האם יצא לכם להיות במקומות הומים כמו לונה פארק?מתואמת

איך מסתדרים במקום כזה, שמציף את החושים?

(הילדים רוצים ללכת ללונה פארק, ואני מתלבטת אם זה בכלל ביכולות שלי...)

לא יצא לי לונה פארקמשה
אבל מקומות רועשים יצא. באופן כללי זה מקומות שרע לי בהם. האמת עד היום לא חשבתי לא ללכת. הייתי הולך וסובל. 
תודה! ויש טיפים להתמודדות?מתואמת
ללכת הרבה ברגלמשה

עזר לי לשרוף אנרגיה פיזית שמשקיטה רעשים בגוף. גם בריחה לסלולרי עשתה את זה בצורה פחות יפה למשפחה ולילדים.


האמת תודה לך. עזרת לי להסתכל על הסיטואציות מהעבר בצורה קצת יותר חומלת מצעקות בת זוג של 'שוב אתה בטלפון'.

עד לשנתיים האחרונות לא ידעתי להסביר לעצמי מה קורה לי, חוץ מזה שרע לי ואני נאחז בכח בטלפון או לפני כו במחשב הנייד.

קצת קיבלתי מילים.

ואו...מתואמת
בקיצור, זה באמת מורכב, כך או כך...
דווקא אני גאה במה שעשיתי אתמול!משה

היה מפגש משפחתי כזה במקום שהיה בו יחסית הרבה אנשים ורעש. הייתי מוצף. בהתחלה יצאתי קצת החוצה.

 

מראש ארגנתי  טיול בימבות/קורקינטים לאחיינים אבל בזמן אמת לא היה מספיק כלים לכולם.

 

מפה לשם.  התחלתי לעשות הקפצות של ילדים עם הקורקינט שלי החשמלי. כל פעם לקחתי אחיין/אחיינית אחרת ועשיתי איתם טיול. זה היה כיף לא נורמלי לילד/ה התורן ולי זה איפשר להתמודד עם אדם *אחד*.

 

רכבתי 15 ק"מ בסך הכל. זה  כמו המרחק בין צומת סגולה לעזריאלי.

וואו, באמת פתרון מצויןמתואמת

צריכה לראות איך אני מאמצת אותו בהתאמות אליי...

(פעם במפגש משפחתי מציף כזה יצאתי עם התינוקת דאז לטיול בתירוץ שהיא צריכה להירדם...)

(בלילות הסדר תמיד הייתי מתנדב להרדים ילד/ה)משה

אז אני ממש מתחבר למה שאת מספרת.

 

השנה עשינו את ליל הסדר בגבעה מרוחקת שכל התושבים נסעו ממנה לחג והייתי רבש"צ הגבעה ליומיים, אז במובן הזה היה יותר קל ופחות עמוס.

נשמע מיוחד ממשמתואמת
טוב לשמוע על פתרונות בסגנון הזה, ולראות שרגישים מצליחים להסתדר בחיים המציפים האלה...
יכולת להצטרף אלינו לגבעהמשה

היינו צריכים עוד אנשים שיעזרו בשמירות בלילה (גם בלי נשק) וגם היה לך שקט ונוף שאין דברים כאלה. נציע לך שנה הבאה.

 

אני חושב שמה שהכי חשוב זה הבנת המציאות וקבלה שלה. כלומר, לא צריך להילחם בכח להיות כמו כולם. צריך לקבל את מי שאנחנו ולפעול בהתאם לזה. אני עכשיו נחשף לעוד אנשים עם אתגרים שעושים את זה (בעיקר אוטיסטים בתפקוד גבוה שחלק מהאתגר שלהם זה מוצפות תקשורתית) וזה משדרג את רמת החיים ללא היכר.

אנחנו דווקא כבר כמה שנים עושים ליל הסדר בבית לבדמתואמת

הסיבה העיקרית היא כדי לקיים והגדת לבנך כמו שצריך, אבל אין ספק שזה קל לנו יותר מבחינת השקט והנחת... (בעלי לא רגיש כמוני, אבל גם הוא לא אוהב המוניות)

אבל כך או כך מהרעש של הילדים שלנו לא נוכל להתחמק🤭

יש איזורים פחות רועשים שםאנונימי (2)

אני מסתובבת עם אוזניות שיש בהם פונקציה לביטול רעש.

ואם יש צורך אני שמה ומפעילה (כמובן שזה מתווך למשפחה).

 

אם יוצאים עם מבוגר נוסף שלא סובל- אני מתמקמת בפארק במקום שמרגיש לי סבבה והופכת ל"שומרת תיקים" ו"נקודת מוצא לילדים אבודים" (אם תלכו לאיבוד, תגידו שאמא יושבת ליד מקום X)

רעיונות טובים, תודה.מתואמת
כן, הרבה פעמים ב"ההרמוניה

אכתוב את המסקנות מהחוויה שלי בינתיים...

רגישים הם בני אדם עמוקים שצריכים לעבד כל דבר שרואים וחווים, נכון? 

אז בגלל זה לי לדוגמא יש לפעמים נטיה להמשך למחשבות ולתוך עצמי קצת, וכשזה קורה לי אני מזכירה לעצמי: "לכל זמן ועת". מחשבות ועיבודים- אח"כ. אלא אם כן משהו ממש הציף אותי ואז אנסה לקחת הפסקה או להתרכז. עוזר כאילו להגיד שאני אטפל במה שמטריד אותי אבל אח"כ. 

להתמקד ולנכוח, להיות אקטיבית במציאות.

בתור אמא את כנראה עסוקה שהילדים יהנו... ואת עושה את תפקידך אז את רגועה. זה שומר מלהתפזר כזה... את לא חושבת?

אולי זה גם קשור לאיך אני עם עצמי בכללי, עוד לפני שהלכתי לשם. 

לעשות לעצמך הכנה נפשית לפני, לדעתי ממש יקל את החוויה.

לדעתי לא כדאי להמנע מללכת למקומות אלא לראות את זה כאתגר, בסוף מוצאים כלים כדי שתהיה לנו מסוגלות לעשות מה שצריך בכל מצב. וכשמתרגלים נהיה יותר קל עד שכבר לא שמים לב לקושי כמעט. 

בהצלחה!❣🌻

מעניין מה שאת אומרת...מתואמת

לא מפריעה לך עצם הצפת החושים - הרעש החזק, האורות המנצנצים?

כי אני סובלת מזה גם כשזה בקטנה, בבית (כשהילדים צועקים או משחקים בפנסים וכו'). אני לא מסוגלת להתמקד בתפקיד האימהי שלי במצבים כאלה...

מרגיש לי ששהות במקום שהוא פי כמה מנצנץ ורועש רק תהפוך אותי לעצבנית, ותרחיק אותי עוד יותר מהתפקיד שלי כאמא מגוננת...

אממ את צודקת...הרמוניה

אני רגישה מאד אבל הקטע עם החושים זה לא מה שחזק אצלי

אני מעדיפה רוגע, אבל נראה לי לא כמו שאתם מתארים... זה מעניין

גם בתור ילדה לא נהנית מזה? 

בתור ילדה באמת הקטע של ההצפה החושית היה פחות חזקמתואמת

לא נהניתי כל כך במקומות כאלה, אבל גם לא סבלתי כמו היום. (גדלתי במשפחה ברוכה כמו המשפחה שלי כיום, ולא סבלתי מהצעקות של אחיי כמו שאני סובלת היום...)

אז זה באמת שונה, ודרך ההתמודדות שונה...

