כל הזמן להגיד את יכול אתה מסוגל. להאמין בהם

זה מה שהיה חסר. לא דירבנו אותי להצלחה והצלחתי סבבה אבל לא נתנו לי אהבה ואמון בי

א. החינוך היה בצורת אילוף, מאד לא מתחברת לשיטה, זה גרם לריחוק רגשי מההורים שנשאר עד היום. מה שכן היה נכון מבחינתי היה התנהלות של סדר וניקיון תקינים שהקנו לי הרגלים טובים וגם התנהלות כלכלית תקינה, לחיות ממה שיש, בלי פזרנות/ קמצנות.

ב. חשוב לי:

קשר טוב

תקשורת טובה

אווירה נעימה בבית

כנות ותקשורת ישירה

לתת דוגמא אישית טובה

ללמד אותם:

אהבה עצמית

להציב גבולות לאחרים

לסלול את הדרך שלהם בכוחות עצמם

לקחת אחריות על החיים

ג. כישורים מולדים

עזרה מקצועית לקשיים

ד. מה שכתבתי ב׳ב׳

ה. אם יש קשיים אני בעד לתת עזרה כדי לא להישאר מאחור

א. לימדו עצמאות מחשבתית , לא ללכת אחרי עדר, לא להתנהל מתוך דווקא.

נתנו ערכים. כן דרשו הצלחות אבל הדרישה גרמה לי להרגיש לחוצה וזהו. אז אני מהילדים לא דורשת יותר מדי.

ב. חשוב לי שיגדלו אנשים נורמטיביים.

ג. לא לצבור פערים. במיוחד ביסודי.

ד. להתחשב ברגשות שלהם.

ה. תלוי באיזה כיתה. תוכנית ביסודי לדעתי כל אחד יכול להבין. בתיכון חשוב לתת להם סביבה מתאימה , בית ספר שיש בו אווירה שכן צריך ללמוד, רמת לימודים סבירה, אווירה נחמדה.

מצד שני הורים צריכים לדעת להשלים עם העובדה שהילד שלהם לא תמיד מביא ציונים טובים, מקבל משרה הכי שווה, רוקד הכי יפה , מוקף במאות חברים...

אני מבינה שהתפקיד של ההורים הוא להיות - להיות נוכחים, להיות אוהבים, להיות הורים עם כל המשתמע מכך - וכל השאר כבר לא תלוי בהם, אלא בילדים שלהם ובקב"ה.

אי אפשר לגרום לילד להיות מצטיין בלימודים - אפשר להיות בשבילו כשקשה לו ולתת לו את התנאים ש*הוא* זקוק כדי להצליח ברמה *שלו*.

אי אפשר לגרום לילד להיות תמיד שמח ומרוצה - אפשר להיות נוכחים בשבילו בקשיים שלו, לא להיסחף אחרי הקשיים שלו, לתת לו את התנאים להתפתח מבחינה רגשית.

ומעל הכול מה שהורים יכולים לתת זו תפילה... תפילה שכל ילד יצליח במסלול שלו, ובעיקר שיראה שההורים רוצים בטובתו, גם אם לא לגמרי מצליחים להעניק לו בדיוק את מה שהוא חושב שמתאים לו.

זה מה שראיתי מהניסיון שלי כאמא וכבת וכאחות בכורה...

מה שחשוב לי מול הילדים שלי זה קודם כל דוגמה אישית כמו שראיתי בבית בעז״ה, וגם להיות להם מורת דרך ולעזור להם למצוא את הדרך שלהם להיות טובים. לא מתחברת לאדישות מול קושי של ילד. 

א. ההורים שלי השקיעו בנו מאוד!

מבחינה חינוכית ההורים שלי נאבקו שנקבל את כל הזכויות המגיעים לנו, והיה בהחלט על מה, החל מלקבל אותנו למוסדות טוסים ולהיאבק במלא דעות קדומות,

דרך מאבק במועצה לקבל הסעות, ועד טרלול איסופים אחרי חוגים (הייתי למשל בחוג תנ"ך מגיל מאוד קטן עד אמצע יסודי, בישוב בו היו מוסדות הלימודים, כי במקום המגורים לא היה תרבות תורנית)

בהמשך ויתרו על נוחות וכסף ועברו מבית גדול לדירה קטנה, כדי שנגדל בסביבה חברתית טובה יותר.

בגיל גדול יותר, אבא שלי השקיע המון שיוכל לממן לכל ילד לפחות תואר אחד. ב"ה השתלם וכולם מסודרים במקצועות טובים. (לא ברור מאליו)

בנוסף לזה היה חינוך ביתי אם אפשר לקרוא לזה, חינוך לערכים. דיברו איתנו הרבה על ערכים וחיינו את זה.

אם זה כיבוד הורים שההורים שלי שימשו כדוגמה, או אם זה דברים אחרים כמו חיבור לטבע, שאבא שלי השקיע בנו כל שבת טיול ביער והרבה באמצע שבוע גם, לימד אותנו ברבה חכמת חיים בטיולים האלו.

מסורת זה משהו חזק אצלנו במשפחה.

ב. חשוב לי מסגרות הכי טובות שאפשר, אני חושבת שזה מפתח ממש חשוב כי זה משפיע על הסביבה שהילד גדל בה. אז החברים ממשפחות טובות, חשוב לי השתתפות בתנועת נוער והתנדבויות. חינוך למצוינות. לעשות את מה שעושים הכי טוב שאפשר.

חשוב לי שהילדים יתחברו למהות של הדברים (בהתאם לגיל כמובן) לכן משתדלת להסביר ולשקף כמה שיותר דברים ופעולות ובחירות למרות שזה קשה.

ג. דבקות במטרה, שאיפה ליותר, עידוד למצוינות, ובפרקטיקה, להקדים את הלימוד בכיתה. לפתח ביטחון עצמי, ואז זה כבר מעגל שמזין את עצמו.

לכן חשוב לי ללמד בסיס טוב בקריאה וחשבון לפני כיתה א', ומשתדלים להיות עם יד על הדופק בכל הקשור ללימודים, לא רק לידע עצמו, אלא גם לחוויה ואם יש תאקלים מול מורים מסויימים, לעצור את הכדור שלג לפני שהידע הלימודי יפגע ואז גם הביטחון והמוטיבציה.

מבחינתי מצויינות זה לקבל קצת יותר נקודות מהציון הרגיל. להשיג את העוד קצת בזכות מאמץ והשקעה.

זה יכול להיות לשפר מ70 ל75 או מ90 ל95.

ד. מבחינה רגשית, לאפשר מרחב התנסות, שיטת האסימונים. ככל שלילד יש יותר אסימונים, כך יוכל לאפשר לצמו מרחב גדול יותר בהתנסות, וכך יוכל לצבור יותר הצלחות שיכניסו לו יותר אסימונים בחיים.

יש שלב שלא משנה מה ההורים יעשו, כמות האסימונים שהם יוכחו לתת לילדיהם לא תהיה משמעותית והיחד יצטרך לייצר לעצמו מקורות הכנסת אסימונים.

לכן חשוב כ"כ החל מגיל מאוד קטן ועד גיל חטיבת ביניים לתת הרבה הרב אסימונים, כאשר בגיל קטן בעיקר נותנים ואח"כ עם הזמן מלמדים את הילד לייצר אסימונים.  מלמדים לייצר חברויות, לפתח נקודות חוזקה,להאמין בעצמך, עם לימוד של לקום ממשברים ולהתמודד עם אתגרים מבלי להפסיד המון אסימונים.

ה. לא מתחברת. שאיפה למצויינות זה משהו שמאוד חשוב לי בחיים. להיות הכי טוב שאתה יכול להיות. אני לא שואפת להיות משה רבינו (כמאמר זושא) ולא מצפה מהילדים שלי להיות מה שלא הם. אבל אני כן מצפה מהם להיות הכי טובים שהם יכולים להיות. וזה מתבטא בין השאר גם ביכולות לימודיות.

אפשר לנצל"ש לשאלה?

תוכלי לשתף איך את בעצם מלמדת את הילדים ליצור חברויות? לפתח נקודות חוזקה? ועוד כמה שרשמת? 

בהתחלה זה ע"י השלכה על משהו אחר,

למשל חיות ואפילו חפצים.

הרבה פעמים מתוך סיפור.  מסתכלים על הציורים ולומדים גם מהם.

מאוד חשוב לי ללמד אותן לתת פרשנות נוספת לסיטואציה.

למשל החברה לידי ולא אמרה לי שלום.

אולי היא לא אוהבת אותי, אבל יש גם פרשנות נוספת, אולי היא לא ראתה אותי או שאין לה מצב רוח וזה לא קשור אלי.

לומדים להציג את עצמי, להזמין למשחק, לאפשר לשני מרחב בחירה.

למשל כשבאים לילד ושואלים רוצה לשחק איתי תופסת, אז כבר החלטנו איזה משחק.

יותר נעים לשאול אותו במה הוא רוצה לשחק. ואם הוא לא יודע אז להציע משחק.

בנוסף לומדים להפחית שימוש ב"תמיד" ו"אף פעם"

תמיד היא עושה לי ככה...

אף פעם הוא לא...

במקום זה להגיש על מה שקרה עכשיו.

לגבי ניתוח סיטואציות, לפעמים ילד בא ומספר שקרה משהו, בהתחלה אני נותנת להם לספר איך שהם רוצים, ואח"כ מוסיפה שאלות.

למה זה קרה?

מה קדם לזה?

מה הצד השני הרגיש?

מה אתה הרגשת?

האם היה אפשר לעשות אחרת..

אם אני רואה נקודה שהם נתקעים עליה, אני מציינת את זה לעצמי, ואז בכל מיני הזדמנויות הנקודה הזאת עולה ומדברים על זה לא בהקשר הספציפי למה שקרה, ואז יש יותר פתיחות לשמוע וללמוד.

בנוסף לומדים לשים לב לשפת גוף. שלהם ושל אחרים. מה משדר ריחוק ומה משדר קירוב.

מסתכלים הרבה בציורים.

משתדלת להרחיב את אוצר המילים שלהן בקשר לרגשות. יש לנו כמה ספרים שמהם לומדים שמות של רגשות. אני מאמינה שילד שיודע לבטא מה הוא מרגיש, יודע גם לווסת את אותו רגש. כי הוא מבין מה עובר עליו. זה עוזר גם בחברויות.

בנוסף לומדים עם הזמן לראות את החיים בעוד רובד.

למשל אם הייתה מריבה ועכשיו ילד שלי מאשים את היחד השני במשהו. מה יוצא לי מזה?

אם לא אדבר איתו מי יפסיד מזה?

למשל לפני החג בת ה7 סיפרה שילדה סכסכן בינה לבין חברה אחרת,

והיא כעסה על שתי הבנות. אז אחרי שנתנו מקום לכעס, שאלתי בזהירות מה הלאה.

