ז"א נראה לי שהיא רק מידה רעה שהרגלתי את עצמי אליה, לא? 🙈

יש גם לפעמים חוסר מוטיבציה ורצון לברוח מממטלות מסויימות, אבל חשבתי שהסיבה לחוסר מוטיבציה היא העצלות, ולא להיפך.. (; 

זה טבעי וברור שאין הרבה אנשים שקופצים משמחה כשצריך לעשות דברים לא כיפיים — בין אם זה משימות שגרתיות, מטלות בבית, או דברים שדורשים מאמץ מנטלי או פיזי בלי תגמול מיידי.

אספקת המים זורמת בצינורות, ויוצאים מהברז בקיר… ולא צריך לטרוח קשה כדי להשיג  מים לצרכים הכי בסיסיים שלנו.  

מדוע זה קורה?  

מדוע יש חידושים והמצאות ללא הרף, ואנחנו לא מסתפקים במה שיש?

השאיפה לעשות דברים מעניינים ולא משעממים היא חלק עמוק מהטבע האנושי, והיא נובעת מכמה מקורות פסיכולוגיים וביולוגיים:

1. חיפוש אחר משמעות וגירוי

המוח שלנו מתוכנת לחפש גירויים – זה עוזר לנו ללמוד, לשרוד ולהתפתח. כשאנחנו עושים משהו מעניין, המוח מפריש חומרים כמו דופמין, שנותנים לנו תחושת הנאה וסיפוק. לעומת זאת, שעמום נחשב לסוג של “חוסר גירוי”, והמוח מנסה להימנע ממנו.

2. סקרנות טבעית

לבני אדם יש סקרנות מולדת – אנחנו רוצים להבין איך דברים עובדים, לגלות מקומות חדשים, רעיונות חדשים, חוויות חדשות. הרצון לעשות דברים מעניינים הוא ביטוי של אותה סקרנות.

3. זהות עצמית ומשמעות

הרבה פעמים אנחנו לא מחפשים רק הנאה רגעית – אלא משהו שמרגיש שיש לו ערך, שמחבר אותנו למי שאנחנו רוצים להיות. כשאנחנו עושים משהו מעניין, זה מחזק את תחושת הזהות שלנו ואת המשמעות שאנחנו מייחסים לחיים.

4. בריחה משעמום = בריחה מהקיום הריק

שעמום עמוק, במיוחד כזה שמלווה בתחושת ריקנות, יכול לעורר תחושות לא נעימות או אפילו חרדה קיומית. הרצון למלא את הזמן בדברים מעניינים הוא גם דרך להימנע מהמחשבות האלה.

5. חברות והשפעה סביבתית

אנחנו גדלים בחברה שמעריכה יצירתיות, הצלחה, ייחודיות, ואנחנו לומדים ש”לעשות דברים מעניינים” זה סימן לחיים טובים, מצליחים או משמעותיים. לפעמים הרצון הזה גם מגיע מצורך להרשים, להשתייך או לקבל הערכה.

ואפשר להרחיב עוד עוד בנושא, על פי תורות פסיכולוגיות ופסיכולוגיות….

רק הגאווה היא שורש, שורש כל המידות הרעות. וענווה היא שורש נגדי או הופכי כל שאר המידות הטובות והרעות הן ענפים.
לגבי העצה, מידות הן לא טוב או רע אלא רק כוח ואנשים שחלשים מכדי להשתמש בו.
הסבר: מידה רעה היא כוח חיובי שהלך לאיבוד, כוח חיובי שהגאווה השלילית הטתה אותו מהמסלול הטבעי לו. ולכן, אחת הדרכים לתקן כל מידה (כולל עצלות) זה לחפש את השורש החיובי של המידה, להבין למה אלוקים נטה אותה בך, מה אתה מרוויח ממנה, איזה "כוח" מסתתר בתוכה ולכוון את הכוח הזה למקום חיובי בזמן שאתה מקלף את הקליפות התועות.
קל לייעץ, קשה ליישם...
אופציה נוספת היא להוריד את הדברים לשטח, לא מספיק רצון טוב צריך גם תוכנית טובה, ברגע שיש תוכנית ויש רצון קל יותר ליישם אותו, זה רק ללחוץ "הפעל".

אבל האירו את עיני כאן שאולי זה נובע מתכנון לא נכון (; 

האמת, נשמע רעיון טוב!