כשאת כותבת עכשיומשה

אני נזכר שרוב השנים כילד/כנער העדפתי לאכול ארוחת צהריים לבד מול המחשב ולא עם כולם. יש מצב שזה קשור גם לרגישות.

אני חושבת גם באמת שיש פה עניין של הרגלהרמוניהאחרונה
אני מתחבר למה שאת כותבת פהמשה

אבל תדעי שאני כותב רגשות בצד. כלומר, אני אכן לא חייב לטפל בהם באותו רגע. כותב בצד על הטלפון או המחשב ואחר כך חוזר לזה בזמן שיש פנוי או שמפנים בכח לעיבוד רגשי.

עצם הכתיבה משקיטה את המוח שיכול "לשחרר" את מה שמציק.

 

כן זה ממש עוזר לכתובהרמוניה

אני ממליצה לקרוא את הספר "דרך האומן" של ג'וליה קמרון

היא כותבת על החשיבות של "כתיבה ללא צנזורה" כמו שאתה עושה ומכנה את זה "ניקוז מוח" חחח

היא מלמדת איך לשחרר חסימות ולגלות את האומן שבתוכך, ובשלב הראשון היא ממליצה ממש לעשות את זה כל בוקר

שמעתי על הספר שלה משלושה כיווניםמשה

אז נשמע שזו המלצה טובה.

 

אני מסכים עם כל מילה שכתבת פה. ובהמשך - 

אני אישית משתמש בכתיבה עוד רמה. אפשר ממש לקרוא אחרי שכותבים מהרגש, בלי מעורבות רגשית הפעם.

פשוט לנתח שלב אחרי שלב את איך שהמנגנון עובד ואז אפשר לפעול איתו ולא לקבל אותו כגזירה משמים.

ועוד כמה דברים. אולי אני אכתוב על זה פעם.

איש רגיש ..דוס91

החיים הביאו את זה עלי..

חוויתי מספר משקעים, בעיקר בתחום הזוגי

קרה לכם שנכבתם?דרקונית ירוקה

שהעולם היה יותר מידי ונאטמתם?

מה עוזר לכם לצאת מזה?

מחקריהודה עוזר לב

לתת לגוף לחקור מה קרה לו. כדי שידע להיזהר להבא.

לגוף הכוונה גם לנפש. סוג של למצוא תרופה למכה. לחפש, לשאול שאלות, להסתקרן.

זה מרגיע.

או לקנות תכשיט זהב.

בקיצור, גם וגם

שעה לבד. טיול ערב רגוע.משה

אני לבד והמחשבות שלי.

זה מצוין לפעמיםזיויק

סוד רצוא ושוב

זמןשבורת,לב

יש זמנים של התכנסות פנימה

זמן של שקט מכל הבחוץ

ואז, אם/כשרוצים, חוזרים לבחוץ במינון נכון יותר

לא רואה בזה שום רע

העולם באמת הרבה יותר מדי והוא אוברייטד

אנחנו לוקחים ממנו הרבה מאוד דברים שמיותרים לנו וצריך להתנקות מהם

קרה קורהxmasterx

מברר מה הסיבה

פנימית או חיצונית

בעיקר עוצר לרגע בשקט

העולם רץ תמיד לא עוצר לשניה

בני אדם מתעייפים צריכים רגע להסדיר נשימה

זה לא לצאת מזה זה ההפך

תיכנסי פנימה תראי מה המצב ותחזרי לעולם

הוא כבר ישאב אותך חזרה לא משנה מה

מדיי הרבה פעמיםכְּקֶדֶם

מוזיקה

חברים

מכות

שתיה

בכי

דיבור עם השם

לבד, זמן. או גם וגם או ביחד...אנונימי (2)

מנסה להיות עם עצמי לבד, בלי טלפון, בלי מחשב, בלי מייל, בלי פורום, בלי אנשים, בלי ספרים, בלי כל דבר שיסיח את דעתי מעצמי... ולתת למחשבות שלי לשוט... אם זה לא עוזר זה כנראה יעבור עם הזמן, ויכול להיות שגם זמן לבד, וגם הזמן שיעבור יעבירו אתזה...

תודהדרקונית ירוקה

עזרתם

אמoo

לטווח הקצר

להאט לרגע את קצב החיים

לצאת לטבע

מדיטציה

ספורט

מוזיקה

לטווח הארוך

להבין את הטריגרים והסיבות שהובילו למצב

ולנסות לעשות שינוי/ שיפור

לפעמים הולך לבית חוליםטאבי

אם כי ברוב המקרים שינה ארוכה עוזרת

לדעת שיש קארמה.קופסא מכסףאחרונה

שיקוף לעומת ביקורתאביעד מילוא

רציתי להעלות כאן איזו סוגיה. האם נעים לכם לשמוע ביקרות? (לא משנה כל כך ממי) סך הכל הבן אד רוצה שתשים לב למשהו ושתעבוד עליו. או שאולי תעדיפ שהבן אדם יעביר לכם את המסר בשיקוף?

אני תמיד שמח לקבל ביקורת על עצמימבקש אמונה

רק שיהיה באמת ביקורת מה אני צריך לתקן ואיך

אוליoo

ברגע הביקורת

זה לא תמיד נעים

אבל אם זו ביקורת עניינית ולא שיפוטית

זה תמיד טוב ומקדם

(אם כי גם שיפוטיות יכולה להכיל בסוף משהו טוב אם מפרקים אותה)

אני לא צריכה שישקפו לי

גם כי אני מסוגלת להבין ביקורת

וגם כי אנשים לא ממש טובים בהעברת מסר בשיקוף

אז עדיף לשמוע ישירות

גם אם זה לפעמים לא נוח

אבל כל זהoo

תלוי כמובן בכמות

אם יש יותר מדי ביקורת

זה כבר לא רלוונטי

זה חייב לבוא במינון

על הדברים שבאמת חשובים

זה בעיקר תלוי ממיאריק מהדרום

ותלוי סיטואציה ותלוי מדיום ותלוי הרבה מאוד דברים.

לי קשה לקבל ביקורת מאחרים..ניגון🌿

לא יודעת אם זה קשור לזה שרגישה, בטח כן קשור.. כי הם לא מתכוונים לפגוע, ואתה נפגע

אבל

בפעמים שכן קיבלתי ביקורת זה נתן לי כאפה

וככה התקדמתי

בלי ביקורת קשה להתקדם..

אגב גם ביקורת עצמית

מסכים שביקורת מקדמתאביעד מילוא

אבל היא גם מעוררת אצלנו גם הרבה פעמים קולות שליליים על עצמינו. לעומת זאת שיקוף לא מעורר את הקולות האלה כל כך. (לפחות מהיכרות שלי עם הנושא)

ביקורתמסתפק

היא דבר הכרחי להתקדמות.

שיקוף לפעמים נעשה בצורה לא נכונה,

עדיף ביקורת מקדמת, ללא שיפוטיות.

בעיקר ביקורת עצמית היא הדבר ההכרחי קודם לכל.

כדי לתת ולקבל ביקורתנעמי28

צריך להרגיש בטוח ב100% עם הצד השני, בטוח שאכפת לו, שהוא אוהב, שהוא מכיר אותי, ובתדירות נמוכה. כשזה לעיתים מאוד נדירות והיחס של ביטוי האהבה גדול פי כמה מהיחס של הביקורת.

צריך להכיר מאוד לעומק את הצד השני ולדעת בטוח שהוא מוכן ורוצה לשמוע.

