ואין מקום למלווה לישון (יש כורסה, לא נוחה לשינה).

אני יודעת שבמקרים חריגים כן מרשים לבעלים להישאר. לדעתי זה לא בסדר... או לפחות זה חייב להיות בתיאום עם היולדת השנייה.

כשאני הייתי חייבת ליווי בלילה הראשון אחרי הלידה האחרונה, הבאתי דולה בתשלום. היא נמנמה על הכורסה אבל לא באמת ישנה.

למה לדעתך זה לא בסדר?

בהנחה שהוא מכבד את המקום של היולדת השניה ולא משתמש בשירותים בחדר אלא הולך לשירותים בחוץ, ונמצא בעיקר בתוך הוילון של אישתו...

היתה איתי בחדר מישהי שממש התנגדה (והוציאו בגללה את בעלי בשניה שהגעתי לחדר, שעה וקצת אחרי הלידה.. אפילו לא נתנו לו לעזור לי לארגן את הדברים) ואני באמת לא מצליחה להבין את ההתהנגדות.

כן מבינה למה זה מגעיל ומפריע שמשתמשים בשירותים למשל...

ואז מה אם יש וילון. זו לא באמת הפרדה הרמטית...

גם הגבר המכבד ביותר ידבר בלחש עם אשתו, ואני אשמע - כי לילה עכשיו ושומעים הכול, וארגיש פגיעה בפרטיות ובצניעות שלי...

אז לא אמרתי כלום בפעם היחידה שהיה בעל שנשאר עם אשתו במיטה ליד (זה היה במחלקה רגילה, לא ביות), והבנתי אותם בהחלט (היא הייתה אחרי לידה קשה), אבל כן כעסתי שלא שאלו אותי (ואת היולדת השלישית בחדר).

ולכן היה לי ברור שגם אם אהיה חייבת ליווי בלילה (והייתי חייבת - זה התנאי שלהם לביות מלא אחרי קיסרי) - אמצא מישהי, אישה, שתהיה איתי. ומכיוון שאף אחת מבנות משפחתי לא הייתה רלוונטית לשהיית לילה, שכרתי דולה בתשלום.

אבל עדיין זה היה מציק לי נורא...

וכן, מסתבר ששינו את ההנחיות🤷‍♀️ בנושא הזה אני עדיין "מיושנת"...

ההרגשה של פגיעה בפרטיות

האם זה רק בגלל אחריי הלידה או בכלל?

כי נגיד אישה מאושפזת במחלקה כירורגית אחרי אפנדציט (או כל אשפוז במחלקה אחרת)

אין דום הגבלה על מלווה

כן מקפידים שיהיה אישה בחדר עם אישה אבל גם זה אפילו לא תמיד

רק במחלקת יולדות יש את הענין של גירוש מלווים

(מבחינתי זה הזיה...)

ברור לי שגם במצב כזה לא יהיה לי נוח בכלל...

בכל אופן, מחלקת יולדול היא בהגדרה מחלקה של נשים, ומטבע הדברים יש בה עיסוק באיברים צנועים, ולכן נראה לי לא שייך שישנו שם גברים...

(בעלי למשל מקפיד לצאת מהחדר כשהוא מבקר אותי במהלך היום ובאים לבדוק את היולדת השנייה או לתת לה ייעוץ הנקה... כי הרי שומעים הכול, גם אם לא רואים)

גם לי היה מאוד מפריע לישון בחדר עם גבר שהוא לא בעלי.

הווילון לא משנה, התחושה היא חוסר צניעות

במיוחד במצב רגיש וחשוף כמע אחרי לידה

לסדר את המטפחת טובטוב ולהסתובב בחדר עם גרביים כדי לצאת מהוילון שלי לשירותים אפילו

ובביות מלא בעין כרם נניח יש בכל חדר עמדת החתלה ורחיצה משותפת לכל החדר, אז שוב כל פעם להתארגן כדי להחליף חיתול כי בהתחלה אני רוחצת טוסיק בכיור ולא מגבונים

כשאני לבד אני מבקשת ואנחנו סוגרות את הדלת של החדר אז אני יכולה להסתובב בלי גרביים או עליונית (כי החלוק של בית החולים לא מספיק צנוע)

וזה באמת לא רק ברמה הטכנית

זה פשוט לא נעים

פעם אחת ביקשתי שיעבירו אותי כשגבר נשאר בחדר ואכן עברתי 

אני שניה אחרי לידה. מסתובבת עם חלוק שלעיתים מוכתם מדם. ממש לא מתאים לי גברים שיסתובבו סביבי בלילה כשאני קמה להניק וכאלה.

