בני מלכים ושרים
 

וראיתי מישהו שהביא לזה סיוע מהגמרא בחולין - 'אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל. מאי טעמא? אמר קרא "למשחה" - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים'

את החפזון והעוני.

ואילו מה שמבטא את בני חורין זה מצוות דרבנן כמו הסיבה ו4 כוסות "4 כוסות תקינו רבנן דרך *חירות*, אמרי נעביד בכל חד וחד מצווה" פרק י גמרא פבחים.

השאלה אם תמיד יש קשר בין עשיר וגדול לבין בן חורין? (למשל הסיבה מבטאת חירות כי אדם שאין עליו עול יכול לאכול שעות בניחותא בשכיבה)

(לא תשברו בו עצם - עניים שוברים את העצמות כדי להגיע למח העצם, בגלל שאין להם הרבה בשר; לא תותירו ממנו עד בוקר - כי בני מלכים לא צריכים לשמור שאריות; בבית אחד יאכל - לבני מלכים כל הארוחה מוכנה באותו חדר; וכו)

מצוות דאוריתא הם לזכר הניסים העוני והחפזון (שמבטאים את זה שהיה פה מאורע אלוקי)  ,  פסח על שום שפסח, מצה על שם העוני והחפזון, בכור על מכת בכורות, בתפילין המשפט שחוזר הוא "חוזק יד". לכאורה אין צורך מיוחד להדגיש את החירות, אלא זה שה' הוא זה שעשה את החירות בניסים.

מצוות דרבנן כולן לזכר החירות ולא לזכר הניסים - הסיבה ו4 כוסות ויש אומרים אף כרפס. כלומר לזכור שה' העניק לנו דווקא חירות.

לכן טעם החינוך קצת תמוה

המהרל מסביר אחרת את טעמי פרטי קרבן פסח כאחדות (צליה, איסור שבירת עצם וכו), יותר מסתדר עם המימד האלוקי של מצוות דאוריתא

(אלא אם כן הקושי הוא ששמעת פעם משהו ומוזר לך שמישהו יכול להגיד אחרת )

הזמן.

"זכור את היום הזה כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים - ולא יאכל חמץ".

פסח כתוב במפורש בתורה ובמשנה שזה על שם שה' פסח על הבתים - כלומר מאורע אלוקי וניסי.  לא על שם החירות שקרתה אחר כך.

לכאורה דווקא המצה הפסח והניסים מייצגות עוני ואלוקיות מעל הטבע ("והשארותי בך עם עני ודל וחסו בשם ה' " וראה העוני במהרל), ואילו הסיבה מייצגת עושר של חירות גשמית.   כלומר שהניסים האלוקיים יצרו חירות גשמית לעם ישראל.

לא שמעתי בשיעור, אבל יש לי סברה למה דווקא תקנת חז"ל היא על החירות העשירה

מצד אחד התורה אומרת שהמצה היא כנגד החפזון והיד החזקה (הגאולה) ומצד שני היא אומרת שזה כנגד העוני (השעבוד).

זה כמו לומר שקריעה על מת מבטאת גם שמחה וגם צער, זה תרתי דסתרי.  

בתור וורט תמיד אפשר לומר כמה זה יפה  שיש מצווה שמייצגת טעמים הפוכים.  בתור טעמי המצוות הרציניים זה פשוט לא עובד.

המהרל עצמו מודע לקושיא זו ולכן טוען שהעוני עניינו רק פשטות, ואין לו שום קשר לעוני בשעבוד.

