באיזה כלי את מתניידת?

אני גיליתי שאני מעדיף הרבה פעמים אוטובוס על פני נהיגה. זה אמנם לוקח פי 2 זמן אבל הזמן הזה שלי. עדיף לי שעה וחצי מנוחה על 427 על פני 50 דקות עבודה מאומצת ואינטנסיבית בכביש.

ואת לא מקולקלת. את פשוט מוצפת ואלו הדרישות של הנפש שלך.

יש לנו הסעה בעבודה ובפעמים שנסעתי עליה באמת היה לי פחות קשה. אבל לפעמים גם מהעבודה בא לי לברוח אז כשיש לי רכב אני פחות מוגבלת

אבל קטע מצחיק- כשאין לי ברירה אלא לחכות להסעה, אני פחות לחוצה ללכת😵‍💫

מה זה הדבר הזה? 

כלומר מעבר לצורך ב"מעברים", הנהיגה היא דבר אינטנסיבי בפני עצמו?

(שוב, מנסיון)

אני מפרק הרבה מהדברים שצריכים עיבוד על גבי המקלדת. זה קורה בעבודה מול מחשב, זה קורה בנסיעות בעל פה או מול הסלולרי, וזה קורה גם  בהליכות ברגל שאני נותן למחשבות לרוץ ומפרק דברים עם שכל. זה לוקח זמן, זה בא על חשבון הכל בערך אבל בלי זה אני לא מתפקד ועם זה אני מרוכז ומתפקד והכל.

יש לי עוד כלים. אם תרצי אפשר

אשמח לעוד כלים

כתבתי על מלא כלים פה בפורום. יותר מאוחר אני ארכז כמה. בגדול הבסיס זה שהגוף הוא חבר ולא אוייב. ומשם מתקדמים הלאה.

אם את מאזור ירושלים יש ספציפית מישהי שמכירה רגישים ומלמדת נשים את הדברים האלה. אסור לפרסם פה אבל באישי אפשר.

מעברים הם אתגר לכל אחד בעולם, ויש בהם קושי כי הם דורשים מאיתנו 'לפרוץ' משהו בתוכנו.

והאמת, שזה לא נוגע רק לבני אדם, זה נוגע לכל כך הרבה ברואים בטבע.

החל מתהליך המעבר שעובר הנבט עד שפורץ את הקליפה הקשה של זרע, הפריצה של הניצן מתוך האדמה או מתוך קליפת הגזע הקשה, בקיעה של אפרוח מביצה ופרפר מגולם ועוד לפני כשהוא זחל המתגלם. עבור בבקיעת המים מהסלע כמעיין, והשטף הראשוני של נחלי המדבר שסוחפים בלי שאלה... ועד לשמש שאומרים שהסיבה שהשמיים אדומים ברגע הזריחה כשהשמש מפציעה, כי קשה יציאת חמה מנרתיקה וזה כמו פצע אדום... וזה קורה כל יום.. וגם לקראת שקיעה יש תהליך דומה של מעבר שהיא מפציעה למקום אחר...

ועם כל הקושי הזה, כמה חסד יש בבריאה..

שהכל קורה בהדרגה ובתהליכיות כזו שמאפשרת חיים הרמוניים ומאוזנים בעולם.

מסבירים גם שההדרגה בזריחה ובשקיעה היא עבורנו, שנתרגל לאט לאט לאור ולהעדרו, ושזה לא יקרה בבת אחת והמעבר הקיצוני חלילה יזיק.

למה כתבתי את כל זה?

כדי שתביני שקלקול לא שייך לכאן. זה טבעי שיהיה קושי.

ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באדם רגיש מאוד, שמעברים דורשים יותר, ועלולים להציף יותר.

איך להקל ?

קודם כל, להזכיר לעצמך שזה טבעי ולהחזיק מחשבות טובות ואוהבות עלייך.

ברמה המעשית, לנסות לייצר לך במידת האפשר מרחבי זמן מעבר בין דבר לדבר, כזה שימלא אותך בהרגשה של יציבות וביטחון . בין אם זה לקחת כמה דקות שאת עם עצמך ועושה משהו שנותן לך עוגן (נשימות טובות, לשמוע מוזיקה מרגיעה, לכתוב קצת, לשבת עם כוס שתיה שעושה לך טוב, לאכול משהו קטן שמרגיע, להריח בושם נעים, להדליק נר, להתפלל וכדו'..) , או לתכנן מה יקרה אחרי המשימה שתעשי במידה וזה לא אפשרי לפני בגלל לחץ זמן. למשל, לבקש 'זמן אמא' לתת יחס ראשוני לילדים, לבקש זמן להיות בהטענה עבורך כדי שתחזרי שמחה ועם כוחות.

