב.

זה לא "חייב",  אלא זה שאנו מצפים שיהיה טוב בעולם, וכשלא טוב, זה כי ה' יודע איך לסדר את העניינים יותר טוב מאיתנו ואנו סומכים עליו.

אבל אנו לא אומרים "טוב ה' לא חייב להיטיב לי אז כנראה זה לא יקרה והוא זנח אותי, הרי במילא לא חייב לי כלום" זה כאילו יחסי עובד מעביד או סוחרים, שאומרים טוב הוא לא חייב לי.  ביחס אב ובנו זה אחרת, בכלל לא דנים עם חייב או לא.

יש עניין אחר והוא הצדקת הדין והעונש אם חטאנו. ודווקא כאן יש מקום לומר שה' חייב לתת שכר לצדיקים שעשו מצוות כי כך הצדק מחייב, אלא שלעיתים זה רק בעולם הבא. דווקא צדיקים הם לא עניים בפתח אלא זכאים במעשיהם לשכר. הרמחל בדרך ה' מסביר שזה שיא ההטבה של ה' - ליצור מצב בו נוכל לקנות את הטוב בזכות ולא בחסד, כדי שהוא יהיה ממש עצמי לנו ולא חיצוני.

אמנם החינוך הזה די נכון. אבל יש בו משהו קפדני מדי ולא מספיק רחב. שמעתי מהרב אליהו עמר מקווה שאני לא משנה מדבריו-

אם ה' היה הולך איתנו רק במידת הדין, היה אפשר להגיד שהוא חייב לנו. אבל מכיון שהוא הולך איתנו במידת הרחמים, וכמו שהוא ממתין לנו עד שנחזור בתשובה ומאריך אפו מאד עד שמעניש, הרבה פעמים הוא גם "משהה" טובה שמגיעה לנו. הוא משהה אותה מכל מיני סיבות (לפעמים כדי לתת שכר בעוה"ב שזה הרבה יותר שווה לאין ערוך), אבל עצם שיתוף מידת הרחמים זה מה שמאפשר את זה. ה' לא שוכח חובות, אבל לפעמים דווקא לאוהביו הוא משלם יותר מאוחר כדי לתת להם שכר יותר גדול, יותר שווה בהתאם לשווי של המעשים שלהם שאין אפשרות להחזיר עליהם בעוה"ז...

התחברתי.

תודה! 

כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל - מיליוני יהודים לאורך ההיסטוריה נטבחו ונשחטו למרות שהתפללו.

עשרות מיליוני ילדים יהודים נפטרו צעירים מאוד, למרות שהוריהם התפללו שיצליחו לשרוד.

או כמו שאמר אבא של נחשון וקסמן הי"ד לאחר נפילת בנו, כששאלו אותו איך זה שבנו נהרג אם היו תפילות המוניות בכותל כדי שישוחרר בריא ושלם - "לאבא מותר להגיד לא".

רק לא מזמן קראנו בבית הכנסת את מה שהקב"ה אמר למשה בהקשר הזה (מתקשר גם לשאלת צדיק ורע לו ולעוד הרבה שאלות באמונה): וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.

נכון לומר "אנו לא יודעים איך ה' מנהל את העולם" ואנו סומכים עליו שיודע מה הוא עושה והכל לטובה.

אבל ברור שכל מה שה' עושה זה לטובה וברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.

הגישה של ה' לא חייב לי כלום היא גישה רעה כי היא שמה את יחסינו עם ה' כיחסי עובד מעביד ומדברת על חובות או לא, ומקטינה ומכווצת את האדם, ומתארת את ה' כדמות דורסנית שדורסת את האדם הרי הוא לא חייב לו כלום, 

במקום לדבר על טוב ה' ועל חסדו עם בריותיו.

זה בכלל לא העניין של ה' חייב לי או לא, אלא ברור לנו שה' רוצה רק בטובתינו, ואם זה מתעכב זה כי ה' יודע יותר טוב מאיתנו מה לעשות.

אבל אני חושבת שיש מקרים מסויימים שנכון להשתמש בגישה הזאת.