מפרשים שמשפצים את דעת המהרל ומפשט הכתוב המזכיר עוני בשעבוד כל כך הרבה פעמים,  אומרים שהיא הנותנת - המצה היא כנגד המימד האלוקי שבגאולת מצרים החפזון והנס וההתעלות מעל הטבע,  וגם העוני בשעבוד מייצג מימד דל בגשמיות והתעלות מעל הטבע. שזה המהרל מסביר לגבי עניים במפורש.   ייתכן שלזה מתכוון המהרל שאומר שהמצה היא רק כנגד הגאולה, כלומר כנגד המימד האלוקי שבגאולה (ובמילא שבשעבוד) ולא כנגד המרירות שבשעבוד (שזה המרור)

האם זה לזכור את המרירות של השעבוד?

לא נראה

שתהיה בעתיד ביום העצמאות.

מישהו הציע מנגל.  אמרתי שזה דווקא מבטא חיפזון שהפוך מקמעא קמעא.  

ברור שאני עושה מנגל

אין פה באמת מנהג תורני.

למרות שאולי המנגל מבטא אכילת בשר בחוץ, לעומת אכילת בשר בשולחן החג בבית שמייצג את החגים הרגילים. כאן יוצאים אל הטבע וזה מאוד ארץ ישראלי, ומזכיר אכילת שלמים ציבורית לעומת קרבן פסח שהיה נאכל רק בבית אחד

'מישהו הציע מנגל. אמרתי שזה דווקא מבטא חיפזון שהפוך מקמעא קמעא'

ואז הערתי שצלי יכול לבטא דרך בני מלכים ושרים (כמו בגמרא בחולין וכמו שמציע החינוך). וזה דווקא יופי עם יום העצמאות

אתה חושב שזה לא נכון? שצלי יכול לבטא רק דבר אחד בלבד בכל הקשר ובכל מצב?

עברתי לעניין פסח. ששם זה נראה שמבטא חיפזון ולא חירות, בלי קשר ליום העצמאות.

בכל מקרה מנגל בחוץ נראה לי פחות מבטא מלכות מאשר סעודה מסודרת עם תבשילי דליקטס בשולחן חג.   כיום לפחות המנגל נחשב עממי יותר.

דווקא נראה שהמנגל יותר מבטא טבעיות וארץ ישראליות (שמעתי ממישהו בשם הרב שג"ר נראה לי)

כי דווקא הצליה נראית שיטה פרמיטיבית יותר לבשל מאשר במים

…. ולכן בגזרה שווה יתקנו את דיני חנוכה כמו הלל מלא עם ברכה ביום העצמאות בלי תחנון  ואולי חנוכיה עם 12 קנים כנגד שבטי יישראל .

ואז כל ישראל כולל אנשי חבד וסטמר יקבלו על עצמם תיקון זה.

גם פסח זה יום עצמאות ראשון ואין בו הדלקת חנןכיה.  אבל פסח הוא הרבה יותר מיום העצמאות , ראה מהרל תפארת ישראל פרק נב שיציאת מצרים היא לקיחת ה את ישראל לעם

קח כדוגמא את שבועות (הדבר היחיד שמיוחד בו זה הקרבן, זה לא נחשב לעניין הזה) או את שביעי של פסח ושמיני עצרת

שבועות - א. או שאין שם מצווה כי כל התורה נתנה אז לא שייך מצווה ספציפית וכמו שכתוב בדברים על שבועות "וזכרת כי עבד היית במצרים, ושמרת ועשית את כל החוקים האלה".

ב. המצווה היא לספור ספירת העומר ששבועות נקבע על פיה,  "חג המצות" על שם מצוות החג מצות. "חג סוכות" על שם מצוות החג, "יום תרועה" על שם מצוות היום, אם כן חג שבועות על שם ספירת השבועות שהיא מצוות החג הקודמת לחג פשוט.

ג. שבועות זה היום ה8 של פסח שנדחה פשוט, כמו שמיני עצרת שזה 8 של סוכות.    יש משהו מיוחד בימי ה8 שלא שייך בהם מצווה.

כך שאין זו ראיה על יום העצמאות שדומה לפורים וחנוכה

מחלוקת, למעשה. זה ממש לא מצווה שייחודית לחג.