היא עמדה שהיא אף פעם לא רוצה ללכת לחברה הזאת. (לא זאת שסכסכה אלא החברה המקורית)

שאלתי אותה איך ההחלטה הזאת תסייע לה בהמשך ומי מפסיד מזה.

ואז אחרי כמה שאלות מנחות הגענו למסקנה שבהחלטה הזאת היא מענישה את עצמה.

ככה כל שנה לומדים עוד עד שיודעים להתמודד ולהחזיק חברויות, וגם לשחרר בלי טינה חברות שפחות טובה לנו.

לומדים גם מגיל קטן לומר מה לא נעים לי. לא נעים לי שאת צוחקת על.. ככה ה' ברא אותי, אני אוהבת את עצמי כמו שאני.

נגיד יש לי בת שקטנה בשכבה ובהתחלה היו אומרים לה את בת 6 ואני בת 7. לימדנו אותה איך להתמודד עם זה.

בעיקר היה חשוב לי שננסה לנתח מה מביא ילד לומר את הטיעון הזה, כי אם היא תבין, היא כבר תגבש דרך התמודדות שנכונה לה.

לגבי לפתח נקודות חוזקה- יש דברים שאני מזהה אצל הילדים ואני אומרת להם את זה, ויש דברים שהם חושבים על עצמם. למשל ילד שאומר שהוא טוב בלצייר וזה לא משהו חד פעמי, אני מתייחסת ממש ברצינות לנושא ומציעה לקנות לו ערכה מקצועית יותר לציור.

או ילד שאומר שהוא טוב בחרוזים, אני נותנת לו הזדמנויות להביע את זה. כלומר לא שופטת על התוצאה אלא מחזקת את המקום שהוא נמצא בו כרגע. לפעמים זה חולף ולפעמים זה נתפס.

א. מה הכוונה "חינוך הכי טוב שאפשר"? לפעמים רמה דתית ומצוינות לא הולך ביחד כי לימודי ליבה וכו' או שאני לא בעניינים? אשמח לדעת!

ב. אפשר הסבר למשהו שאת משקפת לילדים?

ג. איך מלמדים בסיס טוב בקריאה וחשבון? יש לך המלצה לספרים? למשהו שאת נעזרת בו? ונניח אם אני לא טובה בחשבון איך לעזור להם כן להיות?

ד. איך עוצרים תקלים מול מורים? בצורה חכמה..

ה. אדם גדול שכבר נפגע ממערכת החינוך וסומן תמיד כמתקשה בלי שההורים שמו לב לזה או פיתחו מול זה משהו - מה המלצתך אליו כיום? שהוא כבר גדול..

תודה רבה!! 

א. לא מעניין אותי מה לפעמים, אני מחפשת בתי ספר טובים לילדים שלי, בסוף אני צריכה מקום אחד בבית ספר אחד, אז לא משנה לי מה יש בכל האחרים.

וכן, אפשר למצוא מוסדות לימוד מעולים.

ב. נניח מתלבטים אם לנסוע קרוב או רחוק. הגדולים רומים רחוק, אני משקפת את היתרונות והחסרונות, ומה עדיף לכל אחד, ואז הם מבינים שרואים אותם גם אם לא מקבלים את ההעדפה שלהם, וזורמים עם ההחלטה השניה,

אחרת היו מבקשים לנסוע רחוק, היינו אומרים שלא, היו עונים שהקרוב תינוקי ולא בא להם להצטרף.

או נניח אחד הילדים עושה קולות אזעקה, האחרים נבהלים, אני משקפת לו מה האחרים מרגישים. הוא עונה שהם סתם פחדנים, אני משקפת שזה לא משנה סתם או לא סתם, פחדנים או לא,

מותר לפחד וצריך להתחשב בכולם.

הילדים פותחים את המקרר 30 פעם ביום וטוענים שאין אוכל.

אני מפרטת להם כל מה שבישלתי וקניתי. ומציעה להם עוד דברים שהם יכולים לגשת לקנות מצרכים ולבשל אם בא להם.

אני משקפת את התחושות שלי שלא נעים לי התלונות. הם משקפים שזו לא תלונה כלפי אלא תיאור מצב.

יחד חוזר הביתה ב20:00 שזו השעה שהקטנים נכנסים למיטות ומתחיל להכין משהו לאכול, אני מסבירה שזה לא הזמן המתאים, אבל מסבירה גם למה, כי הקטנים יתגרו וזה יצור בלאגן ולכן צריך לתכנן זמנים שמתחשבים בכולם.

אז או שבאים לאכול עם כולם ב18:30 או שמבשלים ב20:30 אחרי שהקטנים נרדמים.

בעיקרון אני יכולה לספר להם על הכלל בלי להסביר מה עומד מאחוריו, אבל אני חושבת שככל שיותר משקפים דברים, יש חיבור יותר טוב גם למעשה ובכלל החשיבה וההתחשבות (בדוגמאות האלו) מתפתחת מעצמה.

או אם אני משקפת להם כל מיני דברים לטובתם למשל עדיף לקחת גקט אם יהיה חם נשאיר אותו באוטו, אן יהיה קר נוכל ללבוש,

פעם, פעמיים, שלוש, הם מבינים את העיקרון לבד וזה מפחית התנגדויות וקיטורים מהסגנון של סתם סחבתי אמרתי לך שלא יהיה לי קר..

לגבי לשקף זה יכול להיות אפילו שאני משתפת אותם שאם אני לא מצליחה לישון טוב אז אין לי סבלנות והן המפסידים מזה ולכן כדאי להם לשים לב לא להעיר אותי סתם (בהתאם לרמת הגיל כמובן).

לימוד קריאה וחשבון כהכנה לכיתה א'- יש המון חוברות ואתרים. אני אוהבת את שיטת הפירמידה, ואת האתר של חגית פרנקל לקריאה. גם באתר אזמרגד ונגבה יש חומרים מעולים.

מהאתר של חגית אני מדפיסה את המשחקים, ומשחקים בזה בשבתות. (פעם פירטתי את סוגי המשחקים אם מעניין אותך אחפש קישור לשרשור, היו שם עוד הרבה רעיונות מוצלחים)

בחשבון קונה חוברת עבודה לפי רמה ובהתאם לנושאים משחקת איתם.

למשל מלחמה זה משחק מעולה כבסיס ללימוד חשבון.

לפעמים אנחנו משחקים מלחמה בקלפים של טאקי כדי שצורת המספרים תהיה ממש חלקה.

בנוסף לימוד מתמטי לא מתחיל כהכנה ל..

כבר בגיל מאוד קטן, מבקשים מילד להביא שני מלפפונים, 3 עגבניות, ממה יש יותר?

כמה ירקות יש? אם נוסיף פלפל כמה ירקות יהיו לנו? בכמה צבעים?

אם נוציא 2 תפוזים ונחלק למשה, דינה, לאבא ולך, כמה כל אחד מקבל?

כשסופרים זוגות של משחק זיכרון, לומדים לספור בדילוג של 2, מלמדת שקוראים לזה מספר זוגי.

ואז עושים חידה, אם אסור להגיד את המספרים הזוגיים, איזה מספרים נשארו לנו?

זה בגדול ככה מתוך החיים מלמדים עקרונות בחשבון. יצא לי ללמד ילדה אחת שכל א'-ב' היה בנוי מסגרים, אז לימדתי אותה בצורה יותר שיטתית. בדקתי בתוכן של ספרי הלימוד מה החומר שצריך לדעת וחיפשתי סרטונים להסבר ביוטיוב והמחשות. ומתוך הסרטונים המצאתי משחקים שנוכל לתרגל,

למשל המשולש הזה שמסמן גדול קטן, <>

אז ציירתי סמיילי בפרופיל כמו פקמן, והדגשתי את הסימון של הפה הפתוח, והסברתי שפקמן רעב והוא רוצה לאכול בפעם אחת את המספר הכי גדול.

ואז פתחתי שני קלפי מספרים אקראיים של טאקי,

והיא הייתה צריכה לבחור את הפקמן הנכון.

ואז כשעשינו בחוברת לימדתי אותה לעשות פקמן פותח פה בעזרת הידיים, ואז לצייר רק את הפה בדף.

או ילד אחר שפספס את כל הלימוד על זווית ישרה, קהה, חדה. והיה צריך להשלים הכל עד משולשים.

מצאתי משחק מחשב שנקרא עיר הזויות או משהו כזה, ואחרי שראה כמה סרטונים נתתי לו לשחק בזה.

תוך יומיים השלים חומר של חודש.

בכללי תקופת הזומים של הקורונה ואז המלחמה לימדה אותי שמה שמלמדים בכיתה בכמה שעות, ילד יכול להשלים ב10 דקות, ויש את כל החומר קיים לא צריך להמציא כלום, רק להשתמש בסרטונים מושקעים להקנייה ותרגול.

היום עם chatGPT גם מאוד קל לאתר סרטונים טובים.

לגבי לא טובה בחשבון, אז תלונ מה הכוונה, אם את לא טובה אינטואיטיבית בחשבון, אז באמת לא יודעת.

אבל אם יש נושא מסויים שאת לא זוכרת איך פותרים, מספיק לדעת מה השם של הנושא ולחפש סרטונים. לא צריך להסביר כלום.

למשל הבת שלי באה עם דף של תרגילים בחילוק ארוך, אני ובעלי ניסינו להסביר כמה דרכים והיא טענה שזה לא מה שנלמד בכיתה. שאלתי בווטסאפ בכיתה איך קוראים לשיטה לפתרון וענו לי חילוק מקוצר.

משם ועד למצוא סרטוני הסבר טובים לקח לי 5 דקות וחסכנו המון תסכול.

שמתי לה כמה סרטונים, היא בחרה מה שהיה נראה לי הכי טוב בשבילה.

בהתחלה אמרתי לה שהיא רק צריכה להקשיב ולא לעשות כלום. שמתי על הילוך איטי, כדי שהיא תספיק לקלוט. אח"כ ביקשה שוב לראות ברצף.

רק בפעם השלישית עצרנו אחרי כל שלב (כל עשר שניות בערך) והיא תרגלה בדף עד שקלטה את הרעיון.

המשך יבוא בע"ה אם אספיק היום 

תאקלים מול מורים- מנסה להבין את השתלשלות העניינים. לשמוע את שני הצדדים בראש פתוח (ואם יש אז גם צד שלישי, ואם צריך אז גם מחנך/ת)

מדגישה לכולם שהמטרה היא להסתכל הלאה ולנסות להתקדם.

משקפת לילד עצמו שמי שנפגע מהתאקל זה קודם כל הוא בעצמו.

המורה מקבל את המשכורת שלו בין כך. רק התחושה והפסד מהשתתפות בשיעור פוגעת בעיקר בילד.

אני מנסה לכוון לסולחה מבלי להצדיק את אחד הצדדים.

ברור לי שיש אמת באיך שכל אחד מסתכל על זה, אבל המטרה שלי היא לא חקר האמת, המטרה שלי היא לקדם את הילד שלי.

תמיד קיבלתי מענה אם לא מהמורה עצמו, אז מהמחנך על הדרך שהצעתי כדי להתקדם הלאה.

