את אמא טובה, בתקופה לא טובה, וזה ישתפר בעז"ה!

ממליצה ממש לדבר עם ארגון "ניצה". הם יכולים לעזור.

יש לנו גם בעיות רפאיות והתנהגותיות עם אחד הילדים שלנו (והמצפון חוגג שעות נוספות) ואין לי כוחות לפתוח עוד זירה של טיפול.

ולכאורה בכלל לא צריך, אני מתפקדת, הולכת לעבודה, חוזרת, מכינה ארוחות, מנקה לפסח, מקלחת, משכיבה, מספרת סיפורים ואפילו מקשיבה לסיפורים מהגן לפעמים.

רק אני מרגישה איך הכל קורס, אבל בחוץ אני שלמה, מבינה.

ואז, אם הכל בסדר איתי, אז למה ככה אני הורסת את הנפש של הילדים שלי?

במיוחד בן שלוש, הוא אומר לי "אמא, לא דוחפים!", "אמא, לא מושכים ילדים!" וכו'... והוא צודק, זאת לא הדרך שאני רוצה לחנך אותו, פשוט לא מצליחה לשלוט בעצמי.

תתקשרי אליהם!

חיבוק גדול!!!

זה קשה וקרה לי ככה ביום שישי...

לא עם קוסקוס אבל דברים אחרים 

חיבוק גם לך!

גם לא מאובחנת.

בעבר היה לי דיכאון, לפני הרבה שנים, לכן ידעתי לזהות את התחושה.

אבל כמו שכתבתי למכחול, אני מתפקדת, רק מבפנים הכל קורס, בחוץ הכל טוב כאילו.

דכאון לא מטופל לא נעלם מעצמו

ואין שום קשר למה שרואים מבחוץ וזה גם לא רלוונטי בעיניי. אפשר לתפקד עם דכאון

מה שחשוב זה איך את מרגישה מבפנים

אני רואה את זה עכשיו שאנחנו מחפשים טיפול לילד שלנו, זה סוחט, אין לי כח לעוד חזית כזאת...

וגורם לשאר הדברים בחיים להיראות הרבה יותר קשים ממה שהם.. זה חלק מהדכאון עצמו. כבדות כזו שמעיבה על הכל 

אם אין לך כח לטיפול עומק של שיחות ולחפש מטפלת, תחשבי אולי יתאים לך לנסות כדורים.

בתקווה שהמערכת מבינה שזה נורא קשה לפנות לטיפול והתהליך יהיה זורם ולא מלא בירוקרטיה...

אבל הכל חסום, לא יוצא.

רק רציתי להגיד, שגם אני צריכה שיחמלו עלי. וגם הורה שמתנהג בצורה איומה לילדים שלו, אם תגידו לי שאני מתנהגת בצורה איומה, זה לא יעזור, זה רק יחמיר את המצב. אני יודעת שאני מגיבה לא נכון, אני יודעת שאני על הקצה.

וכשאני מנסה לפייס אחר כך את הילד שהייתי תוקפנית כלפיו, אל תגידו לי שזה דפוס של בעל מכה, להרביץ ואז להתחנף, אולי זה נכון, אבל אני רק רוצה שהילד ירגיש גם קצת אהוב.

אולי זה פוגע בהם יותר, שרגע אחד אמא מפלצת ורגע אחר כך רכה ואוהבת, לא יודעת. לא תמיד הייתי כזאת, זה רק עכשיו תקופה, מתי כבר היא תיגמר?!

אבל אולי ממש להסביר להם את זה יעשה סדר.

משהו כמו "אמא בתקופה קצת קשה, אני מתרגזת מהר וזה לא באשמתכם. אני אוהבת אתכם הכי בעולם רק שקשה לי כרגע.."

ולכי לקבל עזרה בשבילך. זה חשוב

הקטן תינוק והאמצעי בן שלוש הוא הילד שיוצא עליו הכי הרבה...

לא יודעת אם הוא יבין, אני מאוד משתדלת להביע אהבה כלפיו .

ממש חיבוק על המצב

אבל אני חושבת שממש כדאי להסביר להם מה קורה

כי זה בלאגן להם שאת רגע ככה ורגע ככה

אני חושבת שממש כדאי לבקש מהם סליחה

ומצטרפת להמלצה לטיפול זה מציל ממש 

הדרך הנכונה אכן עוברת דרך חמלה של הכרה בטעות ולמידה ממנה

ההבנה שזה בסדר לטעות, בתנאי שלומדים מהטעות.

עומס הוא אחד הגורמים המשמעותיים לאיבוד שליטה

אם רוצים להחזיר את השליטה ולהתאמן עליה שהסיטואציות הללו לא יחזרו בעתיד, צריך למצוא את הדרכים להפחתת העומס ולוודא שלא חוזרים אליו בעתיד.

להבין את הנזק הגדול שלו, להבין את החשיבות בתכנון חיים מופחתי עומס.

אחרי שהעומס פוחת, זה הזמן ללמוד מכל מקרה ולתכנן מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה.

גם לי היו מקרים כאלה בעבר הרחוק וידעתי שאני אעשה כל מה שצריך כדי שזה לא יחזור על עצמו, וזה מה שעשיתי.

אולי העומס שהיה גרם לדיכאון להתפרץ, זה יהיה חכם להימנע מכך כדי לשמור על עצמי בעתיד אבל עכשיו זה לא קשור לעומס, זה מן אנרגיה פנימית שנעלמה, אני יכולה להתגבר ולהיות אמא טובה, אבל זה דורש ממני ים עצום של אנרגיות, השקעה ומאמץ. תאמיני לי שהיו זמנים הרבה יותר לחוצים בחיים שלי שבהם הייתי אמא הרבה יותר סבלנית ומכילה מעכשיו.

יש לך אפשרות להביא בייביסיטר כדי לישון קצת?

או מישהי שתהיה איתכם בזמנים הלחוצים? ככה גם המשימות מתחלקות וגם אולי יותר תצליחי להחזיק את עצמך כשיש עוד עיניים מבחוץ איתכם.

ואיפה בעלך בסיפור? הוא מכיר אותך ככה? איך זה כשהוא גם בבית?

ותדעי לך שהיכולת לבקש סליחה מהילדים היא חשובה ממש ובונה בהם המון. אז לא נגיד לאנשים בכוונה לצעוק על הילדים כדי ללמד אותם מהי בקשת סליחה, אבל אם כבר זה המצב, תתנחמי בזה.

את אמא טובה, ומודעת, ומדוייקת בשביל הילדים שלך, אל תסתכלי על כל התמונה רק דרך המקומות הפחות חינניים, פירטת בעצמך כמה את *כן* עושה.