המצווה היא לספור את ספירת העומר עד שבועות, זו לא מצווה של החג. למה לא לטעון שהמצווה הקודמת ליום העצמאות היא כיבוש/יישוב הארץ?

לג' אני אפילו לא אטרח להתייחס.

גם אם היית צודק בכל מה שכתבת, עדיין אין ראיה שצריכה להיות מצווה מיוחדת בכל חג.

חג שמח

יום העצמאות הוא כמו פורים וחנוכה ואין סיבה שלא תהיה בו מצווה.

מצווה בשבועות של ספירת העומר קוראת כל שנה 50 יום הכנה לחג.   מצוות יישוב הארץ היא מצווה כללית שאין הזמן גרמא ואין לה קשר מהותי ליום העצמאות.  החיוב בישוב הארץ היה כבר לפני שהמדינה קמה.

מה גם שספירת העומר קובעת את תאריך שבועות, כשלא היה לוח קבוע שבועות היה ביום 50 לטז ניסן, לעיתים ה ו ז בסיוון.

למה התורה מכנה את החג "חג השבועות"? כאשר ב4 חגי דאוריתא אחרים נקראים על שם מצוות החג (פסח בתורה מכונה חג המצות ולא חג הפסח, וסוכות נקרא חג הסוכות בניגוד לכינוי "חג" בנביאים ובחז"ל. הכל על שם המצוות).

חג שמח

"חוץ משבועות שייחודי"? אם ככה אז גם יום העצמאות. והיית אך שמח שייך בכל הרגלים, גם אם נדבר על זה שהוא שייך בו בייחוד, זה סוכות.

במהלך החג קלטתי שאולי ההודאה היא המצווה.

ספירת העומר זו מצווה נפרדת מחג השבועות, עוד לא הוכחת אחרת.

כן, זה חג בלי תאריך קבוע, הוא תלוי בספירת העומר, איך זה הופך את הספירה למצווה המיוחדת של החג? היא נגמרת לפני שהוא מתחיל.

עוברים ליום ירושלים?

החג נקרא על שם המצווה ולא על שם המהות?   כנ"ל בשבועות על שם 7 השבועות שקדמו לו. למה שם החג העיקרי נקרא על שם משהו שקדם לו? למה לא השם העיקרי הוא חג הביכורים, הקציר, או חג הברית (בחורב)?

אין סיבה לחלק בין עצמאות לפורים חנוכה.  השאלה נשאלת גם לגבי יום ירושלים.

לזכרוני "והיית אך שמח" נאמר בתורה רק באזכור סוכות-8 עצרת.  כמובן זה דרשת חזל.

כן, "שבועות" זה על שם ספירת העומר, ספירת העומר זו לא מצווה של חג השבועות, זו יותר מצווה של פסח.

השם העיקרי הוא אכן חג הביכורים, בימינו זה שבועות כי אין ביכורים. גם חג הקציר זה שם מרכזי בהרבה בתורה. כאמור, התורה לא אומרת שמתן תורה התרחש בתאריך הזה, יש מחלוקת מתי ניתנה התורה והחג יכול לחול בתאריכים שונים.

אין קשר בין שתי הפסקאות, גם אם חגים נקראים על שם מצווה שמיוחדת בהם, זה לא אומר שבכל חג יש מצווה מיוחדת.

ואגב, שמיני עצרת, ראש השנה, יום הכיפורים, חנוכה ופורים - אילו מצוות אלו?

כן, סוכות, זו לא מצווה ייחודית לשמיני עצרת, אני די בטוח שהיא גם לא מופיעה לגביו

בתורה. ובנ"ך או סוכות או "חג".

חג האסיף הוא נקרא כך יחד עם חג הקציר רק פעמיים בשמות , כשעדיין התורה לא הודיעה על המצוות בחגים אלו.

בכל שאר רשימות החגים החגים נקראים מצות, שבועות, סוכות.

