אבל אתם צריכים יותר להשגיח

ממש לא משאירה ילד המרפסת ללא השגחה (אצלי הייתה פעם שעלו על כסא במרפסת. עשינו סורגים ואנחנו יודעים לא לתת להם להיות במרפסת בלי מאה עיניים). כנל במקומות ציבוריים. לא לחשוב שהוא מבין השלכות שאתם מבינים, הוא ילד, לא מבוגר.

אפשר להסביר וצריך להסביר, אבל האחריות היא שלכם.

אם החוויה שלך מההורות היא קשה, אז תדעי שזה דבר שכיח, אבל בסוף בסוף אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לסיטואציה.

היית בהדרכת הורים כבר? 

והאחריות היא יותר שלכם לדעתי להשגיח ולא לצפות שיבינו מעצמם

אפשר וכדאי לעשות הטרמה. למשל לפני שהולכים למקום בחוץ, לא להתרחק מאבא ואמא, וגם לא לתת להם להסתובב לבד כמובן

כמו קפיצה ממדרגה גבוהה או חיתוך בסכין. ואפילו ללכת לאיבוד בקניון.

ילדים צריכים לפעמים ללמוד דרך המציאות.

גם אם זה אומר לבקר בטרם.

אבל יש סכנות שהם בל יעבור. כמו התקרבות לגדר במרפסת במיוחד אם זה לא הבית שלכם והילד לא מכיר את הגובה של זה.

במקרה כזה לוודא נעילה של דלת המרפסת שילד לא יכול לצאת לבד. ואם את שם מפטפטת אז כן לשים לב מה קורה.

אם זה בבית שלכם. אז להסביר על הגובה, לתת לו להרגיש ולהיבהל מעצמו מה קורה אילו.

לגבי כביש יש הבדל בין כביש סואן לבין רחוב צדדי שמוביל בעיקר לחניה..

הלימוד צריך להיעשות במקומות פחות מסוכנים.

זה גיל של שובבות בלי מחשבה,

מעודדת שזה ממש משתפר בהמשך.

מהניסיון שלי כשאומרים להם איך כן אפשר, ולא רק מה לא עושים, זה יותר עוזר.

למשל ילד רץ לאבא שלו, אפשר לתת לו לרוץ עד פתח הקניון ולאסור עליו לצאת מהמבנה.

הדבר הכי גרוע שיקרה שהוא איכשהו ילך לאיבוד בתוך הקניון.

בנוסף, נתת כמה דוגמאות שבהם הילד לא רצה לעשות את המעשה האסור, הוא רצה לעשות משהו לגיטימי ואת רואה את הסכנה שבמעשה.

למשל ילד רוצה לראות את אבא מתפלל, זה נהדר!

שום פליק לא יעזור לו כי הוא לא מבין מה הקשר בין הרצון הטוב שלו, לעונש שהיה מקבל.

במקום זה, תסבירי לו שהוא רצה לעשות משהו טוב, אבל מה היה עלול לקרות אם היה מתכופף מעבר למעקה? סכנה!

אתה רוצה ליפול? לא.

אתה רוצה לראות את אבא בלי ליפול? כן.

אז בוא נחשוב איך אפשר לראות את אבא בלי ליפול.

אחרי שמוצאים פתרון חלופי והילד יותר רגוע ופחות בהתנגדות, מסבירים שוב שהמעשה ההוא היה מסוכן.

אצלנו למשל אנחנו מרשים לטפס על הסולם מדרגות ולשבת למעלה, כי לא משנה איפה פותחים אותו, עצם הפתיחה מרחיקה מאוד מהמעקה.

ככה אני גם מרשה לו להסתכל כשאני מבשלת/ מטגנת. הוא נמצא במקום גבוה ומוגן ולא יכול להתקרב למקום הסכנה, כי הרגליים של הסולם לא מאפשרות לקרב אותו עוד.

לגבי המסעדה למשל, שואלים את הילד, למה רצת?

כנראה שיענה כי רציתי להגיע לאבא?

התרגשת שהוא צריך כבר להגיע? כן.

נכון זה מאוד מרגש, גם אני הייתי רוצה כבר לראות אותו. תני שניה למסר לחלחל..

