מרוב שאני מבינה את המקום שלך והייתי בו בשנים האחרונות.
ב"ה כבר במקום אחר מול זה.
אמא לצפופים ובהריון
ההורים גרים שעתיים + נסיעה
עובדת משרה מלאה ואני המפרנסת העיקרית (וכמובן גם רצה לאסוף את הילדים בשניה האחרונה)
בעלי מחוץ לבית ברוב שעות היום (אברך ועוד כמה עיסוקים)
אני לא אבקש עזרה מהשכנות- ורובן גם לא בסיטואציה שיכולות לעזור לי. אני ב"ה מהעוזרות...
מה שעוזר לי:
להתמלא- בקודש. באידיאלים. בזמן לעצמי. בתחביבים. בכל מה שממלא אותי. כשאני מלאה - יש לי סבלנות וכוחות להתמודד עם דברים, והאתגרים פחות מציפים אותי.
לא לצבור משימות- לסדר את הבית כל ערב (יאמר לזכות בעלי שהבין שזה התפקיד שלו אם הוא רוצה אישה שפויה. אני עוזרת כמובן, אבל האחריות עליו) וזה כולל להעביר שואב שוטף, כביסות, סדר, תיכנון הארוחות למחר ואם צריך להפשיר בשר למשל...
ראינו שברגע שנצברים דברים, ההר גדל בצורה אקספוננציאלית, ואי אפשר כבר להתמודד עם זה.
להנמיך ציפיות- כבר אין לי שאיפה לעשות עם הילדים יצירות פאר מרהיבות ואז להמשיך לחיתוך ירקות משותף בחיוך ובחיבוק ומשם בדילוגים לפיקניק בשירה ובנגינה להמשיך למקלחות ובששון ובשמחה ובלי שום התנגדות כולם מתקלחים, הוקוס פוקוס הבית מסודר פיקס וכל הילהים ישנים.
זה לא המציאות אצלנו.
אנחנו נעשה יצירות, אבל הן יהיו להדביק מדבקות לפי הרמה שלך - על קו, על ציור, או סתם ברחבי בדף.
אנחנו נלך לשחק בגינה, ואני אשגיח גם, אבל זה אחלה זמן גם לדבר עם חברה ולהתעדכן או לשמוע שיעור שחשוב לי. הילדים יסתדרו גם אם הם בוכים קצת...
(אני עוצרת פה, מקווה להמשיך
ואם לא אז בהצלחה!)
ממש לא מחליף קשר קרוב, עם מבט בעיניים ותחושה פיזית של קרבה...