חוץ מפרשת הקרבנות בפנחס "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה ל ה ב*שבעותיכם*", ולגבי סוכות "וחגותם *חג* לה שבעת ימים".

הקרבת העומר היא קשורה לפסח.  ספירת העומר זה לא שם מהתורה אלא מחזל, וגם לפי חזל זה קשור לסםירה לקראת מתן תורה.   בפרשית התורה ספירת העומר באה באותה פרשיה עם שבועות.

ראש השנה לא נקרה בתורה כך, אלא יום תרועה.

כנראה שיום הכיפורים ברבים ולא כיפור זה לא על שם הכפרה, אלא על שם מספר הכיפורים שעושה הכהן הגדול באותו יום.

שמיני עצרת הוא חלק מחג הסוכות "תחוגו את חג ה שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" פשוט התורה אומרת שהיום השמיני הוא עצרת (גם לגבי שביעי של פסח היא אומרת עצרת).

לכאורה חגי התורה היו צריכים להקרא : חג יציאת מצרים, חג הביכורים, יום הזיכרון, והחג.

אבל בדרך כלל הם נקראים חג המצות, שבועות, יום תרועה, וסוכות.

(הכוונה להלכתי, לא מדרשי).

התורה קובעת את זמו תחילת הספירה לפי קצירת העומר 

היום החמישים לספירת העומר.

ולא סתם בפשט התורה כתבה "ממחרת השבת" ולא ממחרת הפסח, כדי לנתק קצת בין פסח לספירה.

ויש נוהגים לאחר ערבית בשבועות כדי שיהיה 7 שבתות תמימות.

והעובדה שהחג נקרא שבועות ואילו פסח לא נקרא שבועות.    

והעובד שגם בפרשת אמור וגם בראה, ספירת העומר מוזכרת יחד עם שבועות, לא עם פסח

אולי יתקנו את טקס הדלקת המשואות כמו במצוות "הקהל". ראש הממשלה קורא את מגילת העצמאות ואז עוצר ואומר "יותר ממה שקראתי לפניכם יש לנו, וזה נמצא בספר החוקים". ומדליקי המשואה יברכו לפני ההדלקה. ואולי יוסיפו תקנה בדומה לל"ג בעומר ויהיו ריקודים ושמחה, אבל כמובן שיעשו תיקון גדול ויעיפו את הנשים למעלה לגלריה שתיבנה במיוחד.

ויהיה מנגל כלל ישראלי שכל אחד יקבל ממנו חתיכת צלי כמו שהיה אצל שלמה בהקמת המקדש.

יש מצווה לומר הלל והיא מצווה קדומה

סתם האמת שזו שאלה אם בגאולה המושלמת נציין את יום ה' באייר או שביחס לגאולה השלימה זה יחשב כפקידה בעלמא (מגילה יב)

אין סיבה שלא. למרות שעיקר פסח זה לא העצמאות עצמה אלא לקיחת ה אותנו לעם על ידי העצמאות שקרתה באמצעות ניסים.

העיקר ממעבר מגלות לגאולה סה שעבוד מלכויות.  עברנו את זה כבר, אז אין סיבה שבהקמת מקדש ומלכות דוד יתבטל יום העצמאות.

מה גם שיש תקנת נביאים לומר הלל על יציאה משעבוד לחירות

מי אמר שסנהדרין יתקנו מצווה ליום העצמאות?

האם אנחנו חוגגים את כל המלחמות שדויד המלך ניצח בהם?

האם חגגת את היום שבו בני ישראל נכנסו לראשונה לארץ? האם יש מצווה מיוחדת ליום הזה?

פעם ראשונה שמישהו מראה לי את מלחמת העצמאות בצורה הזו,  יש פה חומר למחשבה.

תודה

אלו דברים שאספתם לבד או שלימדו אתכם עוד בישלצ?

