זאת פריקה ארוכה וחסרת פואנטה מזהירה מראש פשוט אין לי איפה להוציא את זה.
הריון מתקדם חודש שמיני, כמה ילדים בבית, עברה עלינו אחת התקופות הקשות והארוכות בחיינו ממש בכל מובן שלא אפרט מפאת אאוטינג אבל באמת תקופה מזעזעת ונוראית ששברה אותנו טכנית ונפשית.
אני מרגישה שהפכתי למפלצת מתפוצצת.
אין לי סבלנות לאף אחד, נמאס לי לעבוד ואני לא יכולה להפסיק עד עוד כמה שבועות אבל גם יודעת שאני נוטה ללדת די ישר כשיוצאת לחלד אז גם לא באמת יהיה לי רגע לנשום לפני הלידה. אני כל כך חסרת סבלנות שאני מרגישה שכל פעם שילד מתקרב אליי המפלצת שבתוכי מתחילה להתנפח ולירוק אש ובתוך הראש שלי אני צורחת מההההההה אתההההה רוצההההההההההההה????????? ואני נושמת עמוק ומנסה לענות בצורה נורמלית אבל הדבר הכי קטן שהם עושים פשוט מקפיץ אותי ואני צורחת. הם גם באמת לא שותקים לדקה. אני לוקחת ילדה מהגן כל הדרך באוטו היא לא שותקת רק שואלת ושואלת ושואלת שאלות ואני עונה והיא חוזרת עליהן ואם אני מבקשת בלי שאלות כדי שלא תהיה תאונה אז היא "אבל למה לא לעשות תאונה?" באמת למהההההה. אוף אני מרגישה שאיבדתי את השפיות שלי מזמן. היום נסעתי עם שניים לאיפשהו והם לא מפסיקים לדבר ולשאול שאלות ולהגיד דברים ואני מנסה לחנות בלי להתנגש בשום דבר ומבקשת שקט וזה פשוט עובר לידם הפ לא יודעים לסגור את הפה שלהם! פשוט יצא לי "תשתקו רגע!!". יש גם אחד בן 4 עם כנראה הפרעת קשב (שעדיין) לא מאובחנת והוא בכלל מטריף לי את הצורה. זה כמו לדבר עם ילד חירש. אני מרגישב שהמילים שלי בכלל לא מצליחות לעבור את מסך הקשב בדרך לאוזניים שלו. הוא רחפן כמו בלון הליום ואין לו מושג חצי מהזמן מה הוא עושה - היינו בחנות והיה שם חובש עם וסט כזה שמצויר עליו מגן דוד אדום, הילד פשוט היה מהופנט והתחיל ללכת אחריו כמעט יצא מהחנות!!!! אנחנו קוראים לו והוא לא שומע בכלל עד שלא צרחנו את השם שלו זה פשוט חירשות. גם הגננת אמרה לי איזה יום שהיא פתאום תהתה אם הוא לא שומע הוא פשוט רחפן. אנחנו ממש משתדלים לא לקחת את הילדים למקומות במיוחד אני כי אני יוצאת משפיות אבל יוצא פה ושם, ואם אני איתו בסופר הוא פשוט מעופף ומטייל והוא לאאאאא שומעעעע שמדברים אליו! לא תמיד אני יכולה לרוץ אחריו ולתפוס אותו פיזית, וזה פשוט מחרפן. הילדים באופן כללי הם יחסית קטנים ויש להם התנהגויות שאולי תואמות גיל אבל כפי שכבר הבנתן ממש מוציאות אותי מדעתי. מחזיקיפ משהו ולא בא להם עליו - זורקים על הרצפה. מטפסים על כיסא לשבת ויש על הגב שלו מגבת - משליכים, מי צריך מגבות? בלילה לא בא להם לישון, אני מנסה הכל בצורה נחמדה מבטיחה לכם אבל עד שזה לא מגיע לצרחות מטורפות הם לא מקשיבים, פשוט לא אכפת להם,,אני כמו אויר. אני מרגישה ככ חסרת אונים מולם ובמיוחד ככל שההריון מתקדם וגם הכוחות הפיזיים שלי אוזלים זה רק נהיה גרוע. אני לא רק חסרת סבלנות כשאני איתם. גם כשהם לא איתי. נגיד אם בעלי איתם ואני רואה שהם לא מקשיבים לו אז עצם הסיטואציה כל כך משגעת אותי שאני פשוט מתחילה לצרוח עליהם. גם אין לי זמן בלעדיהם חוץ מהעבודה וגם שם אני גמורה. אני רוצה להגיד שאני איתם מהרגע שאני קמה עד שהולכת לישון אבל אפילו זה לא נכון. במצטבר כל הילדים קמים בין פעמיים ל5 פעמים בלילה, ותמיד קוראים לי (אם בעלי מגיע לפעמים זה עוזר אבל לפעמים הם מתחילים לצרוח עד שאני אקום ואבוא כדי שלא יעירו את אחים שלהם) אז גם במהלך הלילה אני איתם מלא ואז אני קמה מהם כי הם קמים מוקדם ואני איתם בבוקר, נוסעת לעבודה, מתישה את עצמי שם וחוזרת ישר לאיסופים ולהיות איתם עד ההרדמות המתישות שלפעמים לוקחות שעה שעתיים ואחריהן כבר אין לי כח לעצמי.
