את אמא טובה, בתקופה לא טובה, וזה ישתפר בעז"ה!

ממליצה ממש לדבר עם ארגון "ניצה". הם יכולים לעזור.

יש לנו גם בעיות רפאיות והתנהגותיות עם אחד הילדים שלנו (והמצפון חוגג שעות נוספות) ואין לי כוחות לפתוח עוד זירה של טיפול.

ולכאורה בכלל לא צריך, אני מתפקדת, הולכת לעבודה, חוזרת, מכינה ארוחות, מנקה לפסח, מקלחת, משכיבה, מספרת סיפורים ואפילו מקשיבה לסיפורים מהגן לפעמים.

רק אני מרגישה איך הכל קורס, אבל בחוץ אני שלמה, מבינה.

ואז, אם הכל בסדר איתי, אז למה ככה אני הורסת את הנפש של הילדים שלי?

במיוחד בן שלוש, הוא אומר לי "אמא, לא דוחפים!", "אמא, לא מושכים ילדים!" וכו'... והוא צודק, זאת לא הדרך שאני רוצה לחנך אותו, פשוט לא מצליחה לשלוט בעצמי.

תתקשרי אליהם!

חיבוק גדול!!!

זה קשה וקרה לי ככה ביום שישי...

לא עם קוסקוס אבל דברים אחרים 

חיבוק גם לך!

גם לא מאובחנת.

בעבר היה לי דיכאון, לפני הרבה שנים, לכן ידעתי לזהות את התחושה.

אבל כמו שכתבתי למכחול, אני מתפקדת, רק מבפנים הכל קורס, בחוץ הכל טוב כאילו.

דכאון לא מטופל לא נעלם מעצמו

ואין שום קשר למה שרואים מבחוץ וזה גם לא רלוונטי בעיניי. אפשר לתפקד עם דכאון

מה שחשוב זה איך את מרגישה מבפנים

אני רואה את זה עכשיו שאנחנו מחפשים טיפול לילד שלנו, זה סוחט, אין לי כח לעוד חזית כזאת...

וגורם לשאר הדברים בחיים להיראות הרבה יותר קשים ממה שהם.. זה חלק מהדכאון עצמו. כבדות כזו שמעיבה על הכל 

אם אין לך כח לטיפול עומק של שיחות ולחפש מטפלת, תחשבי אולי יתאים לך לנסות כדורים.

בתקווה שהמערכת מבינה שזה נורא קשה לפנות לטיפול והתהליך יהיה זורם ולא מלא בירוקרטיה...

אבל הכל חסום, לא יוצא.

רק רציתי להגיד, שגם אני צריכה שיחמלו עלי. וגם הורה שמתנהג בצורה איומה לילדים שלו, אם תגידו לי שאני מתנהגת בצורה איומה, זה לא יעזור, זה רק יחמיר את המצב. אני יודעת שאני מגיבה לא נכון, אני יודעת שאני על הקצה.

וכשאני מנסה לפייס אחר כך את הילד שהייתי תוקפנית כלפיו, אל תגידו לי שזה דפוס של בעל מכה, להרביץ ואז להתחנף, אולי זה נכון, אבל אני רק רוצה שהילד ירגיש גם קצת אהוב.

אולי זה פוגע בהם יותר, שרגע אחד אמא מפלצת ורגע אחר כך רכה ואוהבת, לא יודעת. לא תמיד הייתי כזאת, זה רק עכשיו תקופה, מתי כבר היא תיגמר?!

אבל אולי ממש להסביר להם את זה יעשה סדר.

משהו כמו "אמא בתקופה קצת קשה, אני מתרגזת מהר וזה לא באשמתכם. אני אוהבת אתכם הכי בעולם רק שקשה לי כרגע.."

ולכי לקבל עזרה בשבילך. זה חשוב

הקטן תינוק והאמצעי בן שלוש הוא הילד שיוצא עליו הכי הרבה...

לא יודעת אם הוא יבין, אני מאוד משתדלת להביע אהבה כלפיו .

ממש חיבוק על המצב

אבל אני חושבת שממש כדאי להסביר להם מה קורה

כי זה בלאגן להם שאת רגע ככה ורגע ככה

אני חושבת שממש כדאי לבקש מהם סליחה

ומצטרפת להמלצה לטיפול זה מציל ממש 

הדרך הנכונה אכן עוברת דרך חמלה של הכרה בטעות ולמידה ממנה

ההבנה שזה בסדר לטעות, בתנאי שלומדים מהטעות.

עומס הוא אחד הגורמים המשמעותיים לאיבוד שליטה

אם רוצים להחזיר את השליטה ולהתאמן עליה שהסיטואציות הללו לא יחזרו בעתיד, צריך למצוא את הדרכים להפחתת העומס ולוודא שלא חוזרים אליו בעתיד.

להבין את הנזק הגדול שלו, להבין את החשיבות בתכנון חיים מופחתי עומס.

אחרי שהעומס פוחת, זה הזמן ללמוד מכל מקרה ולתכנן מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה.

גם לי היו מקרים כאלה בעבר הרחוק וידעתי שאני אעשה כל מה שצריך כדי שזה לא יחזור על עצמו, וזה מה שעשיתי.

אולי העומס שהיה גרם לדיכאון להתפרץ, זה יהיה חכם להימנע מכך כדי לשמור על עצמי בעתיד אבל עכשיו זה לא קשור לעומס, זה מן אנרגיה פנימית שנעלמה, אני יכולה להתגבר ולהיות אמא טובה, אבל זה דורש ממני ים עצום של אנרגיות, השקעה ומאמץ. תאמיני לי שהיו זמנים הרבה יותר לחוצים בחיים שלי שבהם הייתי אמא הרבה יותר סבלנית ומכילה מעכשיו.

יש לך אפשרות להביא בייביסיטר כדי לישון קצת?

או מישהי שתהיה איתכם בזמנים הלחוצים? ככה גם המשימות מתחלקות וגם אולי יותר תצליחי להחזיק את עצמך כשיש עוד עיניים מבחוץ איתכם.

ואיפה בעלך בסיפור? הוא מכיר אותך ככה? איך זה כשהוא גם בבית?

ותדעי לך שהיכולת לבקש סליחה מהילדים היא חשובה ממש ובונה בהם המון. אז לא נגיד לאנשים בכוונה לצעוק על הילדים כדי ללמד אותם מהי בקשת סליחה, אבל אם כבר זה המצב, תתנחמי בזה.