למדתי וקראתי את זה במהלך השנים

שאלתי האם הידע הזה נלמד בישלצ או שאספתם לבד

זה ודאי שלא

התכוונתי תלמוד תורה

בישלצ לישיבה תיכונית תורנית?    אני למדתי בישיבה תיכונית רגילה, לא תורנית מעבר לממוצע

שמעתי משיעור של הרב שרקי מהאינטרנט

כלומר על עצמאות.  אם כן יש חג של ימי הלל והודאה ויתקנו מצווה מן הסתם.

בימי דוד כבר היתה עצמאות מאז יציאת מצרים.

בכיבוש יהושע כבר היתה עצמאות מאז יציאת מצרים, וייתכן לומר שכבר נכנסנו לארץ ישראל השלימה ביציאת מצרים בנסיעה מרעמסס לסוכות.

חנוכה שהיתה בו עצמאות אומרים הלל.

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").

היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.

ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).

החכם נוקט בגישה קרה וצינית על העולם שכלל אין מלך, ואילו התם נעדר ציניות. כמו שלילד בן 3 אין כלל ציניות, כי כל ציניות היא הסתכלות קרה מעוטת רגש על העולם, שמזלזלת בכל דבר ולא רואה את החיוניות שבו, ומציגה זאת בתחפושת של הומור

ליצנות יותר שטחית ורדודה שמזוהה עם פלשתים כדברי הגר"א בחבקוק.

הקטע בר' נחמן מתייחס לליצנות שבאה מתוך חכמה. החכם מתחכם ומעוות ומזלזל עושה שחוק מכל דבר דרך השכל שלו. זה הבחינה של אחוריים דחכמה שמזוהה עם עשיו ועמלק, כדברי הפנים יפות בסוף וישלח.

 להיות חכם ולהתלוצץ על משהו זה לפספס את הנקודת עומק שיש בכל דבר.

בשביל להבין את העומק בשכל יש להסתכל באמת ולא בליצנות. "רק בלי ליצנות" מבקש לשמור את רובד הייחודיות של העומק שבדבר כדי לא לפספס אותו.

"כי איש הישראלי צריך *להסתכל בשכל של כל דבר* ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל *להתקרב להשי"ת על ידי אותו הדבר*"  השכל משמש לעבודת ה' בשמחה ובמלוא המיצוי שלה.

התם סולד מליצנות כי החכמה והקרירות מרחיקות מעבודת ה' בעמקות ובלב חם ...

העמקה מביאה חשבונות ו"פנקסנות" כזאת אולי כלפי שמייא, וזה יוצר ריחוק קריר   ללא שמחה פשוטה שמחברת תמיד בקלות לרבש"ע.

בערך כמו ביקור נימוסין לעומת כיפים וזרימה.

ובגלל זה התם אמר לו שאדרבה- יהיה שוטה,

 כי אם החכם כל הזמן יעמיק, זה הפוך-

גם הליצנות תקרר אותו 

וגם הוא יפסיד את קרבת ה לי טוב, וזה בסוף יגרום לו לאבד אותה. שבאמת פקפק בכלל במציאות המלך.... ואז רע לו בחיים.

שוטה זה מי שיש לו משהו ביד ומאבד אותו (כתוב בגמרא לא יודעת איפה) 

לחכם יש עבודת ה ביד, במקום לנצל אותה לקרבת ה הוא מתלוצץ ממי שכן עובד ה בשלמות וממילא מפסיד אותה.

על כל פנים, עיקר השנאה כמפורש בכתוב: "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם"

בנימין גם כלול בסיבת השנאה הזאת במידה מסויימת.

ברצף השאלות אתה מביא כל פעם שתי אפשרויות: אחת שמעמידה את יוסף מול שאר האחים, והשניה שתולה הכל במאבק בין בני רחל לבני לאה

אני בצד הראשון, חושב שזה פשטות הפסוקים, וחושד שהדרך השניה נובעת מתפיסה שגויה של המציאות והתורה שמחפשת סמלים בכל מקום

להתעלם מהפסוק הראשון העמום "והוא נער את בני בלהה וזלפה".