וגם המודעות שלך טובה, כבר חצי מהפתרון. וזה ששיתפת פה. כל הכבוד לך על הכנות🤍

משהו שעוזר לי כשאני על הקצה, להגיד לילדים 'אני בלי סבלנות עכשיו, ואני מרגישה שאם לא תקשיבו לי לא אצליח להתאפק ותצא ממני אמא לא נעימה, בבקשה אל תנסו אותי'. זה עזר לי גם כי הם באמת מבינים את זה, וגם כשאמרתי את זה בקול זה מרחיב באיזשהו אופן את יכולת האיפוק. לא הרבה, אבל קצת זה גם משהו.

חיבוק גדול. לא קל בכלל להסתכל אחרי זמן כזה של התפרצות על עצמי במראה, אבל זה לא מה שמגדיר אותך ואת האימהות שלך. 

כמה פעמים.

החמוד פקח עלי עיניים גדולות גדולות "למה סליחה?" עניתי לו סליחה שצעקתי עליו אז הוא שאל "למה צעקת עלי?" הסברתי לו שזה בגלל שהוא נגע במגרות שניקיתי ואני לא מרשה לגעת בהם אבל לא הייתי צריכה לצעוק עליו. לא יודעת אם הוא הבין מה אני רוצה אבל אני כבר הרגשתי קצת יותר טוב ונראה לי גם הוא.

אתמול גם דיברתי על זה באריכות עם בעלי, הוא פחות מודע לזה כי כשהוא נמצא אני קצת יותר מאופקת מולם ואם לא אז הוא יכול לקחת את המושכות, אז תיארתי לו איך זה נראה כשהוא לא נמצא והוא אמר לי משפט שמאוד חיזק אותי.

הוא אמר "זה לא את, אני מכיר אותך מעולה, זה משהו שגדול עלייך, ולא משנה אם נקרא לו דיכאון או משהו אחר, ברור שיש משהו שגורם לך התנהג ככה. את לא כזאת"

זה כבר מרים את הראש.

חיבוק על התחושות וההתמודדות 

עדיף טיפול משולב אצל פסיכולוג וגם טיפול תרופתי אבל אם אין לך נוח לטיפול רגשי תתחילי בתרופתי. יש גם את הספר בוחרים להרגיש טוב.

בבקשה טפלי בעצמך, למענך, למענם. אפשר לתקן

זה בדיוק הדיכאון, אולי מישהו יכול לעזור לך בקביעת התור ובהגעה לרופא.

להתחיל זה ממש קשה, אחרי שמטפלים מתחילים לאט לאט להרגיש קצת יותר טוב

אני גם בדיכאון קל, מתפקדת סך הכל, ולפעמים יש לי התקפי זעם ממש... לא אלימות ממשית אבל כן יכולה לדחוף ממני את הילדים או ללחוץ להם על היד חזק וכואב, שזה הרבה מעבר לקו האדום שלי.

אז אני רק רוצה להגיד לך שהתחלתי טיפול וזה פשוט אחרת, פתאום אני יכולה לנשום אוויר, והמטפלת שלי עזרה לי למצוא דרכי התמודדות עם ההתקפי זעם והם בהחלט פוחתים. וגם כשמגיעים אני מצליחה להתמודד איתם טוב יותר.

אז כמה שזה קשה להתחיל מעודדת אותך ממש להתחיל טיפול, זה יכול לשנות חיים לך ולילדים שלך, ולהחזיר אותך מהקצה... את אמא טובה, וקצת עזרה יכולה לגלות את זה. בהצלחה יקרה❤️

עוברת במלא את הקו האדום של עצמי, לא מרביצה אבל כן דוחפת, מושכת או לוחצת חזק על היד, מוצאת את עצמי מתאפקת לא להיות אלימה יותר, והילדים אומרים לי "אמא, לא דוחפים ילדים!" "אמא, לא מושכים ילדים!" והם צודקים, זה נורא כואב לי. ואני גם פוגעת בהם מילולית, כבר מפחדת על הדימוי העצמי שלהם כשאני אומרת לילד יותר מדי פעמים משפטים כמו אתה כל הזמן מרביץ/ הורס/ מפריע.

איזה טיפול התחלת? פסיכולוגי?

אצל עו''סית דרך הקופה. השיטה שהיא מטפלת זה cbt

השיטות שעוזרות לי להתמודד עם ההתקפי זעם, אולי יעזור גם לך- לעצור, להרחיק את עצמי פיזית, לנשום עמוק. לתמלל לעצמי מה אני מרגישה בדיוק- אני מתוסכלת כי... חסרת אונים כי... אני עייפה וממש קשה לי להתמודד. לפעמים אני אומרת לעצמי גם בקול וזה עוזר. לזהות איפה ולמה אני עוברת את הסף של הזעם שאחריו אני מרגישה שאני לא שולטת בתגובות שלי, ולנסות לעצור ולמנוע את זה מראש. להגיד לעצמי משפטים מרגיעים. מקווה ממש שמשהו מזה יעזור לך🙏

ותכלס עכשיו, אחרי 6-7 טיפולים, אני מתחילה לראות למה הדיכאון הגיע ולנסות לנצל את זה כהזדמנות לשנות את החיים שלי ולהפוך אותם לטובים יותר. מאחלת לך שבעז''ה תגיעי גם לשלב הזה ❤️

וגם תדעי לך שאת בת יקרה מאוד מאוד של שם יתברך והוא איתך לגמרי בכל הכאב והקושי , מאמין בך מבין אותך ואוהב אותך.

ולגבי הילדים מרובה מידה טובה ממידת פורענות והילדים יאחזו בטוב שהיה קודם ,שיש עכשיו, ושיהיה בעתיד הרבה יותר חזק מהקושי שבעזרת השם יחלוף כהרף עין.

השם מוריד אותנו למקומות האלה ואנחנו יכולים רק להסכים ללמוד את השיעור שלנו שם ולהתפלל לצאת חזקים יותר.

לגבי הילדים, אני מקווה שאת צודקת, אבל מה שאני למדתי בחיים ובהורות זה שדווקא צריך הרבה יותר חיזוקים חיוביים כדי שזה מה שיחרט להם.

אמן שאני אצא מכאן חזקה יותר!

ממש ממש כמו שכתבת ככה הרגשתי.

קודם כל חיבוק גדול!! תחושות קשות מאוד!

מתחילה בשיתוף מה היה אצלי ואח"כ תובנות..

יכולה לדלג על השיתוף אם פחות מתאים לך לקרוא התמודדות של אחרים ..

שיתוף

לא ידעתי לזהות שזה דיכאון, חשבתי שזה רק טראומות מהמלחמה והלכתי לטיפול במרכז חוסן אצלנו ועזר לתקופה ואח"כ הפסיק לעזור..

עכשיו דווקא פחות בהתפרצויות אבל כבויה מבפנים, חסרת כוחות ואנרגיות.

שיתפתי את בעלי והתחלתי לקחת כדורים שהרופאת משפחה נתנה לי, אחרי קצת ניסוי ותהייה על המינון והסוג התרופות התחילו לעזור ועכשיו התחלתי גם טיפול אצל פסיכולוגית מהממת במרכז בריאות הנפש אצלנו.