את אמא טובה, ומודעת, ומדוייקת בשביל הילדים שלך, אל תסתכלי על כל התמונה רק דרך המקומות הפחות חינניים, פירטת בעצמך כמה את *כן* עושה.

וגם המודעות שלך טובה, כבר חצי מהפתרון. וזה ששיתפת פה. כל הכבוד לך על הכנות🤍

משהו שעוזר לי כשאני על הקצה, להגיד לילדים 'אני בלי סבלנות עכשיו, ואני מרגישה שאם לא תקשיבו לי לא אצליח להתאפק ותצא ממני אמא לא נעימה, בבקשה אל תנסו אותי'. זה עזר לי גם כי הם באמת מבינים את זה, וגם כשאמרתי את זה בקול זה מרחיב באיזשהו אופן את יכולת האיפוק. לא הרבה, אבל קצת זה גם משהו.

חיבוק גדול. לא קל בכלל להסתכל אחרי זמן כזה של התפרצות על עצמי במראה, אבל זה לא מה שמגדיר אותך ואת האימהות שלך. 

כמה פעמים.

החמוד פקח עלי עיניים גדולות גדולות "למה סליחה?" עניתי לו סליחה שצעקתי עליו אז הוא שאל "למה צעקת עלי?" הסברתי לו שזה בגלל שהוא נגע במגרות שניקיתי ואני לא מרשה לגעת בהם אבל לא הייתי צריכה לצעוק עליו. לא יודעת אם הוא הבין מה אני רוצה אבל אני כבר הרגשתי קצת יותר טוב ונראה לי גם הוא.

אתמול גם דיברתי על זה באריכות עם בעלי, הוא פחות מודע לזה כי כשהוא נמצא אני קצת יותר מאופקת מולם ואם לא אז הוא יכול לקחת את המושכות, אז תיארתי לו איך זה נראה כשהוא לא נמצא והוא אמר לי משפט שמאוד חיזק אותי.

הוא אמר "זה לא את, אני מכיר אותך מעולה, זה משהו שגדול עלייך, ולא משנה אם נקרא לו דיכאון או משהו אחר, ברור שיש משהו שגורם לך התנהג ככה. את לא כזאת"

זה כבר מרים את הראש.

חיבוק על התחושות וההתמודדות 

עדיף טיפול משולב אצל פסיכולוג וגם טיפול תרופתי אבל אם אין לך נוח לטיפול רגשי תתחילי בתרופתי. יש גם את הספר בוחרים להרגיש טוב.

בבקשה טפלי בעצמך, למענך, למענם. אפשר לתקן

זה בדיוק הדיכאון, אולי מישהו יכול לעזור לך בקביעת התור ובהגעה לרופא.

להתחיל זה ממש קשה, אחרי שמטפלים מתחילים לאט לאט להרגיש קצת יותר טוב

אני גם בדיכאון קל, מתפקדת סך הכל, ולפעמים יש לי התקפי זעם ממש... לא אלימות ממשית אבל כן יכולה לדחוף ממני את הילדים או ללחוץ להם על היד חזק וכואב, שזה הרבה מעבר לקו האדום שלי.

אז אני רק רוצה להגיד לך שהתחלתי טיפול וזה פשוט אחרת, פתאום אני יכולה לנשום אוויר, והמטפלת שלי עזרה לי למצוא דרכי התמודדות עם ההתקפי זעם והם בהחלט פוחתים. וגם כשמגיעים אני מצליחה להתמודד איתם טוב יותר.

אז כמה שזה קשה להתחיל מעודדת אותך ממש להתחיל טיפול, זה יכול לשנות חיים לך ולילדים שלך, ולהחזיר אותך מהקצה... את אמא טובה, וקצת עזרה יכולה לגלות את זה. בהצלחה יקרה❤️

עוברת במלא את הקו האדום של עצמי, לא מרביצה אבל כן דוחפת, מושכת או לוחצת חזק על היד, מוצאת את עצמי מתאפקת לא להיות אלימה יותר, והילדים אומרים לי "אמא, לא דוחפים ילדים!" "אמא, לא מושכים ילדים!" והם צודקים, זה נורא כואב לי. ואני גם פוגעת בהם מילולית, כבר מפחדת על הדימוי העצמי שלהם כשאני אומרת לילד יותר מדי פעמים משפטים כמו אתה כל הזמן מרביץ/ הורס/ מפריע.

איזה טיפול התחלת? פסיכולוגי?

אצל עו''סית דרך הקופה. השיטה שהיא מטפלת זה cbt

השיטות שעוזרות לי להתמודד עם ההתקפי זעם, אולי יעזור גם לך- לעצור, להרחיק את עצמי פיזית, לנשום עמוק. לתמלל לעצמי מה אני מרגישה בדיוק- אני מתוסכלת כי... חסרת אונים כי... אני עייפה וממש קשה לי להתמודד. לפעמים אני אומרת לעצמי גם בקול וזה עוזר. לזהות איפה ולמה אני עוברת את הסף של הזעם שאחריו אני מרגישה שאני לא שולטת בתגובות שלי, ולנסות לעצור ולמנוע את זה מראש. להגיד לעצמי משפטים מרגיעים. מקווה ממש שמשהו מזה יעזור לך🙏

ותכלס עכשיו, אחרי 6-7 טיפולים, אני מתחילה לראות למה הדיכאון הגיע ולנסות לנצל את זה כהזדמנות לשנות את החיים שלי ולהפוך אותם לטובים יותר. מאחלת לך שבעז''ה תגיעי גם לשלב הזה ❤️

וגם תדעי לך שאת בת יקרה מאוד מאוד של שם יתברך והוא איתך לגמרי בכל הכאב והקושי , מאמין בך מבין אותך ואוהב אותך.

ולגבי הילדים מרובה מידה טובה ממידת פורענות והילדים יאחזו בטוב שהיה קודם ,שיש עכשיו, ושיהיה בעתיד הרבה יותר חזק מהקושי שבעזרת השם יחלוף כהרף עין.

השם מוריד אותנו למקומות האלה ואנחנו יכולים רק להסכים ללמוד את השיעור שלנו שם ולהתפלל לצאת חזקים יותר.