היא הכלי לקבל את החסד 

היא הכלי לקבל את הדין

כאשר אדם שם את עצמו במרכז של כל הסיפור אז זה גורם להרבה בעיות.

כאשר האדם מבין שהוא גם עומד בפני עצמו אבל גם חלק מפאזל רחב הוא יכול לקבל את זה שיש גם דין בעולם.

כמו כן, גם החסד שהוא מקבל זה לא רק חסד אישי שלו אלא זה חסד שהוא חלק ממעגל החסד העולמי שהוא חלק ממנו, מקבל ומשפיע. "עולם חסד יבנה".

ענווה זה לא אמירה "אני כלום, אז מה זה משנה אם טוב לי או רע לי".  ענווה זה חוסר אגו לחלוטין, שאדם לא רואה את עצמו במרכז אלא הוא עוד אחד מהברואים, וכמו שזו קושיה איך לכל ברוא יכול להיות רע, כך אדם יכול לשאול למה לו רע, כי הוא גם חלק מהברואים. כמובן לא לערער על הנהגתו של ה', אבל אפשר לשאול למה צדיק ורע לו הרי משה שאל את זה.

נכון שיש מימד של אדם שלא אכפת לו מה יקרה לו אלא העיקר כבוד ה' בעולם, אבל זה כבר סוגיה מסובכת איך למצוא את האיזון בין השאיפה רק לכבוד ה' לבין הרצון שלנו להתענג על ה' ולהיות מאושרים

לא כתבתי שזה לא משנה אם טוב או רע.

להיפך, דיברתי גם על הצורך להצדיק את הדין גם כשרע. דהיינו זה משנה אם טוב או רע. ההצדקה היא הפעולה המתבקשת כשרע.

וכשהמשכת "ענווה זה חוסר אגו לחלוטין" זה מתכתב עם מה שכתבתי ביחס לזה שהאדם שם את עצמו במרכז.

כמו כן, גם ביחס לשאלה "למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אין שום התכחשות בדברי לכך. צידוק הדין לא סותר השאלה הזאת. 

בנוגע למה שכתבת למצוא את האיזון בין כבוד ה' לבין הרצון שלנו נראה לי שיש משנה מפורשת על כך באבות "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". להבנתי אין מדובר פה באיזון, אלא בהבנה שהרצון שלי בטל (כמו "בטל בשישים", בלול בתוכו) ברצון הכללי והרצון הכללי כולל את הרצון הפרטי שלי.

אבל איך צידוק הדין מגיע מענווה?

צידוק הדין מגיע מהידיעה שה' רוצה להיטיב לי ולכן נתן לי אפשרות לקנות בעצמי את הטוב בזכות ולא בחסד, ואם עשיתי רע עלי לשאת בתוצאות כדי להיטהר ממנו לטובה בעתיד. זה אם חטאתי.

אם לא חטאתי אז צידוק הדין מגיע ממקום שאנחנו שמחים שמה שקורה זה רצון ה' והכל לטובה.

לענין האיזון, יש צדדים שונים במקורות. הרמבם והמהרל שמים יותר דגש על מילוי החובה של עשיית רצון ה' והאמת, כאידיאל יותר מהעונג.

בעוד הרמחל והחסידות מדגישים יותר את העונג של הדבקות בה' ושל עשיית המצוות.

אבל בעיקרה ישנה ההבנה שיש דין בעולם. הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין ומערב אותה עם מידת הרחמים כדי שהעולם יצליח לעמוד, אבל בבסיס הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין. ע"פ מידת הדין הכל מתנהל כפי הרצון העליון ואין נזקקות לרחמים. זהו מצב אוטופי שלם. אותו מצב בא לידי ביטוי בצורה חלקית גם כאשר מידת הרחמים מתערבת כפי כשקורה בעולמנו.

ענווה היא הכרת האמת (הרב חרל"פ) וחלק מהאמת שהאדם מכיר זה שהכל נובע מהקב"ה. גם השפע וגם מה שה' לוקח הוא מחזיר ממה שה' נתן. ההבנ שה' לוקח את מה שהוא נתן זהו צידוק הדין.