עכשיו ב"ה כבר קצת יותר טוב ומאמינה שילך וישתפר..

*תובנות ועצות*

קודם כל חיבוק ענק.

תקבלי את עצמך כמה שאת מצליחה! את לא אמא נוראית, את אמא מתמודדת ונלחמת על בריאות הנפש שלך ושל הילדים! רואים שהבריאןת שלהן חשובה לך מהצורה בה כתבת וגם מזה שחשוב לך לפייס אחרי זה!

לי מאוד עזר קודם כל לשתף את בעלי בקושי, ברור שהוא רואה את החיצוניות שלו (גם זה לא תמיד כי לפעמים קורה דווקא כשאת בלעדיו) אבל את הנפש פנימה הוא לא רואה והשיתוף מאוד מקל והבעל גם יכול מאוד לעודד.

אם את מסוגלת לשתף עוד חברה או מישהו קרוב מהמשפחה שיעודד ויתמוך גם יכול לעזור.

דבר שני, לנסות לא להגיע לקצה, לקחת אוויר לנשימה, לשלוח ילדים עם בייביסיטר ולהתפנק בשקט, ללכת לקניות אם עושה לך טוב, ליצור אם עודה לך טוב, למצוא זמנים לעצמך, לבקש מבעלך או אם יש ילדים גדולים שיתפוס פיקוד לחצי שעה ולנעול את הדלת של החדר עם שתיה מפנקת וספר טוב.

אצלי מאוד עזר.

לשקול עזרה תרופתית, יש תרופות לא ממכרות שיכולות מאוד להקל לתקופה מסויימת.

ואחרון חביב- לנסות לפנות לפסיכולוגית,  אני פניתי למרכז בריאות הנפש דרך המרפאה שלנו וקיבלתי פסיכולוגית מהממת ובחינם!

חיבוק גדול ובהצלחה!

מפחיד כמה זה נפוץ... מלא פה מזדהות איתי, אמא'לה!

אבל זה גם מעודד, זה הדבר שהכי עודד אותי, ששמעתי ממשהי שהייתה בדיכאון על החוסר סבלנות כלפי הילדים, פתאום זה התחבר לי. בדיכאון הקודם עוד לא היו לי ילדים, השתבללתי לבד ולא הפרעתי לאף אחד, עכשיו אני מפחדת בעיקר עליהם. זה עודד אותי שזה לא אני, זה הוא, זה לא אשמתי, אני כן יכולה לשנות אבל אני לא אמא איומה ונוראה (בפועל כן, אבל לא כי אני כזאת)

תודה על השיתוף וגם על העצות.

ממש מעודדות אותי לפנות לעזרה.

אני בשלב כלשהו לא הייתי מסוגלת לפנות לעזרה, גם בגלל הבושה וגם בגלל הדיכאון אז בעלי הציע שהוא יפנה..

הוא דיבר עם הרופאת משפחה שפתחה פנייה בבריאות הנפש ונתנה מרשם לתרופות שהוא קנה..וכשהיה צורך לשנות הוא דיבר שוב עם הרופאה עד שהרגשתי שאני יכולה בעצמי..

ובינתיים להעזר כמה שיותר. אם יש לך כח לפעמים עוזר לצאת לגינה או להזמין חברה כי לפעמים ליד אחרים מצליחים יותר לשלוט בעצמנו..

את פשוט צריכה עזרה

קראתי את כל השרשור, שולחת לך חיבוק גדול גדול

ומעודדת אותך לא להתייאש ולפנות לעזרה.

פשוט רדפתי אחרי עצמי, חיפשתי איפה אני אשמה בכל, ולמה הכל זה באחריותי, ואיזו מן אמא אני, ואיזה בן אדם אני וכו....

זה כאילו שאין אפשרות לחשוב אחרת. כאילו זו האופציה היחידה זה לחשוב ככה.

חיבוק גדול. אני ממש מבינה את זה שאת בקצה עם הילדים.

כי הילדים הם "בנגלה". לא מבינים מורכבות, לפעמים בוכים, צועקים, לא צפויים (!!!), מתישים

והדבר שהנפש הכי קשה לה זה להתמודד עם הלא צפוי הזה. כי אין שם שליטה.

מה שעוזר לי עד היום זה לקחת מרחק מהסיטואציה, כמה שאני יכולה.

מרחק לא פיזי. מרחק פנימי.

כאילו יש בתוכי עיגול ששומר עליי. עיגול שבו אין זעזועים.

ואז הדבר החשוב הוא להגן על העיגול הזה, לשמור עליו... הובנתי?

ואני פונה לילדים מתוך העיגול הזה, ולא מתוך הצורך שלי "להילחם כדי שיהיה שקט עכשיו".

זה עיגול ששומר עליי לא להגיע לקצה.

לכן גם פסח הוא תמיד לפי מה שישאיר אותי מוגנת, בטוחה ולא לחוצה.

מקווה שזה עזר לך... אולי...

יש כמובן תחושות אשם, לא יודעת אם הן הטריגר אבל בהחלט לא עושות טוב. תודה גם על כל הפירוט.

חיבוק גדול גדול גדול

מחזקת אותך בכל צעד שאת עושה כדי לצאת מהחושך הסמיך הזה לאור גדול ב"ה!

כבר עשית צעד משמעותי שהבנת את זה בינך לבין עצמך -

שנתת לזה שם - דיכאון.

שהבנת שזה הוא, הקשה, הרע, החשוך. זה לא את. זה לא!

זו שמיכה שחורה וכבדה שמכסה את האדם המדהים שאת. שנמצא שם כל כולו. ורק מחכה להעיף את הנטל הזה ממנו.

ואח"כ המשכת וזיהית עוד מקומות ועוד מודעות למה שקורה איתך כעת

ואח"כ עשית עוד צעד משמעותי - וכתבת כאן

ואח"כ עשית עוד צעד משמעותי - ושיתפת את בעלך ועוד באריכות!

והאיש היקר שלך אמר לך משפט כה משמעותי,שלא סתם מחזק אותך, הוא אמר לך: 

"זה לא את,

אני מכיר אותך מעולה, זה משהו שגדול עלייך, ולא משנה אם נקרא לו דיכאון או משהו אחר, ברור שיש משהו שגורם לך התנהג ככה. 

את לא כזאת"

וכמה שהוא צודק!

וכמה שאתם נפלאים שאת ככה משתפת אותו בבפנים של הבפנים שלך, בכאב הגדול,

והוא שם עבורך, מחזק

וכמה זה יקר יקר יקר מה שיש לכם! שניכם!

ועשית עוד צעד - והמשכת לברר ולבבן ולחשוב ולשאול ולתהות מה נכון לך כרגע,

ועשית עוד צעד - ואמרת שתפני לקביעת תור לרופא משפחה

ועשית עוד צעד - וביקשת סליחה מבנך החמוד, והסברת לו.