ואז אפשר לומר, אתה יודע שאמא נבהלה שרצת? אתה יודע למה?

אתה יודע שאם יוצאים החוצה אפשר ללכת לאיבוד?

איך מרגיש ילד שהולך לאיבוד?

אתה יודע מה אני הייתי מרגישה אם היית הולך לאיבוד?

זה טוב או לא טוב ללכת לאיבוד?

תני לו להפנים לבד את תוצאות המעשה הלא רצויות.

אחרי שיש הפנמה שהרצון שלו היה חיובי בעיקרון, והפתרון שהוא מצא היה עלול להוביל לתוצאה מסוכנת, אז לחשוב על פתרון חלופי.

אולי אם היה מבקש רשות, מלכתחילה היית מרשה לו לחכות לאבא ליד השומר במקום שהוא יכול לתצפת על הבחוץ בלי לצאת.

ואז גם הרצון שלו להקדים לראות את אבא היה מתממש וגם לא היה מסוכן.

אחרי שהוא מפנים וקולט את העיקרון וכבר לא בהתנגדות, לחזור על כך שלצאת לבד ממבנה במקום שלא מכירים  בלי מבוגר משגיח זה מסוכן.

זכור לי שכבר שיתפת כמה פעמים שאחד התאומים מאתגר יחסית, ושגם במסגרות החינוכיות שמו לב לזה.

חשבתם לקחת אותו לאבחון מקיף? ברגע שיודעים מה הקושי, אפשר לטפל בו בהתאם, ולמנוע את הסכנות שהוא מגיע אליהן בצורה מותאמת אליו.

(ובאופן אישי אני לא חושבת שזה לגמרי תואם גיל... אז נראה לי שכדאי באמת לבדוק את זה)

ובינתיים, חיבוק על החוויה הקשה שחווית!

ע"י פסיכולוג?

יש שם את כל אנשי המקצוע שצריך בשביל אבחון כזה.

זה תהליך ארוך... תתחילי בתור לרופא הילדים, תעלי את כל התהיות והחששות שיש לך עליו, ותבקשי שיפנה אותך לאבחון כולל.

בהצלחה!!

כשאחד מסכן את עצמו והשני נשאר לשבת?

נורא מלחיץ אותי שהשארתי אחד תוך כדי מרוצה! קשה לחשוב על הדברים בכזו דרמה ולחץ.

לק"י

ותשימי עליו 1000 עיניים שלא יקום או אפילו תניחי עליו יד, שלא יקום פתאום.

ובהליכה בחוץ ליד כבישים לתת לו יד. לא לסמוך עליו (הבת שלי פעמיים ברחה לי לכביש בגיל קצת יותר צעיר, ולמדתי לא לסמוך עליה. עכשיו כבר אפשר).

כשאת יודעת שהילד מסכן את עצמו, את יכולה להערך מראש אחרת ולהבין שיציאה איתו יכולה לכלול סיטואציות של חירום, ואולי כדאי להמעיט ביציאות כשאין מבוגר שצמוד רק אליו.

גם אני חוויתי 2 ילדים שסיכנו את עצמם, אחד עד גיל 3 ואחד עד גיל מאוחר יותר (אולי גיל 6)

עם הילד הראשון קלטתי את הבעיה אחרי שרצתי אחריו מרחק גדול לאורך חוף הים והשארתי ילד אחר במים (גדול ואחראי אבל בגיל שעדין צריך השגחה)

אחרי האירוע הזה הבנתי שכדאי לצמצם יציאות ולהיערך מראש ביציאה להשגחה צמודה ולא להגיע למצבי חירום 

אם כן אז זה לא כזה נורא.

כדאי להסביר לו שלפעמים במצבים של סכנה אמא חייבת לרוץ אבל תמיד היא תחזור מהר ולא לזוז מהמקום שהיא משאירה אותו.

כדאי לתת לו איזה תפקיד כמו לשמור על התיק/ שולחן או משהו כזה,

מחקרים מראים שילדים שיש להם תפקיד ואחריות בעת אירוע חירום מפתחים פחות טראומה מהאירוע.