הייתה רק פעם אחת שזכורה לי של מורה שלא שיתפה פעולה והיא זאת שסבלה ממש במשך חודשיים עד סוף השנה כי הבן שלי עשה לה טרור מתוחכם ולא ויתר לה כמו שהיא לא ויתרה לו.

כל מה שאמרתי לה שיקרה אם היא תבחר להתעקש על הדרך שלה, אכן קרה. אבל בגלל שהמחנך היה מעורב לא חששתי מהעבודה מרחיקת לכת.

כן הייתי פתוחה לקבל התנצלות שלה בפני הילד וניסיון לפתוח דף חדש אבל היא לא רצתה וככה נגמרה השנה.

חוץ מזה כל התאקלים טופלו על הצד הטוב ביותר.

צריך גם ממש להתפלל למחנכים טובים, זה מפתח להצלחה. מול מורים מקצועיים אפשר להפעיל את המחנכת.

בנוסף עוזר לשתף עוד לפני שקורה פיצוץ.

למשל על המילואים ישר שיתפתי, ואפילו ביקשתי שיחות עם היועץ/ת

ידעתי שזה לא יקרה אבל היה לי את זה כקלף  לשלוף במקרה הצורך. ובאמת השתמשתי בזה פעם אחת, כשאחד הילדים "איבד" את זה ואמר משהו למורה, משהו שחד משמעית לא אומרים.

אז לפני שזה יגיע להשעיה ובלאגן

ישר התקשרתי למחנך ושאלתי אותו מה קורה עם השיחה שביקשתי עם היועץ ולמה בית ספר לא מספק תמיכה לילדי המגויסים ואיך הם מצפים שאמא בזמן מלחמה עם ילדים קטנים תטפל בכל הבעיות כשאבא לא בבית ולמה ולמה..

ואז המחנך ענה לי שהוא יקח את הילד לשיחה, אבל כבר השיחה באה ממקום אחר, ולא בטון של עוד שניה מעיפים אותך,

אלא בטון שאתה ילד כזה טוב, חבל שאתה הורס לעצמך וכו'.

אז זאת דוגמה יחסית קיצונית אבל תמיד שהרגשתי שילד לא בתקופה הכי טובה, שיתפתי את המחנך מראש וביקשתי להחמיא גם על דברים קטנים כדי לא ליצור הידרדרות.

למשל ילדה שהשתדלה מאוד להגיע בזמן לכיתה והצליחה ב60%, היה לי חשוב שלא יעירו לה על ה40% שלא הצליחה אלא יחזקו את ה60% שכן הצליחה וזה עבד.. הילדה באה בהתרגשות לספר שהמורה ממש שמחה שהיא הצליחה להגיע בזמן, והחוסר הצלחה התגמד. שזה משהו שמערכת החינוך בד"כ לא כ"כ מצליחה בו. הצלחות אם בם לא יוצאות דופן הן מתמסמסות, ודווקא החולשות יותר מורגשות.

למשל סופרים את כמות האיחורים ולא את כמות ההגעה בזמן.

ה. אם הוא עדיין במערכת החינוך- אז כדאי לבחור מסגרת שמתאימה לאופי ולכישורים שלו, זו תקופה שאפשר לפרוח בה וחבל לנבול. בנוסף אני מאמינה שאם יש דרכים להקל (כמו ריטלין) אז כדאי להשתמש על אף החסרונות כי זו תקופה שהביטחון עצמי מתעצב בה.

אם סיים את תקופת מערכת החינוך- אז מה שהיה לא רלוונטי. אולי יש משקעים שצריך לטפל בהם. זה כבר תחום נפשי טיפולי ואני לא רוצה להגיד סתם דברים,

אבל בהנחה ויש יכולת להתגבר, אז לקחת אחריות על החיים ולהבין מה נכון לי ואיך הכי טוב לי ללמוד דברים ולהשקיע בזה.

מקורות ידע לא חסר היום. החכמה היא לדעת מה שיטת הלימוד, איך להנגיש את המידע, מה הדרך שתהיה נכונה עבור מישהו מסויים.

אם צריך אפשר גם לעשות מכינה ולשפר בגרויות.

אם רבי עקיבא התחיל ללמוד אותיות בגיל מבוגר, והצליח להעמיק בתורה ולהעמיד תלמידים הרבה, אז כל אחד יכול לפרוץ את תקרת הזכוכית שלו.

הרבה אמונה וסביבה תומכת. ואם צריך גם ליווי מקצועי (כמו קאוצר)

השאלה בעצם מה מפריע לו שמערכת החינוך סימנה אותו? על מה זה משפיע היום בחייו הבוגרים?

על האמונה בעצמו? הציונים הנמוכים מהווים מכשול? יש לו קושי בלימודי המשך?

למה בעצם צריך לומר לו משהו?

שאני ממש אוהבת לקרוא אותך.

את כותבת כל כך ברור ועם דוגמאות ברורות...

ואת נשמעת אמא מדהימה! באמת!!!

מושקעת בילדים ומסורה להם שזה מטורף שאת עוד עובדת במשרה תובענית ומצליחה להיות פנויה להכל ברמה הזאת.

וגם נשמע שיש חכם בית ספר מדהים מדהים! זה כל כך לא ברור מאליו שברוב המקרים המורים משתפים פעולה ושיש כזה מענה. משמח לשמוע

מעריכה מאוד❤️

ומצטרפת לכל הכותבות לך שכיף לקרוא אותך!!

את נשמעת אדם מדהים.. 

היום היא בת 12

והתשובה שקיבלתי זה שהדרך היחידה לגדל ילדים "איכותיים" זה להיות איכותיים  בעצמך..  

וכבר אז זה עיצבן אותי, כי לא מרגישה מספיק טובה ומה לעשות שבינתיים צריך לגדל אותם??

אבל אחרי 12 שנה של ניסיון אני אומרת לך שזה הדבר היחיד שעוזר, תהיי את המבוגר שתרצי לראות בילד שלך, ולצערי אי אפשר לזייף..

(אני בתקופה של תסבוך אישי שמרגיש לי שאני פשוט עושה עוול לילדים שלי ושהם חומקים לי מבין הידיים רק בגלל שאנחנו לא מספיק טובים וזה פיזית שורף לי בלב)

למה את מניחה שזה עוול לילדים?

הקב"ה נתן אותם לכם

לא יכול להיות שאתם לא "מספיק טובים"

תמיד טוב לשאוף להתקדם ולהשתפר במסגרת מוגבלות היכולת

אבל אתם הכי טובים לילדים שלכם

ויותר מזה-שווה לבדוק איך את מודדת מבוגר איכותי

ההורים שלי על הנייר אולי לא נשמעים כאלה "מוצלחים", גם לי היתה מלא ביקורת עליהם ויש לי אחים עם בטן מלאה על כל מיני דברים

בשונה ממה שכתבו פה למדנו בבית ספר הקרוב לבית בשכונה לא הכי הכי, לא הלכנו לשום חוג, היינו ב"ה הרבה ילדים ורוב הזמן "גידלנו את עצמנו"

כמובן הם היו שם במקומות שהיה צריך

והלימודים לא כזה עניינו את ההורים שלי (אבל בורכנו ב"ה ביכולת אז אולי בגלל זה)

היום אני יודעת להתמקד בטוב שהם העניקו לי ויש ממנו הרבה ב"ה

אחד הדברים המשמעותיים היה דווקא העצמאות וזה שלא הובילו אותנו יד ביד צמוד מדי 😉

ורוב האחים יצאו מאוד "מוצלחים"

חלקם יצאו "לא מוצלחים" (על הנייר, כן. אני מאמינה שפשוט זה המתנות שהקב"ה נתן להם ומהיכרות קרובה אני רואה שיש להם המון הצלחות ואיכויות ייחודיות)

ומטבע הדברים זה דווקא אלה שבהם הכי השקיעו כי מראש הם בורכו באתגרים וקשיים

אני מסכימה איתך שעיקר העבודה צריכה להיות על עצמנו.פשוט להיות מודל לעבודה , להתמדה, להשקעה, לאמונה

וכמובן גם חושבת שכן יש לנו תפקיד להעניק להם חינוך טוב וגם יכולות ומיומנויות כמה שאפשר

כל ילד והצרכים שלו

אבל בעיני- זה לא מה שיקבע אם הם יצאו מוצלחים או לא. יש להם את המסלול שלהם

וגם -וזה קצת פחות נעים לחשוב על זה - מחקרית, אחד הפרמטרים שהכי משפיעים על הצלחה בלימודים ובקריירה זה גנטיקה. (כן גם על עצמנו)

יש לנו תפקיד חשוב לאפשר להם לממש את הפוטנציאל שלהם במקסימום

אבל הפוטנציאל שלהם מוגבל ברמה מסוימת באופן מולד.

וזה בסדר

וגם להורים עם נתונים גבוהים יכול להיוולד ילד שפחות

וכנל הפוך

כי זה לא איזה גן ספציפי זה מכלול רחב

אני גם באה מבית כזה כמו שלך.

הרבה ילדים והורים שלא כל כך היו מעורבים.

בלי יותר מידי זמינות לילדים,לא דחפו אותנו למצוינות אף פעם וכולנו יצאנו פחות או יותר כמו אצלכם.

מה שההורים כן השקעו בנו זה ערכים,התנדבויות עזרה לסביבה וכו'

ולזה אני קוראת איכות

פחות מכמה השיגו במבחן

אני חושבת שאין דבר כזה להיות הורים מוצלחים,

אני כן חושבת שמתוקף זה שאנחנו בני אדם מותר לנו לטעות,לכעוס שלא במקום לפעמים להיות עייפים ולהגיב מהבטן,וכ'ו.

זה גם מלמד את הילדים שמותר לטעות והתנצל וגם שאבא ואמא הם בני אדם וכן אם זה חריג או קורה מידי פעם הם רק משתפשפים ולומדים בעצמם.

וההורים משתדלים לשקף להם את הסיטואציה שקרתה

(זה גם כן סוג של התפתחות רגשית)

וכל זה זה שהאוירה בבית באופן כללי היא לא כזו,

היא אוירה טובה ומאפשרת.

תקופות קשוחות יש לכולם מידי פעם וזה לא מעיד על כלום

אף הורה לא נולד מושלם ולא יהיה מושלם אף פעם

הורות זה תהליך וזה מסע בפני עצמו.

אלא להיות אנשים טובים, רגישים, מביעים רגשות, עם תקשורת בריאה, שירגישו שיש להם את המקום הבטוח..

לא מרגישה שאנחנו מצליחים בזה כרגע כי לנו כנראה יש בעיה בקבלה העצמית שלנו,  משהו בהתבגרות שלנו לא עבד עד הסוף.. וזה משפיע על הילדים ללא ספק. גם בתקופות טובות יותר זה ניכר.

מנסה כל הזמן לפשפש ולהתקדם אבל השורש לא הגיע לפתרונו ובינתיים הם גדלים ע"פ החוסר הזה לצערי 

זה לא אומר שזה לא קורה...

