כל הזמן להגיד את יכול אתה מסוגל. להאמין בהם

זה מה שהיה חסר. לא דירבנו אותי להצלחה והצלחתי סבבה אבל לא נתנו לי אהבה ואמון בי

א. החינוך היה בצורת אילוף, מאד לא מתחברת לשיטה, זה גרם לריחוק רגשי מההורים שנשאר עד היום. מה שכן היה נכון מבחינתי היה התנהלות של סדר וניקיון תקינים שהקנו לי הרגלים טובים וגם התנהלות כלכלית תקינה, לחיות ממה שיש, בלי פזרנות/ קמצנות.

ב. חשוב לי:

קשר טוב

תקשורת טובה

אווירה נעימה בבית

כנות ותקשורת ישירה

לתת דוגמא אישית טובה

ללמד אותם:

אהבה עצמית

להציב גבולות לאחרים

לסלול את הדרך שלהם בכוחות עצמם

לקחת אחריות על החיים

ג. כישורים מולדים

עזרה מקצועית לקשיים

ד. מה שכתבתי ב׳ב׳

ה. אם יש קשיים אני בעד לתת עזרה כדי לא להישאר מאחור

א. לימדו עצמאות מחשבתית , לא ללכת אחרי עדר, לא להתנהל מתוך דווקא.

נתנו ערכים. כן דרשו הצלחות אבל הדרישה גרמה לי להרגיש לחוצה וזהו. אז אני מהילדים לא דורשת יותר מדי.

ב. חשוב לי שיגדלו אנשים נורמטיביים.

ג. לא לצבור פערים. במיוחד ביסודי.

ד. להתחשב ברגשות שלהם.

ה. תלוי באיזה כיתה. תוכנית ביסודי לדעתי כל אחד יכול להבין. בתיכון חשוב לתת להם סביבה מתאימה , בית ספר שיש בו אווירה שכן צריך ללמוד, רמת לימודים סבירה, אווירה נחמדה.

מצד שני הורים צריכים לדעת להשלים עם העובדה שהילד שלהם לא תמיד מביא ציונים טובים, מקבל משרה הכי שווה, רוקד הכי יפה , מוקף במאות חברים...

אני מבינה שהתפקיד של ההורים הוא להיות - להיות נוכחים, להיות אוהבים, להיות הורים עם כל המשתמע מכך - וכל השאר כבר לא תלוי בהם, אלא בילדים שלהם ובקב"ה.

אי אפשר לגרום לילד להיות מצטיין בלימודים - אפשר להיות בשבילו כשקשה לו ולתת לו את התנאים ש*הוא* זקוק כדי להצליח ברמה *שלו*.

אי אפשר לגרום לילד להיות תמיד שמח ומרוצה - אפשר להיות נוכחים בשבילו בקשיים שלו, לא להיסחף אחרי הקשיים שלו, לתת לו את התנאים להתפתח מבחינה רגשית.

ומעל הכול מה שהורים יכולים לתת זו תפילה... תפילה שכל ילד יצליח במסלול שלו, ובעיקר שיראה שההורים רוצים בטובתו, גם אם לא לגמרי מצליחים להעניק לו בדיוק את מה שהוא חושב שמתאים לו.

זה מה שראיתי מהניסיון שלי כאמא וכבת וכאחות בכורה...

מה שחשוב לי מול הילדים שלי זה קודם כל דוגמה אישית כמו שראיתי בבית בעז״ה, וגם להיות להם מורת דרך ולעזור להם למצוא את הדרך שלהם להיות טובים. לא מתחברת לאדישות מול קושי של ילד. 

א. ההורים שלי השקיעו בנו מאוד!

מבחינה חינוכית ההורים שלי נאבקו שנקבל את כל הזכויות המגיעים לנו, והיה בהחלט על מה, החל מלקבל אותנו למוסדות טוסים ולהיאבק במלא דעות קדומות,

דרך מאבק במועצה לקבל הסעות, ועד טרלול איסופים אחרי חוגים (הייתי למשל בחוג תנ"ך מגיל מאוד קטן עד אמצע יסודי, בישוב בו היו מוסדות הלימודים, כי במקום המגורים לא היה תרבות תורנית)

בהמשך ויתרו על נוחות וכסף ועברו מבית גדול לדירה קטנה, כדי שנגדל בסביבה חברתית טובה יותר.

בגיל גדול יותר, אבא שלי השקיע המון שיוכל לממן לכל ילד לפחות תואר אחד. ב"ה השתלם וכולם מסודרים במקצועות טובים. (לא ברור מאליו)

בנוסף לזה היה חינוך ביתי אם אפשר לקרוא לזה, חינוך לערכים. דיברו איתנו הרבה על ערכים וחיינו את זה.

אם זה כיבוד הורים שההורים שלי שימשו כדוגמה, או אם זה דברים אחרים כמו חיבור לטבע, שאבא שלי השקיע בנו כל שבת טיול ביער והרבה באמצע שבוע גם, לימד אותנו ברבה חכמת חיים בטיולים האלו.

מסורת זה משהו חזק אצלנו במשפחה.

ב. חשוב לי מסגרות הכי טובות שאפשר, אני חושבת שזה מפתח ממש חשוב כי זה משפיע על הסביבה שהילד גדל בה. אז החברים ממשפחות טובות, חשוב לי השתתפות בתנועת נוער והתנדבויות. חינוך למצוינות. לעשות את מה שעושים הכי טוב שאפשר.

חשוב לי שהילדים יתחברו למהות של הדברים (בהתאם לגיל כמובן) לכן משתדלת להסביר ולשקף כמה שיותר דברים ופעולות ובחירות למרות שזה קשה.

ג. דבקות במטרה, שאיפה ליותר, עידוד למצוינות, ובפרקטיקה, להקדים את הלימוד בכיתה. לפתח ביטחון עצמי, ואז זה כבר מעגל שמזין את עצמו.

לכן חשוב לי ללמד בסיס טוב בקריאה וחשבון לפני כיתה א', ומשתדלים להיות עם יד על הדופק בכל הקשור ללימודים, לא רק לידע עצמו, אלא גם לחוויה ואם יש תאקלים מול מורים מסויימים, לעצור את הכדור שלג לפני שהידע הלימודי יפגע ואז גם הביטחון והמוטיבציה.

מבחינתי מצויינות זה לקבל קצת יותר נקודות מהציון הרגיל. להשיג את העוד קצת בזכות מאמץ והשקעה.

זה יכול להיות לשפר מ70 ל75 או מ90 ל95.

ד. מבחינה רגשית, לאפשר מרחב התנסות, שיטת האסימונים. ככל שלילד יש יותר אסימונים, כך יוכל לאפשר לצמו מרחב גדול יותר בהתנסות, וכך יוכל לצבור יותר הצלחות שיכניסו לו יותר אסימונים בחיים.

יש שלב שלא משנה מה ההורים יעשו, כמות האסימונים שהם יוכחו לתת לילדיהם לא תהיה משמעותית והיחד יצטרך לייצר לעצמו מקורות הכנסת אסימונים.

לכן חשוב כ"כ החל מגיל מאוד קטן ועד גיל חטיבת ביניים לתת הרבה הרב אסימונים, כאשר בגיל קטן בעיקר נותנים ואח"כ עם הזמן מלמדים את הילד לייצר אסימונים.  מלמדים לייצר חברויות, לפתח נקודות חוזקה,להאמין בעצמך, עם לימוד של לקום ממשברים ולהתמודד עם אתגרים מבלי להפסיד המון אסימונים.

ה. לא מתחברת. שאיפה למצויינות זה משהו שמאוד חשוב לי בחיים. להיות הכי טוב שאתה יכול להיות. אני לא שואפת להיות משה רבינו (כמאמר זושא) ולא מצפה מהילדים שלי להיות מה שלא הם. אבל אני כן מצפה מהם להיות הכי טובים שהם יכולים להיות. וזה מתבטא בין השאר גם ביכולות לימודיות.

אפשר לנצל"ש לשאלה?

תוכלי לשתף איך את בעצם מלמדת את הילדים ליצור חברויות? לפתח נקודות חוזקה? ועוד כמה שרשמת? 

בהתחלה זה ע"י השלכה על משהו אחר,

למשל חיות ואפילו חפצים.

הרבה פעמים מתוך סיפור.  מסתכלים על הציורים ולומדים גם מהם.

מאוד חשוב לי ללמד אותן לתת פרשנות נוספת לסיטואציה.

למשל החברה לידי ולא אמרה לי שלום.

אולי היא לא אוהבת אותי, אבל יש גם פרשנות נוספת, אולי היא לא ראתה אותי או שאין לה מצב רוח וזה לא קשור אלי.

לומדים להציג את עצמי, להזמין למשחק, לאפשר לשני מרחב בחירה.

למשל כשבאים לילד ושואלים רוצה לשחק איתי תופסת, אז כבר החלטנו איזה משחק.

יותר נעים לשאול אותו במה הוא רוצה לשחק. ואם הוא לא יודע אז להציע משחק.

בנוסף לומדים להפחית שימוש ב"תמיד" ו"אף פעם"

תמיד היא עושה לי ככה...

אף פעם הוא לא...

במקום זה להגיש על מה שקרה עכשיו.

לגבי ניתוח סיטואציות, לפעמים ילד בא ומספר שקרה משהו, בהתחלה אני נותנת להם לספר איך שהם רוצים, ואח"כ מוסיפה שאלות.

למה זה קרה?

מה קדם לזה?

מה הצד השני הרגיש?

מה אתה הרגשת?

האם היה אפשר לעשות אחרת..

אם אני רואה נקודה שהם נתקעים עליה, אני מציינת את זה לעצמי, ואז בכל מיני הזדמנויות הנקודה הזאת עולה ומדברים על זה לא בהקשר הספציפי למה שקרה, ואז יש יותר פתיחות לשמוע וללמוד.

בנוסף לומדים לשים לב לשפת גוף. שלהם ושל אחרים. מה משדר ריחוק ומה משדר קירוב.

מסתכלים הרבה בציורים.

משתדלת להרחיב את אוצר המילים שלהן בקשר לרגשות. יש לנו כמה ספרים שמהם לומדים שמות של רגשות. אני מאמינה שילד שיודע לבטא מה הוא מרגיש, יודע גם לווסת את אותו רגש. כי הוא מבין מה עובר עליו. זה עוזר גם בחברויות.

