כל הזמן להגיד את יכול אתה מסוגל. להאמין בהם

זה מה שהיה חסר. לא דירבנו אותי להצלחה והצלחתי סבבה אבל לא נתנו לי אהבה ואמון בי

א. החינוך היה בצורת אילוף, מאד לא מתחברת לשיטה, זה גרם לריחוק רגשי מההורים שנשאר עד היום. מה שכן היה נכון מבחינתי היה התנהלות של סדר וניקיון תקינים שהקנו לי הרגלים טובים וגם התנהלות כלכלית תקינה, לחיות ממה שיש, בלי פזרנות/ קמצנות.

ב. חשוב לי:

קשר טוב

תקשורת טובה

אווירה נעימה בבית

כנות ותקשורת ישירה

לתת דוגמא אישית טובה

ללמד אותם:

אהבה עצמית

להציב גבולות לאחרים

לסלול את הדרך שלהם בכוחות עצמם

לקחת אחריות על החיים

ג. כישורים מולדים

עזרה מקצועית לקשיים

ד. מה שכתבתי ב׳ב׳

ה. אם יש קשיים אני בעד לתת עזרה כדי לא להישאר מאחור

א. לימדו עצמאות מחשבתית , לא ללכת אחרי עדר, לא להתנהל מתוך דווקא.

נתנו ערכים. כן דרשו הצלחות אבל הדרישה גרמה לי להרגיש לחוצה וזהו. אז אני מהילדים לא דורשת יותר מדי.

ב. חשוב לי שיגדלו אנשים נורמטיביים.

ג. לא לצבור פערים. במיוחד ביסודי.

ד. להתחשב ברגשות שלהם.

ה. תלוי באיזה כיתה. תוכנית ביסודי לדעתי כל אחד יכול להבין. בתיכון חשוב לתת להם סביבה מתאימה , בית ספר שיש בו אווירה שכן צריך ללמוד, רמת לימודים סבירה, אווירה נחמדה.

מצד שני הורים צריכים לדעת להשלים עם העובדה שהילד שלהם לא תמיד מביא ציונים טובים, מקבל משרה הכי שווה, רוקד הכי יפה , מוקף במאות חברים...

אני מבינה שהתפקיד של ההורים הוא להיות - להיות נוכחים, להיות אוהבים, להיות הורים עם כל המשתמע מכך - וכל השאר כבר לא תלוי בהם, אלא בילדים שלהם ובקב"ה.

אי אפשר לגרום לילד להיות מצטיין בלימודים - אפשר להיות בשבילו כשקשה לו ולתת לו את התנאים ש*הוא* זקוק כדי להצליח ברמה *שלו*.

אי אפשר לגרום לילד להיות תמיד שמח ומרוצה - אפשר להיות נוכחים בשבילו בקשיים שלו, לא להיסחף אחרי הקשיים שלו, לתת לו את התנאים להתפתח מבחינה רגשית.

ומעל הכול מה שהורים יכולים לתת זו תפילה... תפילה שכל ילד יצליח במסלול שלו, ובעיקר שיראה שההורים רוצים בטובתו, גם אם לא לגמרי מצליחים להעניק לו בדיוק את מה שהוא חושב שמתאים לו.

זה מה שראיתי מהניסיון שלי כאמא וכבת וכאחות בכורה...

מה שחשוב לי מול הילדים שלי זה קודם כל דוגמה אישית כמו שראיתי בבית בעז״ה, וגם להיות להם מורת דרך ולעזור להם למצוא את הדרך שלהם להיות טובים. לא מתחברת לאדישות מול קושי של ילד. 

א. ההורים שלי השקיעו בנו מאוד!

מבחינה חינוכית ההורים שלי נאבקו שנקבל את כל הזכויות המגיעים לנו, והיה בהחלט על מה, החל מלקבל אותנו למוסדות טוסים ולהיאבק במלא דעות קדומות,

דרך מאבק במועצה לקבל הסעות, ועד טרלול איסופים אחרי חוגים (הייתי למשל בחוג תנ"ך מגיל מאוד קטן עד אמצע יסודי, בישוב בו היו מוסדות הלימודים, כי במקום המגורים לא היה תרבות תורנית)

בהמשך ויתרו על נוחות וכסף ועברו מבית גדול לדירה קטנה, כדי שנגדל בסביבה חברתית טובה יותר.

בגיל גדול יותר, אבא שלי השקיע המון שיוכל לממן לכל ילד לפחות תואר אחד. ב"ה השתלם וכולם מסודרים במקצועות טובים. (לא ברור מאליו)

בנוסף לזה היה חינוך ביתי אם אפשר לקרוא לזה, חינוך לערכים. דיברו איתנו הרבה על ערכים וחיינו את זה.

אם זה כיבוד הורים שההורים שלי שימשו כדוגמה, או אם זה דברים אחרים כמו חיבור לטבע, שאבא שלי השקיע בנו כל שבת טיול ביער והרבה באמצע שבוע גם, לימד אותנו ברבה חכמת חיים בטיולים האלו.

מסורת זה משהו חזק אצלנו במשפחה.

ב. חשוב לי מסגרות הכי טובות שאפשר, אני חושבת שזה מפתח ממש חשוב כי זה משפיע על הסביבה שהילד גדל בה. אז החברים ממשפחות טובות, חשוב לי השתתפות בתנועת נוער והתנדבויות. חינוך למצוינות. לעשות את מה שעושים הכי טוב שאפשר.

חשוב לי שהילדים יתחברו למהות של הדברים (בהתאם לגיל כמובן) לכן משתדלת להסביר ולשקף כמה שיותר דברים ופעולות ובחירות למרות שזה קשה.

ג. דבקות במטרה, שאיפה ליותר, עידוד למצוינות, ובפרקטיקה, להקדים את הלימוד בכיתה. לפתח ביטחון עצמי, ואז זה כבר מעגל שמזין את עצמו.

לכן חשוב לי ללמד בסיס טוב בקריאה וחשבון לפני כיתה א', ומשתדלים להיות עם יד על הדופק בכל הקשור ללימודים, לא רק לידע עצמו, אלא גם לחוויה ואם יש תאקלים מול מורים מסויימים, לעצור את הכדור שלג לפני שהידע הלימודי יפגע ואז גם הביטחון והמוטיבציה.

מבחינתי מצויינות זה לקבל קצת יותר נקודות מהציון הרגיל. להשיג את העוד קצת בזכות מאמץ והשקעה.

זה יכול להיות לשפר מ70 ל75 או מ90 ל95.

ד. מבחינה רגשית, לאפשר מרחב התנסות, שיטת האסימונים. ככל שלילד יש יותר אסימונים, כך יוכל לאפשר לצמו מרחב גדול יותר בהתנסות, וכך יוכל לצבור יותר הצלחות שיכניסו לו יותר אסימונים בחיים.

יש שלב שלא משנה מה ההורים יעשו, כמות האסימונים שהם יוכחו לתת לילדיהם לא תהיה משמעותית והיחד יצטרך לייצר לעצמו מקורות הכנסת אסימונים.

לכן חשוב כ"כ החל מגיל מאוד קטן ועד גיל חטיבת ביניים לתת הרבה הרב אסימונים, כאשר בגיל קטן בעיקר נותנים ואח"כ עם הזמן מלמדים את הילד לייצר אסימונים.  מלמדים לייצר חברויות, לפתח נקודות חוזקה,להאמין בעצמך, עם לימוד של לקום ממשברים ולהתמודד עם אתגרים מבלי להפסיד המון אסימונים.

ה. לא מתחברת. שאיפה למצויינות זה משהו שמאוד חשוב לי בחיים. להיות הכי טוב שאתה יכול להיות. אני לא שואפת להיות משה רבינו (כמאמר זושא) ולא מצפה מהילדים שלי להיות מה שלא הם. אבל אני כן מצפה מהם להיות הכי טובים שהם יכולים להיות. וזה מתבטא בין השאר גם ביכולות לימודיות.

אפשר לנצל"ש לשאלה?

תוכלי לשתף איך את בעצם מלמדת את הילדים ליצור חברויות? לפתח נקודות חוזקה? ועוד כמה שרשמת? 

בהתחלה זה ע"י השלכה על משהו אחר,

למשל חיות ואפילו חפצים.

הרבה פעמים מתוך סיפור.  מסתכלים על הציורים ולומדים גם מהם.

מאוד חשוב לי ללמד אותן לתת פרשנות נוספת לסיטואציה.

למשל החברה לידי ולא אמרה לי שלום.

אולי היא לא אוהבת אותי, אבל יש גם פרשנות נוספת, אולי היא לא ראתה אותי או שאין לה מצב רוח וזה לא קשור אלי.

לומדים להציג את עצמי, להזמין למשחק, לאפשר לשני מרחב בחירה.

למשל כשבאים לילד ושואלים רוצה לשחק איתי תופסת, אז כבר החלטנו איזה משחק.

יותר נעים לשאול אותו במה הוא רוצה לשחק. ואם הוא לא יודע אז להציע משחק.

בנוסף לומדים להפחית שימוש ב"תמיד" ו"אף פעם"

תמיד היא עושה לי ככה...

אף פעם הוא לא...

במקום זה להגיש על מה שקרה עכשיו.

לגבי ניתוח סיטואציות, לפעמים ילד בא ומספר שקרה משהו, בהתחלה אני נותנת להם לספר איך שהם רוצים, ואח"כ מוסיפה שאלות.

למה זה קרה?

מה קדם לזה?

מה הצד השני הרגיש?

מה אתה הרגשת?

האם היה אפשר לעשות אחרת..

אם אני רואה נקודה שהם נתקעים עליה, אני מציינת את זה לעצמי, ואז בכל מיני הזדמנויות הנקודה הזאת עולה ומדברים על זה לא בהקשר הספציפי למה שקרה, ואז יש יותר פתיחות לשמוע וללמוד.

בנוסף לומדים לשים לב לשפת גוף. שלהם ושל אחרים. מה משדר ריחוק ומה משדר קירוב.

מסתכלים הרבה בציורים.

משתדלת להרחיב את אוצר המילים שלהן בקשר לרגשות. יש לנו כמה ספרים שמהם לומדים שמות של רגשות. אני מאמינה שילד שיודע לבטא מה הוא מרגיש, יודע גם לווסת את אותו רגש. כי הוא מבין מה עובר עליו. זה עוזר גם בחברויות.

בנוסף לומדים עם הזמן לראות את החיים בעוד רובד.

למשל אם הייתה מריבה ועכשיו ילד שלי מאשים את היחד השני במשהו. מה יוצא לי מזה?

אם לא אדבר איתו מי יפסיד מזה?

למשל לפני החג בת ה7 סיפרה שילדה סכסכן בינה לבין חברה אחרת,

והיא כעסה על שתי הבנות. אז אחרי שנתנו מקום לכעס, שאלתי בזהירות מה הלאה.

היא עמדה שהיא אף פעם לא רוצה ללכת לחברה הזאת. (לא זאת שסכסכה אלא החברה המקורית)

שאלתי אותה איך ההחלטה הזאת תסייע לה בהמשך ומי מפסיד מזה.