לכן בגדול לא מאמינה בביקורת.

היא עושה יותר נזק מתועלת והיא מנסה לשפר אותך ביחס למה שהאחר חושב שנכון לך ולא ביחס להתקדמות הפנימית שלך.

אני כן מאמינה ביעוץ ולשמוע חוות דעת של אחרים באופן יזום.

וכבר שנים בטיפול פסיכולוגי שעוזר לי לנתח את ההתקדמות שלי מנקודת מבט נוספת, מעבר לזה מנפנפת ביקורות.

ושיקוף נשמע כמו מילה יותר יפה לביקורת. אין הבדל בינהם.

אני חושבתoo

שזה מתמקד יותר בבנאדם עצמו

ככל שאדם בטוח יותר בעצמו

במה שהוא עושה חושב ורוצה

ככה קל לו לקבל ביקורות

כמובן כאלה רלוונטיות ובתדירות סבירה

(אני מוכנה לקבל ביקורות גם מאנשים שלא מספיק מכירים/ יודעים

אם הם אמרו משהו שיכול להיות נכון/ מעניין)

דווקא בגלל שאני בטוחה בעצמינעמי28

אני לא מחזיקה מביקורת.

אנשים מנתחים את העולם מנקודת המבט שלהם, מהחוויות שלהם, כולנו, גם אני.

אני בהיכרות מתמדת ומאוד מאוד עמוקה עם עצמי, מנתחת מאוד מה מניע אותי לעשות דברים, דווקא בגלל הסנטר הזה אני מסננת ולא מחזיקה מביקורות. מתייעצת כשצריך.

גם לא מרשה לעצמי להגיד ביקורת.

מי אני מנקודת מבטי המאוד שיטחית על חוויה פנימית שאדם אחר חווה שאגיד לו מה נכון לו.

אלא אם כן הוא ישאל.

אם הוא לא שאל, הוא כנראה בכלל לא מוכן לקבל לכן זה יעשה יותר נזק מתועלת .

חוץ מזה שיש מחקרים חותכים שמראים שביקורת חיובית ומחמאות משפרות ביצועים בפער משמעותי לעומת ההשפעה השלילית של ביקרות שלילית.

תלויoo

איך מסתכלים על ביקורת

כמה משמעות נותנים לה

אני מסתכלת עליה כמידע כמו כל מידע אחר

הוא יכול להיות נכון/ לא נכון/ נכון חלקי

גם כשאני מקבלת וגם כשאני נותנת

כי כולנו יכולים לשגות

אני פחות מתחברת לזהירות ולפחד מביקורת

כי היא חלק מצמיחה

אישית/ מקצועית

מי שמספיק חזק ובטוח בעצמו

לא מתנהל מתוך פחד

ויודע לשמוע ולסנן מה שמתאים לו

גם ביקורות

בכללoo

יש לי כלל אצבע

בכל מקום שצריך יותר מדי להיזהר לא לומר/ לחשוב/ לעשות

זה מקום פחות טוב

זה לא ממקום של זהירות וחשש לדברנעמי28

זה ממקום של ענווה.

התמונה שמוצגת לי היא חלקית ביותר.

הסיטואציות והמורכבות בחיים לא צריכות מענה טכני, הן צריכות מענה רגשי.

גם בעיות שנראות הכי טכניות כמו כסף, התקדמות בעבודה, חיסכון, ירידה במשקל.

דברים שלכאורה נפתרים בשכל קל ומחשבון פשוט - המעכב הוא רגשי ולא טכני.

לכן ביקורת קרה לא רק שלא תעזור, תרחיק ותגרום לאדם להרגיש פחות טוב.

הכלה לעומת זאת, מחמאה, תתרום הרבה גם אם לא מבינים לגמרי את כל התמונה.

וגם הניתוח שאת תתני, הוא לא אמת מוחלטת. הוא אמת סובייקטיבית מהחוויה שלך, היא לא בהכרח נכונה בסיטואציה של אדם אחר, אדם שנוטה לומר ביקורת וחושב שהוא אומר אמת, שיבדוק למה האמת שלו כל כך שלילית כל הזמן, זה מגיע מהסתכלות שלילית וניתוח שלילי על החיים.

לפעמיםoo

צריך מענה רגשי ולפעמים טכני ולפעמים גם וגם

אין סתירה בין ביקורת הכלה ומחמאות

כולם יכולים לחיות זה לצד זה

מה זה אמת מוחלטת?

יש הבטים לכל דבר ודעות שונות

אפשר היום לחשוב x ומחר לחשוב y

לא טוב לחשוב רק שלילי

אבל גם לא טוב רק חיובי

צריך באלנס

מענה טכני אפשר למצוא בכל חורנעמי28

ואני סומכת על מי שזקוק למענה טכני ממני שידע לבקש.

כמובן שאני ערה למישהו במצוקה, אבל מצוקה לרוב לא צריכה עצות היא צריכה הכלה.

מענה רגשי זה נדיר, הוא תמיד צריך להיות מחבק ותומך, לתת למישהו על הראש אולי יראה התקדמות מיידית מתוך פחד (כמו עם ילדים) אבל נזק לטווח הארוך.

נכון מאוד נעמי.נחלתאחרונה

וזה גם המקום של שיקוף או לפחות מה שניסיתי להציגאביעד מילוא

ביקורת היא הסתכלות חיצונית על אדם שעשה משהו. ושיקוף זו הסתכלות קצת יותר פנימית. לומר לחבר "הפריע לי שקרה ככה וככה והרגשתי שמה שקרה לא היה מותאם לאירוע" זה הרבה יותר נחמד זה גם לא מעביר ביקורת זה משקף מה חוו ממני וגם נותן יכולת בריאה יותר לברר מה קרה ואיך להשתפר

זה לא נראה לי ביקורתנעמי28

זה נראה יותר כמו תקשורת הגיונית.

זה אחלה אבל גם שם צריך לשים לב לתדירות ולנושא.

האם הצפייה הגיונית, אם זה קורה כל כמה ימים אולי הבעיה היא בציפיות לא ריאליות.

זו שאלה כבר של איזון בין הדבריםאביעד מילוא

כמו כל דבר גם ביקורת או שיקוף הם לא כלי שצריך כל יום להשתמש בו

מסכימה במאה אחוז.נחלת

רוב הביקורות לא מגיעותנעמי28

בנטרול רגשי כמו שאת מציגה

לכן גם לא יתקבלו בנטרול רגשי.

וזה לא מצביע על חולשה פנימית או חוזק פנימי, מצביע על אנושיות וקריאת סיטואציות רגשיות מעבר למילים, כמו טון, יחס כולל, אכפתיות, הכרה של המצב.

נכוןoo

אז אם יודעים לעשות הפרדה רגשית בין המכלול לבין התוכן שיכול להיות נכון

אפשר לצאת נשכרים

וגם כשנותנים ביקורת

אפשר ללמוד לעשות אותה נכון

בלי שיפוטיות וכעס

גם יעקב אבינו שמר את הביקורת לראובן רק לסוף ימיונחלת

(של יעקב), אם איני טועה. וברור שמילים טובות ועין טובה הן המרפא לכל.