אי אפשר להתעלם מהמיקריות שב"מקרה" יהודה מוכר את יוסף, שבמקרה שמעון נאסר, שבנימין מוצג כאהוב דווקא בגלל היותו בן רחל (אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי), מזה שנראה שיוסף אהוב על יעקב מכל אחיו כי הוא בן רחל, מהניסיון שיוסף מנסה את האחים דווקא עם בנימין בן רחל, מהתיקון שדווקא יהודה בן לאה ערב לו (והמקריות ההיסטורית ששבט בנימין הולך דווקא עם ממלכת יהודה ולא ממלכת אפרים), מהחלוקה ההיסטורית בין יהודה לישראל ממלכת אפרים, בין היות 2 השבטים החשובים בישראל יוסף ויהודה, ומההדגשה של התורה מכל בני יעקב את יוסף ויהודה בספר בראשית. (ואם נוסיף את דברי חזל - אז מי שיזמו להרגו זה שמעון ולוי).

אפשר גם להעלאות השערה שזה לא בני לאה מול רחל, אלא סיעת יהודה מול סיעת יוסף ללא קשר לאמהות (ואז זה מסתדר למה רוב השבטים כולל בני לאה התרכזו סביב יוסף בפילוג הממלכה נגד יהודה). וכתבתי על זה בתגובה למי האיש הח"ח, פה למעלה).

מצד שני יוסף מוצג כמיוחד גם לעומת בנימין, ללא קשר מובהק להיותו בן רחל. הוא נזיר אחיו, דווקא הוא מתברך ב2 שבטים ובשכם אחד על אחיו,  רק בו יתברך ישראל, שרק לו יגיעו ברכות האבות מכל השבטים, רק אותו יברך דווקא המלאך הגואל מכל רע ולא מלאך אחר, הוא זה שישלוט באחיו, הוא השבט היחיד שכל ישראל מכונה על שמו "נוהג כצאן יוסף", "עדות ביהוסף שמו". יוסף מוצג בבראשית כחצי אב חצי בן, כמעיין אב רביעי שסביבו האחים מתלכדים. בניגוד לבנימין.
 

לא בא להתווכח, רק לשאול שאלות

רק רבי ברוך רוזנבלום שליט"א יכול להשיב

עוד תוספת מעניינת , זה שבשאר ההיסטוריה זה די הפוך - רוב השבטים מתפלגים מיהודה ונאספים סביב יוסף, בחלוקה בין יהודה לישראל (למעט שמעון ולוי. כך שזה חצי קושיא חצי חיזוק, שהרי ההארד קור של בני לאה זה 4 הראשונים, וראובן לא מצטרף או כי הוא בעד יוסף או כי יש קשר בין ראובן ליוסף שהרי שניהם בכורים, או כי ראובן שבט שלא מקבל מרות(כמו אצל דתן ואבירם או פלגות ראובן). וגם יששכר וזבולון יש בהם משהו קצת רחלי, שהרי נולדו בזכות מכירת רחל ללאה את התור. ומה אם גד ואשר בני שפחת לאה?) 

אולי בברכת יעקב, אולי בברכת משה, ואולי זה חרה לחלק מהמחנות, צ"ע

יוסף כתוב במפורש שהוא מיוחד משאר אחיו.

לגבי הסיבה שיעקב אהב אותו - בפשט כתוב כי הוא בן זקונים.

השאלה מה זה בכלל בן זקונים בפשט, ואם זה דבר בחירי, אז למה יעקב בחר דווקא בו.