צידוק הדין לא בהכרח קורה מתוך שמחה. כאדם נוטה לגסוס הוא אומר צידוק הדין ולא נראה לי שמצופה ממנו לשמוח אז.

הרמח"ל עצמו סותר עצמו לכאורה במסילת ישרים בנושא הזה.

כמו כן, גם הרמב"ם שופך אור על הנושא מהלכות דעות וממורה נבוכים.

הרב קוק באורות הקודש מביא את השורש המשותף העליון שבו הזכות והחובה הן דבר אחד.

מידת החסד זו המידה הבסיסית שה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.  כדי שההטבה תהיה שלימה הוא עשה את מידת הדין כלומר האפשרות שהאדם יקנה בזכות את הטוב ולא בחסד , והטוב יהיה חלק ממנו ממש (עיין דרך ה' לרמחל פרקים ראשונים).

מכיוון שאדם גם חוטא ולא יכול להצדיק את קיומו מיידית, ה' ברא את מידת הרחמים שהיא ויתור זמני על הדין, עד שהאדם יהיה צדיק ויחזור בתשובה על חטאיו. אחרת העולם היה נחרב.  

הרמחל פותח את מסילת ישרים בחובת האדם בעולמו - שהאדם נברא כדי להתענג על ה'. וגם בדרך ה' מדגיש שה' ברא את העולם להיטיב לברואיו, ופחות מדגיש שה' ברא הכל לכבודו.

זה באמת מעניין מה גישת הרב קוק בעניין. נכון שבשורש זה משותף, אבל בחיים שלנו זה נפרד. מצד אחד המילה עונג מופיעה המון בכתבי הרב, נראה לי יותר מאשר חובה או אמת.   מצד שני נראה לי בבתי מדרש שונים של תלמידי הרב קוק מדגישים צדדים שונים, עשיית אמת אידאלית או עונג על ה'.

הבנת איך עניתי על כך שענווה קשורה לצידוק הדין? (שזה הנושא שעל בסיסו התפתח הדיון)

שענוה איננה ’אני כלום’ אלא ’כל מה שאני הוא מאיתו יתברך’

וגם בשערי העבודה המיוחס לרבינו יונה פותח במילים ’’שידע העובד מעלתו ומעלת אבותיו’’ שאדרבה בכך לא יקל מעליו אלא יתבע מעצמו יותר.

חילוק אפשרי הוא שכל קוויך וכיוצא בזה זה לעתיד לבוא. אבל לאו דווקא כאן בעוהז. 

אבל אני בעצמי לא שמח מהתירוץ שהצעתי.. ומקווה שישנם הסברים טובים יותר שכתבו פה. (טרם קראתי התגובות).

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.

הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.

מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה. 

אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו. 

שתמיד תצליח.

לא קראתי עדיין מה כתבו הקודמים לי. בכל מקרה מתפללת ומייחלת שהדברים שיעלו דרכי יהיו מכוונים ויתיישבו על הלב.

אני זוכרת שלפני הרבה מאוד שנים, קראתי באחד מספרי התהילים שהיו אצלנו בבית מאמרי חיזוק שקשורים לדור האחרון. אחת הכותרות שתפסה אותי שם, והולכת איתי הרבה מאוד שנים, היא שהניסיון של הדור האחרון הוא ניסיון האמונה.

ואני חושבת על זה, שבעומק העניין האמונה היא השורש והיסוד לכל הבחירות ומהלך חיינו בעבודת ה'. ואולי בגלל זה, כשמגיעים קרוב קרוב כל כך לנקודת תיקון העולם, הנקודות שהכי יצופו בהתמודדויות שלנו יגעו באותה נקודת שורש שמבקשת את ריפוי העומק הזה. זה כמו צמח שמבקשים להחיות ולהבריא אותו, ורוצים לעקוב אחרי החלקים הבריאים ולהיכן מחוברים, ולהגיע עד השורשים. ואז אפשר לעשות עבודה - לשחרר את החלקים שאינם בריאים, לנקות את הדורש ניקוי ולהזין את הצמח בחומרים מיטיבים ומבריאים, כדי שיוכל לצמוח נכון מחדש.