צריך עמוד שידרה חזק כדי להכיל ביקורת.נחלת

מה זה שיקוף?ריבוזום

שיקוף זו דרך נעימה לתת לבן אדם לשים לבאביעד מילוא

בשונה מביקורת שבה אתה אומר לבן אדם מה הוא עשה לא בסדר. שיקוף הוא אמירה אישית סוג של בירור משותף של מה שקרה והיכולת להסביר בצורה נעימה ששלא היה פה משהו תקין או ראוי (וגם ההיפך שיקוף ניתן גם על דברים טובים)

זו מיומנות של שיח רגשיאביעד מילוא

נראה ליoo

במקום לבקר / לכעוס

לומר תיאור סיטואציה/ רגשות בצורה נטולת שיפוטיות/ כעס

אף אחד לא אוהב לקבל ביקורתxmasterx

חוץ מזה ביקורת זה לא דבר יעיל לא משנה איך תכבס את המילה

שיקוף או מה שבא לך.

חוץ מזה זה עניין של יחסים בין אנשים מה אומרים למי אומרים איך אומרים ומה בכלל ביקשו לשמוע ממך

אני אוהב ביקורת, אבל בעדינות.טאבי

כאילו, אני עדיין ממש רגיש לביקורת, וזה מבאס ושורף בלחיים, אבל אני מעדיף לשמוע מאשר לא לשמוע.

לא נעים לי לקבל ביקורתמשה

אבל אני משתדל להקשיב לה. לרוב לא בנוכחות המבקר. מנסה בצד, בשקט, כשאני במחשבות של עצמי לסנן מה נכון לי ומה לא.

זה אותו הדבר וזה רק הורס במערכות יחסיםשבורת,לב

אא"כ זה יחסי מעביד עובד.

מכירים פתרון לנערה בדיכאון בת 13 דתיה מאוד ונערהצמאה

מחפשים פתרון

הציעו בית מאזן

אבל לא מצאנו בשום מקום בארץ מקום לבנות דתיות / חרדיות

ולא מעורב

מקום איכותי ונעים

כי אני לא אשים אותה במקום שתתקלקל מבחינה דתית תורנית

ותהיה חשופה למצוקות קשות

היא תמימה וממש קשה

אני חושב שלבית סוטריה בירושלים יש בית מאזן לנשים.אריק מהדרום

לא מכיר מקרוב אבל למיטב ידיעתי בית סוטריה בירושלים היה הבית המאזן הראשון בארץ, יכול להיות שזה אומר משהו על המקצועיות שלהם ויכול להיות שלא.

אחי בעבר עבד בבית סוטריה של הגברים.

כואב הלברודף מצוות

וואי נשמע קשוח.

עצוב נורא.

לא מכיר פתרונות מהסוג שהעלית. (וגם לא בטוח האם הפרדת הילדה מהמשפחה לתקופה באמת יועיל יותר משיזיק, אבל אולי עדיף שלא לפתוח את זה...)

אסתפק רק בלכתוב שלדעתי זה שהמענה המקצועי לדיכאון (ועוד מצבים נפשיים פתולוגיים) מתמקד בתרופות, טיפולים למיניהם, והצעת מסגרות - זה פשוט פשע בעיניי.

הזוי שאפילו לא מזכירים נושאים כמו פעילות גופנית, תזונה נכונה, ואפילו פשוט להיות יותר בחוץ ולראות אור שמש.

ברור לי שזה לא פשוט, וכשמישהי בדיכאון ובלי תיאבון עלול להיות קשה מאד לשכנעה לצאת לריצה או לאכול פירות וירקות במקום זבל תעשייתי, אבל כדאי לפחות להיות מודעים לכך שזה יכול לעזור, ובוודאי לפחות לא יזיק.

בהצלחה רבה!

מה שכתבת בריא מאוד אבל לא פותר דיכאון ללא תרופות אאורין

או טיפול

לגמרי לא. לענ"ד, דבר ראשון -תרופות. ויעוץ טובנחלת

הסטוריה זה בדיוק הענייןוהרי החדשה

במסגרת של סוטריה מביאה את כל הדברים האלו שדיברת עליהם.

בכלל בתחום הזה יש עכשיו הרבה יותר הבנה על מרכיב בגוף נפש והטיפול בדיכאון מאוד מתייחס לגוף, לאכילה לפעילות גופנית ועוד.

ככה שלמצוא מסגרת זה ממש לא סותר.

מעיני הישועהשבורת,לב

מחלקה פסיכיאטרית טובה ונעימה לנערות.

אין בית מאזן.

תתחילי שם ותתיעצו.

בהצלחה🤎

את האם?משה

אני לא מכיר את הילדה. כמה שנים היא בקושי שלה? יכול להיות שעדיף בית מאזן פחות דתי ובלבד שיהיה ושתישאר איתנו.

כן אני האמא של הילדהצמאה

תודה רבה על התשובות

התחברתי

ונמשיך

מכאן.

המצב הוא כבר שנתיים בירידה

אנחנו מלווים ב"ה עם כמה אנשי מקצוע ומחפשים את דרכנו

ומתפללים

אולי ניורופידבק?אנונימי (2)

יש לנו נסיון טוב עם זה. איפה הלכתם?אנונימי (3)

אפשר לקבל את זה דרך הקופהאנונימי (2)

בהפנייה של פסיכיאטר..

אני יודעת שעושים את זה בכל מיני בתי חולים פסיכיאטרים במחלקות (איפה שמקבלים גם טיפול פסיכולוגים) בלי שום קשר למחלקות של האישפוז.

ויש גם באופן פרטי.

הבנתי בשפרטים טיפול אחד עולה באזור ה500₪+ ומומלץ לעשות בהתחלה כמעט כל יום.

מנסיון עוזר מאוד.

וואלה. קיבלתם דרך הקופה?אנונימי (3)

אנחנו על פרטי. יקר פחד אבל עושה את העבודה..

כןאנונימי (2)

צריך סבלנות, אבל אפשרי דרך פסיכיאטר מהקופה.. פשוט להגיע ולבקש את זה.

באיזה אזור אתם בארץ?

אזור המרכזאנונימי (3)

חילוני.. ועדין גיל בעייתי ההורמונים מתחילים ...כבר לא צעיר

אני מצי לאם לזכור שלפעמים צריך לשחרר קצת כי אחרת מפסידים את הממלכה....

ואסביר: בשלב זה אם היא דתיה יותר או פחות חשוב פחות מאשר לאזן אותה.

נסי לזכור שההבדל בין חינוך דתי לחילוני הוא בהתמודדות עם הקשיים והסתירות.

דתיים מגבילים את החשיפה, חילונים אומרים זה טוב וזה לא.

קחי את הילדה לראות סרט שבי איתה בבית קפה ותסבירי לה שכל אחד חי לפי דרכו.

ו אלוהים לא מעניש על אי אמירת "מודה אני"

-- אב ל3 הקטנה תותחית על - שבחרה את דרכה מגיל קטן...

זה ממש לא האירועחוזרת

בבית מאזן המטרה שהסביבה תהיה כמה שיותר "קבוצת השווים", וגם לאדם מבוגר שחי בסביבה לא הרמטית עדיף בית מאזן (או כל אשפוז / חלופת אשפוז) קרוב להתנהלות היומיומית והשקפת העולם בגלל ששם יוכלו לתת מענה נכון יותר לניואנסינים. ברמה שיש מצבים שפסיכיאטרים ואנשי טיפול אומרים שעדיף לא ללכת לחלופת אשפוז אם היא לא קרובה להשקפת החיים כי יווצר יותר נזק מתועלת...

האם הבת שלך מאובחנת כאדם רגיש מאוד?שוקו.

מה שנקרא S.h.p ? מי שאיבחן אותה מטפל ומכיר את האנשים רגישים מאוד?