בנוסף לומדים עם הזמן לראות את החיים בעוד רובד.

למשל אם הייתה מריבה ועכשיו ילד שלי מאשים את היחד השני במשהו. מה יוצא לי מזה?

אם לא אדבר איתו מי יפסיד מזה?

למשל לפני החג בת ה7 סיפרה שילדה סכסכן בינה לבין חברה אחרת,

והיא כעסה על שתי הבנות. אז אחרי שנתנו מקום לכעס, שאלתי בזהירות מה הלאה.

היא עמדה שהיא אף פעם לא רוצה ללכת לחברה הזאת. (לא זאת שסכסכה אלא החברה המקורית)

שאלתי אותה איך ההחלטה הזאת תסייע לה בהמשך ומי מפסיד מזה.

ואז אחרי כמה שאלות מנחות הגענו למסקנה שבהחלטה הזאת היא מענישה את עצמה.

ככה כל שנה לומדים עוד עד שיודעים להתמודד ולהחזיק חברויות, וגם לשחרר בלי טינה חברות שפחות טובה לנו.

לומדים גם מגיל קטן לומר מה לא נעים לי. לא נעים לי שאת צוחקת על.. ככה ה' ברא אותי, אני אוהבת את עצמי כמו שאני.

נגיד יש לי בת שקטנה בשכבה ובהתחלה היו אומרים לה את בת 6 ואני בת 7. לימדנו אותה איך להתמודד עם זה.

בעיקר היה חשוב לי שננסה לנתח מה מביא ילד לומר את הטיעון הזה, כי אם היא תבין, היא כבר תגבש דרך התמודדות שנכונה לה.

לגבי לפתח נקודות חוזקה- יש דברים שאני מזהה אצל הילדים ואני אומרת להם את זה, ויש דברים שהם חושבים על עצמם. למשל ילד שאומר שהוא טוב בלצייר וזה לא משהו חד פעמי, אני מתייחסת ממש ברצינות לנושא ומציעה לקנות לו ערכה מקצועית יותר לציור.

או ילד שאומר שהוא טוב בחרוזים, אני נותנת לו הזדמנויות להביע את זה. כלומר לא שופטת על התוצאה אלא מחזקת את המקום שהוא נמצא בו כרגע. לפעמים זה חולף ולפעמים זה נתפס.

א. מה הכוונה "חינוך הכי טוב שאפשר"? לפעמים רמה דתית ומצוינות לא הולך ביחד כי לימודי ליבה וכו' או שאני לא בעניינים? אשמח לדעת!

ב. אפשר הסבר למשהו שאת משקפת לילדים?

ג. איך מלמדים בסיס טוב בקריאה וחשבון? יש לך המלצה לספרים? למשהו שאת נעזרת בו? ונניח אם אני לא טובה בחשבון איך לעזור להם כן להיות?

ד. איך עוצרים תקלים מול מורים? בצורה חכמה..

ה. אדם גדול שכבר נפגע ממערכת החינוך וסומן תמיד כמתקשה בלי שההורים שמו לב לזה או פיתחו מול זה משהו - מה המלצתך אליו כיום? שהוא כבר גדול..

תודה רבה!! 

א. לא מעניין אותי מה לפעמים, אני מחפשת בתי ספר טובים לילדים שלי, בסוף אני צריכה מקום אחד בבית ספר אחד, אז לא משנה לי מה יש בכל האחרים.

וכן, אפשר למצוא מוסדות לימוד מעולים.

ב. נניח מתלבטים אם לנסוע קרוב או רחוק. הגדולים רומים רחוק, אני משקפת את היתרונות והחסרונות, ומה עדיף לכל אחד, ואז הם מבינים שרואים אותם גם אם לא מקבלים את ההעדפה שלהם, וזורמים עם ההחלטה השניה,

אחרת היו מבקשים לנסוע רחוק, היינו אומרים שלא, היו עונים שהקרוב תינוקי ולא בא להם להצטרף.

או נניח אחד הילדים עושה קולות אזעקה, האחרים נבהלים, אני משקפת לו מה האחרים מרגישים. הוא עונה שהם סתם פחדנים, אני משקפת שזה לא משנה סתם או לא סתם, פחדנים או לא,

מותר לפחד וצריך להתחשב בכולם.

הילדים פותחים את המקרר 30 פעם ביום וטוענים שאין אוכל.

אני מפרטת להם כל מה שבישלתי וקניתי. ומציעה להם עוד דברים שהם יכולים לגשת לקנות מצרכים ולבשל אם בא להם.

אני משקפת את התחושות שלי שלא נעים לי התלונות. הם משקפים שזו לא תלונה כלפי אלא תיאור מצב.

יחד חוזר הביתה ב20:00 שזו השעה שהקטנים נכנסים למיטות ומתחיל להכין משהו לאכול, אני מסבירה שזה לא הזמן המתאים, אבל מסבירה גם למה, כי הקטנים יתגרו וזה יצור בלאגן ולכן צריך לתכנן זמנים שמתחשבים בכולם.

אז או שבאים לאכול עם כולם ב18:30 או שמבשלים ב20:30 אחרי שהקטנים נרדמים.

בעיקרון אני יכולה לספר להם על הכלל בלי להסביר מה עומד מאחוריו, אבל אני חושבת שככל שיותר משקפים דברים, יש חיבור יותר טוב גם למעשה ובכלל החשיבה וההתחשבות (בדוגמאות האלו) מתפתחת מעצמה.

או אם אני משקפת להם כל מיני דברים לטובתם למשל עדיף לקחת גקט אם יהיה חם נשאיר אותו באוטו, אן יהיה קר נוכל ללבוש,

פעם, פעמיים, שלוש, הם מבינים את העיקרון לבד וזה מפחית התנגדויות וקיטורים מהסגנון של סתם סחבתי אמרתי לך שלא יהיה לי קר..

לגבי לשקף זה יכול להיות אפילו שאני משתפת אותם שאם אני לא מצליחה לישון טוב אז אין לי סבלנות והן המפסידים מזה ולכן כדאי להם לשים לב לא להעיר אותי סתם (בהתאם לרמת הגיל כמובן).

לימוד קריאה וחשבון כהכנה לכיתה א'- יש המון חוברות ואתרים. אני אוהבת את שיטת הפירמידה, ואת האתר של חגית פרנקל לקריאה. גם באתר אזמרגד ונגבה יש חומרים מעולים.

מהאתר של חגית אני מדפיסה את המשחקים, ומשחקים בזה בשבתות. (פעם פירטתי את סוגי המשחקים אם מעניין אותך אחפש קישור לשרשור, היו שם עוד הרבה רעיונות מוצלחים)

בחשבון קונה חוברת עבודה לפי רמה ובהתאם לנושאים משחקת איתם.

למשל מלחמה זה משחק מעולה כבסיס ללימוד חשבון.

לפעמים אנחנו משחקים מלחמה בקלפים של טאקי כדי שצורת המספרים תהיה ממש חלקה.

בנוסף לימוד מתמטי לא מתחיל כהכנה ל..

כבר בגיל מאוד קטן, מבקשים מילד להביא שני מלפפונים, 3 עגבניות, ממה יש יותר?

כמה ירקות יש? אם נוסיף פלפל כמה ירקות יהיו לנו? בכמה צבעים?

אם נוציא 2 תפוזים ונחלק למשה, דינה, לאבא ולך, כמה כל אחד מקבל?

כשסופרים זוגות של משחק זיכרון, לומדים לספור בדילוג של 2, מלמדת שקוראים לזה מספר זוגי.

ואז עושים חידה, אם אסור להגיד את המספרים הזוגיים, איזה מספרים נשארו לנו?

זה בגדול ככה מתוך החיים מלמדים עקרונות בחשבון. יצא לי ללמד ילדה אחת שכל א'-ב' היה בנוי מסגרים, אז לימדתי אותה בצורה יותר שיטתית. בדקתי בתוכן של ספרי הלימוד מה החומר שצריך לדעת וחיפשתי סרטונים להסבר ביוטיוב והמחשות. ומתוך הסרטונים המצאתי משחקים שנוכל לתרגל,

למשל המשולש הזה שמסמן גדול קטן, <>

אז ציירתי סמיילי בפרופיל כמו פקמן, והדגשתי את הסימון של הפה הפתוח, והסברתי שפקמן רעב והוא רוצה לאכול בפעם אחת את המספר הכי גדול.

ואז פתחתי שני קלפי מספרים אקראיים של טאקי,

והיא הייתה צריכה לבחור את הפקמן הנכון.

ואז כשעשינו בחוברת לימדתי אותה לעשות פקמן פותח פה בעזרת הידיים, ואז לצייר רק את הפה בדף.

או ילד אחר שפספס את כל הלימוד על זווית ישרה, קהה, חדה. והיה צריך להשלים הכל עד משולשים.

מצאתי משחק מחשב שנקרא עיר הזויות או משהו כזה, ואחרי שראה כמה סרטונים נתתי לו לשחק בזה.

תוך יומיים השלים חומר של חודש.

בכללי תקופת הזומים של הקורונה ואז המלחמה לימדה אותי שמה שמלמדים בכיתה בכמה שעות, ילד יכול להשלים ב10 דקות, ויש את כל החומר קיים לא צריך להמציא כלום, רק להשתמש בסרטונים מושקעים להקנייה ותרגול.

היום עם chatGPT גם מאוד קל לאתר סרטונים טובים.

לגבי לא טובה בחשבון, אז תלונ מה הכוונה, אם את לא טובה אינטואיטיבית בחשבון, אז באמת לא יודעת.

אבל אם יש נושא מסויים שאת לא זוכרת איך פותרים, מספיק לדעת מה השם של הנושא ולחפש סרטונים. לא צריך להסביר כלום.

למשל הבת שלי באה עם דף של תרגילים בחילוק ארוך, אני ובעלי ניסינו להסביר כמה דרכים והיא טענה שזה לא מה שנלמד בכיתה. שאלתי בווטסאפ בכיתה איך קוראים לשיטה לפתרון וענו לי חילוק מקוצר.

משם ועד למצוא סרטוני הסבר טובים לקח לי 5 דקות וחסכנו המון תסכול.