ואז אחרי כמה שאלות מנחות הגענו למסקנה שבהחלטה הזאת היא מענישה את עצמה.

ככה כל שנה לומדים עוד עד שיודעים להתמודד ולהחזיק חברויות, וגם לשחרר בלי טינה חברות שפחות טובה לנו.

לומדים גם מגיל קטן לומר מה לא נעים לי. לא נעים לי שאת צוחקת על.. ככה ה' ברא אותי, אני אוהבת את עצמי כמו שאני.

נגיד יש לי בת שקטנה בשכבה ובהתחלה היו אומרים לה את בת 6 ואני בת 7. לימדנו אותה איך להתמודד עם זה.

בעיקר היה חשוב לי שננסה לנתח מה מביא ילד לומר את הטיעון הזה, כי אם היא תבין, היא כבר תגבש דרך התמודדות שנכונה לה.

לגבי לפתח נקודות חוזקה- יש דברים שאני מזהה אצל הילדים ואני אומרת להם את זה, ויש דברים שהם חושבים על עצמם. למשל ילד שאומר שהוא טוב בלצייר וזה לא משהו חד פעמי, אני מתייחסת ממש ברצינות לנושא ומציעה לקנות לו ערכה מקצועית יותר לציור.

או ילד שאומר שהוא טוב בחרוזים, אני נותנת לו הזדמנויות להביע את זה. כלומר לא שופטת על התוצאה אלא מחזקת את המקום שהוא נמצא בו כרגע. לפעמים זה חולף ולפעמים זה נתפס.

א. מה הכוונה "חינוך הכי טוב שאפשר"? לפעמים רמה דתית ומצוינות לא הולך ביחד כי לימודי ליבה וכו' או שאני לא בעניינים? אשמח לדעת!

ב. אפשר הסבר למשהו שאת משקפת לילדים?

ג. איך מלמדים בסיס טוב בקריאה וחשבון? יש לך המלצה לספרים? למשהו שאת נעזרת בו? ונניח אם אני לא טובה בחשבון איך לעזור להם כן להיות?

ד. איך עוצרים תקלים מול מורים? בצורה חכמה..

ה. אדם גדול שכבר נפגע ממערכת החינוך וסומן תמיד כמתקשה בלי שההורים שמו לב לזה או פיתחו מול זה משהו - מה המלצתך אליו כיום? שהוא כבר גדול..

תודה רבה!! 

א. לא מעניין אותי מה לפעמים, אני מחפשת בתי ספר טובים לילדים שלי, בסוף אני צריכה מקום אחד בבית ספר אחד, אז לא משנה לי מה יש בכל האחרים.

וכן, אפשר למצוא מוסדות לימוד מעולים.

ב. נניח מתלבטים אם לנסוע קרוב או רחוק. הגדולים רומים רחוק, אני משקפת את היתרונות והחסרונות, ומה עדיף לכל אחד, ואז הם מבינים שרואים אותם גם אם לא מקבלים את ההעדפה שלהם, וזורמים עם ההחלטה השניה,

אחרת היו מבקשים לנסוע רחוק, היינו אומרים שלא, היו עונים שהקרוב תינוקי ולא בא להם להצטרף.

או נניח אחד הילדים עושה קולות אזעקה, האחרים נבהלים, אני משקפת לו מה האחרים מרגישים. הוא עונה שהם סתם פחדנים, אני משקפת שזה לא משנה סתם או לא סתם, פחדנים או לא,

מותר לפחד וצריך להתחשב בכולם.

הילדים פותחים את המקרר 30 פעם ביום וטוענים שאין אוכל.

אני מפרטת להם כל מה שבישלתי וקניתי. ומציעה להם עוד דברים שהם יכולים לגשת לקנות מצרכים ולבשל אם בא להם.

אני משקפת את התחושות שלי שלא נעים לי התלונות. הם משקפים שזו לא תלונה כלפי אלא תיאור מצב.

יחד חוזר הביתה ב20:00 שזו השעה שהקטנים נכנסים למיטות ומתחיל להכין משהו לאכול, אני מסבירה שזה לא הזמן המתאים, אבל מסבירה גם למה, כי הקטנים יתגרו וזה יצור בלאגן ולכן צריך לתכנן זמנים שמתחשבים בכולם.

אז או שבאים לאכול עם כולם ב18:30 או שמבשלים ב20:30 אחרי שהקטנים נרדמים.

בעיקרון אני יכולה לספר להם על הכלל בלי להסביר מה עומד מאחוריו, אבל אני חושבת שככל שיותר משקפים דברים, יש חיבור יותר טוב גם למעשה ובכלל החשיבה וההתחשבות (בדוגמאות האלו) מתפתחת מעצמה.

או אם אני משקפת להם כל מיני דברים לטובתם למשל עדיף לקחת גקט אם יהיה חם נשאיר אותו באוטו, אן יהיה קר נוכל ללבוש,

פעם, פעמיים, שלוש, הם מבינים את העיקרון לבד וזה מפחית התנגדויות וקיטורים מהסגנון של סתם סחבתי אמרתי לך שלא יהיה לי קר..

לגבי לשקף זה יכול להיות אפילו שאני משתפת אותם שאם אני לא מצליחה לישון טוב אז אין לי סבלנות והן המפסידים מזה ולכן כדאי להם לשים לב לא להעיר אותי סתם (בהתאם לרמת הגיל כמובן).

לימוד קריאה וחשבון כהכנה לכיתה א'- יש המון חוברות ואתרים. אני אוהבת את שיטת הפירמידה, ואת האתר של חגית פרנקל לקריאה. גם באתר אזמרגד ונגבה יש חומרים מעולים.

מהאתר של חגית אני מדפיסה את המשחקים, ומשחקים בזה בשבתות. (פעם פירטתי את סוגי המשחקים אם מעניין אותך אחפש קישור לשרשור, היו שם עוד הרבה רעיונות מוצלחים)

בחשבון קונה חוברת עבודה לפי רמה ובהתאם לנושאים משחקת איתם.

למשל מלחמה זה משחק מעולה כבסיס ללימוד חשבון.

לפעמים אנחנו משחקים מלחמה בקלפים של טאקי כדי שצורת המספרים תהיה ממש חלקה.

בנוסף לימוד מתמטי לא מתחיל כהכנה ל..

כבר בגיל מאוד קטן, מבקשים מילד להביא שני מלפפונים, 3 עגבניות, ממה יש יותר?

כמה ירקות יש? אם נוסיף פלפל כמה ירקות יהיו לנו? בכמה צבעים?

אם נוציא 2 תפוזים ונחלק למשה, דינה, לאבא ולך, כמה כל אחד מקבל?

כשסופרים זוגות של משחק זיכרון, לומדים לספור בדילוג של 2, מלמדת שקוראים לזה מספר זוגי.

ואז עושים חידה, אם אסור להגיד את המספרים הזוגיים, איזה מספרים נשארו לנו?

זה בגדול ככה מתוך החיים מלמדים עקרונות בחשבון. יצא לי ללמד ילדה אחת שכל א'-ב' היה בנוי מסגרים, אז לימדתי אותה בצורה יותר שיטתית. בדקתי בתוכן של ספרי הלימוד מה החומר שצריך לדעת וחיפשתי סרטונים להסבר ביוטיוב והמחשות. ומתוך הסרטונים המצאתי משחקים שנוכל לתרגל,

למשל המשולש הזה שמסמן גדול קטן, <>

אז ציירתי סמיילי בפרופיל כמו פקמן, והדגשתי את הסימון של הפה הפתוח, והסברתי שפקמן רעב והוא רוצה לאכול בפעם אחת את המספר הכי גדול.

ואז פתחתי שני קלפי מספרים אקראיים של טאקי,

והיא הייתה צריכה לבחור את הפקמן הנכון.

ואז כשעשינו בחוברת לימדתי אותה לעשות פקמן פותח פה בעזרת הידיים, ואז לצייר רק את הפה בדף.

או ילד אחר שפספס את כל הלימוד על זווית ישרה, קהה, חדה. והיה צריך להשלים הכל עד משולשים.

מצאתי משחק מחשב שנקרא עיר הזויות או משהו כזה, ואחרי שראה כמה סרטונים נתתי לו לשחק בזה.

תוך יומיים השלים חומר של חודש.

בכללי תקופת הזומים של הקורונה ואז המלחמה לימדה אותי שמה שמלמדים בכיתה בכמה שעות, ילד יכול להשלים ב10 דקות, ויש את כל החומר קיים לא צריך להמציא כלום, רק להשתמש בסרטונים מושקעים להקנייה ותרגול.

היום עם chatGPT גם מאוד קל לאתר סרטונים טובים.

לגבי לא טובה בחשבון, אז תלונ מה הכוונה, אם את לא טובה אינטואיטיבית בחשבון, אז באמת לא יודעת.

אבל אם יש נושא מסויים שאת לא זוכרת איך פותרים, מספיק לדעת מה השם של הנושא ולחפש סרטונים. לא צריך להסביר כלום.

למשל הבת שלי באה עם דף של תרגילים בחילוק ארוך, אני ובעלי ניסינו להסביר כמה דרכים והיא טענה שזה לא מה שנלמד בכיתה. שאלתי בווטסאפ בכיתה איך קוראים לשיטה לפתרון וענו לי חילוק מקוצר.

משם ועד למצוא סרטוני הסבר טובים לקח לי 5 דקות וחסכנו המון תסכול.

שמתי לה כמה סרטונים, היא בחרה מה שהיה נראה לי הכי טוב בשבילה.

בהתחלה אמרתי לה שהיא רק צריכה להקשיב ולא לעשות כלום. שמתי על הילוך איטי, כדי שהיא תספיק לקלוט. אח"כ ביקשה שוב לראות ברצף.

רק בפעם השלישית עצרנו אחרי כל שלב (כל עשר שניות בערך) והיא תרגלה בדף עד שקלטה את הרעיון.

המשך יבוא בע"ה אם אספיק היום 

תאקלים מול מורים- מנסה להבין את השתלשלות העניינים. לשמוע את שני הצדדים בראש פתוח (ואם יש אז גם צד שלישי, ואם צריך אז גם מחנך/ת)

מדגישה לכולם שהמטרה היא להסתכל הלאה ולנסות להתקדם.

משקפת לילד עצמו שמי שנפגע מהתאקל זה קודם כל הוא בעצמו.

המורה מקבל את המשכורת שלו בין כך. רק התחושה והפסד מהשתתפות בשיעור פוגעת בעיקר בילד.

אני מנסה לכוון לסולחה מבלי להצדיק את אחד הצדדים.

ברור לי שיש אמת באיך שכל אחד מסתכל על זה, אבל המטרה שלי היא לא חקר האמת, המטרה שלי היא לקדם את הילד שלי.

תמיד קיבלתי מענה אם לא מהמורה עצמו, אז מהמחנך על הדרך שהצעתי כדי להתקדם הלאה.

הייתה רק פעם אחת שזכורה לי של מורה שלא שיתפה פעולה והיא זאת שסבלה ממש במשך חודשיים עד סוף השנה כי הבן שלי עשה לה טרור מתוחכם ולא ויתר לה כמו שהיא לא ויתרה לו.

