את אמא טובה, בתקופה לא טובה, וזה ישתפר בעז"ה!

ממליצה ממש לדבר עם ארגון "ניצה". הם יכולים לעזור.

יש לנו גם בעיות רפאיות והתנהגותיות עם אחד הילדים שלנו (והמצפון חוגג שעות נוספות) ואין לי כוחות לפתוח עוד זירה של טיפול.

ולכאורה בכלל לא צריך, אני מתפקדת, הולכת לעבודה, חוזרת, מכינה ארוחות, מנקה לפסח, מקלחת, משכיבה, מספרת סיפורים ואפילו מקשיבה לסיפורים מהגן לפעמים.

רק אני מרגישה איך הכל קורס, אבל בחוץ אני שלמה, מבינה.

ואז, אם הכל בסדר איתי, אז למה ככה אני הורסת את הנפש של הילדים שלי?

במיוחד בן שלוש, הוא אומר לי "אמא, לא דוחפים!", "אמא, לא מושכים ילדים!" וכו'... והוא צודק, זאת לא הדרך שאני רוצה לחנך אותו, פשוט לא מצליחה לשלוט בעצמי.

תתקשרי אליהם!

חיבוק גדול!!!

זה קשה וקרה לי ככה ביום שישי...

לא עם קוסקוס אבל דברים אחרים 

חיבוק גם לך!

גם לא מאובחנת.

בעבר היה לי דיכאון, לפני הרבה שנים, לכן ידעתי לזהות את התחושה.

אבל כמו שכתבתי למכחול, אני מתפקדת, רק מבפנים הכל קורס, בחוץ הכל טוב כאילו.

דכאון לא מטופל לא נעלם מעצמו

ואין שום קשר למה שרואים מבחוץ וזה גם לא רלוונטי בעיניי. אפשר לתפקד עם דכאון

מה שחשוב זה איך את מרגישה מבפנים

אני רואה את זה עכשיו שאנחנו מחפשים טיפול לילד שלנו, זה סוחט, אין לי כח לעוד חזית כזאת...

וגורם לשאר הדברים בחיים להיראות הרבה יותר קשים ממה שהם.. זה חלק מהדכאון עצמו. כבדות כזו שמעיבה על הכל 

אם אין לך כח לטיפול עומק של שיחות ולחפש מטפלת, תחשבי אולי יתאים לך לנסות כדורים.

בתקווה שהמערכת מבינה שזה נורא קשה לפנות לטיפול והתהליך יהיה זורם ולא מלא בירוקרטיה...

אבל הכל חסום, לא יוצא.

רק רציתי להגיד, שגם אני צריכה שיחמלו עלי. וגם הורה שמתנהג בצורה איומה לילדים שלו, אם תגידו לי שאני מתנהגת בצורה איומה, זה לא יעזור, זה רק יחמיר את המצב. אני יודעת שאני מגיבה לא נכון, אני יודעת שאני על הקצה.

וכשאני מנסה לפייס אחר כך את הילד שהייתי תוקפנית כלפיו, אל תגידו לי שזה דפוס של בעל מכה, להרביץ ואז להתחנף, אולי זה נכון, אבל אני רק רוצה שהילד ירגיש גם קצת אהוב.

אולי זה פוגע בהם יותר, שרגע אחד אמא מפלצת ורגע אחר כך רכה ואוהבת, לא יודעת. לא תמיד הייתי כזאת, זה רק עכשיו תקופה, מתי כבר היא תיגמר?!

אבל אולי ממש להסביר להם את זה יעשה סדר.

משהו כמו "אמא בתקופה קצת קשה, אני מתרגזת מהר וזה לא באשמתכם. אני אוהבת אתכם הכי בעולם רק שקשה לי כרגע.."

ולכי לקבל עזרה בשבילך. זה חשוב

הקטן תינוק והאמצעי בן שלוש הוא הילד שיוצא עליו הכי הרבה...

לא יודעת אם הוא יבין, אני מאוד משתדלת להביע אהבה כלפיו .

ממש חיבוק על המצב

אבל אני חושבת שממש כדאי להסביר להם מה קורה

כי זה בלאגן להם שאת רגע ככה ורגע ככה

אני חושבת שממש כדאי לבקש מהם סליחה

ומצטרפת להמלצה לטיפול זה מציל ממש 

הדרך הנכונה אכן עוברת דרך חמלה של הכרה בטעות ולמידה ממנה

ההבנה שזה בסדר לטעות, בתנאי שלומדים מהטעות.

עומס הוא אחד הגורמים המשמעותיים לאיבוד שליטה

אם רוצים להחזיר את השליטה ולהתאמן עליה שהסיטואציות הללו לא יחזרו בעתיד, צריך למצוא את הדרכים להפחתת העומס ולוודא שלא חוזרים אליו בעתיד.

להבין את הנזק הגדול שלו, להבין את החשיבות בתכנון חיים מופחתי עומס.

אחרי שהעומס פוחת, זה הזמן ללמוד מכל מקרה ולתכנן מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה.