אפשר ללמוד מכאן גם לעבודת ה'.

עצם זה שאתה מודע לכך שיש פה עניין שדורש עבודה, זה המון, איתרת את החלק שדורש הבראה וחידוש.  

בשורש העניין, עכשיו אתה יודע שהניסיון הזה שאתה עומד בו, הוא ככל הנראה אחד הניסיונות הכי גדולים שקיימים, אם זה הניסיון שבו אנחנו, כולנו, מתנסים בו ערב הגאולה.

אני לא יודעת אם זה מדבר אליך, אבל רק תחשוב שכל רגע שאתה מצליח להחזיק באמונה שהכל, בלי קשר לאיך נתפס בעיניך ואם הצלחת לראות את הטוב המוחלט שגלום בו או שזה עדיין סמוי מהעין לעת עתה, פשוט הכל מגיע מהקב''ה, זו עמידה בניסיון גדול.

כל חיבור שלך לקב''ה בתודעה הפנימית ובמחשבות שלך, בדיבור הפנימי שלך עם עצמך ועם אחרים, באיך אתה בוחר לגשת לדברים ולעשות אותם, מתוך איזו תפיסה פנימית אתה עושה אותם, הוא עמידה בניסיון בלבחור בחיים של אמונה.

ההפנמה של הידיעה הזו, שכל התנועות שלי בעולם, כל המחשבות, הרעיונות, המאמצים שהשקעתי והתוצאות של דיבוריי ומעשיי הם כולם נפעלים ונעשים מהכוח, החכמה, התנאים וכדו' שה' נתן לי בחיים, הם הבסיס היציב והקרקע המבריאה ממנה אפשר לצמוח באמונה.

אם לא האדמה המתאימה, זרעים אולי יכולים לנבוט, אבל להצליח להחזיק מעמד לאורך זמן ביציבות, ולזכות לממש את אפשרויות החיים הגלומות בהם ואף להביא פירות, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

אחרי שיש את האדמה, אפשר להתחיל לדשן ולהזין את המערכת בחומרים מצמיחים מבריאים ומחדשי מערכות חיים. אפשר להרחיב רבות על הדברים שאכתוב פה, מה שכן אני אנסה להתמקד, ובעיקר להניח פה נקודות שתוכל להרחיב ולהתבונן בהן בקצב שלך ובמקומות שליבך מתחבר אליהם:

הודיה.

להתמיד בהודיה על כל פרט קטן, ובהתחלה במיוחד על מה שלפעמים מובן לנו מאליו, אבל אין ספק שזה מתרחש ומתנהל בחסד גמור בלי תלות בבחירה וברצון שלנו. למשל, על הגוף שמתפקד, על נשימה, על ראייה ושמיעה, על היכולת ליהנות מריח ומאכל, להזיז את הגוף, לחשוב, הלב פועם..

לא עשיתי דבר כדי שזה יקרה. אבל זה קורה בטבעיות, נכון?

זה לא מובן מאליו.

כשמתחברים לנקודה של הודיה על הקיים וזוכרים כמה שום דבר לא מובן מאליו, וה' עושה איתנו בחסד גמור, זה עוזר להתחבר להבנה הזו גם בדברים ששם לבחירות שלנו ולשותפות שלנו עם הקב''ה בעולם, יש ביטוי יותר גדול.

לפתח תודעת אני שותף.

לא יודעת אם יצא לך להיתקל בתפיסה הזו, אבל אני חושבת שיש בה כדי לחזק אותנו באותה נקודת ענווה שאתה מבקש להתחבר אליה. הקב''ה ברא את העולם, והוא הניח אותי פה בגוף הזה עם הכוחות, הכישרונות וכל המתנות שנתן לי ועם העבודה שבאחריותי לבצע, כדי שאהיה שותף איתו בבניין עולם ובתיקון עולם. תמצא דרך לחזק בתוכך את ההבנה ולתזכר את עצמך כל הזמן, שאתה שותף של ה', וכמו שהוא הכתובת עבורך לפנייה אישית ודיבור ובקשה כשדברים לא הולכים ואתה צריך עזרה וסיוע, תעשה שהוא יהיה הכתובת להודות לו על מה שנותן ומאפשר, ו''לחלוק'' את השמחה גם בהצלחות וב''רווחים'', בין הגשמיים ובין הרוחניים.