זה אומר שכן יש מודעות שזה כידוע חצי פיתרון

אז בטוח שאת בדרך לשם...

דבר שני לכל אחד בעולם יש את הדרך שלו

גם לילדים שלך יש את הדרך שלהם.

הם נולדו לך כי את הכי מושלמת עבורם ועבור המסע שלהם לעולם.

ההצלחה שאת מדברת עליה לא נכונה לכולם בצורה רוחבית כי לכל אחד היא שונה.

בטוח שאת מחנכת לערכים שחשובים לך,

ומשתדלת להיות בעצמך אדם טוב,

את לא צריכה להוסיף לעצמך רגשות אשם בעניין כשאת עושה את הדרך שלך לשם. (בתור אימהות ממש לא חסר לנו רגשות אשם)

הילדים שלך יגדלו ורק יעריכו את הנסיון של להיות טובה יותר בשבילם💞

אני פשוט חושבת שאנחנו לא דוגמא מאוד טובה כרגע בהרבה תחומים, ובאמת מאחלת להם לפגוש מבוגרים אחרים משמעותיים יותר ללמוד מהם

גם לגבי הדוגמה האישית.

וגם לגבי הערכים שלי.

בדוגמה האישית אני לא האדם הכי סבלן בעולם וגם לא מכיל יותר מידי אני יותר קצרת רוח ועצבנית.

אני הרגשתי אחרי שהתחתנתי שאיבדתי את הרב המוחלט של הערכים שהאמנתי בהם, לקח לי זמן להבין שהם פשוט השתנו.

מה ששינה את החשיבה שלי היו הילדים עצמם

הבת שלי שהיא גדלה פשוט אמרה את זה בפה מלא,והייתי בהלם כל מה שהרגשתי וחשבתי שאני לא דוגמה ולא מחנכת כמו שצריך היה לא נכון מבחינתה.

יש לה ביקורת ( בכל זאת גיל ההתבגרות וכו' )

אבל היא פשוט מלאת הערכה כלפינו כהורים.

ותאמיני לי שכעסתי עליה אינסוף פעמים כשהייתי יכולה וצריכה להבליג,

שלא הקפדתי איתה על דברים בסיסיים שהיתי צריכה ללמד אותה,וכו'.

אני פשוט אומרת לך חכי אולי עוד תופתעי.

לפעמים נדמה לנו שאנו רואים את המציאות נכון ושופטים את עצמנו בחומרה רבה.

כשמסתכל מהצד זה בכלל נדמה אחרת לגמרי.

אני בלמידה מתמדת בהורות ובהתפתחות האישית שלי 20+ שנים, תמיד יש משהו חדש ללמוד ולעשות שינוי שלא צלח קודם.

דוגמא אישית טובה היא אכן חשובה אבל גם אם לא מצליחים להיות מה שרוצים, הדרך הזו של ניסוי וטעייה, חשובה לא פחות כדוגמא אישית לילדים, להודות בטעויות ובחולשות, לנסות להשתפר שוב ושוב כצמיחה ולא כהלקאה עצמית.

אלא נקודה פנימית בי שמפריעה לי להתקדם, גם את הצעדים הקטנים האלה שאת מדברת עליהם..

והייתי בכמה טיפולים וכמה סדנאות עוד לא הצלחתי לפתור את הנקודה 

הורים איכותיים זה בסיס מעולה,

אבל יש לא מעט ילדים שפרצו עם הצלחות למרות שהייתה להם ילדות לא משהו בלשון המעטה.

לילדים יש חיים משלהם, ובשלב מסויים מקבלים גם ממקורות אחרים וגם בונים בעצמם מעגלי תמיכה בעצמם.

לא הכל קם ונופל על איכות ההורים.

אפשר להיות הורים גרועים ובינוניים ושהילדים יהיו מוצלחים, ואפשר להיות הורים מדהימים, והילדים יעברו את הדרך שלהם. רואים את זה שאצל משפחות מעולות יש ילדים מכל מיני סגנונות.

אני כן חושבת שהורה שאכפת לו מהילד שלו יעשה כל מה שתלוי בו, אבל זה לא אומר שאם יש תקופות פחות טובות העתיד של הילד אבוד.

בנוסף כמו שכתבו לפני, ילדים שרואים את ההשתדלות והמאמץ לומדים מזה גם לחיים. בסוף גם להם יהיו התמודדויות.

חוץ מזה שכשיש בעיות, יש בעלי מקצוע לתמיכה והדרכה, ההורים לא מכוונים את הילד לבד. זה בסדר גמור לומר אני לא יודע איך להתמודד עם זה, נלמד ביחד אצל מישהו אחר.

אבל לדעתי בסיס של תקשורת וקבלה עצמית הולך עם הילד לא משנה אם הוא לא ממשיך בדיוק בדרך של ההורים, שהוא יהיה אדם טוב במהות שלי, שישמח בעצמו ובחיים שלו ויהיה רגיש לסובבים אותו. מסתבר שזה לא כל כך פשוט.

והיינו בהדרכות ויעוצים, הנקודה זו לא הילדים זה אנחנו, נקודה שלא הצלחנו לפתור עדיין, למרות טיפולים ויעוצים..

בע"ה ממשיכה להתפלל שתגיע הישועה 

אפשר ללמוד גם ממקורות אחרים ולא רק מההורים. ובכלל לפני שני דורות המילים האלו בכלל לא היו בלקסיקון של דור ההורים ובכל זאת גדל דור נהדר, אולי יש חסכים מסויימים אבל בסה"כ מתמודדים לא רע והחיים איכותיים מאוד.

במיוחד שהיום יש קורסים נגישים ולא הכל בנוי על מה שמכירים מהבית.

אם יש שאיפה להיות במקום של קבלה עצמית ותקשורת מיטיבה, ומנרמלים את זה, אז גם אם לא חיים לפי זה, זה עדיין פותח פתח לילדים לקבל את הערכים האלו הלכה למעשה ממקורות אחרים.

גיל 12 זה עדיין גיל שמקבלים בעיקר מהבית, אבל בהמשך מקבלים גם ממקורות אחרים.

אם ילד יודע שהערך הזה חשוב, הוא כבר ימצא בעצמו איך ליישם.

אגב אני לא ראיתי דוגמה של תקשורת וקבלה עצמית בבית הורי, פעם ראשונה שנחשפתי לדרך אחרת הייתה בגיל תיכון ששם התחלתי לשים לב לאפשרויות אחרות אצל משפחות אחרות, משם התפתחה השאיפה ועם החיים התפתחה היכולת אז ממקור ראשון אני יכולה להעיד שזה בר שינוי מבחינת הילד.

כל זה לא סותר שאכן כדאי להורים להשתפר בדברים האלו בשביל איכות החיים שלהם, אבל אפשר להוריד את שעון החול ולנטרל את הקשר לילדים שגדלים, קשה לעשות תהליכים מתוך לחץ, צריך למצוא את הזמן הנכון והבשלות לעבור את התהליך, וככל שמתבגרים קשה יותר לעשות שינוי כאלו, אז עוד יותר זה צריך לבוא בזמן נכון להורים בלי קשר למה שעובר על הילדים.

אני חושבת שהפרדה בין הדברים יכולה לסייע להתקדמות.

בהצלחה רבה!

הבעיה היא לאו דווקא החוסר קבלה עצמית, אלא הנגזרת שלה, זה לא שאני מסתובבת בבית ואומרת אני לא מקבלת את עצמי אבל אתם ילדים תדעו שאפשר אחרת.

זה פשוט משפיע על איך שאני תופסת את עצמנו ומזין את עצמו לאיך ש ילדים תופסים אותנו.

(אם אני מחפשת אישור חיצוני לכל פעולה שאני עושה ברור שזה מחלחל לילדיםגם בדרכים עקיפות)

מנחם אותי שזה מסע לחיים ובסוף הם יגדלו ויש להם בחירה חופשית, ממשיכה להתפלל שהאסימון ייפול והשפע יתפרץ

מחפשים אישור חיצוני לכל דבר

זה יכול לנבוע מ:

1. חוסר בטחון עצמי ופחד לטעות

2. רצון לרַצות

3. רצון לקבל אישור מהסביבה

אפשר לעשות אימון סביב הנושאים הללו:

1. הבנה שטעויות הן דבר טוב, אפשר ללמוד ולהתקדם מהן. הפחד לטעות הוא המעכב הגדול בהתפתחות אישית

2. הבנה שריצוי פרושו לחיות חלומות ורצונות של אחרים, לכן זו דרך שפוגעת ביעדים וברצונות האישיים.

3. הבנה שלכל אדם יש יתרונות וחסרונות, גם אם הוא חכם בנושא אחד הוא יכול להיות גרוע בנושא אחר, לכן דעה של אחרים לא יותר טובה מדעה עצמית. עדיף לטעות בגלל החלטה עצמית מאשר לטעות בגלל דעה של אחרים.

שולחת חיבוק

אם אני זוכרת נכון כתבת על זה פה פעם, ואני חושבת שההלקאה העצמית והשיפוטיות הן אבן נגף בדרך להצלחה, בדרך למקום שאת רוצה ושואפת להיות בו. זו כשלעצמה מטרה ראשונית שהייתי מנסה להשיג, וממנה יכול להיפתח הסכר.

לא להשלים עם המציאות הכואבת כוויתור, אלא להבין שבתוכה את עושה את הכי טוב שלך עם הכלים שיש לך, ולראות גם את הטוב שכן יש.

הרבה הורים חסרים את המימד הרגשי מול ילדיהם, אבל זה לא אומר שאין טוב בדברים אחרים, או שאין דרך לצאת משם ולהתרומם, אבל זה תהליך אישי שלך קודם ברובד הפנימי ורק אז אפשר לצאת איתו החוצה

אני לא יודעת איזה דברים כבר ניסית, אבל כלים פרקטיים בלבד כרשימת to do list לא יעזרו לדעתי אם את לא שם במימד המנטלי תודעתי רגשי כי בסוף זה חוזר לאותה נקודה פנימית ש״מתפרצת״ גם אם הצלחנו תקופה בשינוי כלפי חוץ

מאחלת לך שתצליחי להגיע למקום שבו את שלמה עם ההורות שלך ולרפא את הכאב הזה❤️

החיים בנויים מעליות וירידות, מה שחשוב זה להיות בתהליך של למידה ולראות איפה אפשר להתקדם ואיפה עשינו טוב ולא רק איפה טעינו

לראות את הנקודה הטובה זו ה- דרך להצלחה בעיניי

אחד הדברים שהכי קידמו אותי בדבר הזה, זה ללמוד את עצמי. מה מטרגר אותי, מה הופך אותי לפחות טובה כביכול, מה שם לי רגליים בגלגלים

זה כזה ברור מאליו למי שחי את זה, וככ לא למי שלא

דברים כמו עייפות, רעב, עומס, ריצוי, ביקורת עצמית, פרפקציוניזם ובגדול חוסר קשב לעצמי ולרצונות שלי בתוך ה- אני שלי הם הדברים שהכי מרחיקים אותי מה- אני האמיתית.

