ואין מקום למלווה לישון (יש כורסה, לא נוחה לשינה).

אני יודעת שבמקרים חריגים כן מרשים לבעלים להישאר. לדעתי זה לא בסדר... או לפחות זה חייב להיות בתיאום עם היולדת השנייה.

כשאני הייתי חייבת ליווי בלילה הראשון אחרי הלידה האחרונה, הבאתי דולה בתשלום. היא נמנמה על הכורסה אבל לא באמת ישנה.

למה לדעתך זה לא בסדר?

בהנחה שהוא מכבד את המקום של היולדת השניה ולא משתמש בשירותים בחדר אלא הולך לשירותים בחוץ, ונמצא בעיקר בתוך הוילון של אישתו...

היתה איתי בחדר מישהי שממש התנגדה (והוציאו בגללה את בעלי בשניה שהגעתי לחדר, שעה וקצת אחרי הלידה.. אפילו לא נתנו לו לעזור לי לארגן את הדברים) ואני באמת לא מצליחה להבין את ההתהנגדות.

כן מבינה למה זה מגעיל ומפריע שמשתמשים בשירותים למשל...

ואז מה אם יש וילון. זו לא באמת הפרדה הרמטית...

גם הגבר המכבד ביותר ידבר בלחש עם אשתו, ואני אשמע - כי לילה עכשיו ושומעים הכול, וארגיש פגיעה בפרטיות ובצניעות שלי...

אז לא אמרתי כלום בפעם היחידה שהיה בעל שנשאר עם אשתו במיטה ליד (זה היה במחלקה רגילה, לא ביות), והבנתי אותם בהחלט (היא הייתה אחרי לידה קשה), אבל כן כעסתי שלא שאלו אותי (ואת היולדת השלישית בחדר).

ולכן היה לי ברור שגם אם אהיה חייבת ליווי בלילה (והייתי חייבת - זה התנאי שלהם לביות מלא אחרי קיסרי) - אמצא מישהי, אישה, שתהיה איתי. ומכיוון שאף אחת מבנות משפחתי לא הייתה רלוונטית לשהיית לילה, שכרתי דולה בתשלום.

אבל עדיין זה היה מציק לי נורא...

וכן, מסתבר ששינו את ההנחיות🤷‍♀️ בנושא הזה אני עדיין "מיושנת"...

ההרגשה של פגיעה בפרטיות

האם זה רק בגלל אחריי הלידה או בכלל?

כי נגיד אישה מאושפזת במחלקה כירורגית אחרי אפנדציט (או כל אשפוז במחלקה אחרת)

אין דום הגבלה על מלווה

כן מקפידים שיהיה אישה בחדר עם אישה אבל גם זה אפילו לא תמיד

רק במחלקת יולדות יש את הענין של גירוש מלווים

(מבחינתי זה הזיה...)

ברור לי שגם במצב כזה לא יהיה לי נוח בכלל...

בכל אופן, מחלקת יולדול היא בהגדרה מחלקה של נשים, ומטבע הדברים יש בה עיסוק באיברים צנועים, ולכן נראה לי לא שייך שישנו שם גברים...

(בעלי למשל מקפיד לצאת מהחדר כשהוא מבקר אותי במהלך היום ובאים לבדוק את היולדת השנייה או לתת לה ייעוץ הנקה... כי הרי שומעים הכול, גם אם לא רואים)

גם לי היה מאוד מפריע לישון בחדר עם גבר שהוא לא בעלי.

הווילון לא משנה, התחושה היא חוסר צניעות

במיוחד במצב רגיש וחשוף כמע אחרי לידה

לסדר את המטפחת טובטוב ולהסתובב בחדר עם גרביים כדי לצאת מהוילון שלי לשירותים אפילו

ובביות מלא בעין כרם נניח יש בכל חדר עמדת החתלה ורחיצה משותפת לכל החדר, אז שוב כל פעם להתארגן כדי להחליף חיתול כי בהתחלה אני רוחצת טוסיק בכיור ולא מגבונים

כשאני לבד אני מבקשת ואנחנו סוגרות את הדלת של החדר אז אני יכולה להסתובב בלי גרביים או עליונית (כי החלוק של בית החולים לא מספיק צנוע)

וזה באמת לא רק ברמה הטכנית

זה פשוט לא נעים

פעם אחת ביקשתי שיעבירו אותי כשגבר נשאר בחדר ואכן עברתי 

אני שניה אחרי לידה. מסתובבת עם חלוק שלעיתים מוכתם מדם. ממש לא מתאים לי גברים שיסתובבו סביבי בלילה כשאני קמה להניק וכאלה.

מי שצריכה עזרה אחרי לידה- היא קיימת!!! בתינוקיה.

והגישה בשע"צ היא -את יכולה באמת להיות עם התינוקי המון זמן. ממש לכל אורך היום כמעט אבל אם את רוצה לנוח  כמו שהגיוני אחרי לידה יש לך מי שישמור עליו.

אז יש איזה מוסד של חוסר אמון בתינוקיה ואז עוברים לביות- אבל חייבים עזרה. ופתאום הבעל חייב להישאר וכמה זה 'לא מתחשב' כשליולדת שאיתך בחדר. לא נח לישון עם בעלך. אולי יותר לא מתחשב להיכנס לביות מלא כשהיולדת, בצדק גמור, לא מסוגלת בשלב זה לטפל בלעדית בתינוק?

את ו @1289

ובאמת, אם מישהי חשוב לה להיות בביות (כמוני) - אפשר גם למצוא עזרה נשית, של בת משפחה או דולה בתשלום.

אבל טוב, כנראה שכבר אין טעם למחות על זה

בטח כשהנכדה שלי תלד כבר זה יהיה מוזר שהבעל לא נשאר לישון עם היולדת... (או שאולי יתקדמו עד כדי כך ויהיו חדרים פרטיים לכל יולדת, ואז זה יהיה בסדר? הלוואי!)

זה נכנס בחלק מהבתי חולים. בסוף על יולדת מקבלים מלא כסף והם מנסים למשוך אליהם יולדות..

ב. בעין כרם שאלו אותי אם אני רוצה שבעלי יישאר ואז ממש שיבצו את החדרים לפי זה.

יש להם לוח שם והם מסמנים מי רוצה בעל, מי לא אכפת לה, ומי לא רוצה בעל ו"משדכים" לפי זה..

זה ממש יפה בעיני

שחברת החדר שלי תישן עם בעלה

הסכמתי

אבל בדיעבד זו הייתה טעות והיה לי לא נעים

הוא השתמש בשירותים שלנו וזה עצמו הרגיש לי מביך .

ישן צמוד לוילון בצמוד אליו הייתה המיטה שלי מהצד השני, תמיד הייתי צריכה לשמור על וילון סגור סגור כדי להיות בלי גרביים ולהניק בנוחות, וכן שפשוט שומעים הכל - כולל השאלות והתשובות שלי לאחיות על עצמי. 

וזה באמת נשמע מאוד לא נעים

תודה שפירטת לאחרות כאן בשרשור למה זה יכול להציק...

כמו שפעם היו כמה נשים יחד בחדר לידה (עם וילונות כמובן), והיום זה חדרים פרטיים.

למרות שלי לא מפריע שיש איתי עוד אנשים בחדר, כל עוד הם שקטים ומנומסים (בלידה האחרונה היו לי חוויות מוזרות עם השכנה לחדר ואמא שלה. נראה ששתיהן היו עם בעיה כלשהו. בסוף למזלי העבירו אותה חדר, כי התינוק שלי היה בכיין והפריע לה).

הלידות האחרונות שלי היו שם. ולא מסוגלת להבין איך בקודמות הייתי בחדר משותף. חוויה אחרת לגמרי.

יש חדרים פרטיים עם כל מה שצריך לביות מלא. ( אבל לא חייב ביות מלא כדי להיות בחדר פרטי) .הבדיקות  ליולדת ולתינוק נעשות בחדר לידי, את האוכל מגישים לחדר. יש מיטה נוספת עם מצעים למלווה

היולדת ובעלה הם ההורים של התינוק

מבחינתי הכי אידאלי שאני ובעלי נהיה אלה שנמצאים איתו, זה לא עניין של חוסר אמון מבחינתי זה הגיון בריא. לא רוצה להיפרד ממנו. לא רוצה שיהיה בתינוקיה אם אנחנו יכולים להיות איתו

אני אגב בכלל לא הייתי צריכה עזרה פיזית, זה יותר נפשי

אם יש נשים שלא רוצות גברים בחדר, הגיוני שישימו אותן באותו חדר. אבל לא למנוע מנשים שכן רוצות את האופציה

שיולדת תוכל לחזור הביתה, למקום הטבעי שלה, מיד לאחר הלידה

ואם זה לא אפשרי - אז שיהיה חדר פרטי לכל יולדת, ואז אין בעיה שהבעל יישאר בלילה. (לא שאני מבינה איך זה אפשרי כשמדובר בלידה שנייה ומעלה... הילדים האחרים גם זקוקים להורה איתם לאחר הלידה...)