גם לי היו מקרים כאלה בעבר הרחוק וידעתי שאני אעשה כל מה שצריך כדי שזה לא יחזור על עצמו, וזה מה שעשיתי.

אולי העומס שהיה גרם לדיכאון להתפרץ, זה יהיה חכם להימנע מכך כדי לשמור על עצמי בעתיד אבל עכשיו זה לא קשור לעומס, זה מן אנרגיה פנימית שנעלמה, אני יכולה להתגבר ולהיות אמא טובה, אבל זה דורש ממני ים עצום של אנרגיות, השקעה ומאמץ. תאמיני לי שהיו זמנים הרבה יותר לחוצים בחיים שלי שבהם הייתי אמא הרבה יותר סבלנית ומכילה מעכשיו.

יש לך אפשרות להביא בייביסיטר כדי לישון קצת?

או מישהי שתהיה איתכם בזמנים הלחוצים? ככה גם המשימות מתחלקות וגם אולי יותר תצליחי להחזיק את עצמך כשיש עוד עיניים מבחוץ איתכם.

ואיפה בעלך בסיפור? הוא מכיר אותך ככה? איך זה כשהוא גם בבית?

ותדעי לך שהיכולת לבקש סליחה מהילדים היא חשובה ממש ובונה בהם המון. אז לא נגיד לאנשים בכוונה לצעוק על הילדים כדי ללמד אותם מהי בקשת סליחה, אבל אם כבר זה המצב, תתנחמי בזה.

את אמא טובה, ומודעת, ומדוייקת בשביל הילדים שלך, אל תסתכלי על כל התמונה רק דרך המקומות הפחות חינניים, פירטת בעצמך כמה את *כן* עושה.

וגם המודעות שלך טובה, כבר חצי מהפתרון. וזה ששיתפת פה. כל הכבוד לך על הכנות🤍

משהו שעוזר לי כשאני על הקצה, להגיד לילדים 'אני בלי סבלנות עכשיו, ואני מרגישה שאם לא תקשיבו לי לא אצליח להתאפק ותצא ממני אמא לא נעימה, בבקשה אל תנסו אותי'. זה עזר לי גם כי הם באמת מבינים את זה, וגם כשאמרתי את זה בקול זה מרחיב באיזשהו אופן את יכולת האיפוק. לא הרבה, אבל קצת זה גם משהו.

חיבוק גדול. לא קל בכלל להסתכל אחרי זמן כזה של התפרצות על עצמי במראה, אבל זה לא מה שמגדיר אותך ואת האימהות שלך. 

כמה פעמים.

החמוד פקח עלי עיניים גדולות גדולות "למה סליחה?" עניתי לו סליחה שצעקתי עליו אז הוא שאל "למה צעקת עלי?" הסברתי לו שזה בגלל שהוא נגע במגרות שניקיתי ואני לא מרשה לגעת בהם אבל לא הייתי צריכה לצעוק עליו. לא יודעת אם הוא הבין מה אני רוצה אבל אני כבר הרגשתי קצת יותר טוב ונראה לי גם הוא.

אתמול גם דיברתי על זה באריכות עם בעלי, הוא פחות מודע לזה כי כשהוא נמצא אני קצת יותר מאופקת מולם ואם לא אז הוא יכול לקחת את המושכות, אז תיארתי לו איך זה נראה כשהוא לא נמצא והוא אמר לי משפט שמאוד חיזק אותי.

הוא אמר "זה לא את, אני מכיר אותך מעולה, זה משהו שגדול עלייך, ולא משנה אם נקרא לו דיכאון או משהו אחר, ברור שיש משהו שגורם לך התנהג ככה. את לא כזאת"

זה כבר מרים את הראש.

חיבוק על התחושות וההתמודדות 

עדיף טיפול משולב אצל פסיכולוג וגם טיפול תרופתי אבל אם אין לך נוח לטיפול רגשי תתחילי בתרופתי. יש גם את הספר בוחרים להרגיש טוב.

בבקשה טפלי בעצמך, למענך, למענם. אפשר לתקן

זה בדיוק הדיכאון, אולי מישהו יכול לעזור לך בקביעת התור ובהגעה לרופא.

להתחיל זה ממש קשה, אחרי שמטפלים מתחילים לאט לאט להרגיש קצת יותר טוב

אני גם בדיכאון קל, מתפקדת סך הכל, ולפעמים יש לי התקפי זעם ממש... לא אלימות ממשית אבל כן יכולה לדחוף ממני את הילדים או ללחוץ להם על היד חזק וכואב, שזה הרבה מעבר לקו האדום שלי.

אז אני רק רוצה להגיד לך שהתחלתי טיפול וזה פשוט אחרת, פתאום אני יכולה לנשום אוויר, והמטפלת שלי עזרה לי למצוא דרכי התמודדות עם ההתקפי זעם והם בהחלט פוחתים. וגם כשמגיעים אני מצליחה להתמודד איתם טוב יותר.