מי שצריכה עזרה אחרי לידה- היא קיימת!!! בתינוקיה.

והגישה בשע"צ היא -את יכולה באמת להיות עם התינוקי המון זמן. ממש לכל אורך היום כמעט אבל אם את רוצה לנוח  כמו שהגיוני אחרי לידה יש לך מי שישמור עליו.

אז יש איזה מוסד של חוסר אמון בתינוקיה ואז עוברים לביות- אבל חייבים עזרה. ופתאום הבעל חייב להישאר וכמה זה 'לא מתחשב' כשליולדת שאיתך בחדר. לא נח לישון עם בעלך. אולי יותר לא מתחשב להיכנס לביות מלא כשהיולדת, בצדק גמור, לא מסוגלת בשלב זה לטפל בלעדית בתינוק?

את ו @1289

ובאמת, אם מישהי חשוב לה להיות בביות (כמוני) - אפשר גם למצוא עזרה נשית, של בת משפחה או דולה בתשלום.

אבל טוב, כנראה שכבר אין טעם למחות על זה

בטח כשהנכדה שלי תלד כבר זה יהיה מוזר שהבעל לא נשאר לישון עם היולדת... (או שאולי יתקדמו עד כדי כך ויהיו חדרים פרטיים לכל יולדת, ואז זה יהיה בסדר? הלוואי!)

זה נכנס בחלק מהבתי חולים. בסוף על יולדת מקבלים מלא כסף והם מנסים למשוך אליהם יולדות..

ב. בעין כרם שאלו אותי אם אני רוצה שבעלי יישאר ואז ממש שיבצו את החדרים לפי זה.

יש להם לוח שם והם מסמנים מי רוצה בעל, מי לא אכפת לה, ומי לא רוצה בעל ו"משדכים" לפי זה..

זה ממש יפה בעיני

שחברת החדר שלי תישן עם בעלה

הסכמתי

אבל בדיעבד זו הייתה טעות והיה לי לא נעים

הוא השתמש בשירותים שלנו וזה עצמו הרגיש לי מביך .

ישן צמוד לוילון בצמוד אליו הייתה המיטה שלי מהצד השני, תמיד הייתי צריכה לשמור על וילון סגור סגור כדי להיות בלי גרביים ולהניק בנוחות, וכן שפשוט שומעים הכל - כולל השאלות והתשובות שלי לאחיות על עצמי. 

וזה באמת נשמע מאוד לא נעים

תודה שפירטת לאחרות כאן בשרשור למה זה יכול להציק...

כמו שפעם היו כמה נשים יחד בחדר לידה (עם וילונות כמובן), והיום זה חדרים פרטיים.

למרות שלי לא מפריע שיש איתי עוד אנשים בחדר, כל עוד הם שקטים ומנומסים (בלידה האחרונה היו לי חוויות מוזרות עם השכנה לחדר ואמא שלה. נראה ששתיהן היו עם בעיה כלשהו. בסוף למזלי העבירו אותה חדר, כי התינוק שלי היה בכיין והפריע לה).

הלידות האחרונות שלי היו שם. ולא מסוגלת להבין איך בקודמות הייתי בחדר משותף. חוויה אחרת לגמרי.

יש חדרים פרטיים עם כל מה שצריך לביות מלא. ( אבל לא חייב ביות מלא כדי להיות בחדר פרטי) .הבדיקות  ליולדת ולתינוק נעשות בחדר לידי, את האוכל מגישים לחדר. יש מיטה נוספת עם מצעים למלווה

היולדת ובעלה הם ההורים של התינוק

מבחינתי הכי אידאלי שאני ובעלי נהיה אלה שנמצאים איתו, זה לא עניין של חוסר אמון מבחינתי זה הגיון בריא. לא רוצה להיפרד ממנו. לא רוצה שיהיה בתינוקיה אם אנחנו יכולים להיות איתו

אני אגב בכלל לא הייתי צריכה עזרה פיזית, זה יותר נפשי

אם יש נשים שלא רוצות גברים בחדר, הגיוני שישימו אותן באותו חדר. אבל לא למנוע מנשים שכן רוצות את האופציה

שיולדת תוכל לחזור הביתה, למקום הטבעי שלה, מיד לאחר הלידה

ואם זה לא אפשרי - אז שיהיה חדר פרטי לכל יולדת, ואז אין בעיה שהבעל יישאר בלילה. (לא שאני מבינה איך זה אפשרי כשמדובר בלידה שנייה ומעלה... הילדים האחרים גם זקוקים להורה איתם לאחר הלידה...)

