את אמא טובה, בתקופה לא טובה, וזה ישתפר בעז"ה!

ממליצה ממש לדבר עם ארגון "ניצה". הם יכולים לעזור.

יש לנו גם בעיות רפאיות והתנהגותיות עם אחד הילדים שלנו (והמצפון חוגג שעות נוספות) ואין לי כוחות לפתוח עוד זירה של טיפול.

ולכאורה בכלל לא צריך, אני מתפקדת, הולכת לעבודה, חוזרת, מכינה ארוחות, מנקה לפסח, מקלחת, משכיבה, מספרת סיפורים ואפילו מקשיבה לסיפורים מהגן לפעמים.

רק אני מרגישה איך הכל קורס, אבל בחוץ אני שלמה, מבינה.

ואז, אם הכל בסדר איתי, אז למה ככה אני הורסת את הנפש של הילדים שלי?

במיוחד בן שלוש, הוא אומר לי "אמא, לא דוחפים!", "אמא, לא מושכים ילדים!" וכו'... והוא צודק, זאת לא הדרך שאני רוצה לחנך אותו, פשוט לא מצליחה לשלוט בעצמי.

תתקשרי אליהם!

חיבוק גדול!!!

זה קשה וקרה לי ככה ביום שישי...

לא עם קוסקוס אבל דברים אחרים 

חיבוק גם לך!

גם לא מאובחנת.

בעבר היה לי דיכאון, לפני הרבה שנים, לכן ידעתי לזהות את התחושה.

אבל כמו שכתבתי למכחול, אני מתפקדת, רק מבפנים הכל קורס, בחוץ הכל טוב כאילו.

דכאון לא מטופל לא נעלם מעצמו

ואין שום קשר למה שרואים מבחוץ וזה גם לא רלוונטי בעיניי. אפשר לתפקד עם דכאון

מה שחשוב זה איך את מרגישה מבפנים

אני רואה את זה עכשיו שאנחנו מחפשים טיפול לילד שלנו, זה סוחט, אין לי כח לעוד חזית כזאת...

וגורם לשאר הדברים בחיים להיראות הרבה יותר קשים ממה שהם.. זה חלק מהדכאון עצמו. כבדות כזו שמעיבה על הכל 

אם אין לך כח לטיפול עומק של שיחות ולחפש מטפלת, תחשבי אולי יתאים לך לנסות כדורים.

בתקווה שהמערכת מבינה שזה נורא קשה לפנות לטיפול והתהליך יהיה זורם ולא מלא בירוקרטיה...

אבל הכל חסום, לא יוצא.

רק רציתי להגיד, שגם אני צריכה שיחמלו עלי. וגם הורה שמתנהג בצורה איומה לילדים שלו, אם תגידו לי שאני מתנהגת בצורה איומה, זה לא יעזור, זה רק יחמיר את המצב. אני יודעת שאני מגיבה לא נכון, אני יודעת שאני על הקצה.

וכשאני מנסה לפייס אחר כך את הילד שהייתי תוקפנית כלפיו, אל תגידו לי שזה דפוס של בעל מכה, להרביץ ואז להתחנף, אולי זה נכון, אבל אני רק רוצה שהילד ירגיש גם קצת אהוב.

אולי זה פוגע בהם יותר, שרגע אחד אמא מפלצת ורגע אחר כך רכה ואוהבת, לא יודעת. לא תמיד הייתי כזאת, זה רק עכשיו תקופה, מתי כבר היא תיגמר?!

אבל אולי ממש להסביר להם את זה יעשה סדר.

משהו כמו "אמא בתקופה קצת קשה, אני מתרגזת מהר וזה לא באשמתכם. אני אוהבת אתכם הכי בעולם רק שקשה לי כרגע.."

ולכי לקבל עזרה בשבילך. זה חשוב

הקטן תינוק והאמצעי בן שלוש הוא הילד שיוצא עליו הכי הרבה...

לא יודעת אם הוא יבין, אני מאוד משתדלת להביע אהבה כלפיו .

ממש חיבוק על המצב

אבל אני חושבת שממש כדאי להסביר להם מה קורה

כי זה בלאגן להם שאת רגע ככה ורגע ככה

אני חושבת שממש כדאי לבקש מהם סליחה

ומצטרפת להמלצה לטיפול זה מציל ממש 

הדרך הנכונה אכן עוברת דרך חמלה של הכרה בטעות ולמידה ממנה

ההבנה שזה בסדר לטעות, בתנאי שלומדים מהטעות.

עומס הוא אחד הגורמים המשמעותיים לאיבוד שליטה

אם רוצים להחזיר את השליטה ולהתאמן עליה שהסיטואציות הללו לא יחזרו בעתיד, צריך למצוא את הדרכים להפחתת העומס ולוודא שלא חוזרים אליו בעתיד.

להבין את הנזק הגדול שלו, להבין את החשיבות בתכנון חיים מופחתי עומס.

אחרי שהעומס פוחת, זה הזמן ללמוד מכל מקרה ולתכנן מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה.

גם לי היו מקרים כאלה בעבר הרחוק וידעתי שאני אעשה כל מה שצריך כדי שזה לא יחזור על עצמו, וזה מה שעשיתי.

אולי העומס שהיה גרם לדיכאון להתפרץ, זה יהיה חכם להימנע מכך כדי לשמור על עצמי בעתיד אבל עכשיו זה לא קשור לעומס, זה מן אנרגיה פנימית שנעלמה, אני יכולה להתגבר ולהיות אמא טובה, אבל זה דורש ממני ים עצום של אנרגיות, השקעה ומאמץ. תאמיני לי שהיו זמנים הרבה יותר לחוצים בחיים שלי שבהם הייתי אמא הרבה יותר סבלנית ומכילה מעכשיו.

יש לך אפשרות להביא בייביסיטר כדי לישון קצת?

או מישהי שתהיה איתכם בזמנים הלחוצים? ככה גם המשימות מתחלקות וגם אולי יותר תצליחי להחזיק את עצמך כשיש עוד עיניים מבחוץ איתכם.

ואיפה בעלך בסיפור? הוא מכיר אותך ככה? איך זה כשהוא גם בבית?

ותדעי לך שהיכולת לבקש סליחה מהילדים היא חשובה ממש ובונה בהם המון. אז לא נגיד לאנשים בכוונה לצעוק על הילדים כדי ללמד אותם מהי בקשת סליחה, אבל אם כבר זה המצב, תתנחמי בזה.

את אמא טובה, ומודעת, ומדוייקת בשביל הילדים שלך, אל תסתכלי על כל התמונה רק דרך המקומות הפחות חינניים, פירטת בעצמך כמה את *כן* עושה.

וגם המודעות שלך טובה, כבר חצי מהפתרון. וזה ששיתפת פה. כל הכבוד לך על הכנות🤍

משהו שעוזר לי כשאני על הקצה, להגיד לילדים 'אני בלי סבלנות עכשיו, ואני מרגישה שאם לא תקשיבו לי לא אצליח להתאפק ותצא ממני אמא לא נעימה, בבקשה אל תנסו אותי'. זה עזר לי גם כי הם באמת מבינים את זה, וגם כשאמרתי את זה בקול זה מרחיב באיזשהו אופן את יכולת האיפוק. לא הרבה, אבל קצת זה גם משהו.

חיבוק גדול. לא קל בכלל להסתכל אחרי זמן כזה של התפרצות על עצמי במראה, אבל זה לא מה שמגדיר אותך ואת האימהות שלך. 

כמה פעמים.