אז כמה שזה קשה להתחיל מעודדת אותך ממש להתחיל טיפול, זה יכול לשנות חיים לך ולילדים שלך, ולהחזיר אותך מהקצה... את אמא טובה, וקצת עזרה יכולה לגלות את זה. בהצלחה יקרה❤️

עוברת במלא את הקו האדום של עצמי, לא מרביצה אבל כן דוחפת, מושכת או לוחצת חזק על היד, מוצאת את עצמי מתאפקת לא להיות אלימה יותר, והילדים אומרים לי "אמא, לא דוחפים ילדים!" "אמא, לא מושכים ילדים!" והם צודקים, זה נורא כואב לי. ואני גם פוגעת בהם מילולית, כבר מפחדת על הדימוי העצמי שלהם כשאני אומרת לילד יותר מדי פעמים משפטים כמו אתה כל הזמן מרביץ/ הורס/ מפריע.

איזה טיפול התחלת? פסיכולוגי?

אצל עו''סית דרך הקופה. השיטה שהיא מטפלת זה cbt

השיטות שעוזרות לי להתמודד עם ההתקפי זעם, אולי יעזור גם לך- לעצור, להרחיק את עצמי פיזית, לנשום עמוק. לתמלל לעצמי מה אני מרגישה בדיוק- אני מתוסכלת כי... חסרת אונים כי... אני עייפה וממש קשה לי להתמודד. לפעמים אני אומרת לעצמי גם בקול וזה עוזר. לזהות איפה ולמה אני עוברת את הסף של הזעם שאחריו אני מרגישה שאני לא שולטת בתגובות שלי, ולנסות לעצור ולמנוע את זה מראש. להגיד לעצמי משפטים מרגיעים. מקווה ממש שמשהו מזה יעזור לך🙏

ותכלס עכשיו, אחרי 6-7 טיפולים, אני מתחילה לראות למה הדיכאון הגיע ולנסות לנצל את זה כהזדמנות לשנות את החיים שלי ולהפוך אותם לטובים יותר. מאחלת לך שבעז''ה תגיעי גם לשלב הזה ❤️

וגם תדעי לך שאת בת יקרה מאוד מאוד של שם יתברך והוא איתך לגמרי בכל הכאב והקושי , מאמין בך מבין אותך ואוהב אותך.

ולגבי הילדים מרובה מידה טובה ממידת פורענות והילדים יאחזו בטוב שהיה קודם ,שיש עכשיו, ושיהיה בעתיד הרבה יותר חזק מהקושי שבעזרת השם יחלוף כהרף עין.

השם מוריד אותנו למקומות האלה ואנחנו יכולים רק להסכים ללמוד את השיעור שלנו שם ולהתפלל לצאת חזקים יותר.

לגבי הילדים, אני מקווה שאת צודקת, אבל מה שאני למדתי בחיים ובהורות זה שדווקא צריך הרבה יותר חיזוקים חיוביים כדי שזה מה שיחרט להם.

אמן שאני אצא מכאן חזקה יותר!

ממש ממש כמו שכתבת ככה הרגשתי.

קודם כל חיבוק גדול!! תחושות קשות מאוד!

מתחילה בשיתוף מה היה אצלי ואח"כ תובנות..

יכולה לדלג על השיתוף אם פחות מתאים לך לקרוא התמודדות של אחרים ..

שיתוף

לא ידעתי לזהות שזה דיכאון, חשבתי שזה רק טראומות מהמלחמה והלכתי לטיפול במרכז חוסן אצלנו ועזר לתקופה ואח"כ הפסיק לעזור..

עכשיו דווקא פחות בהתפרצויות אבל כבויה מבפנים, חסרת כוחות ואנרגיות.

שיתפתי את בעלי והתחלתי לקחת כדורים שהרופאת משפחה נתנה לי, אחרי קצת ניסוי ותהייה על המינון והסוג התרופות התחילו לעזור ועכשיו התחלתי גם טיפול אצל פסיכולוגית מהממת במרכז בריאות הנפש אצלנו.

עכשיו ב"ה כבר קצת יותר טוב ומאמינה שילך וישתפר..

*תובנות ועצות*

קודם כל חיבוק ענק.

תקבלי את עצמך כמה שאת מצליחה! את לא אמא נוראית, את אמא מתמודדת ונלחמת על בריאות הנפש שלך ושל הילדים! רואים שהבריאןת שלהן חשובה לך מהצורה בה כתבת וגם מזה שחשוב לך לפייס אחרי זה!

לי מאוד עזר קודם כל לשתף את בעלי בקושי, ברור שהוא רואה את החיצוניות שלו (גם זה לא תמיד כי לפעמים קורה דווקא כשאת בלעדיו) אבל את הנפש פנימה הוא לא רואה והשיתוף מאוד מקל והבעל גם יכול מאוד לעודד.

אם את מסוגלת לשתף עוד חברה או מישהו קרוב מהמשפחה שיעודד ויתמוך גם יכול לעזור.

דבר שני, לנסות לא להגיע לקצה, לקחת אוויר לנשימה, לשלוח ילדים עם בייביסיטר ולהתפנק בשקט, ללכת לקניות אם עושה לך טוב, ליצור אם עודה לך טוב, למצוא זמנים לעצמך, לבקש מבעלך או אם יש ילדים גדולים שיתפוס פיקוד לחצי שעה ולנעול את הדלת של החדר עם שתיה מפנקת וספר טוב.