אני שואל כי הרבה פעמים מי שנתפס כתופעת דכאון בציבור הכללי, אצל האנשים רגישים מאוד מדובר במנגנון הפעלה קוגנטיבי שונה שיכול להתפס כדכאון, אבל לא כך.

אינני מטפל או מאבחן, אדם פשוט שמתמודד גם עם הנושא מעל חמש שנים אצל אחד מילדי.

בכול מקרה הייתי ממליץ להתייעץ עם דוקטור רותי לקס אישה מופלאה, מטפלת מומחית באנשים רגישים מאוד{יש סרטונים שלה ביוטיוב עם כל הפרטים בקישור הסרטון} אולי היא תוכל לתת לכם עצה בעניין ששאלת.

בהצלחה

אני לא יודע כמה הדכאון ברמה גבוההנפשי תערוג

אבל אני לא בטוח שהוצאה מחוץ מבית היא נכונה בגיל כזה.

אני לא איש מקצוע. אבל ממה שאני רואה המעטפת הביתית הרבה פעמים יכולה להוות עוגן יציב (אם הבית מספיק יציב. לא רק הורים אלא גם אחים וכו')

תוך שילוב טיפול אינטנסיבי יכולים להוות פתרון

(כמובן שלעשות צעדים רק בליווי איש מקצוע)

רשימה של פסיכיאטרים לנוער, אם זה יעזורנחלת

1.דר איריס כהן יבין 0508657657 מודיעין

2.דר גבי הרצנו 0544671164 רעננה

3.דר ינאי גירון פראנק 0507548056

שלושתם טובים

חיבוק ענק♥️המקורית

לא יודעת לעזור אבל בעז"ה שתמצאו את הטיפול שיהיה הכי טוב בשבילה

מה היררכית השיקולים הדתיים מול הטיפול?xmasterxאחרונה

תלוי בדיכאון

היא צעירה בכל מקרה לא הייתי ממהר לשלוח למסגרת כזאת

חיזור "גברי" בחיפוש זוגיות...אנונימי (פותח)

בוקר טוב.

אני מחפש זוגיות בפרק ב', וגם קצת "מהגר" מהחברה החרדית לכיוון דתי תורני יותר/פחות מוגדר.

פעם שעברה הכול התנהל בשידוך, הפעם אני מחפש משהו יותר ספונטני.

נושא שמאתגר, הוא הדינמיקה המצופה מ"גבר" להיות זה ש"מתחיל", מצד אחד זה הטבע שלנו ואדרבה, מצד שני, קצת רגיש שלא להיתפס כמטרידן וכיוצא בזה.

במיוחד עם האווירה היום שבה אם גבר לא מוצא חן בעיני אשה, לפעמים תשדר לו זלזול על כך שבכלל העז לפנות אליה, במקום לתת לו הרגשה טובה על האומץ ואולי אפילו להיות מוחמאת גם אם זה לא מה שהיא מחפשת...

יש לא מעט חומר על זהמשה

לצערי. רובו לא מתאים לפרסום פה בפורום בגלל שהוא מיועד למטרות אחרות מאשר המטרה שלך (פרק ב' נשוי).

זה לא רק שמצופה מגבר להיות מתחיל. זה שאתה גם אדם רגיש (אני משער, לפי זה שאתה כותב פה) ואדם רגיש יש לו עוד מורכבויות חוץ מפרק ב' רגיל.

החשש מובןנעמי28

זה נראה לא קל עם מה שקורה בחוץ.

בחורות איכותיות יעריכו כנות ויוזמה.

רק שים לב שזה מקובל בקהל יעד שלך ולא חריג.

ושאתה לא מצטט קלישאות, לא צריך משפט מחץ, צריך כנות ופשטות.

ולדעת לעמוד בסירוב, זה לא נעים אבל יכול להיות נסבל.

הלב יוצא אליך אחי תקופה קשהxmasterx

מה שנהיה מכל ההיכרויות היום זה מלחיץ.

מצריך ממך הבנה באימוג'ים ועוד כל מיני צרות וניואנסים ב-DM ואפליקציות ורשתות שעוד לפני שמתחילים מתייאשים.

אני מהדור הישן שיצא או פשוט התחיל שיחה על סתם תחומי ענין ואם יצא וזרם ויש כימיה אז טוב ואם לא חיוך ושלום.

בהצלחה

ויותר חשוב מאיך להתחיל זה עם מי יהיה לך מה. גם זה נפגע בדור הזה והפרוגרס שחט אותנו אבל היתה עליה מברית המועצות שאיזנה קצת.

שמור על חיוך וראש למעלה.

תן לברירה הטבעית לנפות, מי שתפנה אליה והיא תייבש או תזלזל אז מה לך ולה.

תכבד את עצמך יכבדו אותך

תפעיל אינטואיציה

תודה למגיבים על ההשתתפות והטיפיםאנונימי (פותח)

משה, אפנה אליך באישי ברשותך בנושא החומרים שהמלצת.

ברוך הבא.משה

אם הכיוון שלך הוא דתי-תורנימתואמת

לא רואה מניעה לחפש אישה בשידוך. (אנחנו התחתנו בשידוך, לפני עשרים שנה, פרק א'. משתייכים לציבור הדתי-תורני)

יש שדכנים בציבור הדתי. לדעתי כדאי מאוד לפנות אליהם, ולא לסמוך על ה"מזל" וגם לא על הכישורים שהגיוני שלא לכל אחד יש אותם.

גם בתור דתי לאומיכינור יהודי

אתה יכול להכיר דרך שדכנים/חברים... לא חייבים בדרך הקשה רק בגלל ששינית השקפה. להכיר דרך מישהו אחר מקובל מאוד בציבור הדתי לאומי. וגם - כשגבר מתחיל עם בחורה בציבור הדתי, זה יכול להיות מרתיע לבחורה.

מעניין, תודה, יש לי קצת רתיעה משדכניםאנונימי (פותח)

כי מרגיש לי ששם צריך להכניס מדי למגרות (אולי בציבור הדתי זה אחרת?).

בכל מקרה, כשמדבר על התחלות, מתכוון גם למקום בו זה מקובל, כמו אפליקציות, מפגשי פו"פ וכו', שאם רוצים לעבור מסמול טוק נחמד ל"קשר רציני", גם שם היוזמה היא יותר של הגבר...

ומה הבעיה בזה שהיוזמה היא של הגבר?אנונימי (3)

ככה זה בטבע

דרך גבר בעלמה.

נשמע שהמקום הגברי שלך לא ברור, אולי כדאי שתיעזר בתכנים של יהונתן קליין.

ומוסיף-אנונימי (3)

תבדוק אם אתה קורא נכון סיטואציות.

להתחיל עם מישהי כשזה מאוד לא שייך יכול להיות הטרדה.

תודה, נראה לי שהבעיה היא הפוכה, שחושש להתחילאנונימי (פותח)

גם כנראה שכן שייך...

אכן מכיר את התכנים של יונתן קליין והוא עוזר, אבל רגיש למקרים שיתברר שלא קראתי "נכון", בסוף כולנו בני אדם, ההרגשה שלי היא שבעבר זה היה פחות מסובך...

נכון!כינור יהודי

השיטה החרדית (כלומר, המסורתית) פחות מסבכת עניינים! זו השיטה שמצאתי שהכי "מאורגנת" על כל ההתנהלות של "הכרות" למטרת הקמת בית.

חולקמשה

שדכן זה נחמד לקשר ראשוני. משם צריך להתקדם למקום אחר ושם צריך לדעת 'טכניקה'.