כל מה שאמרתי לה שיקרה אם היא תבחר להתעקש על הדרך שלה, אכן קרה. אבל בגלל שהמחנך היה מעורב לא חששתי מהעבודה מרחיקת לכת.

כן הייתי פתוחה לקבל התנצלות שלה בפני הילד וניסיון לפתוח דף חדש אבל היא לא רצתה וככה נגמרה השנה.

חוץ מזה כל התאקלים טופלו על הצד הטוב ביותר.

צריך גם ממש להתפלל למחנכים טובים, זה מפתח להצלחה. מול מורים מקצועיים אפשר להפעיל את המחנכת.

בנוסף עוזר לשתף עוד לפני שקורה פיצוץ.

למשל על המילואים ישר שיתפתי, ואפילו ביקשתי שיחות עם היועץ/ת

ידעתי שזה לא יקרה אבל היה לי את זה כקלף  לשלוף במקרה הצורך. ובאמת השתמשתי בזה פעם אחת, כשאחד הילדים "איבד" את זה ואמר משהו למורה, משהו שחד משמעית לא אומרים.

אז לפני שזה יגיע להשעיה ובלאגן

ישר התקשרתי למחנך ושאלתי אותו מה קורה עם השיחה שביקשתי עם היועץ ולמה בית ספר לא מספק תמיכה לילדי המגויסים ואיך הם מצפים שאמא בזמן מלחמה עם ילדים קטנים תטפל בכל הבעיות כשאבא לא בבית ולמה ולמה..

ואז המחנך ענה לי שהוא יקח את הילד לשיחה, אבל כבר השיחה באה ממקום אחר, ולא בטון של עוד שניה מעיפים אותך,

אלא בטון שאתה ילד כזה טוב, חבל שאתה הורס לעצמך וכו'.

אז זאת דוגמה יחסית קיצונית אבל תמיד שהרגשתי שילד לא בתקופה הכי טובה, שיתפתי את המחנך מראש וביקשתי להחמיא גם על דברים קטנים כדי לא ליצור הידרדרות.

למשל ילדה שהשתדלה מאוד להגיע בזמן לכיתה והצליחה ב60%, היה לי חשוב שלא יעירו לה על ה40% שלא הצליחה אלא יחזקו את ה60% שכן הצליחה וזה עבד.. הילדה באה בהתרגשות לספר שהמורה ממש שמחה שהיא הצליחה להגיע בזמן, והחוסר הצלחה התגמד. שזה משהו שמערכת החינוך בד"כ לא כ"כ מצליחה בו. הצלחות אם בם לא יוצאות דופן הן מתמסמסות, ודווקא החולשות יותר מורגשות.

למשל סופרים את כמות האיחורים ולא את כמות ההגעה בזמן.

ה. אם הוא עדיין במערכת החינוך- אז כדאי לבחור מסגרת שמתאימה לאופי ולכישורים שלו, זו תקופה שאפשר לפרוח בה וחבל לנבול. בנוסף אני מאמינה שאם יש דרכים להקל (כמו ריטלין) אז כדאי להשתמש על אף החסרונות כי זו תקופה שהביטחון עצמי מתעצב בה.

אם סיים את תקופת מערכת החינוך- אז מה שהיה לא רלוונטי. אולי יש משקעים שצריך לטפל בהם. זה כבר תחום נפשי טיפולי ואני לא רוצה להגיד סתם דברים,

אבל בהנחה ויש יכולת להתגבר, אז לקחת אחריות על החיים ולהבין מה נכון לי ואיך הכי טוב לי ללמוד דברים ולהשקיע בזה.

מקורות ידע לא חסר היום. החכמה היא לדעת מה שיטת הלימוד, איך להנגיש את המידע, מה הדרך שתהיה נכונה עבור מישהו מסויים.

אם צריך אפשר גם לעשות מכינה ולשפר בגרויות.

אם רבי עקיבא התחיל ללמוד אותיות בגיל מבוגר, והצליח להעמיק בתורה ולהעמיד תלמידים הרבה, אז כל אחד יכול לפרוץ את תקרת הזכוכית שלו.

הרבה אמונה וסביבה תומכת. ואם צריך גם ליווי מקצועי (כמו קאוצר)

השאלה בעצם מה מפריע לו שמערכת החינוך סימנה אותו? על מה זה משפיע היום בחייו הבוגרים?

על האמונה בעצמו? הציונים הנמוכים מהווים מכשול? יש לו קושי בלימודי המשך?

למה בעצם צריך לומר לו משהו?

שאני ממש אוהבת לקרוא אותך.

את כותבת כל כך ברור ועם דוגמאות ברורות...

ואת נשמעת אמא מדהימה! באמת!!!

מושקעת בילדים ומסורה להם שזה מטורף שאת עוד עובדת במשרה תובענית ומצליחה להיות פנויה להכל ברמה הזאת.

וגם נשמע שיש חכם בית ספר מדהים מדהים! זה כל כך לא ברור מאליו שברוב המקרים המורים משתפים פעולה ושיש כזה מענה. משמח לשמוע

מעריכה מאוד❤️

ומצטרפת לכל הכותבות לך שכיף לקרוא אותך!!

את נשמעת אדם מדהים.. 

היום היא בת 12

והתשובה שקיבלתי זה שהדרך היחידה לגדל ילדים "איכותיים" זה להיות איכותיים  בעצמך..  

וכבר אז זה עיצבן אותי, כי לא מרגישה מספיק טובה ומה לעשות שבינתיים צריך לגדל אותם??

אבל אחרי 12 שנה של ניסיון אני אומרת לך שזה הדבר היחיד שעוזר, תהיי את המבוגר שתרצי לראות בילד שלך, ולצערי אי אפשר לזייף..

(אני בתקופה של תסבוך אישי שמרגיש לי שאני פשוט עושה עוול לילדים שלי ושהם חומקים לי מבין הידיים רק בגלל שאנחנו לא מספיק טובים וזה פיזית שורף לי בלב)

למה את מניחה שזה עוול לילדים?

הקב"ה נתן אותם לכם

לא יכול להיות שאתם לא "מספיק טובים"

תמיד טוב לשאוף להתקדם ולהשתפר במסגרת מוגבלות היכולת

אבל אתם הכי טובים לילדים שלכם

ויותר מזה-שווה לבדוק איך את מודדת מבוגר איכותי

ההורים שלי על הנייר אולי לא נשמעים כאלה "מוצלחים", גם לי היתה מלא ביקורת עליהם ויש לי אחים עם בטן מלאה על כל מיני דברים

בשונה ממה שכתבו פה למדנו בבית ספר הקרוב לבית בשכונה לא הכי הכי, לא הלכנו לשום חוג, היינו ב"ה הרבה ילדים ורוב הזמן "גידלנו את עצמנו"

כמובן הם היו שם במקומות שהיה צריך

והלימודים לא כזה עניינו את ההורים שלי (אבל בורכנו ב"ה ביכולת אז אולי בגלל זה)

היום אני יודעת להתמקד בטוב שהם העניקו לי ויש ממנו הרבה ב"ה

אחד הדברים המשמעותיים היה דווקא העצמאות וזה שלא הובילו אותנו יד ביד צמוד מדי 😉

ורוב האחים יצאו מאוד "מוצלחים"

חלקם יצאו "לא מוצלחים" (על הנייר, כן. אני מאמינה שפשוט זה המתנות שהקב"ה נתן להם ומהיכרות קרובה אני רואה שיש להם המון הצלחות ואיכויות ייחודיות)

ומטבע הדברים זה דווקא אלה שבהם הכי השקיעו כי מראש הם בורכו באתגרים וקשיים

אני מסכימה איתך שעיקר העבודה צריכה להיות על עצמנו.פשוט להיות מודל לעבודה , להתמדה, להשקעה, לאמונה

וכמובן גם חושבת שכן יש לנו תפקיד להעניק להם חינוך טוב וגם יכולות ומיומנויות כמה שאפשר

כל ילד והצרכים שלו

אבל בעיני- זה לא מה שיקבע אם הם יצאו מוצלחים או לא. יש להם את המסלול שלהם

וגם -וזה קצת פחות נעים לחשוב על זה - מחקרית, אחד הפרמטרים שהכי משפיעים על הצלחה בלימודים ובקריירה זה גנטיקה. (כן גם על עצמנו)

יש לנו תפקיד חשוב לאפשר להם לממש את הפוטנציאל שלהם במקסימום

אבל הפוטנציאל שלהם מוגבל ברמה מסוימת באופן מולד.

וזה בסדר

וגם להורים עם נתונים גבוהים יכול להיוולד ילד שפחות

וכנל הפוך

כי זה לא איזה גן ספציפי זה מכלול רחב

אני גם באה מבית כזה כמו שלך.

הרבה ילדים והורים שלא כל כך היו מעורבים.

בלי יותר מידי זמינות לילדים,לא דחפו אותנו למצוינות אף פעם וכולנו יצאנו פחות או יותר כמו אצלכם.

מה שההורים כן השקעו בנו זה ערכים,התנדבויות עזרה לסביבה וכו'

ולזה אני קוראת איכות

פחות מכמה השיגו במבחן

אני חושבת שאין דבר כזה להיות הורים מוצלחים,

אני כן חושבת שמתוקף זה שאנחנו בני אדם מותר לנו לטעות,לכעוס שלא במקום לפעמים להיות עייפים ולהגיב מהבטן,וכ'ו.

זה גם מלמד את הילדים שמותר לטעות והתנצל וגם שאבא ואמא הם בני אדם וכן אם זה חריג או קורה מידי פעם הם רק משתפשפים ולומדים בעצמם.

וההורים משתדלים לשקף להם את הסיטואציה שקרתה

(זה גם כן סוג של התפתחות רגשית)

וכל זה זה שהאוירה בבית באופן כללי היא לא כזו,

היא אוירה טובה ומאפשרת.

תקופות קשוחות יש לכולם מידי פעם וזה לא מעיד על כלום

אף הורה לא נולד מושלם ולא יהיה מושלם אף פעם

הורות זה תהליך וזה מסע בפני עצמו.

אלא להיות אנשים טובים, רגישים, מביעים רגשות, עם תקשורת בריאה, שירגישו שיש להם את המקום הבטוח..

לא מרגישה שאנחנו מצליחים בזה כרגע כי לנו כנראה יש בעיה בקבלה העצמית שלנו,  משהו בהתבגרות שלנו לא עבד עד הסוף.. וזה משפיע על הילדים ללא ספק. גם בתקופות טובות יותר זה ניכר.

מנסה כל הזמן לפשפש ולהתקדם אבל השורש לא הגיע לפתרונו ובינתיים הם גדלים ע"פ החוסר הזה לצערי 

זה לא אומר שזה לא קורה...

זה אומר שכן יש מודעות שזה כידוע חצי פיתרון

אז בטוח שאת בדרך לשם...

דבר שני לכל אחד בעולם יש את הדרך שלו

גם לילדים שלך יש את הדרך שלהם.