שמתי לה כמה סרטונים, היא בחרה מה שהיה נראה לי הכי טוב בשבילה.

בהתחלה אמרתי לה שהיא רק צריכה להקשיב ולא לעשות כלום. שמתי על הילוך איטי, כדי שהיא תספיק לקלוט. אח"כ ביקשה שוב לראות ברצף.

רק בפעם השלישית עצרנו אחרי כל שלב (כל עשר שניות בערך) והיא תרגלה בדף עד שקלטה את הרעיון.

המשך יבוא בע"ה אם אספיק היום 

תאקלים מול מורים- מנסה להבין את השתלשלות העניינים. לשמוע את שני הצדדים בראש פתוח (ואם יש אז גם צד שלישי, ואם צריך אז גם מחנך/ת)

מדגישה לכולם שהמטרה היא להסתכל הלאה ולנסות להתקדם.

משקפת לילד עצמו שמי שנפגע מהתאקל זה קודם כל הוא בעצמו.

המורה מקבל את המשכורת שלו בין כך. רק התחושה והפסד מהשתתפות בשיעור פוגעת בעיקר בילד.

אני מנסה לכוון לסולחה מבלי להצדיק את אחד הצדדים.

ברור לי שיש אמת באיך שכל אחד מסתכל על זה, אבל המטרה שלי היא לא חקר האמת, המטרה שלי היא לקדם את הילד שלי.

תמיד קיבלתי מענה אם לא מהמורה עצמו, אז מהמחנך על הדרך שהצעתי כדי להתקדם הלאה.

הייתה רק פעם אחת שזכורה לי של מורה שלא שיתפה פעולה והיא זאת שסבלה ממש במשך חודשיים עד סוף השנה כי הבן שלי עשה לה טרור מתוחכם ולא ויתר לה כמו שהיא לא ויתרה לו.

כל מה שאמרתי לה שיקרה אם היא תבחר להתעקש על הדרך שלה, אכן קרה. אבל בגלל שהמחנך היה מעורב לא חששתי מהעבודה מרחיקת לכת.

כן הייתי פתוחה לקבל התנצלות שלה בפני הילד וניסיון לפתוח דף חדש אבל היא לא רצתה וככה נגמרה השנה.

חוץ מזה כל התאקלים טופלו על הצד הטוב ביותר.

צריך גם ממש להתפלל למחנכים טובים, זה מפתח להצלחה. מול מורים מקצועיים אפשר להפעיל את המחנכת.

בנוסף עוזר לשתף עוד לפני שקורה פיצוץ.

למשל על המילואים ישר שיתפתי, ואפילו ביקשתי שיחות עם היועץ/ת

ידעתי שזה לא יקרה אבל היה לי את זה כקלף  לשלוף במקרה הצורך. ובאמת השתמשתי בזה פעם אחת, כשאחד הילדים "איבד" את זה ואמר משהו למורה, משהו שחד משמעית לא אומרים.

אז לפני שזה יגיע להשעיה ובלאגן

ישר התקשרתי למחנך ושאלתי אותו מה קורה עם השיחה שביקשתי עם היועץ ולמה בית ספר לא מספק תמיכה לילדי המגויסים ואיך הם מצפים שאמא בזמן מלחמה עם ילדים קטנים תטפל בכל הבעיות כשאבא לא בבית ולמה ולמה..

ואז המחנך ענה לי שהוא יקח את הילד לשיחה, אבל כבר השיחה באה ממקום אחר, ולא בטון של עוד שניה מעיפים אותך,

אלא בטון שאתה ילד כזה טוב, חבל שאתה הורס לעצמך וכו'.

אז זאת דוגמה יחסית קיצונית אבל תמיד שהרגשתי שילד לא בתקופה הכי טובה, שיתפתי את המחנך מראש וביקשתי להחמיא גם על דברים קטנים כדי לא ליצור הידרדרות.

למשל ילדה שהשתדלה מאוד להגיע בזמן לכיתה והצליחה ב60%, היה לי חשוב שלא יעירו לה על ה40% שלא הצליחה אלא יחזקו את ה60% שכן הצליחה וזה עבד.. הילדה באה בהתרגשות לספר שהמורה ממש שמחה שהיא הצליחה להגיע בזמן, והחוסר הצלחה התגמד. שזה משהו שמערכת החינוך בד"כ לא כ"כ מצליחה בו. הצלחות אם בם לא יוצאות דופן הן מתמסמסות, ודווקא החולשות יותר מורגשות.

למשל סופרים את כמות האיחורים ולא את כמות ההגעה בזמן.

ה. אם הוא עדיין במערכת החינוך- אז כדאי לבחור מסגרת שמתאימה לאופי ולכישורים שלו, זו תקופה שאפשר לפרוח בה וחבל לנבול. בנוסף אני מאמינה שאם יש דרכים להקל (כמו ריטלין) אז כדאי להשתמש על אף החסרונות כי זו תקופה שהביטחון עצמי מתעצב בה.

אם סיים את תקופת מערכת החינוך- אז מה שהיה לא רלוונטי. אולי יש משקעים שצריך לטפל בהם. זה כבר תחום נפשי טיפולי ואני לא רוצה להגיד סתם דברים,

אבל בהנחה ויש יכולת להתגבר, אז לקחת אחריות על החיים ולהבין מה נכון לי ואיך הכי טוב לי ללמוד דברים ולהשקיע בזה.

מקורות ידע לא חסר היום. החכמה היא לדעת מה שיטת הלימוד, איך להנגיש את המידע, מה הדרך שתהיה נכונה עבור מישהו מסויים.

אם צריך אפשר גם לעשות מכינה ולשפר בגרויות.

אם רבי עקיבא התחיל ללמוד אותיות בגיל מבוגר, והצליח להעמיק בתורה ולהעמיד תלמידים הרבה, אז כל אחד יכול לפרוץ את תקרת הזכוכית שלו.

הרבה אמונה וסביבה תומכת. ואם צריך גם ליווי מקצועי (כמו קאוצר)

השאלה בעצם מה מפריע לו שמערכת החינוך סימנה אותו? על מה זה משפיע היום בחייו הבוגרים?

על האמונה בעצמו? הציונים הנמוכים מהווים מכשול? יש לו קושי בלימודי המשך?

למה בעצם צריך לומר לו משהו?

שאני ממש אוהבת לקרוא אותך.

את כותבת כל כך ברור ועם דוגמאות ברורות...

ואת נשמעת אמא מדהימה! באמת!!!

מושקעת בילדים ומסורה להם שזה מטורף שאת עוד עובדת במשרה תובענית ומצליחה להיות פנויה להכל ברמה הזאת.

וגם נשמע שיש חכם בית ספר מדהים מדהים! זה כל כך לא ברור מאליו שברוב המקרים המורים משתפים פעולה ושיש כזה מענה. משמח לשמוע

מעריכה מאוד❤️

ומצטרפת לכל הכותבות לך שכיף לקרוא אותך!!

את נשמעת אדם מדהים.. 

היום היא בת 12

והתשובה שקיבלתי זה שהדרך היחידה לגדל ילדים "איכותיים" זה להיות איכותיים  בעצמך..  

וכבר אז זה עיצבן אותי, כי לא מרגישה מספיק טובה ומה לעשות שבינתיים צריך לגדל אותם??

אבל אחרי 12 שנה של ניסיון אני אומרת לך שזה הדבר היחיד שעוזר, תהיי את המבוגר שתרצי לראות בילד שלך, ולצערי אי אפשר לזייף..

(אני בתקופה של תסבוך אישי שמרגיש לי שאני פשוט עושה עוול לילדים שלי ושהם חומקים לי מבין הידיים רק בגלל שאנחנו לא מספיק טובים וזה פיזית שורף לי בלב)

למה את מניחה שזה עוול לילדים?

הקב"ה נתן אותם לכם

לא יכול להיות שאתם לא "מספיק טובים"

תמיד טוב לשאוף להתקדם ולהשתפר במסגרת מוגבלות היכולת

אבל אתם הכי טובים לילדים שלכם

ויותר מזה-שווה לבדוק איך את מודדת מבוגר איכותי

ההורים שלי על הנייר אולי לא נשמעים כאלה "מוצלחים", גם לי היתה מלא ביקורת עליהם ויש לי אחים עם בטן מלאה על כל מיני דברים

בשונה ממה שכתבו פה למדנו בבית ספר הקרוב לבית בשכונה לא הכי הכי, לא הלכנו לשום חוג, היינו ב"ה הרבה ילדים ורוב הזמן "גידלנו את עצמנו"

כמובן הם היו שם במקומות שהיה צריך

והלימודים לא כזה עניינו את ההורים שלי (אבל בורכנו ב"ה ביכולת אז אולי בגלל זה)

היום אני יודעת להתמקד בטוב שהם העניקו לי ויש ממנו הרבה ב"ה

אחד הדברים המשמעותיים היה דווקא העצמאות וזה שלא הובילו אותנו יד ביד צמוד מדי 😉

ורוב האחים יצאו מאוד "מוצלחים"

חלקם יצאו "לא מוצלחים" (על הנייר, כן. אני מאמינה שפשוט זה המתנות שהקב"ה נתן להם ומהיכרות קרובה אני רואה שיש להם המון הצלחות ואיכויות ייחודיות)

ומטבע הדברים זה דווקא אלה שבהם הכי השקיעו כי מראש הם בורכו באתגרים וקשיים

אני מסכימה איתך שעיקר העבודה צריכה להיות על עצמנו.פשוט להיות מודל לעבודה , להתמדה, להשקעה, לאמונה

וכמובן גם חושבת שכן יש לנו תפקיד להעניק להם חינוך טוב וגם יכולות ומיומנויות כמה שאפשר

כל ילד והצרכים שלו

אבל בעיני- זה לא מה שיקבע אם הם יצאו מוצלחים או לא. יש להם את המסלול שלהם

וגם -וזה קצת פחות נעים לחשוב על זה - מחקרית, אחד הפרמטרים שהכי משפיעים על הצלחה בלימודים ובקריירה זה גנטיקה. (כן גם על עצמנו)

יש לנו תפקיד חשוב לאפשר להם לממש את הפוטנציאל שלהם במקסימום

אבל הפוטנציאל שלהם מוגבל ברמה מסוימת באופן מולד.