קרה לי פעם בטיול בטבע שילד הלך לאיבוד והייתי צריכה לחפש מהר, השארתי את הקטנים לשמור על העץ, לקחתי את הכף יד שלהם ואמרתי להם שהתפקיד שלהם לוודא שהעץ לא זז.

אחרי כמה דקות חזרתי עם הילד האובד ומצאתי אותם בדיוק במקום שהשארתי מחזיקים באדיקות את העץ..

רק באוטו אחד הילדים שאל למה היה צריך להחזיק את העץ הרי הוא לא יכול לזוז..

בזמן המתנה עם ילד שובב, כדאי לקחת בחשבון שהוא מסתקרן ומאבד את השיקול דעת. כדאי להעסיק אותו באופן יזום.

למשל במסעדה, לחפש כמה שיותר דברים בצבע כחול, אם זה בחוץ, אז למצוא כמה שיותר צורות בעננים. אפשר גם לשחק משהו עם הידיים הקווה קווה או אבן ג'וק.

אפשר לשחק מה חסר בגננו הנחמד עם כל מיני חפצים שיש על השולחן או בתיק.

אם הוא ילד פעלתן בנוסף לכל, אז אפשר לתת לו משימות יזומות שדורשות תזוזה,

כמו ללכת הליכת צפרדע עד הקיר וחזרה.

לשבת על הכסא ולקפוץ לרצפה עם שתי רגליים צמודות או לקפוץ ולמחוא כף מאחורי הגב בו זמנית.

ואם אנשים מסתכלים עליכם מוזר, יום טוב שיהיה להם. עדיף ככה מלרדוף ולכעוס ושנהרס הערב.

(ובמאמר מוסגר כדאי לשקול אם יציאה למסעדה היא בילוי מותאם לילדים בשלב הזה..אולי עדיף להזמין את האוכל לבחוץ לפארק שיש להם איפה לפרוק אנרגיות)

יש להם קושי בהבנת סכנות.

נשלל קושי בקשב וריכוז?

לצערי לא תמיד האבחון מספיק מקיף.

אנחנו לא ראינו לא רופא התפתחותי ולא פסיכולוג, אלא רק 2 מאבחנות פרא רפואיות.

מאוד יכול להיות שזה תלוי בקופה או תלוי בשאלון שמילאנו

אבל כן ממליצה להיות עם אצבע על הדופק בהקשר לזה

(ובדיעבד אם הייתי יודעת איך זה מתנהל הייתי מתעקשת מראש על דברים שהיה חשוב לי שישימו לב ולא סומכת רק על המערכת..)

לא רציתי לדחוק יותר מדי בפותחת, אבל באמת חשוב לעשות אבחון מקיף אצל פסיכולוג ורופא התפתחות/נוירולוג התפתחות ולפעמים גם אצל פסיכיאטר. וחשוב גם להציג את כל החשדות שיש כדי לקבל תמונה מלאה.

מהניסיון שלנו בהתפתחות הילד בקופה מקבלים את המענה הכי רחב ומקצועי, אבל שוב - לשוב להציג את התמונה המלאה ולמלא את השאלונים הנכונים.

הוא לא מתייחס לבעיות אחרות

כדאי לגשת לאבחון הזה אם יש חשד (שלכם או של המסגרת) להפרעת תקשורת

לא בטוח שרלוונטי לך

תבדקי אם התגובות שלך למעשים שאסור לעשות הם לרוב מתוך בהלה, חוסר אונים או נוקשות, או שכן יש הבדל בתגובות שלך בין מעשה שיש בתוכו סכנה לבין חציית גבול אחרת.

כשאני נבהלת ומגיבה בחומרה גם למעשים לא מסוכנים וגם למסוכנים כמעט באותה מידה, הילד לא תמיד מפנים את הרצינות שבסכנה כי הוא כבר רגיל לתגובות כאלה גם אם הן  לא קשורות לנזק כלפיו.

את יכולה לעשות לך חלוקה לרמות לפי -רמזור

אדום- הדברים שיש בתוכם סיכון, גבולות שאין מצב בעולם שחוצים (זה לא צריך להיות הרבה דברים)

כתום - דברים שהם גבול אבל כזה שלפעמים תעלימי עין ותאפשרי (כמו בלאגן במשחקים לדוגמא)

ירוק- הדברים שמותר לעשות .