אבל טוב, מה אני מתלוננת על התנאים פה.

אחותי גרה באנגליה וילדה עכשיו לידה ראשונה. היא אמרה שבמחלקת יולדות שם יש לא פחות מ-18 נשים בחדר😱

או עזרה נשית אחרת בתשלום

אז אולי אותו דבר עם שאר הילדים שנשארים בבית (לא יודעת, עוד לא הגעתי לגשר הזה)

גם אפשר להשתחרר יותר מוקדם ... 

לא מישהו זר...

אז בלידה עצמה יש פחות ברירה, כי באמת האישה לרוב חייבת את בעלה, אבל היא מוגבלת למספר שעות בדרך כלל, אז הגיוני להשאיר את הילדים עם מישהו אחר. אבל שהילדים לא יראו את שני ההורים כמה ימים - זה נראה לי כבר לא טוב בשבילם...

ותלוי עם מי הם נשארים...וגם זה בסהכ רק יומיים בד"כ...

וגם אפשר לנסות אולי לשלב,

נגיד בלילה להביא מישהי עם היולדת או להפך שבלילה הבעל יישאר...

בכל אופן כרגע אני מרגישה שזה צורך קריטי בשבילי, אולי עם הזמן דברים ירגישו אחרת ...

בקשר לבעל שישן במחלקת יולדות - אני עדיין לא חושבת שנוחות ונזקקות של יולדת אחת יכולות לבוא על חשבון אלה של יולדת אחרת.

אבל כנראה שלא נסכים על זה לעולם

והיא מבקשת, אז אני אשתדל לכבד...

גם אם יהיה לי קשה...

לא יודעת לי חשוב שמי שנמצאת איתי בחדר תרגיש בנח...

ואם אני מפריעה לה בצורה כזאת או אחרת זה לא נעים

ילדתי בחמישי בערב

הוא היה איתי עד שישי בבוקר, נסע הביתה להביא דברים לשבת ולקחת את הבן שלי מהדודים להורים שלי, חזר אלי לשבת וחזר שוב במוצש מאוחר יחד עם הבן שלי שבא לבקר(עם אבא שלי וחלק מהאחים שלי, ואז אחותי נשארה איתי ללילה וככה הוא יכל לנסוע הביתה-להביא ציוד לשחרור ולקחת את הבן שלי לגן..)

הבן שלי היה אצל דודים שלו שגרים קרוב אלינו ביום חמישי עד שישי

ואז אצל סבא וסבתא שבת

ואם לא היה מסתדר עם אחותי אז בעלי היה נשאר איתי עוד לילה והוא היה שוב ישן אצל סבא וסבתא(ואז אבא שלי היה מסיע אותו בבוקר לישוב לגן)

זה לא מישהו זר, זה אנשים שהוא מכיר ואוהב. אם לא היה מסתדר איתם, היה מסתדר עם שכנים שהוא מכיר ואוהב או חברים מהגן וכד'

מבחינתי האופציות האחרות לא רלוונטיות. שבת באשפוז בלי בעלי היא פשוט לא אופציה קיימת בסך האופציות. אין אפשרות כזו. זה לא לעניין ולא שייך ואני אסבול.

גם אחותי שהייתה איתי בלילה השלישי זה היה רק כי זה היה רק רק ללילה ורק ללילה האחרון והוא היה מגיע תוך שעה אם הייתי זקוקה לו.

בלידה הראשונה לא מבחירה חלק מהזמן הבן שלי היה בתינוקיה/השגחה וכל הזמן הזה הייתי באי שקט נורא ולא הצלחתי לנוח בכלל כשהוא היה רחוק ממני. וברגע שהוא היה לידי משהו בי נרגע. אז אני יודעת ש*בשבילי* אפס הפרדה זו האופציה היחידה שתאפשר לי לנוח, ורק עם בעלי..

אגב בחרתי בית חולים לפי זה שמאפשרים בלי דיונים שבעלי יהיה איתי כל הזמן..

כנראה שהיינו מחפשים בשבילו דירה בקרבת מקום או שהוא היה ישן בחדרי האירוח למלווים למאושפזים (יש בשע"צ, מן הסתם לא הכי נוח, אבל זה מה יש).

בעיניי אפשר למצוא פתרונות שלא כוללים שינה במחלקת יולדות...

(ואני שוב אזכיר פה את המצבים של חוסר ברירה מוחלט, שפשוט מכריחים אותך להתמודד: הייתי בטוחה שאין סיכוי שאשרוד חמישה ימים בלי לראות את בעלי - וזה אכן היה קשה מאוד-מאוד-מאוד - אבל שרדתי את זה, בגלל כורח הקורונה...)

אבל האם אנחנו צריכים להתנהל במציאות של חוסר ברירה מוחלט במצב שהוא לא כזה?

לפי זה גם עדיף לוותר על ביות כי לפעמים אין ברירה והתינוק חייב השגחה..

ודירה לא מספקת אותי כי הוא לא איתי ואין לי איך לקרוא לו.

גם זה ניסיתי בלידה הראשונה וזה היה נורא

אגב בכלל לא ילדתי בשע"צ, ובבית חולים שילדתי מבחינתם הלכתחילה זה שהבעל נשאר עם האישה. כשאחותי נשארה איתי ללילה השלישי זה היה תמוה מבחינתם..

בשע"צ אני כן מצפה שיתאמו עמדות עם היולדת השנייה...

(וכמובן שהכי טוב שיהיו חדרים פרטיים!)

אגב ממש מוזר לי שבביות מלא לא נותנים בהגדרה מקום מסודר לישון למלווה. מן הסתם שבביות יולדת תרצה מלווה אז למה לא לדאוג למשהו נוח?

ובכללי החוויה שלי מהמחלקת יולדות לא משהו בכלל...ממש מבאס שזה ככה

ואני לא צריכה עזרה בזה... כך שמלווה הוא לא חלק מהרעיון של ביות מלא בעיניי.

בכל אופן, יש לקוות שבעתיד (בימות המשיח) לא יהיה צורך במחלקות אחרות בבית החולים, ואז כולן יהיו מחלקות יולדות, וכל אחת תקבל חדר פרטי

(או שבימות המשיח גם יולדת לא תיחשב בגדר חולה, ואז לא תצטרך אשפוז🤔)

אבל יש מינימום

מבחינתי לילה אחד ובדיקות זה מספיק וביי. לוודא שאין צהבת וכו

אבל זה באמת תלוי בהמון גורמים כמו העובדה שסבא וסבתא רוצים ויכולים לעזור, שאנחנו גרים לידם והילדה יכולה להמשיך ללכת למסגרת כרגיל וגם בכמות הילדים. לא דומה לידה שניה או שלישית ללידות מתקדמות יותר 

יש לכן את כל החיים להיות איתו ביחד. אבא ואמא. .הסיבה שיולד.נשארת זה להשגחה אחרי הלידה וגן- החלמה ראשונית. היא צריכה את המנוחה. אין חולק על זה ולכן יש מערכת שנועדה לעזור. .

אני לא מתחברת לרומנטיקה הזו שחייבים להיות עם תינוק כל שניה ורגע. וכאמור בשערי צדק במרבית שעות היממה התינוק עם האמא גם במחלקה הרגילה. ההבדל הוא שיש סיוע נוסף. מה שאין בביות ולכן בביות כולן נזקקות לעוד עזרה.

אני מסתדרת בהחלט לבד בביות, רק ביממה הראשונה אחרי קיסרי זה לא אפשרי.

אני כן חושבת שביות הוא האידיאל, אבל הוא לא אמור לסתור את האידאל של מחלקה שבה ישנות נשים בלבד. וכבר כתבתי איך לדעתי אפשר להסתדר

לא יקרה שום דבר לתינוק כנראה בכל גישה שתבחרי...

לנו חשוב העטיפה הראשונית של התינוק, הימים הראשונים שלו בעולם, שיקבל את היחס, חום ואהבה מאיתנו, זה גם מעט קנאות כזאת מודה...

לא אומרת שזה חייב, ובטוחה שיש מצבים שאולי זה גם פחות מתאפשר

אבל משתדלים...