וזה בסדר

וגם להורים עם נתונים גבוהים יכול להיוולד ילד שפחות

וכנל הפוך

כי זה לא איזה גן ספציפי זה מכלול רחב

אני גם באה מבית כזה כמו שלך.

הרבה ילדים והורים שלא כל כך היו מעורבים.

בלי יותר מידי זמינות לילדים,לא דחפו אותנו למצוינות אף פעם וכולנו יצאנו פחות או יותר כמו אצלכם.

מה שההורים כן השקעו בנו זה ערכים,התנדבויות עזרה לסביבה וכו'

ולזה אני קוראת איכות

פחות מכמה השיגו במבחן

אני חושבת שאין דבר כזה להיות הורים מוצלחים,

אני כן חושבת שמתוקף זה שאנחנו בני אדם מותר לנו לטעות,לכעוס שלא במקום לפעמים להיות עייפים ולהגיב מהבטן,וכ'ו.

זה גם מלמד את הילדים שמותר לטעות והתנצל וגם שאבא ואמא הם בני אדם וכן אם זה חריג או קורה מידי פעם הם רק משתפשפים ולומדים בעצמם.

וההורים משתדלים לשקף להם את הסיטואציה שקרתה

(זה גם כן סוג של התפתחות רגשית)

וכל זה זה שהאוירה בבית באופן כללי היא לא כזו,

היא אוירה טובה ומאפשרת.

תקופות קשוחות יש לכולם מידי פעם וזה לא מעיד על כלום

אף הורה לא נולד מושלם ולא יהיה מושלם אף פעם

הורות זה תהליך וזה מסע בפני עצמו.

אלא להיות אנשים טובים, רגישים, מביעים רגשות, עם תקשורת בריאה, שירגישו שיש להם את המקום הבטוח..

לא מרגישה שאנחנו מצליחים בזה כרגע כי לנו כנראה יש בעיה בקבלה העצמית שלנו,  משהו בהתבגרות שלנו לא עבד עד הסוף.. וזה משפיע על הילדים ללא ספק. גם בתקופות טובות יותר זה ניכר.

מנסה כל הזמן לפשפש ולהתקדם אבל השורש לא הגיע לפתרונו ובינתיים הם גדלים ע"פ החוסר הזה לצערי 

זה לא אומר שזה לא קורה...

זה אומר שכן יש מודעות שזה כידוע חצי פיתרון

אז בטוח שאת בדרך לשם...

דבר שני לכל אחד בעולם יש את הדרך שלו

גם לילדים שלך יש את הדרך שלהם.

הם נולדו לך כי את הכי מושלמת עבורם ועבור המסע שלהם לעולם.

ההצלחה שאת מדברת עליה לא נכונה לכולם בצורה רוחבית כי לכל אחד היא שונה.

בטוח שאת מחנכת לערכים שחשובים לך,

ומשתדלת להיות בעצמך אדם טוב,

את לא צריכה להוסיף לעצמך רגשות אשם בעניין כשאת עושה את הדרך שלך לשם. (בתור אימהות ממש לא חסר לנו רגשות אשם)

הילדים שלך יגדלו ורק יעריכו את הנסיון של להיות טובה יותר בשבילם💞

אני פשוט חושבת שאנחנו לא דוגמא מאוד טובה כרגע בהרבה תחומים, ובאמת מאחלת להם לפגוש מבוגרים אחרים משמעותיים יותר ללמוד מהם

גם לגבי הדוגמה האישית.

וגם לגבי הערכים שלי.

בדוגמה האישית אני לא האדם הכי סבלן בעולם וגם לא מכיל יותר מידי אני יותר קצרת רוח ועצבנית.

אני הרגשתי אחרי שהתחתנתי שאיבדתי את הרב המוחלט של הערכים שהאמנתי בהם, לקח לי זמן להבין שהם פשוט השתנו.

מה ששינה את החשיבה שלי היו הילדים עצמם

הבת שלי שהיא גדלה פשוט אמרה את זה בפה מלא,והייתי בהלם כל מה שהרגשתי וחשבתי שאני לא דוגמה ולא מחנכת כמו שצריך היה לא נכון מבחינתה.

יש לה ביקורת ( בכל זאת גיל ההתבגרות וכו' )

אבל היא פשוט מלאת הערכה כלפינו כהורים.

ותאמיני לי שכעסתי עליה אינסוף פעמים כשהייתי יכולה וצריכה להבליג,

שלא הקפדתי איתה על דברים בסיסיים שהיתי צריכה ללמד אותה,וכו'.

אני פשוט אומרת לך חכי אולי עוד תופתעי.

לפעמים נדמה לנו שאנו רואים את המציאות נכון ושופטים את עצמנו בחומרה רבה.

כשמסתכל מהצד זה בכלל נדמה אחרת לגמרי.

אני בלמידה מתמדת בהורות ובהתפתחות האישית שלי 20+ שנים, תמיד יש משהו חדש ללמוד ולעשות שינוי שלא צלח קודם.

דוגמא אישית טובה היא אכן חשובה אבל גם אם לא מצליחים להיות מה שרוצים, הדרך הזו של ניסוי וטעייה, חשובה לא פחות כדוגמא אישית לילדים, להודות בטעויות ובחולשות, לנסות להשתפר שוב ושוב כצמיחה ולא כהלקאה עצמית.

אלא נקודה פנימית בי שמפריעה לי להתקדם, גם את הצעדים הקטנים האלה שאת מדברת עליהם..

והייתי בכמה טיפולים וכמה סדנאות עוד לא הצלחתי לפתור את הנקודה 

הורים איכותיים זה בסיס מעולה,

אבל יש לא מעט ילדים שפרצו עם הצלחות למרות שהייתה להם ילדות לא משהו בלשון המעטה.

לילדים יש חיים משלהם, ובשלב מסויים מקבלים גם ממקורות אחרים וגם בונים בעצמם מעגלי תמיכה בעצמם.

לא הכל קם ונופל על איכות ההורים.

אפשר להיות הורים גרועים ובינוניים ושהילדים יהיו מוצלחים, ואפשר להיות הורים מדהימים, והילדים יעברו את הדרך שלהם. רואים את זה שאצל משפחות מעולות יש ילדים מכל מיני סגנונות.

אני כן חושבת שהורה שאכפת לו מהילד שלו יעשה כל מה שתלוי בו, אבל זה לא אומר שאם יש תקופות פחות טובות העתיד של הילד אבוד.

בנוסף כמו שכתבו לפני, ילדים שרואים את ההשתדלות והמאמץ לומדים מזה גם לחיים. בסוף גם להם יהיו התמודדויות.

חוץ מזה שכשיש בעיות, יש בעלי מקצוע לתמיכה והדרכה, ההורים לא מכוונים את הילד לבד. זה בסדר גמור לומר אני לא יודע איך להתמודד עם זה, נלמד ביחד אצל מישהו אחר.

אבל לדעתי בסיס של תקשורת וקבלה עצמית הולך עם הילד לא משנה אם הוא לא ממשיך בדיוק בדרך של ההורים, שהוא יהיה אדם טוב במהות שלי, שישמח בעצמו ובחיים שלו ויהיה רגיש לסובבים אותו. מסתבר שזה לא כל כך פשוט.

והיינו בהדרכות ויעוצים, הנקודה זו לא הילדים זה אנחנו, נקודה שלא הצלחנו לפתור עדיין, למרות טיפולים ויעוצים..

בע"ה ממשיכה להתפלל שתגיע הישועה 

אפשר ללמוד גם ממקורות אחרים ולא רק מההורים. ובכלל לפני שני דורות המילים האלו בכלל לא היו בלקסיקון של דור ההורים ובכל זאת גדל דור נהדר, אולי יש חסכים מסויימים אבל בסה"כ מתמודדים לא רע והחיים איכותיים מאוד.

במיוחד שהיום יש קורסים נגישים ולא הכל בנוי על מה שמכירים מהבית.

אם יש שאיפה להיות במקום של קבלה עצמית ותקשורת מיטיבה, ומנרמלים את זה, אז גם אם לא חיים לפי זה, זה עדיין פותח פתח לילדים לקבל את הערכים האלו הלכה למעשה ממקורות אחרים.

גיל 12 זה עדיין גיל שמקבלים בעיקר מהבית, אבל בהמשך מקבלים גם ממקורות אחרים.

אם ילד יודע שהערך הזה חשוב, הוא כבר ימצא בעצמו איך ליישם.

אגב אני לא ראיתי דוגמה של תקשורת וקבלה עצמית בבית הורי, פעם ראשונה שנחשפתי לדרך אחרת הייתה בגיל תיכון ששם התחלתי לשים לב לאפשרויות אחרות אצל משפחות אחרות, משם התפתחה השאיפה ועם החיים התפתחה היכולת אז ממקור ראשון אני יכולה להעיד שזה בר שינוי מבחינת הילד.

כל זה לא סותר שאכן כדאי להורים להשתפר בדברים האלו בשביל איכות החיים שלהם, אבל אפשר להוריד את שעון החול ולנטרל את הקשר לילדים שגדלים, קשה לעשות תהליכים מתוך לחץ, צריך למצוא את הזמן הנכון והבשלות לעבור את התהליך, וככל שמתבגרים קשה יותר לעשות שינוי כאלו, אז עוד יותר זה צריך לבוא בזמן נכון להורים בלי קשר למה שעובר על הילדים.

אני חושבת שהפרדה בין הדברים יכולה לסייע להתקדמות.

בהצלחה רבה!

הבעיה היא לאו דווקא החוסר קבלה עצמית, אלא הנגזרת שלה, זה לא שאני מסתובבת בבית ואומרת אני לא מקבלת את עצמי אבל אתם ילדים תדעו שאפשר אחרת.

זה פשוט משפיע על איך שאני תופסת את עצמנו ומזין את עצמו לאיך ש ילדים תופסים אותנו.