זה עוזר קצת לעשות סדר בראש ולסווג את התגובות שלנו, כמה שיותר דוגמאות ולראות מה באמת חשוב לך ואיפה הגבולות שלך עומדים, כשברור לנו ברור יותר גם להם.

עוברים לסביבה אחרת,

יש השפעה של כניסה/ יציאה מהמבנה זה גורם למוח לעשות ריסטרט (נבדק מחקרית)

ורחוק ממקום הסכנה מדברים ומנתחים את מה שהיה ומסבירים מה היה עלול לקרות.

שימי לב שאם את מפחידה אותו ע"י שאת צועקת עליו או כועסת מאוד או מענישה,

ההישרדות שלו מופנית כלפי האירוע "אמא כועסת עלי" ולא כלפי אירוע הסכנה עצמו, את יכולה להסביר עד מחר ולנסות להמחיש ולהפחיד.

זה לא יעזור כי המנגנון של התפתחות הילד הוא קודם לזהות סכנה שההורה שלו כועס עליו

אז זהו אין לו פניות להפנים את המסר שאת רוצה שהוא יפנים.

אז השיחה הזאת צריכה להיות בשליטה עצמית. הוא אמור להיבהל מהאירוע עצמו (מה היה קורה אילו) ולא מהתגובה שלך.

ילד לומד על חומרת המעשה לפי תגובת ההורה , אם תגובה חריפה אז מעשה לא טוב , אם תגובה נו נו נו אז מעשה נסבל.

שנית, אם ילד היה מפחד מאמא , הוא לא היה מעצבן אותה פעם אחר פעם. כנראה תגובה שלה לא מרתיעה ולא כלום.

שלישית, אם ילד בגיל ארבע וחצי לא מבין שאסור לברוח , איך הוא אמור להבין את שיח שאת מציעה.

חמישית, יכול להיות שהוא בכלל לא רצה את אבא בסיטואציות מתוארות בתחילת שירשור, יכול להיות שהוא רצה צומי של אמא ולא אהב שהיא עסוקה במשהו שזה לא הוא. כך שכל השיחה ופתרון הם בעצם לא עונים על הצורך האמיתי.

שישית, אם ילד אחרי כל מעשה מסוכן מקבל שיחה נחמדה וכל מיני פתרונות יצירתיים שאמורים לספק אותו, הוא בעצם מקבל חיזוק חיובי לעשות בעיות.

ימנע מסכנות בגלל כמה סיבות אפשריות:

1. רמת הצייתנות שלו גבוהה

2. הוא מבין את מחיר הסכנה

3. הוא מפחד מתגובת ההורה

אצל ילדים עם רמת צייתנות נמוכה יש 2 אפשרויות:

1. לחכות שהם יגדלו ויבינו את מחיר הסכנה

2. לגרום להם לפחד מההורה

אני אישית לא מוכנה שילד יפחד ממני ולכן מעדיפה לחכות שהילד יגדל ועד אז אני משתדלת להיות בהיכון כשהוא נחשף לסכנה

גם הילד עם רמת הצייתנות ששואפת לאפס גדל ויודע היום להימנע מסכנות.

ומוסיפה עוד אפשרות להימנעות מסכנות - הבנה של המציאות (לאו דווקא של הסכנה באופן ספציפי).

אבל יש מצבים שבאמת אי אפשר להימנע מהיחשפות לסכנות (לדוגמה - ילד שבדרך לגן שלו יש כבישים, וההורה שאוסף אותו אוסף עוד כמה ילדים), ואז אין ברירה אלא לגרום לילד לפחד מהצעקות של ההורה... (ולמען האמת, גם זה לא תמיד עוזר...)

לכן מה שבאמת נותר - הוא להתפלל שוב ושוב בכל פעם כזו של יקרה לו דבר...