ולדעתי, זיהוי הדברים האלה שמטרגרים אותי ומורידים אותי והנעה לקשב לעצמי ולהבעה שלו ושמירה על הגבולות שלי הם הדבר הכי חשוב שעשיתי ואני עושה בדרך לשם. וזה מצריך חשיבה והתבוננות פנימה ותעצומות נפש הרבה פעמים כשאנחנו שקועים בצד השני אבל זה שריר שצריך לאמן

מול הילדים זה הרבה פעמים מורכב יותר כי הם דורכים לנו על המקומות הכי רגישים ומעמתים אותנו עם כל מה שאנחנו לא רוצים לראות וזה גורר עוד יותר ביקורת עצמית ותחושת כשלון כי ״נו, מה הפלא? זה דפוק כי אמא שלו דפוקה״  והרבה פעמים אנחנו בכזה עומס ובלבול עם עצמנו שאין לנו כח לזה עכשיו, זו התמודדות, אבל בצעדים קטנים לאט לאט התמונה מתבהרת

בקיצור (אחרי שכתבתי מגילה😅) אל תתיאשי אחותי ואל תייאשי את עצמך

תחשבי מה משמח אותך ואיפה את אוהבת את עצמך. כשאנחנו שמחות וטוב לנו, אנחנו טובות יותר. (או כמו שאני אומרת לבעלי - כשאנחנו ישנים טוב, אנחנו טובים יותר  )

א. לכאורה השקיעו בחינוך מאוד, אבל מבחינתי יצרו לחץ מאוד גדול. כל הזמן אמרו לי כמה אני חכמה וטובה, וכשלא הייתי במקצועות מסויימים זה הכניס אותי לתסכול מאוד מאוד גדול ולניסיונות הסתרה מהפחד לאכזב.

ב. חשוב לי להפגין אהבה וקבלה.

לייצר סביבה שמאפשרת טעויות ונפילות.

לייצר חוויות משמחות.

ג. אני מאפשרת מורים פרטיים וחוגים, עם זאת אינני דוחפת להישגיות כי אם להנאה מחוויית הלמידה ורכישת מיומנויות למידה.

ד. מאפשרת מרחב טעיות. הקשבה ללא שיפוטיות.

ה. כמו שכתבתי בג. אינני דוחפת למצויינות.

אני מעדיפה חוויות על פני מצויינות.

כמובן, שאסייע בידי כל ילד שארגיש שמעוניין ומסוגל להתקדם עוד. בעיני, אין מדובר באדישות, כי אם בסדר עדיפויות אחר.

בס״ד

ברמה הרגשית, חשוב לי שהילדים שלי יגיעו הכי רחוק שיש, שזה בשבילי - שהם ידעו להיות מאושרים, שיהיה להם חוסן נפשי מול טלטלות החיים, שהם יהיו אנשים אופטימיים, אוהבים ואהובים ושהם יתנהגו בצורה טובה. לשם אני בהחלט מכוונת את תפילותיי ומאמציי.

אני לא דוחפת למצוינות לימודית. כן חשוב לי שהם יהיו בעניינים, יעשו שיעורי בית וכו׳. אבל בעיקר כי כשמזניחים מדי אז כבר עלול להיות ממש קשה בשיעורים ולהביא למצבים בעייתיים - מהתנהגות שמפריעה לשיעור מתוך שעמום ועד תחושה של ביטחון עצמי ירוד ותחושת כישלון.
 

המצויינות הלימודית לא קריטית לי בכלל כי אני מאמינה שהלימודים איך שהם מוגשים היום לאו דווקא מתאימים לכל אחד. אז כברירת מחדל כל הילדים עוברים דרך אותה מערכת חינוך (פחות או יותר), אבל אני לא חושבת שמצוינות לימודית בהכרח חשובה כדי להצליח בחיים (כלכלית). או, וזה הדבר הכי חשוב, כדי להצליח את הדבר הגדול הזה שנקרא ״חיים״.

ההצלחה האולטימטיבית בשבילי היא שהם שיהיו מצוינים בתור בני אדם, כלומר אנשים באמת טובים, יהודים באמת טובים, עם לב טוב, ועם שמחה. אבל זה לא שאפשר לדחוף לשם. פשוט משתדלת לטפטף להם פה ושם שאלה הדברים החשובים והעיקריים בסופו של דבר.

מה שחשוב לי בחינוך ובגידול ילדיי הוא מה שאני מאמינה שיקדם את הדברים הנ״ל, כמו:
 

- להשתדל לראות ולזכור כל הזמן את הטוב שבהם

- להשתדל לאהוב לא משנה מה

- לנסות לראות מעבר להתנהגות כזאת או אחרת, להבין ממה זה בעצם נובע

-  להאמין בכוחות שבהם

- להאמין ביכולת שלהם לבחור נכון ולתקן

- להקדיש כמה שיותר זמן לקשר, לדעת מה עובר עליהם, לבלות איתם

- להשתדל להיות בפניות אליהם

- להשתדל להיות בנועם ובחיוך כלפיהם

- להשתדל להיות כתובת לשאלות, דילמות, קשיים וכו׳ שלהם

- להתפלל עליהם

- להחמיא להם, להביע הערכה, להביע אהבה, להביע התפעלות

- להקנות להם זהות יהודית, אמונה וערכים

- לדאוג להוואי משפחתי חיובי

- לחבק, לנשק, ללטף

- להשתדל להבין מה חשוב להם

- להוות דוגמא אישית, לעשות מודלינג

…
 

אני ממש לא תמיד בכל הדברים האלה. אבל שם בהחלט השאיפות שלי ואני משתדלת כל הזמן להוסיף עוד ועוד צעדים קטנים בכיוון…

על כל השאלות שלך

בגדול כילדה לא השקיעו בי מעבר למצופה

כהורה היום לי חשוב שהילדים גדלים עם אהבה ורצון לשתף מה שמציק להם, שלא יתביישו לשאול בכל נושא שהם רוצים

שיהיה בבית אווירה סהכ רגועה ולהיות הורה שמהווה דוג' איך ומה נכון להתנהל לא להחביא מהם מידע בתירוץ שהעולם שלנו זה עולם של מבוגרים והם קטנים ולא מבינים אלא לתת הסברים תואמים לגילם ולחשוף אותם לתחומי החיים ואם הם רוצים להתפתח בתחומים אז לאפשר וללוות גם אם יחוו כישלונות וגם לשתף מחיינו האישיים על אתגרים ואיך צלחנו אותם

זה בעיניי החינוך הנכון ללמד אותם לא לפחד מרגשות לא נעימים, כישלונות וכד' ללמוד להתמודד עם הכל ולא להתייאש מהדרך

בי לא השקיעו במיוחד. הייתי הילדה הקלה במשפחה גדולה, מוכשרת, חזקה, מצליחה חברתית וכו'

לא מתכוונת לעוף על עצמי בכלל, אבל יחסית לאחים שלי שכל אחד היה לו חולשה אחרת הגידול שלי היה קל

אחים שלי אחת הייתה שקטה וביישנית וחסרת בטחון אחד בעיית התנהגות אחד לא הפסיק לעשות בעיות בבית ספר, לא בהכרח דברים חריגים אבל ילדים שדורשים תשומת לב 

ההורים שלי פשוט הניחו שאני בסדר כי באמת הייתי חזקה, וידעתי להסתדר לבד

אני לא סוחבת משקעים מהילדות כי אני רואה את זה כנגזר עלי וטוב לי היום יותר כי אני מאומנת בלהתמודד לבד

כן לומדת מזה לילדים שלי שגם ילדים חלקים צריכים אהבה וחיזוק והתפקיד של ההורים זה לתמוך וחלילה לא להתמך גם עם הילד חזק 

ולדעתי עיקר החינוך זה דוגמה אישית בגיל גדול ובגיל קטן הקניית הרגלים טובים

ובעיקר לתת לילדים חום ואהבה ללא תנאי

1. גם כשלא היה כסף היה ברור להורים שלי שמשקיעים בחינוך. חוגים, מורים פרטיים.  היה ברור הסדר עדיפויות, לפני בגדים, אפילו לפני אוכל, חינוך. (גדלתי במפשחה לעולים מבריה"מ)

על שאר סעיפים יענה בהמשך חחח

א. כן, אני חושבת שבעיקר חינוך לרגש. ההורים שלי שבו אתנו שעות ודיברו וטיפלו ולימדו אותנו לדבר בשפת הרגש. 

ב. חינוך לתורה ומצוות, חינוך ליושרה, חינוך לכבוד לאחרים ולשונה,לקחת אחריות

ג. האמת שאין לי מושג, גדלתי בגישת שפר+- והאחריות הלימודית (למעט הלחץ שכן נוציא בגרות) הייתה עלינו. כל אחד עשה כרצונו..חלק נשרו חלק נשארו

ד. איזון. גם לדבר בשפת הרגש (אני כועס/אני מתוסכל/אני מוצף/אתה מרגיש כך וכך? וכד') אבל גם איזושהי התאמה לעולם הגדול שם כל אחד חי לעצמו מהבחינה הזו וכבוגר אתה אמור להכיל את הרגש שלך לעצמך בלי לספר מה אתה חווה (זה היה לי שוק כשיצאתי מהבית לחוות את זה)

ה. מתחברת. עם החיים מגיע הרבה פעמים הרצון להתקדם יותר ולהצליח יותר. כן כדאי בגיל הבוגר של הבגרות להסביר את המכלול (אם תעשה 4 יח' מה יפתח לך ואם 5 יח' מה תוכל לעשות יותר וכו)

מה הסגנון שם? מה המחירים?

אני לא חושבת שהאוטובוסים מגיעים עד לשם

בכל אופן לא מכירה מקרוב

תחבצ לאיפה? לאריאל?

מה הסגנון של השכונת קראוונים? יודעת להגיד לי מחירים? 

מחפשים או מקום זול ואז נהיה עם רכב או יקר ועם תחבצ סביר. 

יודעת מה הסגנון?

יודעת מחירים?

אם תדעי אשמח

גם שכונת קרוואנים.

לא בטוחה איך האופי שלה היום אבל שווה לבדוק..

שם קראוונים?

סגנון יותר פתוח.

תנסי גם ב-

קרית נטפים

רחלים

תפוח

נופי נחמיה- בלי תחבצ

בשילה יש שכונת קראוונים צעירה ונחמדה.

אני חושבת שבכל ישוב יש שכונת קראוונים.

האמת שגם לי זה יכול לקרות אבל אני לא נחמדה אם לא שתיתי קפה..

אומרת להם שעכשיו אמא שותה קפה כדי להתעורר בנחת ושלא יפריעו. ואם הם ממשיכים אז כמו מנטרה - אני לא קמה עכשיו וזה מפריע לי

אבל תלוי בגילאים גם

עוגנים זה דבר נצרך, אבל סוג העוגן הוא לא תורה מסיני ואפשר לחליף עוגנים כשעוגן אחד לא מתקיים.