(אם אני מחפשת אישור חיצוני לכל פעולה שאני עושה ברור שזה מחלחל לילדיםגם בדרכים עקיפות)

מנחם אותי שזה מסע לחיים ובסוף הם יגדלו ויש להם בחירה חופשית, ממשיכה להתפלל שהאסימון ייפול והשפע יתפרץ

מחפשים אישור חיצוני לכל דבר

זה יכול לנבוע מ:

1. חוסר בטחון עצמי ופחד לטעות

2. רצון לרַצות

3. רצון לקבל אישור מהסביבה

אפשר לעשות אימון סביב הנושאים הללו:

1. הבנה שטעויות הן דבר טוב, אפשר ללמוד ולהתקדם מהן. הפחד לטעות הוא המעכב הגדול בהתפתחות אישית

2. הבנה שריצוי פרושו לחיות חלומות ורצונות של אחרים, לכן זו דרך שפוגעת ביעדים וברצונות האישיים.

3. הבנה שלכל אדם יש יתרונות וחסרונות, גם אם הוא חכם בנושא אחד הוא יכול להיות גרוע בנושא אחר, לכן דעה של אחרים לא יותר טובה מדעה עצמית. עדיף לטעות בגלל החלטה עצמית מאשר לטעות בגלל דעה של אחרים.

שולחת חיבוק

אם אני זוכרת נכון כתבת על זה פה פעם, ואני חושבת שההלקאה העצמית והשיפוטיות הן אבן נגף בדרך להצלחה, בדרך למקום שאת רוצה ושואפת להיות בו. זו כשלעצמה מטרה ראשונית שהייתי מנסה להשיג, וממנה יכול להיפתח הסכר.

לא להשלים עם המציאות הכואבת כוויתור, אלא להבין שבתוכה את עושה את הכי טוב שלך עם הכלים שיש לך, ולראות גם את הטוב שכן יש.

הרבה הורים חסרים את המימד הרגשי מול ילדיהם, אבל זה לא אומר שאין טוב בדברים אחרים, או שאין דרך לצאת משם ולהתרומם, אבל זה תהליך אישי שלך קודם ברובד הפנימי ורק אז אפשר לצאת איתו החוצה

אני לא יודעת איזה דברים כבר ניסית, אבל כלים פרקטיים בלבד כרשימת to do list לא יעזרו לדעתי אם את לא שם במימד המנטלי תודעתי רגשי כי בסוף זה חוזר לאותה נקודה פנימית ש״מתפרצת״ גם אם הצלחנו תקופה בשינוי כלפי חוץ

מאחלת לך שתצליחי להגיע למקום שבו את שלמה עם ההורות שלך ולרפא את הכאב הזה❤️

החיים בנויים מעליות וירידות, מה שחשוב זה להיות בתהליך של למידה ולראות איפה אפשר להתקדם ואיפה עשינו טוב ולא רק איפה טעינו

לראות את הנקודה הטובה זו ה- דרך להצלחה בעיניי

אחד הדברים שהכי קידמו אותי בדבר הזה, זה ללמוד את עצמי. מה מטרגר אותי, מה הופך אותי לפחות טובה כביכול, מה שם לי רגליים בגלגלים

זה כזה ברור מאליו למי שחי את זה, וככ לא למי שלא

דברים כמו עייפות, רעב, עומס, ריצוי, ביקורת עצמית, פרפקציוניזם ובגדול חוסר קשב לעצמי ולרצונות שלי בתוך ה- אני שלי הם הדברים שהכי מרחיקים אותי מה- אני האמיתית.

ולדעתי, זיהוי הדברים האלה שמטרגרים אותי ומורידים אותי והנעה לקשב לעצמי ולהבעה שלו ושמירה על הגבולות שלי הם הדבר הכי חשוב שעשיתי ואני עושה בדרך לשם. וזה מצריך חשיבה והתבוננות פנימה ותעצומות נפש הרבה פעמים כשאנחנו שקועים בצד השני אבל זה שריר שצריך לאמן

מול הילדים זה הרבה פעמים מורכב יותר כי הם דורכים לנו על המקומות הכי רגישים ומעמתים אותנו עם כל מה שאנחנו לא רוצים לראות וזה גורר עוד יותר ביקורת עצמית ותחושת כשלון כי ״נו, מה הפלא? זה דפוק כי אמא שלו דפוקה״  והרבה פעמים אנחנו בכזה עומס ובלבול עם עצמנו שאין לנו כח לזה עכשיו, זו התמודדות, אבל בצעדים קטנים לאט לאט התמונה מתבהרת

בקיצור (אחרי שכתבתי מגילה😅) אל תתיאשי אחותי ואל תייאשי את עצמך

תחשבי מה משמח אותך ואיפה את אוהבת את עצמך. כשאנחנו שמחות וטוב לנו, אנחנו טובות יותר. (או כמו שאני אומרת לבעלי - כשאנחנו ישנים טוב, אנחנו טובים יותר  )

א. לכאורה השקיעו בחינוך מאוד, אבל מבחינתי יצרו לחץ מאוד גדול. כל הזמן אמרו לי כמה אני חכמה וטובה, וכשלא הייתי במקצועות מסויימים זה הכניס אותי לתסכול מאוד מאוד גדול ולניסיונות הסתרה מהפחד לאכזב.

ב. חשוב לי להפגין אהבה וקבלה.

לייצר סביבה שמאפשרת טעויות ונפילות.

לייצר חוויות משמחות.

ג. אני מאפשרת מורים פרטיים וחוגים, עם זאת אינני דוחפת להישגיות כי אם להנאה מחוויית הלמידה ורכישת מיומנויות למידה.

ד. מאפשרת מרחב טעיות. הקשבה ללא שיפוטיות.

ה. כמו שכתבתי בג. אינני דוחפת למצויינות.

אני מעדיפה חוויות על פני מצויינות.

כמובן, שאסייע בידי כל ילד שארגיש שמעוניין ומסוגל להתקדם עוד. בעיני, אין מדובר באדישות, כי אם בסדר עדיפויות אחר.

בס״ד

ברמה הרגשית, חשוב לי שהילדים שלי יגיעו הכי רחוק שיש, שזה בשבילי - שהם ידעו להיות מאושרים, שיהיה להם חוסן נפשי מול טלטלות החיים, שהם יהיו אנשים אופטימיים, אוהבים ואהובים ושהם יתנהגו בצורה טובה. לשם אני בהחלט מכוונת את תפילותיי ומאמציי.

אני לא דוחפת למצוינות לימודית. כן חשוב לי שהם יהיו בעניינים, יעשו שיעורי בית וכו׳. אבל בעיקר כי כשמזניחים מדי אז כבר עלול להיות ממש קשה בשיעורים ולהביא למצבים בעייתיים - מהתנהגות שמפריעה לשיעור מתוך שעמום ועד תחושה של ביטחון עצמי ירוד ותחושת כישלון.
 

המצויינות הלימודית לא קריטית לי בכלל כי אני מאמינה שהלימודים איך שהם מוגשים היום לאו דווקא מתאימים לכל אחד. אז כברירת מחדל כל הילדים עוברים דרך אותה מערכת חינוך (פחות או יותר), אבל אני לא חושבת שמצוינות לימודית בהכרח חשובה כדי להצליח בחיים (כלכלית). או, וזה הדבר הכי חשוב, כדי להצליח את הדבר הגדול הזה שנקרא ״חיים״.

ההצלחה האולטימטיבית בשבילי היא שהם שיהיו מצוינים בתור בני אדם, כלומר אנשים באמת טובים, יהודים באמת טובים, עם לב טוב, ועם שמחה. אבל זה לא שאפשר לדחוף לשם. פשוט משתדלת לטפטף להם פה ושם שאלה הדברים החשובים והעיקריים בסופו של דבר.

מה שחשוב לי בחינוך ובגידול ילדיי הוא מה שאני מאמינה שיקדם את הדברים הנ״ל, כמו:
 

- להשתדל לראות ולזכור כל הזמן את הטוב שבהם

- להשתדל לאהוב לא משנה מה

- לנסות לראות מעבר להתנהגות כזאת או אחרת, להבין ממה זה בעצם נובע

-  להאמין בכוחות שבהם

- להאמין ביכולת שלהם לבחור נכון ולתקן

- להקדיש כמה שיותר זמן לקשר, לדעת מה עובר עליהם, לבלות איתם

- להשתדל להיות בפניות אליהם

- להשתדל להיות בנועם ובחיוך כלפיהם

- להשתדל להיות כתובת לשאלות, דילמות, קשיים וכו׳ שלהם

- להתפלל עליהם

- להחמיא להם, להביע הערכה, להביע אהבה, להביע התפעלות

- להקנות להם זהות יהודית, אמונה וערכים

- לדאוג להוואי משפחתי חיובי

- לחבק, לנשק, ללטף

- להשתדל להבין מה חשוב להם

- להוות דוגמא אישית, לעשות מודלינג

…
 

אני ממש לא תמיד בכל הדברים האלה. אבל שם בהחלט השאיפות שלי ואני משתדלת כל הזמן להוסיף עוד ועוד צעדים קטנים בכיוון…

על כל השאלות שלך

בגדול כילדה לא השקיעו בי מעבר למצופה

כהורה היום לי חשוב שהילדים גדלים עם אהבה ורצון לשתף מה שמציק להם, שלא יתביישו לשאול בכל נושא שהם רוצים

שיהיה בבית אווירה סהכ רגועה ולהיות הורה שמהווה דוג' איך ומה נכון להתנהל לא להחביא מהם מידע בתירוץ שהעולם שלנו זה עולם של מבוגרים והם קטנים ולא מבינים אלא לתת הסברים תואמים לגילם ולחשוף אותם לתחומי החיים ואם הם רוצים להתפתח בתחומים אז לאפשר וללוות גם אם יחוו כישלונות וגם לשתף מחיינו האישיים על אתגרים ואיך צלחנו אותם

זה בעיניי החינוך הנכון ללמד אותם לא לפחד מרגשות לא נעימים, כישלונות וכד' ללמוד להתמודד עם הכל ולא להתייאש מהדרך

בי לא השקיעו במיוחד. הייתי הילדה הקלה במשפחה גדולה, מוכשרת, חזקה, מצליחה חברתית וכו'

לא מתכוונת לעוף על עצמי בכלל, אבל יחסית לאחים שלי שכל אחד היה לו חולשה אחרת הגידול שלי היה קל

אחים שלי אחת הייתה שקטה וביישנית וחסרת בטחון אחד בעיית התנהגות אחד לא הפסיק לעשות בעיות בבית ספר, לא בהכרח דברים חריגים אבל ילדים שדורשים תשומת לב 

ההורים שלי פשוט הניחו שאני בסדר כי באמת הייתי חזקה, וידעתי להסתדר לבד

אני לא סוחבת משקעים מהילדות כי אני רואה את זה כנגזר עלי וטוב לי היום יותר כי אני מאומנת בלהתמודד לבד

כן לומדת מזה לילדים שלי שגם ילדים חלקים צריכים אהבה וחיזוק והתפקיד של ההורים זה לתמוך וחלילה לא להתמך גם עם הילד חזק 

ולדעתי עיקר החינוך זה דוגמה אישית בגיל גדול ובגיל קטן הקניית הרגלים טובים

ובעיקר לתת לילדים חום ואהבה ללא תנאי

1. גם כשלא היה כסף היה ברור להורים שלי שמשקיעים בחינוך. חוגים, מורים פרטיים.  היה ברור הסדר עדיפויות, לפני בגדים, אפילו לפני אוכל, חינוך. (גדלתי במפשחה לעולים מבריה"מ)

על שאר סעיפים יענה בהמשך חחח

א. כן, אני חושבת שבעיקר חינוך לרגש. ההורים שלי שבו אתנו שעות ודיברו וטיפלו ולימדו אותנו לדבר בשפת הרגש. 