לגבי הילדים, אני מקווה שאת צודקת, אבל מה שאני למדתי בחיים ובהורות זה שדווקא צריך הרבה יותר חיזוקים חיוביים כדי שזה מה שיחרט להם.

אמן שאני אצא מכאן חזקה יותר!

ממש ממש כמו שכתבת ככה הרגשתי.

קודם כל חיבוק גדול!! תחושות קשות מאוד!

מתחילה בשיתוף מה היה אצלי ואח"כ תובנות..

יכולה לדלג על השיתוף אם פחות מתאים לך לקרוא התמודדות של אחרים ..

שיתוף

לא ידעתי לזהות שזה דיכאון, חשבתי שזה רק טראומות מהמלחמה והלכתי לטיפול במרכז חוסן אצלנו ועזר לתקופה ואח"כ הפסיק לעזור..

עכשיו דווקא פחות בהתפרצויות אבל כבויה מבפנים, חסרת כוחות ואנרגיות.

שיתפתי את בעלי והתחלתי לקחת כדורים שהרופאת משפחה נתנה לי, אחרי קצת ניסוי ותהייה על המינון והסוג התרופות התחילו לעזור ועכשיו התחלתי גם טיפול אצל פסיכולוגית מהממת במרכז בריאות הנפש אצלנו.

עכשיו ב"ה כבר קצת יותר טוב ומאמינה שילך וישתפר..

*תובנות ועצות*

קודם כל חיבוק ענק.

תקבלי את עצמך כמה שאת מצליחה! את לא אמא נוראית, את אמא מתמודדת ונלחמת על בריאות הנפש שלך ושל הילדים! רואים שהבריאןת שלהן חשובה לך מהצורה בה כתבת וגם מזה שחשוב לך לפייס אחרי זה!

לי מאוד עזר קודם כל לשתף את בעלי בקושי, ברור שהוא רואה את החיצוניות שלו (גם זה לא תמיד כי לפעמים קורה דווקא כשאת בלעדיו) אבל את הנפש פנימה הוא לא רואה והשיתוף מאוד מקל והבעל גם יכול מאוד לעודד.

אם את מסוגלת לשתף עוד חברה או מישהו קרוב מהמשפחה שיעודד ויתמוך גם יכול לעזור.

דבר שני, לנסות לא להגיע לקצה, לקחת אוויר לנשימה, לשלוח ילדים עם בייביסיטר ולהתפנק בשקט, ללכת לקניות אם עושה לך טוב, ליצור אם עודה לך טוב, למצוא זמנים לעצמך, לבקש מבעלך או אם יש ילדים גדולים שיתפוס פיקוד לחצי שעה ולנעול את הדלת של החדר עם שתיה מפנקת וספר טוב.

אצלי מאוד עזר.

לשקול עזרה תרופתית, יש תרופות לא ממכרות שיכולות מאוד להקל לתקופה מסויימת.

ואחרון חביב- לנסות לפנות לפסיכולוגית,  אני פניתי למרכז בריאות הנפש דרך המרפאה שלנו וקיבלתי פסיכולוגית מהממת ובחינם!

חיבוק גדול ובהצלחה!

מפחיד כמה זה נפוץ... מלא פה מזדהות איתי, אמא'לה!

אבל זה גם מעודד, זה הדבר שהכי עודד אותי, ששמעתי ממשהי שהייתה בדיכאון על החוסר סבלנות כלפי הילדים, פתאום זה התחבר לי. בדיכאון הקודם עוד לא היו לי ילדים, השתבללתי לבד ולא הפרעתי לאף אחד, עכשיו אני מפחדת בעיקר עליהם. זה עודד אותי שזה לא אני, זה הוא, זה לא אשמתי, אני כן יכולה לשנות אבל אני לא אמא איומה ונוראה (בפועל כן, אבל לא כי אני כזאת)

תודה על השיתוף וגם על העצות.

ממש מעודדות אותי לפנות לעזרה.

אני בשלב כלשהו לא הייתי מסוגלת לפנות לעזרה, גם בגלל הבושה וגם בגלל הדיכאון אז בעלי הציע שהוא יפנה..

הוא דיבר עם הרופאת משפחה שפתחה פנייה בבריאות הנפש ונתנה מרשם לתרופות שהוא קנה..וכשהיה צורך לשנות הוא דיבר שוב עם הרופאה עד שהרגשתי שאני יכולה בעצמי..

ובינתיים להעזר כמה שיותר. אם יש לך כח לפעמים עוזר לצאת לגינה או להזמין חברה כי לפעמים ליד אחרים מצליחים יותר לשלוט בעצמנו..

את פשוט צריכה עזרה

קראתי את כל השרשור, שולחת לך חיבוק גדול גדול

ומעודדת אותך לא להתייאש ולפנות לעזרה.

פשוט רדפתי אחרי עצמי, חיפשתי איפה אני אשמה בכל, ולמה הכל זה באחריותי, ואיזו מן אמא אני, ואיזה בן אדם אני וכו....

זה כאילו שאין אפשרות לחשוב אחרת. כאילו זו האופציה היחידה זה לחשוב ככה.

חיבוק גדול. אני ממש מבינה את זה שאת בקצה עם הילדים.

כי הילדים הם "בנגלה". לא מבינים מורכבות, לפעמים בוכים, צועקים, לא צפויים (!!!), מתישים

והדבר שהנפש הכי קשה לה זה להתמודד עם הלא צפוי הזה. כי אין שם שליטה.

מה שעוזר לי עד היום זה לקחת מרחק מהסיטואציה, כמה שאני יכולה.

מרחק לא פיזי. מרחק פנימי.

כאילו יש בתוכי עיגול ששומר עליי. עיגול שבו אין זעזועים.

ואז הדבר החשוב הוא להגן על העיגול הזה, לשמור עליו... הובנתי?

ואני פונה לילדים מתוך העיגול הזה, ולא מתוך הצורך שלי "להילחם כדי שיהיה שקט עכשיו".

זה עיגול ששומר עליי לא להגיע לקצה.

לכן גם פסח הוא תמיד לפי מה שישאיר אותי מוגנת, בטוחה ולא לחוצה.

מקווה שזה עזר לך... אולי...

יש כמובן תחושות אשם, לא יודעת אם הן הטריגר אבל בהחלט לא עושות טוב. תודה גם על כל הפירוט.