החמוד פקח עלי עיניים גדולות גדולות "למה סליחה?" עניתי לו סליחה שצעקתי עליו אז הוא שאל "למה צעקת עלי?" הסברתי לו שזה בגלל שהוא נגע במגרות שניקיתי ואני לא מרשה לגעת בהם אבל לא הייתי צריכה לצעוק עליו. לא יודעת אם הוא הבין מה אני רוצה אבל אני כבר הרגשתי קצת יותר טוב ונראה לי גם הוא.

אתמול גם דיברתי על זה באריכות עם בעלי, הוא פחות מודע לזה כי כשהוא נמצא אני קצת יותר מאופקת מולם ואם לא אז הוא יכול לקחת את המושכות, אז תיארתי לו איך זה נראה כשהוא לא נמצא והוא אמר לי משפט שמאוד חיזק אותי.

הוא אמר "זה לא את, אני מכיר אותך מעולה, זה משהו שגדול עלייך, ולא משנה אם נקרא לו דיכאון או משהו אחר, ברור שיש משהו שגורם לך התנהג ככה. את לא כזאת"

זה כבר מרים את הראש.

חיבוק על התחושות וההתמודדות 

עדיף טיפול משולב אצל פסיכולוג וגם טיפול תרופתי אבל אם אין לך נוח לטיפול רגשי תתחילי בתרופתי. יש גם את הספר בוחרים להרגיש טוב.

בבקשה טפלי בעצמך, למענך, למענם. אפשר לתקן

זה בדיוק הדיכאון, אולי מישהו יכול לעזור לך בקביעת התור ובהגעה לרופא.

להתחיל זה ממש קשה, אחרי שמטפלים מתחילים לאט לאט להרגיש קצת יותר טוב

אני גם בדיכאון קל, מתפקדת סך הכל, ולפעמים יש לי התקפי זעם ממש... לא אלימות ממשית אבל כן יכולה לדחוף ממני את הילדים או ללחוץ להם על היד חזק וכואב, שזה הרבה מעבר לקו האדום שלי.

אז אני רק רוצה להגיד לך שהתחלתי טיפול וזה פשוט אחרת, פתאום אני יכולה לנשום אוויר, והמטפלת שלי עזרה לי למצוא דרכי התמודדות עם ההתקפי זעם והם בהחלט פוחתים. וגם כשמגיעים אני מצליחה להתמודד איתם טוב יותר.

אז כמה שזה קשה להתחיל מעודדת אותך ממש להתחיל טיפול, זה יכול לשנות חיים לך ולילדים שלך, ולהחזיר אותך מהקצה... את אמא טובה, וקצת עזרה יכולה לגלות את זה. בהצלחה יקרה❤️

עוברת במלא את הקו האדום של עצמי, לא מרביצה אבל כן דוחפת, מושכת או לוחצת חזק על היד, מוצאת את עצמי מתאפקת לא להיות אלימה יותר, והילדים אומרים לי "אמא, לא דוחפים ילדים!" "אמא, לא מושכים ילדים!" והם צודקים, זה נורא כואב לי. ואני גם פוגעת בהם מילולית, כבר מפחדת על הדימוי העצמי שלהם כשאני אומרת לילד יותר מדי פעמים משפטים כמו אתה כל הזמן מרביץ/ הורס/ מפריע.

איזה טיפול התחלת? פסיכולוגי?

אצל עו''סית דרך הקופה. השיטה שהיא מטפלת זה cbt

השיטות שעוזרות לי להתמודד עם ההתקפי זעם, אולי יעזור גם לך- לעצור, להרחיק את עצמי פיזית, לנשום עמוק. לתמלל לעצמי מה אני מרגישה בדיוק- אני מתוסכלת כי... חסרת אונים כי... אני עייפה וממש קשה לי להתמודד. לפעמים אני אומרת לעצמי גם בקול וזה עוזר. לזהות איפה ולמה אני עוברת את הסף של הזעם שאחריו אני מרגישה שאני לא שולטת בתגובות שלי, ולנסות לעצור ולמנוע את זה מראש. להגיד לעצמי משפטים מרגיעים. מקווה ממש שמשהו מזה יעזור לך🙏

ותכלס עכשיו, אחרי 6-7 טיפולים, אני מתחילה לראות למה הדיכאון הגיע ולנסות לנצל את זה כהזדמנות לשנות את החיים שלי ולהפוך אותם לטובים יותר. מאחלת לך שבעז''ה תגיעי גם לשלב הזה ❤️

וגם תדעי לך שאת בת יקרה מאוד מאוד של שם יתברך והוא איתך לגמרי בכל הכאב והקושי , מאמין בך מבין אותך ואוהב אותך.

ולגבי הילדים מרובה מידה טובה ממידת פורענות והילדים יאחזו בטוב שהיה קודם ,שיש עכשיו, ושיהיה בעתיד הרבה יותר חזק מהקושי שבעזרת השם יחלוף כהרף עין.

השם מוריד אותנו למקומות האלה ואנחנו יכולים רק להסכים ללמוד את השיעור שלנו שם ולהתפלל לצאת חזקים יותר.

לגבי הילדים, אני מקווה שאת צודקת, אבל מה שאני למדתי בחיים ובהורות זה שדווקא צריך הרבה יותר חיזוקים חיוביים כדי שזה מה שיחרט להם.

אמן שאני אצא מכאן חזקה יותר!

ממש ממש כמו שכתבת ככה הרגשתי.

קודם כל חיבוק גדול!! תחושות קשות מאוד!

מתחילה בשיתוף מה היה אצלי ואח"כ תובנות..

יכולה לדלג על השיתוף אם פחות מתאים לך לקרוא התמודדות של אחרים ..

שיתוף

לא ידעתי לזהות שזה דיכאון, חשבתי שזה רק טראומות מהמלחמה והלכתי לטיפול במרכז חוסן אצלנו ועזר לתקופה ואח"כ הפסיק לעזור..

עכשיו דווקא פחות בהתפרצויות אבל כבויה מבפנים, חסרת כוחות ואנרגיות.

שיתפתי את בעלי והתחלתי לקחת כדורים שהרופאת משפחה נתנה לי, אחרי קצת ניסוי ותהייה על המינון והסוג התרופות התחילו לעזור ועכשיו התחלתי גם טיפול אצל פסיכולוגית מהממת במרכז בריאות הנפש אצלנו.

עכשיו ב"ה כבר קצת יותר טוב ומאמינה שילך וישתפר..

*תובנות ועצות*

קודם כל חיבוק ענק.

תקבלי את עצמך כמה שאת מצליחה! את לא אמא נוראית, את אמא מתמודדת ונלחמת על בריאות הנפש שלך ושל הילדים! רואים שהבריאןת שלהן חשובה לך מהצורה בה כתבת וגם מזה שחשוב לך לפייס אחרי זה!

לי מאוד עזר קודם כל לשתף את בעלי בקושי, ברור שהוא רואה את החיצוניות שלו (גם זה לא תמיד כי לפעמים קורה דווקא כשאת בלעדיו) אבל את הנפש פנימה הוא לא רואה והשיתוף מאוד מקל והבעל גם יכול מאוד לעודד.

אם את מסוגלת לשתף עוד חברה או מישהו קרוב מהמשפחה שיעודד ויתמוך גם יכול לעזור.

דבר שני, לנסות לא להגיע לקצה, לקחת אוויר לנשימה, לשלוח ילדים עם בייביסיטר ולהתפנק בשקט, ללכת לקניות אם עושה לך טוב, ליצור אם עודה לך טוב, למצוא זמנים לעצמך, לבקש מבעלך או אם יש ילדים גדולים שיתפוס פיקוד לחצי שעה ולנעול את הדלת של החדר עם שתיה מפנקת וספר טוב.