ב. חינוך לתורה ומצוות, חינוך ליושרה, חינוך לכבוד לאחרים ולשונה,לקחת אחריות

ג. האמת שאין לי מושג, גדלתי בגישת שפר+- והאחריות הלימודית (למעט הלחץ שכן נוציא בגרות) הייתה עלינו. כל אחד עשה כרצונו..חלק נשרו חלק נשארו

ד. איזון. גם לדבר בשפת הרגש (אני כועס/אני מתוסכל/אני מוצף/אתה מרגיש כך וכך? וכד') אבל גם איזושהי התאמה לעולם הגדול שם כל אחד חי לעצמו מהבחינה הזו וכבוגר אתה אמור להכיל את הרגש שלך לעצמך בלי לספר מה אתה חווה (זה היה לי שוק כשיצאתי מהבית לחוות את זה)

ה. מתחברת. עם החיים מגיע הרבה פעמים הרצון להתקדם יותר ולהצליח יותר. כן כדאי בגיל הבוגר של הבגרות להסביר את המכלול (אם תעשה 4 יח' מה יפתח לך ואם 5 יח' מה תוכל לעשות יותר וכו)

שזה הציוד שלו.

צריך לשים הכל בשמש בשקיות זבל שחורות אטומות לכמה ימים. ורק אז לנער ולכבס.

כביסה לא מספיק עוזרת. אולי אולי אם זה בהרתחה.

ואז להרים הכל ולעבור חדר חדר ולתפוס אותם, אפשר עם שואב אבק ואז שטיפה טובה.

וממש להסתכל שאין חדשים.

יש גם ספריי של סנו מיוחד לזה.

אפשר אולי לרסס על הפתחים

אבל אם אין לכם בעלי חיים שמהם זה מגיע לא בטוח שיש צורך.

אני כל היום מחפשת מידע עליהם.

ניקיתי את כל הבית באקונומיקה, אבל הבנתי שזה רק נגד הבוגרים ולא הביצים

והם פיצייםםם

תפסתי אותם כשישבתי בנחת ואז קלטתי תזוזה פיצקית

אנחנו נפטרנו מהם בלי הדברה

לקח כמה סבבי ניקיון, חיפוש ומעיכה שלהם אחד אחד😬 והרבה לחץ שלי... אבל בסוף זה נגמר

איפה שאבת? ושטפת עם אקונומיקה את כל הבית והשארת לכמה זמן כמו שהמליצו?

ואיך קלטת אותם ? איפה היית מוצאת אותם לרוב,?

ואיזה פתחים לרסס? 

האלטרנטיבה מאןד קשה ליישום

בעיקרון זה לגדוע את מעגל החיים שלהם

לשאוב כל יום את כל הבית כולל מיטות ספות

ולרוקן שואב לפח כל יום

לשטוף את הבית

לכבס מצעים מגבות בגדים בהרתחה

לשים מלכודות פרעושים קערת מים וסבון עם מקור אור וחום כמו מנורת לילה

בדוגרי- אני לא הייתי עומדת בזה

אני רק כאן כדי להגיד

שלמרות שזה נראה סוף העולם

זה לא

לנו היה פשפשים

חשבתי שנצטרך לעבור דירה

באמת לא ראיתי מוצא

והייתי לפני אחרי ותוך כדי לידה

תכלס לא חזרנו הביתה תקופה והדברנו

אחרי ההדברה חיכינו שבוע

למרות שאמרו לנו שצריך לחכות 6 שעות רשמית

ובגלל שהיינו עם תינוק בן שבוע אמרו לנו לחכות יומיים

אני העדפתי לחכות שבוע

וזהו

לקח זמן להשתחרר מהחרדות

ועד עכשיו אני נבהלת מכל עקיצת יתוש

אבל תדעי שלכל דבר יש פתרון

הפסקתי עם זה בעקבות סיפורים על הדברה שפגעה בילדים

אין לי אומץ לקחת סיכון זה ממש רעל

כבר 10 שנים שאני אוזרת אומץ לכפכף גוקים רק לא להדביר

אבל פרעושיפ זה סיפור אחר הם פיצייייםם 😭

אפילו לא שבוע

יומיים

אולי אחרי ט' באב תחפשו משפחות שיוצאות לנופש כמה ימים, תבקשו להתארח בבית הריק שלהם ליומיים/ שלושה.

גם אם תצטרכי לנקות את הבית שלהם לפני ואחרי נשמע לי שווה את הרוגע מהחומרי הדברה.

ושבעלך ישטוף את הבית שלכם משאריות הדברה לפני שאת נכנסת.

תתייעצי עם מי שצריך, חבל להימנע מהדברה רק בגלל זה, אפשר לנהוג בבטיחות.

כשאתם חוזרים הביתה בימים הראשונים תשאירי חלון בבית פתוח קבוע, גם כשהמזגן דולק.

בלילה תשאירי בחדר של התינוק שיהיה מאוורר תמידית..

או עכברים שהם יכולים לחיות עליו

יכול להיות שהוא הביא איתו הרבה פשוט לעשות ניקיון ושטיפה יסודית להחליף מצעים ולהזיז שטיחים אם יש

הם לא יכולים להתרבות?

כדי לחיות ולהתרבות

אם אי אפשר לרסס אז באמת נקיון יסודי שטיפה שואב אבק החלפת מצעים

לשכניםם שלי היה כי היו להם עיזים

והם העיפו את העיזים ועדיין היה נראה שהם מתרבים

ברמה שהשכנים נדבקו

ועשו ניקיון יסודי כמה פעמים

קרציה יכולה לחיות זמן רב ולהתרבות על מיטות וספות למשל.

קרציות זה לא רק דבר לא נעים אלא גם מסוכן.

מאיר אריאל למשל מת כתוצאה מחיידק שעובר עם עקיצת קרציה.

ממש הייתי ממליצה לצאת מהבית ולהדביר.

ויפה שעה אחת קודם.

לא רצונית בבית, אמאלה ה' ישמור

למרות שאני בטוחה שזה מהשקית של המילואים, הבסיס נמצא בשמורת טבע עם חיות ה' ישמור כמו ספארי,

אם לא הייתי רואה את הראשון קופץ משם כנראה לא הייתח חושדת

היה לנו פעם במחסן (חתולה באה להמליט אצלנו 😐).

הרמתי הכל גבוה, ושפכתי מים עם אקונומיקה על הרצפה.

חיכיתי כמה שעות, גרפתי, ולא נשאר זכר.

אבל אולי בתוך הבית זה אחרת.

אולי 10 דקות זה נשאר ברצפה.

כי הצלחתי לתפוס פרעוש אחד והכנסתי למים עם סבון כלים והוא ישר מת, אז אקונומיקה יותר חזקה.

ובית זה באמת בעייתי

כי בעודני מנקה בסלון יכול להיות שבחדר הם חוגגים, וכשאני עוברת לחדר אז כבר יבש בסלון והם עוברים לשם.

אולי באמת עדיף להשאיר רטוב ואז לגרוף הכל.

אבל הבנתי שזה זמני כי זה רק נגד בוגרים לא ביצים

גם יש רהיטים שיותר כואב הלב אם ישהו באקונומיקה.

לא יודעת תוך כמה זמן הם מתים מאקונומיקה.

התייעצתי עם מדביר (שהוא גם חבר), פשוט עשיתי מה שהוא אמר.

למרות שהבית שלי לא במצב קשה הפעם. ברוך השם. ואני לא מבשלת הרבה בכלל, מכינה רק דג וחמין ושקשוקה לצהריים

לא יודעת להסביר את זה, אין לי כח בימי שישי כבר הרבה זמן

רוב הפעמים הבעיה היא באמת הציפיות

או שלנו או של אחרים

צריך ללמוד לשים גבול לציפיות לא ריאליות 

לסטטוס שיש להם זמן לבית קפה...

מצחיק

הרף של בעלי יחסית גבוה בשבתות

אני משתדלת להוריד אותו כל פעם

אבל אנחנו מאוד אוהבים להיות בבית, ואוהבים אורחים

וזה פשוט לא הולך

נגיד עכשיו אני בעבודה

אתמול עבדתי קשה בטירוף

והוא עושה פינשיים

וממש באלי בית יותר נקי 😔

ופשוט לא מגיעה לזה 

אבל אין לי עם מי😅

גם הרף שלי גבוה. אני משקיעה הרבה בסלטים וקינוחים. הרבה פעמים עושה את הקניות רק בשישי, ואני עושה. ואנחנו כל שבת בבית. עד שהבנתי שזה בלתי אפשרי מבחינתי להתאבד על זה ביחד עם שבוע עבודה, נקיונות כביסות וגיהוצים, ובעלי בכלל לא נכנס למטבח/ מנקה.

ולכן - מורידה הילוך.

קונה קינוחים לפעמים ולחם תמיד, לפעמים מקפיאה סלטים אם הכנתי כמות גדולה ודואגת לפרופורציות

סעודה שלישית למשל אוכלים פה טונה בקופסא/ סרדינים

עשיתי לעצמי מעין תעדוף

קודם כל אוכל שזה בעיקר דג לערב+ מנה פשוטה למחרת

נקיון אחרי.

