הוא בן 5 ורק בתקופה האחרונה נהיה ממש סבבה.

הוא עצמאי והטיפול הוא לא רק פיזי וסיזיפי.

באמת יש בזה משהו משחרר שלא צריך לשים עיניים או לרדוף אחרי כמה ילדים, אלא על ילד אחד שאת ממוקדת בו וזהו.

רק לא הבנתי,

אם תביאי ילד כשהגדולים יהיו בני 10+ זה לא יפטור אותך מלקחת גם אותם לחוויות, ולספק להם תעסוקה.

אבל כל הסביבה שלי משדרת לי שהילדים הבאים זה הרבה יותר קל.

אחותי אמרה לי שהיא אומרת לחברות שלה בעבודה שהן מפסיקות ללדת בדיוק כשזה נהיה קל והרבה יותר מהנה....

וכשהאחים גדולים הם כ"כ מתלהבים מעוד תינוק והם עוזרים הרבה

ככה ממה שאני רואה. שוב לא מניסיון שלי.

אני אישית לא מסכימה.

יש לי שלושה ילדים ולא קל לי איתם,

אני מוכנה להשקיע כל מה שצריך בחינוך ילדים עושה מה שאפשר

אבל לא מרגישה שנהיה לי יותר קל מילד לילד

ולכן גם חושבת טוב כמה עוד ילדים אביא.

אצלי נהיה יותר קל מהחמישי וכל אלה שאחריו

לא בגלל שהגדולים עוזרים

בגלל שאני למדתי להיות אחרת בהכל כמעט

האמהות שלי השתנתה

אני השתנתי

ובאחרון אז כן זה שהגדולה שלי יכולה לשמור עליו ואני אלך לנוח בצהרים או אקפוץ להביא מהגנים בלי להסיב גם איתו או אפילו ללכת לשרותים רגע חח

זה לא מובן מאליו..כי בכל הראשונים לא היה מצב כזה

אין לי באמת עזרה כי הם קטנים, גם הבכורה

אבל הז כן יותר קל טכנית

ובעיקר בעיקר נפשית

פשוט במחילה 3 ילדים זה בדיוק השלב שרוב האנשים מפסיקים כי קשה..

ובהמשך בעיני הז כן לאט לאט מתאזן ומשתפר

עד הרביעי היה קשה מאוד מאוד

ברמה שבאמת מנעתי 3 שנים כי לא הייתי מסוגלת

כשהקטן היה בן 5 נולד החמישי ואי אפשר להשוות בכלללל פשוט מרגישה שנסיון העבר לימד אותי להתייחס לכל הקשיים האלו אחרת' בנוסף לזה שהבכור כבר היה בן 12 וזה שאחריו בן 10 והם יכולים לעזור לי איתו

אפילו עכשיו בערב פסח יכולתי לשלוח את הגדול למכולת לקנות לי כמה דברים ועל הדרך כבר לקח את הקטן איתו בעגלה זה נותן קצת מרחב ותימרון

לאחת יהיה קל יותר מהילד החמישי או השישי ומעלה, אבל לאחרת דווקא בנקודה הזו יהיה קשה יותר, כי בדיוק נולד לה ילד מאתגר מאוד או שהילדים הקודמים פיתחו אתגרים שמכבידים על הגידול...

אז אי אפשר להבטיח כלום לאף אחת וכל אחת צריכה לחשוב אם היא רוצה להמשיך להתנסות בגידול ילדים (עם ההבנה שמה שיהיה בעתיד הוא לא בהכרח מה שכבר היה - לטוב או למוטב), או לא לקחת את הסיכון או הסיכוי...

אין פה שום נוסחא מתמטית והכל בהשגחה פרטית כל אחת לפי הסיפור שלה..

רוב מי שמביא 3 ילדים, הקטן נולד כששני הראשונים גדולים ועצמאיים יחסית.

אם ההפרשים אצלך כשהיו 3 ילדים הם 4,2,0

או אפילו צפופים יותר,

אז ברור שזה לא יהיה יותר קל.

אצלי הגילאים בלידה של השלישי היו:

6,4,0 והיה ממש כיף הגידול שלהם.

אבל גם בהמשך היה ככה ולא הרגי שלי אותו דבר

אבל נכון

הז באמת שונה אצל כל אחת

אני ממש לא התכוונתי לנבא מה א

עומד להיות ..

שילד שלישי יותר קל,

כי כשאומרים את זה מתכוונים לפערים אחרים משלך.

בד"כ לא מדייקים את זה כי זה לא נפוץ בציבור הכללי שכשהשלישי נולד הגדול בן 3..

אבל לזאת הכוונה בד"כ.

אצלי יש 2 גדולים והקטן עם רווח של חמש שנים ועדיין מאוד מאתגר לי עם הילדים..