חיבוק גדול גדול גדול

מחזקת אותך בכל צעד שאת עושה כדי לצאת מהחושך הסמיך הזה לאור גדול ב"ה!

כבר עשית צעד משמעותי שהבנת את זה בינך לבין עצמך -

שנתת לזה שם - דיכאון.

שהבנת שזה הוא, הקשה, הרע, החשוך. זה לא את. זה לא!

זו שמיכה שחורה וכבדה שמכסה את האדם המדהים שאת. שנמצא שם כל כולו. ורק מחכה להעיף את הנטל הזה ממנו.

ואח"כ המשכת וזיהית עוד מקומות ועוד מודעות למה שקורה איתך כעת

ואח"כ עשית עוד צעד משמעותי - וכתבת כאן

ואח"כ עשית עוד צעד משמעותי - ושיתפת את בעלך ועוד באריכות!

והאיש היקר שלך אמר לך משפט כה משמעותי,שלא סתם מחזק אותך, הוא אמר לך: 

"זה לא את,

אני מכיר אותך מעולה, זה משהו שגדול עלייך, ולא משנה אם נקרא לו דיכאון או משהו אחר, ברור שיש משהו שגורם לך התנהג ככה. 

את לא כזאת"

וכמה שהוא צודק!

וכמה שאתם נפלאים שאת ככה משתפת אותו בבפנים של הבפנים שלך, בכאב הגדול,

והוא שם עבורך, מחזק

וכמה זה יקר יקר יקר מה שיש לכם! שניכם!

ועשית עוד צעד - והמשכת לברר ולבבן ולחשוב ולשאול ולתהות מה נכון לך כרגע,

ועשית עוד צעד - ואמרת שתפני לקביעת תור לרופא משפחה

ועשית עוד צעד - וביקשת סליחה מבנך החמוד, והסברת לו.

ועשית עוד צעד וכתבת תודה לכל אחת ואחת כאן

ושלחת בעצמך חיזוקים וחיבוקים, מתוך המקום של הקושי שלך עדיין ראית אחרות

וכתבת שחוץ מהילדון החמוד בן 3 שהוא האמצעי, ועוד מעליו, יש לך תינוק.

כלומר שאת אחרי לידה.

ומאוד יכול להיות שבמדובר בדיכאון אחרי לידה

או בדכאון בלי קשר, ועם מציאות של תינוק וילדים קטנים ופסח וכל השאר - זה מספיק בשביל להיות קושי עצום!

אז באמת רוצה לחזק אותך להמשיך בצעדים הכה משמעותיים שאת עושה!

דעי לך יקרה שכל צעד כזה הוא עולם ומלואו, ובטח שהוא מחזיק מלחמה לדיכאון שנלחם מולו! ועושה את הכל הרבה הרבה הרבה יותר קשה ומסורבל

אבל תתחזקי יקרה! הנה! את יכולה לו!

את חזקה ולביאה ונלחמת!!!

עלייך, על כל המשפחה!

את נלחמת

ומנצחת

צעד צעד

תמשיכי ככה בדיוק

בצעדים קטנים

בכל פעם לראות רק רק את הצעד הבא ולא שום דבר אחריו.

למשל עכשיו: לקבוע רק תור לרופא משפחה כמו שאמרת.

אח"כ - לחפש למשל שם של מטפלת מומלצת.

אח"כ - רק לכתוב לה הודעה.

וכן הלאה...

ממש בייבי סטפס.

שולחת רגע כדי שלא יצא ארוך מדי ואז מצרפת תגובה נוספת שבה אצרף גם שם של מטפלת מומלצת וגם עוד הרחבה 🙏

1. לגבי המלצה לטיפול:

ממליצה בחום על אפרת בן משה.

היא עו"ס קלינית עם הכשרה גם בתחום דיכאון אחרי לידה, כלומר עם הסמכה מסודרת לטיפול בנפש כמו דיכאון,

היא דתיה, מאפשרת יצירת קשר התחלתי בהתכתבות/הודעה וכל מה שנוח לך,

והיא כבר מעל 20 שנים מטפלת בנשים וילדים ואישה מקסימה.

היא מקבלת גם פרונטלית וגם בזום.

טלפון:

050-811-9393

2. מצרפת לך הודעה ארוכה שכתבתי בעבר והייתי רוצה להקדיש גם לך כל מילה ומילה בה: 🙏❤

רוצה רגע לעצור ולכתוב לך אישה יקרה שאת

שנכנסת לי ללב

שמהמעט-מעט שכתבת אפשר ממש להרגיש עד לכאן את הקושי העצום

את הקושי העצום בלהיות אחרי לידה

ואז בדכאון

בום.

כמה שזה קשה.

את הקושי העצום בלהיות גם אחרי לידה וגם בדכאון וגם בתוך מציאות בלתי נסבלת של מלחמה

של אובדן, של אי-יציבות במובן הכי בסיסי של המילה, של עם שלם שנמצא בטלטלות

את הקושי העצום הזה ברק להבין רגע שיש לי דכאון אחרי לידה

ולהרגיש כבר שהכל אבוד

ולעבור ככה יום ועוד יום

לילה ועוד לילה

ולהרגיש שבדיוק כמו שכתבת - המצב כבר נואש

אין אוויר

הכל סוגר

חונק

שחור שחור שחור

קשה קשה קשה

והפחד

והבהלה

ומה יהיה איתי?

ומה יהיה עם התינוק?

ומה יהיה עם הילדים האחרים?

ומה יהיה עם פסח בתוך כל זה?!

זה כ"כ כ"כ כ"כ הרבה להחזיק יקרה!!!!

רוצה שוב לשלוח לך המון המון כוחות, תמיכה, חיבוק וחיזוק

ורוצה גם לצרף כאן תגובה שכתבתי בעבר על דיכאון אחרי לידה

כמובן שחלילה חלילה לא במקום טיפול מסודר אצל פסיכולוגית מוסמכת, אלא רק טיפה לתת מקום לכל הכאב הגדול הזה ולתת לו ניראות.

להגיד לך רגע

שאני רואה אותך

ומחזקת אותך

ומתפללת איתך שהכל יהיה בסדר וטוב שלם ב"ה!!!

רוצה כ"כ לחזק אותך

שיש אור אחרי החושך!