קינוחים זה בונוס

ובין לבין מנוחה והרבה.

אבל זה רף שלי, לא שלו

אם זה לא עושה לך טוב הרף שלו - דברי על זה. בטח לא כשאת זו כשנקרעת

לא הייתי מעלה על דעתי לארח ככה 😂

לפחות בחמישי את בבית? 

לפעמים כן ולפעמים לא

פשוט נדיר שמסתדר לנו לארח אותם ספציפית

וכבר הרבה זמן אני רוצה, אז מסתדרים 

ובין הקצר

משהו כיף בשבילה אז כל היום נראה אחרת.

אחת אוהבת בית קפה

אחת קניות

אחרת פילאטיס

אחרת הליכה בבוקר מוקדם.

אין לי כוח ולא התחלתי כלום

בא לי לישון

כי האמת שאם מכינים רק דברים בסיסיים ואת לא בהריון מתקדם/ אחרי לידה

אז אולי זה כבדות בנפש או שיש חוסרים מסויימים בגוף

או משהו בהתנהלות שאפשר לשנות

שבתות קיץ ארוכות ממש אפשר גם לבשל, גם לנקות בסיסי וגם לנוח או לצאת קצת..

שבת בסיסית מבחינתי יכול להיות מרק עוף גדול לער"ש, אפשר גם עם קוסקוס משקית.

לצהריים עוף עם תפו"א בתנור, שעועית ירוקה מבושלת/ בתנור לפעמים עם כרובית/ ברוקולי, הכל ישר מהשקית לזלף קצת שמן זית ולתנור.

ואורז.

סלטים מכינה סמוך לסעודה וגם זה רק בבוקר בד"כ. לא מתעסקת בבישולים בסלטים בכלל.

חלות ונשנושים, פירות, הכל קנוי.

אז אין הרבה לבשל, אפשר גם להשלים עם קנוי אם רוצים בכל זאת עוד משהו כמו סיגרים או מוקפץ או סלטים מוכנים.

סידורים, ארגונים ונקיון יש מי שעוזר לך?

אולי את לוקחת על עצמך יותר מדי בכללי, ובגלל זה בתחושה שיום שישי צריך לעשות המון?

לא יודעת אם את מחפשת גם המלצות, אבל אם כן, אז לא מנסיון לצערי אבל מדריכת הורים שאני מאד אוהבת ועוקבת אחריה נקראת מיכל אופנהיים. הרבה מהדברים שהיא אומרת עוזרים לי אפילו בהבנה מחודשת. 

ילד מאתגר זה באמת מאתגר, והוא מכניס אותנו למתח תמידי מפני ההתפרצות הבאה, ולכן באמת קשה להיות בנחת כשהוא נמצא.

מציעה לך - רק אם את מסוגלת - לעשות לעצמך רשימה של דברים טובים בו. תנסי לחפור מתחת לאדמה. אפילו רק לכתוב - יש לו עיניים יפות ודברים בסגנון. זה יכול קצת לעזור להרגשה שלך מולו.

ומחזקת אותך באמת לחפש הדרכת הורים טובה❤️

דווקא איפה שההתבוננות היא מעמיקה מוצאים אוצרות יקרים מפז.

אם מה שגורם לך חשש זה השלוף אז לגמרי תרגישי בנוח.

תנסי להיאחז בדברים הקטנים.

וגם לייצר זמן נקי משיפוטיות להיות יחד. זה יכול להיות גם 5 דקות. אבל שאתם נטולי הפרעות וחסמים.

תאמיני שאתם מסוגלים לצלוח את הריחוק ויבואו ימים טובים יותר

🤗

זה ממש מעודד..

אנסה למצוא כמה דקות כאלה, בטוחה שהוא ישמח

זה קשה ממש להרגיש את ההרגשה הזו שאין כוח לילד שלך, ואת לא אמא נוראית, לאמא נוראית זה לא היה מזיז!!!

דבר שני, אם תרצי לכתוב מאיפה את אולי אוכל לסייע במציאת פסיכולוגית מתאימה

כן, זה מה שאני מנסה לעודד אותי גם, אבל עדיין להרגיש את הרגשות האלה זה מרגיש כל כך רע, ברמה שאני חושבת שאולי אני לא ראויה..

היינו אצל פסיכולוגית, הכיוון עכשיו הוא יותר הדרכת הוריםמ אבל מחפשים משהו שמשלב גם את הילד בחלק מהזמן

רואה את השעה ששלחת ואיתך לגמרי בזה, אני גם לא מצליחה יותר לישון בלילה ובמהלך היום אני גמורה מעייפות.. ועוד עם הילדים עליי בחופש

יאללה בע"ה שסגולת הפורום תעבוד לנו😉

נהיה אצל ההורים וזה הכי נוח 😉

יאללה בקרוב ובקלות ובבריאות גם אצלך! 

גם אני ככה כל הריון מחדש

שיהיה בשעה טובה ובידיים מלאות בזמנו 🙏🙏

לשחרר ולהרפות.

אבל תכף תכף זה מגיע😀

הרדמתי את התינוק והתחלתי לנקר, אז הלכתי למיטה באמצע הצהריים עם הילדים... ישנתי שעה, התינוק ישן, בן שנתיים וחצי נימנם לידי והגדול העסיק את עצמו וגם קצת נימנם בספה...

היה נצרך כל כך!

בהצלחה לנו בהשכבות אחרי זה 😉

וואי מ19:00 אני מנסה להרדים אותה

הילדה הצטננה האף סתום היא לא מצליחה לשתות בקבוק

צרחות ועצבים

התינוק מצטרף אליה

לקום סתם מוקדם, הכוונה בימים שאני בחופש ואין קיטנה. זאת אומרת, ימי שישי...

אבל אז הבן שלי החליט שהוא רוצה ללכת לביה"ס

מזל שזה השישי האחרון

מזל טוב!! איזו גיבורה את!!!!

ואיזה כיף להיות אחרי!

כתבת ממש יפה ומרגש..

נשמע ממש חוויה לא פשוטה הצירים שבאו פתאום ככה. הזדהתי מאד עם הצירים הסיוטיים בזמן האפידורל..

יאללה מחכה להמשך..

מזל טוב!!

כל הכבוד לך כמה כוחות נפש!!

רק.. סליחה אשני אומרת- אבל איך הם לא הבינו שזה צירי לחץ???😉 זה ההכי קלאסי לש צירי לחץ מה שתיארת .. ובדר''כ בודקים פתיחה לפני אפידורל ולא נותנים בפתיחה מלאה לרוב..

ואם זורם לך לכתוב בפרטי איפה ילדת?

רצו לבדוק אותי האמת אבל צרחתי שאני עולה למיטה רק בשביל אפידורל

ילדתי באסף הרופא

ומיילדת מנוסה אמורה לזהות שכשמישהי שהתמודדה מהמם כמוך עם צירים כל הזמן פתאם יצשתפנית לשתצעקות ולחץ והיסטריה לאפידורל והרגע

זה 99אחוז אומר פתיחה מלאה עכישו או בעוד 2 דקות

ברור שאם את בוחרת באפידורל זה זכותך המלאה

אבל בשלב הזה לרוב מיילדות יציעו לנסות כבר לבד כי י ש מצב ש3 לחיצות הוא בחוץ ועד שהאפידורל משפיע.. לפעמים לוקח יותר זמן

קיצר

מטורף הסיפור שלך ועכשיו קראתי על האשפוז אימאלה איהז סרטטטט

את באמת גיבורה אמיתית

ואגב.. מישהי המליצה לי לפני הלידה הקודמת שלי על הבי''ח ההז.. ולפי מה שתיארת הוא נשמע לי יחסית עמוס- גישה לא טבעית...או שזה סתם נדמה לי? 

ילדתי שם ובשערי צדק. אסף הרופא היו משמעותית טובים יותר.

בשערי צדק היה לי סיבוך שראו כבר בהריון ואחרי הלידה החמיר. אף רופא לא בדק אותי כל האשפוז. אני התחננתי לאחיות שיקראו לרופא שיראה אותי וכל פעם מחדש הן הופתעו שאף אחד עוד לא הגיע. בסוף סרבתי להשתחרר עד שיבדקו אותי. אחרי שסוף סוף הגיע רופא הייתי מאושפזת עוד שבוע עד שהסיבוך נפתר.

באסף הרופא, בלידה הראשונה באמת לא ידעתי לדרוש דברים והיה פחות מוצלח. לא דחפו התערבות, אבל היה פחות יחס כי לא נראתי כאובה וכשלקחו את התינוקת לתינוקיה לא הסכימו להביא לי אותה עד הבוקר (9 שעות מהלידה) כי לא היה מקום בביות מלא. אבל בלידה השניה ידעתי לעמוד על שלי ולא היו דברים כאלו. ובשתי הלידות היה ביקור רופא פעם ביום והעברת מידע בין צוותים רפואיים

אבל באסף הרופא אני תמיד שומעת סיפורים לכאן ולכאן יש כאלה שממש ממש לא מרוצות ויש כאלה שממש כן

אם מישהו לוקח ממני את התינוק ולא נותן לי- בלי סיבה רפואית אמיתית..זה מבחינתי ממש הדבר שהכי מרתיח אותי ברמת המוכנה לתבוע אותם כי אין זכות למנוע מאמא להיות צמודה לתינוק שלה אם היא רוצה . אז מה אם אין מקום בביות מלא? אז תשהיה איתך איפה שאת. זה לא אמור לפגוע בך אם להם אין מקום.

לקחו אותה לבדיקות ואז עד שקיבלתי חדר לקח זמן.

כשבעלי הלך לקחת את התינוקת אמרו לו שבלילה אי אפשר והוא פשוט הלך הביתה 🫣

כשביקשתי שוב אחרי שעה הם רצו שאבוא לקחת לבד ולא יכלתי לקום עד שאחות תבוא לעזור לי (נהלים) ואף אחות לא היתה פנויה למלא זמן.

אבל כמו שכתבתי, בלידה השניה למדתי להתעקש על דברים והיה ממש טוב שם. לידה טבעית, חדר עם שניים, התינוק היה איתי כמה שרציתי, בדיקות לכל מה שצריך ואחיות נגישות.