אצלי מאוד עזר.

לשקול עזרה תרופתית, יש תרופות לא ממכרות שיכולות מאוד להקל לתקופה מסויימת.

ואחרון חביב- לנסות לפנות לפסיכולוגית,  אני פניתי למרכז בריאות הנפש דרך המרפאה שלנו וקיבלתי פסיכולוגית מהממת ובחינם!

חיבוק גדול ובהצלחה!

מפחיד כמה זה נפוץ... מלא פה מזדהות איתי, אמא'לה!

אבל זה גם מעודד, זה הדבר שהכי עודד אותי, ששמעתי ממשהי שהייתה בדיכאון על החוסר סבלנות כלפי הילדים, פתאום זה התחבר לי. בדיכאון הקודם עוד לא היו לי ילדים, השתבללתי לבד ולא הפרעתי לאף אחד, עכשיו אני מפחדת בעיקר עליהם. זה עודד אותי שזה לא אני, זה הוא, זה לא אשמתי, אני כן יכולה לשנות אבל אני לא אמא איומה ונוראה (בפועל כן, אבל לא כי אני כזאת)

תודה על השיתוף וגם על העצות.

ממש מעודדות אותי לפנות לעזרה.

אני בשלב כלשהו לא הייתי מסוגלת לפנות לעזרה, גם בגלל הבושה וגם בגלל הדיכאון אז בעלי הציע שהוא יפנה..

הוא דיבר עם הרופאת משפחה שפתחה פנייה בבריאות הנפש ונתנה מרשם לתרופות שהוא קנה..וכשהיה צורך לשנות הוא דיבר שוב עם הרופאה עד שהרגשתי שאני יכולה בעצמי..

ובינתיים להעזר כמה שיותר. אם יש לך כח לפעמים עוזר לצאת לגינה או להזמין חברה כי לפעמים ליד אחרים מצליחים יותר לשלוט בעצמנו..

את פשוט צריכה עזרה

קראתי את כל השרשור, שולחת לך חיבוק גדול גדול

ומעודדת אותך לא להתייאש ולפנות לעזרה.

פשוט רדפתי אחרי עצמי, חיפשתי איפה אני אשמה בכל, ולמה הכל זה באחריותי, ואיזו מן אמא אני, ואיזה בן אדם אני וכו....

זה כאילו שאין אפשרות לחשוב אחרת. כאילו זו האופציה היחידה זה לחשוב ככה.

חיבוק גדול. אני ממש מבינה את זה שאת בקצה עם הילדים.

כי הילדים הם "בנגלה". לא מבינים מורכבות, לפעמים בוכים, צועקים, לא צפויים (!!!), מתישים

והדבר שהנפש הכי קשה לה זה להתמודד עם הלא צפוי הזה. כי אין שם שליטה.

מה שעוזר לי עד היום זה לקחת מרחק מהסיטואציה, כמה שאני יכולה.

מרחק לא פיזי. מרחק פנימי.

כאילו יש בתוכי עיגול ששומר עליי. עיגול שבו אין זעזועים.

ואז הדבר החשוב הוא להגן על העיגול הזה, לשמור עליו... הובנתי?

ואני פונה לילדים מתוך העיגול הזה, ולא מתוך הצורך שלי "להילחם כדי שיהיה שקט עכשיו".

זה עיגול ששומר עליי לא להגיע לקצה.

לכן גם פסח הוא תמיד לפי מה שישאיר אותי מוגנת, בטוחה ולא לחוצה.

מקווה שזה עזר לך... אולי...

יש כמובן תחושות אשם, לא יודעת אם הן הטריגר אבל בהחלט לא עושות טוב. תודה גם על כל הפירוט.

חיבוק גדול גדול גדול

מחזקת אותך בכל צעד שאת עושה כדי לצאת מהחושך הסמיך הזה לאור גדול ב"ה!

כבר עשית צעד משמעותי שהבנת את זה בינך לבין עצמך -

שנתת לזה שם - דיכאון.

שהבנת שזה הוא, הקשה, הרע, החשוך. זה לא את. זה לא!

זו שמיכה שחורה וכבדה שמכסה את האדם המדהים שאת. שנמצא שם כל כולו. ורק מחכה להעיף את הנטל הזה ממנו.

ואח"כ המשכת וזיהית עוד מקומות ועוד מודעות למה שקורה איתך כעת

ואח"כ עשית עוד צעד משמעותי - וכתבת כאן

ואח"כ עשית עוד צעד משמעותי - ושיתפת את בעלך ועוד באריכות!

והאיש היקר שלך אמר לך משפט כה משמעותי,שלא סתם מחזק אותך, הוא אמר לך: 

"זה לא את,

אני מכיר אותך מעולה, זה משהו שגדול עלייך, ולא משנה אם נקרא לו דיכאון או משהו אחר, ברור שיש משהו שגורם לך התנהג ככה. 

את לא כזאת"

וכמה שהוא צודק!