אני אגב לא מחסידות הביוץ המלא ואפס הפרדה ועדיין תמיכה בזמן האשפוז הייתה חשובה לי .. שמישהו יעזור לי עם ההתארגנות, עם להביא לי אוכל כשצריך (ילדתי בשישי בבוקר והוא הלך להביא לנו אוכל של שבת מהארגון שמחלק , ממש לא הייתי מסוגלת לעשות בעצמי) ועוד .. פשוט תמיכה

ולראות את הצד רק של עצמכן זה הכי קל, לא לכולן יש אישה להביא להיות איתן או לשלם לדולה 1000 שח ללילה (אני הוצאתי על דולה ללידה וזה היה יותר חשוב לי)

וחוץ מהפן הפיזי שלי היה חשוב (למרות ששמתי בתינוקיה בלילה) יש את הפן הנפשי, אני נשארתי לילה אחד לבד כי בשישי לא אמרו לו ללכת אבל מוצש כן וזה ממש דיכא אותי להיות לבד ..

(וכמה סבלתי בלידה הקודמת, כשהייתי חמישה ימים מאושפזת בלי לראות את בעלי בכלל, כי הוא היה בבית עם קורונה...)

ועדיין אני לא חושבת שהצורך הנפשי שלי יכול לבוא על חשבון הצורך הנפשי של היולדת לידי... (אולי באמת הפתרון הוא לשאול מראש את היולדת השנייה בחדר אם יפריע לה שהבעל של היולדת האחרת יישאר בחדר)

ואין פה שום רומנטיקה

זה בדיוק מה שאצ לא מבינה לדעתי

זה הבן/ הבת שלי. עד עכשיו היה אצלי בבטן, ופתאום אחליט לשים בתינוקייה בטיפול של מישו אחר? ממש לא, בעיניי.

זכותי להחליט שיישארו איתי. יותר מזכותי אפילו מתבקש בעיניי.   כמו שזכותי להחליט שבעלי יישאר בזמן שאני מאושפזת

לא מדברת על שעצ אלא בכלל

אם יש נשים שלא מעונינות בכלל במלווה גבר, זכותן שיהיו בחדר ללא מלווה גבר

לא סותר את הזכות שלי למלווה שלי ולזכות שלי להיות עם התינוק.

כל עוד זה מתאפשר חוקית, אני עומדת על זכותי הנפשית להישאר עם בעלי והילד. שבית החולים יאפשר חדר במפרד למי שלא רוצה.

אני לא כתבתי שמישהי שלא רוצה מלווים בחדר ימנע ממנה, כתבתי גם וגם. זה חשוב להחלמה הנפשית של היולדת חד משמעית. (ואם את שואלת אותי, מי בכלל נח בביהח? אני עפה הביתה מוקדם ככל הניתן בחתימה) את בתגובה שלך החלטת שרק ככה זה הגיוני וזהו ולא הגיוני לרצות להיות עם התינוק ועם בעלי. סליחה כאילו..?

מאוד שיפוטי האמת

לק"י

אז אני לרוב מסתדרת לבד בביות מלא.

וכשהייתי צריכה עזרה (כדי להתקלח או כשהתינוק צרח בלילה והייתי גמורה), הצוות עזר לי כשיכלו, ושמרו על התינוקות, גם בלי תינוקיה.

לי נוח בביות מלא. אני מניקה ונוח לי שהם איתי כל הזמן.

ותמיד נשארתי לבד בלילות. בכל מקרה, אני מעדיפה שבעלי יהיה עם הילדים הגדולים בבית.

זה נורא פשוט בעיני

זה זכותי

זכותי להיות עם התינוק

זכותי להיות עם מלווה

אני זאת שצריכה להתחבר לזה- לא את.

זה לא קשור בכלל למי צריכה עזרה או לא

נפשית או פיזית

שוב, כאמור- במחלקות אחרות באשפוז אין לך שום שליטה על מבקרים ואפילו עם יהיה איתך בחדר גבר או אישה (כן משתדלים, אבל זה לא בהכרח)

כי זכותך לפרטיות ולכן אורח- גבר או אישה לא יכנסו לשירותים

ויש וילון לכל תא

והלוואי וכל הנושא של לידה שעברה בשלום והחלמה יעבור להיות לא תחת מקרה רפואי וינוהל ככזה (כן ינתן מענה רפואי אם נדרש)

ואז כל אחת תקבל חדר פרטי ותוכל לנביא או לא להביא מלווה לפי רצונה

כתבתי ש*אני* לא מתחברת לזה. מותר לי?

הבאתי עוד גישה.

כמובן שיש רבות שחולקות עליי לכן נפתחים עוד ועוד חדרים של ביות מלא. השאלה מה המחירים וגם עד כמה זה פוגע בסביבתכן.

אז נכון- במרבית בתי החולים הבעל יכול להיות גם בלילה. אבל אני למשל הלכתי בכוונה לשע"צ כדי לא לישון עם גברים בחדר בלילה.

וכשששכנתי לחדר כעסה עליי שלא הסכמתי שבעלה יישן איתה (לא בביות מלא- כאמור אני לא מתחברת לזה) היה לי מאד לא נחמד.

מי שבכל מקרה חושבת שימי ההחלמה בבית חולים לא נועדו למנוחה. כי אי אפשר ובכל מקרה לא נח, אני באמת לא מבינה למה לא חותמת והולכת הביתה.  בהחלט הגיוני שתשתחרר מוקדם ותיעזר בבעלה בבית ויהיה לה אחלה ביות מלא. (באחת הלידות שלי- עשיתי את זה).

אבל להיות בבית חולים שרשמית לא אמורים להישאר שם גברים בלילה. ולהיכנס מלכתחילה למצב שבו חייבים עזרה צמודה ( ביות מלא) ואז להתפלא שבעלך מפריע לשכונתייך לחדר? ואיך הן לא מתחשבות? קצת מוזר בעיני.

באופן כללי אני חסידה של בחירה חופשית. מי שרוצה את התינוק צמוד אליה זה אחלה אין לי בעיה. אבל שתיקח בחשבון את כל המכלול.

הזכות למלווה באשפוז מעוגנת בחוק

אז זה יפה שהם עושים השתדלות כלפי מי שזה לא נעים לה אבל זה לא משו שאפשר לקחת כנוהל רשמי

ובכלל לא את הצד השני

ילדת קיסרי פעם? אחרי קיסרי בכל מחלקה תצטרכי מישהו לידך לעזרה, גם לא בביות.

אני רוצה לנוח בבית הולים. המחלקה רגילה בה כל שעה מזעיקים אותי לתינוריה אני לא מחה. באפס הפרדה הכל רורה לידי אני לא צריכה לזוז והתינוק רגוע. הכי מושלם.

ו, עוד משהו, אננ למשל עברתי דכאון קשה מאד בהריון, והייתי באמת בסיכון. והיה ברור לבעלי שהנוכחות שלו דם חשובה לנפש שלי.

ולא, לא חושבת שהייתי צריכה להתייעץ עם היולדת לידח, שן ישבו נדים 24 שעות ביממה, להזכירכן אשפוז ארוך היינו אחרי ניתוח, ופטפוטים כל שעות היום והלילה.

זה גם נפריע לח.

הן גם נשים אז הרגישו חופשי לעשות שימוש בשירותים שלי...

הרבה פעמים נתנו לה חדר לבד (מעייני, בלינסון, מאיר)

או מצוותים עם קיסרית אחרת

אני חושבת גם שלרוב נשים מדברות כאן על מקרים שבהם הצורך לא כ"כ גדול כמו אצלך בליווי של הבעל ולכן המצוקה של היולדת השניה למול נוכחות של גבר נוסף בחדר (מעידה על עצמי שזה מאוד מאוד לא נעים לי וגורם לי לא לצאת מהוילון אלא אם חייבת) לפי חוקי בית החולים עדיפה

אבל כמובן שאם יש מקרה קצה כמו שאת מתארת, מאמינה שרוב הנשים יתחשבו (ואם לא נעים להסביר אז אפשר לבקש מהצוות חדר אחר וזהו...)

והתאוששות מינימלית. זה לא שאפשר ללדת ולצאת הביתה פשוט. ואני אפילו לא ילדתי עם אפידורל

וגם, זה פשוט מותר שהבעל יישאר (לא יודעת לגבי שע״צ ספציפית, אלא בכללי אני יודעת שמאפשרים)

ושוב, לא חייב עזרה פיזית בביות מלא. אני בכל אופן לא הייתי צריכה אותה. אבל כן הייתי צריכה שבעלי והתינוק יהיו איתי. נפשית. גם אם ברור לכל שיש לנו כל החיים להיות יחד קדימה בעז״ה. לא סותר בכלל.