אנסה (:

תודה 🙏

"...מי שטיפש אומר - "מי יכול ללמוד את התורה?! נזיקין ל' פרקים כלים ל' פרקים! מי שפיקח מהו אומר? - הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר- עד שאני שונה את כל התורה כולה..."

(ויקרא רבה, יט, ב)

ככה בלימוד תורה וככה בהרגלים ובמידות טובות. קובעים דברים קטנים שבוחרים לעמוד בהם. מראש מנסים לכוון שיהיה כמה שיותר נוח לעמוד בהם - לקבוע זמן קבוע, מרחב נוח לעשייה וכהנה וכהנה.. ולא לקבוע משהו גדול מדי אלא דברים קטנים ואם מצליחים קביעות בדבר הקטן אז אפשר להוסיף עוד קצת

אני חושבת שהעניין של - לקבוע דברים קטנים, בצורה שיהיה כמה שיותר נוח לעמוד בהם, נכונה מאוד.

ואולי זה יכול להסביר את הקושי בלשמור על עקביות- לפחות ממה שאני רואה על עצמי 🙈 -

מתוך התלהבות (וגם קצת גאווה שלי מול עצמי) אני לוקחת יעד שהוא טיפה גדול מידי -› אני לא מספיק מאומנת, ולכן בימים הראשונים מצליחה, אבל בימים הבאים זה כבר הופך למעיק ומכביד -› אני לא מצליחה להשיג את היעדים הקטנים -› נשארת עם תחושה של כישלון -› ואז טועה לחשוב שאני לא מסוגלת להשיג את המטרה..

אז נראה שיש הרבה אומנות וחכמה בעצם הצבת המטרה ולא רק בהשגה שלה (:

תודה! 

קודם כל, יישר כוח על השאלה!

עצם העובדה שאת לא ב"הסתרה שבתוך ההסתרה", את מודעת לכך שאת בהסתרה, שאת לא באידיאל, ורוצה להשתפר ולצאת מהמצב הזה, זו כבר התקדמות! התקדמות משמעותית וחשובה מאוד.

נשמע מדברייך שאת מדברת לא רק על מידת העצלות, אלא בכללי על בניין המידות, אלא שבעצלות יש לך התמודדות עוד יותר קשה.

עצה ראשונה כללית לכל בניין המידות (שמעתי אותה כמדומני מפי הרב זלמן מלמד שליט"א): תחשבי כאילו את ה"פסיכולוג" של עצמך. מה ברור שהיית אומרת? היית מחזקת את השואלת על ההתקדמות שלה, והיית אומרת לה להתקדם לאט לאט, כל פעם לקחת איזו התמודדות ולהתחזק בה במיוחד, ללמוד עליה, לתרגל אותה, לדבר עם חברה טובה ולספר לה על ההתקדמות שלך וכו'. לקחת את הדברים בפרופורציה, ולזכור שה' לא מצפה מאיתנו מה שאנחנו לא יכולים, ושהדברים עלולים לקחת זמן. "אין ביכולתינו להבין את אשר אין ביכולתינו, אך יש בכוחנו לתקן את אשר יש בכוחנו, מעולם לא נדרש מאיתנו יותר מהשתדלותנו, לעשות את הדבר הנכון" (ביני לנדאו, מסע). "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה" (מסכת אבות).

ספיציפית על עצלות:

עצלות עלולה לנבוע משתי סיבות לענ"ד:

סיבה ראשונה, חוסר לקיחת אחריות. האדם זורם עם החיים, לא מכיר בכך שיש משמעות למעשיו, תמיד מאשים אחרים במעשיו ולא מבין שהוא אמור להוביל את החיים של עצמו! הוא אמור להנהיג, ליזום! האדם חושב שהוא בא להעביר את הזמן. שיר שמאוד עוזר להבין את העניין הוא "חמש שניות" של אודי דוידי שבו אותו אחד אמר לעמנואל מורנו שאם היו נותרות לו חמש שניות, הוא פשוט היה מחכה שהן ייגמרו, נהנה קצת כמה שהוא יכול. וזהו. לא משהו משמעותי. כשהאדם מאבד את התקווה למשמעות, לעשייה אמיתית, לתיקון, לשינוי, לפעול, אז הוא מגיע לשכרות, לתאוות העולם הזה שמשכיחות אותו מאחריות, מדאגה, מנתינה, "אכול ושתו כי מחר נמות". כשהאדם מבין שהוא בא בשביל תכלית מסויימת, הוא בא לפעול, לעשות, יש משמעות למעשים שלו, הוא לא סתם בר-חלוף חסר תקווה ומשמעות, פירור מהקוסמוס הגדול ללא תכלית ותקווה, אז הוא מתחיל להתמלא בחיים באמת! ברעננות! בכוחות לפעול ולשנות! יש לו פתאום כוחות לקום בבוקר! הוא עם אנרגיה וחיוּת, אסרטביות, מרץ, זריזות, בלא בדחף. כמו ילד שיודע שיש מחר טיול, משהו שהוא אוהב אותו, הוא פתאום קם מוקדם בלי בעיות.