וב"ה הוא יפציע גם עלייך

כל הכבוד לך על כל מה שאת כבר עושה

זה מדהים, וזה המון, וזה יקר מפז

ואת תזכי לראות את הפירות המתוקים של עצמך ב"ה!!!

ולגבי הדכאון הנוראי הזה,

קודם כל ולפני הכל חשוב להבין את מקומה של האישה במצב של אחרי לידה, כל לידה, גם בלי הדכאון.

האישה היא יולדת!

חז"ל אומרים שאישה נקראת יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,

ואם את נמצאת בזמן קצר מזה – אז קל וחומר שדרושה כאן הבנה והכלה למצב החדש שלך ושל הבית כולו.

במציאות של אחרי לידה אנו צריכים קודם כל לנשום.

להבין.

האישה נמצאת ממש אחרי לידה,

הגוף עבר טראומה רצינית

הוא כואב

הנפש גם עברה טלטלה

השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא – (ואח"כ לאישה שהיא גם אמא ל2 והלאה) - הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!

לידה מטלטלת את כל הבית,

מפירה את כל האיזונים

לידה היא שינוי מאוד מבורך – אך יחד עם זאת גם מאוד מורכב ומאתגר.

לכן כה חשוב לעצור רגע ולהבין מה קורה כאן בעצם?

את יולדת!

את אמא!

מעבר עצום

שינוי עצום

טלטלה עצומה לגוף, לנפש, לזוגיות, לחיים בכללם.

אחרי לידה זה אומר כ"כ הרבה דברים.

וחודשים ספורים אחרי לידה אומר אפילו עוד יותר.

עוד יותר עייפות

עוד יותר כאבים בגוף

עוד יותר שינויים בגוף

עוד יותר הורמונים

עוד יותר יצור חסר אונים שאת אחראית עליו 24/7

עוד יותר שינוי טוטאלי בחיים

עוד יותר עניינים והתמודדויות עם החשק וגם עם הזוגיות בכלל

ועוד יותר עוד הרבה הרבה מאוד דברים שאפילו לכתוב אותם לא יהיה זמן ומקום...

אז קודם כל לנשום!

להבין שאת אחרי לידה

להבין שזו תקופה שלאט לאט האיזון יחזור והדברים יראו אחרת לגמרי ב"ה.

ורוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני כמעט 15 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.

ובעצם במעבר *שלי* לעולם ההורות

היה לי דיכאון אחרי לידה אז.

ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.

ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.

ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.

עד עכשיו הוא קשה לי.

ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר עוד מעט 15 שנים.

ילדים = חוסר שליטה.

ככה קצר ככה פשוט.

ככה קצר ככה מבאס.

אבל זו האמת.

יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.

אני כ"כ מבינה אותך,

אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,

לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,

על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,

ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -

וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי,

מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.

מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,

מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה

מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם

מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!

אין פתק החלפה!

אין לחזור אחורה!

אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!

וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!

אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.

שאת אמא לא מספיק קשובה.

שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,

שבעצם זה באשמתך

שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.

שלמה למה למה אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!

מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!

אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,

אולי אני כישלון כאמא?

ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,

ויותר לחץ

ויותר צרחות

ויותר חוסר אונים

ויותר הרגשה של אין-מוצא

ויותר חוסר שינה

ויותר בלאגן תהומי

וחוזר חלילה.

אז המעט שאני יכולה לומר לך יקרה,

שזה כ"כ כ"כ נורמלי!

אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,

זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!

אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.

וזה נכון,

תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.

פשוט כך.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!

(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:

אבל למה היא בוכה עכשיו?!

עניתי להם: כי היא תינוקת!

ותינוקות בוכים!

זהו!"

הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח

וזה אפילו יקרה די הרבה,

למה?

כי הוא תינוק!

אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, ריפלוקס, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!

|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,

אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות

(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)

גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי כמו בתוך ריק.

בתוך בור שחור.

ולפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!

אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו

ולא נותנים להם מקום

ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה

אבל בד בבד שעדיין יהיה קשה!

ולומר שקשה!

כן, זה מותר!

זה לא אומר שאת לא מודה!

גם הייתה לכם תקופה ביחד לבד, של זוג

ופתאום אתם הורים

ופתאום הורים לכמה וכמה

ונוסף עוד אוצר למשפחה

וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):

״אני מאשימה את דיסני

בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״

אז אני שיניתי את זה ל:

״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.

כי לפחות אני,

לפני היותי לאמא,

הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,

שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים

שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.

מי בכלל חשב על לידה קשה?!

על צירים מהגיהנום 44 שעות?!

על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!

ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם

ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב

ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?

אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!

ולא להצליח כל כך?!

ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!

ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!

רגע רגע מה קורה פה?!

הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!

למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!

אז בסדר

עברנו את הלידה

ומה עכשיו?!

למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???

למה???

הלידה זה כבר שטויות ליד זה.

ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון

פשוט לחיות בלי שינה

יום אחרי יום

לילה אחרי לילה

שעה אחר שעה

ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,

הבטן כואבת ומכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.

ושקמים

ומניקים

ןכואבים שוב

ומדממים שוב

ומשחות שוב

והתעסקות שוב

וכל הגוף שבור

ועייף

וכואב

ומדמם

וקרוע

ושונה

וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה

וסימני מתיחה וצלוליט וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!

ומי הכין אותנו לזה?

מישהו דיבר על זה בכלל?

על אובדן הגוף

על אובדן העצמאות

על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו!

אין לך מחליפה!

אין לך חופשה!

אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!

כן גם אם את עייפה

וגם אם את כאובה

ןגם אם את שפוכה

את עדיין אמא שלו!

לתמיד!

בלי שנייה לנשום!

וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.

ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?

רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת

וכמה זזה קשה

וכמה עייפים

וכמה קשה להניק

וכמה כל מה שכתבתי.

אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.

אבל זה לא הוא.

גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.

זו המציאות שלנו.

זו הקללה של חוה אמנו.

בעצב תלדי בנים.

הו הו איזה עצב.

חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???

אבל את יודעת מה יקרה?

את בטוח יודעת את זה

וחשוב להזכיר שוב -

זה עובר.

כמה שקשה להאמין

וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות

וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!

אבל יקרה שלי

זה ע ו ב ר !!!