פתאום עולה בי רעיון, אולי אפילו להפוך את זה למשהו משפחתי. לחשוב יחד כמשפחה מה כל אחד צריך ברגע של מעברים כאלו. יש מצב שתגלי שהם זקוקים למשהו מסויים ממך, ולאו דווקא מה שאת חושבת ונותן לך תחושה של עומס והצפה.. ואולי זה אפילו דבר כזה שיהיה לך קל לתת להם.

כי יש מי שאולי זקוק לחיבוק ומבט בעיניים, ויש מי שרוצה להיות לבד ולנוח, או לשחק או לאכול ולשתות..

בכללי, חושבת שככה תדעו מה עוזר לכל אחד להתמודד טוב יותר ולהתמלא, וגם הם ידעו למה את זקוקה ומתי תוכלי להיות איתם. ככה שומרים על כוחות ואנרגיה טובה וגם מתחזקים יחד במעברים.

זה בהחלט משו משפחתי ובעלי מגויס לצורך שלי במלוא מובן המילה. ב״ה.

אבל זה עולה אצלי עכשיו בגלל הרצון להריון נוסף. לא בטוחה שאצליח להכיל את זה לצערי. כלומר, אולי כן, אבל עם מחיר לא פשוט. כבר עברתי הריונות אבל נשארתי עם חוויה לא טובה של דכדוך/ דכאון אחריהם כי כל שיבוש ממה שאני רגילה אליו מכבה אותי והם כוללים שמירה והגבלות פיזיות ולהפסיק לעבוד תקופה, ואז להתרגל ליצור קטן אחרי שעבר זמן מהפעם האחרונה ביחד עם מי שכבר פה ואז לחזור לעבודה עם עומס של +1 וזה נראה לי ככ קשה,על גבול הבלתי אפשרי,  כשסביבי אנשים פשוט עושים את זה 

זו אחריות גדולה בעיניי לתת עצה בנושאים כאלו, זה עסקי נפשות ונשמות... וחושבת שאולי תהיה לך תועלת גדולה יותר בעניין בייעוץ ושיח במקום ובמרחב נכון ועם אדם שאת סומכת עליו.

אני לא יודעת אם יש לי מה לתת מעבר לזה בבמה הפומבית, חוץ מלחזק באמונה שעם הניסיון, והמסירות וההתעלות, בא גם טוב וכוחות אליו.. ולהתפלל על הכל.

מתפללת איתך ומחזקת בדרך ובמציאת המקום שיתן מענה מדוייק עבורך. ❤️

כמוני ולא מבינים את ההתמודדות אז זה פחות רלוונטי🫤

תודה בכל אופן! 

טיפים טכניים למעברים

1. אם אפשר לעצור באמצע (נגיד לאכול משהו קטן/ לכתוב לך הצלחות או תודות) במיוחד אחרי יום עבודה שלם 

2. לעקוב שאת שותה מספיק במהלך היום 

3.במעברים גדולים בעיקר להתכונן למעבר מראש (נגיד אני עכשיו בחודש שביעי וכבר חודשיים חושבת על הלידה והתקופה אחריה מה יהיה לי טוב איך ולמה אני יכולה להתכונן מראש...)

מקריאת ההתכתבות נשמע לי שיש משהו יותר גדול בפנים שאולי כדאי לטפל בו בטיפול מתאים סביב ההריון והלידה זה זמן שהוא לא פשוט להרבה נשים ולא רק לרגישות(וגם לגברים) 

שאת אדם שצרחך לעכל כל דבר.

אני מכירה לא מעט נשים כמוך.

לכל אחת יש את הדרך שלה להתמודד.

לקחת ולקבל עזרה, מאד עזרה להרבה.

וזמן עיכול למחשבה, עיבוד של חוויות מאד נצרך. ולך כנראה במיוחד , אולי בגלל זה בברסלב יש את ההתבודדות היומית.

(יכולה להעיד שמאז שהתחלתי התבודדות יומית, יש לי יותר כלים וכוח לעבור ימים עם הרבה שינויים)

בהכל אבל

זמן העיבוד שלי תלוי בחוויה, אבל תמיד אני צריכה לעבד

גם אני עושה התבודדות אבל אולי לא מספיק

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.