וכמה שאתם נפלאים שאת ככה משתפת אותו בבפנים של הבפנים שלך, בכאב הגדול,

והוא שם עבורך, מחזק

וכמה זה יקר יקר יקר מה שיש לכם! שניכם!

ועשית עוד צעד - והמשכת לברר ולבבן ולחשוב ולשאול ולתהות מה נכון לך כרגע,

ועשית עוד צעד - ואמרת שתפני לקביעת תור לרופא משפחה

ועשית עוד צעד - וביקשת סליחה מבנך החמוד, והסברת לו.

ועשית עוד צעד וכתבת תודה לכל אחת ואחת כאן

ושלחת בעצמך חיזוקים וחיבוקים, מתוך המקום של הקושי שלך עדיין ראית אחרות

וכתבת שחוץ מהילדון החמוד בן 3 שהוא האמצעי, ועוד מעליו, יש לך תינוק.

כלומר שאת אחרי לידה.

ומאוד יכול להיות שבמדובר בדיכאון אחרי לידה

או בדכאון בלי קשר, ועם מציאות של תינוק וילדים קטנים ופסח וכל השאר - זה מספיק בשביל להיות קושי עצום!

אז באמת רוצה לחזק אותך להמשיך בצעדים הכה משמעותיים שאת עושה!

דעי לך יקרה שכל צעד כזה הוא עולם ומלואו, ובטח שהוא מחזיק מלחמה לדיכאון שנלחם מולו! ועושה את הכל הרבה הרבה הרבה יותר קשה ומסורבל

אבל תתחזקי יקרה! הנה! את יכולה לו!

את חזקה ולביאה ונלחמת!!!

עלייך, על כל המשפחה!

את נלחמת

ומנצחת

צעד צעד

תמשיכי ככה בדיוק

בצעדים קטנים

בכל פעם לראות רק רק את הצעד הבא ולא שום דבר אחריו.

למשל עכשיו: לקבוע רק תור לרופא משפחה כמו שאמרת.

אח"כ - לחפש למשל שם של מטפלת מומלצת.

אח"כ - רק לכתוב לה הודעה.

וכן הלאה...

ממש בייבי סטפס.

שולחת רגע כדי שלא יצא ארוך מדי ואז מצרפת תגובה נוספת שבה אצרף גם שם של מטפלת מומלצת וגם עוד הרחבה 🙏

מדובר כמובן בסילבסטר סטאלון

זה ממש מחזק לקרוא אותך שאת אוספת את הטוב שכן קיים ומדגישה אותו.

תודה על ההשקעה בתגובה!

ב"ה 🙏

משמח  מאוד לשמוע 

את עושה את הכי טוב שלך בשבילם!

אני מבינה מהקצת שקראתי שקשה לך טיפול עכשיו. למרות שברור שזה הכי טוב בשבילך וממילא בשבילם

אבל גם אם אין לך את הכוחות או הפניות- תנסי לראות איך את מורידה ממך כמה שרק אפשר ומנסה למנוע את הטריגרים

למשל להרחיק מהם כל דבר שמועד לפורענות ולבלאגן (אצלי למשל חומרי יצירה נגישים זה רק הכי בסיסיים ונקיים), לקחת עזרה,להוריד סטנדרטים למינימום האפשרי ולפנות זמן לעצמך

ממש כאילו היית חולה או יולדת

אני לא יודעת אם האבחנה שלך נכונה וזה באמת דיכאון אבל ברור שאת חווה קושי ולכן מגיעה למקומות שאת לא רוצה בהם

זה קשה מאוד להלחם בזה. זה לא מתוך רצון רע. לכן הדבר הראשוני והפשוט יותר זה להתחמק מזה ולצמצם את המקרים שמביאים אותך לקצה

בהצלחה!

את לא אשמה

את כותבת דברים חכמים ונכונים, תודה לך

כי זה ערב חג האנשים בחופש ולא נוסעים על הבוקר.

התור בשעה של פקקים?

שיהיה בהצלחה!!

הקטע שבעלי במאוחדת ואני כללית.

אם נלך למעבדת גבריאל הם מקבלים ישר? הם מבינים את הדחיפות?

מניחה שנגיע בזמן בסוף אבל לא רוצה שזה יפול על זה..

אבל שתדעי שכם למצוא בשערי צדק חניה זה לא פשוט...

זה בסדר גם אם לוקח קצת יותר זמן. אפילו שעתיים כנראה שיקבלו..

אין לנו תור. אמרו לנו לבוא כמה שיותר מוקדם בבוקר. זה היה די מהרגע להרגע כי טבלתי אתמול עשיתי היום בדיקת דם ואולטרסאונד והביוץ מחר כנראה אז לא רצינו לפספס..

אם מגיעים עד השעה 9 אז יחסית עוד פנוי בחניון. אחכ יותר עמוס

ושישי, מקווה שיהיה בסדר

תבדקי גם שיש לך את כל ההתחיבויות הנדרשות

כי בעלי שם.

כן

והאמת שברוב המעבדות יש גם חדר שאפשר להשתמש בו...

וחניה בטוח תמצאי בחניון התת קרקעי..

בהצלחה רבה!!