וכמובן, זכותך לגמרי לא להתחבר, אבל אני חושבת שהצורה שבה כתבת הייתה פחות נעימה לקריאה.

ואגב, גם נשים אחרות יכולות להפריע כמלוות. אין לזה סוף

כי מהחוויה שלי הן הרשו לעצמן יותר- לדבר בקול (גם באמצע הלילה), להשתמש בשירותים ובמקלחת (להרבה זמן), להעיף מבט אם הוילון שלי היה טיפה פתוח, לא לצאת מהחדר בזמן ביקור רופאים ולשמוע את כל המידע הרפואי שלי...

אגב, התעלתה על כולן דולה בתשלום של השכנה לחדר ששיגעהההה אותי לגמרי.

לכן לא מצליחה להבין למה כל כך מפריע שהבעל ישן במידה והוא מתחשב. בעיני כל מלווה או מבקר, גבר או אישה, צריך להיות בסופר תשומת לב שהוא לא מפריע ולא גולש לפרטיות של השכנות לחדר. כולל רעש, שירותים, יציאה בביקור רופאים, מינימום מבטים וכו'.

במיוחד שבחוויה האישית שלי מה שקרה זה שהיולדת לידי התעקשה שאחרי 10 ואפילו לא איפשרה שעה שהוא ישאר לעזור לי להתמקם בחדר, והרימה שם צעקות שזה כבר זמן לילה ולמה יש גברים במחלקה, למרות שהבהרנו שהוא רק עוזר לי להתמקם ונוסע... אז נכון שהצוות ניסה לעזור והסכים גם להתעמת מולה כי זה באמת לא סביר וקיצוני, אבל הרגשתי כבר לא נעים והוא הלך ופשוט לא הפסקתי לבכות כל הלילה כי לא יכלתי לקום בעצמי לקחת את הציוד שלי והאחיות ניסו קצת לחפש את הדברים אבל לא מצאו ולא היה להן המון זמן לזה.

בלידה אחכ כבר ביקשתי מהצוות שיכין מראש את היולדת השניה שמגיעה יולדת חדשה ובעלה יהיה איתה בהתחלה ויצא.

כבר לא העזתי לשאול על אפשרות שישאר כל הלילה (למרות ששמו אותי באפס הפרדה שלא מרצוני ובידיעה שאין לי מלווה אחר חוץ ממנו- לא היה מקום בביות חלקי ולא במחלקה הרגילה..)

אני לא מבינה איך אפשר לאפשר לזה לקרות? למה שאת תסבלי?... 

חוץ מזה שנראה לי לפי החוק אין בעיה מלווה גבר או אישה... 

ולכן התחילו לאפשר את זה בכל הבתי חולים.

מצד שני- אני גם לא אריב עם יולדת באמצע הלילה כשאני שניה אחרי לידה ובלי כוחות...

כמו שכתבתי הצוות היה ממש בסדר והסכים לעשות את המאמץ בשבילי. ועדיין... יצאתי ממש באנטי כלפי הגישה של לא לאפשר לבעל להיות.

ללידה הבאה מחפשת בע"ה בית חולים שמאפשר לבעל להישאר מראש, גם אם זה אומר יותר נסיעה... זה לא בכוחות שלי להישאר לבד מיד אחרי הלידה מחוסר ברירה. הוא יסע הביתה לישון כשאני ארגיש שהתמקמתי ואני בטוב ומסוגלת לזה.

באמת זה לא זמן למריבות, מצד שני לא הייתי מוותרת על התארגנות מינימלית, אחרי לידה בכל זאת... 

ונראה לי בכל בתי החולים מאפשרים, השאלה רק אם היולדת הנוספת בחדר תדרוש משהו אחר... 

מבחינתי זה בכלל לא שם

בלידה הראשונה לא ידעתי מה יהיה לי נכון והייתי במחלקה של ביות גמיש.

אני הרגשתי על עצמי שהדרך היחידה שלי להרפות ולנוח ולהתאושש זה כשהתינוק(שהיה בתוכי עד עכשיו מיינד יו!!) צמוד אלי

ובגלל שעד כה הלידות שלי היו קשות והתפקוד שלי אחרי לידה לא להיט, אני צריכה מלווה איתי רוב הזמן, בטח בלילה. (ביום כן נשארתי כמה שעות לבד..)

ובעלי הוא זה שהכי יודע לתמוך בי ולזהות את האש שעוטפת אותי ולאזן אותי..

זה לא רומנטיקה

זה לא מתוך אידיאל

זה פשוט הצורך שלי כיולדת.

לקרוא לזה רומנטיקה זה דיי מזלזל ופוגעני כלפי מי שזה הצורך שלה.

תינוקיה זה בכלל לא אופציה

הלידה האחרונה התישה אותי ובעלי עשה בערך הכל איתי בחדר...

לא חשבתי בכלל שיש נשים שזה מפריע להן...

כלומר, ברור לי שזה לא נוח, גם לי לא היה הכי נוח בעולם שגברים מסתובבים במחלקה, ויש שירותים ומקלחת אחד בחדר... ויועצות הנקה שמגיעות וצריכות לעזור ועוד מלא דברים,

אבל חשבתי שלוקחים את זה בחשבון כי תמיכה מהבעל זה ממש חשוב בעיניי...

כאילו גם לנו בחדר הגיעו זוגות והבעל היה עם האישה... ורק וילון מפריד

נכון זה לא אידאלי אבל זה בית חולים בסופו של דבר, הרבה דברים בהקשר של לידה ומנוחה לא הכי אידאלים שם...

התינוק הוא שלי

אני לא צריכה לתת אותו לאף אחד אם אני זקוקה לעזרה, אפס הפרדה הוא זכות בסיסית, לא פריבילגיה.

זכותי הכי בסיסית היא שהתינוק שלי יהיה קרוב אלי ולקבל עזרה מבעלי אם אני צריכה

מבינה את מי שזה לא נוח לה, אבל מפה ללהגיד שזה לא לגיטימי זה ממש לא נכון בעיני

ואני אומרת את זה כאחת שרק בלידה הראשונה זכיתי שבעלי יהיה איתי במחלקה, בלידות שמאז אני מפרגנת באהבה למי שהבעל שלה נמצא במחלקה למרות שזה לא נוח לי תמיד

בכלל אישה אחרי לידה צריכה את המשפחה שלה הרבה פעמים

הבידוד הזה לא הגיוני

האישה לבד

התינוק לבד בתינוקיה והבעל לא יכול להיות

זה ממש סותר את ההיגיון

אבל למזלי, הייתי עם נשים שלא הפריע להן וגם לי לא הפריע. ממש היה חשוב לי לא להישאר לבד, ויש לי רק את בעלי, דולה מבחינתי לא אופציה. לא מעונינת.  

ובעלי ממש לא חשב להשתמש בשירותים (בקושי אני רציתי להשתמש בהם כשיש עוד שותפה בחדר😵‍💫)

לא ילדתי בשעצ

(אני מכירה די טוב) נותנים לבעלים חופשי להשאר. אלא אם היולדת השניה ממש מבקשת מפורשות שלא, וגם אז יעשו מאמץ לעשות התאמה  ( לשים ביחד 2 נשים שלא רוצות בעלים בחדר)

אין מקום מוגדר למלווה לישון חוץ מכורסא לפעמים אפשר להשיג מזרון

נותנים לבעלי להישאר חופשי בשערי צדק. גם במחלקות לא ביות מלא. אין מיטה למלווה, יש כרוסא. אפשר אולי להביא מזרון מתנפח או פלציב אם יש  מקום ליד המיטה.

הדבר היחיד שכן מקפידים עליו זה שיש מלווה אחד לכל יולדת ולא יותר.

וגם אפשר לפעמים לקבל מזרון

אבל זה מעמיד את החברה לחדר במצב מאוד לא נעים לדעתי, במיוחד אם היא בוילון הראשון ולא בסוף החדר

וגם אם שואלים מאוד לא נעים לומר את ה'לא'...

יש במחלקת נשים פינת מועדון כזו נפרדת מהמחלקה קצת,עם ספות נוחות ארוכות, בעלי ישן שם כשהייתי ביולדות והיה לו מעולה (וכשהייתי מאושפזת בנשים ראיתי שהוא לא היחיד שהפך את המקום למגורי גברים בלילה)

בלידה האחרונה הגעתי פעם אחת מוקדם בבוקר לאזור הזה של הספות, ופתאום ראיתי ראש של גבר מתרומם מתחת לשמיכה שם... זה לא היה הכי נעים מבחינתי.

אבל במקרה הזה זו באמת הגזמה שלי, ואני מסכימה איתך שזה פתרון יחסית טוב. (אם כי - איך זה עוזר ליולדת כשבעלה ישן רחוק ממנה? לא עדיף שבוא כבר יישן בנוחות בבית?)