מבחינתי להיות עם עגלת תינוק/ ילדים נוספים שצריכים השגחה וילד שלא יודע להיזהר, לא היתה אופציה, ככה שמראש הייתי מסדרת פתרון אחר. (בסוף הכל אפשרי וזה רק עניין של סדרי עדיפויות, אצלי פתח למקרי חירום מראש, לא בא בחשבון)

לא לומד את חומרת המעשה. היא עסוק בהישרדות.

כדי שהוא יבין את חומרת המעשה צריך לשים את הפוקוס על המעשה,

תגובה של כעס משמעותי כלפי הילד מסיטה את הנושא מהמעשה לדינמיקה מול הילד וזו לא התוצאה הרצויה.

דווקא איפוק מול הילד, ותיאור הסכנה, ממחישים את הפחד מהסכנה ולא מאמא.

מי אמר שילד מנסה לעצבן את אמא? זו פרשנות שלך. אני רואה ילד שרוצה להיות ילד ומסתקרן מדברים ולא ילד שמנסה לעצבן את אמא.

ילד הוא בעדו, הוא לא נגד ההורה.

ילד בן 4 יכול להבין שאסור לברוח אם הוא יבין את ההשלכות של הבריחה. אפשר לתאר את זה ללא כעס. אפשר לתאר את תוצאות המעשה עד שיפול לו האסימון. להוביל אותו בשאלות עד שמעצמו הוא יגיד אם רצה שיקרה הסכנה או לא.

זה הרבה יותר חזק ילד שלא נוגע בגפרורים כי הוא מבין שעלולה להיות אש וכוייה, מאשר ילד שלא נוגע בגפרורים כי אמא תכעס.

לגבי 5, יכול להיות שהוא לא רצה את אבא, זו הייתה רק דוגמה, יכול להיות שהוא רצה משהו אחר, צריך להבין מה הוא ניסה להשיג כדי להסביר לו איך אפשר להשיג את מה שהוא רצה בלי להסתכן,

ב80% מהמקרים אפשר להפוך דינמיקה ממאבקי כח של רוצה- לא מרשה לשיתוף פעולה, ע"י התבוננות לעומק מה כל צד מנסה להשיג, מגלים שהצרכים לא סותרים אחד את השני. רק שצריך ללמוד לזהות את הצורך מאחורי ההתנהגות כדי להוביל לפתרון.

לגבי שיחה נחמדה, אני לא יודעת איך את מדמיינת את זה, אבל אף שיחה על סכנות לא תהיה נחמדה, אפשר לחלוק מבלי לעוות את הדברים.

כל תיאור של סכנה הוא לא בהגדרת "נחמד".

פתרונות יצירתיים שמספקים אותו מלמדים אותו איך להשיג מטרות בחיים מבלי להסתכן.

נשמע לי כמו מטרה מעולה לחנך את הילדים.

זה משהו חיובי, לא שלילי כמו שאת מציגה את זה.

והחריגה היא בהתאם אלייך. כי כאן יש סכנת חיים. ולא מדברת על נפל וקיבל מכה..

התקרבות לאש, כביש וכו'..

האוטומט הטבעי שלך במקרים האלה בעיני הוא הנכון כאן, טבעי ופשוט מותר לנו לגמרי לכעוס בכאלה מקרים ולהבהל מהמעשה. תשמרי את האיפוק שלך בדיוק בדיוק למקרים הנצרכים- התנהלות יומיומית, נזק לרהיטים לדוגמא ולא סיכון לנפש של הילד .

(מדברת גם מלימוד הדרכת הורים) לכן הצעתי לבדוק את שאר התגובות כי שוב ילד שרגיל לכעס והבהלה של אמא שלו לדעתי יעשה כמו שאמאשוני תיארה, לדוגמא יתחיל לבכות כי אמא כעסה עליו ולא כי הוא עשה מעשה נורא מסוכן.

אפשר כמובן גם לחבק אח''כ ולהגיד ככ פחדתי עליך נבהלתי נורא אני ממש אוהבת אותך, את השיחה המרגיעה והבירור על מה היה הרצון שלו במעשה הזה, אני יעשה ממש אח''כ אחרי שברור לי שהובהר לגמרי לילד שאין מצב בעולם לעשות אתזה וזה מסוכן מאוד ! 