זה דורש גמישות מחשבתית וקשה בזמן שגם ככה הל הקרשים,

אבל מכיוון שעברו כבר כמה ימים מתחילת המלחמה ואין צפי סיום, כדאי לפנות מעט אנרגיה בשביל זה,

ובתמורה זה ימלא לך את הסוללה בהמשך.

ממליצה כל ערב או כל יומיים,

אחרי ההשכבות, במקום להתהלך כמו זומבי, או לגלול באופן חסר מעש, לחפש שיעורים/ הדרכות בדיוק בסגנון הזה שממלאות את המצברים.

קצת פחות משעה, חלקה הרפיה מודרכת וחלקה כמה טיפים וחיזוקים.

ככה לאט לאט צוברים שגרה בריאה ויותר כוחות.

אם תרצי שאחפש את המארגנות של הקבוצה הזו תגידי לי כי זה קצת לנבור כי יצאתי מהקבוצה כבר,

אבל אם זה יעזור לך או למישהי אחרת אז בשמחה.

במצבים כאלה אני פשוט נועלת את החדר ומתעלמת כי אחרת אשתגע . מתי שאני מרגישה שפויה יותר פותחת..

תנסי להעסיק אותם אולי בזמן הזה, להפעיל איזה סרט חינוכי במחשב או לתת להם איזה ממתק ....

אם הם אכלו עוגיות ושתו שוקו.

הם כנראה רעבים מבחינה נפשית.

הגיוני שילדים צריכים עזרה במעברים (בוקר/ ערב)

תנסי לא להילחם בזה, אלא לתת להם ביד רחבה.

לדוגמה להזמין אותם להתכרבל איתך במיטה כשהם עוד עם פיגמות.

קצת לדגדג, להתחבק,

אפשר להשמיע להם סיפור בפודקאסט תוך כדי שהם מנמנמים לילדך.

כשהאנרגיות עולות לשלוח אותם להתארגן בזמן שאת שותה קפה, אפשר במרפסת אם יש. קצת לעמעם רעש.

או לתת להם את העוגיות והשוקו במטבח בזמן הזה.

מושלם? לא.

אפשרי? כן.

זמן יותר סביר לקפה בשקט זה סביב 12:00 בצהריים כזה.

תנסי לבנות סדר יום ריאלי עם זמני אוורור.

לא כדאי להתקבע על קפה שקט על הבוקר אם לא ריאלי.

באופן כללי, טיפ.

יותר ישים ללמד ילד לבוא להורה באופן שמתאים להורה, מאשר לגרום לו לא להגיע בכלל.

ככה שאם יש ילד בן שנתיים/ שלוש שמצליח "לברוח" אליך בזמן שהגדרת כשקט, יותר יעיל ללמד אותו לבוא בשקט, לשים ראש עלייך.

או רק לעמוד לידך או אם במרפסת להסתכל על הרחוב, ואז זה לא מפריע

מאשר להחזיר אותו, לכעוס, או לנעול את הדלת.

נכון שאם נותנים לאחד זה יכול לגרום לתגובת שרשרת, אבל לפעמים זה לא גורם.

במיוחד אם קיבלו לפני רגע מנה גדושה של ביחד, אם אין תחושה של נמאסתם עלי, גם בילדים מגיבים בשחרור וחוסר תלות.

כמו שאם ילש בן שנתיים בה כשאמא שלו מניקה, אם עושים לו תנאי אתה יכול לבוא ולשבת ליד ולקחת תעסוקה מקופסת תעסוקות,

זה הרבה יותר יעיל מאשר לנסות להסביר לו שעכשיו הוא לא יכול לבוא לאמא כי היא מניקה.

אז על אותו עיקרון.

ככה לימדתי ילדים פיצים ממש לבוא אליך לא בוכים בתקופה שהייתי רגישה מאוד לרעשים ובכי היה עושה לי מגרנה ומשבית אותי.

צורך בקרבה לאמא הם קיבלו ונרגעו.

פורקן דרך בכי הם לא קיבלו.

העדיפו ככה מאשר לא לבוא אלי בכלל וזה לגמרי עבד.

יש לי עוד דוגמאות שככה זה עבד הרבה יותר טוב.

נגיד עוד אחד שאני זוכרת.

כשנכנסו אלי לשירותים, עשינו משחקים מצידי הדלת

למשל אני עושה סדרת נקישות והם אחרי.

או שעושים ציור על הדלת וצריך לנחש.

(לא באמת יש דרך לנחש, כן? הם לא קלטו את זה)

כשגדלו קצת למדו לשחרר מעצמם.

אם את איתם לבד בימים ובלילות, כדאי להזמין בייביסיטר שעתיים אחר"צ כל יום, שיהיה לך הפוגה יותר משמעותית.

הילדים שלי בני 12, 14 לא מפחדים בכלל.

אחלה תקופה לעשות כסף.

הצעתי לבן שלי לעבוד בניקיונות פסח, הזדמנות בשבילו לעשות כסף קל (עבורו)

כל הנוער אצלנו ברחובות או במרפסות רואים יירוטים.

לעשות מיני קייטנה של שעתיים שלוש זה כסף קליל.

ויש גם אוכלוסיית המתפרנסים שכר מינימום שהם הראשונים להיפגע כלכלית וישמחו לעשות קצת כסף.

בקיצור הקושי של האחד זו הזדמנות של השני.

ותנסי לא תפסידי.

הבני נוער בכלל לא מפחדים.

עושים אחלה כסף עכשיו.

עוזרים בבייביסיטר בניקיון בקיפולי כביסה

אצלי הולכים לישון בעשר או אחת עשרה בלילה

ואז קמים ב8-9

אבל עם הגדולים יותר בהחלט.

והקטן אני מבקשת ממנו לשכב לידי בזמן שאני נחה

כלומר

אני מכינה לי ולהם

לכל אחד כוס שוקו ועוגיה ולי קפה

רק כשהקפה שלי מוכן הם מקבלים את שלהם, יושבים איתו בשולחן ואני על הספה כמה דקות...

זה אמנם לא כמו קפה ממש לבד בשקט

אבל זה כן מאפשר לי לשתות את הקפה שלי בלי ילדים על הראש

הם יודעים שהם לא יקבלו שוקו בלעדיי...

יש לו מאות סיפורים לילדים ממש מעניינים וחינוכיים ותורנים

הילדים לשי ממש מכורים

וככה אני שמה להם ברצף כמה סיפורים כשא י צריכה זמן קצת שקט

תוך כדי שהם בונים במקנטים או צובעים דפי צביעה

או סתם ככה

או כתמריץ להתארגן מהר לשינה

לי זה ממש עוזר ובתקופה הזאת ש'ווה כל שקל 'של המנוי

או סיפורים אחרים כמובן 'יש לך

או

לתכנן מראש תעסוקה מוגדרת עבורם

נגיד סלסילה מיוחדת לש רמה חומרי יצירה 5ו משחק מיוחד שלא נגיש להם ומסקרן אותם ואת מביאה להם במיוחד בזמן הזה ואס מתפנה לקפה

אצלי קבועעעע מתחילת המלחמה כל פעם שמרתיחה מים לקפה בכל 'שעה- יש אזעקה חח

תכלס העצבנות גם יושבת על רצון בשליטה שלנו, הנשים

שזה לא ככ בריא..

למדתי ללכת למקום אחר ולבנות מהזמן לעצמי ולהשתדל לא להתערב לבעלי

זכותו, זה גם הילדים שלו ואני לא צריכה תמיד לקבוע מה הדבר הנכון

גם אם זה מעכב השכבות או מישהו בוכה בסוף..

שיהיה..

זה חשוב הזמנים האלה

אגב בכי מקפיץ אותנו אבל תכלס מה כזה נורא שמישהו בוכה? מתחשלים ככה..

ונשמע שהוא נהנה איתם, זה דבר משמעותי מאוד!!!

אחרת למה שירצה להיות איתם

אנחנו אוהבות גם להנות איתם, נכון?

כולנו אוהבים להיות איפה שכיף לנו

אבל כן מבינה אותך גם שזה מחרפן שלא תביני לא נכון..

ויש לו את שיקול הדעת שלו.

ואם לדעתו זה כייף ונחמד לשחק במשחקים האלו אז שישחק איתם ויישא בתוצאות.

קרי אם הילדים בוכים אחרי המשחק הוא צריך להרגיע את הרוחות ולפייס אותם.

ואם הבית בלגן בעקבות המשחק הוא צריך לדאוג שהבית יהיה מסודר לאחר מכן.

שיסדר לבד או שיפעיל את הילדים.

לגבי הצרחות אם לך זה מפריע ועושה כאב ראש זאת סיבה מספיק טובה לא לשחק את זה בנוכחותך.

כשאת לא נמצאת שיבלו איך שבא להם.

אם אחד בוכה כי לא נעים לו אז בעלי כזה "די זה לא כאב לך לא הכאבתי לך תירגע" מה שרק מגביר את הבכי, ואם ילד מנסה להפסיק אבל לא מצליח לדבר מאיזו סיבה (התקף צחוק מדגדוגים, או סתם ילד מחליט שזה ייתר מדי לו ובעלי לא זיהה בזמן) ואז הילד התחרפן והגיב בכוח - אז בעלי ממש יכעס עליהם ויצעק על הילד, וזה לא אשמת הילד בכלל!! ואם אני אומרת לו אז הוא לא מקבל את זה מבחינתו הכל היה בסדר והילד סתם התחרפן. זה בדיוק מה שמעצבן אותי שבסוף אני זאת שמרגיעה את הילדים ואז אני עוד יותר עצבנית שהוא לא מספיק רגיש. וזה באמת סימנים עדינים לפעמים לראות על הילדים שגם בזמן רגיל הוא לא תמיד יזהה אבל בטח שכשהם עסוקים בהשתוללות הוא בכלל לא במצב לזהות דברים שהם לא ממש מפורשים. ואז אני מתעצבנת עליו למה להיכנס לסיטואציה שאתה לא קשוב לילדים שלך בכלל????

וגם יש את הקטע שלפעמים הוא עןשה משהן מסוכן איתם ואז הנשמה שלי יוצאת עד שזה נגמר. אבל בסדר נגיד ששם אני צריכה לסמוך על שיקול הדעת שלו.

בלגן הם דווקא לא עושים, לפחות זה..

ואז יהיה לו ברור שהוא מטפח בתוצאות

וככה הוא ילמד מעצמו מצי להפסיק 

זה לא שהוא ילמד כי הוא לא רואה את זה בכלל, אז איך הוא ילמד?

גם אם מדברים על זה הוא לא מזהה את זה. אולי אני סתם מגוננת יותר מדי על הילדים? לא יודעת כבר. המלחמה הזאת מעייפת אותי נפשית

שיזרקו פירורי עוגה בחצר.

שיעשו מלחמת מים.

ילדים צריכים להשתולל, זה בריא וטוב.