אבל טוב, מה אני מתלוננת על התנאים פה.

אחותי גרה באנגליה וילדה עכשיו לידה ראשונה. היא אמרה שבמחלקת יולדות שם יש לא פחות מ-18 נשים בחדר😱

או עזרה נשית אחרת בתשלום

אז אולי אותו דבר עם שאר הילדים שנשארים בבית (לא יודעת, עוד לא הגעתי לגשר הזה)

גם אפשר להשתחרר יותר מוקדם ... 

לא מישהו זר...

אז בלידה עצמה יש פחות ברירה, כי באמת האישה לרוב חייבת את בעלה, אבל היא מוגבלת למספר שעות בדרך כלל, אז הגיוני להשאיר את הילדים עם מישהו אחר. אבל שהילדים לא יראו את שני ההורים כמה ימים - זה נראה לי כבר לא טוב בשבילם...

ותלוי עם מי הם נשארים...וגם זה בסהכ רק יומיים בד"כ...

וגם אפשר לנסות אולי לשלב,

נגיד בלילה להביא מישהי עם היולדת או להפך שבלילה הבעל יישאר...

בכל אופן כרגע אני מרגישה שזה צורך קריטי בשבילי, אולי עם הזמן דברים ירגישו אחרת ...

בקשר לבעל שישן במחלקת יולדות - אני עדיין לא חושבת שנוחות ונזקקות של יולדת אחת יכולות לבוא על חשבון אלה של יולדת אחרת.

אבל כנראה שלא נסכים על זה לעולם

והיא מבקשת, אז אני אשתדל לכבד...

גם אם יהיה לי קשה...

לא יודעת לי חשוב שמי שנמצאת איתי בחדר תרגיש בנח...

ואם אני מפריעה לה בצורה כזאת או אחרת זה לא נעים

ילדתי בחמישי בערב

הוא היה איתי עד שישי בבוקר, נסע הביתה להביא דברים לשבת ולקחת את הבן שלי מהדודים להורים שלי, חזר אלי לשבת וחזר שוב במוצש מאוחר יחד עם הבן שלי שבא לבקר(עם אבא שלי וחלק מהאחים שלי, ואז אחותי נשארה איתי ללילה וככה הוא יכל לנסוע הביתה-להביא ציוד לשחרור ולקחת את הבן שלי לגן..)

הבן שלי היה אצל דודים שלו שגרים קרוב אלינו ביום חמישי עד שישי

ואז אצל סבא וסבתא שבת

ואם לא היה מסתדר עם אחותי אז בעלי היה נשאר איתי עוד לילה והוא היה שוב ישן אצל סבא וסבתא(ואז אבא שלי היה מסיע אותו בבוקר לישוב לגן)

זה לא מישהו זר, זה אנשים שהוא מכיר ואוהב. אם לא היה מסתדר איתם, היה מסתדר עם שכנים שהוא מכיר ואוהב או חברים מהגן וכד'

מבחינתי האופציות האחרות לא רלוונטיות. שבת באשפוז בלי בעלי היא פשוט לא אופציה קיימת בסך האופציות. אין אפשרות כזו. זה לא לעניין ולא שייך ואני אסבול.

גם אחותי שהייתה איתי בלילה השלישי זה היה רק כי זה היה רק רק ללילה ורק ללילה האחרון והוא היה מגיע תוך שעה אם הייתי זקוקה לו.

בלידה הראשונה לא מבחירה חלק מהזמן הבן שלי היה בתינוקיה/השגחה וכל הזמן הזה הייתי באי שקט נורא ולא הצלחתי לנוח בכלל כשהוא היה רחוק ממני. וברגע שהוא היה לידי משהו בי נרגע. אז אני יודעת ש*בשבילי* אפס הפרדה זו האופציה היחידה שתאפשר לי לנוח, ורק עם בעלי..

אגב בחרתי בית חולים לפי זה שמאפשרים בלי דיונים שבעלי יהיה איתי כל הזמן..

כנראה שהיינו מחפשים בשבילו דירה בקרבת מקום או שהוא היה ישן בחדרי האירוח למלווים למאושפזים (יש בשע"צ, מן הסתם לא הכי נוח, אבל זה מה יש).