ועשית עוד צעד וכתבת תודה לכל אחת ואחת כאן

ושלחת בעצמך חיזוקים וחיבוקים, מתוך המקום של הקושי שלך עדיין ראית אחרות

וכתבת שחוץ מהילדון החמוד בן 3 שהוא האמצעי, ועוד מעליו, יש לך תינוק.

כלומר שאת אחרי לידה.

ומאוד יכול להיות שבמדובר בדיכאון אחרי לידה

או בדכאון בלי קשר, ועם מציאות של תינוק וילדים קטנים ופסח וכל השאר - זה מספיק בשביל להיות קושי עצום!

אז באמת רוצה לחזק אותך להמשיך בצעדים הכה משמעותיים שאת עושה!

דעי לך יקרה שכל צעד כזה הוא עולם ומלואו, ובטח שהוא מחזיק מלחמה לדיכאון שנלחם מולו! ועושה את הכל הרבה הרבה הרבה יותר קשה ומסורבל

אבל תתחזקי יקרה! הנה! את יכולה לו!

את חזקה ולביאה ונלחמת!!!

עלייך, על כל המשפחה!

את נלחמת

ומנצחת

צעד צעד

תמשיכי ככה בדיוק

בצעדים קטנים

בכל פעם לראות רק רק את הצעד הבא ולא שום דבר אחריו.

למשל עכשיו: לקבוע רק תור לרופא משפחה כמו שאמרת.

אח"כ - לחפש למשל שם של מטפלת מומלצת.

אח"כ - רק לכתוב לה הודעה.

וכן הלאה...

ממש בייבי סטפס.

שולחת רגע כדי שלא יצא ארוך מדי ואז מצרפת תגובה נוספת שבה אצרף גם שם של מטפלת מומלצת וגם עוד הרחבה 🙏

1. לגבי המלצה לטיפול:

ממליצה בחום על אפרת בן משה.

היא עו"ס קלינית עם הכשרה גם בתחום דיכאון אחרי לידה, כלומר עם הסמכה מסודרת לטיפול בנפש כמו דיכאון,

היא דתיה, מאפשרת יצירת קשר התחלתי בהתכתבות/הודעה וכל מה שנוח לך,

והיא כבר מעל 20 שנים מטפלת בנשים וילדים ואישה מקסימה.

היא מקבלת גם פרונטלית וגם בזום.

טלפון:

050-811-9393

2. מצרפת לך הודעה ארוכה שכתבתי בעבר והייתי רוצה להקדיש גם לך כל מילה ומילה בה: 🙏❤

רוצה רגע לעצור ולכתוב לך אישה יקרה שאת

שנכנסת לי ללב

שמהמעט-מעט שכתבת אפשר ממש להרגיש עד לכאן את הקושי העצום

את הקושי העצום בלהיות אחרי לידה

ואז בדכאון

בום.

כמה שזה קשה.

את הקושי העצום בלהיות גם אחרי לידה וגם בדכאון וגם בתוך מציאות בלתי נסבלת של מלחמה

של אובדן, של אי-יציבות במובן הכי בסיסי של המילה, של עם שלם שנמצא בטלטלות

את הקושי העצום הזה ברק להבין רגע שיש לי דכאון אחרי לידה

ולהרגיש כבר שהכל אבוד

ולעבור ככה יום ועוד יום

לילה ועוד לילה

ולהרגיש שבדיוק כמו שכתבת - המצב כבר נואש

אין אוויר

הכל סוגר

חונק

שחור שחור שחור

קשה קשה קשה

והפחד

והבהלה

ומה יהיה איתי?

ומה יהיה עם התינוק?

ומה יהיה עם הילדים האחרים?

ומה יהיה עם פסח בתוך כל זה?!

זה כ"כ כ"כ כ"כ הרבה להחזיק יקרה!!!!

רוצה שוב לשלוח לך המון המון כוחות, תמיכה, חיבוק וחיזוק

ורוצה גם לצרף כאן תגובה שכתבתי בעבר על דיכאון אחרי לידה

כמובן שחלילה חלילה לא במקום טיפול מסודר אצל פסיכולוגית מוסמכת, אלא רק טיפה לתת מקום לכל הכאב הגדול הזה ולתת לו ניראות.

להגיד לך רגע

שאני רואה אותך

ומחזקת אותך

ומתפללת איתך שהכל יהיה בסדר וטוב שלם ב"ה!!!

רוצה כ"כ לחזק אותך

שיש אור אחרי החושך!

וב"ה הוא יפציע גם עלייך

כל הכבוד לך על כל מה שאת כבר עושה

זה מדהים, וזה המון, וזה יקר מפז

ואת תזכי לראות את הפירות המתוקים של עצמך ב"ה!!!

ולגבי הדכאון הנוראי הזה,

קודם כל ולפני הכל חשוב להבין את מקומה של האישה במצב של אחרי לידה, כל לידה, גם בלי הדכאון.

האישה היא יולדת!

חז"ל אומרים שאישה נקראת יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,

ואם את נמצאת בזמן קצר מזה – אז קל וחומר שדרושה כאן הבנה והכלה למצב החדש שלך ושל הבית כולו.

במציאות של אחרי לידה אנו צריכים קודם כל לנשום.

להבין.

האישה נמצאת ממש אחרי לידה,

הגוף עבר טראומה רצינית

הוא כואב

הנפש גם עברה טלטלה

השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא – (ואח"כ לאישה שהיא גם אמא ל2 והלאה) - הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!

לידה מטלטלת את כל הבית,

מפירה את כל האיזונים

לידה היא שינוי מאוד מבורך – אך יחד עם זאת גם מאוד מורכב ומאתגר.

לכן כה חשוב לעצור רגע ולהבין מה קורה כאן בעצם?

את יולדת!

את אמא!

מעבר עצום

שינוי עצום

טלטלה עצומה לגוף, לנפש, לזוגיות, לחיים בכללם.

אחרי לידה זה אומר כ"כ הרבה דברים.

וחודשים ספורים אחרי לידה אומר אפילו עוד יותר.

עוד יותר עייפות

עוד יותר כאבים בגוף

עוד יותר שינויים בגוף

עוד יותר הורמונים

עוד יותר יצור חסר אונים שאת אחראית עליו 24/7

עוד יותר שינוי טוטאלי בחיים

עוד יותר עניינים והתמודדויות עם החשק וגם עם הזוגיות בכלל

ועוד יותר עוד הרבה הרבה מאוד דברים שאפילו לכתוב אותם לא יהיה זמן ומקום...

אז קודם כל לנשום!

להבין שאת אחרי לידה

להבין שזו תקופה שלאט לאט האיזון יחזור והדברים יראו אחרת לגמרי ב"ה.

ורוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני כמעט 15 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.

ובעצם במעבר *שלי* לעולם ההורות

היה לי דיכאון אחרי לידה אז.

ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.

ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.

ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.

עד עכשיו הוא קשה לי.

ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר עוד מעט 15 שנים.

ילדים = חוסר שליטה.

ככה קצר ככה פשוט.

ככה קצר ככה מבאס.

אבל זו האמת.

יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.