לאט לאט

כל יום הוא יום חדש

תנסי לקבל כמה שיותר עזרה

תנסי לישון כמה שאת יכולה

תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה/ההאכלה מיד וקומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.

תצאי לשמש,

כן אני יודעת שלא בא,

אבל בכוח.

תקני ארטיק טעים ושווה,

כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח

שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,

שיחבקו אותך

שיעודדו אותך

שיגידו לך כמה גאים בך

כמה את גיבורה

כמה את טובה

כמה את אמא ואישה ראויה

כמה הם אוהבים אותך

תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח

תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ ראויים

תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת

תבקשי שיכינו לך שייק מפנק

תצאי לטיול לבד שקריר וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך

תצאי לשמש אפילו 5 דקות ביום

לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל

הכאבים יחלפו ב"ה 

הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט

התינוק ישן יותר

ההנקה תהיה טובה יותר

ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך

(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,

אז לנסות כמה שאפשר

שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם

שישלח הודעה במהלך היום של עידוד

שאמא תהיה

שחברה תהיה

שתצאי לגן שעשועים

שתראי סרטים כיפיים תוך כדי

שלא תהיי לבד!!!)

תשני יותר

את תתחזקי לאט לאט.

תהיי חזקה

תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה

תעזרי כמה שאת רק יכולה

ולאט לאט יקרה

יום אחרי יום

הכל הכל יהיה בסדר ב"ה 🙏❤

זה ממש מחזק לקרוא אותך שאת אוספת את הטוב שכן קיים ומדגישה אותו.

תודה על ההשקעה בתגובה!

ב"ה 🙏

משמח  מאוד לשמוע 

את עושה את הכי טוב שלך בשבילם!

אני מבינה מהקצת שקראתי שקשה לך טיפול עכשיו. למרות שברור שזה הכי טוב בשבילך וממילא בשבילם

אבל גם אם אין לך את הכוחות או הפניות- תנסי לראות איך את מורידה ממך כמה שרק אפשר ומנסה למנוע את הטריגרים

למשל להרחיק מהם כל דבר שמועד לפורענות ולבלאגן (אצלי למשל חומרי יצירה נגישים זה רק הכי בסיסיים ונקיים), לקחת עזרה,להוריד סטנדרטים למינימום האפשרי ולפנות זמן לעצמך

ממש כאילו היית חולה או יולדת

אני לא יודעת אם האבחנה שלך נכונה וזה באמת דיכאון אבל ברור שאת חווה קושי ולכן מגיעה למקומות שאת לא רוצה בהם

זה קשה מאוד להלחם בזה. זה לא מתוך רצון רע. לכן הדבר הראשוני והפשוט יותר זה להתחמק מזה ולצמצם את המקרים שמביאים אותך לקצה

בהצלחה!

את לא אשמה

את כותבת דברים חכמים ונכונים, תודה לך

ביות חלקי

החיסרון מבחינתי שאין תינוקיה מתי שאת בוחרת. רק בלילה עד 6 בבוקר

ובצהריים איזה שעתיים

את לא יכולה לשים שם את התינוק מתי שאת רוצה

לפני 8 חודשים

יש חדרים פרטיים על בסיס מקום פנוי ,אפשרי לחכות לחדר פנוי

אבל חדרים ממש יפים

הצוות, תלוי מחלקה

עונה בתור צוות פרא רפואי בגן עיכוב התפתחותי(כבר לא קוראים לגנים גן שפתי)

קודם כל יפה שהעירייה נותנת אופציה בדרך כלל פשוט משבצים.

אם אתם גרים רחוק אתם זכאים להסעה לגן ככה שלהסיע לא תצטרכו..

בקשר לחופשות, זה לפי משרד החינוך ובשניהם לא אמור להיות גן בלג בעומר וכו'..(אלא אם את רושמת לצהרון ..)

אם בגן הרחוק יש צוות טוב כמו שאמרת עדיף שם.

גן שיש בו עכברים בחוץ והכל מוזנח אני אישית לא הייתי שולחת. כדאי להתלונן לעירייה אסור לילדים להיות במקום כזה שבור והרוס. 

לק"י

זה התחיל לפני שנתיים- שלוש.

השנה ושנה שעברה היה חופש בל"ג בעומר בגלל ההסכם עם המורים. אבל משנה הבאה אמורים להיות שוב לימודים.

(יש חופש בין יום כיפור לסוכות).

להסתמך על בעלי. יש לו הרבה ימי עבודה מחוץ לעיר וזה בעייתי להסתמך עליו מה גם שיש לי עוד קטנה לשים במעון בצד השני של העיר

אין לנו עזרה מאף אחד זה רק אני ובעלי בסיפור פה

א. אני צריכה לשחרר ממש ולא יקרה כלום אם הוא ילך בהסעה

ב. זה ידרוש ממני עוד עומס ולחץ בנוסף למה שקיים עליי אבל מנגד יתן לי שקט נפשי שהוא במקום טוב 

לגן המרוחק אני יהיה זכאית להסעה אבל לא מסוגלת נפשית לשלוח אותו ככה. ההסעות של החנ"מ פה בעיר כמו שוק, המלווה מזרזת את הילדים תמיד וילדים קטנים כמו גיל 3 קשה לעמוד בקצב שלה (רואה את זה כל בוקר איך מתנהל) תהרגי אותי לא מסוגלת..

בגן הקרוב יותר יש צהרון שאני ירשום אבל עדיין באסרו חג ולג בעומר (אולי עוד ימים) אין גן בכלל. בגני עירייה אחרים כן יש בימים האלה.

הגן הקרוב הוא אומנם של עירייה אבל זה של בעלות פרטית (חרדית) ולכן זה נראה ככה אבל לצוות לא מעניין קצת לסדר את הגן/חצר משהו? מטריף אותי, מצד שני כולם מרוצים מהצוות שם ויש צוות פרא רפואי מלא מה שאין בכל הגנים

ושוב, בגן המרוחק לא בטוח שיהיה צהרון בתוך הגן ואז לוקחים אותו לגן אחר ומאוד חוששת מזה

ומפה אני לא יודעת להחליט.

בעלי עובד עירייה אז יש לנו פרוטקציה שם חחח

מי שלא רואה בעיניים לא מבין

איך לא מפריע למטפלות ולצוות לא יודעת

הרבה פעמים אם תלכי בקיץ לגנים את תראי בלאגן.. זה השלב.