הם נולדו לך כי את הכי מושלמת עבורם ועבור המסע שלהם לעולם.

ההצלחה שאת מדברת עליה לא נכונה לכולם בצורה רוחבית כי לכל אחד היא שונה.

בטוח שאת מחנכת לערכים שחשובים לך,

ומשתדלת להיות בעצמך אדם טוב,

את לא צריכה להוסיף לעצמך רגשות אשם בעניין כשאת עושה את הדרך שלך לשם. (בתור אימהות ממש לא חסר לנו רגשות אשם)

הילדים שלך יגדלו ורק יעריכו את הנסיון של להיות טובה יותר בשבילם💞

אני פשוט חושבת שאנחנו לא דוגמא מאוד טובה כרגע בהרבה תחומים, ובאמת מאחלת להם לפגוש מבוגרים אחרים משמעותיים יותר ללמוד מהם

גם לגבי הדוגמה האישית.

וגם לגבי הערכים שלי.

בדוגמה האישית אני לא האדם הכי סבלן בעולם וגם לא מכיל יותר מידי אני יותר קצרת רוח ועצבנית.

אני הרגשתי אחרי שהתחתנתי שאיבדתי את הרב המוחלט של הערכים שהאמנתי בהם, לקח לי זמן להבין שהם פשוט השתנו.

מה ששינה את החשיבה שלי היו הילדים עצמם

הבת שלי שהיא גדלה פשוט אמרה את זה בפה מלא,והייתי בהלם כל מה שהרגשתי וחשבתי שאני לא דוגמה ולא מחנכת כמו שצריך היה לא נכון מבחינתה.

יש לה ביקורת ( בכל זאת גיל ההתבגרות וכו' )

אבל היא פשוט מלאת הערכה כלפינו כהורים.

ותאמיני לי שכעסתי עליה אינסוף פעמים כשהייתי יכולה וצריכה להבליג,

שלא הקפדתי איתה על דברים בסיסיים שהיתי צריכה ללמד אותה,וכו'.

אני פשוט אומרת לך חכי אולי עוד תופתעי.

לפעמים נדמה לנו שאנו רואים את המציאות נכון ושופטים את עצמנו בחומרה רבה.

כשמסתכל מהצד זה בכלל נדמה אחרת לגמרי.

אני בלמידה מתמדת בהורות ובהתפתחות האישית שלי 20+ שנים, תמיד יש משהו חדש ללמוד ולעשות שינוי שלא צלח קודם.

דוגמא אישית טובה היא אכן חשובה אבל גם אם לא מצליחים להיות מה שרוצים, הדרך הזו של ניסוי וטעייה, חשובה לא פחות כדוגמא אישית לילדים, להודות בטעויות ובחולשות, לנסות להשתפר שוב ושוב כצמיחה ולא כהלקאה עצמית.

אלא נקודה פנימית בי שמפריעה לי להתקדם, גם את הצעדים הקטנים האלה שאת מדברת עליהם..

והייתי בכמה טיפולים וכמה סדנאות עוד לא הצלחתי לפתור את הנקודה 

הורים איכותיים זה בסיס מעולה,

אבל יש לא מעט ילדים שפרצו עם הצלחות למרות שהייתה להם ילדות לא משהו בלשון המעטה.

לילדים יש חיים משלהם, ובשלב מסויים מקבלים גם ממקורות אחרים וגם בונים בעצמם מעגלי תמיכה בעצמם.

לא הכל קם ונופל על איכות ההורים.

אפשר להיות הורים גרועים ובינוניים ושהילדים יהיו מוצלחים, ואפשר להיות הורים מדהימים, והילדים יעברו את הדרך שלהם. רואים את זה שאצל משפחות מעולות יש ילדים מכל מיני סגנונות.

אני כן חושבת שהורה שאכפת לו מהילד שלו יעשה כל מה שתלוי בו, אבל זה לא אומר שאם יש תקופות פחות טובות העתיד של הילד אבוד.

בנוסף כמו שכתבו לפני, ילדים שרואים את ההשתדלות והמאמץ לומדים מזה גם לחיים. בסוף גם להם יהיו התמודדויות.

חוץ מזה שכשיש בעיות, יש בעלי מקצוע לתמיכה והדרכה, ההורים לא מכוונים את הילד לבד. זה בסדר גמור לומר אני לא יודע איך להתמודד עם זה, נלמד ביחד אצל מישהו אחר.

אבל לדעתי בסיס של תקשורת וקבלה עצמית הולך עם הילד לא משנה אם הוא לא ממשיך בדיוק בדרך של ההורים, שהוא יהיה אדם טוב במהות שלי, שישמח בעצמו ובחיים שלו ויהיה רגיש לסובבים אותו. מסתבר שזה לא כל כך פשוט.

והיינו בהדרכות ויעוצים, הנקודה זו לא הילדים זה אנחנו, נקודה שלא הצלחנו לפתור עדיין, למרות טיפולים ויעוצים..

בע"ה ממשיכה להתפלל שתגיע הישועה 

אפשר ללמוד גם ממקורות אחרים ולא רק מההורים. ובכלל לפני שני דורות המילים האלו בכלל לא היו בלקסיקון של דור ההורים ובכל זאת גדל דור נהדר, אולי יש חסכים מסויימים אבל בסה"כ מתמודדים לא רע והחיים איכותיים מאוד.

במיוחד שהיום יש קורסים נגישים ולא הכל בנוי על מה שמכירים מהבית.

אם יש שאיפה להיות במקום של קבלה עצמית ותקשורת מיטיבה, ומנרמלים את זה, אז גם אם לא חיים לפי זה, זה עדיין פותח פתח לילדים לקבל את הערכים האלו הלכה למעשה ממקורות אחרים.

גיל 12 זה עדיין גיל שמקבלים בעיקר מהבית, אבל בהמשך מקבלים גם ממקורות אחרים.

אם ילד יודע שהערך הזה חשוב, הוא כבר ימצא בעצמו איך ליישם.

אגב אני לא ראיתי דוגמה של תקשורת וקבלה עצמית בבית הורי, פעם ראשונה שנחשפתי לדרך אחרת הייתה בגיל תיכון ששם התחלתי לשים לב לאפשרויות אחרות אצל משפחות אחרות, משם התפתחה השאיפה ועם החיים התפתחה היכולת אז ממקור ראשון אני יכולה להעיד שזה בר שינוי מבחינת הילד.

כל זה לא סותר שאכן כדאי להורים להשתפר בדברים האלו בשביל איכות החיים שלהם, אבל אפשר להוריד את שעון החול ולנטרל את הקשר לילדים שגדלים, קשה לעשות תהליכים מתוך לחץ, צריך למצוא את הזמן הנכון והבשלות לעבור את התהליך, וככל שמתבגרים קשה יותר לעשות שינוי כאלו, אז עוד יותר זה צריך לבוא בזמן נכון להורים בלי קשר למה שעובר על הילדים.

אני חושבת שהפרדה בין הדברים יכולה לסייע להתקדמות.

בהצלחה רבה!

הבעיה היא לאו דווקא החוסר קבלה עצמית, אלא הנגזרת שלה, זה לא שאני מסתובבת בבית ואומרת אני לא מקבלת את עצמי אבל אתם ילדים תדעו שאפשר אחרת.

זה פשוט משפיע על איך שאני תופסת את עצמנו ומזין את עצמו לאיך ש ילדים תופסים אותנו.

(אם אני מחפשת אישור חיצוני לכל פעולה שאני עושה ברור שזה מחלחל לילדיםגם בדרכים עקיפות)

מנחם אותי שזה מסע לחיים ובסוף הם יגדלו ויש להם בחירה חופשית, ממשיכה להתפלל שהאסימון ייפול והשפע יתפרץ

מחפשים אישור חיצוני לכל דבר

זה יכול לנבוע מ:

1. חוסר בטחון עצמי ופחד לטעות

2. רצון לרַצות

3. רצון לקבל אישור מהסביבה

אפשר לעשות אימון סביב הנושאים הללו:

1. הבנה שטעויות הן דבר טוב, אפשר ללמוד ולהתקדם מהן. הפחד לטעות הוא המעכב הגדול בהתפתחות אישית

2. הבנה שריצוי פרושו לחיות חלומות ורצונות של אחרים, לכן זו דרך שפוגעת ביעדים וברצונות האישיים.

3. הבנה שלכל אדם יש יתרונות וחסרונות, גם אם הוא חכם בנושא אחד הוא יכול להיות גרוע בנושא אחר, לכן דעה של אחרים לא יותר טובה מדעה עצמית. עדיף לטעות בגלל החלטה עצמית מאשר לטעות בגלל דעה של אחרים.

שולחת חיבוק

אם אני זוכרת נכון כתבת על זה פה פעם, ואני חושבת שההלקאה העצמית והשיפוטיות הן אבן נגף בדרך להצלחה, בדרך למקום שאת רוצה ושואפת להיות בו. זו כשלעצמה מטרה ראשונית שהייתי מנסה להשיג, וממנה יכול להיפתח הסכר.

לא להשלים עם המציאות הכואבת כוויתור, אלא להבין שבתוכה את עושה את הכי טוב שלך עם הכלים שיש לך, ולראות גם את הטוב שכן יש.

הרבה הורים חסרים את המימד הרגשי מול ילדיהם, אבל זה לא אומר שאין טוב בדברים אחרים, או שאין דרך לצאת משם ולהתרומם, אבל זה תהליך אישי שלך קודם ברובד הפנימי ורק אז אפשר לצאת איתו החוצה

אני לא יודעת איזה דברים כבר ניסית, אבל כלים פרקטיים בלבד כרשימת to do list לא יעזרו לדעתי אם את לא שם במימד המנטלי תודעתי רגשי כי בסוף זה חוזר לאותה נקודה פנימית ש״מתפרצת״ גם אם הצלחנו תקופה בשינוי כלפי חוץ

מאחלת לך שתצליחי להגיע למקום שבו את שלמה עם ההורות שלך ולרפא את הכאב הזה❤️

החיים בנויים מעליות וירידות, מה שחשוב זה להיות בתהליך של למידה ולראות איפה אפשר להתקדם ואיפה עשינו טוב ולא רק איפה טעינו

לראות את הנקודה הטובה זו ה- דרך להצלחה בעיניי

אחד הדברים שהכי קידמו אותי בדבר הזה, זה ללמוד את עצמי. מה מטרגר אותי, מה הופך אותי לפחות טובה כביכול, מה שם לי רגליים בגלגלים

זה כזה ברור מאליו למי שחי את זה, וככ לא למי שלא

דברים כמו עייפות, רעב, עומס, ריצוי, ביקורת עצמית, פרפקציוניזם ובגדול חוסר קשב לעצמי ולרצונות שלי בתוך ה- אני שלי הם הדברים שהכי מרחיקים אותי מה- אני האמיתית.