עד סוף ספר בראשית רואים שיוסף מיוחד לא רק עקב היותו בן זקונים, אלא כי התברך  בברכות מיוחדות משאר האחים (החצי הראשון של ויחי)

וזה כאילו שירידת יוסף ממשנה למלך במצרים, למעין כינור שני למלוכה ולמשיחיות (בן יוסף רק כקדימון לבן דויד), עשתה את ביתו לאנדרדוג שאיתו הפכו להזדהות כל מי שחשו מודרים או נפגעים משלטון שלמה וכמובן המזדעזעים מלשונו ומתקיפותו הילדותית של רחבעם (קוטני עבה ממתני אבי)

השבט המרכזי ככתוב "בני אפרים הפכו ביום קרב...ויטש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים". יהושע לא במקרה היה משבט אפרים.

בימי ממלכת ישראל שבט יוסף היה המרכזח בממלכה.

גם בימי רחבעם באים ישראל להמליך אותו בשכם, וכן רוב ישראל תומכים בירבעם כבר בימי שלמה. ואסף שחי בימי דוד מכנה את כל ישראל בשם יוסף. וגם ירמיהו 150 שנה אחרי חורבן ממלכת ישראל מכנה את ישראל בשם אפרים (למרות שאולי שם זה התיחסות רק לגולי 10 השבטים ממלכת ישראל). נראה שסמלית ותרבותית מרכזיותו של שבט יוסף נשמרה תמיד, גם אם לא פוליטית. 

כמובן שיוסף עצמו שלט על מצרים ועל אחיו, כלכל אותם במצרים, ויוסף ישית ידו על עיניך. 20 שנה אמנם היה מרוחק מהם, אבל 70 שנה הנותרות הנהיג את העם במצרים.

יעקב אומר "לא יסור שבט מיהודה", משה אומר "ואל עמו תביאנו". לכאורה הלעילא הוא על צד יהודה וממילא בית דויד הוא הנבחר להימשח לדורות. אבל משהו בעם זורם אל יוסף היפה תואר ויפה מראה (כמובן בפנימיות בהקשר שלנו, אבל גם בעצם במראה החיצוני - שמגרה גם את "הדוב" כפי שמפרשים בפרשתנו הקרובה - ובסופו של דבר באיזה אופן טבעי הוא שמולבש בכתונת הפסים "המשגעת" כפי שבעולם החילוני של דורנו זה מוגדר). אז יש צד לומר שגם הלתתא הוא אמירה שיש לה מקום.

הרובד הלאומי מרכזו שבט יוסף והוא הנציג של 3 האבות בישראל.

הרובד הפוליטי מרכזו שבט יהודה והוא הנציג של קדושת בית דוד כמלכי ישראל.

דווקא נראה שהלעילא זה יוסף, מידת היסוד שנוגעת-אינה-נוגעת במציאות הגשמית, בניגוד ליהודה ששם הקדושה כבר יורדת ממש לגשמיות למידת המלכות

תיארתי הקשר של דבר תורה מול דבר העם; אתה מתאר הקשר של פשט/דרש מול רמז/סוד.
מכל מקום בנוגע לתירוץ שהצגתי בנוגע למקומם של בית יוסף ובית דויד, אולי מכאן השמות הסמליים בפילוג הממלכה: רחבעם בעצם דורש שיראו את רוחב היריעה והתמונה - הייעוד, החובה, האתגר - וייכנעו בפניה מול יהודה, ירושלים, המקדש. ירבעם דורש שהמלוכה תראה את כמיהת וערגת העם אל ימי הקדם ממש, טרם היות כל זה, אולי אפילו טרם מכירת יוסף ("והוא נער" - אולי זה באמת רמז, שמבקשים לחזור אל הנער שהיינו, טרם נמכרנו לעולם החיצוני והושלכנו מבית ההורים לבור).

שולט ביצרו הוא צדיק גמור, כלומר מתנשא מעל המציאות ופחות נוגע בה, כמידת היסוד.