הדבר שהכי הייתי רוצה להצליח זה בחינוך הילדים ושם הכי קשה לי.

ובמצב האישי של כל אמא מול העניין

כל החברות שלי שעם רצף צמודים (נגיד שנתיים הפרש, אולי 3 בין ילד לילד) מאוד מתקשות בג׳ינגול ומתלוננות המון שקשה להן

אני כשהרגשתי קושי החלטתי לעצור ולא לנסות עוד, כי התקווה שיהיה יותר קל כשעכשיו כבר קשה היא קלושה, מאחר ועוד ילד זה המון שמחה ובמקביל גם עוד עבודה ועוד עומס

כל ילד מוסיף אתגרים וקשיים וגם שמחה וסיפוק ואהבה.

אבל להגיד ש4 ילדים יותר קל מ2? אולי אם ההפרש בין כל ילד הןא 4-5 שנים שאז בשלישי והרביעי שני הגדולים כבר גדולים ועצמאיים.

אני כרגע עם 4, מאתגר מאוד.

עם 2 היה יותר קל, סתם לדוגמא ביציאה מהבית לאטרקציה- אני עם אחד, בעלי עם אחד. עם 4 זה כל אחד על 2, הבדל משמעותי ולא מרגישה שזה קל יותר.

(שלא ישמע שאני מתלוננת, שמחה על כל אחד מהילדים ובעז"ה מקווים לקבל עוד הרבה מתנות כאלה מהקב''ה אבל לא מסכימה עם זה שהילדים הבאים זה יותר קל. לא בשלב שלנו)

כשהגדול עובר את גיל 8 בערך מתחילים לחוש הקלה.

אני ילדתי את השלישי שלי כשאחותי ילדה את התשיעית שלה. הגדול שלי היה אז בן 5. היה לי נורא קשה! (הרבה יותר מאשר כשהראשונים נולדו).

אמרתי לאחותי אז: "מה תגידי את, לך יש תשעה..."

אז היא אמרה לי, ועכשיו אני רואה כמה היא צדקה - זה השלב הכי קשה.

היום הגדול שלי בן 11. הם חבורה עליזה (בד"כ), עוזרים אחד לשני. בבוקר תמיד יש מי ששמח לבלות עם תינוק ואני יכולה לנמנם עוד קצת, הם יכולים לעזור לאח קטן (למזוג לו מים, לספר סיפור) ולא הכל תמיד עלי. אני יכולה לצאת רגע בלי לקחת איתי את כולם לכל מקום, הם לוקחים יותר חלק במטלות הבית...

אין מה להשוות.

אם כמו בתכנון שלה, כשהילדים בני 10 אז זה באמת עולם אחר.

כי נגיד אני עכשיו עם שני קטנטנים. בן שלוש ובת שנה

ומאוד קשה לי לצאת איתם בבקרים. לוקחת את הקטנה על הידיים וצריכה לזכור לקחת 3 תיקים: שלי, של הגדול (שלפעמים מסכים לשים על הגב) ושל הקטנה.

והולכת איתה והתיקים והגדול בורח לי למטה ישר ליד הכביש.

לפעמים עובר לי בראש שאם היה לי ילד/ה בן 6 אז אולי היה עוזר לי נגיד לקחת את התיקים או לתת יד לבן שלוש.

אני רואה את גיסי שמוציא כל בוקר 5 ילדים ששני הקטנים בדיוק בגיל של הילדים שלי.

הגדולים שלו בת 10 ובן 9 לוקחים את הגדול לגן,

גיסי עם בת ה6 מלווה את הקטן בן שנה וחצי למעון

בפירוש יותר קל לו בבקרים מאשר לי.

לא סותר שבטוח יש לו ולאחותי על הראש אלף עניינים שקשורים לגדולים: אבחונים, בעיות התנהגות, עניינים רפואיים וכו'.

כל ילד זה חבילה. וברור לי שלא יותר קל עם עוד ילדים

אבל נשמע לי הגיוני שהגידול של ילד נוסף כשיש ברקע ילד גדול הוא יותר קל מאשר הילד הראשון והשני.

ואז י שמלא.תסכולי ציפיות ואכזבות בלב

וגם

יש מלאאא מריבות

ומלא בקשות בו זמנית

ויותר קשה להרגיע עצבים של גדולים חח

אז כאילו לא לדמיין איזה פסטורליה של ילדים שחצי מהיום ושטפים כלים ועושים בייביסיטר ואת נחה במיטה חח

לק"י

בימים שאני מפזרת 3 ילדים וממשיכה ישר לעבודה זה באמת מבצע בלי עגלה (אין למטפלת של הבן שלי מקום מסודר לעגלות).