בעיניי אפשר למצוא פתרונות שלא כוללים שינה במחלקת יולדות...

(ואני שוב אזכיר פה את המצבים של חוסר ברירה מוחלט, שפשוט מכריחים אותך להתמודד: הייתי בטוחה שאין סיכוי שאשרוד חמישה ימים בלי לראות את בעלי - וזה אכן היה קשה מאוד-מאוד-מאוד - אבל שרדתי את זה, בגלל כורח הקורונה...)

אבל האם אנחנו צריכים להתנהל במציאות של חוסר ברירה מוחלט במצב שהוא לא כזה?

לפי זה גם עדיף לוותר על ביות כי לפעמים אין ברירה והתינוק חייב השגחה..

ודירה לא מספקת אותי כי הוא לא איתי ואין לי איך לקרוא לו.

גם זה ניסיתי בלידה הראשונה וזה היה נורא

אגב בכלל לא ילדתי בשע"צ, ובבית חולים שילדתי מבחינתם הלכתחילה זה שהבעל נשאר עם האישה. כשאחותי נשארה איתי ללילה השלישי זה היה תמוה מבחינתם..

בשע"צ אני כן מצפה שיתאמו עמדות עם היולדת השנייה...

(וכמובן שהכי טוב שיהיו חדרים פרטיים!)

אגב ממש מוזר לי שבביות מלא לא נותנים בהגדרה מקום מסודר לישון למלווה. מן הסתם שבביות יולדת תרצה מלווה אז למה לא לדאוג למשהו נוח?

ובכללי החוויה שלי מהמחלקת יולדות לא משהו בכלל...ממש מבאס שזה ככה

ואני לא צריכה עזרה בזה... כך שמלווה הוא לא חלק מהרעיון של ביות מלא בעיניי.

בכל אופן, יש לקוות שבעתיד (בימות המשיח) לא יהיה צורך במחלקות אחרות בבית החולים, ואז כולן יהיו מחלקות יולדות, וכל אחת תקבל חדר פרטי

(או שבימות המשיח גם יולדת לא תיחשב בגדר חולה, ואז לא תצטרך אשפוז🤔)

אבל יש מינימום

מבחינתי לילה אחד ובדיקות זה מספיק וביי. לוודא שאין צהבת וכו

אבל זה באמת תלוי בהמון גורמים כמו העובדה שסבא וסבתא רוצים ויכולים לעזור, שאנחנו גרים לידם והילדה יכולה להמשיך ללכת למסגרת כרגיל וגם בכמות הילדים. לא דומה לידה שניה או שלישית ללידות מתקדמות יותר 

יש לכן את כל החיים להיות איתו ביחד. אבא ואמא. .הסיבה שיולד.נשארת זה להשגחה אחרי הלידה וגן- החלמה ראשונית. היא צריכה את המנוחה. אין חולק על זה ולכן יש מערכת שנועדה לעזור. .

אני לא מתחברת לרומנטיקה הזו שחייבים להיות עם תינוק כל שניה ורגע. וכאמור בשערי צדק במרבית שעות היממה התינוק עם האמא גם במחלקה הרגילה. ההבדל הוא שיש סיוע נוסף. מה שאין בביות ולכן בביות כולן נזקקות לעוד עזרה.

אני מסתדרת בהחלט לבד בביות, רק ביממה הראשונה אחרי קיסרי זה לא אפשרי.

אני כן חושבת שביות הוא האידיאל, אבל הוא לא אמור לסתור את האידאל של מחלקה שבה ישנות נשים בלבד. וכבר כתבתי איך לדעתי אפשר להסתדר

לא יקרה שום דבר לתינוק כנראה בכל גישה שתבחרי...

לנו חשוב העטיפה הראשונית של התינוק, הימים הראשונים שלו בעולם, שיקבל את היחס, חום ואהבה מאיתנו, זה גם מעט קנאות כזאת מודה...

לא אומרת שזה חייב, ובטוחה שיש מצבים שאולי זה גם פחות מתאפשר

אבל משתדלים...