אצלי מאוד עזר.

לשקול עזרה תרופתית, יש תרופות לא ממכרות שיכולות מאוד להקל לתקופה מסויימת.

ואחרון חביב- לנסות לפנות לפסיכולוגית,  אני פניתי למרכז בריאות הנפש דרך המרפאה שלנו וקיבלתי פסיכולוגית מהממת ובחינם!

חיבוק גדול ובהצלחה!

מפחיד כמה זה נפוץ... מלא פה מזדהות איתי, אמא'לה!

אבל זה גם מעודד, זה הדבר שהכי עודד אותי, ששמעתי ממשהי שהייתה בדיכאון על החוסר סבלנות כלפי הילדים, פתאום זה התחבר לי. בדיכאון הקודם עוד לא היו לי ילדים, השתבללתי לבד ולא הפרעתי לאף אחד, עכשיו אני מפחדת בעיקר עליהם. זה עודד אותי שזה לא אני, זה הוא, זה לא אשמתי, אני כן יכולה לשנות אבל אני לא אמא איומה ונוראה (בפועל כן, אבל לא כי אני כזאת)

תודה על השיתוף וגם על העצות.

ממש מעודדות אותי לפנות לעזרה.

אני בשלב כלשהו לא הייתי מסוגלת לפנות לעזרה, גם בגלל הבושה וגם בגלל הדיכאון אז בעלי הציע שהוא יפנה..

הוא דיבר עם הרופאת משפחה שפתחה פנייה בבריאות הנפש ונתנה מרשם לתרופות שהוא קנה..וכשהיה צורך לשנות הוא דיבר שוב עם הרופאה עד שהרגשתי שאני יכולה בעצמי..

ובינתיים להעזר כמה שיותר. אם יש לך כח לפעמים עוזר לצאת לגינה או להזמין חברה כי לפעמים ליד אחרים מצליחים יותר לשלוט בעצמנו..

את פשוט צריכה עזרה

קראתי את כל השרשור, שולחת לך חיבוק גדול גדול

ומעודדת אותך לא להתייאש ולפנות לעזרה.

פשוט רדפתי אחרי עצמי, חיפשתי איפה אני אשמה בכל, ולמה הכל זה באחריותי, ואיזו מן אמא אני, ואיזה בן אדם אני וכו....

זה כאילו שאין אפשרות לחשוב אחרת. כאילו זו האופציה היחידה זה לחשוב ככה.

חיבוק גדול. אני ממש מבינה את זה שאת בקצה עם הילדים.

כי הילדים הם "בנגלה". לא מבינים מורכבות, לפעמים בוכים, צועקים, לא צפויים (!!!), מתישים

והדבר שהנפש הכי קשה לה זה להתמודד עם הלא צפוי הזה. כי אין שם שליטה.

מה שעוזר לי עד היום זה לקחת מרחק מהסיטואציה, כמה שאני יכולה.

מרחק לא פיזי. מרחק פנימי.

כאילו יש בתוכי עיגול ששומר עליי. עיגול שבו אין זעזועים.

ואז הדבר החשוב הוא להגן על העיגול הזה, לשמור עליו... הובנתי?

ואני פונה לילדים מתוך העיגול הזה, ולא מתוך הצורך שלי "להילחם כדי שיהיה שקט עכשיו".

זה עיגול ששומר עליי לא להגיע לקצה.

לכן גם פסח הוא תמיד לפי מה שישאיר אותי מוגנת, בטוחה ולא לחוצה.

מקווה שזה עזר לך... אולי...

יש כמובן תחושות אשם, לא יודעת אם הן הטריגר אבל בהחלט לא עושות טוב. תודה גם על כל הפירוט.

חיבוק גדול גדול גדול

מחזקת אותך בכל צעד שאת עושה כדי לצאת מהחושך הסמיך הזה לאור גדול ב"ה!

כבר עשית צעד משמעותי שהבנת את זה בינך לבין עצמך -

שנתת לזה שם - דיכאון.

שהבנת שזה הוא, הקשה, הרע, החשוך. זה לא את. זה לא!

זו שמיכה שחורה וכבדה שמכסה את האדם המדהים שאת. שנמצא שם כל כולו. ורק מחכה להעיף את הנטל הזה ממנו.

ואח"כ המשכת וזיהית עוד מקומות ועוד מודעות למה שקורה איתך כעת

ואח"כ עשית עוד צעד משמעותי - וכתבת כאן

ואח"כ עשית עוד צעד משמעותי - ושיתפת את בעלך ועוד באריכות!

והאיש היקר שלך אמר לך משפט כה משמעותי,שלא סתם מחזק אותך, הוא אמר לך: 

"זה לא את,

אני מכיר אותך מעולה, זה משהו שגדול עלייך, ולא משנה אם נקרא לו דיכאון או משהו אחר, ברור שיש משהו שגורם לך התנהג ככה. 

את לא כזאת"

וכמה שהוא צודק!

וכמה שאתם נפלאים שאת ככה משתפת אותו בבפנים של הבפנים שלך, בכאב הגדול,

והוא שם עבורך, מחזק

וכמה זה יקר יקר יקר מה שיש לכם! שניכם!

ועשית עוד צעד - והמשכת לברר ולבבן ולחשוב ולשאול ולתהות מה נכון לך כרגע,

ועשית עוד צעד - ואמרת שתפני לקביעת תור לרופא משפחה

ועשית עוד צעד - וביקשת סליחה מבנך החמוד, והסברת לו.

ועשית עוד צעד וכתבת תודה לכל אחת ואחת כאן

ושלחת בעצמך חיזוקים וחיבוקים, מתוך המקום של הקושי שלך עדיין ראית אחרות

וכתבת שחוץ מהילדון החמוד בן 3 שהוא האמצעי, ועוד מעליו, יש לך תינוק.

כלומר שאת אחרי לידה.

ומאוד יכול להיות שבמדובר בדיכאון אחרי לידה

או בדכאון בלי קשר, ועם מציאות של תינוק וילדים קטנים ופסח וכל השאר - זה מספיק בשביל להיות קושי עצום!

אז באמת רוצה לחזק אותך להמשיך בצעדים הכה משמעותיים שאת עושה!

דעי לך יקרה שכל צעד כזה הוא עולם ומלואו, ובטח שהוא מחזיק מלחמה לדיכאון שנלחם מולו! ועושה את הכל הרבה הרבה הרבה יותר קשה ומסורבל

אבל תתחזקי יקרה! הנה! את יכולה לו!

את חזקה ולביאה ונלחמת!!!

עלייך, על כל המשפחה!

את נלחמת

ומנצחת

צעד צעד

תמשיכי ככה בדיוק

בצעדים קטנים

בכל פעם לראות רק רק את הצעד הבא ולא שום דבר אחריו.

למשל עכשיו: לקבוע רק תור לרופא משפחה כמו שאמרת.

אח"כ - לחפש למשל שם של מטפלת מומלצת.

אח"כ - רק לכתוב לה הודעה.

וכן הלאה...

ממש בייבי סטפס.

שולחת רגע כדי שלא יצא ארוך מדי ואז מצרפת תגובה נוספת שבה אצרף גם שם של מטפלת מומלצת וגם עוד הרחבה 🙏

1. לגבי המלצה לטיפול:

ממליצה בחום על אפרת בן משה.

היא עו"ס קלינית עם הכשרה גם בתחום דיכאון אחרי לידה, כלומר עם הסמכה מסודרת לטיפול בנפש כמו דיכאון,

היא דתיה, מאפשרת יצירת קשר התחלתי בהתכתבות/הודעה וכל מה שנוח לך,

והיא כבר מעל 20 שנים מטפלת בנשים וילדים ואישה מקסימה.