ואני סוחבת להם את התיקים... אז בנוסף לתיק גן ולתיק שלי, יש לי גם ילקוט (כבד לבת שלי).

אבל העגלה למטה, ואני צריכה לרדת 3 קומות בלי עגלה (כי להעלות את העגלה למעלה זה יותר קשה)

וכשמגיעה למטה לקשור את התינוקת בעגלה.

אבל אני מסתדרת ב"ה. לא כזה נורא.

רק לפעמים עובר הרהור שמישהו קצת יותר גדול יכל היה לעזור.

אבל כמו שאמרו פה לא בטוח שהיה עוזר, אולי היה מפריע

שלי בני 7 ו-10, ויש דברים שהם בהחלט עוזרים לי כשאני יוצאת עם ארבעתם.

ובאנת שככל שהם גדלים זה נהיה קל יותר ומחשבה על עוד ילד לפעמים לא נראית לי מופרכת

עם זאת, לקחת בחשבון שזה עוד תינוק במלוא מובן המילה בנוסף לקיים. קרי, לילות ללא שינה, שיניים, שנצ במעון וכו

אגב, אני בילד הראשון נהניתי מכל רגע. לא לחוצה ולא כלום. זרם לי על מי מנוחות לגמרי. יש לו אחות צמודה, ודווקא ילד יחיד נוסף נראה לי קשה יותר משניים לטווח הרחוק מאשר צמודים עם קושי בטווח הקרוב

הקטן שלי בן 5 ובהפרש של 9 שנים מהקודם ועוד 2 יותר גדולים

אין ספק שהגידול שלו היה ועדין טוב בפער משמעותי מהשאר

בגלל כמה דברים:

הניסיון ההורי

מצב כלכלי טוב יותר

הסתכלות רגועה ושלווה יותר על החיים

את יכולה לשדר כמה אנטי שאת רוצה, זה מה שאני עשיתי אחרי 3 ואז שיניתי את דעתי וילדתי את הרביעי 😉 

שעם השנים

הנסיון

הפרופורציות ובניית סדרי עדיפויות מדויקים יותר בחיים

האמהות נהית יותר ויותר קלה ואני מצליחה להיות נוכחת ולהנות. לצד האתגרים.

מהילד הקודם.

נשמע לי שזה באמת לבוא להורות ממקום אחר של בשלות ושל רצון לחוות שוב את המתיקות של הגיל הקטן.

אבל לא הבנתי למה את צריכה לשדר לעולם אנטי לרעיון של ילד שלישי... זה משהו שלך ושל בעלך בלבד, ואחרים לא צריכים בכלל לדעת עם המחשבות שלך בעניין...

ובקשר לעצמך - לא יודעת בני כמה הילדים, אבל אם הם מתחת לגיל חמש הגיוני שאת מרגישה עדיין בהישרדות ובלי כוחות לחשוב על עוד ילדים❤️ אז תתמקדי כרגע בילדים הקיימים, תנסי לחזק את עצמך ולמצוא מה ייתן לך כוח וכיף בגידול שלהם - ואת לא צריכה בינתיים לצאת בהצהרות אפילו מול עצמך...

גידלתי תאומים, האמת נראה לי שצמודים יותר קשה כי צריך לדאוג לשלבים שונים בהתפתחות...

תאומים עם כל הקושי זכור לי כפחות קשה מהאחת שיש לי עכשיו. אבל עכשיו אני גם במקום שונה בחיים והם כבר גדולים. עדין לא 10 אבל עצמאיים ויכולים לעזור.

כן ילד נוסף זה שוב לחזןר לתקופה מאתגרת יותר. פחות שינה בלילה, חיתולים ןכו. אבל זה עניין של החלטה ומוכנות. את לא צריכה לדעת מעכשיי מה יהיה עוד x שנים.

בינתיים לא מתאיח עוד ילד, ב"ה יש לנו יכולת למנןע היום ולתכנן את המשפחה פלוס-מינוס כרצוננו.

זה לא שאת עושה קשירת חצוצרות, גם אסור הלכתית. אם בעתיד תרצי עוד ילד, עדין תוכלי להביא...

אבל כן כדאי לקחת בחשבון שפער של 10 שנים, זה כמו לגדל ילד יחיד,

כי עד שהוא יגדל ויהיה ממש ילד הם יהיו בני 14-15 שזה תחומי עניין שונים לגמרי.

וזה קושי בפני עצמו. (וגם כהורים, אנו נשחקים)

חוץ מזה שמגיל 9-10 זה התמודדויות אחרות של סף גיל ההתבגרות. ויש בזה קטע קשוח של מצד אחד רצון עד לחוות איתם את הגיל והתקופה של טיולים ושיחות ולנצל את זה שהם עדיין תמימים וחמודים ובאים עם ההורים. ומצד שני לתמרן בין הנקות ללילות ללא שינה.