סיבה שנייה, הפחד מהמוות. הסיבה השנייה קשורה לסיבה הראשונה, אבל קצת שונה. יש פסקה של הרב קוק זצ"ל שמסבירה את זה, הרב קוק אומר שאדם שלא חי לפי מה שהוא נועד להיות, לא מצא את המשמעות האמיתית לחיים שלו (שהיא דווקא בעבודת ה' ולא בחיי החילון), אז בהכרח שהוא יפחד מהמוות. במובן הכי פשוט, כי החיים הגשמיים הם הדבר היחיד בשבילו, תפיסת העולם שלו היא חומרנית, וגם אם הוא מכיר שכלית בכך שיש עולם הבא, שיש חיי רוח, הוא לא חי את זה באמת, ועל כן עיקר נקודת המשען שלו ואפשר לומר המשמעות שלו זה בחיים הגשמיים, ולכן הוא כ"כ פוחד לאבד אותם. אבל במובן היותר עמוק, אדם שבאמת חי בצורה משמעותית וחי בצורה אידיאלית שיש מה להתגאות בה, שבאמת השתמש בחיים בצורה טובה ותכליתית ועשה את מה שהוא היה אמור לעשות, אז גם אם הוא ימות, לא נורא, הוא עשה את מה שהיה צריך. אבל אדם שסתם בזבז את החיים, ואז מת, מה הוא יאמר לעצמו? איך הוא נתן לחיים לחלוף ולעבור בלי שניצל אותם? כל עוד הוא לא מת, יש תקווה, הוא יוכל להשתנות, לחזור בתשובה (אפילו במובן האנושי, לחזור אל הטבע), לתקן דרכיו. אבל ברגע שמת, זהו, נגמרה האפשרות הזאת. במובן הזה אדם שלא ניצל מספיק את החיים שלו לטובה הוא מפחד מהמוות, ולכן הוא מתעצל. חושש לפעול ולעשות, כי כל פעולה חיובית יכולה לסכן אותו, ו"שב ואל תעשה עדיף". אם הוא יהיה חיוני ואסרטיבי, הוא עוד עלול לעשות דברים שיסכנו את חייו, הוא עוד עלול ללכת לצבא, לפעול, ללחום, או סתם ללכת לטיול, ולא עלינו למות. הוא מעדיף להישאר בבית, במקום הבטוח.

העבודה על שתי הנקודות האלו, החיבור למשמעות (מבחינה מחשבתית יותר) ובפועל עשייה משמעותית (לפי אותו אידיאל), שניהם מרחיקים את העצלות וגורמים לאדם לקבל כוחות.

שנזכה

ותודה רבה רבה על התשובה המפורטת.

באמת חיזקת (:

מעניין לגבי הסיבה השניה, הייתי מצפה שההבנה שאנחנו לא רוצים למות בלי לנצל את החיים שלנו, דווקא תניע אותנו לפעול 🤔

וההסתכלות על פעולות כדבר שמסכן חיים, מה לגבי פעולות שהם בהחלט משמעותיות אבל לא מכניסות את האדם לכלל סכנה? 

בשמחה

שמח מאוד שחיזקתי....

האמת אחרי שכתבת את דברייך אני חוזר בי מאיך שכתבתי את הדברים. אכן אם האדם יודע בדיוק מה משמעותו, אלא רק לא מוציא אותה אל הפועל, ברגע שמדברים איתו על המוות, הוא מתעורר לפעול ולעשות ואף מסתכן יותר (יש על זה גם מחקרים, ואכמ"ל).

אלא שהנקודה השנייה היא ממש המשך של הנקודה הראשונה. כשאדם לא יודע מה המשמעות שלו, אז הוא נמנע מלפעול. כי כל עוד הוא לא מצא את המשמעות שלו, הוא יכול למות מבלי שיוכל להתחיל לפעול ולעשות את מה שנועד לעשות. רק אם הוא יודע, אז באמת הדיבור על המוות מעורר אותו ופשוט לפעול את מה שהוא סובר לפחות שזו המשמעות שלו בחיים.