אני אגב לא מחסידות הביוץ המלא ואפס הפרדה ועדיין תמיכה בזמן האשפוז הייתה חשובה לי .. שמישהו יעזור לי עם ההתארגנות, עם להביא לי אוכל כשצריך (ילדתי בשישי בבוקר והוא הלך להביא לנו אוכל של שבת מהארגון שמחלק , ממש לא הייתי מסוגלת לעשות בעצמי) ועוד .. פשוט תמיכה

ולראות את הצד רק של עצמכן זה הכי קל, לא לכולן יש אישה להביא להיות איתן או לשלם לדולה 1000 שח ללילה (אני הוצאתי על דולה ללידה וזה היה יותר חשוב לי)

וחוץ מהפן הפיזי שלי היה חשוב (למרות ששמתי בתינוקיה בלילה) יש את הפן הנפשי, אני נשארתי לילה אחד לבד כי בשישי לא אמרו לו ללכת אבל מוצש כן וזה ממש דיכא אותי להיות לבד ..

(וכמה סבלתי בלידה הקודמת, כשהייתי חמישה ימים מאושפזת בלי לראות את בעלי בכלל, כי הוא היה בבית עם קורונה...)

ועדיין אני לא חושבת שהצורך הנפשי שלי יכול לבוא על חשבון הצורך הנפשי של היולדת לידי... (אולי באמת הפתרון הוא לשאול מראש את היולדת השנייה בחדר אם יפריע לה שהבעל של היולדת האחרת יישאר בחדר)

ואין פה שום רומנטיקה

זה בדיוק מה שאצ לא מבינה לדעתי

זה הבן/ הבת שלי. עד עכשיו היה אצלי בבטן, ופתאום אחליט לשים בתינוקייה בטיפול של מישו אחר? ממש לא, בעיניי.

זכותי להחליט שיישארו איתי. יותר מזכותי אפילו מתבקש בעיניי.   כמו שזכותי להחליט שבעלי יישאר בזמן שאני מאושפזת

לא מדברת על שעצ אלא בכלל

אם יש נשים שלא מעונינות בכלל במלווה גבר, זכותן שיהיו בחדר ללא מלווה גבר

לא סותר את הזכות שלי למלווה שלי ולזכות שלי להיות עם התינוק.

כל עוד זה מתאפשר חוקית, אני עומדת על זכותי הנפשית להישאר עם בעלי והילד. שבית החולים יאפשר חדר במפרד למי שלא רוצה.

אני לא כתבתי שמישהי שלא רוצה מלווים בחדר ימנע ממנה, כתבתי גם וגם. זה חשוב להחלמה הנפשית של היולדת חד משמעית. (ואם את שואלת אותי, מי בכלל נח בביהח? אני עפה הביתה מוקדם ככל הניתן בחתימה) את בתגובה שלך החלטת שרק ככה זה הגיוני וזהו ולא הגיוני לרצות להיות עם התינוק ועם בעלי. סליחה כאילו..?

מאוד שיפוטי האמת

לק"י

אז אני לרוב מסתדרת לבד בביות מלא.

וכשהייתי צריכה עזרה (כדי להתקלח או כשהתינוק צרח בלילה והייתי גמורה), הצוות עזר לי כשיכלו, ושמרו על התינוקות, גם בלי תינוקיה.

לי נוח בביות מלא. אני מניקה ונוח לי שהם איתי כל הזמן.

ותמיד נשארתי לבד בלילות. בכל מקרה, אני מעדיפה שבעלי יהיה עם הילדים הגדולים בבית.

זה נורא פשוט בעיני

זה זכותי

זכותי להיות עם התינוק

זכותי להיות עם מלווה

אני זאת שצריכה להתחבר לזה- לא את.

זה לא קשור בכלל למי צריכה עזרה או לא

נפשית או פיזית

שוב, כאמור- במחלקות אחרות באשפוז אין לך שום שליטה על מבקרים ואפילו עם יהיה איתך בחדר גבר או אישה (כן משתדלים, אבל זה לא בהכרח)

כי זכותך לפרטיות ולכן אורח- גבר או אישה לא יכנסו לשירותים

ויש וילון לכל תא

והלוואי וכל הנושא של לידה שעברה בשלום והחלמה יעבור להיות לא תחת מקרה רפואי וינוהל ככזה (כן ינתן מענה רפואי אם נדרש)

ואז כל אחת תקבל חדר פרטי ותוכל לנביא או לא להביא מלווה לפי רצונה

כתבתי ש*אני* לא מתחברת לזה. מותר לי?

הבאתי עוד גישה.

כמובן שיש רבות שחולקות עליי לכן נפתחים עוד ועוד חדרים של ביות מלא. השאלה מה המחירים וגם עד כמה זה פוגע בסביבתכן.