כדאי לשמוע מהורים איך זה במהלך השנה

מדובר בגן חרדי שלא שייך לרשות ובגלל זה המקום נראה ככה

הגן המרוחק יותר זה ממלכתי דתי עם מבנה כמו שצריך

עדיין גני עירייה

אז איך גן שפה, שהוא חינוך מיוחד, לא שייך לכלום?

מבינה שזה הראש שלהם אבל לא נשמע הגיוני שזה המציאות בפועל

ואז אול אפשר להתלונן

כמו שיש בתי ספר של בית יעקב ששייך לאגודת ישראל, ויש ביה"ס של ש"ס ככה הגן הזה שייך לאגודת ישראל או משהו מהם לא יודעת

לכן העירייה אומרת תפנו למנהלים שלכם שהם ישפצו ויסדרו את המקום. הבעלים אומרים יש רישום ולכן זה לא מעניין אותם

בגן השני כן יש הסעה אבל לא יודעת עד כמה אפשר להיות רגועים בהזעה הזאת. רואה כל בוקר את המלווה מפצירה בילדים ללכת בקצב שלה וזה קורע לי את הלב, הבן שלי הולך כמו צב ונופל הרבה הוא יהיה מסכן, אני יודעת , כנ"ל צהרון לא מתחייבים לפתוח באותו גן זה תלוי רישום

מצד שני הגן הקרוב הוא מזעזע, אין לי מושג איך מקבלים אישור על זה, בחיי

אפשר להתקשר למשרד הבריאות שיבואו לעשות להם ביקורת פתע

זה מה שהייתי עושה בתור הורה, אבל את לא שם עכשיו...

מניחה שאפשר בתור הורים ללחוץ יותר, מוזר מאד שזה לא מזיז להורים הקיימים

יש הבדל בין גן קטן, מתקנים לא עדכניים, הרבה ציוד אבל ילדים יכולים להתפתח וללמוד בו

לעומת גן שבו יש חוסר תקינות בטיחותית,

עכברים זה מפגע בריאותי, חפצים שלא מתאימים לילדים ונגישים אליהם, רהיטים שבורים שעלולים לסכן אותם וכו'

לענ''ד אפשר לברר מאיפה בדיוק נובעת המוזנחות אצל הורים ששלחו לשם. 

תנסי לסדר הסעות.

אם לא מסתדר הסעות הייתי שוקלת אפילו מעבר דירה.

תחשבי על השנים הבאות גם.

איפה הוא יקבל מענה יותר מסודר? והילדה?

הייתי שוקלת לעבור למקום עם יותר שירותים שהם יקבלו.

או מתניידת במוניות.

לגבי הצהרון זה ממש ברוך, מקווה שיסתדר צהרון בתוך הגן ולא טרטורים כל יום.

לק"י

השבוע כדי לפזר ולאסוף בזמן.

בהצלחה בהחלטה!

כל יום? בהסעה כמובן

יהיה לי קשוח לעקוב כל יום שהוא הגיע לצהרון והכל בסדר

פה בגן ליד יש צהרון בתוך הגן

וואי איזה תסכול 

אין צהרון בגן צמוד?

אצלינו בגנים, במשך הרבה זמן היה צהרון משותף. ובצהריים העבירו את הילדים לגן הצמוד.

אבל אם הצוות טוב ויש יותר פלוס בגן הזה ממינןס

כדאי לך לשקול את זה

בכל מקרה עבודת חיינו בתור אימהות זה לשחרר,

לא הכל יכול להיות בשליטה שלנו כל הזמן,הלוואי וזה היה כך.

אז זה או לשחרר את הגן הרחוק והפלןסים והמינוסים שלו

או לשחרר את הגן הקרוב והפלוסים והמינוסים שלו.

אבל וזה אבל גדול עד כמה שהבנתי הילד שלך רגיש יחסית.בגן נקי ומסודר סביר להניח שיהיו פחות הדבקות,

זה קריטי בחורף לא לעכשיו,

אולי שווה לך לקחת את זה בחשבון.

לא מפריע להם ההזנחה?

זה נשמע הזנחה קצת קיצונית

אין הסעות? ואין אפשרות לוודא אם יש צהרון או לא?

לא יודעת, התיאור שכתבת על הגן הקרוב לא עושה חשק בכלל... (ותכל'ס מוזר שקיים גן ברמה חיצונית קשה כזו... ועוד גן מיוחד...)

אנחנו שולחים כבר פעם רביעית לגן מיוחד (ילד אחד היה בשלושה גנים), ותמיד המקום היה מדהים גם מבחינת הסביבה החיצונית, ותמיד היו הסעות. גם צהרון היה - את התאומים בחרנו לא להשאיר בצהרון, את הילדונת אנחנו משאירים (זה גם ממש חלק מסדר היום בגן שלה).

ב"ה מרוצים מאוד מכל הבחינות!

מקווה שתמצאו את המקום הטוב ביותר בשבילו❤️

ואת זה יודעים רק בהמשך או ממש סמוך לתחילת שנה.

ברגע שאין מספיק ילדים אז מחברים גנים ולוקחים אותם בהסעה לצהרון

או שמביאים את הילדים האחרים לגן שלנו, אבל לא תלוי בבחירה שלי ואין עם מי לדבר שם

נשמע מאוד מוזר שאף אחד לא מטפל בהזנחה שבגן שקרוב אליכם...

אצלנו אגב הילדים בגנים חרדיים, והם מטופחים לגמרי, כך שנשמע שזה קשור לעמותה המסוימת או לעירייה המסוימת שלכם...

האמת שאם זה המצב בעיר שלכם הייתי שוקלת לעבור דירה אבל לא יודעת אם זה מעשי לכם...

אחרי התגובות שלכן כנראה שנרשום אותו לגן הרחוק יותר. עם הנסיעות נתמודד כנ"ל לגבי צהרון

מה כתוב במכתב? על מה החוב?

האם חלק מהחוב זה ריבית והצמדה?

תיכנסי לאתר שלהם ותנסי להבין כמה שיותר מידע

ממש הזיה.

זה מבאס אותי כל כך.

אני מפרנסת יחידה (בעלי אברך), מרוויחה סכום כל כך נמוך, ופתאום כזה מכתב הזוי

ואני משלמת להם כל חודש את דמי הביטוח!