ולדעתי, זיהוי הדברים האלה שמטרגרים אותי ומורידים אותי והנעה לקשב לעצמי ולהבעה שלו ושמירה על הגבולות שלי הם הדבר הכי חשוב שעשיתי ואני עושה בדרך לשם. וזה מצריך חשיבה והתבוננות פנימה ותעצומות נפש הרבה פעמים כשאנחנו שקועים בצד השני אבל זה שריר שצריך לאמן

מול הילדים זה הרבה פעמים מורכב יותר כי הם דורכים לנו על המקומות הכי רגישים ומעמתים אותנו עם כל מה שאנחנו לא רוצים לראות וזה גורר עוד יותר ביקורת עצמית ותחושת כשלון כי ״נו, מה הפלא? זה דפוק כי אמא שלו דפוקה״  והרבה פעמים אנחנו בכזה עומס ובלבול עם עצמנו שאין לנו כח לזה עכשיו, זו התמודדות, אבל בצעדים קטנים לאט לאט התמונה מתבהרת

בקיצור (אחרי שכתבתי מגילה😅) אל תתיאשי אחותי ואל תייאשי את עצמך

תחשבי מה משמח אותך ואיפה את אוהבת את עצמך. כשאנחנו שמחות וטוב לנו, אנחנו טובות יותר. (או כמו שאני אומרת לבעלי - כשאנחנו ישנים טוב, אנחנו טובים יותר  )

א. לכאורה השקיעו בחינוך מאוד, אבל מבחינתי יצרו לחץ מאוד גדול. כל הזמן אמרו לי כמה אני חכמה וטובה, וכשלא הייתי במקצועות מסויימים זה הכניס אותי לתסכול מאוד מאוד גדול ולניסיונות הסתרה מהפחד לאכזב.

ב. חשוב לי להפגין אהבה וקבלה.

לייצר סביבה שמאפשרת טעויות ונפילות.

לייצר חוויות משמחות.

ג. אני מאפשרת מורים פרטיים וחוגים, עם זאת אינני דוחפת להישגיות כי אם להנאה מחוויית הלמידה ורכישת מיומנויות למידה.

ד. מאפשרת מרחב טעיות. הקשבה ללא שיפוטיות.

ה. כמו שכתבתי בג. אינני דוחפת למצויינות.

אני מעדיפה חוויות על פני מצויינות.

כמובן, שאסייע בידי כל ילד שארגיש שמעוניין ומסוגל להתקדם עוד. בעיני, אין מדובר באדישות, כי אם בסדר עדיפויות אחר.

בס״ד

ברמה הרגשית, חשוב לי שהילדים שלי יגיעו הכי רחוק שיש, שזה בשבילי - שהם ידעו להיות מאושרים, שיהיה להם חוסן נפשי מול טלטלות החיים, שהם יהיו אנשים אופטימיים, אוהבים ואהובים ושהם יתנהגו בצורה טובה. לשם אני בהחלט מכוונת את תפילותיי ומאמציי.

אני לא דוחפת למצוינות לימודית. כן חשוב לי שהם יהיו בעניינים, יעשו שיעורי בית וכו׳. אבל בעיקר כי כשמזניחים מדי אז כבר עלול להיות ממש קשה בשיעורים ולהביא למצבים בעייתיים - מהתנהגות שמפריעה לשיעור מתוך שעמום ועד תחושה של ביטחון עצמי ירוד ותחושת כישלון.
 

המצויינות הלימודית לא קריטית לי בכלל כי אני מאמינה שהלימודים איך שהם מוגשים היום לאו דווקא מתאימים לכל אחד. אז כברירת מחדל כל הילדים עוברים דרך אותה מערכת חינוך (פחות או יותר), אבל אני לא חושבת שמצוינות לימודית בהכרח חשובה כדי להצליח בחיים (כלכלית). או, וזה הדבר הכי חשוב, כדי להצליח את הדבר הגדול הזה שנקרא ״חיים״.

ההצלחה האולטימטיבית בשבילי היא שהם שיהיו מצוינים בתור בני אדם, כלומר אנשים באמת טובים, יהודים באמת טובים, עם לב טוב, ועם שמחה. אבל זה לא שאפשר לדחוף לשם. פשוט משתדלת לטפטף להם פה ושם שאלה הדברים החשובים והעיקריים בסופו של דבר.

מה שחשוב לי בחינוך ובגידול ילדיי הוא מה שאני מאמינה שיקדם את הדברים הנ״ל, כמו:
 

- להשתדל לראות ולזכור כל הזמן את הטוב שבהם

- להשתדל לאהוב לא משנה מה

- לנסות לראות מעבר להתנהגות כזאת או אחרת, להבין ממה זה בעצם נובע

-  להאמין בכוחות שבהם

- להאמין ביכולת שלהם לבחור נכון ולתקן

- להקדיש כמה שיותר זמן לקשר, לדעת מה עובר עליהם, לבלות איתם

- להשתדל להיות בפניות אליהם

- להשתדל להיות בנועם ובחיוך כלפיהם

- להשתדל להיות כתובת לשאלות, דילמות, קשיים וכו׳ שלהם

- להתפלל עליהם

- להחמיא להם, להביע הערכה, להביע אהבה, להביע התפעלות

- להקנות להם זהות יהודית, אמונה וערכים

- לדאוג להוואי משפחתי חיובי

- לחבק, לנשק, ללטף

- להשתדל להבין מה חשוב להם

- להוות דוגמא אישית, לעשות מודלינג

…
 

אני ממש לא תמיד בכל הדברים האלה. אבל שם בהחלט השאיפות שלי ואני משתדלת כל הזמן להוסיף עוד ועוד צעדים קטנים בכיוון…

על כל השאלות שלך

בגדול כילדה לא השקיעו בי מעבר למצופה

כהורה היום לי חשוב שהילדים גדלים עם אהבה ורצון לשתף מה שמציק להם, שלא יתביישו לשאול בכל נושא שהם רוצים

שיהיה בבית אווירה סהכ רגועה ולהיות הורה שמהווה דוג' איך ומה נכון להתנהל לא להחביא מהם מידע בתירוץ שהעולם שלנו זה עולם של מבוגרים והם קטנים ולא מבינים אלא לתת הסברים תואמים לגילם ולחשוף אותם לתחומי החיים ואם הם רוצים להתפתח בתחומים אז לאפשר וללוות גם אם יחוו כישלונות וגם לשתף מחיינו האישיים על אתגרים ואיך צלחנו אותם

זה בעיניי החינוך הנכון ללמד אותם לא לפחד מרגשות לא נעימים, כישלונות וכד' ללמוד להתמודד עם הכל ולא להתייאש מהדרך

בי לא השקיעו במיוחד. הייתי הילדה הקלה במשפחה גדולה, מוכשרת, חזקה, מצליחה חברתית וכו'

לא מתכוונת לעוף על עצמי בכלל, אבל יחסית לאחים שלי שכל אחד היה לו חולשה אחרת הגידול שלי היה קל

אחים שלי אחת הייתה שקטה וביישנית וחסרת בטחון אחד בעיית התנהגות אחד לא הפסיק לעשות בעיות בבית ספר, לא בהכרח דברים חריגים אבל ילדים שדורשים תשומת לב 

ההורים שלי פשוט הניחו שאני בסדר כי באמת הייתי חזקה, וידעתי להסתדר לבד

אני לא סוחבת משקעים מהילדות כי אני רואה את זה כנגזר עלי וטוב לי היום יותר כי אני מאומנת בלהתמודד לבד

כן לומדת מזה לילדים שלי שגם ילדים חלקים צריכים אהבה וחיזוק והתפקיד של ההורים זה לתמוך וחלילה לא להתמך גם עם הילד חזק 

ולדעתי עיקר החינוך זה דוגמה אישית בגיל גדול ובגיל קטן הקניית הרגלים טובים

ובעיקר לתת לילדים חום ואהבה ללא תנאי

1. גם כשלא היה כסף היה ברור להורים שלי שמשקיעים בחינוך. חוגים, מורים פרטיים.  היה ברור הסדר עדיפויות, לפני בגדים, אפילו לפני אוכל, חינוך. (גדלתי במפשחה לעולים מבריה"מ)

על שאר סעיפים יענה בהמשך חחח

א. כן, אני חושבת שבעיקר חינוך לרגש. ההורים שלי שבו אתנו שעות ודיברו וטיפלו ולימדו אותנו לדבר בשפת הרגש. 

ב. חינוך לתורה ומצוות, חינוך ליושרה, חינוך לכבוד לאחרים ולשונה,לקחת אחריות

ג. האמת שאין לי מושג, גדלתי בגישת שפר+- והאחריות הלימודית (למעט הלחץ שכן נוציא בגרות) הייתה עלינו. כל אחד עשה כרצונו..חלק נשרו חלק נשארו

ד. איזון. גם לדבר בשפת הרגש (אני כועס/אני מתוסכל/אני מוצף/אתה מרגיש כך וכך? וכד') אבל גם איזושהי התאמה לעולם הגדול שם כל אחד חי לעצמו מהבחינה הזו וכבוגר אתה אמור להכיל את הרגש שלך לעצמך בלי לספר מה אתה חווה (זה היה לי שוק כשיצאתי מהבית לחוות את זה)

ה. מתחברת. עם החיים מגיע הרבה פעמים הרצון להתקדם יותר ולהצליח יותר. כן כדאי בגיל הבוגר של הבגרות להסביר את המכלול (אם תעשה 4 יח' מה יפתח לך ואם 5 יח' מה תוכל לעשות יותר וכו)

לא פשוט בכלל להגיע לכזו הבנה.

מקווה שתמצאו איזו דרך אמצע.

אם הוא לא מוכיח שיש סיבה לסמוך עליו, שהוא מבין שעשה טעות ומוכן לעבוד כדי לתקן אותה. וכן, ללכת לטיפול זה חלק מלתקן.

ואם הוא לא מוכן ללכת לטיפול, כדאי לך ללכת לטיפול אישי. שתוכלי להבין מה את עושה הלאה.

בעצמו לצאת מתוך עצמו ולהוכיח נאמנות בצןרה הכי ברורה שיש,גם בדברים הקטנים והוא לא מרגיש אפילו צורך להתנצל,סליחה שאני בוטה כל כך לא בטוח לי שהוא הבין את הפגיעה או לא מוכן לקחת אחריות על זה,

וסליחה שאני נחרצת לא בטוח לי שטיפול יעזור כאן,ומה שצריך להיות לו ברור שאת מכתיבה את הכלים וחובת ההוכחה היא עליו.

ומגיע לך הרבה יותר טוב מזה.

ותתעקשי על שלך

שולחת לך המון המון כוחות🌹

גילתי בעצמי מהפלאפון שלו, הוא התנצל, ענה על שאלות שלי

ומאז לא מוכן לפתוח את הנושא, אומר שמתבייש במה שעשה..

מבחינתו הקושי באמון הוא בעיה שלי. הוא רוצה להשאיר את הדברים מאחור ולשכוח מהם. ואני מציפה לו את זה כל פעם מחדש.

הוא לא מעוניין בטיפול. אני הבעייתית שלא משחררת מבחינתו.

לא מסוגלת להסתכל עליו.

הדברים לא עוזבים אותי.

ועוד יותר כועסת שהוא אשכרה מציק לי בבית ומעצבן אותי סתם.