מקרה שראיתי שילד בן 7 (!) נסע ברכבת עם אחותו הגדולה (17) ועוד כמה אחים נסיעה יומיומית רגילה והחליט בתחנת רכבת מלאה להעלם בין האנשים, אחותו מצאה אותו רגע לפני שהרכבת נסעה ואני ראיתי את השיחה עם האבא הוא היה מאוד תקיף וברור הבהיר את הסכנה ואת חוסר האחריות ואת זה שעכשיו הוא נשאר בבית עד שיוכח שאפשר שוב לשלוח אותו עם אחותו ואפשר לסמוך עליו. הוא באמת נשאר כמה ימים בבית...

גם העונש כביכול בהקשר ברור - זו הדרך היחידה כרגע להגיע לבית הספר ואתה לא יכול ללכת בדרך הזו כי עבורך היא סכנה ואני כהורה שלך לא מוכן לסכן אותך.

אבל בעיני זה לא המענה הנכון לבעיות שאת מתארת עם הילדים.

כמובן שצריך וחייב ללמד את הילד כללי זהירות בסיסיים כמו לא לרוץ לכביש, לא לגעת באש, לא להכנס למים בלי רשות והשגחה.

אבל את לא יכולה ללמד ילד בן 4.5 על כל הסכנות שקיימות, ולמען האמת, נניח שהיית יודעת שהוא לא ירוץ לכביש, זה היה סבבה מבחינתך שהוא יצא מהבניין וילך לחפש את אבא ברחובות על המדרכות?

אני מבינה מקריאה כאן שיש גישה שילד בן ארבע וחצי יכול להסתובב במקומות ציבוריים המוניים ללא השגחה, אני לא בגישה הזו, גם אם הוא יודע להמנע מכבישים.

לכן בעיני כרגע הילדים בהשגחה מלאה שלך, אי אפשר לסמוך על שיקול דעתם גם אם הם יודעים להמנע מסכנות( לא סותר בכלל שחייב ללמד אותם על סכנות שכיחות), ולכן עיקר העניין הוא להצליח לאכוף את הגבולות שאת החלטת ואת ההתנהגות הרצויה בכל סיטואציה בעיניך.

מצטרפת שוב להמלצות על הדרכת הורים, וגם להצעה לא ללכת עם שניהם יחד כמבוגר יחיד למקומות שיהיה לך קשה להשתלט על שניהם.

מלא ממליצות על זה ולא הבנתי. אתן מתכוונות דרך התפתחות הילד? או קופת מאוחדת? או ביטוח פרטי?

אם יש נראה לי כדאי לנסות, למרות שבטח יש רשימת המתנה, אבל בהחלט שווה בירור, שוב אני לא יודעת פרטים, לא אני המלצתי דרך הקופה ואין לי נסיון עם זה.

המלצתי על הדרכת הורים, פרטית, עם אשת מקצוע מומלצת. יכולה להמליץ לך בפרטי על מי שאנחנו לקחנו לפני כמה וכמה שנים, היא נמצאת במרכז.

את יכולה גם לנסות לבקש לדבר עם פסיכולוגית הגן, לבקש שתצפה בילד, וגם אם לא תצפה, היא אמורה להכיר אפשרויות לטיפול והדרכה בסביבה שלכם. 

זה קרה אתמול בערב מתישהו

לא להאמין כמה אני מכורה😂

אצלי מתעדכן רק בכניסה ויציאה מהפורום ולא מריפרוש הדפדפן

@משה

רציתי לכתוב מה קרה שהפורום כל כך שקט

עד שהבנתי שיש מלא שרשורים שהוא מסרב להראות לי אותם

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

והיתה פעם שלא היו כתמים אך כן נשארה שארית והרופאה פספסה, כדאי לוודא.

זה מרגיז שנאסרים בטעות גם לי קרה, זה באמת קשה לא לדעת בדיוק מה קורה. אל תעשי לך מצפון..

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

כמורה- מרגישה שזה ממש לא המצב

מחנכות כן מקבלות פרגונים, אבל כמורה מקצועית- וואו אף אחד לא רואה אותךך

אם מתקשרים זה רק כדי להתלונן;)

לצורך העניין, היום יום המורה וההתייחסות היחידה הייתה שוקולד בקערה בחדר צוות- מבית הספר! לא מההורים/תלמידים...