מה הסגנון שם? מה המחירים?

אני לא חושבת שהאוטובוסים מגיעים עד לשם

בכל אופן לא מכירה מקרוב

תחבצ לאיפה? לאריאל?

מה הסגנון של השכונת קראוונים? יודעת להגיד לי מחירים? 

מחפשים או מקום זול ואז נהיה עם רכב או יקר ועם תחבצ סביר. 

יודעת מה הסגנון?

יודעת מחירים?

אם תדעי אשמח

גם שכונת קרוואנים.

לא בטוחה איך האופי שלה היום אבל שווה לבדוק..

שם קראוונים?

סגנון יותר פתוח.

תנסי גם ב-

קרית נטפים

רחלים

תפוח

נופי נחמיה- בלי תחבצ

בשילה יש שכונת קראוונים צעירה ונחמדה.

אני חושבת שבכל ישוב יש שכונת קראוונים.

האמת שגם לי זה יכול לקרות אבל אני לא נחמדה אם לא שתיתי קפה..

אומרת להם שעכשיו אמא שותה קפה כדי להתעורר בנחת ושלא יפריעו. ואם הם ממשיכים אז כמו מנטרה - אני לא קמה עכשיו וזה מפריע לי

אבל תלוי בגילאים גם

עוגנים זה דבר נצרך, אבל סוג העוגן הוא לא תורה מסיני ואפשר לחליף עוגנים כשעוגן אחד לא מתקיים.

זה דורש גמישות מחשבתית וקשה בזמן שגם ככה הל הקרשים,

אבל מכיוון שעברו כבר כמה ימים מתחילת המלחמה ואין צפי סיום, כדאי לפנות מעט אנרגיה בשביל זה,

ובתמורה זה ימלא לך את הסוללה בהמשך.

ממליצה כל ערב או כל יומיים,

אחרי ההשכבות, במקום להתהלך כמו זומבי, או לגלול באופן חסר מעש, לחפש שיעורים/ הדרכות בדיוק בסגנון הזה שממלאות את המצברים.

קצת פחות משעה, חלקה הרפיה מודרכת וחלקה כמה טיפים וחיזוקים.

ככה לאט לאט צוברים שגרה בריאה ויותר כוחות.

אם תרצי שאחפש את המארגנות של הקבוצה הזו תגידי לי כי זה קצת לנבור כי יצאתי מהקבוצה כבר,

אבל אם זה יעזור לך או למישהי אחרת אז בשמחה.

במצבים כאלה אני פשוט נועלת את החדר ומתעלמת כי אחרת אשתגע . מתי שאני מרגישה שפויה יותר פותחת..

תנסי להעסיק אותם אולי בזמן הזה, להפעיל איזה סרט חינוכי במחשב או לתת להם איזה ממתק ....

אם הם אכלו עוגיות ושתו שוקו.

הם כנראה רעבים מבחינה נפשית.

הגיוני שילדים צריכים עזרה במעברים (בוקר/ ערב)

תנסי לא להילחם בזה, אלא לתת להם ביד רחבה.

לדוגמה להזמין אותם להתכרבל איתך במיטה כשהם עוד עם פיגמות.

קצת לדגדג, להתחבק,

אפשר להשמיע להם סיפור בפודקאסט תוך כדי שהם מנמנמים לילדך.

כשהאנרגיות עולות לשלוח אותם להתארגן בזמן שאת שותה קפה, אפשר במרפסת אם יש. קצת לעמעם רעש.

או לתת להם את העוגיות והשוקו במטבח בזמן הזה.

מושלם? לא.

אפשרי? כן.

זמן יותר סביר לקפה בשקט זה סביב 12:00 בצהריים כזה.

תנסי לבנות סדר יום ריאלי עם זמני אוורור.

לא כדאי להתקבע על קפה שקט על הבוקר אם לא ריאלי.

באופן כללי, טיפ.

יותר ישים ללמד ילד לבוא להורה באופן שמתאים להורה, מאשר לגרום לו לא להגיע בכלל.

ככה שאם יש ילד בן שנתיים/ שלוש שמצליח "לברוח" אליך בזמן שהגדרת כשקט, יותר יעיל ללמד אותו לבוא בשקט, לשים ראש עלייך.

או רק לעמוד לידך או אם במרפסת להסתכל על הרחוב, ואז זה לא מפריע

מאשר להחזיר אותו, לכעוס, או לנעול את הדלת.

נכון שאם נותנים לאחד זה יכול לגרום לתגובת שרשרת, אבל לפעמים זה לא גורם.

במיוחד אם קיבלו לפני רגע מנה גדושה של ביחד, אם אין תחושה של נמאסתם עלי, גם בילדים מגיבים בשחרור וחוסר תלות.

כמו שאם ילש בן שנתיים בה כשאמא שלו מניקה, אם עושים לו תנאי אתה יכול לבוא ולשבת ליד ולקחת תעסוקה מקופסת תעסוקות,

זה הרבה יותר יעיל מאשר לנסות להסביר לו שעכשיו הוא לא יכול לבוא לאמא כי היא מניקה.

אז על אותו עיקרון.

ככה לימדתי ילדים פיצים ממש לבוא אליך לא בוכים בתקופה שהייתי רגישה מאוד לרעשים ובכי היה עושה לי מגרנה ומשבית אותי.

צורך בקרבה לאמא הם קיבלו ונרגעו.

פורקן דרך בכי הם לא קיבלו.

העדיפו ככה מאשר לא לבוא אלי בכלל וזה לגמרי עבד.

יש לי עוד דוגמאות שככה זה עבד הרבה יותר טוב.

נגיד עוד אחד שאני זוכרת.

כשנכנסו אלי לשירותים, עשינו משחקים מצידי הדלת

למשל אני עושה סדרת נקישות והם אחרי.

או שעושים ציור על הדלת וצריך לנחש.

(לא באמת יש דרך לנחש, כן? הם לא קלטו את זה)

כשגדלו קצת למדו לשחרר מעצמם.

אם את איתם לבד בימים ובלילות, כדאי להזמין בייביסיטר שעתיים אחר"צ כל יום, שיהיה לך הפוגה יותר משמעותית.

הילדים שלי בני 12, 14 לא מפחדים בכלל.

אחלה תקופה לעשות כסף.

הצעתי לבן שלי לעבוד בניקיונות פסח, הזדמנות בשבילו לעשות כסף קל (עבורו)

כל הנוער אצלנו ברחובות או במרפסות רואים יירוטים.

לעשות מיני קייטנה של שעתיים שלוש זה כסף קליל.

ויש גם אוכלוסיית המתפרנסים שכר מינימום שהם הראשונים להיפגע כלכלית וישמחו לעשות קצת כסף.

בקיצור הקושי של האחד זו הזדמנות של השני.

ותנסי לא תפסידי.

הבני נוער בכלל לא מפחדים.

עושים אחלה כסף עכשיו.

עוזרים בבייביסיטר בניקיון בקיפולי כביסה

אצלי הולכים לישון בעשר או אחת עשרה בלילה

ואז קמים ב8-9

אבל עם הגדולים יותר בהחלט.

והקטן אני מבקשת ממנו לשכב לידי בזמן שאני נחה

כלומר

אני מכינה לי ולהם

לכל אחד כוס שוקו ועוגיה ולי קפה

רק כשהקפה שלי מוכן הם מקבלים את שלהם, יושבים איתו בשולחן ואני על הספה כמה דקות...

זה אמנם לא כמו קפה ממש לבד בשקט

אבל זה כן מאפשר לי לשתות את הקפה שלי בלי ילדים על הראש

הם יודעים שהם לא יקבלו שוקו בלעדיי...

יש לו מאות סיפורים לילדים ממש מעניינים וחינוכיים ותורנים

הילדים לשי ממש מכורים

וככה אני שמה להם ברצף כמה סיפורים כשא י צריכה זמן קצת שקט

תוך כדי שהם בונים במקנטים או צובעים דפי צביעה

או סתם ככה

או כתמריץ להתארגן מהר לשינה

לי זה ממש עוזר ובתקופה הזאת ש'ווה כל שקל 'של המנוי

או סיפורים אחרים כמובן 'יש לך

או

לתכנן מראש תעסוקה מוגדרת עבורם

נגיד סלסילה מיוחדת לש רמה חומרי יצירה 5ו משחק מיוחד שלא נגיש להם ומסקרן אותם ואת מביאה להם במיוחד בזמן הזה ואס מתפנה לקפה

אצלי קבועעעע מתחילת המלחמה כל פעם שמרתיחה מים לקפה בכל 'שעה- יש אזעקה חח

תכלס העצבנות גם יושבת על רצון בשליטה שלנו, הנשים

שזה לא ככ בריא..