אבל מפחדת כל כך להתגרש אבל יודעת שזה לא מגיע לי. פשוט לא מגיע לי

אבל אם זה נשאר בראש באיזה מקום ולא משהו שהוא מעבר לפנטזיה,צפייה או משהו כזה,

הייתי הולכת לטיפול.

זו התמודדות שיש אותה להרבה מאד גברים והיא דיי נורמלית.

אם זה יותר מכך הייתי מתייעצת אם זה שווה בכלל טיפול,כי אם זה הרבה יותר חמור מזה מגיע לך גם הרבה יותר בתמורה לזה.

קשה לי לפרט כי זה באמת הזוי.

הוא מתמודד עם הימורים כבר כמה שנים. וחשבתי שזהו הוא היה בטיפול ועברנו את זה.

מסתדר שהוא מצא דרך להמר בלי שאדע. דרך מזעזעת.

כן בגידה רצינית באמון שלי. ובגידה בזוגיות ובהיותו בן אדם דתי. כן זה כלל מגע גם.

הייתי מציבה אולטימטום.

או טיפול אישי דחוף ( וכדאי גם טיפול זוגי וטיפול אישי בשבילך)

או גירושין.

לא חושבת שנכון להמרח עם זה ולהכנס לתסביכים מעבר למה שכבר קיים

לא כ"כ הבנתי למה התכוונת

יש לי חברה שבעלה התמודד עם הימורים והם הצליחו להתגבר על כך עם הרבה עבודה קשה.

אבל השורה התחתונה היא שהוא היה במגע פיזי מיני.

באופן אישי לא הייתי מצליחה לסלוח על כזה דבר.

מאחלת לך החלטות טובות ושה' ינחה אותך לדרך הנכונה

ובע"ה תעברי את התקופה הזאת

להתייעץ בעצמך עם איש מקצוע אם הוא לא מוכן. חיבוק גדול!!

ועל הדרך גזלייטינג

זו לא את שלא בסדר, שיהיה ברור.

מציעה לך לדבוק בזה שילך לטיפול. ברמת האולטימטום

ותדאגי להפרדת רכוש לדעתי

אפשר היום גם לעשות הסכם שלום בית חלף גירושין (משו כזה)

תתייעצי!

וחיבוק♥️

כל כך מפחדת לעשות צעד של גירושים. הוא לא ילך לטיפול. מבחינתו הוא לא רוצה לפתוח את זה עם אף אחד הוא מתבייש. אבל גם איתי הוא לא פותח את הדברים.

ואני הבעייתית עם האמון מבחינתו, אני צריכה לשחרר. כן היה חודש קשוח בבית בלי הרבה שיח. אבל גם אז הוא לא ניסה לפייס אותי. פשוט נתן לי להתהלך בבית בשקט ועצובה. אמר שרצה לתת לי מקום ולא ידע איך לגשת. מפחדת לפרק אבל באמת שאין לי מה לעשות פה בלי שיטפל בעצמו.

הוא הבטיח שיעשה כמה צעדים כדי להתמודד, התחיל והפסיק, דברים שיעזרו לי לתת אמון בו. (גם את זה שהוא הפסיק גיליתי לבד)

איך מתחילים בכלל בפירוק בית..? פשוט עצובה.

אל תישארי עם זה לבד♥️

יש פה באתר פורום של גרושים גרושות

אולי כדאי לך להתייעץ שם עם בעלי ניסיון

לפחות לגבי השלבים הראשונים מה עושים ולמי פונים.

חיבוק ושיהיו החלטות טובות!

אז החלטתי לדבר איתו היום, והעלתי את השאלה האם הוא מוכן לעבוד על עצמו, ללכת לטיפול, לשבת ולשוחח איתי על איזה צעדים עושים בזוגיות, איך משתפרים איך מתקנים את המצב.

אז לצערי כמובן שהוא התבאס שהנושא עלה שוב

אמרתי לו שכל עוד לא נטפל בזה, זה לא יעלם.

ביקשתי ממנו שיחשוב עד מחר בבוקר האם הוא מוכן להילחם על הזוגיות ולתקן את מה שנהרס.

במידה וכן הוא מתחיל לפעול. במידה ולא, אני אורזת ונוסעת להורים ליומיים כמובן עם תירוץ סתמי למה הגעתי ולא את הסיבה האמיתית

הוא ישאר בבית יומיים ויחליט אם הוא רוצה שזה יהיה הסוף. ברגע שאני אורזת ונוסעת מבחינתי זה הסוף. והכדור במגרש שלו.

הייתי חייבת להוציא את זה ממני. נראה מה יהיה.

קצת עצובה שבמקום להילחם הוא שתק ואמר לי טוב, לילה טוב.

עצובה אבל שלמה בתוכי.מגיע לי זוגיות טובה יותר. נמאס לי להילחם לבד.

אמן שיהיה טוב. תודה לכן.

כן מציינת שאם המשפחות שלנו לא היו חברות הייתי ממזמן עוזבת. רק הפחד מכל מה שיקרה מהפרידה משתק אותי

והאמון שנשבר הוא הכי מובן שבעולם.

כל הכבוד לך שהעלית שוב את הנושא ולא וויתרת עליך ועל מה שחשוב לך.

עצם זה שאת לוקחת את השליטה לידיים שלך זו כבר אמירה והתחלה טובה..

רק אומרת בזהירות, מכיוון שזה נושא סופר רגיש ויש לו השלכות לגביך ולמעגלים נוספים, צריך לחשוב טוב טוב איך לנהוג הלאה..

מזמינה אותך להתייעץ לגבי הצעדים הבאים.

וכל הכבוד לך שאת מוכנה ככה לפעול באומץ ולזעזע את המערכת.

כי זה אומר שאת שמת גבול חזק מאוד, ושאת לא מוכנה לחיות בחוסר כבוד כזה.

מחזקת אותך.

וחושבת יחד איתך, מה התוצאות שאת רוצה לראות בסוף?

שהוא לא מתקרב להימורים?

שהוא הולך למכון גמילה?.שהוא מפצה אותך בענק על המגע המיני?

נראה לי שכדאי שתנסחילעצמך מה העתיד הטוב שאת רואה, כדי שגם הוא יידע מה הציפיות...

חיבוק גדול.

כל זה לא פשוט בכלל.

כמה זמן יש לך מיגרנה ?

היה לי כמה ימים ברצף ואז התחיל לי כאב ראש וגרון חזק וזה היה דלקת בגרון אז מניחה את זה פה.

גם אם את ממש סובלת את נראה לי בגדר של חולה שאין בו סכנה ולא בהכרח את צריכה לצום - אני לא פוסקת אבל כדאי תשאלי רב

זה כבר שבועיים כזה לפחות. החמיר יותר ביומיים שלושה האחרונים

מרגישה שהמערכת חיסונית שלי נוראית לאחרונה אבל לא גרון עכשיו, היה לפני כחודש תחושה כזו שעברה בלי אנטיביוטיקהכי כנראה היה ויראלי

סתם ככה שתדעי שאני מכירה מישהי שהיה לה התקף מיגרנה כמה ימים לפני הצום והרב אמר לה לא לצום בכלל

אז לא הייתי מתמהמהת מלשאול ...

חוץ מזה אם זה באמת משהו שקורה הרבה אולי כן שווה להתיעץ עם נוירולוג. חמותי סובלת הרבה והיא אמרה שיש דברים שמותר בהנקה ( היא בדיוק לוחצת עלי ללכת חחח )

כי יש תקופות שיש לי כמה ימים ברצף אבל נשמע שפחות חמור משלך

בהצלחה ותרגישי טוב

מעניין תודה!

ואיך יעזור לא לצום? הלוואי שזה היה פותר את המיגרנה

שואלת גם אותך

@קנקן שבור

מהר למצוא רב שזמין לשאלה, אני כמעט בטוחה שתחזרי לספר פה שפסק לך שאת לא צריכה לצום (מכירה מקרוב לאחותי שפסקו ככה, בתקופהשהיתה סובלת המון ממיגרנות)

ואז נשימה עמוקה, לנסות להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי בעלך

לזכור את היום הזה שאנחנו נמצאים בו, ושהשטן מנסה יותר מהרגיל

(יש אצלכם אולי נערות שעושות קייטנות תשעה באב לילדים? אולי שווה לשקול לשלוח, אפילו חלק, את אלה הדורשים יותר)

למיגרנות יש טיפולים טובים.

גם לטיפול בזמן התקף וגם למניעה.

נוירולוג/נוירולוגית עם תת התמחות בכאבים ראש.

יתן מענה מיטבי.

הרבה בריאות.

ואם היית אישה היית יודע שזה לא רלוונטי בהריונות והנקות

קודם כל אומר שאני אישה.

יש תרופות אחרות ייעודיות למיגרנות.

רופא משפחה הוא הכתובת/לטיפול מונע נוירולוג.

חבל לסבול.

דבר שני כבר הגענו למיצוי הטיפולים כמובן גם מול רופא משפחה ואז מול הנוירולוג

ולא יודעת איך יעזור לי לא לצום כי המגרנה חזקה בזה

זה שאוכל /אשתה לא יפתור אותה

נראה כשיתמעט החלב אמשיך לרב אולי

כשאחותי שאלה רב זה היה לפני הצום

אחרי כמה ימים שהיה לה התקפי מיגרנות חזקות

שווה לשאול לדעתי

רב פוסק ידוע בציבור החרדי.

אם כן תגידי לי ואשים פה

ונראה לי תביני מה את צריכה לעשות

מציינת שעכשיו עם.ינון מלא של אקמול ונורופן אני מרגישה שיפור. עדיין יש כאב ראש אבל עמום

זה חלק מחוברת פסקי הלכות של הרב עמרם פריד

תסתכלי איפה שכתוב 'חולים הפטורים מהצום'

ממה שאני מבינה זה לא מחייב שעם תאכלי ותשתי תרגישי יותר טוב

אבל עצם המצב הזה פוטר מהצום

הייתי בה עד לפני חצי שעה ומאז קצת יותר טוב וכבר לא במיטה

הלוואי שזה יהיה צום 9 באב האחרון שלנו

ששנה הבאה נאכל בזמן הזה בשרים יינות ומעדנים

יש שם גם התייחסות לסחרחורת

ככה אני מבינה מהכתוב

גם לי זה היה ממש קשה לשבור

אני עם סטרפ ורק בחצות שברתי ויש לי ממש מצפון אפילו שהרב אמר שבתשעה באב מקבילים

תודה

יש מאכלים שגורמים לזה.

הבת שלי שנים סבלה מכאבי ראש. עד שנירולוג אמרה לה להימנע מרשימת מאכלים: קקאו כולל חמאת קקאו, גבינה צהובה, סויה, משקאות מוגזים ואולי עוד דברים. הקפידה על זה ומאז אין כאבי ראש אלא אם אכלה את הדברים הבעיתיים לה.