אני כ"כ מבינה אותך,

אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,

לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,

על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,

ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -

וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי,

מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.

מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,

מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה

מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם

מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!

אין פתק החלפה!

אין לחזור אחורה!

אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!

וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!

אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.

שאת אמא לא מספיק קשובה.

שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,

שבעצם זה באשמתך

שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.

שלמה למה למה אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!

מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!

אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,

אולי אני כישלון כאמא?

ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,

ויותר לחץ

ויותר צרחות

ויותר חוסר אונים

ויותר הרגשה של אין-מוצא

ויותר חוסר שינה

ויותר בלאגן תהומי

וחוזר חלילה.

אז המעט שאני יכולה לומר לך יקרה,

שזה כ"כ כ"כ נורמלי!

אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,

זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!

אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.

וזה נכון,

תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.

פשוט כך.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!

(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:

אבל למה היא בוכה עכשיו?!

עניתי להם: כי היא תינוקת!

ותינוקות בוכים!

זהו!"

הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח

וזה אפילו יקרה די הרבה,

למה?

כי הוא תינוק!

אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, ריפלוקס, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!

|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,

אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות

(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)

גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי כמו בתוך ריק.

בתוך בור שחור.

ולפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!

אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו

ולא נותנים להם מקום

ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה

אבל בד בבד שעדיין יהיה קשה!

ולומר שקשה!

כן, זה מותר!

זה לא אומר שאת לא מודה!

גם הייתה לכם תקופה ביחד לבד, של זוג

ופתאום אתם הורים

ופתאום הורים לכמה וכמה

ונוסף עוד אוצר למשפחה

וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):

״אני מאשימה את דיסני

בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״

אז אני שיניתי את זה ל:

״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.

כי לפחות אני,

לפני היותי לאמא,

הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,

שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים

שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.

מי בכלל חשב על לידה קשה?!

על צירים מהגיהנום 44 שעות?!

על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!

ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם

ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב

ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?

אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!

ולא להצליח כל כך?!

ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!

ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!

רגע רגע מה קורה פה?!

הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!

למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!

אז בסדר

עברנו את הלידה

ומה עכשיו?!

למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???

למה???

הלידה זה כבר שטויות ליד זה.

ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון

פשוט לחיות בלי שינה

יום אחרי יום

לילה אחרי לילה

שעה אחר שעה

ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,

הבטן כואבת ומכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.

ושקמים

ומניקים

ןכואבים שוב

ומדממים שוב

ומשחות שוב

והתעסקות שוב

וכל הגוף שבור

ועייף

וכואב

ומדמם

וקרוע

ושונה

וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה

וסימני מתיחה וצלוליט וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!

ומי הכין אותנו לזה?

מישהו דיבר על זה בכלל?

על אובדן הגוף

על אובדן העצמאות

על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו!

אין לך מחליפה!

אין לך חופשה!

אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!

כן גם אם את עייפה

וגם אם את כאובה

ןגם אם את שפוכה

את עדיין אמא שלו!

לתמיד!

בלי שנייה לנשום!

וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.

ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?

רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת

וכמה זזה קשה

וכמה עייפים

וכמה קשה להניק

וכמה כל מה שכתבתי.

אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.

אבל זה לא הוא.

גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.

זו המציאות שלנו.

זו הקללה של חוה אמנו.

בעצב תלדי בנים.

הו הו איזה עצב.

חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???

אבל את יודעת מה יקרה?

את בטוח יודעת את זה

וחשוב להזכיר שוב -

זה עובר.

כמה שקשה להאמין

וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות

וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!

אבל יקרה שלי

זה ע ו ב ר !!!

לאט לאט

כל יום הוא יום חדש

תנסי לקבל כמה שיותר עזרה

תנסי לישון כמה שאת יכולה

תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה/ההאכלה מיד וקומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.

תצאי לשמש,

כן אני יודעת שלא בא,

אבל בכוח.

תקני ארטיק טעים ושווה,

כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח

שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,

שיחבקו אותך

שיעודדו אותך

שיגידו לך כמה גאים בך

כמה את גיבורה

כמה את טובה

כמה את אמא ואישה ראויה

כמה הם אוהבים אותך

תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח

תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ ראויים

תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת

תבקשי שיכינו לך שייק מפנק

תצאי לטיול לבד שקריר וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך

תצאי לשמש אפילו 5 דקות ביום

לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל

הכאבים יחלפו ב"ה 

הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט

התינוק ישן יותר

ההנקה תהיה טובה יותר

ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך

(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,

אז לנסות כמה שאפשר

שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם

שישלח הודעה במהלך היום של עידוד

שאמא תהיה

שחברה תהיה

שתצאי לגן שעשועים

שתראי סרטים כיפיים תוך כדי

שלא תהיי לבד!!!)

תשני יותר

את תתחזקי לאט לאט.

תהיי חזקה

תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה

תעזרי כמה שאת רק יכולה

ולאט לאט יקרה

יום אחרי יום

הכל הכל יהיה בסדר ב"ה 🙏❤

זה ממש מחזק לקרוא אותך שאת אוספת את הטוב שכן קיים ומדגישה אותו.

תודה על ההשקעה בתגובה!

ב"ה 🙏

משמח  מאוד לשמוע 

את עושה את הכי טוב שלך בשבילם!

אני מבינה מהקצת שקראתי שקשה לך טיפול עכשיו. למרות שברור שזה הכי טוב בשבילך וממילא בשבילם

אבל גם אם אין לך את הכוחות או הפניות- תנסי לראות איך את מורידה ממך כמה שרק אפשר ומנסה למנוע את הטריגרים

למשל להרחיק מהם כל דבר שמועד לפורענות ולבלאגן (אצלי למשל חומרי יצירה נגישים זה רק הכי בסיסיים ונקיים), לקחת עזרה,להוריד סטנדרטים למינימום האפשרי ולפנות זמן לעצמך

ממש כאילו היית חולה או יולדת

אני לא יודעת אם האבחנה שלך נכונה וזה באמת דיכאון אבל ברור שאת חווה קושי ולכן מגיעה למקומות שאת לא רוצה בהם

זה קשה מאוד להלחם בזה. זה לא מתוך רצון רע. לכן הדבר הראשוני והפשוט יותר זה להתחמק מזה ולצמצם את המקרים שמביאים אותך לקצה

בהצלחה!

את לא אשמה

את כותבת דברים חכמים ונכונים, תודה לך

אבל אני נתפסתי על משהו אחר -

את לא שנייה אחרי לידה? מה את מטאטאת בכלל?🤭

בכל אופן, בעלי אומר לי כל מיני דברים מצחיקים בסגנון, אבל לא זוכרת כרגע משהו ספציפי... (ואולי זה גם אישי מכדי לשתף🙈)

ובעלי לא יודע לטאטא..