הם גם צריכים לדעת לעשות תעסוקה רגועה.

אז טוב שיש אותך.

אני חושבת שיעזור:

1. להבין שהשתוללות ופריקת אנרגיה זה צורך לגיטימי, ולא לצפות שכל היום ישחקו רגוע כמו לוטו

2. להבין מה בהשתוללות שקורית לא טוב ולחשוב איך ומה כן לאפשר.

ליצור סביבה בטוחה עם מינימום נזק.

(נעליים מלאות בוץ אמור להיות סוג של לגיטימי)

שיעשו מלחמת בלוני מים, רובי מים, תופסת. מחוץ לבית.

צרחות מחוץ לבית

ספורט עם רועיקי מצחיקי

אופניים

אם בעלך איתם ומשגיח אז יופי.

מבחינת מריבות שיפתור את זה מחוץ לבית.

ילדים מקבלים מכה, אבא יתמודד עם זה.

שיחזיר אותם ישר למקלחות, תשמיעי להם פודקאסט בזמן הזה להרגעת הרוחות.

מבינה שהם צריכים לפרוק אנרגיה אבל אי אפשר לעשות את זה בצורה הגיונית? ספורט נגיד זה מושלם בעיני. אבל הכיף שבהשתוללות מסתבר יותר טוב

לי אין בעיה עם בלגן או לכלוך - אני מנקה ומסדרת הכל טוב. דוקא בעלי משתגע מזה.. אבל הבעיה שלי כמו שכתבתי למעלה שאני מרגישה שהוא בעצמו הופך לילד והוא לא זוכר שהוא עדיין בתפקיד האבא ולא יכול פשוט להשתולל וזהו אלא צריך להיות האחראי - לשים לב מתי להפסיק, לראות איך הם מרגישים, יותר מסתם חברים שמשחקים אלא שהאחריות שלו היא עמוקה יותר

מישהו איבד יד/עין/ רגל?

בעלי גם משתולל איתם, פעם אחת ילד פתח את המצח ונשארה לו צלקת מפוארת

דווקא שברים ונקעים ופריקות וכוויות קרו בתאונה בזמן רגוע באופן בלתי צפוי.

לגבי מתי להפסיק, לפעמים עוברים את הגבול, צורחים בוכים, נרגעים.

זה תהליך שלא צריך להיבהל ממנו.

זה קשה להתנהל עם זה כאמא, ולכן מי שהתסיס ישא בתוצאות.

אני לפעמים עובדת בבית קפה למשל במקום מהבית כדי לא להיכנס לפוזיציית המבוגר האחראי.

ילדים שיותר רגישים צריכים ללמוד בעצמם איך לא לעבור את הגבול כי אח"כ הם סובלים מזה, זה גם לימוד חשוב.

תחשבי על הסיטואציה עם העוגה. אם הבלאגן לא מפריע לך, אז מה כ"כ נורא במה שהם עשו?

לצה הרגשת צורך לעזוב הכל ולהתערב?

כי הוא במוד הישרדות והוא יודע שהוא חייב להיות על הכל בתשומת לב.

זה קורה כשאני בבית ונהיה כמה דקות של נחת ואז יש לו פניות למשחקים האלה איתם.  

אני חושבת שאת צודקת סהכ והאמת שאפילו הערב הוא שיחק איתם והשתוללו קצת (אבל יותר רגוע מבדכ) וממש עצרתי את עצמי מלהתערב וראיתי שהיה בזה משהו נכון.

זה עדיין קשה לי. מודה.. בתור ילדה כמה פעמים נפצעתי, דווקא לא מתוך השתוללות, אבל יש לי צלקות נראות לעין מזה וא י גם זוכרת את הכאב, וזה ממש מפחיד אותי שהילדים שלי יעברו את הסבל הזה. ובשביל מה? הרי אפשר למנוע את זה...

עם העוגה לא הפריע לי הבלגן, כל עוד הם שיחקו סתם בפירורים מהשולחן לא אכפת לי, אבל פתאום קלטתי שהם ממש לקחו פרוסת עוגה והתחילו לפרק אותה כדי שיהיה להם מלאי למלחמה וזה כבר היה סתם השחתה של אוכל. עד שהגעתי הם גם צירפו לזה השפרצות של מים באמצע המטח מה שהפך את כל הענין לעיסה דביקה ומגעילה למדי.

אני יותר בעד בלגן מסוג כל המשחקים על הרצפה, פחות השחתה של אוכל וגועל במטבח

אמא משחקת עם הילדים שלה על מנת ללמד אותם.

ואבא פשוט משחק איתם.או מלמד פשוט דברים אחרים.

וילד צריך גם את זה וגם את זה.

אני גם ממש מתחרפנת מזה ככה גם בעלי משחק עם הילדים,פשוט למדתי לשחרר ולתת לו להיות המבוגר האחראי.כי לנסות להיות האחראית פה מעמיד אותו בצורה לא מכבדת מול הילדים כי התיחסתי אליו כאילו הוא עוד ילד,וגם נדון מראש לכישלון.

והוא גם לא הבין מה הבעיה בכלל

אז פשוט למדתי לקחת את עצמי ולהתנדף מהשטח...

ולהנות מזמן איכות עם עצמי.

תודה גם ל @עדינה אבל בשטח ול @שופטים על הנירמול.

אני בכלל לא מכירה את זה מהבית שגדלתי בו. אבא שלי הוא איש כל כך עדין, שיחק איתנו טריוויה ושח מט. אף פעם לא השתולל איתנו ואנחנו בכלל לא השתוללנו הרבה, בעיקר שיחקנו משחקי קופסה ופאזלים.

פתאום בעלי עם כל האנרגיות האלה זה נראה לי פשוט הזוי

אבל אתן לא מפחדות שהוא יסכן אותם פתאום? נגיד בעלי מסוגל לשים ילדים על הכתפיים ולרוץ איתם ממש במהירות בתוך הבית וקרה כמה פעמים שממש פחדתי שעומד להחליק (גם קרה פעם בפארק שכמעט מעד עם ילד על הכתפיים כי רץ איתו) ואני פשוט יושבת שם בפחד אימים ומבקשת שיפסיק כי אני מפחדת על החיים שלהם

הוא אבא שלהם ולא רוצה להזיק להם

אפשר להגיד אחרי בעדינות - שומע בעלי נראה לי פחות מתאים ההשתוללויות האלה

או - אני חוששת שיפלו

אבל לגעור בו בפניהם זה קצת כמו להתייחס אליו כילד בעצמו, כי את מפילה עליו את הפחדים שלך ומשליכה על ההתנהלות שלו את הדרך שבה גדלתי

הוא לא אבא שלך, וזה לא אותו בית. זה באמת כזה פשוט כשקוראים אבל קשה להתנהל מול זה

אם יש לך ילד על הכתפיים אין לך איך להגן עליו כשאת נופלת.  

וגם קרה כמה פעמים שהמצח שלהם נחבט במשהו גבוה.. הוא פשוט לא נזהר מספיק, לא חושב מראש על הסכנות

כל הזמן המשחק ברקע ומתעופפים פה דברים (כי מי שזרק על מישהו משהו והוא לא תפס זה נקרא שהוא נגע בו אחרון), אני מדברת על נעליים, מפתחות, מגבות, בגדים שמחכים לטיפול, מה שלא תרצי..

כבר קרה כמה פעמים ששיחקו בבוקר והבן התעצבן עד שלא רצה ללכת לבית ספר 🤦‍♀️

זה מוכר סוג המשחק המוזר/ משגע / מעצבן הזה...

אבל, שימי לב שאת לא הופכת את בעלך לעוד ילד.

מכירה לו, צועקת עליו, לא סומכת עליו שיעשה דברים מסוכנים איתם, מאשימה שהם בוכים בגללו.

אני חושבת שהנזק הזה רב על התועלת, בעיני הילדים איך אמא תופסת ממנו, עוד איזה שטותניק קטן, או גבר שאפשר לסמוך עליו שגם אם יש בסוף נזק, הוא יטפל בזה.

תנסי להתרחק מהאזור כשהם משתוללים, ככה גם לא יחפרו לך וגם פחות מעצבן אותך וכשמישהו יבכה בעלך יהיה חייב לטפל בזה ולא את תבואי 'לעשות סדר'.

אני ממש מבינה אותך שזה משגע, אבל זה גם סוג של קשר מאוד מהנה ולא משהו שנשאר לנצח... 

קשה להפריז בתועלת של משחק כזה לשחרר אנרגיות של רגשות תסכול ובהלה מהגוף.

משחקי קופסא וציור זה מקסים אבל לא מביא שום פורקן של אגרסיות

ילדים בעולם שלנו עמוסי רגשות תסכול שאין להם איפה להתנקז, ובמיוחד בזמן מלחמה שחווים גם בהלה, זה כל כך חשוב!!

מהתיאור שלך על איך שגדלת קל להבין שאין לך שום מערכת יחסים פנימית עם אגרסיביות, וברור למה קשה מאד להכיל את הדבר הזה.

מה את עושה כשאת כועסת, או מתוסכלת מאד?

מה קורה לך בגוף כשמישהו לידך כועס או מגיב בתוקפנות?

כדאי להתבונן בזה

יש שם איזור שלם של רגשות חזקים ועוצמתיים,

לא תמיד פוטוגניים,

אבל הם חלק מקשת הרגשות

ורגשות צריכים לקבל ביטוי.

האתגר הזה יכול להיות מתנה בשבילך,

אבל גם אם לא - את יכולה להבין שהוא מתנה בשביל הבריאות הנפשית של הילדים שלך.

לגבי זה שהמשחק נגמר רע -

נשמע לי שאם לא תהיה לך התנגדות כללית לכל העניין, ואפילו תעריכי את התועלת שהוא מביא,

בעלך יהיה פתוח יותר לדיוקים ולשים לב למה שמפריע לך. אתם יכולים למשל להגדיר סימן מוסכם או מילה שעוצרים את המשחק באופן מיידי. או לנתח סיטואציות שקרו וללמוד מהן.

כשאני כועסת או מוצפת אני צועקת או בוכה או מתכנסת בעצמי וזה משתולל בפנים עד שנגמר... יש לי הרבה פעמים רצוו להוציא את זה באמת בצורה יותר אגרסיבית אבל לא מכירה אופציות כאלה

מייד כשזה מתחיל אני הולכת למקום אחר.

ולגבי סימנים עדינים של חוסר נוחות של הילדים, זו בדיוק ההזדמנות שלו ללמוד

זה ממש קשה וסלע מחלוקת רציני ביותר שלנו

אבל אני אומרת לעצמי שהוא אבא של הילדים ובחרתי אותו, ויש לו מרחב טעות.

סיכמנו על דברים שלא עושים לידי כי זה מסוכן מידי ומבהיל אותי

אם כן, אפשר לומר לו שאת סומכת עליו ומכבדת את הרצון שלו להשתולל ואת נותנת לו את כל הסמכות.