בדקתי בערב והרב אמר שבוודאי שאני חייבת לשבור

אז אמנם שברתי כמעט בסוף הצום אבל טוב ששברתי

לא בדיוק אותם גילאים, אבל הייתי לבד בבית כל יום מאז שהתינוק היה בן שבוע עד שבעלי חזר מהעבודה... היה קשוח ממש אבל ב''ה אחרי 3 חודשים הרגשתי שנכנסו למסלול טוב ב''ה ותכלס היה לי ממש טוב איתם בבית אחרי הקשיים של ההתחלה.

הטיפ הכי טוב זה לזכור שהזמן עובר, עכשיו זה קשה אבל בעז''ה הם יגדלו קצת ויהיו החברות הכי טובות😍

מנשא טוב מציל חיים, תנסי

ולנסות להקל על עצמך כמה שיותר- לישון כל רגע שאפשר וכמה שפחות לעבוד בבית שמקביל

משתמשת במנשא פה ושם אולי באמת אתחיל להשתמש גם בבית

יודעת שזה זמני זה נראה נצחחח 🥺

מתנחמת שעוד קצת חגים ובעלי יהיה בחופש איתי

מאד הגיוני להרגיש ככה עם 2 תינוקות

זה יכול להיות קשוח הרבה זמן

כי ילדים קטנים ותינוקות לוקחים לרוב הרבה אנרגיות וסבלנות

להבין שזה הגיוני ולתכנן את היום/ תקופה לפי זה זה יכול לעזור

תקופה קשוחה ממש,

אבל זמנית ועוברת..

אני תמיד מרגישה שקלה בכמה שלבים. בעיני מאוד תלוי גם בתינוק ובאופי שלו.

אני הרגשתי הקלה חלקית איפשהו באזור גיל שלושה חודשים, ובהמשך שוב סביב חצי שנה ושנה.

תקחי כמה שיותר עזרה, תזכרי שזו תקופה והיא תעבור ולכן אין מה לחסוך בעזרה כרגע. תשמעי לא להגיע לקצה, לתפוס את עצמך לפני ההתפרקות. טוב מאוד שקראת לבעלך מהתפילה, זאת התקופה עכשיו, לכל זמן ועת ובע''ה יבוא יום שהוא ילך בנחת לביה''כ.

חיבוק, ושתראי המון נחת בע"ה🤗

ואין פה משהו חריג או בעיה בך/בילדים

זה פשוט קשה מאוד מאוד

אני בשלב כזה הייתי נעזרת בילדה מהבניין

היא היתה משחקת עם ה"גדול" בשעת אחהצ שזה השעות הכי קשוחות

לאט לאט נכנסנו לשגרה יותר יציבה התינוק טיפה גדל ואז הפסקתי עם העזרה

אבל כן זה היה קשה מאוד!!

את נמצאת בשלב מאתגר.

מנסיוני, לוקח כ3 חודשים עד שהבית נכנס לאיזון ושגרה חדשה. לא אומר שמאז הכל קל, אבל כבר יודעים מה עובד טוב ומה פחות, ואיך נכון לעשות כל דבר כמו סדר יום, מקלחות, הרדמות, ארוחות, נסיעות, יציאות מהבית וכו.

לא פירטת איזה חלק ביום הכי קשה או מאתגר לך, אז אשתף שאני עם תינוקת בת חודש וחצי עכשיו, והערבים קשוחים. בד"כ מתחילת אחה"צ עד 23 בלילה וצפונה היא לא כ"כ רגועה... וגם במשך היום מרגישה שעמוס ולא מספיקה לפעמים לנוח או להכין אוכל. ואצלי היא השביעית אז יש כאן עוד ידיים שיכולים להחזיק אותה ומעליה בן 3 וחצי. ועדיין זה שלב מאתגר. כך שאני ממש מבינה אותך.

מחזקת אותך להתמקד בצרכים הבסיסיים, להעזר בכל מי ומה שאפשר. ולדעת שעוד מעט בעז"ה תכנסו למסלול שיותר יהיה קל. (אצלי שלושת הגדולים צפופים. השלישית נולדה כשהגדול היה בן שנתיים ו8 חודשים)

והכי חשוב בשביל הכוחות שלך לישון טוב עד כמה שאפשר, ולאכול טוב (לא צריך ארוחות גורמה, אבל כן אוכל מזין ולא גאנק, וכמובן מים בימים חמים אלו).

את עוד במשכב לידה, נסי לשמור על הכוחות שלך, וכמה שהבעל יכול להיות יותר בתמונה זה רווח נקי של שניכם.

מנסיוני, מה שהכי עוזר-

לתת לה להרגיש שהאחות החדשה היתה מתנה בשבילה. גם בגיל כזה היא לגמרי יכולה להבין אם התינוקת זה שבר שאסור להתקרב, לגעת, לוקח לה את אמא, וכו.. או שאיזה כיף שיש לי בובה שמותר ללטף (תציעי לה, ותראי לה איך. תסבירי לה איפה לא ולמה). אפשר להביא לה טיטול או לעזור לאמא להחליף לה, אפשר לשים לה מוצץ, אפשר להחזיק אותה (כמובן יחד איתכם, אבל שהיא תרגיש שהיא מחזיקה). וכו. כל זה נון תחושה שזאת מתנה שווה, שהרווחתי חברה, ואחריות ולא הפסדתי.

אצלי השנה הראשונה היתה קשה כמו שאת מתארת.

נעזרתי הרבה בביבייסיטר שהיתה ביחד איתי והילדים.

עכשיו הם בני 3 ו2 וזה הכי מתוק בעולםםםם

משחקים שעות ביחד. אוהבים וחברים. במקרה שאחד מהם איתי לבד הוא שואל איפה השני.

עוד שעה וקצת וסיימנו

אבל יאללה, ממש עוד קצת

הסתכלות קצת אחרת על הרעב בצום..

להיות עם ילדים בזמן הצום אומר שאני לא באמת מצליחה להתאבל.

זה אומר שבזמן שאני צמה אני מלבישה, מאכילה, מניקה, משחקת, פותרת מריבות, מרגיעה, מעסיקה, מחתלת, מנקה פספוסים ועוד ועוד ועוד.

בקושי הצלחתי למצוא זמן להתפלל. אתמול בלילה הצלחתי גם לקרוא מגילת איכה. והצלחתי גם קצת להתחבר לא להרבה זמן לזום על תשעה באב וחיבור למקדש, ששמעתי תוך כדי שקצת נמנמתי, ומה שקלטתי קלטתי.. אבל אני לא יכולה להגיד שבאמת הצלחתי להרגיש ולבכות על החורבן כמו שהיה ראוי…

ובכל זאת, יום שלם שלא אכלתי ולא שתיתי, שלא נעלתי נעלי עור, שלא התרחצתי, שלא הייתי בקרבה וחיבה עם בעלי, שישבתי על הרצפה עד חצות היום - כל אלו הם גם חיבור ליום.

הם הדרך בה אני מתאבלת וכואבת את החורבן דרך הגוף ממש, גם אם אני פחות מצליחה לפנות את המחשבה לכאב על החורבן. קודם כל קיום ההלכות של היום הם הדרך ששומרת עלי שאני לא אפספס, שהיום הזה לא יעבור לצידי אלא שאני אהיה בכל מקרה חלק משרשרת הדורות של עמ"י, שלעולם לא שוכחת את החורבן הגדול שקרה לנו, שלעולם לא שוכחת את הייעוד הגדול שהמציאות שואפת אליו.

חשבתי על זה שהגעתי לשלב הכי קשה ואני עדיין במצב סביר ועוד מעט זה נגמר וזה ממש עודד אותי.

יום כן יום לא, בעלי הזריק לי...

זה שורף מאוד מאוד אבל כשאין ברירה אז סובלים בשקט

כדי למנוע את הגולה, חשוב אחכ לעסות (לעשות עיסוי קצת) במקום של ההזרקה זה אמור למנוע את הגולה

לי כמעט ולא היה את זה כי הקפדתי,ממליצים להזריק כל פעם בצד אחר

אני הזרקתי ב 2 הריונות אחרונים 3 חודשים בשביל תמיכה

לפני ככה זה שורף פחות

את מזריקה בבית?

שהיא לא הסבירה ממש טוב וגם קצת בעצמה לא ממש שידרה ביטחון במה שהיא עושה...

מביך ברמות אבל אין ברירה

אני הייתי מכינה הכל הוא רק הזריק

לא יכולה לדמיין 3 חודשים ככה...

כמה זמן עשית עיסוי כדי שלא תהיה שם גולה?

אז בעצם הצלחת לישון גם על הצד שהזרקת בזכות העיסוי? זה מונע את הכאב?

עשיתי תמיד לפני שינה , הפריע אבל לא קריטי

כמה דק אחכ בדכ היה נרגע השריפה

ברור שהיו ימים של כאבים בלי יכולת לשבת בכלל אבל תמיד שידרתי לעצמי שזה למטרה חיובית אז הכוחות הגיעו

היום במבט לאחור , היה שווה את זה 😊

אפשר גם שכנה או משהו, לא חייבים בקופת חולים...

אם מזריקים בצורה טובה ונכונה זה אמור למנוע הרבה מתופעות הלוואי, ( אם כי כמובן אי אפשר להתחייב ב100%) אבל זה משהו שדורש מיומנות.

אם במקרה את שכנה שלי מוזמנת באהבה (;

אז יצא מרווח של כמה ימים בין זריקה לזריקה באותו צד. אבל באמת זכור לי שזה ממש כאב.. ובתקופה הזאת שכבתי בעיקר על הבטן..

אצלי זה היה אחרי דימומון קטן אבל בהריון אחרי טיולים והפלות ופעם ראשונה שהתפתח טוב אז ממש נלחמתי מבחינתי

לחמם את האמפולה בין הידיים לפני

להזריק ממש ממש לאט

למצוא אחות מיומנת שתעשה את זה

בנוסף יש היום תחליף לפרונטוגסט, קוראים לזה פרולוטקס

מזריקים אותו כל יום בבטן, הוא גם כואב אבל הרבה פחות

תשאלי את הרופא

ואצלנו החל מחצות היום מבשלים, כל הקטנים ואני במטבח

ומאמינים ומקווים שעוד רגע נארוז כל מה שהכנו בצידנית גדולה ונעלה לבית המקדש.

לי אישית ממש מעביר את הזמן...

ונהוג אצלנו ב 9 באב לבנות אוהלים בסלון יחד עם המזרונים מהלילה(כי הבנים ובעלי ישנים בסלון במזרונים בערב 9 באב בגלל דיני אבלות) ולילדים שלי זה ממש כיף...הם מאוד יצירתיים עם זה בבוקר, ואחר כך משחקים כאילו זה הבית שלהם...ואני נחה לי על הספה.

יש כאלה ערכות כמו של הדפי מדבקה ששופכים חולות צבעוניים אבל כזה עם דפים צבעוניים במקום חול. הרבה יותר נקי וממש כיף.

יש גם ערכות של מדבקות שמדביקים על ציור ויוצרים תמונה. זה כאילו מדבקות שגזורות ספציפית לציור. ההסבר הכי גרוע אבר אבל אם מענין אותך אחפש תמונה.