כאילו יודע לטאטא אבל רק את המטר במעגל מסביבו...

מבחינתו זה המרחק מטאטא מגיע אליו...חחחחחח

אבל תודה על התזכורת!!

גם אם מישהו יגיע היא מאחורי הדלת..

רק לקוות שיצליח להיכנס כי הדלת לא כ"כ נפתחת😅🤭

יום למחרת ניסיתי שוב,  הרמצי כיסאות והוא בדיוק חזר הביתה, לרצפה שחורה כן? וישר אומר מה קרה את שוב שוטפת??

מבחינתו כיסאות למעלה זה אומרים שטפתי את הרצפה, לא משנה שהרצפה מחכה עוד מאתמול 

או רק סידרתי לקראת שטיפה.....

גם אני בשירות לאומי (רווחה) למדתי מעו"ס שתמיד צריך לפרסם את מה שעושים... אז לכן אני משאירה ערמות כביסה מקופלת (כשזה כן קורה...) עד שבעלי יגיע.

להשאיר ערימות כביסה..

פיזורים זה צטלה בפני עצמה אצלינו...

יש יציאות שהם רק של גברים נקודה!!!

אני עומדת מטגנת לביבות לקראת יציאה מהבית. בעלי חוזר מתפילת ערבית, מבקשת ממנו לארגן תיק לנסיעה עם טיטולים, מגבונים, בגדי החלפה ובקבוקים לבנות.

אחרי חמש דקות בערך אני רואה אותו יושב על הספה, שואלת אותו "ארגנת את התיק?" תשובתו המופלאה: "ביקשתי ממני לפני דקה, מתי הייתי אמור להספיק לארגן?" מממ.. בדקה (חמש כאמור) הזו במקום לשבת על הספה?

כמובן שווידאתי לפני היציאה שיש בתיק מה שביקשתי ולא היו מגבונים..

חח יצאה לי חצי פריקה.. פשוט היה לי אחהצ עמוס ומלא במשימות והפרופורציות ביני לבינו הדהימו..

עכשיו שלא תבינו לא נכון, הוא עושה מלא בבית. אבל היכולת המופלאה הזו פשוט להתיישב לנוח מדהימה אותי😅

אני מתיישבת להניק וכל ההנקה אני על קוצים במחשבה על כמה דברים יכולתי להספיק עכשיו במקום זה

בעלי הלביש לפוצון ציצית 

ושר: 

"בוקר טוב עולם... (במנגינת פינוקיו)

אני מסדר את החוטים

אני כבר ילד יהודי"

רציתי להעלות לפורום אז הנה הזדמנות. 

באה לשים פסולת בפח ואין שקית

רואה צלחת עם פסולת על השיש ומוסיפה את שלי

באה אחרי 5 דקות שוב לפח

עדיין אין שקית

אבל הצלחת עם הפסולת נעלמה

(הוא שם אותה בשקית שהוא הוציא החוצה ועוד לא שֹם בצפרדע)

נכנעתי ושמתי שקית בפח

לק"י

אני פותחת עוד שקית ומניחה איפושהו.

עד שהוא מוציא את המלאה מהפח, ושם חדשה....

בדרך כלל בלידות בעלי נמצא איתי והילדים אצל ההורים שלו.

אחרי שנגמרת הלידה, במקום לנסוע להורים שלו להיות עם הילדים ולעזור להם, הוא חוזר הביתה לבד.

מפיל את הילדים על ההורים שלו, ונהנה מבית ריק.

בעיניי לגיטימי. ווין ווין סיטואיישן

בכנות בעלי עושה את רב תחזוקת הבית

אז מי אני שארד עליו

אבל כן יש כמה דברים שאני נושכת שפתיים

הוא מטאטא (יסודי ומעולה, משהו נדיר!)

ומשאיר את הערימה באמצע החדר

אני מתפחלצת כי תכף יבואו הילדים וידרכו והוא מבחינתו זה 2 משימות נפרדות לחלוטין

יש לטאטא

יש ליעות

יום יבוא והוא יאסוף

(ברגיל אני לא מתאפקת ותמיד מרימה אלב עכשיו בסוף הריון אז מוותרת)

הוא שוטף כלים מנקה את הכיור מנקה את השיש

ואז תולש את מגבת הידיים מהמתלה

ומנגב איתה את השיש המקורצף

נשמע לו ממש מיותר גם לנגב בסמרטוט רטוב וגם לנגב ביבש

וזה מגרדדדדדדדד לי בעיניים.

משתדלת פשוט לא לראות.

מה עוד?

קבוע, קבוע

הוא מקלח את הילדים

ומוציא אותם במגבות שלנו.

למהההה בשביל מה לכל ילד בבית יש מגבת אחרת?

כדי שלא אצטרך כל היום לכבס

אבל לו זה לא מפריע וקשה לו להבין שזה מפריע לי...

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

מניחה שהם לא יגבילו למינימום אנשים גדול מדי...

וצלם וקיר בלונים וכו'- לדעתי זאת החלטה שלכם אם ההוצאה שווה את זה. אחרים לא יכולים להגיד לך מה בזבוז כי זה שאלה של מה חשוב לך ומה ישמח אותך...

יצא לנו יותר זול מלקחת אולם וקייטרינג (מינימום הזמנה של 60 מנות שחלקם הלכו לפח)

צילומים - אם יש לאחד המשתתפים אייפון התמונות ממש איכותיות, לנו זה הספיק.

לא מוצאת מקום באיזור...

ובאיזו שעה עשיתם? ערב/בוקר?

אנחנו עשינו אירוע צהריים

כזה משעה 14 עד 16-17 בערך

יותר זול לעשות בצהריים מבערב

לא זוכרת כמה בדיוק

עלה לנו 150 למנה אם לא טועה + טיפ + בקבוק יין שווה..

הייתה ארוחה בשרית עם מנה ראשונה עיקרית והרבה מאוד תוספות וקינוח. חלק מהדברים ארזו לנו הביתה.

היינו 25 איש, בפועל הגיעו קרוב ל 30 ובעל המקום אמר שאכלנו ממש קצת ולכן לא מחייב על התוספת

אחות של בעלי רצתה לעשות שם כמה חודשים אחרינו והמחיר היה קצת גבוה יותר,

בגלל ענייני כשרות עשתה בסוף באנטריקוט (אנטירוקט עדהח רודריגז רובין)

וחצי מהמנות הלכו לפח כי אין לנו צורך בכמות כזאת..

זה זול ומרשים.

ואז לשלם קצת כסף למישהי שתנפח את על הבלונים ותתלה.

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

אם רלוונטי תגידי לי ואחפש לך עוד

שמכינות מארזים (חלבי) מאוד יפים של סלטים, פשטידות, סנדוויצ'ים, מוקרם, קינוחים...

אם חלבי זה יתאים, תכתבי אזור אולי נוכל לעזור לך לאתר משהי. 