לנו אמרו שאומרים להביא תוך שעה כדי שזה יהיה בסדר שיבאו תוך שעה וחצי ואפילו שעתיים.

גם אחרי שמטפלים בזרע במעבדה יש 4 שעות שאפשר להשתמש בו. זה הרבה פחות לחוץ.

בהצלחה. ותזכרו שבסופו של דבר עם כל ההשתדלות, הסיכויים של הזרעה לא באמת גבוהים משמעותית מיחסים רגילים בהנחה שאין בעיה ידועה.

בזרע אני מניחה שזה כן מועיל..

יודעת לאיזה מחלקה בכלל מגיעים שם?

זה הפרעת קשב

אבל לא חייב שזה הפרעת קשב.

את נהינת מהעבודה?

את מסופקת?

יש לך רקע נוסף?שאת פחות שמה דגש עליו בקשר לעבודה,כמו רגישות לבדים מסוימים רגישות לרעש?

או שאת נורא נפגעת גם מדברים?

פשוט מה שאת מתארת יכול להתאים גם לרגישות יתר hsp.

ולא מאבחנים את זה כהפרעת קשב.

דבר נוסף יכול להיות שסוג העבודה הספציפי שלך לא מתאים לאופי שלך גם אם נהינת מהלימודים שלו,ואז בפועל מה שאת עושה זה לרחף על העבודה ולא להיות בתוכה?

גם אם כשלמדתי מקצוע לא היה לי בעיה לשבת שעות ולהקשיב להרצאות?

אני בכלל לא עם קפיצים, להיפך, יושבת שעות באותה תנוחה לא צריכה לזוז, יכולה לגלוץ כל היום.

אין לי רגישות מיוחדים למגע או בדים או רעש

אני לא נהנית מהעבודה, אבל כי אני מרגישה בעיקר תסכול מההתנהלות שלי

אני חושבת שאם אוכל לחוות הצלחות, ולא רק נשיפות בעורף לדד ליינים שמתקרבים אז אני כן אוכל לחוות סיפוק.

נמאס לי מזה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד ולעשות דברים. בעיקר בעבודה אבל גם בבית.

אני בהייטק, אז אין לי שעות שסופר לי שעות עבודה, ואני עובדת הרבה מהבית, אז אני ביום, כשהילדים במוסדות מבזבזת זמן ואומרת אעבוד בערב כשהם ישנו, בערב פותחת מחשב ורוצה לעבוד אבל בפועל לא עושה כלום ואומרת אקום מוקדם, לא קמה מוקדם וכו וכו פשוט לופ של אי עשיה ודחיינות.

ואני לא מצליחה לצאת מזה

נסי לעבוד מהמשרד...

קצת יותר טוב, אבל המסך שלי מכוון כך שרק אני רואה אותו, אז זה לא באמת מספיק יעיל

אבל גם להיות עם מחשב מול כולם זה מרגיש לי חשוף נורא, גם כשאני עובדת ממש..

חוץ מזה שאני מחפשת פתרון שישפיע על כל תחומי החיים שלי.

מרגיש לי שאני צריכה משהו עמוק יותר.

חדשים יש השפעה על המח בדיוק כמו קשב וריכוז. אני קוראת לזה על עצמי - הרעלת מסך. קורים לי דברים דומים לשלך כשאני חשופה הרבה למסך. זה באמת פוגע ביכולת שלנו להיות אנחנו כך אני מאמינה

במקומך הייתי מבקשת מצוות המחשוב שיחסמו לך את האינטרנט פשוט לכמה ימים ותראי אם יש שיפור

אני מנסה כל מיני דברים כמו לקום להליכה של 10 דקות כל שעה וחצי למשל, או לקום לעשות משו בבית

אבל זה רק אחרי שאני עושה את העבודה

יש בזה סיפוק מטורף, להצליח לעמוד בזה ולאט לאט זה הופך להרגל ואני פחות תלויה ומושפעת מהמסך

אז סביר להניח שההפרעת הקשב לא הפריעה לך.

אבל בהחלט יכול להיות שלעבוד בזה זה כבר משהו אחר,פחות סיפוק פחות הנאה וזה דבר שגורר דבר.

לא בהכרח שזה הפרעת קשב בכלל.

ב''ה הלכתי לטיפול (עו''ס קלינית בגישת cbt, אני קיבלתי דרך הקופה) והשתנו לי החיים. ממליצה ממש.

מזדהה עם כל מילה

עוקבת

זה אולי קושי בקבלת החלטות שגורם לדשדוש, כי את לא בטוחה מה כדאי לך לעשות עכשיו ואז נתקעת במקום.

קשה לך בכללי עם החלטות?

ממש לא יודעת אם זה הכיוון, אבל אולי ייגע בך.

חוץ מהנקודה האחרונה זה נראה בשיוק אני

אין לי עצות, רק הזדהות

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כי גם אני נאלצתי לפתח הרגלי "ניהול עצמי" רק כבוגרת וזה מאוד לא פשוט.

אז כאן בעיניי הדבר הנכון הוא להתחיל מצעדים קטנים, קטנטנים, בוני אמון בינך לבין עצמך.