יהודה ודוד הם בעלי תשובה , מכירים את כל המשברים של המציאות הגשמית ודווקא מתוך כך מתעלים וזדונות נהפכות להם לזכויות ומקדשים את קרבי המציאות, כלומר את מידת המלכות (פרץ וזרח נולדו מהזינות עם תמר, שלמה מבת שבע).

המימד הלאומי הוא עדיין תרבות מופשטת המתנשאת מעל המציאות, המימד הפוליטי הוא יישום התרבות בשטח ממש.

לעניין התורה: יוסף דווקא בתורה מקבל יותר מקום מיהודה - אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, המלאך הגואל אותי, בך יברך ישראל ישימך כאפרים ומנשה, שכם אחד על אחיך, ברכות אביך תהיינה לראש יוסף נזיר אחיו, הבכורה ליוסף.  ליהודה זה רק לא יסור. יהושע מאפרים והוא חשוב מכלב או נחשון. גם בברכות משה ברכת יוסף ארוכה הרבה יותר מברכת יהודה (רק לוי ויוסף מקבלים ברכות ארוכות) וגם שם הוא מכונה נזיר אחיו, כלומר הנישא על אחיו.

רק מהברית עם דוד והלאה מתברר יחודו המלא של שבט יהודה, כמו שכתוב בתהילים "ויטוש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים ובאהל יוסף, ויבחר בשבט יהודה בהר ציון אשר אהב...ויבחר בדוד עבדו".

לגבי ירבעם, נראה שהוא רוצה לחזור למצב ימי השופטים בהם שבט יוסף היה המרכזי.

ברור לגמרי שהמקרא מותח את הקו בעניין להסביר שכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה: פילוג הממלכה לא הישרה על עשרת השבטים רוח טהורה יותר מאשר זו של ממלכת יהודה (כולל שבטי לוי, בנימין ושמעון שנאספו אליה), אלא פורר לאבק כל תקווה להשיג יותר ממה שאליו כבר הגיע דויד ושלמה וסיימו את מלאכת הרועים.

כנראה ללא הפילוג היה גרוע יותר. כמובן שזה פילוג זמני.

ממלכת יהודה חטאה בסוף ימיה יותר "ושומרון כחצי חטואתיך חטאה" "צדקה משובה ישראל מבוגדה יהודה".

כמובן שהתכנון של אחיה היה ש10 השבטים ימשחכו לעלות לרגל לירושלים למרות הפילוג הפוליטי, וירבעם הרס הכל עם העגלים. אבל כנראה עדיין ללא הפילוג היה גרוע יותר, עובדה ששום נביא לא אומר לאחד מחדש אחרי עגלי ירבעם, וכנראה שללא הפילוג רחבעם היה נושא נשים נכריות שהיו מדרדרות את המצב גרוע יותר.

אבל נראה שגם בימי דוד ושלמה, שבט יוסף היה חשוב יותר משבט יהודה למעט בית דוד המולך. הבירה בגבול יהודה ובנימין, וערי המסכנות 2 מהם בנחלת יוסף - גזר ומגידו. לדוד יש גיבורים רבים מבנימין, וירבעם איש חשוב בימי שלמה, ונראה ששכם היתה חשובה, וירושלים עדיין היתה עיר קטנה בימי שלמה. היו בה הרבה מבני ציבור, אבל ייתכן שהיא היתה קריית המלוכה והמקדש ולא הרבה מעבר. על חברון מרכז שבט יהודה כלל לא שומעים ברגע שדןד מולך על כל ישראל ועובר לירושלים

א. שנאת האחים את יוסף

ב. שנאת סיעת לאה את סיעת רחל

ג. שנאת בני שאר האמהות את בני רחל (חיזוק לזה הוא שיעקב לא אומר לדן ונפתלי להשאר כשבנימין הולך למצרים, למרות שהיה אפשר לחשוב שמעדיף שאם בנימין ימות, ישארו 2 בנים שרחל קראה בשמם).

ד. שנאת סיעת יהודה את סיעת יוסף