היא מקבלת גם פרונטלית וגם בזום.

טלפון:

050-811-9393

2. מצרפת לך הודעה ארוכה שכתבתי בעבר והייתי רוצה להקדיש גם לך כל מילה ומילה בה: 🙏❤

רוצה רגע לעצור ולכתוב לך אישה יקרה שאת

שנכנסת לי ללב

שמהמעט-מעט שכתבת אפשר ממש להרגיש עד לכאן את הקושי העצום

את הקושי העצום בלהיות אחרי לידה

ואז בדכאון

בום.

כמה שזה קשה.

את הקושי העצום בלהיות גם אחרי לידה וגם בדכאון וגם בתוך מציאות בלתי נסבלת של מלחמה

של אובדן, של אי-יציבות במובן הכי בסיסי של המילה, של עם שלם שנמצא בטלטלות

את הקושי העצום הזה ברק להבין רגע שיש לי דכאון אחרי לידה

ולהרגיש כבר שהכל אבוד

ולעבור ככה יום ועוד יום

לילה ועוד לילה

ולהרגיש שבדיוק כמו שכתבת - המצב כבר נואש

אין אוויר

הכל סוגר

חונק

שחור שחור שחור

קשה קשה קשה

והפחד

והבהלה

ומה יהיה איתי?

ומה יהיה עם התינוק?

ומה יהיה עם הילדים האחרים?

ומה יהיה עם פסח בתוך כל זה?!

זה כ"כ כ"כ כ"כ הרבה להחזיק יקרה!!!!

רוצה שוב לשלוח לך המון המון כוחות, תמיכה, חיבוק וחיזוק

ורוצה גם לצרף כאן תגובה שכתבתי בעבר על דיכאון אחרי לידה

כמובן שחלילה חלילה לא במקום טיפול מסודר אצל פסיכולוגית מוסמכת, אלא רק טיפה לתת מקום לכל הכאב הגדול הזה ולתת לו ניראות.

להגיד לך רגע

שאני רואה אותך

ומחזקת אותך

ומתפללת איתך שהכל יהיה בסדר וטוב שלם ב"ה!!!

רוצה כ"כ לחזק אותך

שיש אור אחרי החושך!

וב"ה הוא יפציע גם עלייך

כל הכבוד לך על כל מה שאת כבר עושה

זה מדהים, וזה המון, וזה יקר מפז

ואת תזכי לראות את הפירות המתוקים של עצמך ב"ה!!!

ולגבי הדכאון הנוראי הזה,

קודם כל ולפני הכל חשוב להבין את מקומה של האישה במצב של אחרי לידה, כל לידה, גם בלי הדכאון.

האישה היא יולדת!

חז"ל אומרים שאישה נקראת יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,

ואם את נמצאת בזמן קצר מזה – אז קל וחומר שדרושה כאן הבנה והכלה למצב החדש שלך ושל הבית כולו.

במציאות של אחרי לידה אנו צריכים קודם כל לנשום.

להבין.

האישה נמצאת ממש אחרי לידה,

הגוף עבר טראומה רצינית

הוא כואב

הנפש גם עברה טלטלה

השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא – (ואח"כ לאישה שהיא גם אמא ל2 והלאה) - הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!

לידה מטלטלת את כל הבית,

מפירה את כל האיזונים

לידה היא שינוי מאוד מבורך – אך יחד עם זאת גם מאוד מורכב ומאתגר.

לכן כה חשוב לעצור רגע ולהבין מה קורה כאן בעצם?

את יולדת!

את אמא!

מעבר עצום

שינוי עצום

טלטלה עצומה לגוף, לנפש, לזוגיות, לחיים בכללם.

אחרי לידה זה אומר כ"כ הרבה דברים.

וחודשים ספורים אחרי לידה אומר אפילו עוד יותר.

עוד יותר עייפות

עוד יותר כאבים בגוף

עוד יותר שינויים בגוף

עוד יותר הורמונים

עוד יותר יצור חסר אונים שאת אחראית עליו 24/7

עוד יותר שינוי טוטאלי בחיים

עוד יותר עניינים והתמודדויות עם החשק וגם עם הזוגיות בכלל

ועוד יותר עוד הרבה הרבה מאוד דברים שאפילו לכתוב אותם לא יהיה זמן ומקום...

אז קודם כל לנשום!

להבין שאת אחרי לידה

להבין שזו תקופה שלאט לאט האיזון יחזור והדברים יראו אחרת לגמרי ב"ה.

ורוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני כמעט 15 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.

ובעצם במעבר *שלי* לעולם ההורות

היה לי דיכאון אחרי לידה אז.

ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.

ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.

ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.

עד עכשיו הוא קשה לי.

ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר עוד מעט 15 שנים.

ילדים = חוסר שליטה.

ככה קצר ככה פשוט.

ככה קצר ככה מבאס.

אבל זו האמת.

יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.

אני כ"כ מבינה אותך,

אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,

לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,

על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,

ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -

וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי,

מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.

מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,

מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה

מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם

מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!

אין פתק החלפה!

אין לחזור אחורה!

אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!

וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!

אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.

שאת אמא לא מספיק קשובה.

שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,

שבעצם זה באשמתך

שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.

שלמה למה למה אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!

מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!

אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,

אולי אני כישלון כאמא?

ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,

ויותר לחץ

ויותר צרחות

ויותר חוסר אונים

ויותר הרגשה של אין-מוצא

ויותר חוסר שינה

ויותר בלאגן תהומי

וחוזר חלילה.

אז המעט שאני יכולה לומר לך יקרה,

שזה כ"כ כ"כ נורמלי!

אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,

זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!

אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.

וזה נכון,

תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.

פשוט כך.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!

(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:

אבל למה היא בוכה עכשיו?!

עניתי להם: כי היא תינוקת!

ותינוקות בוכים!

זהו!"

הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח

וזה אפילו יקרה די הרבה,

למה?

כי הוא תינוק!

אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, ריפלוקס, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!

|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,

אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות

(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)

גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי כמו בתוך ריק.

בתוך בור שחור.

ולפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!

אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו

ולא נותנים להם מקום

ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה

אבל בד בבד שעדיין יהיה קשה!

ולומר שקשה!

כן, זה מותר!

זה לא אומר שאת לא מודה!

גם הייתה לכם תקופה ביחד לבד, של זוג

ופתאום אתם הורים

ופתאום הורים לכמה וכמה

ונוסף עוד אוצר למשפחה

וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):

״אני מאשימה את דיסני

בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״

אז אני שיניתי את זה ל:

״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.

כי לפחות אני,

לפני היותי לאמא,

הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,

שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים

שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.

מי בכלל חשב על לידה קשה?!

על צירים מהגיהנום 44 שעות?!

על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!

ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם

ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב

ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?

אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!

ולא להצליח כל כך?!

ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!

ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!

רגע רגע מה קורה פה?!

הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!

למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!

אז בסדר

עברנו את הלידה

ומה עכשיו?!

למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???

למה???

הלידה זה כבר שטויות ליד זה.

ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון

פשוט לחיות בלי שינה

יום אחרי יום

לילה אחרי לילה

שעה אחר שעה

ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,

הבטן כואבת ומכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.

ושקמים

ומניקים

ןכואבים שוב

ומדממים שוב

ומשחות שוב

והתעסקות שוב

וכל הגוף שבור

ועייף

וכואב

ומדמם

וקרוע

ושונה

וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה

וסימני מתיחה וצלוליט וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!

ומי הכין אותנו לזה?