מה אני מתכוונת?

היום כשאת מחליטה לעשות משהו, זה לא ממש קורה.

נכון?

נניח את מחליטה לעשות משימה של העבודה ובפועל נמרחת ואת עושה את זה ברגע האחרון.

כלומר כשאת אומרת לעצמך "אני אעשה כך וכך, יש בך איסה קול, מודע או לא, שמגחך לעצמו ויודע שזה לא יקרה בזמן שקבעת לעצמך (אם בכלל קבעת וזה לא נשאר באוויר).

ולכן אני קוראת לזה "צעדים בוני אמון", את צריכה להאמין לעצמך שאת תצליחי להגשים את מה שאת מבטיחה לעצמך, וזה לא משנה אם את מבטיחה לעצמך לסדר את החדר או להתקשר לקולגה מהעבודה.

ההתחלה היא בצעדים ממש ממש קטנים.

את אומרת לעצמך "עוד 2 דקות אני אקום מהספה" ובאמת לקום מהספה.

לא אחרי חמש דקות אלא שתי דקות, כי זה מה שאת החלטת.

על כל ניצחון קטנטן כזה, תרימי לעצמך.

משימות גדולות פרקי למשימות קטנות, שימי לעצמך זמן לביצוע ותתלהבי מבפנים על כל צעד קטן שקבעת לעצמ לעשות ועשית.

במשימות "גדולות" שמורכבןת מהרבה משימות קטנות אבל אפשר לעשות הכול בפרק זמן קצר, אני אוהבת לשים לעצמי טיימר, על כל המשימה או חלקים ממנה.

זה עוזר לי להתמקד ולהתעודד שזה רק עוד איקס זמן

ואני מבטיחה לעצמי שאחרי הטיימר ניקח הפסקה (ובאמת לחזור מההפסקה למשימה הבאה! אבל זה לאט לאט אחרי הרבה צעדים בוני אמון)

ותהיי גאה בעצמך על הצלחות.

אם את רוצה עזרה מקצועית, בעיניי אימון אישי יכול להתאים פה מאוד.

אה ועוד משהו, שדי סותר את השרשור הזה אבל בכל זאת... תתנתקי מכל הפורומים, הרשתות החברתיות וכו', זה שואב ברמות.

גם לזה את יכולה לקבוע לעצמך דד ליין ולעמוד בו, נגיד עד יום שני ב14:00 להתנתק מהרשתות החברתיות, בערב יום כיפור ב16:00 להתנתק מפורומים, סתם דוגמה ללו"ז כזה.

ואת עם מניעה?

קטעים שלא תכננת

אחלה מתנה לשנה החדשה

תודה על הנקודת מבט!! הייתי צריכה את זה מאוד ❤️

נכנסתי גם להריון עם התקן לא הורמונלי..

מונעת עם דיאפרגמה 😉

חשוב לעקוב שההריון בתוך הרחם ולא חוץ רחמי

הריון חוץ רחמי שכיח עם התקן

רק טוב

כאמור, דיאפרגמה 😅

אם אפשר לשאול

איך מנעת עם הדיאפרגמה?

הלכת למתאמת? השתמשת בקוטל יחד?

כי אני גם עם דיאפרגמה ורוצה לדעת מה הסיכויים שזה יקרה לי 🙃

מוציאה רק 6 שעות אחרי...

ממש מקפידה וזה עובד לי מעולה כבר כמה שנים 😉

פירטתי למטה מה השתנה הפעם 🙈

ולי בדיקות של לייף היו אמינות.

אם את אומרת שיומיים לפני איחור היה שלילי ועכשיו חיובי, זה אומר שכנראה היה ביוץ מאוחר, ואז יכול להיות שלא השתמשת מתישהן בדיאפרגמה כי חשבת שאת כבר אחרי ביוץ?

בכל מקרה, בהחלט הפתעה. בהצלחה בעיכול🩷

משתמשת בדיאפרגמה בדרך כלל עד שבוע אחרי המקווה - ואז מפסיקה

(מהיכרותי עם המחזוריות שלי, הביוץ תמיד יום יומיים לפני/אחרי המקווה)

במחזור שעבר השתמשתי בפרימולט לכמה ימים

ובמבט לאחור זה כנראה שיבש לי גם את הביוץ הבא...

קיצר טיפשי שלא חשבתי על זה מראש

אבל כנראה שזה מה שקרה 🙈

זאת לא הסיבה למתקפה שהייתה. זאת תקנת חכמים.. ייסורים מגיעים מגיע בגלל חטאים, כדי לקדם את עם ישראל, לא בגלל קיום תקנת חכמים.

והיו כל כך הרבה שבתות וחגים שהלחיצו שאני כבר לא חושבת שזה אומר שבאמת יש סיכוי שסביר לכלום.

אני מאמינה שאנחנו צריכים להרבות בתפילה, תשובה וצדקה ולבטוח בה'.

בתחילה, מה זה השטויות האלה ולמה להקשיב להן?

