שיר אשיר לספונג'ה בסופו של היום,
השוטפת שאור וחמץ לעיילום.
ואוויל הוא כל אשר לא יבער,
את החמץ המשאר.
מה ערב הוא גריפת המגב הקלה,
וסחיטת הסחבה הרטובה למעלה,
אך עולים על כל אלה (חי פרעה!)
היא זריקת החמץ ישר לאולמו.
עם מים חמים אז נגעיל עם נטלה,
להסיר יצר רע מעל הנשמה,
אך חמץ הוא שיכר, ולו במעט
כי תערובת חמץ מוכרים לערפאת
מה יפה הסילון השוטף הרצפות
ואת כל גרגיר לחם מבטל מלראות
אך מתי עוד נגנה מנגינה חגיגית
כפצפוץ החמץ במדורה שכונתית.
הכל מאחוות הטבעת , כשהם ברחו מהוביטון לקירקהולו בבקלנד. לפני שהגיעו לבומבדיל.