כנראה צריך לגעת איפה לעבוד

גננות מקבלות גם יותר מסיעות

למרות שסיעות לא פחות משמעותיות בחויה של הילד

ועובדות קשה ומתוגמלות פחות.

כנל מורה לא מחנכת יכןלה להעביר שנה בלי לקבל פתקון אבל מחנכת מוצפת ברמה שגיסתי ספרה לי שהיא שונאת ימים כאלו כי אין לה איך לחזור הביתה עם מליון שקיות קטנות...

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

וגם הכשרות של שאר המצרכים.

(בהכללה) בישובים או בקהילות סגורות שכולם מכירים את כולם ואותה אוכלוסיה פחות או יותר, זו באמת לא בעיה

בעיר שהגן מורכב מכל מיני סוגי משפחות, זה בהחלט כן..

אני עובדת במקום לא דתי, ולא אוכלת מכל אחת, גם אם היא מצהירה שהיא שומרת כשרות (כי אין לי מושג מה זה כשרות מבחינתה....).

ואמזה כיף לשמעע שהילדים נהנים ומרוצים, זוכרת ששנה שעברה היו קשיים מול הילדים עם צוות הצהרון

משהו בנוסף.

אם לא הביאו ואת באמת רוצה לתת אז חבילה של שוקולד כמו עד חצות עם פתק לכל הצוות שיהיה בגן

ממש לא צריך להשתגע..

בגן שלי הועד הורים הביא לכולם וזה ממש לא ברור מאליו ומאוד מוערך, אבל באמת שאין צורך..

לי היה אחרי שבועיים בערך דימום כמו מחזור שאסר

כלאמר ההוצאה עצמה והימים הבאים אחריה, לא היה כלום?

אבל הרופאה אמרה לי שזה יכול גם להיות באותו היום

אוסרת אצלנו כך שהשאלה מתייתרת אצלי....

הגיוני שאחרי שבועיים יהיה דימום כי הרירית נבנית ואז מתחילה להתפרק

השרשור נועד לכל מי שחפצה בפרקי זמן של -

התאוורורות,

מנוחת הראש, הגב, העיניים ואצבעות הידיים,

נוכחות עם עצמה ועם היקרים לה,

מיקוד, ריכוז ויעילות 🙂

אנחנו מקדישות זמן איכות לעצמינו / בן הזוג / הילדים / כל מי שיקר לנו, ומתנתקות מהפלאפון ומהמחשב על מנת ללהתאוורר - ולהתחבר שוב למה ולמי שחשוב לנו.

איך זה עובד? כל אחת שרוצה כותבת בשרשור מתי היא מתכוונת להיות בלי מסך.

מוזמנות להתעניין, לשאול "איך היה?" לפרגן ולתמוך אחת בשנייה ❤️. וגם לנחם ולעודד כשלא הלך (קורה...). ההתעניינות ההדדית נותנת מוטיבציה וכוח!

הפרויקט מוקדש לעילוי נשמתן של רנה שנרב הי"ד, רעות שוורץ ז"ל, הודיה מעודד ז"ל וקרן אורה יוסקוביץ ז"ל.

מי שרוצה תיוג כשיש שרשור חדש - תכתבו לי בתגובה להודעה הזאת בבקשה 🙂❤️

ל3 שעות וחצי!

זה לא היה לגמרי מתוכנן מראש, אבל זה היה כל כך כיף ומשחרר.

הייתי רק בקשר עם הבית למה שהיה צריך וזהו.

מבחינתי זה היה מושלם!!

אני רוצה לקחת הבוקר לאיזה זמן אבל עוד לא תכננתי לגמרי איך הולך הבוקר שלי.. יש כמה טלפונים שאני צריכה לעשות וכזה.. אז אעדכן בע"ה בהמשך 😀

יש משהו ממש פותח את הראש כשהגלישה היא לא אפשרות בכלל.

איך היה לך הבוקר?