אז נכון- במרבית בתי החולים הבעל יכול להיות גם בלילה. אבל אני למשל הלכתי בכוונה לשע"צ כדי לא לישון עם גברים בחדר בלילה.

וכשששכנתי לחדר כעסה עליי שלא הסכמתי שבעלה יישן איתה (לא בביות מלא- כאמור אני לא מתחברת לזה) היה לי מאד לא נחמד.

מי שבכל מקרה חושבת שימי ההחלמה בבית חולים לא נועדו למנוחה. כי אי אפשר ובכל מקרה לא נח, אני באמת לא מבינה למה לא חותמת והולכת הביתה.  בהחלט הגיוני שתשתחרר מוקדם ותיעזר בבעלה בבית ויהיה לה אחלה ביות מלא. (באחת הלידות שלי- עשיתי את זה).

אבל להיות בבית חולים שרשמית לא אמורים להישאר שם גברים בלילה. ולהיכנס מלכתחילה למצב שבו חייבים עזרה צמודה ( ביות מלא) ואז להתפלא שבעלך מפריע לשכונתייך לחדר? ואיך הן לא מתחשבות? קצת מוזר בעיני.

באופן כללי אני חסידה של בחירה חופשית. מי שרוצה את התינוק צמוד אליה זה אחלה אין לי בעיה. אבל שתיקח בחשבון את כל המכלול.

הזכות למלווה באשפוז מעוגנת בחוק

אז זה יפה שהם עושים השתדלות כלפי מי שזה לא נעים לה אבל זה לא משו שאפשר לקחת כנוהל רשמי

ובכלל לא את הצד השני

ילדת קיסרי פעם? אחרי קיסרי בכל מחלקה תצטרכי מישהו לידך לעזרה, גם לא בביות.

אני רוצה לנוח בבית הולים. המחלקה רגילה בה כל שעה מזעיקים אותי לתינוריה אני לא מחה. באפס הפרדה הכל רורה לידי אני לא צריכה לזוז והתינוק רגוע. הכי מושלם.

ו, עוד משהו, אננ למשל עברתי דכאון קשה מאד בהריון, והייתי באמת בסיכון. והיה ברור לבעלי שהנוכחות שלו דם חשובה לנפש שלי.

ולא, לא חושבת שהייתי צריכה להתייעץ עם היולדת לידח, שן ישבו נדים 24 שעות ביממה, להזכירכן אשפוז ארוך היינו אחרי ניתוח, ופטפוטים כל שעות היום והלילה.

זה גם נפריע לח.

הן גם נשים אז הרגישו חופשי לעשות שימוש בשירותים שלי...

הרבה פעמים נתנו לה חדר לבד (מעייני, בלינסון, מאיר)

או מצוותים עם קיסרית אחרת

אני חושבת גם שלרוב נשים מדברות כאן על מקרים שבהם הצורך לא כ"כ גדול כמו אצלך בליווי של הבעל ולכן המצוקה של היולדת השניה למול נוכחות של גבר נוסף בחדר (מעידה על עצמי שזה מאוד מאוד לא נעים לי וגורם לי לא לצאת מהוילון אלא אם חייבת) לפי חוקי בית החולים עדיפה

אבל כמובן שאם יש מקרה קצה כמו שאת מתארת, מאמינה שרוב הנשים יתחשבו (ואם לא נעים להסביר אז אפשר לבקש מהצוות חדר אחר וזהו...)

והתאוששות מינימלית. זה לא שאפשר ללדת ולצאת הביתה פשוט. ואני אפילו לא ילדתי עם אפידורל

וגם, זה פשוט מותר שהבעל יישאר (לא יודעת לגבי שע״צ ספציפית, אלא בכללי אני יודעת שמאפשרים)

ושוב, לא חייב עזרה פיזית בביות מלא. אני בכל אופן לא הייתי צריכה אותה. אבל כן הייתי צריכה שבעלי והתינוק יהיו איתי. נפשית. גם אם ברור לכל שיש לנו כל החיים להיות יחד קדימה בעז״ה. לא סותר בכלל.

וכמובן, זכותך לגמרי לא להתחבר, אבל אני חושבת שהצורה שבה כתבת הייתה פחות נעימה לקריאה.

ואגב, גם נשים אחרות יכולות להפריע כמלוות. אין לזה סוף

כי מהחוויה שלי הן הרשו לעצמן יותר- לדבר בקול (גם באמצע הלילה), להשתמש בשירותים ובמקלחת (להרבה זמן), להעיף מבט אם הוילון שלי היה טיפה פתוח, לא לצאת מהחדר בזמן ביקור רופאים ולשמוע את כל המידע הרפואי שלי...