או לעשות במסעדה שיש בה אופציה

או להזמין מגשי אירוח שיש בהרבה קייטרינגים, ואז לעשות בופה יפה ומכובד

או מסעדה שעושה משלוחים

ולפעמים יש גם קייטרינג שעושים דברים קטנים, בעיקר מתחילים וכאלה.

מזל טוב!!!

איזה ילד רגיש ומהמם.

יצא לך לשאול אותו אם הוא רוצה שהם יגיעו? אולי להכין להם ציור או שיר? לדבר על זה ולהבין אם הוא חושש ממשהו או פשוט מתרגש?

יוצא לכם לראות אותם הרבה?

אמר שדווקא כן רוצה. אבל ביקש שסבתא לא תחייך אליו.

ביקשנו מכולם מראש לא להתייחס אליו על ההתחלה כדי שיהיה לו רגע זמן להפשיר.

הילד ישב רוב הזמן על הספה והסתכל, רק לקראת הסוף (אחרי שעה וחצי בערך הוא התקרב לשולחן (כמובן שכל הזמן הצענו לו לבוא וחלק מהזמן גם ישבנו איתו על הספה))

מהשיח איתו הבנו שהוא לא מפחד כמו שהוא ממש ממש מתרגש.

הוא פוגש אותם בערך פעם בחודש +- לסעודת ליל שבת. בכל מפגש כזה הוא אומר לנו שלא רוצה שיחייכו אליו אבל זה אף פעם לא הגיע לרמה של כאב וכו

לנכדים היא ממש אחלה, קונה מתנות מביאה ממתקים

לא מצליחה לחשוב על משהו

היה שיח כזה גם אתמול וגם היום ולא נשמע שהוא מאיימת או מפחידה אותו

היא כן אישה נורא מתלהבת ורועשת - בגלל זה גן ביקש שלא תחייך - תתייחס

מכאן ועד התקפי צרחות למשך 30 שעות נשמע לי הזוי.

אני פתאום שמתי לב שכשאנחנו עם הילדים אז חמותי ממש סבבה, מתנהגת בצורה שעוברת לנו, אבל כשהיא איתם לבד היא אומרת להם כל מיני דברים שממש מלחיצים אותם. לא מרוע חס וחלילה, אבל נגיד הם משתמשים באיזו מילה סתם ככה, נגיד אומרים כל הזמן את המילה שולחן (זה לא המילה באמת, אבל נגיד "אתה שולחן" לאנשים) סתם כי זה מצחיק אותם, ואז היא אמרה להם שאסור להגיד את זה. ויש לי בן כזה צייתן שהוא כל הזמן דואג להיות בסדר ולא לעשות דברים שאסור וכו, והוא ממש נלחץ מזה, עד שקלטנו ואמרנו לו שהכל טוב ושלא יגיד לה אבל בכללי הוא יכול. עכשיו אם היינו שם באותה שניה היינו אומרים לו שזה לא מילה רעה ושמותר להגיד רק לא לסבתא. אבל לא היינו ומבחינתו היא דמות סמכות אז הוא נלחץ.

או שהיא היתה עם הילדים כמה זמן והלכנו לנוח והבת ממש בכתה שרוצה לבוא אליי (הם רגילים שבאים גם אם אני נחה) וחמותי ממש צעקה עליה שאסור לבוא אלינו בשום אופן וכעסה והבת שלי נורא נורא נבהלה ולא רצתה להתקרב אליה לשארית הביקור. וברור שהיא רק רצתה שננוח ולעזור, אבל זה עבר ממש גרוע.

אז לפעמים סבא וסבתא עושים או אומרים דברים שלא נעימים לילד והוא לא יודע שאתם הייתם מוצאים פתרון אחר, או שמבחינתכם הדבר הזה לא סבבה, כי אתם השארתם אותו איתם, אז כביכול הכל לגיטימי. ויכול להיות שקרו דברים כאלה בעבר וזה פשוט השאיר לו חוויה קשה ממנה. במיוחד אם את אומרת שלוקח לו זמן להפשיר והיא טיפוס סוער.

ואם אני זוכרת נכון הבן שלך קטן אז לא הייתי מנסה לדובב אותו בנושא, כי יש מצב שהוא נשאר רק עם התחושה אבל לא זוכר את הסיטואציה בדיוק ו/או לא ידע להסביר.

פשוט כל פעם שהיא באה הייתי כן מבהירה שאתם איתו כל הביקור ואם משהו לא נעים שיבוא ללחוש לכם באוזן או משהו כזה. ולהיות יותר בפוקוס עליו כשנמצאים בסביבה  שלה

למרות שכן, ליד הסבתא הזאת צריך להלך על ביצים.

היא מקסימה ועדיין, תחושת תכנון מילים ומעשים. לא חשבתי על זה. עכשיו אני נזכרת

הרבה פעמים היא מעירה לו אם זה על הפעלתנות שלו - כי הוא באמת שובב

או על הסדר כי היא חולת ניקיון ברמת האובססיה (מסדרת את החליפה שלו, ניקוי פנים וכאלה - למרות שהוא לא מלוכלך. זה הבנאדם) 

לאחרונה, אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה זה קרה ככה שזה היה ממש מזמן. בטח לפני חצי שנה ויותר.

היא לא נמצאת עם הילד לבד מאז גיל שנה וחצי בערך שהייתה שומרת עליו אצלה בבית.

כשאנחנו מתארחים שם הילד איתנו דבוק אלינו רוב הזמן.

הפתרון הוא לא להפגיש בינה לבין הילד? נשמע לי הזוי.

מנסה לחשוב על דרך להתמודד עם זה.

פשוט להיות מודעים ולהיות בפוקוס עליו

להתמקד רק בו

זה כם יתן לך כוחות למפגש איתה כי תהיי אקטיבית להרים לו ולא פסיבית של לחטוף

אי אפשר לא להיות בפוקוס כי הוא פשוט איתנו, יושב עליי או על בעלי. עד שמפשיר והולך לשחק עם איזה משחק אנחנו כבר מתארגנים ליציאה.

איך אפשר ליצור יותר פוקוס מזה?

במיוחד שלאחרונה אני ממש לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה היא העירה לו. 

יש לילד זיכרון מדהים אבל לא היה משהו שקרה בחצי שנה האחרונה.

אני פשוט באמת אובדת עיצות. קשה לי בקיצור

לא בדיוק סיטואציות כאלה. אבל כן כשבאנו למפגש משפחתי הוא לא הסכים להכנס ולקח לו הרבה זמן להפשיר (חוץ מזה שבחוץ היה קפוא אז באמת היה צריך להפשיר חחח)

אם היינו מגיעים לאירוע המוני אפילו בחוץ - הוא רצה לחזור הביתה.

בכלל היה לוקח לו זמן להתרגל.

וגם לחלק מהאחיות שלו לקח זמן להתרגל כשנפגשים עם משפחה. בסוף לאט לאט זה עבר והם גדלו ועכשיו זה פחות משמעותי.

כן יכולה להגיד שהוא רגיש. וכנראה זה בגלל זה התגובה שלו. 