אני חשבתי קצת לשנות קונספט, עד עכשיו לקחתי הרבה בזמן שאני עם הילדים ואז בלילה מצאתי את עצמי שקועה במסך. אז ברור שלא כדאי להיות שקועה במסך בזמן עם הילדים אבל אני רוצה לנסות את הגמילה בשביל עצמי יותר, חושבת להחליט על שעה שממנה אין אינטרנט עד הבוקר, אולי תשע וחצי?

כמובן שגם בצהריים אני אשתדל להיות יותר פנויה לילדים, אבל היום אני בעזרת ה' מכבה את האינטרנט מתשע וחצי בלילה עד הבוקר

ולגמרי שכחתי מהזמן רנה, ונגררחי ועוד דברים לא נצרכים...

מנסה שוב, מעכשיו עד 16:00 בלנ"ד.

אז זה ממש שונה כי אצלי בגודש אני ממש מטפטפת...

בהצלחה יקירה!

לק"י

הם נהנים מדברים קטנים.

בני כמה הם?

לק"י

אפשר טפטופי ניירות על דף עם הגדול.

לקחת גליל נייר, להדביק מסקנטייפ על צד אחד (על הפתח), לצייר עליו עם טוש לא מחיק, ואז להכניס פנס לתוך הגליל ולהאיר על הקיר.

לאפות ביחד עוגיות או לקשט סופגניות.

לשיר ולרקוד.

ואנחנו גם עושים סביבון עם הפתעות בפנים. אפשר לתת לילדים לקשט.

הכנתי סביבון מקרטון(כמו שיש בגן, ואפשר להגזים פחות ולקנות מוכן..)

ואז כל יום אחרי הדלקת נרות יש הפתעה קטנה בסביבון.. לא משהו גדול בכלל! אני שמה בדכ יצירות/הפתעות של שקל כאלה/דברים שגם ככה תכננו לקנות(נגיד השנה ביום הראשון יהיה פניני הלכה לילדים החדש של חנוכה, שאר הימים יהיו ממגירת ההפתעות אלא אם במקרה אגיע לחנות לקנות דברים במיוחד)

זה משהו שממש מחכים לו והופך את כל החוויה של הדלקת נרות לזמן משפחתי כייפי..

מדליקים נרות

שרים מעוז צור

מביאים סביבון הפתעות

ואז נשארים ביחד סביב הנרות, לפעמים יש משהו טעים כמו ספינגים אבל לא כל יום, מתעסקים בהפתעה החדשה, מנגנים קצת אם זורם, משחקים בסביבונים... ואז ארוחת ערב ולישון

זה עדיין החג הכי כייפי שיש!

אפשר גם לעשות יצירות לקשט את הבית זה גם מכניס לאווירה ממש

ורוקדים איתן.. זה עושה אווירה כיפית ולא דורש הרבה.

בימים שאנחנו בבית אם יש לי כח,  מכינה משהו שמתאים לחג- לביבות/ ספינג' משהו שובר שגרה קצת

קנינו להם דברים של יצירה - לצביעה, וחוברת למי שרלוונטי (ממקסטוק, משהו חמוד של חנוכה) וכל יום נעשה יצירה או שנכין מאכל טעים (לאו דוקא קשור לחנוכה) או משהו בסגנון.

אולי נקבע גם הדלקת נרות אחת עם שכנים שהם חברים.

ילדים בגיל הזה לא צריכים הרבה. פעילות אחת נעימה זה חוויה מספיקה בשבילם 

שירים של חנוכה, לרקוד איתם, לשחק על הרצפה בסביבונים ולטגן סופגניה. מהמם.

הצגות בעיני זה לרוב תרבות יוון ואז זה יוצא בדיוק ההיפך החג... 

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

מה עושים שם אבל? מדברים?

יש מטפלות באמצעות אמנות/מוסיקה/תנועה.

שאז בעצם הרעיון להתשמש בכלים השלכתיים- לפעמים יותר קל להביע ככה מאשר במילים, בייחוד רגשות שקשה לבטא

או אנשים שהם סתם פחות וורבליים.

טוענים שטיפול בכלים השלכתיים קצר יותר מטיפול פסיכולוגי רגיל, אני חושבת שמה שחשוב זה חיבור למטפלת