מישהו דיבר על זה בכלל?

על אובדן הגוף

על אובדן העצמאות

על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו!

אין לך מחליפה!

אין לך חופשה!

אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!

כן גם אם את עייפה

וגם אם את כאובה

ןגם אם את שפוכה

את עדיין אמא שלו!

לתמיד!

בלי שנייה לנשום!

וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.

ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?

רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת

וכמה זזה קשה

וכמה עייפים

וכמה קשה להניק

וכמה כל מה שכתבתי.

אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.

אבל זה לא הוא.

גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.

זו המציאות שלנו.

זו הקללה של חוה אמנו.

בעצב תלדי בנים.

הו הו איזה עצב.

חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???

אבל את יודעת מה יקרה?

את בטוח יודעת את זה

וחשוב להזכיר שוב -

זה עובר.

כמה שקשה להאמין

וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות

וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!

אבל יקרה שלי

זה ע ו ב ר !!!

לאט לאט

כל יום הוא יום חדש

תנסי לקבל כמה שיותר עזרה

תנסי לישון כמה שאת יכולה

תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה/ההאכלה מיד וקומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.

תצאי לשמש,

כן אני יודעת שלא בא,

אבל בכוח.

תקני ארטיק טעים ושווה,

כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח

שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,

שיחבקו אותך

שיעודדו אותך

שיגידו לך כמה גאים בך

כמה את גיבורה

כמה את טובה

כמה את אמא ואישה ראויה

כמה הם אוהבים אותך

תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח

תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ ראויים

תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת

תבקשי שיכינו לך שייק מפנק

תצאי לטיול לבד שקריר וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך

תצאי לשמש אפילו 5 דקות ביום

לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל

הכאבים יחלפו ב"ה 

הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט

התינוק ישן יותר

ההנקה תהיה טובה יותר

ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך

(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,

אז לנסות כמה שאפשר

שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם

שישלח הודעה במהלך היום של עידוד

שאמא תהיה

שחברה תהיה

שתצאי לגן שעשועים

שתראי סרטים כיפיים תוך כדי

שלא תהיי לבד!!!)

תשני יותר

את תתחזקי לאט לאט.

תהיי חזקה

תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה

תעזרי כמה שאת רק יכולה

ולאט לאט יקרה

יום אחרי יום

הכל הכל יהיה בסדר ב"ה 🙏❤

זה ממש מחזק לקרוא אותך שאת אוספת את הטוב שכן קיים ומדגישה אותו.

תודה על ההשקעה בתגובה!

ב"ה 🙏

משמח  מאוד לשמוע 

את עושה את הכי טוב שלך בשבילם!

אני מבינה מהקצת שקראתי שקשה לך טיפול עכשיו. למרות שברור שזה הכי טוב בשבילך וממילא בשבילם

אבל גם אם אין לך את הכוחות או הפניות- תנסי לראות איך את מורידה ממך כמה שרק אפשר ומנסה למנוע את הטריגרים

למשל להרחיק מהם כל דבר שמועד לפורענות ולבלאגן (אצלי למשל חומרי יצירה נגישים זה רק הכי בסיסיים ונקיים), לקחת עזרה,להוריד סטנדרטים למינימום האפשרי ולפנות זמן לעצמך

ממש כאילו היית חולה או יולדת

אני לא יודעת אם האבחנה שלך נכונה וזה באמת דיכאון אבל ברור שאת חווה קושי ולכן מגיעה למקומות שאת לא רוצה בהם

זה קשה מאוד להלחם בזה. זה לא מתוך רצון רע. לכן הדבר הראשוני והפשוט יותר זה להתחמק מזה ולצמצם את המקרים שמביאים אותך לקצה

בהצלחה!

את לא אשמה

את כותבת דברים חכמים ונכונים, תודה לך

כמה זמן יש לך מיגרנה ?

היה לי כמה ימים ברצף ואז התחיל לי כאב ראש וגרון חזק וזה היה דלקת בגרון אז מניחה את זה פה.

גם אם את ממש סובלת את נראה לי בגדר של חולה שאין בו סכנה ולא בהכרח את צריכה לצום - אני לא פוסקת אבל כדאי תשאלי רב

זה כבר שבועיים כזה לפחות. החמיר יותר ביומיים שלושה האחרונים

מרגישה שהמערכת חיסונית שלי נוראית לאחרונה אבל לא גרון עכשיו, היה לפני כחודש תחושה כזו שעברה בלי אנטיביוטיקהכי כנראה היה ויראלי

סתם ככה שתדעי שאני מכירה מישהי שהיה לה התקף מיגרנה כמה ימים לפני הצום והרב אמר לה לא לצום בכלל

אז לא הייתי מתמהמהת מלשאול ...

חוץ מזה אם זה באמת משהו שקורה הרבה אולי כן שווה להתיעץ עם נוירולוג. חמותי סובלת הרבה והיא אמרה שיש דברים שמותר בהנקה ( היא בדיוק לוחצת עלי ללכת חחח )

כי יש תקופות שיש לי כמה ימים ברצף אבל נשמע שפחות חמור משלך

בהצלחה ותרגישי טוב

מעניין תודה!

ואיך יעזור לא לצום? הלוואי שזה היה פותר את המיגרנה

שואלת גם אותך

@קנקן שבור

מהר למצוא רב שזמין לשאלה, אני כמעט בטוחה שתחזרי לספר פה שפסק לך שאת לא צריכה לצום (מכירה מקרוב לאחותי שפסקו ככה, בתקופהשהיתה סובלת המון ממיגרנות)

ואז נשימה עמוקה, לנסות להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי בעלך

לזכור את היום הזה שאנחנו נמצאים בו, ושהשטן מנסה יותר מהרגיל

(יש אצלכם אולי נערות שעושות קייטנות תשעה באב לילדים? אולי שווה לשקול לשלוח, אפילו חלק, את אלה הדורשים יותר)

למיגרנות יש טיפולים טובים.

גם לטיפול בזמן התקף וגם למניעה.

נוירולוג/נוירולוגית עם תת התמחות בכאבים ראש.

יתן מענה מיטבי.

הרבה בריאות.

ואם היית אישה היית יודע שזה לא רלוונטי בהריונות והנקות

קודם כל אומר שאני אישה.

יש תרופות אחרות ייעודיות למיגרנות.

רופא משפחה הוא הכתובת/לטיפול מונע נוירולוג.

חבל לסבול.

דבר שני כבר הגענו למיצוי הטיפולים כמובן גם מול רופא משפחה ואז מול הנוירולוג

ולא יודעת איך יעזור לי לא לצום כי המגרנה חזקה בזה

זה שאוכל /אשתה לא יפתור אותה

נראה כשיתמעט החלב אמשיך לרב אולי

כשאחותי שאלה רב זה היה לפני הצום

אחרי כמה ימים שהיה לה התקפי מיגרנות חזקות

שווה לשאול לדעתי

רב פוסק ידוע בציבור החרדי.

אם כן תגידי לי ואשים פה

ונראה לי תביני מה את צריכה לעשות

מציינת שעכשיו עם.ינון מלא של אקמול ונורופן אני מרגישה שיפור. עדיין יש כאב ראש אבל עמום

זה חלק מחוברת פסקי הלכות של הרב עמרם פריד

תסתכלי איפה שכתוב 'חולים הפטורים מהצום'

ממה שאני מבינה זה לא מחייב שעם תאכלי ותשתי תרגישי יותר טוב

אבל עצם המצב הזה פוטר מהצום

הייתי בה עד לפני חצי שעה ומאז קצת יותר טוב וכבר לא במיטה

הלוואי שזה יהיה צום 9 באב האחרון שלנו

ששנה הבאה נאכל בזמן הזה בשרים יינות ומעדנים

יש שם גם התייחסות לסחרחורת

ככה אני מבינה מהכתוב

גם לי זה היה ממש קשה לשבור

אני עם סטרפ ורק בחצות שברתי ויש לי ממש מצפון אפילו שהרב אמר שבתשעה באב מקבילים

תודה

יש מאכלים שגורמים לזה.