למדתי ללכת למקום אחר ולבנות מהזמן לעצמי ולהשתדל לא להתערב לבעלי

זכותו, זה גם הילדים שלו ואני לא צריכה תמיד לקבוע מה הדבר הנכון

גם אם זה מעכב השכבות או מישהו בוכה בסוף..

שיהיה..

זה חשוב הזמנים האלה

אגב בכי מקפיץ אותנו אבל תכלס מה כזה נורא שמישהו בוכה? מתחשלים ככה..

ונשמע שהוא נהנה איתם, זה דבר משמעותי מאוד!!!

אחרת למה שירצה להיות איתם

אנחנו אוהבות גם להנות איתם, נכון?

כולנו אוהבים להיות איפה שכיף לנו

אבל כן מבינה אותך גם שזה מחרפן שלא תביני לא נכון..

ויש לו את שיקול הדעת שלו.

ואם לדעתו זה כייף ונחמד לשחק במשחקים האלו אז שישחק איתם ויישא בתוצאות.

קרי אם הילדים בוכים אחרי המשחק הוא צריך להרגיע את הרוחות ולפייס אותם.

ואם הבית בלגן בעקבות המשחק הוא צריך לדאוג שהבית יהיה מסודר לאחר מכן.

שיסדר לבד או שיפעיל את הילדים.

לגבי הצרחות אם לך זה מפריע ועושה כאב ראש זאת סיבה מספיק טובה לא לשחק את זה בנוכחותך.

כשאת לא נמצאת שיבלו איך שבא להם.

אם אחד בוכה כי לא נעים לו אז בעלי כזה "די זה לא כאב לך לא הכאבתי לך תירגע" מה שרק מגביר את הבכי, ואם ילד מנסה להפסיק אבל לא מצליח לדבר מאיזו סיבה (התקף צחוק מדגדוגים, או סתם ילד מחליט שזה ייתר מדי לו ובעלי לא זיהה בזמן) ואז הילד התחרפן והגיב בכוח - אז בעלי ממש יכעס עליהם ויצעק על הילד, וזה לא אשמת הילד בכלל!! ואם אני אומרת לו אז הוא לא מקבל את זה מבחינתו הכל היה בסדר והילד סתם התחרפן. זה בדיוק מה שמעצבן אותי שבסוף אני זאת שמרגיעה את הילדים ואז אני עוד יותר עצבנית שהוא לא מספיק רגיש. וזה באמת סימנים עדינים לפעמים לראות על הילדים שגם בזמן רגיל הוא לא תמיד יזהה אבל בטח שכשהם עסוקים בהשתוללות הוא בכלל לא במצב לזהות דברים שהם לא ממש מפורשים. ואז אני מתעצבנת עליו למה להיכנס לסיטואציה שאתה לא קשוב לילדים שלך בכלל????

וגם יש את הקטע שלפעמים הוא עןשה משהן מסוכן איתם ואז הנשמה שלי יוצאת עד שזה נגמר. אבל בסדר נגיד ששם אני צריכה לסמוך על שיקול הדעת שלו.

בלגן הם דווקא לא עושים, לפחות זה..

ואז יהיה לו ברור שהוא מטפח בתוצאות

וככה הוא ילמד מעצמו מצי להפסיק 

זה לא שהוא ילמד כי הוא לא רואה את זה בכלל, אז איך הוא ילמד?

גם אם מדברים על זה הוא לא מזהה את זה. אולי אני סתם מגוננת יותר מדי על הילדים? לא יודעת כבר. המלחמה הזאת מעייפת אותי נפשית

שיזרקו פירורי עוגה בחצר.

שיעשו מלחמת מים.

ילדים צריכים להשתולל, זה בריא וטוב.

הם גם צריכים לדעת לעשות תעסוקה רגועה.

אז טוב שיש אותך.

אני חושבת שיעזור:

1. להבין שהשתוללות ופריקת אנרגיה זה צורך לגיטימי, ולא לצפות שכל היום ישחקו רגוע כמו לוטו

2. להבין מה בהשתוללות שקורית לא טוב ולחשוב איך ומה כן לאפשר.

ליצור סביבה בטוחה עם מינימום נזק.

(נעליים מלאות בוץ אמור להיות סוג של לגיטימי)

שיעשו מלחמת בלוני מים, רובי מים, תופסת. מחוץ לבית.

צרחות מחוץ לבית

ספורט עם רועיקי מצחיקי

אופניים

אם בעלך איתם ומשגיח אז יופי.

מבחינת מריבות שיפתור את זה מחוץ לבית.

ילדים מקבלים מכה, אבא יתמודד עם זה.

שיחזיר אותם ישר למקלחות, תשמיעי להם פודקאסט בזמן הזה להרגעת הרוחות.

מבינה שהם צריכים לפרוק אנרגיה אבל אי אפשר לעשות את זה בצורה הגיונית? ספורט נגיד זה מושלם בעיני. אבל הכיף שבהשתוללות מסתבר יותר טוב

לי אין בעיה עם בלגן או לכלוך - אני מנקה ומסדרת הכל טוב. דוקא בעלי משתגע מזה.. אבל הבעיה שלי כמו שכתבתי למעלה שאני מרגישה שהוא בעצמו הופך לילד והוא לא זוכר שהוא עדיין בתפקיד האבא ולא יכול פשוט להשתולל וזהו אלא צריך להיות האחראי - לשים לב מתי להפסיק, לראות איך הם מרגישים, יותר מסתם חברים שמשחקים אלא שהאחריות שלו היא עמוקה יותר

מישהו איבד יד/עין/ רגל?

בעלי גם משתולל איתם, פעם אחת ילד פתח את המצח ונשארה לו צלקת מפוארת

דווקא שברים ונקעים ופריקות וכוויות קרו בתאונה בזמן רגוע באופן בלתי צפוי.

לגבי מתי להפסיק, לפעמים עוברים את הגבול, צורחים בוכים, נרגעים.

זה תהליך שלא צריך להיבהל ממנו.

זה קשה להתנהל עם זה כאמא, ולכן מי שהתסיס ישא בתוצאות.

אני לפעמים עובדת בבית קפה למשל במקום מהבית כדי לא להיכנס לפוזיציית המבוגר האחראי.

ילדים שיותר רגישים צריכים ללמוד בעצמם איך לא לעבור את הגבול כי אח"כ הם סובלים מזה, זה גם לימוד חשוב.

תחשבי על הסיטואציה עם העוגה. אם הבלאגן לא מפריע לך, אז מה כ"כ נורא במה שהם עשו?

לצה הרגשת צורך לעזוב הכל ולהתערב?

כי הוא במוד הישרדות והוא יודע שהוא חייב להיות על הכל בתשומת לב.

זה קורה כשאני בבית ונהיה כמה דקות של נחת ואז יש לו פניות למשחקים האלה איתם.  

אני חושבת שאת צודקת סהכ והאמת שאפילו הערב הוא שיחק איתם והשתוללו קצת (אבל יותר רגוע מבדכ) וממש עצרתי את עצמי מלהתערב וראיתי שהיה בזה משהו נכון.

זה עדיין קשה לי. מודה.. בתור ילדה כמה פעמים נפצעתי, דווקא לא מתוך השתוללות, אבל יש לי צלקות נראות לעין מזה וא י גם זוכרת את הכאב, וזה ממש מפחיד אותי שהילדים שלי יעברו את הסבל הזה. ובשביל מה? הרי אפשר למנוע את זה...

עם העוגה לא הפריע לי הבלגן, כל עוד הם שיחקו סתם בפירורים מהשולחן לא אכפת לי, אבל פתאום קלטתי שהם ממש לקחו פרוסת עוגה והתחילו לפרק אותה כדי שיהיה להם מלאי למלחמה וזה כבר היה סתם השחתה של אוכל. עד שהגעתי הם גם צירפו לזה השפרצות של מים באמצע המטח מה שהפך את כל הענין לעיסה דביקה ומגעילה למדי.

אני יותר בעד בלגן מסוג כל המשחקים על הרצפה, פחות השחתה של אוכל וגועל במטבח

אמא משחקת עם הילדים שלה על מנת ללמד אותם.

ואבא פשוט משחק איתם.או מלמד פשוט דברים אחרים.

וילד צריך גם את זה וגם את זה.