אגב, התעלתה על כולן דולה בתשלום של השכנה לחדר ששיגעהההה אותי לגמרי.

לכן לא מצליחה להבין למה כל כך מפריע שהבעל ישן במידה והוא מתחשב. בעיני כל מלווה או מבקר, גבר או אישה, צריך להיות בסופר תשומת לב שהוא לא מפריע ולא גולש לפרטיות של השכנות לחדר. כולל רעש, שירותים, יציאה בביקור רופאים, מינימום מבטים וכו'.

במיוחד שבחוויה האישית שלי מה שקרה זה שהיולדת לידי התעקשה שאחרי 10 ואפילו לא איפשרה שעה שהוא ישאר לעזור לי להתמקם בחדר, והרימה שם צעקות שזה כבר זמן לילה ולמה יש גברים במחלקה, למרות שהבהרנו שהוא רק עוזר לי להתמקם ונוסע... אז נכון שהצוות ניסה לעזור והסכים גם להתעמת מולה כי זה באמת לא סביר וקיצוני, אבל הרגשתי כבר לא נעים והוא הלך ופשוט לא הפסקתי לבכות כל הלילה כי לא יכלתי לקום בעצמי לקחת את הציוד שלי והאחיות ניסו קצת לחפש את הדברים אבל לא מצאו ולא היה להן המון זמן לזה.

בלידה אחכ כבר ביקשתי מהצוות שיכין מראש את היולדת השניה שמגיעה יולדת חדשה ובעלה יהיה איתה בהתחלה ויצא.

כבר לא העזתי לשאול על אפשרות שישאר כל הלילה (למרות ששמו אותי באפס הפרדה שלא מרצוני ובידיעה שאין לי מלווה אחר חוץ ממנו- לא היה מקום בביות חלקי ולא במחלקה הרגילה..)

אני לא מבינה איך אפשר לאפשר לזה לקרות? למה שאת תסבלי?... 

חוץ מזה שנראה לי לפי החוק אין בעיה מלווה גבר או אישה... 

ולכן התחילו לאפשר את זה בכל הבתי חולים.

מצד שני- אני גם לא אריב עם יולדת באמצע הלילה כשאני שניה אחרי לידה ובלי כוחות...

כמו שכתבתי הצוות היה ממש בסדר והסכים לעשות את המאמץ בשבילי. ועדיין... יצאתי ממש באנטי כלפי הגישה של לא לאפשר לבעל להיות.

ללידה הבאה מחפשת בע"ה בית חולים שמאפשר לבעל להישאר מראש, גם אם זה אומר יותר נסיעה... זה לא בכוחות שלי להישאר לבד מיד אחרי הלידה מחוסר ברירה. הוא יסע הביתה לישון כשאני ארגיש שהתמקמתי ואני בטוב ומסוגלת לזה.

באמת זה לא זמן למריבות, מצד שני לא הייתי מוותרת על התארגנות מינימלית, אחרי לידה בכל זאת... 

ונראה לי בכל בתי החולים מאפשרים, השאלה רק אם היולדת הנוספת בחדר תדרוש משהו אחר... 

מבחינתי זה בכלל לא שם

בלידה הראשונה לא ידעתי מה יהיה לי נכון והייתי במחלקה של ביות גמיש.

אני הרגשתי על עצמי שהדרך היחידה שלי להרפות ולנוח ולהתאושש זה כשהתינוק(שהיה בתוכי עד עכשיו מיינד יו!!) צמוד אלי

ובגלל שעד כה הלידות שלי היו קשות והתפקוד שלי אחרי לידה לא להיט, אני צריכה מלווה איתי רוב הזמן, בטח בלילה. (ביום כן נשארתי כמה שעות לבד..)

ובעלי הוא זה שהכי יודע לתמוך בי ולזהות את האש שעוטפת אותי ולאזן אותי..

זה לא רומנטיקה

זה לא מתוך אידיאל

זה פשוט הצורך שלי כיולדת.

לקרוא לזה רומנטיקה זה דיי מזלזל ופוגעני כלפי מי שזה הצורך שלה.

תינוקיה זה בכלל לא אופציה

הלידה האחרונה התישה אותי ובעלי עשה בערך הכל איתי בחדר...

לא חשבתי בכלל שיש נשים שזה מפריע להן...