הבת שלי שנים סבלה מכאבי ראש. עד שנירולוג אמרה לה להימנע מרשימת מאכלים: קקאו כולל חמאת קקאו, גבינה צהובה, סויה, משקאות מוגזים ואולי עוד דברים. הקפידה על זה ומאז אין כאבי ראש אלא אם אכלה את הדברים הבעיתיים לה.

לא פשוט בכלל להגיע לכזו הבנה.

מקווה שתמצאו איזו דרך אמצע.

אם הוא לא מוכיח שיש סיבה לסמוך עליו, שהוא מבין שעשה טעות ומוכן לעבוד כדי לתקן אותה. וכן, ללכת לטיפול זה חלק מלתקן.

ואם הוא לא מוכן ללכת לטיפול, כדאי לך ללכת לטיפול אישי. שתוכלי להבין מה את עושה הלאה.

בעצמו לצאת מתוך עצמו ולהוכיח נאמנות בצןרה הכי ברורה שיש,גם בדברים הקטנים והוא לא מרגיש אפילו צורך להתנצל,סליחה שאני בוטה כל כך לא בטוח לי שהוא הבין את הפגיעה או לא מוכן לקחת אחריות על זה,

וסליחה שאני נחרצת לא בטוח לי שטיפול יעזור כאן,ומה שצריך להיות לו ברור שאת מכתיבה את הכלים וחובת ההוכחה היא עליו.

ומגיע לך הרבה יותר טוב מזה.

ותתעקשי על שלך

שולחת לך המון המון כוחות🌹

גילתי בעצמי מהפלאפון שלו, הוא התנצל, ענה על שאלות שלי

ומאז לא מוכן לפתוח את הנושא, אומר שמתבייש במה שעשה..

מבחינתו הקושי באמון הוא בעיה שלי. הוא רוצה להשאיר את הדברים מאחור ולשכוח מהם. ואני מציפה לו את זה כל פעם מחדש.

הוא לא מעוניין בטיפול. אני הבעייתית שלא משחררת מבחינתו.

לא מסוגלת להסתכל עליו.

הדברים לא עוזבים אותי.

ועוד יותר כועסת שהוא אשכרה מציק לי בבית ומעצבן אותי סתם.

אבל מפחדת כל כך להתגרש אבל יודעת שזה לא מגיע לי. פשוט לא מגיע לי

אבל אם זה נשאר בראש באיזה מקום ולא משהו שהוא מעבר לפנטזיה,צפייה או משהו כזה,

הייתי הולכת לטיפול.

זו התמודדות שיש אותה להרבה מאד גברים והיא דיי נורמלית.

אם זה יותר מכך הייתי מתייעצת אם זה שווה בכלל טיפול,כי אם זה הרבה יותר חמור מזה מגיע לך גם הרבה יותר בתמורה לזה.

קשה לי לפרט כי זה באמת הזוי.

הוא מתמודד עם הימורים כבר כמה שנים. וחשבתי שזהו הוא היה בטיפול ועברנו את זה.

מסתדר שהוא מצא דרך להמר בלי שאדע. דרך מזעזעת.

כן בגידה רצינית באמון שלי. ובגידה בזוגיות ובהיותו בן אדם דתי. כן זה כלל מגע גם.

הייתי מציבה אולטימטום.

או טיפול אישי דחוף ( וכדאי גם טיפול זוגי וטיפול אישי בשבילך)

או גירושין.

לא חושבת שנכון להמרח עם זה ולהכנס לתסביכים מעבר למה שכבר קיים

לא כ"כ הבנתי למה התכוונת

יש לי חברה שבעלה התמודד עם הימורים והם הצליחו להתגבר על כך עם הרבה עבודה קשה.

אבל השורה התחתונה היא שהוא היה במגע פיזי מיני.

באופן אישי לא הייתי מצליחה לסלוח על כזה דבר.

מאחלת לך החלטות טובות ושה' ינחה אותך לדרך הנכונה

ובע"ה תעברי את התקופה הזאת

להתייעץ בעצמך עם איש מקצוע אם הוא לא מוכן. חיבוק גדול!!

ועל הדרך גזלייטינג

זו לא את שלא בסדר, שיהיה ברור.

מציעה לך לדבוק בזה שילך לטיפול. ברמת האולטימטום

ותדאגי להפרדת רכוש לדעתי

אפשר היום גם לעשות הסכם שלום בית חלף גירושין (משו כזה)

תתייעצי!

וחיבוק♥️

כל כך מפחדת לעשות צעד של גירושים. הוא לא ילך לטיפול. מבחינתו הוא לא רוצה לפתוח את זה עם אף אחד הוא מתבייש. אבל גם איתי הוא לא פותח את הדברים.

ואני הבעייתית עם האמון מבחינתו, אני צריכה לשחרר. כן היה חודש קשוח בבית בלי הרבה שיח. אבל גם אז הוא לא ניסה לפייס אותי. פשוט נתן לי להתהלך בבית בשקט ועצובה. אמר שרצה לתת לי מקום ולא ידע איך לגשת. מפחדת לפרק אבל באמת שאין לי מה לעשות פה בלי שיטפל בעצמו.

הוא הבטיח שיעשה כמה צעדים כדי להתמודד, התחיל והפסיק, דברים שיעזרו לי לתת אמון בו. (גם את זה שהוא הפסיק גיליתי לבד)

איך מתחילים בכלל בפירוק בית..? פשוט עצובה.

אל תישארי עם זה לבד♥️

יש פה באתר פורום של גרושים גרושות

אולי כדאי לך להתייעץ שם עם בעלי ניסיון

לפחות לגבי השלבים הראשונים מה עושים ולמי פונים.

חיבוק ושיהיו החלטות טובות!

עוד שעה וקצת וסיימנו

אבל יאללה, ממש עוד קצת

הסתכלות קצת אחרת על הרעב בצום..

להיות עם ילדים בזמן הצום אומר שאני לא באמת מצליחה להתאבל.

זה אומר שבזמן שאני צמה אני מלבישה, מאכילה, מניקה, משחקת, פותרת מריבות, מרגיעה, מעסיקה, מחתלת, מנקה פספוסים ועוד ועוד ועוד.

בקושי הצלחתי למצוא זמן להתפלל. אתמול בלילה הצלחתי גם לקרוא מגילת איכה. והצלחתי גם קצת להתחבר לא להרבה זמן לזום על תשעה באב וחיבור למקדש, ששמעתי תוך כדי שקצת נמנמתי, ומה שקלטתי קלטתי.. אבל אני לא יכולה להגיד שבאמת הצלחתי להרגיש ולבכות על החורבן כמו שהיה ראוי…

ובכל זאת, יום שלם שלא אכלתי ולא שתיתי, שלא נעלתי נעלי עור, שלא התרחצתי, שלא הייתי בקרבה וחיבה עם בעלי, שישבתי על הרצפה עד חצות היום - כל אלו הם גם חיבור ליום.