חוץ מזה אני לא יודעת אם זה נורמלי אבל הבן 4 הזה שהזכרתי הוא חי בעולם משלו הוא לא מקשיב למה שאומרים לו, לא אכפת לו בכלל, והוא בטוח שאנחנו צריכים להבין אותו כל הזמן. הערב אני לוקחת את כולם לישון, והוא הולך לשירותים, בעלי הולך לשאול אותו אם הוא סיים והוא לא עונה לו בכלל, עסוק בחלומות, ואז בעלי הלך לסלון ופתאום אותו ילד מתחיל לצעוק "קוקוריקו תרנגול הגמד משמיע קול" כמה פעמים ואני בחדר בהרדמות צעקתי לו שיהיה בשקט ואם הוא רוצה משהו שיגיד ברור כי הוא הוא מסוגל סתם לצרוח לעצמו גם, אז הוא צועק בכעס שנבוא כבר לנקות אותו ואני כאילו - הייתי אמורה להבין את זה איכשהו???? איךךךךךךך????? ובעלי הולך אליו ומנסה לדבר איתו בנחת להסביר לו שצריך לקרוא לנו בצורה ברורה אבל הוא מתחמק ממנו ולא מוכן להקשיב לדיבור, אבל אם כועסים עליו אז הוא מתחיל לבכות ולהיות עצוב. מה לעזאזל הוא מצפה שיקרה??
והוא כל כך עצלן! פשוט עצלן! לא מוכן להתלבש לבד למרות שהוא יודע, כל דבר מתמרמר או בוכה מצידו גם שנאכיל אותו, זה פשוט מתיש אותי כל כךךך
בעלי עבר תקופה ארוכה של חיפוש עבודה אחרי שכבר ממש רע לו במקום הנוכחי ואני מרגישה שמשהו כמו 90 אחוז מהשיחות שלנו בתקופה הזאת זה רק כמה רע לו ורע לו ורע לו ונמאס לי כבר לשמוע. אני יודעת שאני צריכה להכיל אותו ולרוב אני מצליחה להגיב בצורה סבירה ומבינה אבל כמו עם הילדים, חצי מהפעמים שהוא מתחיל לדבר על זה, גם אם אני מצליחה לענות בצורה נעימה, בו זמנית המפלצת שבתוכי מתחילה לצרוח עליו (בתוך הראש שלי כמובן) "אז תתפטר!! לא אכפת לי! זה לא מעניין אותי יותר! אני רק רוצה שקטטטטטטטטטטטט!!!!!!!!" ועכשיו הוא מצא מקום שכנראה יתחיל שם שזה לא מקום אידיאלי אבל כן סביר והוא שמח לעבור אבל חושש וגם יש למקום החדש חסרונות ואני מרגישה שכל השיחות עברו מכמה רע לו במקום הנוכחי לחסרונות של המקום החדש ובחיי כבר לא אכפת לי אני רק רוצה שהוא ישתוק. אני חייבת שקט אני רוצה לארוז מזוודה ולברוח לחצי השני של כדור הארץ ולא לראות אף אחד. חופשה לא רלוונטית כרגע מסיבות שונות, בטח לא לבד. אני פשוט מתפוצצת. לוקחת עזרה בתשלום למה שאפשר אבל הבעיה היא לא הטכני אלא הנפשי.
הייתי ממשיכה לפרט אבל אין לי כח לכתוב יותר ואני פשוט שונאת את עצמי מרגישה שאני בשפל כאדם כבת זוג וכאמא.
זהו בערך. גם לי יש ביקורת על עצמי, אז אין צורך לכתוב אותה. חוזרת לניק שלי, אם יהיו לי כוחות אחזור להגיב
וכל אחת צריכה לחשוב אם היא רוצה להמשיך להתנסות בגידול ילדים (עם ההבנה שמה שיהיה בעתיד הוא לא בהכרח מה שכבר היה - לטוב או למוטב), או לא לקחת את הסיכון או הסיכוי...
❤️