תודה רבה על החידוד!!

הועיל לקרוא את הכתוב

יישר כח!

אורות הקודש כרך ב' שער חכמת הקודש מאמר שני – החיות העולמית פסקה מא (פסקה שמקורה בשמונה קבצים, כרגיל).

ברוך תהיה

או שיתוק ריגשי- כי הפירוק לפעולות בדרך למטרה רבות? ואולי עדיף לא להתחיל כי ייקח לזה הרבה זמן?

ואני חושבת שגם אם התשובה היא שיתוק רגשי,

עדיין זה עצלות.

אם יש לנו פחד או רתיעה ממשהו ואנחנו נמנעים בגלל זה מלעשות את הדבר, זה סוג של עצלות, עצלות להתמודד.. 

אז אם רלוונטי לעוד מישהו.. (;

באגרות הראיה הוא כותב ככה:

"וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר אמונה בגודל הטוב שעושים"

הוא אמנם כותב את זה בהקשר ישיר לעיסוק בתורה, אבל אני חושבת שזה שייך בכל תחום - העצלות נובעת מחוסר הבנה/ זכירה של הערך של המעשים שלנו, והחשיבות הרבה שלהם.

אם נגדיל את הערך של העניינים שלנו בעינינו, נרגיש טוב יותר כשאנחנו עושים אותם, וממילא לא נתעצל, וגם נהיה מלאים במשמעות.  

לי זה עזר, לא יכולה לומר שעקרתי מתוכי את העצלות עדיין, אבל חושבת שההבנה הזאת כבר הובילה אצלי לשינוי משמעותי 🙂

העצלות בעצם מפריעה לכל תהליך שאדם רוצה לעבור, ובייחוד גם לתהליך של התגברות על העצלות..

אולי כדאי להתחיל בקטן, משהו קטן קטן שבו מתגברים על העצלות, אבל בעקביות. כל יום.

ואחרי שזה משתרש אפשר להתקדם ולבחור עוד משהו, וכן הלאה עד שזוכים להתגבר לגמרי בע"ה.

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

אנחנו מדליקים בנחת

(עושים הכנות לפני, זה מיוחד!)

ואז שרים את המזמור למנצח

ואת ארוממך

ואחר כך יושבים מול הנרות ומתפללים

משתדלים להתבונן ולא רק להסתכל , כמה שיותר.

ארוחת ערב משתדלת משהו יותר חגיגי 

ולשלב בזה לימוד, שיהיה סעודת מצווה.
 

בעיקרון לא שאלתי אף פעם אבל אני מאמינה שבגלל שהחנוכייה היא חפץ של  מצווה (כמו ארון קודש , נרות שבת וכו) אז גם כשהיא מכוסה אפשר להתפלל עוד בזכות המצווה שקיימנו כאן.

הנרות הדולקים ולהתבונן בהם

אבל גם כשהיא מכובה, זה עדיין חפץ של מצווה.

האהוב עלי

חג ארוך אבל לא מחייב

בלי מלא סעודות

חורפי

הדלקת נרות כיפית

מפגשים משפחתיים

היסטוריה של ניצחון

עם גבורה נשית

מעבר למהות של החג,

בשבילי זה גם הפסקת התרעננות באמצע השגרה.

ולכן גם אם אין חופש מהלימודים/עבודה, אני אקח בעצמי חופש

א: כן

ב: כן

ג: יש

ד: מאוד, מורה דרך חיים.

ה: כל שאלה שקשורה איכשהו לרוחניות מלכתחילה

ו: כל שאלה שלא קשורה באופן ישיר לרוחניות הוא משהו שהתקדש בגלל משהו מסוים אבל ביסודו הוא לא רוחני הוא עם קשר רוחני.

וכמה רבנים שמשפיעים מאוד על העבודת ה' שלי והבחירות שלי בחיים.

למרות זאת לצערי הרבה שנים לא יצא לי להתייעץ אחד על אחד עם רב לגבי שאלות שהן לא הלכתיות.

באמת מרגיש שזה חסר, וזה יעד בשבילי בעז"ה

את הבנים והתלמידים שלהם, שהם גם סוג של רבנים שלי.

[יש לי רב אחד שהיה מאוד משמעותי בחיים שלי שעדיין חי, אבל כשהתבגרתי ובהשפעת אחד הרבנים שנפטרו ודוד שלי שהיה חברותא של הרב הנפטר, התרחקתי בצורה מסויימת מדרך הלימוד של אותו רב.