הם הדרך בה אני מתאבלת וכואבת את החורבן דרך הגוף ממש, גם אם אני פחות מצליחה לפנות את המחשבה לכאב על החורבן. קודם כל קיום ההלכות של היום הם הדרך ששומרת עלי שאני לא אפספס, שהיום הזה לא יעבור לצידי אלא שאני אהיה בכל מקרה חלק משרשרת הדורות של עמ"י, שלעולם לא שוכחת את החורבן הגדול שקרה לנו, שלעולם לא שוכחת את הייעוד הגדול שהמציאות שואפת אליו.

חשבתי על זה שהגעתי לשלב הכי קשה ואני עדיין במצב סביר ועוד מעט זה נגמר וזה ממש עודד אותי.

יום כן יום לא, בעלי הזריק לי...

זה שורף מאוד מאוד אבל כשאין ברירה אז סובלים בשקט

כדי למנוע את הגולה, חשוב אחכ לעסות (לעשות עיסוי קצת) במקום של ההזרקה זה אמור למנוע את הגולה

לי כמעט ולא היה את זה כי הקפדתי,ממליצים להזריק כל פעם בצד אחר

אני הזרקתי ב 2 הריונות אחרונים 3 חודשים בשביל תמיכה

לפני ככה זה שורף פחות

את מזריקה בבית?

שהיא לא הסבירה ממש טוב וגם קצת בעצמה לא ממש שידרה ביטחון במה שהיא עושה...

מביך ברמות אבל אין ברירה

אני הייתי מכינה הכל הוא רק הזריק

לא יכולה לדמיין 3 חודשים ככה...

כמה זמן עשית עיסוי כדי שלא תהיה שם גולה?

אז בעצם הצלחת לישון גם על הצד שהזרקת בזכות העיסוי? זה מונע את הכאב?

עשיתי תמיד לפני שינה , הפריע אבל לא קריטי

כמה דק אחכ בדכ היה נרגע השריפה

ברור שהיו ימים של כאבים בלי יכולת לשבת בכלל אבל תמיד שידרתי לעצמי שזה למטרה חיובית אז הכוחות הגיעו

היום במבט לאחור , היה שווה את זה 😊

אפשר גם שכנה או משהו, לא חייבים בקופת חולים...

אם מזריקים בצורה טובה ונכונה זה אמור למנוע הרבה מתופעות הלוואי, ( אם כי כמובן אי אפשר להתחייב ב100%) אבל זה משהו שדורש מיומנות.

אם במקרה את שכנה שלי מוזמנת באהבה (;

אז יצא מרווח של כמה ימים בין זריקה לזריקה באותו צד. אבל באמת זכור לי שזה ממש כאב.. ובתקופה הזאת שכבתי בעיקר על הבטן..

אצלי זה היה אחרי דימומון קטן אבל בהריון אחרי טיולים והפלות ופעם ראשונה שהתפתח טוב אז ממש נלחמתי מבחינתי

לחמם את האמפולה בין הידיים לפני

להזריק ממש ממש לאט

למצוא אחות מיומנת שתעשה את זה

בנוסף יש היום תחליף לפרונטוגסט, קוראים לזה פרולוטקס

מזריקים אותו כל יום בבטן, הוא גם כואב אבל הרבה פחות

תשאלי את הרופא

ואצלנו החל מחצות היום מבשלים, כל הקטנים ואני במטבח

ומאמינים ומקווים שעוד רגע נארוז כל מה שהכנו בצידנית גדולה ונעלה לבית המקדש.

לי אישית ממש מעביר את הזמן...

ונהוג אצלנו ב 9 באב לבנות אוהלים בסלון יחד עם המזרונים מהלילה(כי הבנים ובעלי ישנים בסלון במזרונים בערב 9 באב בגלל דיני אבלות) ולילדים שלי זה ממש כיף...הם מאוד יצירתיים עם זה בבוקר, ואחר כך משחקים כאילו זה הבית שלהם...ואני נחה לי על הספה.

יש כאלה ערכות כמו של הדפי מדבקה ששופכים חולות צבעוניים אבל כזה עם דפים צבעוניים במקום חול. הרבה יותר נקי וממש כיף.

יש גם ערכות של מדבקות שמדביקים על ציור ויוצרים תמונה. זה כאילו מדבקות שגזורות ספציפית לציור. ההסבר הכי גרוע אבר אבל אם מענין אותך אחפש תמונה.

אפשר לבקש מהצאט לייצר כרטיסים למשחק זיכרון או רביעיות, לתת לילדים לצבוע לגזור להדביק על בריסטולים, זה בעצמו תופס כמה שעות ואז משחקים בזה עוד זמן זה נחמד.

משחקי דף ועט כמו איקס עיגול, או משחקי קלפים בסגנון דאבל. כל משחק שאין לך תבקשי מהצאט לייצר לך..

אפשר להכין כרטיסי שנה טובה לשלוח לפני ראש השנה, או קישוט לסוכה.

אם הם גדולים ואחראיים מספיק או שלך יש כוח אז אחהצ אפשר להכין עוגה בחושה לסוף הצום או כדורי שוקולד לשבת.

ושאלה:

בשבת אנחנו חוגגים יומולדת במשפחה,

שייך להעסיק אותם בקשר לזהאו פחות מתאים?

כדורי שוקולד יהיה מעולה לסוף הצום.

סוםרים פתוחים מחר, נכון?

כי אין לי כלום בבית..

אני הייתי כן נותנת להכין דברים לשבת, אבל תלוי מה. דברים שפשוט יקלו עלייך כמו נגיד להכין משהו טעים נראה לי סבבה. להכין משחק על השנה של ילד יום ההולדת שזה ממש פעילות כיפית נראה לי טיפה פחות. אבל אם יש משהו יותר פרווה כמו הכנת משחק בכללי נראה לי יותר הגיוני.

יותר ענין של תחושה לדעתי, וגם כמה הם מתאמצים במחשבה על הדבר או יותר עושים את החלק הטכני (הדפסת כרטיסים, גזירה, צביעה)

שיעסיקו את עצמן ואני תוהה לעצמי אם זה חכם או מטופש😅

מעבר לזה נראה לי ברבצק, דפים צבעים ומדבקות ושיחשבו לבד מה ליצור

וזהו, בגדול מתכננת יום של רביצה וכאוס של הבית בסיום היום🙊

צריכה לבדוק אם נשאר משהו בבית או להכין להם במיקסר.

הם מחכים לבנות את בית המקדש ממגנטים

אז יהיה מגנטים וקפלה ובובות וחיות... (לא הכל ביחד)

יש פלסטלינה וקליי

ביקשתי מבת ה9 וחצי שלי שתהיה מדריכה בקיטנה לאחים שלה- היא כבר הכינה להם הצגה...

מקווה שיקומו מאוחר

מנסה לחשוב מה אני יכולה להכין להם לאכול בלי הרבה התעסקות, בלי לחם ובלי מתוק. אולי סיר פסטה ושימזגו לעצמם

וירקות ופירות הם יודעים לחתוך לעצמם.

בעיקר אני חושבת איך לא להתעצבן עליהם, כי היום כבר מיציתי את החופש... שיהיו בריאים בקשות ותלונות בלי סוף.

לדעתי מחר בעלי לא יהיה מאד נוכח ועוד נצטרך לשמור בשבילו על השקט

אני גם חוששת שהחלב יגמר לי סופית, גם ככה התמעט לי לאחרונה.

יצא קצת פריקה... סליחה על הנצלוש

למה בלי לחם?

מבחינת מתוק, קטשופ נגיד נשמע לי בסדר.

בהצלחה רבה לך!