הרב מאניס פרידמןכינור יהודי

מעודד כשיטה להיעזר בשדכן עד האירוסין. האזנתי לו הרבה והאמת שממש הבנתי את הרציונל. הוא ממש עשה לי סדר בראש לגבי זה.

תכתבי קצת יותרמשה

לא רק שם של בן אדם. גם הגישה ממש.

אוקיכינור יהודי

אנסה לתמצת - (וממליצה מאוד לשמוע את המקור).

מטרת פגישות השידוך אינה "בניית קשר". היא בדיקה. הקשר הישיר, ללא מתווך, טומן בתוכו בורות שיכולות דווקא להפריע. כלומר, בתוך שלב השידוך (ה"היכרות") הוא מדגיש שחשוב לשמור על מרחק רגשי מהצד השני, כדי לשמור על אובייקטיביות. לא לפתח תלות רגשית יותר מידי. בעיקר צריך לזהות פוטנציאל - אם זה מתאים או לא מתאים. כמובן שחשוב מאוד נשיאת חן וכדו, כי לפרוייקט המדהים הזה שנקרא "נישואין" אתה לא רוצה שיהיו דברים שמפריעים. משלב החופה יש 100 אחוז מחויביות כלפי השני, ואתה רוצה למצוא מישהו שזה יזרום כמה שיותר איתו/איתה. לכן בפגישות בודקים כימיה, נשיאת חן ודברים מהותיים שמבררים אחד עם השני.

וכמובן כמובן כמובן כשלב מקדים חשוב מאוד לעשות בירורים לפני כן! לא לברר הכל תוך כדי תנועה. לברר לפני! כדי להבין פוטנציאל כללי ואובייקטיבי. האם זה בנ"א טוב? האם יש את אותה מערכת ערכים? האם סגנון הבית שכל אחד רוצה להקים דומה? וכו וכו.

הוא גם אומר שכשמחפשים פרטנר לנישואין, יש כאלה שמוכנים להתחתן כי הם אוהבים מישהי. אבל עדיף בהרבה להתחתן עם מישהו שמאוהב במוסד הנישואין! שמבין את המחויבות שזה דורש ממנו ומבין ושמבין שנישואין זה פרוייקט נפלא.

משו כזה.

אני חושב שאני מוצא את עצמי חצי מסכים וחצי חולקמשה

כלומר, לצורך בליווי של בני זוג בתהליך ההכירות (לאו דווקא "שדכן") כשהם מוצפים ולפעמים מתביישים לספר מה קורה להם - אני חושב שאני מתחבר ממש. זה קיצוני למשל כשיש בן זוג שחותר למיניות שלא מתאימה או בת זוג שמתעללת רגשית (או הפוך). במקרה כזה מי שנמצא בקשר לא תמיד יודע לספר מה קורה לו ומבט מנוסה מבחוץ צריך להועיל.

אני חושב שצריך גם נשיאת חן וגם מעבר. אחד הדברים האיומים והנוראים זה קשר שמתנהל כמו קשר של ידידים. אצל דוסים זה לא נדיר בכלל וזה אפילו עובד בסדר (כי זורם להם) ואחר כך כשצריך להפעיל עוד חלקים בגוף ובנפש זה... פחות עובד.

הרב מניס פרידמן אדם מיוחד. כתב ספר מיוחדנחלתאחרונה

"לא ביקשתי לבוא לעולם". מומלץ!

יש אלטרנטיבה לשדכניםכינור יהודי

וזה - חברים. גם הם יכולים לחשוב בעבורך על מישהי שהם מכירים. אתה יכול לבקש שיחשבו בשבילך.

לגבי המגירות, לא תמיד יש מנוס... וכמו תמיד, לא משנה המגזר, צריך בעיקר סיעתה דישמיא.

יוזמת הגבר היא היא הדבר הנכון והטבעי! אל תהסס. כמובן, תמיד בעדינות. אם זה בפלטורמות המקובולות כמו אלה שציינת, אז אדרבה ואדרבה. ככל שתהיה יותר גברי (יוזם, תופס אחריות על הקשר, נוכח, משלם עליה, מחזר בעדינות וכדו) זה רק יועיל.

רעיונות טובים, תודהאנונימי (פותח)

אין שלם מלב שבור?אנונימי (פותח)

מזה אומר...?

גדול יהיה הבית הזה האחרון מן הראשוןילדה של אבא

מתוך השברים אנחנו צומחים, והם אלה שבונים אותנו.

כדיoo

להגיע למקום שלם או בדרך לשם

צריך לעבור דרך כאב ושבר

כי הלמידה מתרחשת מתוך ניסוי וטעייה

שוב ושוב

הכאב הוא המחיר שמשלמים

או הטריגר ממנו צומחים

תודה לכן 🙏אנונימי (פותח)

ממש לא כל מה שאמרו לפני, אולי גםאנונימי (3)

ביום יום, אנחנו עוטים עלינו מסכות, שיריונות ומגינים. כדי להגן על הנפש שלנו מפני ריסוק, ולכן כשהיא מתרסקת והלב כולו מתנפץ לרסיסים, נזעקת הזעקה האמיתית "אייכה א-לוהים???" "אייכה לעזאזל???" ואז, הנפש היא באמת אתה. אז הנפש שלך באמת שלמה, כי היא לא מתחפשת... אתה-אתה, וכל הגוף והנפש מתחברים לשלמות אחת גדולה...

ולכן, אין דבר שלם, יותר מלב שבור...

זה בעיקר קלישאתינעמי28

ולא תורה מסיני.

הפירוש הוא כמו שאמרו למעלה.

מהשבר אפשר להגיע למקום שלם יותר.

אבל כשהשבר קורה, נשברים, לא מרגישים שלמים.

ורק כשמעבדים ועובדים נכון עם השבר אפשר לעלות למעלה, לא מעצם השבירה.

משפט לא ברורxmasterxאחרונה

שכל אחד יכול ליצוק לתוכו את המשמעות שנוחה לו

פתח להרבה קלישאות

תפסיקו לדחוף "איש רגיש מאוד" לכל אחדאנונימי (פותח)

לפעמים זה פשוט הפרעת חרדה! ולפעמים זה אפילו לא הפרעה, אלא סתם חרדה. כזו נורמטיבית ותקינה.

שכל אחד יתעסק במה שהוא מומחה לו, ושלא ישליך את האבחנות שלו (בהנחה שהתקבלו מאיש מקצוע) על אחרים.

אף אחד לא דוחף שום דברמשה
  1. כשיש נושא שמפעיל, שווה לבדוק האם האתגר הזה רלוונטי. לפעמים הוא כן, לפעמים הוא לא. קטונתי מלאבחן מישהו.

  2. גם אדם רגיל יכול להחזיק תועלת מניהול רגשי. כלים לניהול חרדה (או הצפה) נכונים תמיד. גם אצל אדם שבדרך כלל אין אצלו הצפה אבל משהו מסויים מפעיל אותו.

מי שכותב פה כנראה מזהה את עצמו כאיש רגיש מאודהמקורית

איפה ראית שדוחפים את זה למישהו?

אגב אני מסכימה עם זה לענ"ד הלא מקצועית בעליל, ומנסיוני, שהרגישות היא ברובה תולדה של חרדה

זה דווקא אופטימי בעיניי, יש דרך לטפל בזה

מה זה משנה מה השם של זה ? אגב, אין אבחון היום להפרעה של "רגישות גבוהה"

אני גם חושב ככהמשה

ולהערכתי גם חלק מההפרעות של "קשב וריכוז" אצל חלק מהאנשים הם תולדות של דברים בסגנון חרדה. אם אני חרד ממשהו אני מנתק את עצמי ממנו או מוצף.