אני גם ממש מתחרפנת מזה ככה גם בעלי משחק עם הילדים,פשוט למדתי לשחרר ולתת לו להיות המבוגר האחראי.כי לנסות להיות האחראית פה מעמיד אותו בצורה לא מכבדת מול הילדים כי התיחסתי אליו כאילו הוא עוד ילד,וגם נדון מראש לכישלון.

והוא גם לא הבין מה הבעיה בכלל

אז פשוט למדתי לקחת את עצמי ולהתנדף מהשטח...

ולהנות מזמן איכות עם עצמי.

תודה גם ל @עדינה אבל בשטח ול @שופטים על הנירמול.

אני בכלל לא מכירה את זה מהבית שגדלתי בו. אבא שלי הוא איש כל כך עדין, שיחק איתנו טריוויה ושח מט. אף פעם לא השתולל איתנו ואנחנו בכלל לא השתוללנו הרבה, בעיקר שיחקנו משחקי קופסה ופאזלים.

פתאום בעלי עם כל האנרגיות האלה זה נראה לי פשוט הזוי

אבל אתן לא מפחדות שהוא יסכן אותם פתאום? נגיד בעלי מסוגל לשים ילדים על הכתפיים ולרוץ איתם ממש במהירות בתוך הבית וקרה כמה פעמים שממש פחדתי שעומד להחליק (גם קרה פעם בפארק שכמעט מעד עם ילד על הכתפיים כי רץ איתו) ואני פשוט יושבת שם בפחד אימים ומבקשת שיפסיק כי אני מפחדת על החיים שלהם

הוא אבא שלהם ולא רוצה להזיק להם

אפשר להגיד אחרי בעדינות - שומע בעלי נראה לי פחות מתאים ההשתוללויות האלה

או - אני חוששת שיפלו

אבל לגעור בו בפניהם זה קצת כמו להתייחס אליו כילד בעצמו, כי את מפילה עליו את הפחדים שלך ומשליכה על ההתנהלות שלו את הדרך שבה גדלתי

הוא לא אבא שלך, וזה לא אותו בית. זה באמת כזה פשוט כשקוראים אבל קשה להתנהל מול זה

אם יש לך ילד על הכתפיים אין לך איך להגן עליו כשאת נופלת.  

וגם קרה כמה פעמים שהמצח שלהם נחבט במשהו גבוה.. הוא פשוט לא נזהר מספיק, לא חושב מראש על הסכנות

כל הזמן המשחק ברקע ומתעופפים פה דברים (כי מי שזרק על מישהו משהו והוא לא תפס זה נקרא שהוא נגע בו אחרון), אני מדברת על נעליים, מפתחות, מגבות, בגדים שמחכים לטיפול, מה שלא תרצי..

כבר קרה כמה פעמים ששיחקו בבוקר והבן התעצבן עד שלא רצה ללכת לבית ספר 🤦‍♀️

זה מוכר סוג המשחק המוזר/ משגע / מעצבן הזה...

אבל, שימי לב שאת לא הופכת את בעלך לעוד ילד.

מכירה לו, צועקת עליו, לא סומכת עליו שיעשה דברים מסוכנים איתם, מאשימה שהם בוכים בגללו.

אני חושבת שהנזק הזה רב על התועלת, בעיני הילדים איך אמא תופסת ממנו, עוד איזה שטותניק קטן, או גבר שאפשר לסמוך עליו שגם אם יש בסוף נזק, הוא יטפל בזה.

תנסי להתרחק מהאזור כשהם משתוללים, ככה גם לא יחפרו לך וגם פחות מעצבן אותך וכשמישהו יבכה בעלך יהיה חייב לטפל בזה ולא את תבואי 'לעשות סדר'.

אני ממש מבינה אותך שזה משגע, אבל זה גם סוג של קשר מאוד מהנה ולא משהו שנשאר לנצח... 

קשה להפריז בתועלת של משחק כזה לשחרר אנרגיות של רגשות תסכול ובהלה מהגוף.

משחקי קופסא וציור זה מקסים אבל לא מביא שום פורקן של אגרסיות

ילדים בעולם שלנו עמוסי רגשות תסכול שאין להם איפה להתנקז, ובמיוחד בזמן מלחמה שחווים גם בהלה, זה כל כך חשוב!!

מהתיאור שלך על איך שגדלת קל להבין שאין לך שום מערכת יחסים פנימית עם אגרסיביות, וברור למה קשה מאד להכיל את הדבר הזה.

מה את עושה כשאת כועסת, או מתוסכלת מאד?

מה קורה לך בגוף כשמישהו לידך כועס או מגיב בתוקפנות?

כדאי להתבונן בזה

יש שם איזור שלם של רגשות חזקים ועוצמתיים,

לא תמיד פוטוגניים,

אבל הם חלק מקשת הרגשות

ורגשות צריכים לקבל ביטוי.

האתגר הזה יכול להיות מתנה בשבילך,

אבל גם אם לא - את יכולה להבין שהוא מתנה בשביל הבריאות הנפשית של הילדים שלך.

לגבי זה שהמשחק נגמר רע -

נשמע לי שאם לא תהיה לך התנגדות כללית לכל העניין, ואפילו תעריכי את התועלת שהוא מביא,

בעלך יהיה פתוח יותר לדיוקים ולשים לב למה שמפריע לך. אתם יכולים למשל להגדיר סימן מוסכם או מילה שעוצרים את המשחק באופן מיידי. או לנתח סיטואציות שקרו וללמוד מהן.

כשאני כועסת או מוצפת אני צועקת או בוכה או מתכנסת בעצמי וזה משתולל בפנים עד שנגמר... יש לי הרבה פעמים רצוו להוציא את זה באמת בצורה יותר אגרסיבית אבל לא מכירה אופציות כאלה

מייד כשזה מתחיל אני הולכת למקום אחר.

ולגבי סימנים עדינים של חוסר נוחות של הילדים, זו בדיוק ההזדמנות שלו ללמוד

זה ממש קשה וסלע מחלוקת רציני ביותר שלנו

אבל אני אומרת לעצמי שהוא אבא של הילדים ובחרתי אותו, ויש לו מרחב טעות.

סיכמנו על דברים שלא עושים לידי כי זה מסוכן מידי ומבהיל אותי

אם כן, אפשר לומר לו שאת סומכת עליו ומכבדת את הרצון שלו להשתולל ואת נותנת לו את כל הסמכות.

יכול להיות שכשהוא יצטרף לזהות את הגבול בעצמו הוא לאט לאט ילמד אותו

כשמשהו תחת הגדרת מסוכן הוא אפילו נחשב אובר זהיר ברמה שלפעמים אנשים אומרים שהוא פחדן.

ספציפית בנושא הזה לא הבנתי למה הוא לא מבין את הסכנה. אם משהו כבר קורה אז הוא כזה "בסדר את צודקת אבל אנחנו רוצים לעשות כיף וזה לא יקרה שוב" אבל זה לא שהוא מתנהל שונה

לא לעשות דברים מסוימים כי את מפחדת או כואב לך הראש. בעיניי לגיטימי מאוד.

לא לגיטימי להמשיך לרוץ עם ילדים על הכתפיים אם כבר נחבלו במצח.

לגבי אמירה שהוא אבא ויש לו שיקול דעת , לא מסכימה עם זה. לאמא שלי הרבה פעמים לא היה שיקול דעת אבל אבא שלי  לא התערב כי היא אמא והטיפול עיקרי היה עליה למרות שהוא ידע שהיא עושה משהו לא נכון.

בעיניי זה לא נכון. אתה לא יכול לשחק את עצמך חירש/ עיוור ואז להגיד אמא שלך עשתה או במקרה שלך אבא שלכם עשה

פשוט אחד לאחד

משתוללים מדגדגים ועוד כל מיני

עד שנהפך ללא נעים ואז בכיות וצעקות

ניסיתי בהתחלה להסביר

איך לעשות את זה בצורה יותר נעימה

איך לזהות סימנים של חוסר נעימות

אפילו מצוקה לפעמים

אבל זה לא עזר

ופתאום קלטתי שהילדים בעצמם

רוצים ודורשים את זה

זאת אומרת שכיף להם

אפילו שלפעמים מקבלים על זה מכות וחוטפים

הם חוזרים על זה שוב ושוב

אז אני לא אהיה החכמה היחידה

פה שיחשוב שזה לא בסדר כשכולם נהנים

ואם הם בוכים מדי פעם ופונים אליי

אני אומרת להם לכו לאבא

ומנסה באמת לשחרר

אבל הדבר העיקרי פה זה שתביני

שזה באמת טוב וחשוב להם

וזה יוצר קשר מצוין עם האבא

ובסופו של דבר

זה יהיה זכרונות ילדות שלהם

הם לא יזכרו את המכות הם יזכרו את הכיף ואת הצחוקים שעשו עם אבא

וזה חשוב ברמות

הם באמת אוהבים את זה. נשגב מבינתי איך אפשר לאהוב משהו שמתפתח למשהו לא כיפי, אני מראש נמנעת מסיטואציות כאלה.. אבל זה ממש תיאור מדויק והם באמת אוהבים את זה.