וגם לא שניצל תירס

הכנתי עכשיו פסטה- נחמם מחר ואולי נוסיף מלוואח עם ביצה קשה

היא הכינה ארבעה רעיונות ליצירות וגם משחק אחד. (ב"ה היא ילדה יצירתית מאוד כשהיא במצב רוח טוב)

בכל אופן, דפי צביעה בהמוניהם זו התעסוקה הכי קלה להכנה. אפשר גם לבקש מהבינה המלאכותית ליצור דפים שקשורים לתשעה באב.

ויש לי גם קובץ סיפורים לילדים שכתבתי פעם לתשעה באב, אז אם יהיה לי כוח אקריא להם, אם לא אז אבקש מהקוראים הצעירים להקריא.

ויש גם סרטונים שממחישים את חורבן בית המקדש, של מכון מגלי"ם ושל ענפים לילדים. רק צריך לשים לב שזה לא מפחיד מדי...

היו שנים שהילדים הגדולים הפעילו קיר של מעשים טובים - בכל פעם שילד עשה מעשה טוב, כתבו אותו על "לבנה" מנייר והדביקו על הקיר במסקינגטייפ מאחור. בסוף הצום היה יפה לראות כמה מעשים טובים הם השתדלו לעשות.

בכל אופן, אני מאוד מקווה שנצלח את תשעה באב השנה, עם שתי קטנות שובבות ודביקיות ועם עוד ילדים שעלולים ליפול לעצבים בתוך שניות...

למזלנו יש לנו ילדה שהיא רגע לפני הגיל שהיא כבר צריכה לצום, ואני מקווה שהיא תהיה במצב רוח טוב מספיק בשביל להיות אחראית על הקטנים ממנה...

קניתי חוברות צביעה ויש לה ספרי ספריה חדשים

הבעה תהיה עם הקטן הזוחל😅

מתכננת להעלות למעלה את כל המשחקים עפ יותר מידי חלקים ולהוציא לו כמה משחקים שכבר מזמן לא הוצאנו

אני מתוכננת בעיקר בהקשר לאוכל🤣יש פירות חתוכים לבוקר, אח"כ יאכלו בעשר קורנפלקס

לצהרים לחם עם ממרחים ירקות חתוכים וביצה קשה שכבר מחכים במקרר

לערב טונה מקופסא, צ'יפס בתנור ופסטה לבנה (למי שלא אוהב צ'יפס ) שכבר מוכנים

לא יודעת עם מה אנחנו נשבור את הצום🤣אבל זה כבר פחות קריטי

רוצה משהו שקשור לתשעה באב, לגילאי 8-10, ובלי מוזיקה!

ממש מפריע לי שהרבה סרטונים בנושא תשעה באב הם עם מוזיקת רקע!

לא יודעת אבל לגבי מוזיקה

בעיקרון, חוץ מלילד שעלול להשתגע אם לא...

(לקטנות אנחנו מראים בימים אלה סרטים בלי קול.הן זורמות ב"ה...)

אז המוזיקה היא חלק מהחיבור ולא רואה בזה בעיה.

לא בדיוק אותם גילאים, אבל הייתי לבד בבית כל יום מאז שהתינוק היה בן שבוע עד שבעלי חזר מהעבודה... היה קשוח ממש אבל ב''ה אחרי 3 חודשים הרגשתי שנכנסו למסלול טוב ב''ה ותכלס היה לי ממש טוב איתם בבית אחרי הקשיים של ההתחלה.

הטיפ הכי טוב זה לזכור שהזמן עובר, עכשיו זה קשה אבל בעז''ה הם יגדלו קצת ויהיו החברות הכי טובות😍

מנשא טוב מציל חיים, תנסי

ולנסות להקל על עצמך כמה שיותר- לישון כל רגע שאפשר וכמה שפחות לעבוד בבית שמקביל

משתמשת במנשא פה ושם אולי באמת אתחיל להשתמש גם בבית

יודעת שזה זמני זה נראה נצחחח 🥺

מתנחמת שעוד קצת חגים ובעלי יהיה בחופש איתי

מאד הגיוני להרגיש ככה עם 2 תינוקות

זה יכול להיות קשוח הרבה זמן

כי ילדים קטנים ותינוקות לוקחים לרוב הרבה אנרגיות וסבלנות

להבין שזה הגיוני ולתכנן את היום/ תקופה לפי זה זה יכול לעזור

תקופה קשוחה ממש,

אבל זמנית ועוברת..

אני תמיד מרגישה שקלה בכמה שלבים. בעיני מאוד תלוי גם בתינוק ובאופי שלו.

אני הרגשתי הקלה חלקית איפשהו באזור גיל שלושה חודשים, ובהמשך שוב סביב חצי שנה ושנה.

תקחי כמה שיותר עזרה, תזכרי שזו תקופה והיא תעבור ולכן אין מה לחסוך בעזרה כרגע. תשמעי לא להגיע לקצה, לתפוס את עצמך לפני ההתפרקות. טוב מאוד שקראת לבעלך מהתפילה, זאת התקופה עכשיו, לכל זמן ועת ובע''ה יבוא יום שהוא ילך בנחת לביה''כ.

חיבוק, ושתראי המון נחת בע"ה🤗

בעיקרון אני ללא אמצעי מניעה אבל היה משגל נסוג אז הסיכוי נראה לי קטנטן.האמת שגם האף הקיון לא היה לי דימום השתרשות אז אני גם לא יודעת איך זה מתאפיין

לכן יוצא 40 שבועות, אבל ההריון עצמו הוא 9 חודשים.

יש שבועיים "מיותרים".

החישוב לפי שבועות נח לרופאים, ויש כל מיני "שיטות" לחלק את הזמן המיותר בין החודשים. (שרירותי לחלוטין)

תוכלי להסתכל באתרים שמציגים מחשבוני הריון כדי לדעת איזה חודש ושבוע את.

לק"י

ויש חישובים קצת שונים לשבועות וחודשים בהריון.

בפועל מה שחשוב זה מספר השבוע. לחודש אין כמעט משמעות.

אז אני מנסה להבין את הפער. ברור ששבועות זה מהמחזור וחודשים לא אבל עדיין מנסה להבין באיזה שבוע נכנסים ליודש חמישי

מתאריך העברי של התל"מ תלכי אחורה, וכל חודש באותו תאריך מתחיל חודש חדש.

אז כל השבועות של החודש החמישי תופסים לזה ככה שהכי מאוחר להודיע זה למעשה שבוע 23.

(כשהחוק הישראלי קבע להודיע לכל המאוחר בחודש חמישי, לא היו עדיין האמצעים שמאפשרים קביעת שבוע היריון מדוייק)

לי החלו3ה הכי הגיונית

זה

1-6 ראשון כשבעצם ה1-2 זה כלום תכלס

7-10 שני

11-15- שלישי

16-19-רביעי

20-23-חמייש

24-27 שישי

28-31שביעי

32-35 שמיני

36-40-תשיעי

אז לכן החוסר בהירות סביב שבועות וחודשים..

השבועיים הראשונים הם נספרים אפילו שהם לא הריון ממש..

ואז דוחפים עוד קצת עד שזה מסתדר חח

לי הסידור הזה נח להבנה

כי

שבוע 16- מתחיל חודש רביעי ושליש שני..

זה די מוכר שככה זה ואז גם מספרים על ההריון לסביבה יותר

ושבוע 36 מתחיל את תשיעי ולא 35 כמו בספירות אחרות..ואז זה מבלבל כי 35 עוד נחשב פג ולא מצפים ללדת בשבוע כזה לרוב

קיצר זה לא עם הרבה משמעות

אבל הסידור הזה הכי התיישב לי

30 יום זה חודש ויומיים

לק"י

אולי סתם צירפו את השבוע המיותר לחודש הזה...

כאילו חודש עשירי