פעם בכמה שנים ראש השנה יוצא בשבת, וכבר עכשיו בשיטוט קצר בגוגל את יכולה למצוא את 100 השנים האחרונות ו100 השנים הבאות שבהן ראש השנה יוצא בשבת.

והמתקפה?! מתישהו אומרים שלא צפויה מתקפה? אם כן, תעדכני. ועד אז תסגרי את כל אתרי החדשות ובייחוד את קבוצות הוואטסאפ והטלגרם שמתמקדות בלהפחיד ולהטריל

גם אני הייתי לחוצה מהעניין הזה של תקיעות בין ראש השנה לשבת, במיוחד שבשנת תשפ"ד הרב שלנו העביר שיעור עם מהלך שלם על הנושא הזה, ואחר כך קרה מה שקרה בשמחת תורה.

אבל:

דבר ראשון, בתשפ"ה הייתה תחילת שנה בשבת והייתה שנה מאוד מבורכת.

דבר שני, אני חושבת שאומרים את הדברים האלה כדי לעורר אותנו לתשובה ולהשתדל חזק יותר בתפילות. ואם זה לא עוזר לך אלא רק מכווץ אותך, אז אפשר להסתכל על זה ככה שיש 70 פנים לתורה. ויכול להיות שזה לא הדרך שלך לשמוע את הדברים.

הנתיבות שלום אומר שהפוך שבשנה כזאת הקדוש ברוך הוא בעצמו תוקע בשופר ושאין פחות דינים:

"וזה פי' יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת. כשראש השנה חל בשבת יום טוב הוא לישראל, שבו נמתקים כל הדינים מכח האהבה והחסד שבש"ק, ופעולת השופר נעשית ע"י הש"ק." (נתיבות שלום חלק ב'- זכרון תרועה)

ואני אוסיף לך גם קישור לשיעור מהמם בנושא. ויש עוד ציטוט ששמעתי ואני לא זוכרת מה הוא, אבל באמת אפשר גם להסתכל על זה באופן אחר.

הכנה לראש השנה - להכתב לחיים

שיוכח אחרת

(מקווה שמדייקת ושהבנתי את דבריה)

שכשאין שופר בר"ה בשבת, זה יכול להיות סימן לא טוב אבל גם יכול להיות סימן טוב מאוד.

ואת באמת עוד מקשיבה לחדשות הללו?

לפי החדשות מדינת ישראל הייתה צריכה כבר לחוות עוד 3 מלחמות גדולות ולהיחרב.

בנוהל של החדשות מריצים את המילה "מתקפה", ככה הבנתי והפסקתי לתת לזה את הדעת.

יוכיחו כל הפעמים שארגנתי את הממ"ד וקניתי, ושמתי, והכנתי, וניקיתי- ובסוף כלום

כמו השנה זה סימן למאורע גדול שיקרה בשנה זו.. אין התייחסות אם אני לא טועה לאיזה סוג של מאורע..

בעז"ה שנזכה שתהא שנה טובה עם מאורעות גדולים וחיוביים ומשמחים! שנה של פריצת האור וזריחתו על כל עם ישראל!

עושה מאד טוב לנפש.

שנה שחל בה ראש השנה בשבת - יכולה להיות טובה או רעה ח"ו, תלוי בשמירת השבת והתחזקות בה, שאז השבת נעשית סניגור!

שכל שנה יכולה להיות טובה או רעה...

כמובן שלהתחזק בשמירת שבת זה חשוב מאוד, אבל לשים לב שלא נסחפים אחרי כל מיני ספקולציות...

(לא מדברת עלייך אלא בכללי)

ד"ר רוני איצקוביץ

עם גישה מדהימה לילדים, גם סרבנים

אבל נראה לי שהוא לא זול...

יקרנית בטירוף

אבל שווה כל שקל.

ערבי. באשקלון

עשה סתימות ועקירות לילדים שלי שניה לפני טיפולים בהרדמה,ואחרי אלפי רופאים וניסיונות, ולא מדובר בילד אחד... עובד עם מכבי.

הבנתי בפעם האחרונה שהיינו אצלו שהוריד שעות ועזב את הסניף שם, לא זוכרת את שמו

אבל אם תתקשרי למכבי ותבקשי שמות רופאי שיניים באשקלון- אז שם ערבי...

הערבים שטיפלו בילדים שלי

היו בין הטובים ביותר שטיפלו בהם

וזה תחום קשה

הם היו מקצועיים עדינים ועם תקשורת מצוינת עם הילד

לק"י

אם יש הרבה ערבים, היא לא תדע מי זה.

לק"י

והמליצו לי על ד"ר מרים שלום, היא מומחית לילדים (ולא רק מטפלת בילדים), אבל פחות התרשמתי שהיא ממש ממש נחמדה. לא שהיא חסרת סבלנות או משהו. פשוט יצא לי להתקל ברופאות עוד יותר חביבות.

ויש את ד"ר אנאל חדד שעברה למכבידנט אחר, שהיא ממש ממש מתוקה!

(לא יודעת מה בדיוק ההבדל. אבל יש רופאי שיניים מומחים לילדים, וכאלה שמטפלים בילדים, אבל הם לא מומחים).