לפעמים אני רואה שהם אפילו יודעים להגיד לו תעשה לי ככה אבל.. נגיד תהפוך אותי אבל בלי לדגדג, וכאלה. אז באמת יכול להיות שאני צריכה לתת להם את הזמן איכות(...?!) הזה איתו

סליחה על ההשוואה

זה קצת כמו לראות כלבים או חתולים משחקים

ולנו מהצד זה נראה שהם מכסחים אחד את השני

כל אחד והדרך משחק שלו

מחקרים בדקו וגילו שכשאבות "משתוללים" עם הילדים זה משחרר אוקסיטוצין (הורמון האהבה) בדיוק כמו שאצלנו משתחרר בהנקה או בלידה או בחיבוק ארוך.

זאת הדרך שלהם ללמד את הילדים שליטה באגרסיות.

וזאת לא השפה שלנו וזה לא נעים לנו, אז אני משתדלת להתרחק קצת מהסיטואציה.

אם הוא בן 8-9 עם אופי של בכור, אולי יעזור לדבר איתו ולהעצים אותו שהוא ה"גבר" של הבית,

שבעלך ישוחח איתו בוידאו שיחות של גדולים ויתן לו הרגשה של חשיבות. למשל אפשר לשתף אותו בדילמות שבעלך מתמודד איתם כרגע.

למשל מה עדיף: לחכות יום לטיסה ישירה,

או לצאת עכשיו בשלוש טיסות..דברים כאלה שהם לא "כבדים" מצד אחד מבחינה נפשית

והם כן של "גדולים" שלא קשורים לילד ישירות, אלא מתייעצים איתו וזה נותן לו הרגשת חשיבות.

וגם לשבח אותו.

נניח את מדברת עם אמא שלך בטלפון, להגיד משפטים כמו:

מציאות מוזרה, יוסלה תקוע בחול, כן קצת קשה, אבל בזכות מושיקו האלוף אנחנו מתמודדים.

היום הוא העלה לי את כל הקניות הביתה, וואו! ממש הציל אותי, כזה.

אפשר גם לקנות לו בחול מתנה ולהביא לו תעודה כי : התעלה לגודל השעה, ונתן מעצמו לטובת המלחמה וכד'.

ללטף לו את האגו הגברי..

אם ירגיש חשיבות, ירגיש גם מחוייבות, תראי איך האחריות והיכולות שלו מזנקות פלאים.

ואז אפשר בשיחה של בוגרים לפרוט למשימות

שאחת מהן היא לדאוג שהאחות הקטנה ישנה בזמן.

אפשר גם להבטיח לו שוקו ועוגיה ושיחת בוגרים אחרי שהיא נרדמת.

אפשר נגיד שבעלך יעזור בזה, ובמהלך היום יצבור חוויות, תמונות, סרטונים. גם חדשות ברמה מתאימה.

ואז אחרי שהקטנה נרדמת, לתת לו לשוחח עם אבא בזמן שלך יש שקט.

שידברו שעה על כדורגל ושאר עניינים בעולם. השיחה יכולה להתקיים רק עם הילדה לא יודעת עליה, אחרת היא מצטרפת לשיחה ומותאמת גם אליה.

אם הוא קטן יותר וזה לא פתרון מותאם אפשר לחשוב בכיוון אחר.

בכל מקרה את המלחמת כריות כדאי להזיז לשעה מוקדמת יותר שבערב כבר פחות יהיה אטרקציה.

שימי לב שיש שני סוגי תמריצים,

פנימי וחיצוני.

תמריץ פנימי זו תחושות שנותנות ערך רותמות לפעולה בטווי הארוך.

תמריץ חיצוני נותן הטבה בטווח הקצר.

זה מצויין להתחיל עם תמריץ חיצוני כדי להשיג תוצאות בטווח הקצר, וכדי להטמיע הרגלים.

אבל אם מצפים לשינוי בטווח הארוך יותר ובאופן עמוק יותר,

כדאי במקביל לתמריץ החיצוני לתת גם תחושת ערך.

למשל אם הוא מרדים אותה בשביל לקבל פרס, זה לא סותר שאפשר להגיד לו אח"כ תודה רבה זה מאוד עוזר לי. אני גאה בך. רואים שאתה בוגר ואחראי. ככה לאט לאט זה יבנה בו ערך ומשמעות.

ואם שלילי, המתח עלול לגרום לשיבושים....

חיבוק גדול

הבאסה שנראלי נאסרנו

קיבלתי את המחזור הראשון מהלידה

הבנתי שמתח נפשי משפיע ממש

פשוט לפעמים רק הרופא שאל אם הכל בסדר, והכל היה בסדר

ולא היו לי תפרים או קרעים..

ונאמר לי שאם לא מוציאים אותה זה יכול ליצור דלקת.. או שהגוף ינסה איכשהו להוציא אותה (כנראה דרך דימום...)

אז כן, זה חשוב להיבדק גם אם לא היו תפרים והכל מרגיש בסדר..

קרה לי ככה כמה פעמים

פתאם דימום קצרצר לא קושר לכלום

טגם אחרי שהמחור חזר כרגיל- ההפרשים ממממש ארוכים וגם נגיד פעם אחת דימום ארוךך ופעם אחרת -ימים של 3-4 ימים גג שזה הזוי לי

אם לא נבדקת שאחן שארית- אולי כן כדאי לבדוק

אנחנו במלחמה ואת עם תינוקת..זו סיבה מספיק טובה

אאכ ואח מתחתן נגיד.. כל עוד זו לא קרבה ראשונה הייתי מרגישה בנוח אם לא היה מתאים לי

אז באמת בעייתי להיעדר..🥴

מקווה שתצליחי להתאושש עד אז♥️

ואל תתבאסי על התינוקת המצוננת. אתעושה מקסימום בשבילה ויכל לקרות גם בלי המלחמה

וואו איזה מרגש ❤️

היא יודעת לאכול מבקבוק? הייתי משאירה אצל קרובת משפחה (מהצד השני) או בייביסיטר בוגרת (אולי מטפלת במעון או משהו כזה).

עשיתי את זה כשאחותי התחתנה אפילו שזה לא היה במלחמה…

את עושה את המקסימום במציאות קיצונית. הבן שלי בן 7 עם שיעול נבחני ויש לנו ממ''ד בבית ולא היינו ליד חולים. לא הכל בשליטתנו. וזה גם מזג אוויר כזה.

הייתי מנסה לראות רופא כי היא קטנה.  אני נתתי לו כדורי בטנזול...

לגבי האירוע תלוי איזה אירוע, מה הקרבה, מה יהיה המצב אז, כמה נסיעה ובת כמה התינוקת.

חיבוק

וגם למנוע הידבקות..

חוץ מזה להלבי שממש חם בהתראה

שכבה של פליז דובון כזה..

ולהקפיד על כובע

המעברים האלה באמת בעייתיים

מזל טובבבב

תנוחי הרבה בימים לפני ואחרי

זה מאוד משמעותי

כדי לחשוב טוב איך לשמור עליה

צריך ראש ערני ועובד..

את עושה את ההכי טוב שלך,

דבר שני, אם היא ממש פיצפונת הייתי לוקחת לרופא.

עיסויים עם שמנים בבית, להלביש טוב טוב ולהשאיר שמיכה בשקית במקלט.

של גיסי עם תינוק פיצי בן ארבעה שבועות

תמצאי חדר כמו חדר ייחוד ושיביאו לך הכל לשם ואם חשוב לך לקחת חלק מהאירוע כי זו בכל זאת אחותך אז להביא בייביסיטר איתך שתהיה עם התינוקת בחדר הזה

הרעש של המוזיקה נוראי.הוא לא הפסיק לבכות והייתי עם גודש נוראי עד בכי

כי נתתי בקבוקים. תחשבי קודם על הנוחות שלך ושל התינוקת לפני כולם

לגבי המקלט אין כל כך ברירה. רק לנסות להלביש יותר עם כובע ושמיכה 

כשהבת שלי הייתה בת 3 חודשים

הרעש של המוזיקה היה נורא

אז פשוט נשארתי אתה בלובי של האולם ובעלי שמח עם אח שלו בפנים (בערך.. חתונה בלי הפרדה).

אם את יכולה שבעלך יהיה אתה ואת תהיי בפנים, אולי זה רעיון…