כלומר, ברור לי שזה לא נוח, גם לי לא היה הכי נוח בעולם שגברים מסתובבים במחלקה, ויש שירותים ומקלחת אחד בחדר... ויועצות הנקה שמגיעות וצריכות לעזור ועוד מלא דברים,

אבל חשבתי שלוקחים את זה בחשבון כי תמיכה מהבעל זה ממש חשוב בעיניי...

כאילו גם לנו בחדר הגיעו זוגות והבעל היה עם האישה... ורק וילון מפריד

נכון זה לא אידאלי אבל זה בית חולים בסופו של דבר, הרבה דברים בהקשר של לידה ומנוחה לא הכי אידאלים שם...

התינוק הוא שלי

אני לא צריכה לתת אותו לאף אחד אם אני זקוקה לעזרה, אפס הפרדה הוא זכות בסיסית, לא פריבילגיה.

זכותי הכי בסיסית היא שהתינוק שלי יהיה קרוב אלי ולקבל עזרה מבעלי אם אני צריכה

מבינה את מי שזה לא נוח לה, אבל מפה ללהגיד שזה לא לגיטימי זה ממש לא נכון בעיני

ואני אומרת את זה כאחת שרק בלידה הראשונה זכיתי שבעלי יהיה איתי במחלקה, בלידות שמאז אני מפרגנת באהבה למי שהבעל שלה נמצא במחלקה למרות שזה לא נוח לי תמיד

בכלל אישה אחרי לידה צריכה את המשפחה שלה הרבה פעמים

הבידוד הזה לא הגיוני

האישה לבד

התינוק לבד בתינוקיה והבעל לא יכול להיות

זה ממש סותר את ההיגיון

אבל למזלי, הייתי עם נשים שלא הפריע להן וגם לי לא הפריע. ממש היה חשוב לי לא להישאר לבד, ויש לי רק את בעלי, דולה מבחינתי לא אופציה. לא מעונינת.  

ובעלי ממש לא חשב להשתמש בשירותים (בקושי אני רציתי להשתמש בהם כשיש עוד שותפה בחדר😵‍💫)

לא ילדתי בשעצ

(אני מכירה די טוב) נותנים לבעלים חופשי להשאר. אלא אם היולדת השניה ממש מבקשת מפורשות שלא, וגם אז יעשו מאמץ לעשות התאמה  ( לשים ביחד 2 נשים שלא רוצות בעלים בחדר)

אין מקום מוגדר למלווה לישון חוץ מכורסא לפעמים אפשר להשיג מזרון

נותנים לבעלי להישאר חופשי בשערי צדק. גם במחלקות לא ביות מלא. אין מיטה למלווה, יש כרוסא. אפשר אולי להביא מזרון מתנפח או פלציב אם יש  מקום ליד המיטה.

הדבר היחיד שכן מקפידים עליו זה שיש מלווה אחד לכל יולדת ולא יותר.

וגם אפשר לפעמים לקבל מזרון

אבל זה מעמיד את החברה לחדר במצב מאוד לא נעים לדעתי, במיוחד אם היא בוילון הראשון ולא בסוף החדר

וגם אם שואלים מאוד לא נעים לומר את ה'לא'...

יש במחלקת נשים פינת מועדון כזו נפרדת מהמחלקה קצת,עם ספות נוחות ארוכות, בעלי ישן שם כשהייתי ביולדות והיה לו מעולה (וכשהייתי מאושפזת בנשים ראיתי שהוא לא היחיד שהפך את המקום למגורי גברים בלילה)

בלידה האחרונה הגעתי פעם אחת מוקדם בבוקר לאזור הזה של הספות, ופתאום ראיתי ראש של גבר מתרומם מתחת לשמיכה שם... זה לא היה הכי נעים מבחינתי.

אבל במקרה הזה זו באמת הגזמה שלי, ואני מסכימה איתך שזה פתרון יחסית טוב. (אם כי - איך זה עוזר ליולדת כשבעלה ישן רחוק ממנה? לא עדיף שבוא כבר יישן בנוחות בבית?)

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.

לדעתי

אפילו פרטי אם יש אופציה 

חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש

אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב

הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת

רפואה שלמה!

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?

זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.

סוודר שווה

פיג'מה חורפית

סטנדר

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

זה החומר של הסטרואידים?

כי זה זולל כוחות מהגוף

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שהוא ידע שהוא מציק לו.

ואסור בשום אופן להציק אח קטן