אפשר לבקש מהצאט לייצר כרטיסים למשחק זיכרון או רביעיות, לתת לילדים לצבוע לגזור להדביק על בריסטולים, זה בעצמו תופס כמה שעות ואז משחקים בזה עוד זמן זה נחמד.

משחקי דף ועט כמו איקס עיגול, או משחקי קלפים בסגנון דאבל. כל משחק שאין לך תבקשי מהצאט לייצר לך..

אפשר להכין כרטיסי שנה טובה לשלוח לפני ראש השנה, או קישוט לסוכה.

אם הם גדולים ואחראיים מספיק או שלך יש כוח אז אחהצ אפשר להכין עוגה בחושה לסוף הצום או כדורי שוקולד לשבת.

ושאלה:

בשבת אנחנו חוגגים יומולדת במשפחה,

שייך להעסיק אותם בקשר לזהאו פחות מתאים?

כדורי שוקולד יהיה מעולה לסוף הצום.

סוםרים פתוחים מחר, נכון?

כי אין לי כלום בבית..

אני הייתי כן נותנת להכין דברים לשבת, אבל תלוי מה. דברים שפשוט יקלו עלייך כמו נגיד להכין משהו טעים נראה לי סבבה. להכין משחק על השנה של ילד יום ההולדת שזה ממש פעילות כיפית נראה לי טיפה פחות. אבל אם יש משהו יותר פרווה כמו הכנת משחק בכללי נראה לי יותר הגיוני.

יותר ענין של תחושה לדעתי, וגם כמה הם מתאמצים במחשבה על הדבר או יותר עושים את החלק הטכני (הדפסת כרטיסים, גזירה, צביעה)

שיעסיקו את עצמן ואני תוהה לעצמי אם זה חכם או מטופש😅

מעבר לזה נראה לי ברבצק, דפים צבעים ומדבקות ושיחשבו לבד מה ליצור

וזהו, בגדול מתכננת יום של רביצה וכאוס של הבית בסיום היום🙊

צריכה לבדוק אם נשאר משהו בבית או להכין להם במיקסר.

הם מחכים לבנות את בית המקדש ממגנטים

אז יהיה מגנטים וקפלה ובובות וחיות... (לא הכל ביחד)

יש פלסטלינה וקליי

ביקשתי מבת ה9 וחצי שלי שתהיה מדריכה בקיטנה לאחים שלה- היא כבר הכינה להם הצגה...

מקווה שיקומו מאוחר

מנסה לחשוב מה אני יכולה להכין להם לאכול בלי הרבה התעסקות, בלי לחם ובלי מתוק. אולי סיר פסטה ושימזגו לעצמם

וירקות ופירות הם יודעים לחתוך לעצמם.

בעיקר אני חושבת איך לא להתעצבן עליהם, כי היום כבר מיציתי את החופש... שיהיו בריאים בקשות ותלונות בלי סוף.

לדעתי מחר בעלי לא יהיה מאד נוכח ועוד נצטרך לשמור בשבילו על השקט

אני גם חוששת שהחלב יגמר לי סופית, גם ככה התמעט לי לאחרונה.

יצא קצת פריקה... סליחה על הנצלוש

למה בלי לחם?

מבחינת מתוק, קטשופ נגיד נשמע לי בסדר.

בהצלחה רבה לך!

וגם לא שניצל תירס

הכנתי עכשיו פסטה- נחמם מחר ואולי נוסיף מלוואח עם ביצה קשה

היא הכינה ארבעה רעיונות ליצירות וגם משחק אחד. (ב"ה היא ילדה יצירתית מאוד כשהיא במצב רוח טוב)

בכל אופן, דפי צביעה בהמוניהם זו התעסוקה הכי קלה להכנה. אפשר גם לבקש מהבינה המלאכותית ליצור דפים שקשורים לתשעה באב.

ויש לי גם קובץ סיפורים לילדים שכתבתי פעם לתשעה באב, אז אם יהיה לי כוח אקריא להם, אם לא אז אבקש מהקוראים הצעירים להקריא.

ויש גם סרטונים שממחישים את חורבן בית המקדש, של מכון מגלי"ם ושל ענפים לילדים. רק צריך לשים לב שזה לא מפחיד מדי...

היו שנים שהילדים הגדולים הפעילו קיר של מעשים טובים - בכל פעם שילד עשה מעשה טוב, כתבו אותו על "לבנה" מנייר והדביקו על הקיר במסקינגטייפ מאחור. בסוף הצום היה יפה לראות כמה מעשים טובים הם השתדלו לעשות.

בכל אופן, אני מאוד מקווה שנצלח את תשעה באב השנה, עם שתי קטנות שובבות ודביקיות ועם עוד ילדים שעלולים ליפול לעצבים בתוך שניות...

למזלנו יש לנו ילדה שהיא רגע לפני הגיל שהיא כבר צריכה לצום, ואני מקווה שהיא תהיה במצב רוח טוב מספיק בשביל להיות אחראית על הקטנים ממנה...

קניתי חוברות צביעה ויש לה ספרי ספריה חדשים

הבעה תהיה עם הקטן הזוחל😅

מתכננת להעלות למעלה את כל המשחקים עפ יותר מידי חלקים ולהוציא לו כמה משחקים שכבר מזמן לא הוצאנו

אני מתוכננת בעיקר בהקשר לאוכל🤣יש פירות חתוכים לבוקר, אח"כ יאכלו בעשר קורנפלקס

לצהרים לחם עם ממרחים ירקות חתוכים וביצה קשה שכבר מחכים במקרר

לערב טונה מקופסא, צ'יפס בתנור ופסטה לבנה (למי שלא אוהב צ'יפס ) שכבר מוכנים

לא יודעת עם מה אנחנו נשבור את הצום🤣אבל זה כבר פחות קריטי

רוצה משהו שקשור לתשעה באב, לגילאי 8-10, ובלי מוזיקה!

ממש מפריע לי שהרבה סרטונים בנושא תשעה באב הם עם מוזיקת רקע!

לא יודעת אבל לגבי מוזיקה

בעיקרון, חוץ מלילד שעלול להשתגע אם לא...

(לקטנות אנחנו מראים בימים אלה סרטים בלי קול.הן זורמות ב"ה...)

אז המוזיקה היא חלק מהחיבור ולא רואה בזה בעיה.

לי זה קורה בעיקר בהריונות.

אבל דווקא הלילה גם חלמתי חלום.

לי יש תמיד חלומות כאלה מטורללים. אני אוהבת, סרטים מקוריים בחינם עם האנשים והדמויות האהובים עליי 😁

גם אני חולמת חלומות כאלה, לפעמים אפילו על דמויות בדויות לחלוטין (יש לי אפילו ספר שלם שכתבתי שמבוסס על חלום כזה שחלמתי בנערותי).

הבעיה היא שלפעמים גם יש חלומות מפחידים או רעים, ואז ממש קשה להתאושש מהם ביום למחרת...

לפעמים אני חולמת גם מבחוץ

אני לא חלק מהסרט בכלל

ולפעמים וזה הכי הזוי, אני דמות אחרת שהיא לא אני בכלל

ובלי לא יודע בכלל מה זה חלומות.

אבל לרוב דברים די קשורים לחיים

אפילו יש לי לפעמים סיפור בהמשכים.

אחותי לעומת זאת לא זוכרת אף חלום. היתה לנו תיאוריה פעם שזה קשור לדרך החשיבה. אני חושבת בתמונות והיא במילים.

את יכולה להרחיב על זה? חשיבה בתמונות מול מילים?

אני זוכרת שרשמת פה פעם על דרך המחשבה שלך (זו היית את?) וזה היה מרתק

נניח כשאומרים לי אננס אני "רואה" תמונה של אננס ואחותי "רואה" את המילה אננס כתובה על רקע שחור. זה מתבטא למשל כשרוצים להסביר למישהו משהו מסובך. אני רואה תמונות של התוצאה ומתארת לפי התמונה שבדמיון. גם כשמסבירים לי, אני "רואה" תמונה של התוצאה ומשנה את הפרטים, מתאימה חלקים וכו' לפי התקדמות ההסבר.

אני לא אזכור את המילים שנאמרו לי, אלא את התמונה שנוצרה לי בעקבות המילים. כל המידע נמצא, אבל הוא מסודר אחרת במח.

תמונות כמו שתיארת

נשמע משעמם לראות מילים 🤭

אני בעיקרון חושבת בתמונות, אבל מצד שני עוסקת המון במילים... אז כן לפעמים רואה מילים ממש בחשיבה שלי.

משערת שזה לא נפוץ

של ריצ'רד פיינמן. כשהוא היה סטודנט הוא ניסה לתרגל הערכת זמן מדויקת. כלומר, שיגידו לו "התחל" והוא יידע לומר שעברה דקה בזמן הנכון. אז נראה לי שהוא לא הגיע להערכה נכונה של דקה, אבל כן היתה לו הערכה די קבועה. אז אחד החברים אמר: אבל בטח לא תצליח להעריך מתי עברו חמש דקות (לפי ההערכה הקבועה שלו, לא חמש דקות אמיתיות) תוך כדי שאתה קורא ספר, ופיינמן אמר: ברור שכן. ואכן הוא הצליח. לעומתו החבר לא הצליח להעריך זמן תוך כדי קריאה אבל היה יכול לשוחח עם מישהו אחר ולעצור כשהזמן הנכון חלף - דבר שפיינמן לא הצליח לעשות. ההבדל התברר בכך שהחבר ספר על ידי "הרצת" סליל של מספרים כתמונה בראש, ופיינמן ספר על ידי מניה בדיבור פנימי, "אחת, שתיים, שלוש"...

אני מזדהה עם הדיבור הפנימי, אבל זה לא שאם מישהו אומר לי מילה אני רואה אותה כתובה, כמו שסיפרת על אחותך. מעניין. האמת היא שלראות את המילה כתובה זה גם סוג של חשיבה חזותית, אני חושבת. ואני ממש זוכרת היטב מילים ומשפטים שנאמרו (אם השיחה מספיק חשובה עבורי)

לא חזותי

הקטע המוזר שעד שהתחתנתי כמעט ולא הייתח זוכרת חלומות. ומאז אני כמעט תמיד זוכרת אותם.

אני בדרך כלל מודעת לזה שזה חלום

אז גם כשזה מפחיד אני לא כל כך מפחדת

כי אני מבינה שזה לא באמת

ולפעמים גם יש לי שליטה חלקית על החלום

אז אם הוא נהיה מפחיד אני עושה לו סוף טוב

עם מלא פרטים ועלילה מלאה

וזוכרת הרבה אח"כ

ברמה שיש דברים שאני לא זוכרת אם נאמרו לי באמת או שבחלום.

אני חושבת שיש קשר להורמונים.

אצלי החלומות הם הרבה בהריונות או אחרי לידה.

בשגרה כשאני ישנה טוב אני פחות זוכרת חלומות.

בעיקרון אני ללא אמצעי מניעה אבל היה משגל נסוג אז הסיכוי נראה לי קטנטן.האמת שגם האף הקיון לא היה לי דימום השתרשות אז אני גם לא יודעת איך זה מתאפיין