יכול להיות שכשהוא יצטרף לזהות את הגבול בעצמו הוא לאט לאט ילמד אותו

כשמשהו תחת הגדרת מסוכן הוא אפילו נחשב אובר זהיר ברמה שלפעמים אנשים אומרים שהוא פחדן.

ספציפית בנושא הזה לא הבנתי למה הוא לא מבין את הסכנה. אם משהו כבר קורה אז הוא כזה "בסדר את צודקת אבל אנחנו רוצים לעשות כיף וזה לא יקרה שוב" אבל זה לא שהוא מתנהל שונה

לא לעשות דברים מסוימים כי את מפחדת או כואב לך הראש. בעיניי לגיטימי מאוד.

לא לגיטימי להמשיך לרוץ עם ילדים על הכתפיים אם כבר נחבלו במצח.

לגבי אמירה שהוא אבא ויש לו שיקול דעת , לא מסכימה עם זה. לאמא שלי הרבה פעמים לא היה שיקול דעת אבל אבא שלי  לא התערב כי היא אמא והטיפול עיקרי היה עליה למרות שהוא ידע שהיא עושה משהו לא נכון.

בעיניי זה לא נכון. אתה לא יכול לשחק את עצמך חירש/ עיוור ואז להגיד אמא שלך עשתה או במקרה שלך אבא שלכם עשה

פשוט אחד לאחד

משתוללים מדגדגים ועוד כל מיני

עד שנהפך ללא נעים ואז בכיות וצעקות

ניסיתי בהתחלה להסביר

איך לעשות את זה בצורה יותר נעימה

איך לזהות סימנים של חוסר נעימות

אפילו מצוקה לפעמים

אבל זה לא עזר

ופתאום קלטתי שהילדים בעצמם

רוצים ודורשים את זה

זאת אומרת שכיף להם

אפילו שלפעמים מקבלים על זה מכות וחוטפים

הם חוזרים על זה שוב ושוב

אז אני לא אהיה החכמה היחידה

פה שיחשוב שזה לא בסדר כשכולם נהנים

ואם הם בוכים מדי פעם ופונים אליי

אני אומרת להם לכו לאבא

ומנסה באמת לשחרר

אבל הדבר העיקרי פה זה שתביני

שזה באמת טוב וחשוב להם

וזה יוצר קשר מצוין עם האבא

ובסופו של דבר

זה יהיה זכרונות ילדות שלהם

הם לא יזכרו את המכות הם יזכרו את הכיף ואת הצחוקים שעשו עם אבא

וזה חשוב ברמות

הם באמת אוהבים את זה. נשגב מבינתי איך אפשר לאהוב משהו שמתפתח למשהו לא כיפי, אני מראש נמנעת מסיטואציות כאלה.. אבל זה ממש תיאור מדויק והם באמת אוהבים את זה.

לפעמים אני רואה שהם אפילו יודעים להגיד לו תעשה לי ככה אבל.. נגיד תהפוך אותי אבל בלי לדגדג, וכאלה. אז באמת יכול להיות שאני צריכה לתת להם את הזמן איכות(...?!) הזה איתו

סליחה על ההשוואה

זה קצת כמו לראות כלבים או חתולים משחקים

ולנו מהצד זה נראה שהם מכסחים אחד את השני

כל אחד והדרך משחק שלו

מחקרים בדקו וגילו שכשאבות "משתוללים" עם הילדים זה משחרר אוקסיטוצין (הורמון האהבה) בדיוק כמו שאצלנו משתחרר בהנקה או בלידה או בחיבוק ארוך.

זאת הדרך שלהם ללמד את הילדים שליטה באגרסיות.

וזאת לא השפה שלנו וזה לא נעים לנו, אז אני משתדלת להתרחק קצת מהסיטואציה.

אם הוא בן 8-9 עם אופי של בכור, אולי יעזור לדבר איתו ולהעצים אותו שהוא ה"גבר" של הבית,

שבעלך ישוחח איתו בוידאו שיחות של גדולים ויתן לו הרגשה של חשיבות. למשל אפשר לשתף אותו בדילמות שבעלך מתמודד איתם כרגע.

למשל מה עדיף: לחכות יום לטיסה ישירה,

או לצאת עכשיו בשלוש טיסות..דברים כאלה שהם לא "כבדים" מצד אחד מבחינה נפשית

והם כן של "גדולים" שלא קשורים לילד ישירות, אלא מתייעצים איתו וזה נותן לו הרגשת חשיבות.

וגם לשבח אותו.

נניח את מדברת עם אמא שלך בטלפון, להגיד משפטים כמו:

מציאות מוזרה, יוסלה תקוע בחול, כן קצת קשה, אבל בזכות מושיקו האלוף אנחנו מתמודדים.

היום הוא העלה לי את כל הקניות הביתה, וואו! ממש הציל אותי, כזה.

אפשר גם לקנות לו בחול מתנה ולהביא לו תעודה כי : התעלה לגודל השעה, ונתן מעצמו לטובת המלחמה וכד'.

ללטף לו את האגו הגברי..

אם ירגיש חשיבות, ירגיש גם מחוייבות, תראי איך האחריות והיכולות שלו מזנקות פלאים.

ואז אפשר בשיחה של בוגרים לפרוט למשימות

שאחת מהן היא לדאוג שהאחות הקטנה ישנה בזמן.

אפשר גם להבטיח לו שוקו ועוגיה ושיחת בוגרים אחרי שהיא נרדמת.

אפשר נגיד שבעלך יעזור בזה, ובמהלך היום יצבור חוויות, תמונות, סרטונים. גם חדשות ברמה מתאימה.

ואז אחרי שהקטנה נרדמת, לתת לו לשוחח עם אבא בזמן שלך יש שקט.

שידברו שעה על כדורגל ושאר עניינים בעולם. השיחה יכולה להתקיים רק עם הילדה לא יודעת עליה, אחרת היא מצטרפת לשיחה ומותאמת גם אליה.

אם הוא קטן יותר וזה לא פתרון מותאם אפשר לחשוב בכיוון אחר.

בכל מקרה את המלחמת כריות כדאי להזיז לשעה מוקדמת יותר שבערב כבר פחות יהיה אטרקציה.

שימי לב שיש שני סוגי תמריצים,

פנימי וחיצוני.

תמריץ פנימי זו תחושות שנותנות ערך רותמות לפעולה בטווי הארוך.

תמריץ חיצוני נותן הטבה בטווח הקצר.

זה מצויין להתחיל עם תמריץ חיצוני כדי להשיג תוצאות בטווח הקצר, וכדי להטמיע הרגלים.

אבל אם מצפים לשינוי בטווח הארוך יותר ובאופן עמוק יותר,

כדאי במקביל לתמריץ החיצוני לתת גם תחושת ערך.

למשל אם הוא מרדים אותה בשביל לקבל פרס, זה לא סותר שאפשר להגיד לו אח"כ תודה רבה זה מאוד עוזר לי. אני גאה בך. רואים שאתה בוגר ואחראי. ככה לאט לאט זה יבנה בו ערך ומשמעות.

ואם שלילי, המתח עלול לגרום לשיבושים....

חיבוק גדול

הבאסה שנראלי נאסרנו

קיבלתי את המחזור הראשון מהלידה

הבנתי שמתח נפשי משפיע ממש

פשוט לפעמים רק הרופא שאל אם הכל בסדר, והכל היה בסדר

ולא היו לי תפרים או קרעים..

ונאמר לי שאם לא מוציאים אותה זה יכול ליצור דלקת.. או שהגוף ינסה איכשהו להוציא אותה (כנראה דרך דימום...)

אז כן, זה חשוב להיבדק גם אם לא היו תפרים והכל מרגיש בסדר..

קרה לי ככה כמה פעמים

פתאם דימום קצרצר לא קושר לכלום

טגם אחרי שהמחור חזר כרגיל- ההפרשים ממממש ארוכים וגם נגיד פעם אחת דימום ארוךך ופעם אחרת -ימים של 3-4 ימים גג שזה הזוי לי

אם לא נבדקת שאחן שארית- אולי כן כדאי לבדוק

אנחנו במלחמה ואת עם תינוקת..זו סיבה מספיק טובה

אאכ ואח מתחתן נגיד.. כל עוד זו לא קרבה ראשונה הייתי מרגישה בנוח אם לא היה מתאים לי

אז באמת בעייתי להיעדר..🥴

מקווה שתצליחי להתאושש עד אז♥️

ואל תתבאסי על התינוקת המצוננת. אתעושה מקסימום בשבילה ויכל לקרות גם בלי המלחמה

וואו איזה מרגש ❤️

היא יודעת לאכול מבקבוק? הייתי משאירה אצל קרובת משפחה (מהצד השני) או בייביסיטר בוגרת (אולי מטפלת במעון או משהו כזה).

עשיתי את זה כשאחותי התחתנה אפילו שזה לא היה במלחמה…

את עושה את המקסימום במציאות קיצונית. הבן שלי בן 7 עם שיעול נבחני ויש לנו ממ''ד בבית ולא היינו ליד חולים. לא הכל בשליטתנו. וזה גם מזג אוויר כזה.

הייתי מנסה לראות רופא כי היא קטנה.  אני נתתי לו כדורי בטנזול...

לגבי האירוע תלוי איזה אירוע, מה הקרבה, מה יהיה המצב אז, כמה נסיעה ובת כמה התינוקת.

חיבוק

וגם למנוע הידבקות..

חוץ מזה להלבי שממש חם בהתראה

שכבה של פליז דובון כזה..

ולהקפיד על כובע

המעברים האלה באמת בעייתיים

מזל טובבבב

תנוחי הרבה בימים לפני ואחרי

זה מאוד משמעותי

כדי לחשוב טוב איך לשמור עליה

צריך ראש ערני ועובד..

את עושה את ההכי טוב שלך,

דבר שני, אם היא ממש פיצפונת הייתי לוקחת לרופא.

עיסויים עם שמנים בבית, להלביש טוב טוב ולהשאיר שמיכה בשקית במקלט.

של גיסי עם תינוק פיצי בן ארבעה שבועות

תמצאי חדר כמו חדר ייחוד ושיביאו לך הכל לשם ואם חשוב לך לקחת חלק מהאירוע כי זו בכל זאת אחותך אז להביא בייביסיטר איתך שתהיה עם התינוקת בחדר הזה

הרעש של המוזיקה נוראי.הוא לא הפסיק לבכות והייתי עם גודש נוראי עד בכי

כי נתתי בקבוקים. תחשבי קודם על הנוחות שלך ושל התינוקת לפני כולם

לגבי המקלט אין כל כך ברירה. רק לנסות להלביש יותר עם כובע ושמיכה 

כשהבת שלי הייתה בת 3 חודשים

הרעש של המוזיקה היה נורא

אז פשוט נשארתי אתה בלובי של האולם ובעלי שמח עם אח שלו בפנים (בערך.. חתונה בלי הפרדה).

אם את יכולה שבעלך יהיה אתה ואת תהיי בפנים, אולי זה רעיון…