המכתב ממש מבולגן, לא הבנתי ממנו כלום חוץ מהשורה התחתונה.

והפקידה אמרה שאפשר להסביר לי רק אם אגיע פיזית לסניף.

אוף אוף אוף.

את עצמאית או שכירה?

לדעתי אל תילחצי,

בעיניי ככל הנראה מדובר בבעיה של חוסר דיווח

ואם תסדירו כמו שצריך את הדיווחים הסכום יקטן משמעותית/ ייבטל

תסדירי נשימה,

עבור מי המכתב? את או בעלך?

מי שהמכתב ממוען לו, תיכנסי לאזור האישי בביטוח לאומי ותבדקי חודש חודש מה רשום הסטטוס בביטוח לאומי

זה מה שהרו"ח שלי עשתה.

אבל הסיפור אצלי היה קצת אחר..

לכן את משלמת לו...

שירים אליהם טלפון וינסה להבין מה הסיפור

אני גם רו"ח ואין מצב שאני נותנת תשובה כזו ללקוח.

ביטוח לאומי זה באמת מורכב איתם וקשה לפעמים להבין אבל בסוף יש כללים ואפשר לבדוק מה שהם אמרו.

אם את משלמת לו הוא אמור לפתור לך את זה.

1. עוד לא לשלם! כי על ריביות הם מוותרים בד"כ אם משלמים את החוב מידי.

2. תרימי שיחת טלפון לרו"ח שלך/למנהל חשבונות שאת בקשר איתו. אישית חושבת שגם אם אין לך רו"ח, תנסי להרים טלפון למישהו מהמקצוע תנסי להבין, יש להם נסיון עם זה בד"כ.

3. תבדקי אם הם נותנים לשלם את זה בתשלומים

ועם סכום כפול

זה היה מלחיץ ממש

אבל אז ערערנו וזה בוטל, הכל

ההבדל הוא ששנינו שכירים אז לא באמת היתה סיבה שיהיה לנו פתאום חוב כזה וכנראה בגלל זה זה היה די פשוט.

בכל מקרה, באמת אל תשלומי עדיין, תבדקי איך ניתן לערער

צריכה לבדוק איך את מוגדרת בביטוח לאומי גם בתור עצמאית ואיך את משלמת להם מקדמות

דבר שני יתכן שהעלו אחוז מקדמות במקום 6 ל7.7 ואז מכאן החוב למרות ששולם

אולי גם דיווחי משהו בטעות מהמקום שאת שכירה?

כמו לדוגמא לא דווח שם שאת שכירה למרות שיורד לך בתלוש ואז פשוט צריך לשלוח תלושים

את יכולה להכנס לביטוח לאומי אזור אישי עם כניסה חד פעמים ולראות שם את כל הנתונים לגביך...

בהצלחה!

צריכה לבדוק את זה...

עדיף לשלם יקר לרואה חשבון,

זה חסך לנו בעבר כמעט 10,000₪ על מקרה דומה.

מקווה ממש שיסתדר מהר. זה קשוח על הלב❤️

או שזה כבד מידי.

לא מאד,  אבל אם זה מישהו שלא יכול לסחוב או להרים, זאת יכולה היות בעיה.

אמא שלי מתניידת עם הליכון, ב"ה עם הדרימי היא מסתדרת. 

יש לי את ה14 והוא גוסס. נכנס למנוע מים ואין אפשרות לתקן.

אשמח לשמוע גם כן מבעלות ניסיון לגבי הדגם הספציפי.

ג'ימיני מאד התרגש מהמחיר ואמר לי לרוץ לקנות😅

מה שחשוב לי שבאמת ינקה טוב וצמוד לקיר.

לפי הצ'אט השינויים הם בעיקר בחלק של הניקוי העצמי שהוא לא במים חמים וכל מיני פרטים ששיפרו אותם ב14.

וגם שהוא לא יורד ב180 מעלות עד למטה. שזה פחות קריטי לי.

ואני מחכה לשמוע ממישהי שהתנסתה

כי מרגע שמתרגלים אי אפשר לחזור אחורה

לא מבינה איך משקיעים בזה אלפי שקלים

שמעתי כל כך הרבה אנשים שאחרי כמה זמן המכשיר מתחיל לעשות בעיות (כל הדגמים והחברות)

בכזה מחיר זה שווה גם אם יחזיק רק חצי שנה ותדעי אם זה משהו שעוזר לך בבית או להיפך..

אם אין לו, לא שווה.

זה ממש משמעותי הניקוי עצמי.

ההבדל היחיד שראיתי זה אצל הבן היו לי בחילות וחוסר תיאבון

אצל הבת כמעט ולא, ממש בקטנה

שתי בנות- אחת חשק למתוק אחת נגעלת ממתוק אמאלה רק אוכל מבושל וטוב

בן- כנל

שיער- אין הבדל, תקופות בהריון של צמיחה ותקופות שלא בכל השלושה

והבטן נראת אותו דבר (זה ניראלי אולי קשור יותר למבנה של הבטן של אישה לא?)

חלק עם הקאות חלק בלי

בחלק חשקים למתוק ובחלק לאוכל מבושל. זה גם משתנה כמה פעמים באותו הריון או באותו יום 🤭

צורת בטן שונה, תלוי במספר ההריון ובכושר של שרירי הבטן 

בהריונות הקודמים סבלתי ממש מהקאות ברמה שלא יכלתי לאכול ולשתות כלום

ועכשיו אני ברוך השם מתפקדת ואוכלת 

לא נעים לי אבל אני לא מרגישה שאני בהריון

התרגלתי לסבל מטורף…..לצערי

אה ומה ששכחתי לציין שיש לי רק בנותתתתתתת

אז יש סיכוי שיש לי הפעם בןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

אצל כל אחת זה עובד אחרת.

בשום הריון לא היו לי ממש חשקים.

תמיד אני אשמח לנשנושים מתוקים, אבל לא משהו שונה בהריון ולא היה הבדל בין בנים לבנות.

בהריון עם הגדולה היו קצת הקאות, ההריונות הבאים לא היו בכלל, גם בנים וגם בנות.

הכללי אני לא שעירה, ולא מורידה בכלל, אז אני גם לא עוקבת אחרי הצמיחה. אבל לא שמתי לב להבדלים.