מה הכוונה? יש רווח גשמי, לתרום, לתת צדקה, לעשות חסד בקניינים שנתן לך. יש רווח רוחני, לשתף אותו הלאה, להאיר לעוד אנשים את ההשגחה האלוקית עליך, את החסד שה' עושה איתך, ששמע לתפילות גם אם בדרך אחרת משציפית, אבל הן בוודאי לטובתך, לשמוח על הזכות להיות שותף עם מי שנאמן לעולם ותמיד מבקש ועושה טובתך... וכדו'.

יחד כל הדרך

עוד נקודה שקשורה לכאן, ומתחברת למה שתיארת מול הקשר ברמת המצוות ועצם הקשר עם ה'. לחפש את המקום והדרך לשמור על היציבות בקשר איתו, בלי תלות במה ''מצב העסקים''. בני אדם שיש להם שותפות אחד עם השני יודעים שהם יעברו מסע ביחד. הם יודעים שיהיו ימים של עליות וימים של ירידות. טבעי שעליות יחברו כי כשיש שמחה החיבור קל יותר וטבעי יותר, אבל כשזה הפוך נכנסים למרחב רגשות שונים שיוצרים 'סערה' שקשה ללכת בתוכה ולראות ברור דרכה. מה שכן מחזיק אותם זו האמונה שהסערה תעבור, ועכשיו צריך לעשות הכל להיאחז בנקודה היציבה בשטח, ואחד בשני, כדי לצלוח את המהמורה הזו ולהצליח לשמור על הטוב. מה אני מכוונת פה? תמצא את הנקודה בקשר מול ה' שאתה יודע שיש בה יציבות עבורך, או שאתה רוצה לייצר בה יציבות, ולהתמיד בזה לא משנה מה המצב בחוץ, אם יש 'שמש' או 'סופת שלגים'.

קטעי/פסוקי חיזוק

אם מדבר אליך, למצוא קטעים בשבח האמונה, פסוקים לשנן שיהיו שגורים על פה, שכל פעם שתבוא לך מחשבה אחרת בסגנון ''תודה ה', הסתדרתי לבד ...", תחשוב ותדבר את המילים שיכניסו ללב - אני בידיים שלך. לכאן או לכאן, ותודה על החסד העצום שאתה עושה איתי עכשיו.

אין עוד מלבדו.

אין מה להוסיף על זה.

ועל זו הדרך אפשר לחשוב ולהעלות עוד רעיונות שמתחברים לך מעולמך.

התחלתי במאמר, ומגלה שיצא לי בעצמי מאמר.

מתפללת שהדברים יביאו אור גדול ויחזקו בדרך.

לא רואה קשר בין אמונה לבין הצלחה בחיים

הצלחה היא תוצאה של

למידה- יישום- התמדה

שום קשר לאמונה או לעשיה דתית

כמובן שאפשר לעבוד/ לשפר את האמונה

לזה הטיפים שלי כנראה פחות יתאימו

(אישית ההצלחות שלי בחיים היו אחרי שעשיתי שינוי גדול דתי

לכיוון הפחות דתי)

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת. 

אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.

אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא

אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..

מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח. 

החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.

יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.

או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..

הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.

אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.

הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.

הרושם הכי בולט הוא במעשים.

העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.

עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.

כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר. 

אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.

ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

לפרסם את הנס. 

להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.

לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו. 

וזה התבטא בנצחון החשמונאים. וכסמל שביטא את זה - טיהור המקדש הדלקת המנורה מחדש במקדש המטוהר וזה שהנר דלק 8 ימים (8 ימים במקום יום אחד זה סמל לנצחיות הדלקת ההתורה בישראל כי מספר מעל הטבע)