ולא מכבדים את הבקשה שלך

ממש רגיש

ומדהים שלמדת לבקש ולדאוג לעצמך זה מהמם

ומעניין ..בכללי י ש להם גישה טבעית או פחות?

והעומס 'ם- זה ככה לרוב שעמוס?(תמיד יכל להיות ..אבל יש בתי חולים יותר עמוסים ויש פחות)

בשערי צדק

בעלי מגיע עם מגש סושי ענק, אנחנו נחים קצת בהתאוששות, התינוק ישן.

מביאים אותי לחדר, חדר פרטי וענק. ביקשתי להיות באפס הפרדה. אני מצליחה להניק את התינוק ברוך ה' ועונה קצת לאנשים בוואצפ.

הולכת לישון וקמה עם כאבי ראש מטורפים, מרגישה כאילו הניחו לי בית על הראש. כאילו הרדימו לי את הראש. לא מצליחה להזיז אותו לא מצליחה להסתכל למטה כלפי התינוק, לא מצליחה בקושי לקום מהמיטה. אבל ברגע שאני מניחה את הראש ישר על המיטה בלי כרית אפילו הכאב נעלם.

מעדכנת את האחות מגיעים לבדוק אותי, בדיקות דם וכו' ואחרי כמה שעות מגיעה רופאה מרדימה לדבר איתי.

מסתבר שבגלל שלקחתי אפידורל בפתיחה מלאה היתה סטיה וזה גרם לנוזל מחוט השדרה לנזול לראש. הרופאה אומרת שזה קורה לפעמים וזה סיבוך די נפוץ של האפידורל ושאפשר להכנס למן ניתוח כזה שבו מחדירים דם מהוריד למקום של האפידורל וזה יוצר קריש דם וסותם את החור. או שאחכה שבועיים בערך עד שיעבור בעצמו.

אני מותשת, סחוטה נפשית ופיזית ואין לי כח לשום סיבוכים, באופן כללי פרוצדורות רפואיות מאיימות עלי מאד. אני אומרת לרופאה שאני מעדיפה לחכות ולא רוצה לקחת סיכון.

הרופאה הולכת ואני בוכה ובוכה, לא יכולה לזוז בכלל מרגישה כל כך מוגבלת, התינוק ישן ושקט ומוסיף לי יסורי מצפון. מתקשרת לרופאה קרובת משפחה להתייעץ והיא ממליצה לעשות את הניתוח הזה.

כמה שעות בלתי נסבלות עוברות. אני לא יכולה לקום מהמיטה, לא יכולה לזוז בכלל, מניקה בלי לראות את התינוק. מגיעים לעשות לו את הבדיקה שבכף הרגל ועני לא יכולה אפילו להיות לידו מרוב הכאב.

באיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה לעבור את הניתוח הזה והודעתי לאחות היא עדכנה את הרופאה ותוך כמה שעות כבר הורידו אותי לחדר ניתוח.אני יומיים אחרי לידה, צריכה להפרד מהתינוק החדש שלי, מרגישה כל כך מבואסת שגם לקחתי אפידורל שלא ממש עזר לי ובאמת את כל הלידה עברתי בלעדיו, וגם נפלתי על הסטטיסטיקה של אלה שהאפידורל מסתבך להם.

נותנים לי חלוק, מורידים את כל החפצים האישיים ואני כל כך לבד. האווירה של חדר ניתוח מאיימת וקרה, אני רק רוצה שיגמר.

מכניסים אותי לחדר ניתוח, ממש כמו בכל הסיפורים עם מנורות גדולות מעלי והמנתחת מסבירה שזה לא בהרדמה כללית, אני פשוט צריכה לא לזוז ולהגיד לה מתי שאני מרגישה לחץ חזק. אני רועדת כולי, מרגישה חשופה ומפוחדת. כבר לא יודעת אם באמת כואב לי או שאני מדמיינת שכואב. בוכה בלי הפסקה ובאופן כללי מרגישה שקילפו מעלי את כל השנים שלי וחזרתי להיות ילדה קטנה.

הניתוח נגמר, אני צריכה לשכב שעתיים על הגב, מכניסים אותי לחדר התאוששות ואני מעבירה את הזמן בלהקשיב לכל סיפורי הניתוחים הקיסריים של הנשים בחדר. ברוך ה' הזמן עובר מהר ומחזירים אותי למחלקה, המלאך הקטן שלי ישן כל הזמן ולא היה רעב כמו שחששתי.

אני מנסה בזהירות לקום מהמיטה וברוך ה' הכאבי ראש עברו לגמרי! מרגישה שקיבלתי את החיים מחדש. לא מפסיקה להודות לה' על הנס הזה. פתאום מרגישה כמו יולדת רגילה, קצת חלשה אבל חיה ומתפקדת. אנחנו נשארים במחלקה עוד לילה ולמחרת בבוקר משתחררים בשמחה.

אני הולכת לבית החלמה לכמה ימים להתאושש והחוויה מוזרה אבל אני נחה כמו שצריך וחוזרת מיד לברית שמחה בריאה ומאושרת.

לא רצתי לכתוב קודם כדי לא לבאס וגם ילדתי רק קיסרי, מרשה לעצמי כי כבר כתבת את הבאסה. זה ממש היה נשמע לא להיט שנתנו לך אפידורל בשלב הזה ורק מלקרא סיפורי לידה היה די ברור לי שאת בסוף אז הן בטח אמורות לדעת.. וגם סתם לא היו נשמעים סופר קשובים ואת היית ממש מלכה מודעת לעצמך ברמות. מזל שעשית את הניתוח הזה מה שזה לא היה ושזה הועיל ושהצלחת אח''כ לנוח ולהתאושש ולהיות בטוב. רק בריאות ונחת.  

קשוח

ב"ה שעכשיו אתם בסדר

ואיזה באסה עם הסיבוך!!! זה באמת סיבוך נפוץ אבל סיוטי🤦 טוב שאת אחרי!!🩷 התאוששות קלה וטובה💓

אחרי מעשה קלטתי שהם באמת לא היו קשובים

וגם לא התנצלו אפילו פעם אחת על האפידורל שהם שמו לא טוב..

קראתי בנשימה עצורה

הרבה מזל טוב!!!

גם לא ביום כיפור

אבל אולי זה תלוי כמה את מאוזנת

צום עם סוכרת הוא מסוכן, וצום עם סוכרת בהיריון הוא מסוכן כפול 2.

בכל ספר הלכה שפתחתי סוכרתיים הם הדוגמה הראשונה לחולה שפטור מצום..

יש סיכון לנפילת סוכר, או התייבשות שתביא לצירים מוקדמים.

בתשעה באב אין שיעורים, אז לפחות תשתי כמו שצריך.

ואוכל יכולה להסתפק במינימום שצריך.

בע"ה בבריאות ובשמחה!

אפילו ביום כיפור אני שותה ואוכלת לשיעורים..

אם תצטרכי תפני למכון פועה, יש להם הנחיות מסודרות.

גם לי הנחו בסוכרת הריון לאכול לשיעורים גם ביום כיפור, זה קצת מוזר אבל ידעתי שזה בשביל העובר.

כולל כיפור שלא צמתי בו.

הרב הנחה אותי איך לאכול לשיעורין.

והיתה לי סכרת מאוזנת.

אני גם מכירה שלא צמים בכלל כמו שהשאר כתבו פה

ביום כיפור שיעורים, צריך הדרכה של רב ורופא ירא שמיים איך

שזה לפעמים תלוי ב''עד כמה חמורה הסכרת"

היו פעמים שצמתי כיפור

והיתה פעם ששתיתי לשיעורים מרק טחון

בשני המקרים הייתי על דיאטה בלבד, ללא הזרקת אינסולין

בשניהם.

חידשו לי..

לקראת כיפור אתייעץ בע"ה 

של אטתה שנה, והסוכר שלי ירד נמוך.

כששברתי את הצום באזור 11-12 על משהו ממש סביר (כריך מלחם מלא) הסוכר קפץ ממש גבוה.

זו הסיבה שסכרתיים צריכים לאכול כל 3 שעות.

אז התיעצתי עם רב והוא אמר בכיפור לצום בלילה ולשתות שיעורים מרק מזין בבוקר.

אבל בהריון שלפני כן עם סכרת הריון לא היתה לי בעיה כזו, וכיפור עבר מצוין. וגם ההריון שלפני לפני.

כנראה המצב החמיר באחרון...

לכן זה ממש לא גורף.

מי שמזריקה אינסולין זה יותר בעייתי לצום למיטב ידיעתי.

הכי טוב להתיעץ עם רב לפי המצב שלך.

בהנקה למשל אני צמה רק בלילה

בהריון אני צמה כי יחסית קל לי לצום

הם אמנם שניהם צום חמור

אבל הם שונים וזה חשוב לדעת

למשל לרוב הדעות אין שיעורים בתשעה באב-מי שפטור פשוט פטור וצריך לאכול ולשתות כרגיל(כלומר רגיל של תשעה באב-אוכל פשוט,לא בשרי וכו)

יום כיפור לרוב ינחו שיעורים, תלוי ברמת הקושי- לפעמים ינחו שיעורים מתחילת הצום כדי לא להגיע למצב שצריך כמות גדולה יותר, לפעמים שיעורים רק של נוזלים לפעמים גם של אוכל לפעמים הנחיה לצמצם מרווח בין שיעורים... ורק אם זה לא מספיק ינחו לאכול רגיל.

צריך לזכור שיום כיפור הוא דאוריתא ותשעה באב דרבנן. זה לא אומר שהוא לא חשוב, ודאי שכן, אבל עדיין הוא לא באותו קו כמו יום כיפור.

(הכוונה לחולים שלא בסכנה)

אבל בשניהם לא יצא לי לשמוע על פטור גורף לנשים בהיריון 

אבל כן גם בלי סיבה משמעותית כמו סכרת הריון.

לי רב פסק לא לצום בהנקה כי קשה לי בצומות, בלי סיבה רפואית אמיתית

או שיעורים? פעם ראשונה שומעת

לי פסקו שיעורים בכיפור בהנקה וזה קשה יותר מלצום, רק באלך לסיים את הבקבוק כבררר

וזה היה חודש בערך אחרי לידה, פעמיים..