אז תחשבי גם על זה.

בן כמה הקטן כרגע?

לדעתי פער של 4 שנים זה מושלם אבל עדיין דורש.

אם את רוצה ממש לחכות לגיל שהם יהיו יותר עצמאיים מגיל 4,

אז תחכי לגיל 6-7 מקסימום, לא יותר מזה, ככה הם יחסית יגדלו יחד, ויהיה יותר כיף, וגם מסיימים עם ההורות יותר מוקדם ואפשר לעשות דברים אחרים בחיים שקשה לעשות כשיש קטנים.

(אם ממילא את לא מתכננת משפחה גדולה בכל מקרה)

ב. לגמרי חושבת שדברים יכולים להשתנות ולהתהפך ורואה על אחותי שהגידול של השלישי שלה שהגיע כשהגדולים היו בני חמש ושש בערך הוא אחר כי הגדולים יותר עצמאיים, יותר מביניפ וכו'

ג. מצד שני- האח הכי קטן שלי נולד כשהאח שמעליו היה בן 5. ובשנים הראשונות שלו ברור שהיה לאמא שלי יותר קל- אני הייתי חוזרת מבי"ס ומבלה איתו כל אחהצ, אחותי הגדולה יותר קילחה אותו, אמא שלי יכלה לנוח קצת בזמן הזה.. בקיצור חוויה שונה. אבל היום כשכולנו כבר מחוץ לבית והוא מתבגר משועמם ומפונק יש לאמא שלי קשיים איתו שלא היו לה איתנו כי אנחנו היינו חבורה. אז לכל בחירה יש את הצדדים שלה

אחרי כל לידה הבית צריך להתארגן מחדש. מבחינת הלו"ז, מבחינת התנהלות וכו. אני חושבת שלוקח בערך 4 חודשים למצוא את האיזון החדש. זה לא אומר שיהיה קל או קשה אבל שיש שגרה כלשהיא שנכנסים אליה או למדו אותה כבר.

לגבי קל או קשה- בעייני זה מאוד תלוי בחוויות מול הילד וההריון. יש ילדים שיותר קל איתם כי ההנקה הולכת טוב, ואין בעיות גזים ואין שאלות רפואיות שצצות כל פעם. ויש ילדים שיותר מאתגר כי בתינוק פחות רגוע, ולא תמיד יודעים מה יש לו, או בעיות באכילה או ריפלוקס, או קשיי הרדמות וכו. ואז זה משליך כמובן על הכוחות של ההורים וכל הבית. (כנ"ל ההתאוששות מההריון והלידה ששונים מפעם לפעם)

גם אזור מגורים משפיע. אני גרה במקום שמאוד קל להעזר אחרי לידה. בקלות אפשר למצוא מהרגע לרגע מישהו שיוציא את הילדים מהגן. יש ארוחות ליולדות ובכללי יש עזרה הדדית. לעומת זאת ראיתי את גיסתי בחורף עם 4 ילדים בינהם תינוק שרק נולד צריכה לקחת ולהחזיר מהמסגרות חינוך, אין הרבה במי להעזר, הכל יותר מסובך. גם אם אתה מתנדב להיות נחמד ולהוציא ילד בכיתה א מביה"ס, לך תמצא אותו בבי"ס של 900 תלמידים,עם פקקים מחוץ לביה"ס, וקח אותו הביתה לבניין שהוא גר שכמובן אין חניה לידו.

גם גידול הילדים אחרי שעברנו את שלב התינוקות שונה ממקום למקום. יש מקומות שצריך להעסיק את הילדים אחה"צ ויש מקומות שהילדים יותר חופשיים ללכת לחברים, לצאת מחוץ לבית וכו. ככה שאתה לא מרגיש שאתה כל היום סובב רק סביבם.

עוד דבר- גם הפניות של שני ההורים משפיעה. לא דומה בית ששני ההורים נמצאים אחה"צ בבית, לבית שבו האמא לבד עם הילדים עד ההשכבות.

בקיצור, יש הרבה גורמים שמשפיעים על איך תהיה חווית גידול הילדים. כל משפחה צריכה לבחון את מירב הנתונים התלויים בנו, ולחשוב מה נכון לה באותו זמן נתון.

(אני לא בעד הצהרות לשום כיוון ובטח לא לסביבה. אם כבר רוצים לשדר משהו אז לומר שאנחנו עושים מה שנכון לנו וכרגע אין צורך לדבר איתנו על התוכניות העתידיות).

בהצלחה והרבה שמחה וכוחות במה שתחליטו ותעשו.

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
 

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה