ממש צדיקה ומהממת שאת מנסה למצוא דרכים לעין טובה ולא להתפוצץ עליו!

אין לי עצות, אבל תדעי שזו ממש גדלות!

אבל זה רק כי הבנתי שלהתעצבן עליו לא יעזור לי

ואני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות

פשוט התחלתי פחות להתחשב בו ויותר לדרוש ממנו, תוך כדי שאני משקפת לו את הצרכים שלי.

בהתחלה זה היה נשמע לי כמעט ילדותי, אבל זה עזר. פשוט ראיתי שהוא ישן שעות בלי פרופורציות לאחריות שלו כלפי הבית, פשוט התחלתי להעיר אותו, להגיד לו שהוא תופס פיקוד בזמן שאני נחה.

או אם אני שוטפת והוא נכנס, לומר אתה זוכר מה ביקשתי? אז תיקח עכשיו כל מה שאתה צריך וברבע שעה הקרובה אתה לא נכנס.

או נגיד כשהייתי מכינה סלטים לסעודת שבת, הייתי מכינה 3-4 סלטים בזמן שהוא יושב ומקשקש עם הילדים בכיף שלהם, במקום שהוא ייכנס למטבח לעזור.

לא שהייתי צריכה את העזרה כמו שזה היה נראה לי מופרך שכולם מחכים לי חצי שעה שאסיים, במקום שכל אחד יתן יד ונסיים בעשר דקות.

מאז למדתי להפעיל אותם בלי מצפון.

בקשר לזה שהארון היה מבולגן, אולי גם את לא רואה אותו שמבחינתו ארון אמור להיות מבולגן וכל מאמץ לסדר אותו מיותר מבחינתו במיוחד שאתם בתקופות עמוסות.

כשיש פער בין סטנדרטים קודם כל צריך לקרוא לילד בשמו ולשים דגש על הפער, ורק אח"כ לראות איך מגשרים עליו. או שאת תמיד תהיי זאת שמסדרת ותהיי שלמה עם זה, או שתמצאו איזה פתרון שיהיה מקובל יחסית על שניכם. (יש מפרידים פלסטיק שמתלבשים על המדף למשל, הערימות הרבה פחות מתבלגנות ככה)

או שתמשיכי לבקש ממנו בסבלנות פעם אחרי פעם, עד שהיא יקלוט אי פעם מתישהו שזה באמת מפריע לך.

תביני שבאופן כללי ובעיקר בתקופות עמוסות, זה לא שהיא נגדך, הוא בעדו.

הוא צריך להפעיל ניהול נכון של כמות המשאבים שהוא משקיע בכל משימה ומבחינתו ברגע שהוא מצא את הבגד הוא לא מסוגל להכניס לרשימה גם לסדר מדף אחריו.

התחושה היא שאני מנהלת ומשתלטת ואז על זה יש ביקורת

אבל כאילו באמת, אני אומרת שעבדתי כל היום, קילפתי ירקות ושטפתי כלים בלי הפסקה ואין לי כוח (אני גם קמה מלא פעמים בלילה לתינוק יונק) אבל כאילו אני לא מדברת, הוא ימשיך לשים כלים בכיור ולא יחשוב לשטוף אותם

וגם בקשר לבית- זה בדיוק מה שאמרתי לו- עכשיו אני רוצה לשטוף, קח מה שאתה צריך ובבקשה לא להיכנס, אבל כאילו לא דיברתי

ולגבי הארון- אם היה בלגאן הוא היה מתלונן שככה הוא לא יכול למצוא כלום..

ונכון שהתקופה עמוסה מאוד מאוד מאוד, אבל גם אני באותו מצב כמוהו ועדיין ממשיכה לנהל ולתחזק את הבית וגם להתייחס אליו ולהקשיב לו

אוף

שגם אני עשיתי אותה בהתחלה,  זה לוודא שאני עושה יותר ממנו לפני שאני מבקשת ממנו דברים,

ואז כשהיה עושה על זה פרצוף, הייתי ישר משליכה את על מה שכבר עשיתי.

לדוגמה עם הכלים. מה הקשר (מבחינתו) בין הבישולים והטרחה שלך לבין הציפייה לרחוץ מיד את הכלים ולא לצבור בכיור.

במקרה כזה השינוי שעשיתי היה להתחיל לבקש ממנו יותר דברים בסגנון של תוכל לקלף את הירקות שאחתוך למרק?

אם מקלף יופי, אם לא מקלף אז אין מרק. לשחרר את האחריות אבל לשחרר באמת מכל הלב.

אם מבחינתו לא צריך לטרוח בהכנות לשבת אין סיבה שאת תטרחי.

כמה פעמים שבקושי יש מה לאכול, והוא קלט שבשביל ארוחה צריך לטרוח מעבר ללקנות חלות ואבוקדו.

או למשל כשהיה דופק שנצ ארוך בשבת אחרי שהלך לישון בערב שבת מוקדם ואני היחידה שקמה בלילה,

חישבתי את זמני המנוחה, נניח 3 שעות, אחרי שעה וחצי הערתי אותו הסברתי לו את חישוב הזמנים ושעכשיו תורי לישון ונכנסתי לישון. הוא המשיך לישון עוד קצת ואז כשהילדים התחרפנו הוא קם בלית ברירה.

זה לא היה באווירה של מנהלת, כי שיקפתי לו את הזמנים היטב גם מראש וגם כשהערתי אותו.

מודה שעד היום יש לי את הציפייה שהוא יבין מעצמו שצריך לקום משנצ אחרי זמן סביר ולא לישון את כל הזמן שבין הארוחה עד מנחה, אבל זה כבר שלי אני לא יכולה לכעוס על זה. אני יכולה לנסות לבקש, ולו יש את הזכות לסרב.

לגבי הארון אם אכפת לו שיהיה מסודר, שיסדר. תגידי לו שאת מסדרת פעם בחודש, ואם בא לו לסדר יותר את לא מונעת בעדו.

אין פה השתלטות, יש פה הרפייה מהציפייה. דווקא הפוך כשכל הציפייה אצלך יש אפקט ניהול. כשאת מגדירה משהו מחוץ לתחום אחריותך את מזמנת את האחרים לקחת יוזמה ואחריות ולבצע בעצמם. דווקא מתוך חוסר ניהול.

יעשו יופי, לא יעשו גם יופי.

את צודקת ובאמת כשאני מבקשת דברים זה רק אחרי שאני 'מחשבת' את כל ההרבה שעשיתי

רק לגבי הארון- אני ועל משתמשת בו יום יום והוא לעיתים ממש נדירות כך שמה איכפת לו שזה מבולגן?? וזה מה שמפריע לי גם החוסר התחשבות בזה שהשקעתי זמן שממש חסר לי כדי לסדר את הארון וגם שאם הוא מבולגן זה משפיע רק עלי ולא אכפת לו

לא רק לראות את עצמך כשאת פגועה, לדאוג מראש שלא תהיי פגועה, בצורה אקטיבית

הוא נכנס לך בשטיפה? לא להעביר את זה. לומר - סליחה, אני מבקשת שתצא עד שאסיים לשטוף, זה ממש מפריע לי״

הוא בלגן את הארון? להגיד לו, לא לשמור בבטן. ״מאמי, סידרתי את הארון ועשית שם ממש בלאגן, אני מבקשת שתשים לב להבא להוציא בצורה מסודרת״

או אפילו אחרי שסידרת - ״הארון מסודר, עבדתי קשה, בבקשה להוציא בגדים בשימת לב שלא כל המדף יהיה הפוך״

וגם אם קרה ונהיה בלאגן, והוא אחראי על הבגדים, אז אולי עדיף להשקיע פחות 
 

אם הוא צוחק- זה אולי ממבוכה, ועדיין - תמרכזי אותו לקושי שלך, אל תשתבללי. ״סליחה, התגובה שלך לא במקום. אני מדברת פה על דברים שבנפשי הם ואני מצפה שתתייחס לזה ברצינות״

ז״א, לדבר יותר עלייך ולא עליו. לא כהאשמה. כשמרגישים המון ביקורת זה יכול ליצור אנטגנויזם. ולדאוג שיהיו גם הרבה רגעים טובים ופחות מרמור בבית

ועוד משו - אם הוא בתקופה, לשים לב שאת לא מעמיסה עליו דרישות שהוא לא יכול להכיל. לבחור את המלחמות. זה לא דומה לאדם שלא חווה קושי. אז לתת לו מקום של מרווח לטעויות עם חמלה

גם אני נוטה לשמור בבטן עד שהכל מתפוצץ ואז נזכרת בזה ובזה ובזה ויש לי רשימה של טענות.

ועם השנים למדתי יותר לדבר ולהביע את מה שמפריע לי ולא לשמור בבטן.

הוא עונה בציניות "נו, זה התפקיד שלך, פשוט תסדרי שוב" וממשיך גם כשאני אומרת שאני מתכוונת ברצינות

ואם אני ממשיכה אז יש מן אנחה כזאת של אוף, שוב זאת עם הביקורת שלה

אין עליו כמעט דרישות. אני עושה הכול בבית, כביסות, בישולים, נקיונות

הדברים היחידים שהוא עושה זה קניות (כי זה ליד העבודה שלו) ולהיות עפ הילדים כשאני בעבודה. אנחנו עובדים כמעט אותן אחוזי משרה

לא רואה דרך להוריד ממנו עומס

מבחינתו התפיסה היא שאת אחראית על הבית והוא על הפרנסה?

מה קורה בתחומי אחריות "גבריים" - תיקונים, ניהול חשבונות, טיפולים ברכב - מי אחראי עליהם בבית?

זה בקטע הפרקטי

אם הוא לא מוצא בגדים בארון - שישתמש בו בצורה יותר מסודרת ושיתמודד עם הבלאגן🤷‍♀️ סיבה ותוצאה כזה. אז מה אם הוא מתלונן?

את כמו בלופ של - הוא לא עוזר, גם גורע, ואת צריכה לנהל את הכל ולהתמודד עם זה ושהכל יהיה מטופטפ כי ״זה התפקיד שלך״

אז לא

אם אין עזרה ואין התחשבות, את לא יכולה להתמודד עם זה ולא ״עובדת לחינם״

אבל לשחרר באמת ולתת לו להתמודד

כנל לגבי כלים - קני חדפ ואל תעשי אם אין לך כח. בישולים קלילים ולא ארוחות מפוארות, פרוסות עם גבינה אם צריך.

ומישהי שתבוא לאפס לך ועד אז - זה מה שיש

מה שאני באה להגיד, זה שברגע שאת מחזיקה הכל - מבחינתו זה בסדר להמשיך ככה. גם אם את מתלוננת, את ממשיכה להחזיק את זה. ברגע שתשחררי, זה כבר לא יהיה ככ ברור מאליו שהדברים קורים

אבל זה לא יפתור לך את החור בלב, אם את מרגישה שהוא לא מתחשב ורואה אותך

וזה השלב הבא. לשנות דינמיקה.

לא ״לא לעשות״ ולהתמרמר

להכיר בערך שלך

בחשיבות שלך

להבין איזה יחס את מצפה לקבל

ולהעביר את זה אליו.

לפעמים עדיף לעשות את זה נכון עם ליווי וייעוץ

באמת שלא יהיה. לא יהיו בגדים לילדים, לא כלים נקיים, הם יאכלו רק אוכל קנוי מהסופר.

מה שאפשר השארתי לו והוא עושה אבל רק אם זה קשור ישירות אליו (נגיד לגהץ לו את הבגדים)

הוא באמת עמוס בטירוף (שנינו עמוסים, אבל אצלו יש גם קושי מעבר) והרבה פחות יכול לתכנן את הדברים אלא רק להסתכל על הכאן ועכשיו

וזה  בסדר מבחינתי

רק ההתעלמות מהבקשות והמעשים שלי כואבת ולא מצליחה להעביר לו את זה

אם במצבים רגילים הוא לא מושיט יד

אין מה לצפות שבמקרים ספציפיים/ במקרי קצה הוא יעזור/ ישים לב לבקשתך

מי שרגיל לא לקחת אחריות, לא מתעורר כשצריך אותו במיידי, הוא רגיל להתנער מאחריות.

אם רוצים לעשות שינוי הוא צריך להגיע מהשורש, כשתהיה לו אחריות קבועה בבית, הוא יהיה מסוגל לקחת אחריות גם במצבים ספציפיים.

כשאת מקבלת את זה שהכל עלייך גם את לא רואה את עצמך, אז איך הוא יראה אותך?

תחשבי שהוא יושב במרפסת עם חלון לבית.

ואת עוברת שם פעם ביום ומנופפת בחלון.

את בחוויה שלך כל היום מתאפקת לא לנופף לו בחלון אלא רק פעם ביום.

ואז כשאת כבר כן מנופפת והוא לא רואה, התסכול שלך עצום.

אבל הוא בחוויה שלו, כל היום החלון ריק, מה הסיכוי שדווקא כשאת מנופפת הוא ישים לב?

במיוחד כשהוא עסוק, הוא לא מסתכל בחלון.

אבל אם תנופפי בחלון לעיתים קרובות יותר, גם הוא יתרגל להסתכל יותר בחלון,

וגם את לא תקחי קשה את הפעמים שהוא פספס את הנפנוף כי יש פעמים אחרות שהוא כן תפס.

וחוץ מזה שאם תשימי יד על הלב, את לא בסדר עם זה שהכל עליך. את מרגישה שאת מקריבה בשביל זה.

אם היית בסדר עם זה לא היית מציינת ששניכם עובדים משרה מלאה ושאת קמה לתינוק יונק בלילה. אם היית בסדר עם זה, זה היה נתון לא רלוונטי.

אבל את מציינת את זה, כי זה חלק מהמכלול שגורם לך את התסכול.

כמו למשל מקרה אמיתי שקרה לי אתמול עם הילד, הוא הכין לעצמו תה ומרחוק אני רואה שהוא שם כפית סוכר, ועוד אחת ועוד אחת, ולא אמרתי לו כלום, אבל כן הייתי דרוכה בתקווה שהוא יבין לבד מתי הוא מגזים.

בכפית החמישית כבר באתי אליו חצי נסערת, כמה כפיות סוכר??

לכאורה בארבע כפיות סוכר הייתי בסדר עם זה, עובדה שקיבלתי את זה ולא הערתי לו,

אבל מה קרה בכפית החמישית? מה כבר ההבדל בין 4 ל5?

האמת היא גם ב4 כפיות לא הייתי בסדר עם זה, אבל הכלתי בכח.

ב5 זה היה מה שנקרא עובר את הגבול לכל הדעות.

אז לכן אני אומרת לא להגיע לשם, אם אני יודעת שילד יכול להגיע ל5 כפיות סוכר בכוס תה אחת, כבר בכפית הפניה אפנה אליו ברוגע ואסביר לו שזהו.

אולי הוא יפסיק כשאגיד לו, אולי ברוב חוצפתו הוא ינסנ לשים את הכפית השלישית, אבל הוא לא יגיע לחמישית בכל מקרה.

אם תורידי סטנדרטים

יש לך מייבש? מדיח?

תקני אם אין, ואל תקפלי ארונות

מה הוא יעשה אם לא ימצא חולצה? יסתדר

אפשר להכין חזה עוף פרוס מהסופר עם מלח פלפל ולשים בצלחת חדפ והרי לך סכום ומחבת לשטוף במקום מלא כלים, אפשר גם בתנור בתבנית חדפ ואפילו מחבת לא תשטפי

אפשר חביתה.אפשר אורז בתנור עם עוף

לא חסרות אופציות ורעיונות, מה שחסר זה שתהיי פתוחה לאופציה

כשיש לך את ה- למה,תמצאי את ה- איך

כנל אוכל קנוי קל הכנה לתנור

זה נראה כאילו את הולכת לפני כאוס, אבל זה בעצם יישור קו

נכון,יהיה קצת בלאגן

אז מה?

זה יעזור לך לשנות את הדינמיקה בבית, אבל יותר חשוב מזה - יעזור לך לנשום

כדי להוריד את המפריעים ממה שבאמת חשוב, היחס שלו אלייך, את צריכה להתפנות

כשזה הכלים/ הארון/ השטיפה,השיח לא סובב סביב המהות של העניין ומוסיף לך תסכול

וואי כמה משפט כזה היה מקפיץ אותי. הכי מבינה אותך בעולם.

איך היחסים שלכם באופן כללי בלי קשר למטלות הבית? בדרך כלל משפטים כאלו פוגעניים וצינים נאמרים כשהאווירה בבית היא צינית ולא אוהבת.

גם גבר שהתפיסת עולם שלו זה שהאישה התפקיד שלה הוא לדאוג לכל צורכי הבית, לא יבלגן ארון וישאיר ככה כי זה התפקיד של אישתו.. זה מוסר בסיסי.. זה כמו שהתפקיד של בעלי זה לנקות את האוטו אז אני אזרוק את כל הקליפות של התפוז על הרצפה באוטו ואומר לו שזה התפקיד שלו ושהוא ינקה..

נשמע שיש פה משהו מעבר? אולי הוא היה פגוע כשדיברתם על זה? ואולי האווירה היא כזו באופן כללי? ואז כדאי כבר לטפל מהשורש ולא רק במקרה הספציפי שהעלית.. 

בכללי הוא לא מתעסק כמעט עם עינייני הבית השוטפים

כן עם תיקונים וכאלה

ופה במקרה יצא שהיה צריך להחליף לילד חולצה ומיהר

בעיקרון אנחנו ביחסים טובים מאוד, בעבר הרגשתי שיכולה להגיד לו הכול

מאז המשבר שחווה עם בן משפחה קרוב הדברים השתנו (אבל זה משהו שברקע כבר יותר משנה ולא אמור להסתיים בזמן הקרוב, בקיצור זאת המציאות שלנו)

הוא טוען שאני ביקורתית אבל בפועל לא יכולה לבקש ולהעיר על כלום כי או שצוחק או שמתעצבן

הדרך שבה דברים נאמרים חשובה מאוד, וזה חלק מהשיקוף של מה שעובר אצלך בפנים

אם היית מתרכזת בתחושה שלך, ולא במה שהוא לא עשה נכון גם בשיח אבל בעיקר בפנים ולמעשה, לאורך זמן - זה אמור לעבוד

אפשר גם להגיד בזמן אמת - אתה רואה את זה כיקורת, מבחינתי זה תיאום ציפיות ( כל עוד זה נאמר בצורה נכונה מתוך עבודה פנימית)

לפעמים מתפתחת רתיעה גם מאמירה שהיא ממקום נכון כי זה מה שרגילים אליו.אפזר גם את זה לשנות

שלי מאוד קשה לקבל ביקורת

וכל פעם שבעלי מעיר לי אני ממש לוקחת את זה קשה...

ויום אחד הוא פשוט שאל אותי, מה הדרך שבה הוא יכול להעביר ביקורת בלי שאני אתפרץ

וחשבנו ביחד למה זה כל כך מקפיץ אותי וזה עזר גם לי להיות קשובה ולהבין שלא קרה כלום וגם לו להעיר בצורה יפה יותר

פשוט לעשות תיאום ציפיות של מה קורה במידה ויש לי מה להעיר לך...

מסכימה מאוד עם הרצון שלך לעשות שינוי עם עצמך, ואני מציעה לך קודם כל לתת לעצמך יותר מקום ולכבד את עצמך כמו שאת מצפה שהוא יכבד אותך.

עין טובה היא דבר חשוב ונצרך מאוד, בייחוד בזוגיות, אבל בעיניי זו לא הנקודה שאת צריכה להתמקד בה כרגע, נשמע שאת כבר רואה אותו ואת הצרכים שלו מאוד. דווקא את עצמך נשמע שאת פחות רואה ופחות חושבת שאת ראויה להתנהגות מכבדת ולשותפות אמיתית. כשאת תרגישי באמת שהזמן שלך יקר והעבודה שלך משמעותית ואת לא עובדת הניקיון של הבית אלא המרכז והלב שלו, הציר שסביבו כל הבית נע, ואת ראויה ליחס מכבד בהתאם, אז המסר הזה יעבור גם אליו. ברגע שיהיה ברור לך שכשאת מבקשת עזרה את גם תקבלי אותה, ושהבקשות והצרכים שלך חשובים, אני מאמינה שהוא יתיישר לפי זה. תשתדלי לא להיכנס לעמדת הקורבן וגם לא להחזיק בעמדה של גדלות הנפש שאת מפגינה למרות היחס המזלזל שאת מקבלת... שניהם מפתים לפעמים וקל להגיע אליהם.

את יכולה לומר לעצמך מנטרות לפני השינה ולאורך היום: אני חשובה, אני משמעותית, אני המלכה של הבית, אני ראויה לכבוד והערכה...כי את באמת כזו.

ואני נותנת נק' מבט נוספת- חשוב לבסס את הערך שלך בבית לא רק עבור הזוגיות, אלא גם כדי שהילדים שלכם יגדלו בתודעה שאמא היא כמו מלכה, שמכבדים אותה ומקשיבים לה ועוזרים לה. ילדים קולטים הכל, ומן הסתם הם מודעים להתנהגות של בעלך כלפייך כרגע, וחבל שזו תהיה התפיסה שלהם, שתלווה אותם בבתיהם העתידיים. אני מחזקת אותך שבידייך לשנות את המצב על ידי שינוי מחשבתי שלך בעז"ה, זה קל ומהיר יותר ממה שזה נראה. 

אני אגיד את זה לעצמי אבל בבוקר אני שוב אקום לרשימת מטלות אין סופית שבה אני מקבלת עזרה רק מהילדים

ושוב לחוסר יחס של המילים שלי

למשל, לומר לו שאת צריכה שהוא יהיה עם הילדים חצי שעה במהלך היום ולשאול אותו באיזו שעה הוא מפנה לכך זמן. ולהתמקד על זה, אין אפשרות שהוא יגיד אין לי חצי שעה ביום, זה לא הגיוני. העיקר לומר את זה מתוך ביטחון מלא שזה מה שיקרה.

בדוגמה שנתת עם הזכוכיות שניקית והוא כל הזמן נכנס הביתה, פשוט לא לאפשר את זה. כשאת רואה שהוא בפתח של הדלת את אומרת לו בתקיפות, עכשיו לא נכנסים. אם דחוף לך להיכנס אני אהיה בחוץ עם הילדים ואתה תנקה במקומי. לקבוע עובדה

שהם כל כך צרובים בנו שנראה לנו ברור שככה כולם..

לבעלי גם יש קטע שהוא מפחד כשמשהו נשבר ויכול במשך יום של לחפש זכוכיות ולי פחות אכפת והוא יכול לפעמים ממש לכעוס על זה שלא מספיק שמים לב.

אז נכון שביקשת, אבל אצלו זה כל כך צרוב שזה לא נורא לעבור באמצע השטיפה, או מספיק רק לטאטא אחרי זה, שהבקשה לא מספיק עוברת..

אז במקרים כאלה לפעמים עוזר לי להיזכר בדברים שאני עושה שמעצבנים אותו ואני פחות מצליחה להפסיק..

אחרי שנרגעים כדאי בהחלט להגיד שזה הפריע אבל רק כדי לשחרר ולא לצפות שפעם הבאה דברים יראו אחרת בהכרח

חושבת גם שעצם זה שעבדת קשה והיית עייפה תרם לכל האירוע להתגלגל ככה ולא רק עצם זה שעבר בשטיפה, ואולי בסיטואציה אחרת היית מצליחה להסתכל על זה בצורה יותר קלילה ופחות להתרגז

(כמו ארון הבגדים, אבל זה לא הדבר היחידי שקרה) שבהם הרגשתי שקופה לגמרי ולכן לקחתי את זה ממש קשה

אבל גם היום, יום אחרי, כשאני רגועה יותר, באמת לא מובן איך אני מדברת והיחס הוא כאילו לא דיברתי

קודם כל שולחת לעצמי בודקת שזה מעביר את ההרגשה ולא מוריד לו מדי.

וגם באיזשהו מקום יש "תיעוד" לבקשה ואז אפשר רק לתזכר או להקפיץ.

אז אחרי שלקחתי את זה קשה והתבאסתי יצא לנו לדבר (ועל זה תודה לליל טבילה שלפעמים פשוט מכריח ליישר את ההדורים) והסברתי לו שאני חייבת תגובה להודעות כאלה, והוא הבטיח לנסות..

עוד לא יצא לנו לריב שוב 😀

לא מצליחים לראות את הצרכים של בת הזוג שלהם, בלי שהיא תנכיח אותם.

הדרך שלי להנכיח את הצרכים שלי היא הצבת דרישות וגבולות בכל נושא משותף

אם נניח אני מבשלת אז ברור לו שהוא צריך לטפל בדברים אחרים שמתרחשים ולא מפריעים לי במטבח בלי לבקש רשות

או לגבי סדר בארון, ברור לו שאי אפשר לבלגן מאד כי אני שומרת על הסדר באופן קבוע.

או לגבי מקרה חירום של התנפצות זכוכית, ברור לו שהוא לוקח פיקוד, אוסף ומנקה.

זה ברור לו בגלל שהסברתי את הצרכים שלי ועמדתי על כך

ככה בכל נושא משותף

לרוב הגברים קל וטבעי להציב גבולות ודרישות לגבי הצרכים שלהם

לרוב הנשים קשה יותר להציב גבולות ודרישות וגם החינוך הסביבתי לא מעודד את זה, לכן הרבה משים מגיעות למצב כמו שלך. את לא חייב להישאר שם, אפשר לעשות שינוי.

אני כל כך מבינה את העצבים שלך, והתסכול והאכזבה והציפיה ממנו. אבל באמת שזה לא מרוע, זה הכל חוסר בתקשורת.

''מאמי, אתה לא מבין איזה באסה! כל הצהריים אני מכינה את העוף והירקות, שטפתי פה הכל היה מוכן... ועכשיו הכל התנפץ! '' בטוחה שתהיה לו יותר אמפתיה.

או ,'' מאמי, אין לי כח , אולי אתה תשטוף פה. פשוט כבר התעייפתי. ''

הקטע עם הארון ההפוך.... כל כך מוכר 😭אבל אם לא נדבר, אף אחד לא מלאך ולא ינחש מה עובר עלייך. תאירי את עיניו על המדף ההפוך, אם את לא אומרת כלום את רק צוברת צוברת ובסוף זה מתפוצץ. 

אני בדרך כלל לא אוהבת קורסים דיגיטליים,

אבל פה היא נתנה גם ליווי אישי וגם מפגש קבוצתי.

התכנים שלה הם די ידועים למי שמכירה את לדעת להיכנע,

שאלו תכנים שיכולים להרגיז אותי מאוד, כי לא די בזה שהעול עלינו כנשים הוא כבד, אז גם להתחנחן כדי לבקש עזרה?

והעליתי מולה מלא את הביקורת הזו שלי.

אבל היו כמה נקודות סופר קריטיות, שפשוט האסימון נפל, וזה שינה המון בבית.

ברמה שריבים פחתו באופן מיידי, וגם יש הרבה יותר זרימה וקלילות ביחסים.

בגדול, זה לחיות עם תחושה שיש לך רזרבות רציניות במלאי. שאת חיה לא בתחושה של מירוץ הישרדותי,

אלא של כיף והנאה לצד משימות החיים השגרתיות.

את מאוד מאוד צודקת שבעלך התהג בצורה לא טובה. זה נכוון. אבל את מתארת שם סיטואציה שאת כבר על הקצה אחרי מיליון משימות וחוסר דאגה לעצמך (היית עם הילדים, בישלת המון, שטפת הרי כלים)

ואז הכניסות שלו הבייתה בשטיפה פוצצו אותך.

כדי לא להתפוצץ צריך לשים לב מתי הקצה מאותת לך. מתי את מעמיסה על עצמך ומספיק גפרור אחד קטן כדי להדליק מדורה שלמה.

אגב, למה באמת שלא תורידי בעבודה, אם הוא שייח במובן מסויים?

אולי אנסה לקרוא את הספר

לגבי העבודה

מכל מיני סיבות שלא יכולה לפרט- אין לי אפשרות חהוריד אחוזי משרה ובכל מקרה אני לא עובדת משרה מלאה בגלל עומס חיצוני גדול שאנחנו נמצאים בו

אפילו כמה מפגשים בודדים יכולים מאוד להשפיע..

סיפרתי כאן בפורום

שהלכנו להתייעץ על משהו ספציפי עם @נגמרו לי השמות שעושה ייעוץ זוגי - יש פרטים בכרטיס שלה

ולנו מאוד השפיע על היומיום והיה לנו חשוב ומצויין באופן כללי ב"ה!

אבל אין לנו שום זמן אפשרי

לא מפרטת מחשש לאאוטינג אבל באמת שאין לנו אפילו שעתיים פנויות במהלך השבוע

א. חיבוק

כי זה בטח קשה

וזה בטח מסיבות הכי טובות שיש

או שמאוד קשה לשנות..

ו

ב. אם אין לכם זמן לעצמכם אז ברור שתגיעו למצב של חוסר תקשורת...וקושי

בסוף אנחנו צריכים כל הזמן זמן לדיבור, להתקרב זוגית רגשית, להסביר את עצמנו, זה זמן זהב

שבוע שאנחנו מפנים לעצמנו זמן ושבוע שלא

זה הבדלי שמיים וארץ....

אי אפשר בלי זה, בטח לאורך תקופה

אפשר להתחיל מלקבוע פעם בשבועיים- שלוש...

בהצלחה ושוב חיבוק גדול!!!!

ועל הפרגון מחמם הלב 🙏

משמח כ"כ לקרוא, זכות גדולה מאוד עבורי, ב"ה ממש 🙏❤

שטרחה והגיבה לפריקה של אישה אנונימית..

ואם יש מישהי שכתבה ולא הגבתי אז קראתי וגם תודה!

לקחתי כמה רעיות ודברים שאני חושבת שיעזרו לי בהתנהלות שלי

אני ממש מעריכה את היחס

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

והיתה פעם שלא היו כתמים אך כן נשארה שארית והרופאה פספסה, כדאי לוודא.

זה מרגיז שנאסרים בטעות גם לי קרה, זה באמת קשה לא לדעת בדיוק מה קורה. אל תעשי לך מצפון..

זה קרה אתמול בערב מתישהו

לא להאמין כמה אני מכורה😂

אצלי מתעדכן רק בכניסה ויציאה מהפורום ולא מריפרוש הדפדפן

@משה

רציתי לכתוב מה קרה שהפורום כל כך שקט

עד שהבנתי שיש מלא שרשורים שהוא מסרב להראות לי אותם

לי היה אחרי שבועיים בערך דימום כמו מחזור שאסר

כלאמר ההוצאה עצמה והימים הבאים אחריה, לא היה כלום?

אבל הרופאה אמרה לי שזה יכול גם להיות באותו היום

השרשור נועד לכל מי שחפצה בפרקי זמן של -

התאוורורות,

מנוחת הראש, הגב, העיניים ואצבעות הידיים,

נוכחות עם עצמה ועם היקרים לה,

מיקוד, ריכוז ויעילות 🙂

אנחנו מקדישות זמן איכות לעצמינו / בן הזוג / הילדים / כל מי שיקר לנו, ומתנתקות מהפלאפון ומהמחשב על מנת ללהתאוורר - ולהתחבר שוב למה ולמי שחשוב לנו.

איך זה עובד? כל אחת שרוצה כותבת בשרשור מתי היא מתכוונת להיות בלי מסך.

מוזמנות להתעניין, לשאול "איך היה?" לפרגן ולתמוך אחת בשנייה ❤️. וגם לנחם ולעודד כשלא הלך (קורה...). ההתעניינות ההדדית נותנת מוטיבציה וכוח!

הפרויקט מוקדש לעילוי נשמתן של רנה שנרב הי"ד, רעות שוורץ ז"ל, הודיה מעודד ז"ל וקרן אורה יוסקוביץ ז"ל.

מי שרוצה תיוג כשיש שרשור חדש - תכתבו לי בתגובה להודעה הזאת בבקשה 🙂❤️

ל3 שעות וחצי!

זה לא היה לגמרי מתוכנן מראש, אבל זה היה כל כך כיף ומשחרר.

הייתי רק בקשר עם הבית למה שהיה צריך וזהו.

מבחינתי זה היה מושלם!!

אני רוצה לקחת הבוקר לאיזה זמן אבל עוד לא תכננתי לגמרי איך הולך הבוקר שלי.. יש כמה טלפונים שאני צריכה לעשות וכזה.. אז אעדכן בע"ה בהמשך 😀

יש משהו ממש פותח את הראש כשהגלישה היא לא אפשרות בכלל.

איך היה לך הבוקר?

אני חשבתי קצת לשנות קונספט, עד עכשיו לקחתי הרבה בזמן שאני עם הילדים ואז בלילה מצאתי את עצמי שקועה במסך. אז ברור שלא כדאי להיות שקועה במסך בזמן עם הילדים אבל אני רוצה לנסות את הגמילה בשביל עצמי יותר, חושבת להחליט על שעה שממנה אין אינטרנט עד הבוקר, אולי תשע וחצי?

כמובן שגם בצהריים אני אשתדל להיות יותר פנויה לילדים, אבל היום אני בעזרת ה' מכבה את האינטרנט מתשע וחצי בלילה עד הבוקר

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

כמורה- מרגישה שזה ממש לא המצב

מחנכות כן מקבלות פרגונים, אבל כמורה מקצועית- וואו אף אחד לא רואה אותךך

אם מתקשרים זה רק כדי להתלונן;)

לצורך העניין, היום יום המורה וההתייחסות היחידה הייתה שוקולד בקערה בחדר צוות- מבית הספר! לא מההורים/תלמידים...

כנראה צריך לגעת איפה לעבוד

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

וגם הכשרות של שאר המצרכים.

(בהכללה) בישובים או בקהילות סגורות שכולם מכירים את כולם ואותה אוכלוסיה פחות או יותר, זו באמת לא בעיה

בעיר שהגן מורכב מכל מיני סוגי משפחות, זה בהחלט כן..

אני עובדת במקום לא דתי, ולא אוכלת מכל אחת, גם אם היא מצהירה שהיא שומרת כשרות (כי אין לי מושג מה זה כשרות מבחינתה....).

ואמזה כיף לשמעע שהילדים נהנים ומרוצים, זוכרת ששנה שעברה היו קשיים מול הילדים עם צוות הצהרון

לק"י

הם נהנים מדברים קטנים.

בני כמה הם?

לק"י

אפשר טפטופי ניירות על דף עם הגדול.

לקחת גליל נייר, להדביק מסקנטייפ על צד אחד (על הפתח), לצייר עליו עם טוש לא מחיק, ואז להכניס פנס לתוך הגליל ולהאיר על הקיר.

לאפות ביחד עוגיות או לקשט סופגניות.

לשיר ולרקוד.

ואנחנו גם עושים סביבון עם הפתעות בפנים. אפשר לתת לילדים לקשט.

הכנתי סביבון מקרטון(כמו שיש בגן, ואפשר להגזים פחות ולקנות מוכן..)

ואז כל יום אחרי הדלקת נרות יש הפתעה קטנה בסביבון.. לא משהו גדול בכלל! אני שמה בדכ יצירות/הפתעות של שקל כאלה/דברים שגם ככה תכננו לקנות(נגיד השנה ביום הראשון יהיה פניני הלכה לילדים החדש של חנוכה, שאר הימים יהיו ממגירת ההפתעות אלא אם במקרה אגיע לחנות לקנות דברים במיוחד)

זה משהו שממש מחכים לו והופך את כל החוויה של הדלקת נרות לזמן משפחתי כייפי..

מדליקים נרות

שרים מעוז צור

מביאים סביבון הפתעות

ואז נשארים ביחד סביב הנרות, לפעמים יש משהו טעים כמו ספינגים אבל לא כל יום, מתעסקים בהפתעה החדשה, מנגנים קצת אם זורם, משחקים בסביבונים... ואז ארוחת ערב ולישון

זה עדיין החג הכי כייפי שיש!

אפשר גם לעשות יצירות לקשט את הבית זה גם מכניס לאווירה ממש

ורוקדים איתן.. זה עושה אווירה כיפית ולא דורש הרבה.

בימים שאנחנו בבית אם יש לי כח,  מכינה משהו שמתאים לחג- לביבות/ ספינג' משהו שובר שגרה קצת

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

ואם זה משהו שאין לה אז בכלל כדאי

אנחנו קנינו בכל מיני הזדמנויות להורים: שואב שוטף, מטחנת בשר, מדיח כלים (לא היה להם אבל כן הייתה הכנה במטבח), מקרר - כשהמקרר שלהם גסס וידענו שקשה להם לקנות.

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

מה עושים שם אבל? מדברים?