מסכימה בתור נשואה לקש"רהמקורית

יש בזה קשר לחרדה וגם קראתי על זה האמת

מהנסיון הדל שלימשה

על עצמי בעיקר אבל לא רק. כשעושים עבודה להפחתת החרדה בנושא מסויים, היכולת לפעול בו גדלה דרמטית והתסמינים של הצפה וניתוק יורדים.

בהחלט. רק שזה דורשהמקורית

איפה לא דוחפים?אנונימי (פותח)

יש דרך לטפל בבעיה שיודעים מה היא, אבל אם אדם מוסלל למקום אחר ולא הולך לטיפול שבאמת רלוונטי לו אז אין פה אופטימיות אלא תקיעה של האדם במקום לא שלו.

ל"רגישות גבוהה" אין טיפול. לחרדה כן.

ניהול רגשות זה טוב ובריא, וגם לא מספיק למי שהבעיה שלו היא אחרת.

כשאדם לומד שהוא אר"מ ואז מחפש קצת ללמוד על זה ומבין שזה פשוט איך שהוא בנוי אז אין לו איך לצאת מהמצב האמיתי שלו. והוא בכלל לא אר"מ.

האמת, נתקלתי בזה רק בפורוםנעמי28

כאן באמת על כל מורכבות רגשית מפנים לפורום הזה.

כי הוא נהיה פורום דיבור רגשות, לא בהכרח אנשים רגישים מאוד.

מעולם לא כתבתי על מישהו שהוא אר"ממשה

הצעתי לבדוק. להתעניין. שתדע שיש דבר כזה.

ויש טיפול ל"רגישות גבוהה". בטח שיש. גם אם הוא לא קסם. עובדים עם המערכת ומכבדים אותה. אם יש חרדה אז אפשר לטפל בחרדה. ואם אני רגיש למשהו אז זה בסדר להפחית את המינון שלו בחיים שלי.

אין פורום להפרעות מצב רוחאריק מהדרום

אז אני כותב כאן.

אפשר לשאול מה זה אומר הפרעות מצב רוח?המקורית

זו אבחנה רשמית או חוסה תחת אבחנה אחרת?

בטח שזו אבחנה רשמיתאריק מהדרום

נכוןנעמי28

דבר ראשון לצאת מנקודת הנחה שלכל אדם יש עולם פנימי, רגשות, התמודדויות, דפוסים, וטראומות (גם קטנות) מילדות.

לכולם.

אולי יוצאים מנקודת הנחה שלשאר העולם החיים זורמים ומושלמים אולי אפילו בהשפעת הרשתות החברתיות וחוסר דיבור עמוק על רגשות מביאות אותנו להסקת מסקנה של מי שמרגיש רגשות הוא אדם רגיש מאוד.

אדם הוא דבר שמרגיש רגשות, בעוצמות גבוהות, זה הקונספט. אם זה מביא לחוסר תפקוד אפשר לטפל בזה, אבל יש המון סיבות יותר נפוצות מרגישות גבוה.

בשאלון גם יצאתי אדם רגיש מאוד אבל אני סקפטית, כמעט כולם יצאו מעצם היותם אנשים עם רגשות.

לא סתם זה לא משמש כמונח קליני.

הוא קצת כוללני מדי ואם נסתכל לעומק בניתוח פסיכולוגי, אני מניחה שימצאו אצל הרבה מהמוגדרים גורמים אחרים וטראומות ילדות ולא רק רגישות מולדת.

ואבל אם זה עוזר למישהו, למה לא?

למשלנעמי28

אני מתמודדת עם ריצוי מילדות, יש לי חוש לדקויות ואומנות, רעש גבוה ואורות חזקים לא נעימים לי ומטרידים אותי (יש מישהו מעל 30 שלא?)

והנה כבר יצאתי רגישה מאוד בשאלון.

אני יודעת טוב מאוד אחרי טיפול פסיכולוגי מה גרם לדפוס הריצוי שלי.

התנאים בבית, אמא שלי שמרצה בעצמה, בקיצור אם הייתי נולדת למשפחה אחרת יתכן שלא הייתי מרצה, זה לא מולד.

הבעיה היחידה בהגדרה שהיא עלולה לתת מענה שטחי למשהו מורכב יותר.

אני לא חושב שזה עוזראנונימי (פותח)

כשגורמים לאדם בריא ורגיל לתהות אם הוא בכלל איש רגיש מאוד או אישה רגישה מאוד אז לא עושים איתם חסד, להיפך.

וכשגורמים לאדם שיש לו בעיה אמיתית, עם שם קליני מוגדר, לחשוב שהוא בסך הכל איש רגיש מאוד או אישה רגישה מאוד אז גורמים להם בפועל לא לחפש את הטיפול שהם צריכים.

יכול להיותנעמי28

יש מקרים שזה עוזר בעיקר לאנשים רגישים מאוד בצורה מולדת ללא סיבה סביבתית בהכרח (מכירה ילדה כזאת במציאות)

ויש מקרים שזה נותן הגדרה שיטחית ולא נכונה ובכך מונע מענה נכון.

יש מקרים של שילוב.

מה יותר? כנראה המקרה השני.

הרבה יותר נדיר להיוולד כזה מאשר לחטוף שריטה רצינית מההורים.

בהרבה מקרים הטיפול דומה, אבל המודעות לגורם חשובה והיא חלק חשוב מהטיפול.

אני חושב שאתה טועהמשה

זה בסדר שיש בעיה קלינית וצריך לחפש אותה. אבל גם אם נתנו לבן אדם מענה לזה שהוא מוצף עכשיו ושלא יהיה חסר אונים מול הצפה, הרווחנו.

הייתי אומר אפילו יותר מזה - אם מנקזים את ההצפות, אפשר ללכת לאיש מקצוע ולקבל מענה לשורש.

להיות מוצף ולהיות אר"מ זה דברים שונים לגמריאנונימי (פותח)

אין שום מענה בלהגיד/להסליל/לדחוף לאדם שהוא אר"מ כאשר הוא לא. זה מצמצם את מרחב האפשרויות ולא מגדיל אותו.

זה כמו להגיד לאדם שסובל מביטחון עצמי נמוך שהוא פשוט אדם מופנם. לא הועלת לו. תקעת אותו.

אתה מבלבל פה בין שני דברים שוניםמשה

בין פיתרון לבעיה הספציפית, לבין החותמת הכוללת. אני לא חושב שרצים פה להחתים אנשים על אר"מ.

אני חושבת שעם המודעות הגואה בענייניהמקורית

טיפולים בשנים האחרונות קשה לי להאמין שאנשים לא ידעו לחפש מענה לבעיה

ואני מקווה שרוב האנשים לא נסמכים על אבחנת פורומים, וגם - שרוב האנשים רוצים חיים טובים מאושרים ובריאים

ומי שלא מתאים לו להתמודד עם מה שכרוך בלהגיע לשם - כנראה יסתפק בהגדרה ובקבלה עצמית, לא משנה ץחת איזו כותרת ומי שנחוש לעזור לעצמו (ואני ביניהם) - ייצא מגבולות ההגדרה ויתקדם עם זה הלאה

אני לא מאובן בשום צורהרוכב שמים

אני מוצא את עצמי מזדהה עם כל מיני קשיים שעולים כאן בפורום (ועם חלק ממש לא) אז אני קורא וכותב.