אבל אולי לנסות לא רק לספוג את הקושי שלו

אלא לעשות דברים אקטיביים שיקלו עליו

לחשוב מה יעזור לו להיפתח

אם מגיעים בני דודים להביא משחקים שהוא יוכל לשחק איתם

דברים כאלה...

יש משחקים, ממתק שהוא מביא כדי לחלק ומלא תיווך

קשה לו להפשיר יש מקומות שזה בא לו יותר בקלות ויש מקומות שפחות.

יש לנו את הספרים של מקשיבים ללב ובאופן כללי הילד מבטא את עצמו מצוין.

הייתה גם הכנה, דיברנו על מה שיהיה, הכנו איתו את השולחן והסברנו מה יהיה מי יישב איפה וכו

אולי הייתה יותר מידי הכנה חח לא מצליחה לחשוב על בעיה אחרת.

זו רגישות גבוהה מאוד, שאמנם לא קלה, אבל בהחלט יכולה להיות מתנה.

מציעה לך לקרוא קצת על "ילד רגיש מאוד" ועל "אדם רגיש מאוד". יכול להיות שתמצאי שם לא רק אותו אלא גם את עצמך... ויש דרכים להתמודד עם זה, אבל ההיכרות עם העניין היא צעד ראשון🙂

וואו, גדול עליי.

מרגישה מוצפת מכל כיוון.

רק התחלנו קלת, מחכים לתור לרבע

רק קצת קשיי קשב ובעיות התנהגות

ילד בן שנתיים עם קשיים כאלה, זה נורא מתוק

בגיל 4 קצת פחות.

אני רוצה להיות בת יענה.

רציתי לכתוב לך את זה מהפן החיובי... רגישות גבוהה זו מתנה! נכון, היא באה עם קשיים בצידה, אבל מדובר באנשים ובילדים בעלי מודעות גבוהה לסביבה, שיכולה להביא אותם גם להיות אנשי חסד, אנשים קשובים בצורה לא רגילה, אנשים אהובים על הסביבה...

אני כותבת לך את זה בתור רגישה בעצמי (גיליתי את ההגדרה רק בשנים האחרונות) ובתור אמא לילדה רגישה אחת לפחות. ברור שיש בזה גם קשיים, גם בתור בוגרת אני מתמודדת עם זה, אבל עדיין לא הייתי מוותרת על הרגישות באופן כללי, לא שלי ולא של הבת שלי, ועל האיכויות והכישרונות שבאים עם זה...

(ואחרי שאני מכירה רגישות מסוג אחר, שנקראת בשם אוטיזם, אני לגמרי מודה על כך שהבת האחרת שלי היא אדם רגיש מאוד ושמשם נובעים הקשיים שלה... כי עם רגישות גבוהה אפשר לעבוד, עם אוטיזם זה קשה יותר...)

בכל אופן, אני לגמרי מבינה אותך❤️

גם קשיים חיוביים הם קשיים, וקשה כשהכול נופל בבת אחת...

אבל אתם בתהליך של טיפול כבר, וזיהיתם את זה בגיל צעיר, ובע"ה הוא ילמד כלים שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים ולנצל את כל האיכויות שברגישות!

וואוו

לא ציפיתי

יש לך מושג למה זה כל כך מלחיץ אותו? איך הוא איתם?

מדהים איך הוא מרגיש כמוך מסתבר

ומדהים איך לפעמים אפשר לפתור בעיות רק על ידי דיבור

חיבוק ענק בטח את בשוק

יש לי ילדה שממש מתכווצ'צ'ת מהמון אנשים, גם אם כולם מוכרים. נכנסת לעגלה של אחותה וסוגרת על עצמה את הגגון. 

מכירה גם ילדון שהיה סובל מכאבי בטן קבוע כשהיו מגיעים אנשים.

נפהלתי לרגע שככה יהיה לו בכל אירוע..

למרות שאני מבינה אותו כי גם אני לא מבינה טוב לפני אירועים.

דווקא בגלל שאני מבינה אותו, תמיד הייתה לי תקווה קטנה בלב שהילד לא יירש את החסרונות שלי  

וואו, איזה רגישות יש לו.... כנראה הוא ממש חש סיטואציות.

חיבוק גדול.

תודה לה ' שזה לא משהו בריאותי, כי הבת שלי פעם היתה בת 3, כמו שתיארת (מידי פעם צרחות של כאב בטן, בא בגלים) וזה נגמר בניתוח.

ואני ממש זוכרת את השרשור הארוך על חמותך שלא מתארחת אצלכם וזה ממש משמח לשמוע שהיא באה והייתם בטוב!!! 

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

הלבשתי ביגוד ראשוני ארוך דק של נקסט ומעליו אוברול חם. יש בכל החנויות... קרטרס, שילב, פוקס, נקסט - פליז/פוטר.

היו לי אני חושבת בערך 8 בגדים לתקופה הראשונה, זה גיל שפחות מתלכלך, אז זה שאלה של כמה את מתכננת לכבס.

לק"י

אגב, הבן שלי בן חודש וחצי ושוקל בערך 3.5, ויש אוברולים 3-6 שדי טובים עליו.

תחשבי שיש מתחת גם גטקס, וגם אוברול חייב להיות מספיק גדול, שיהיה לתינוק מקום. זה לא כמו חולצה ומכנסיים.

המלצה שלי מהאחרון שלי גרביונים יותר נוחים מרגליות.זה גמיש ומחמם.

ביגוד במידה 0-3 הייתי קונה לכזה משקל. אולי בגד 2 קטנים יותר...

ובגיל כזה לי נח בעיקר אוברולים ולא מכנס וחולצה...

יש פרוותי כזה אני הכי אוהבת! בעיני משו כמו 7 אם את מכבסת הרבה לגמרי מספיק. הם גדלים מהר...

וכובעים!

אז מסכמת לי

0-3

בערך 8 בגדים חמים זה בסיסי.

מישהי ראתה מבצעים/הנחות ויודעת להגיד לי איפה כדאי עכשיו?

קרטרס לדעתי 2+4 שזה הכי טוב שלהם והם איכותיים

פוקס 50 אחוז (אמור להיות 70 בהמשך)

שילב יש מצב שגם יש לא זוכרת

נקסט בלי מבצעים אבל מחירים סבבה ביחס לאיכות

הגוף פורק מתח

תבכי, תספרי כמה שיותר את הסיפור בדגש על יצירת רצף האירועים בצורה קוהרנטית והרפיות

הם נותנים נופש זוגות 3 ימים במלון של ירמיהו 33 בירושלים.
שזה 3 ימים  שבהם יש מעגלי תמיכה גם לבעל וגם לאישה עם אנשי מקצוע, וזוגות שעברו סיפור דומה.
גיסתי היתה שם וספרה שיש כ5 זוגות כל שבוע.

זו עמותה שמתעסקת בלידות שקטות..

הם פותחים קבוצות מידי פעם..

הרבה כוחות!