עיקר המחלוקת האם צריך ללכת בלימוד תורה ולמדנות מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כמובן שאני הכרעתי כדרך הראשונה, שלימד אותי הרב הזקן שנפטר ודוד שלי. יש לי גם מחלוקות אמנויות עם אותו רב, וגם בהשפעת הרב שנפטר ודוד שלי ניצלתי מאותם השקפות, אבל זה עניין יותר מזערי.]

יש לי רב ושמו עשיו, ויש לי רב ושמו עשב.

אולי בעצם בכלל אין לי. על כל פנים יש לי שיער.

משמעותי מאד, הוא מחובר לקרקפת.

האם הגיע הזמן להסתפר.

את כל שאר הדברים.

משמעותית לי מאוד ואוהבת את הגישה שלה לחיים,

אבל לא בקשר מאוד אישי איתה, היא נמצאת שם בשביל להתייעץ מידי פעם..

שואלת אותה שאלות רק כשאני מרגישה שאני לא מצליחה לענות לעצמי בכנות לבד.

רק אם היא אמיתית כי יש כל מיני מתחזות.

מסקרן לדעת מיהי.

מרגיש שפחות מפריע לך דברים שפעם הפריעו.

החיים עליות ומורדות.

חשוב לזהות לתפוס בזמן, לא להתבוסס ב'חטא'

לצמוח משם ולהפוך את הירידה- לתכלית של העליה.

לזכור שהירידה לא מגדירה את מי שאתה אסל ביא בבחלא נורת אזהרה לכיוון שלך כרגע..

נראה לי ששחיקה זה מצב שאין כל כך דרייב להמשיך, להתגבר, להוביל וכו'

אני חושב שבשני דרכים אפשר להתמודד במקביל 

אחת - לבלוע את הרוק, למשיך למרות תחושת החוסר שמלווה

שנייה - לראות איזה נקודה טובה נאחזים בה ויוצאים ממנה לדרך חדשה אחרת

אני חושב שאת העניין של הרגש אפשר ללמוד מילדים, נערים ומנשים (במיוחד מבוגרות). אפילו מגברים מבוגרים שיש להם אופי פשוט יותר.

לקחת מהם את הפשטות של הרגש, ולהכניס לתוכו את האורות של התורה והרוחניות שלך.

אתה צודק שזה לא יהיה כמו לראות את החת"ס בוכה בתיקון חצות, אבל גם זה משהו (ואגב, בדורות של החת"ס וגדולי החסידות, האופי הטבעי של האנשים היה תמים יותר ורגשי יותר, ככה שיותר קשה להגיע לזה היום).

לי חסר שלא פגשתי את הרב קוק.

לראות אותו, אולי קצת לדבר איתו, ולקבל וייב של ישן עם חדש, עבר עם עתיד, קודש עם חול, שכל חד יחד עם רגש חם, אהבה יחד עם קנאות, אמת יחד עם הכלה, כיסופים גדולים יחד עם סבלנות, ענווה יחד עם עזות דקדושה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, פשטות עם פלפול, פשט עם סוד, תורה עם מדע, חרדיות יחד עם לאומיות וחול, אשכנז יחד עם עדות המזרח, גלות יחד עם א"י. והכל יחד בכפיפה אחת מתוך דבקות שלמה בה'.

(מהספר שירת הי"ם על הרב חרל"פ שיום פטירתו השבוע ז כסלו)

קטע שאתם מתרגשים מזה

כי יש פה הרבה דברים- משהו רוחני שמתבטא בצורה מוחשית ואי אפשר להחליף אותו בהסבר פסיכולוגי או רגשי. חיבור בין העולם פה לעולם הנשמות. עולם הקבלה המעשי ולא רק הלמדני. חיבור מוחשי לעבר (האר"י). רבנים שהיו מחוברים בצורה מוחשית לא רק לקדושה שבטבע אלא גם לקדושה שמעל הטבע. וכמובן שזה יותר מרגש כשאלו הרבנים שאני הכי מחובר אליהם.

מילת המפתח כפי ששמים לב- מוחשי

ממה שאני מבין אתה מרגיש שזה נוגע במידת מה לחיים שלך ויש לך אפשרות לשאוב מזה השראה ב"ה.

הארמח"ל מביא במסילת ישרים בקנית מידת החסידות (פרק כ"א) שסיפורי חסידים זה העניין שלהם, י"ר שנזכה כל אחד בדרכו הוא להתחבר למעשיות מרוממות