אני אר"מ? אולי, לי זה לא כל כך משנה

חחחח יפה מאודxmasterxאחרונה

דף. ועט. ותמרות עשן.יהודי שואף לטוב

אני: שלום.

גם אני: מה שלומך?

אני: סבבה.

גם אני: מה שלומך??

אני: נו באמת, מה אתה רוצה?

גם אני: מה שלומך??

אני: שאלה טובה. צריך לחשוב.

גם אני: נו?

אני: מה שלומי? וואלה באמת שאין לי מושג. לא דיברתי איתי הרבה זמן.

גם אני: אולי באמת כדאי שתדבר איתך.

אני: צודק. מחר

גם אני: היום. עכשיו.

אני: טוווב. בסססדר.

גם אני: יופי.

אני: ...

גם אני: נו?

אני: אין לי נושא שיחה משותף איתי. לא דיברני שנים.

גם אני: פשוט תדברו. על החיים, על העולם, על החלומות, על המרגש. ככה מתחיל קשר.

אני: אבל אני לא יודע אנגלית.

גם אני: מה קשור?

אני: באיזו שפה לדבר איתי? אין לני שום שפה משותפת.

גם אני: אולי תכתוב לך. מקסימום טראנסלייט יתרגם.

דף. עט.

הוא מסתכל עלי. אני מסתכל עליו.

דף. ועט. ותמרות עשן.

מרגיש (אירוני. חושב. יודע. עובדה.) שהכל עובר לידי.

טוב. כמעט הכל. אבל ממש כמעט הכל.

הייתי רוצה לחוות יותר את החיים.

לא מבקש לבכות מכל דבר.

או להתפוצץ מכעס.

לא מבול. לא שיטפון גועש.

נחל נובע, עם מפלונים, בריכות, ציפורים וצחקוק ילדים משחקים.

פשוט להרגיש. גם דברים שנראה לי שלאחרים פשוט להרגיש.

שחוויה תשאיר גם הרגשה, ולא רק זכרון.

שקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו.

לא לעשות הכל רק כי צריך וכי נכון.

גם כי רצון.

עדיין, שהמוח יהיה שליט על הלב.

אבל שיהיה לב.

אחרת גם המוח חסר.

בלי לב זה לא רק מום.

בלי לב אין חיים.

כלוחם, אם הייתי נשרט קצת מהמלחמה, היה לי בזה קצת משהו חיובי. כי דרך החרך של השריטה הייתי יכול להציץ ולראות אותי.

איך מפתחים עולם פנימי?

איך מפתחים רגש?

יודע שהפורום כאן הוא ההפך ממני. אבל אולי דווקא אנשים שחיים עם מוזיקה רועשת ובלתי פוסקת יכולים להבין מה זה לחיות בשקט כמעט מוחלט.

לא רוצה תזמורת קקופוניה.

רוצה חליל צד, קלרינט או מפוחית.

או לפחות לדעת לשרוק יפה.

אז בעצם באת לפהמשה

כדי ללמוד את מה שיש לנו להציע, בעוד שאנחנו תופסים את זה כקושי ואתגר?

אבל זו הנורמה בעינייהמקורית

תחשוב איזה קשה זה לחיות תחושות שחווית כל הזמן

בחרדה זה מאוד מורגש וזה קשה ממש, מנסיון.

אני חושבת שזה המצב התקין. חווים רגש, והוא הופך לזכרון. נעים יותר או פחות אבל זכרון.

בחוויות חיוביות זה אחרת וזה אפילו מיטיב עם החיים שלנו. תחשוב שנגיד עסקת בנתינה שמילאה אותך ברגש חיובי. אם הרגש הזה לא יהםוך לזיכרון, אולי לא נרצה לממש אותו שוב כי אנחנו חווים אותו כל הזמן גם בלי לעשות כלום

בזוגיות לדעתי זה הכרחי שרגש יהפוך לזכרון במובן הטוב. כי צריך להשקיע בה כל הזמן כדי לחוות אותה כדבר טוב וזה מצמיח

בקטע הפחות חיובי - אם נחווה כל הזמן רגש מתקופה קשה שהייתה, לא נצליח לחיות בשלום לעולם

דווקא נראה לי שאתה בסדר

מבין שהצפה זה קשה. לא מחפש אותה.יהודי שואף לטוב

מחפש קצת מים במדבר.

מה המים האלה בעצם?המקורית

תן דוגמה מוחשית כי לא בטוחה שהבנתי

להרגיש.יהודי שואף לטוב

זה משהו שאין לי מספיק כדי לתאר אותו.

אבל שהדברים יעברו אצלי ולא לידי.

אולי אתה מתכוון ל- להיות נוכחהמקורית

ולדעתי זה דבר שונה

לנכוח בסיטואציה ולא להיות מנותק ממנה רגשית.

בשביל זה צריך להבין מה מטרגר אותך, אם בכלל. לפעמים זה נובע מהרגלים לקויים שלנו כמו גלילה אינסופית בטלפון, שנח לברוח אליה.. לפעמים זה גולש לנו גם לדברים אחרים, מרוב שאנחנו רגילים "למקבל" (אגב, אני שמתי לב על עצמי שלפעמים רק הנוכחות של הטלפון מפריעה לי לנכוח. לפעמים צריך להעיף אותו רגע הצידה ולנוח ממנו. גם רבע שעה בתור התחלה - עושה פלאים)

אם זה הכיוון, מציעה לתרגל ולקרוא על מיינדפולס, לעשות דברים לאט, להתחיל מלהחליט שאתה מתרכז במשו במשך 5 דקות ואז לעלות כדי להתרגל. לתרגל הקשבה - לשמוע שיר כשאתה מרוכז רק בו. ידיים פנויות. קריאת ספר.

אם המוקד הוא חרדה אז יכול לעזור לעשות פעולות רפטטיביות (שחוזרות על עצמן) שדורשות ריכוז- הרכבה של פאזל, כתיבה של אותו משפט מס פעמים, אם אתה בעניין אז הכנת עוגיות למשל, אוריגמי, הרכבה של לגו/ וואטבר שמדבר אליך, הכמות וההכנה שהיא מדויקת וחוזרת על עצמה דורשות ריכוז, אפשר וכדאי גם פעילות גופנית שתורמת רבות לעניין ומרגיעה את המערכת, וכמובן - אם מתאים- נבירה עצמית. אפשר גם דרך טיפול - מחשבה על - ממה אתה בורח. מה כואב שם שאתה מתורגל כבר להסיח את דעתך במשו אחר כדי לא להרגיש

הכל כיוונים שאני עושה ועשיתי בעבר כדי להגביר נוכחות

תודהיהודי שואף לטובאחרונה

אחשוב

תנסה לחזור אחורהנעמי28

היית ככה כילד?

מה סגר אותך? רגשות היה אסור? מעיד על חולשה? סביבה גברית מאוד? נתקלת בחוסר הכלה של רגשות? חוויה מסוימת שהבנת שעדיף לך להדחיק רגשות?

יכולות להיות המון סיבות.

נסה למצוא חוויה/ות מהילדות שגרמו לך לבחור בהדחקה.

ונסה גם לעצור.

אם החיים שלך במרוצה, תמיד ליד מישהו או בעבודה כדי לא להישאר עם עצמך,

נסה ליזום יותר רגעים כאלה עם עצמך, גם אם לא יהיה שם איזו תבונה עמוקה, פשוט להפסיק לברוח.