ממש צדיקה ומהממת שאת מנסה למצוא דרכים לעין טובה ולא להתפוצץ עליו!

אין לי עצות, אבל תדעי שזו ממש גדלות!

אבל זה רק כי הבנתי שלהתעצבן עליו לא יעזור לי

ואני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות

פשוט התחלתי פחות להתחשב בו ויותר לדרוש ממנו, תוך כדי שאני משקפת לו את הצרכים שלי.

בהתחלה זה היה נשמע לי כמעט ילדותי, אבל זה עזר. פשוט ראיתי שהוא ישן שעות בלי פרופורציות לאחריות שלו כלפי הבית, פשוט התחלתי להעיר אותו, להגיד לו שהוא תופס פיקוד בזמן שאני נחה.

או אם אני שוטפת והוא נכנס, לומר אתה זוכר מה ביקשתי? אז תיקח עכשיו כל מה שאתה צריך וברבע שעה הקרובה אתה לא נכנס.

או נגיד כשהייתי מכינה סלטים לסעודת שבת, הייתי מכינה 3-4 סלטים בזמן שהוא יושב ומקשקש עם הילדים בכיף שלהם, במקום שהוא ייכנס למטבח לעזור.

לא שהייתי צריכה את העזרה כמו שזה היה נראה לי מופרך שכולם מחכים לי חצי שעה שאסיים, במקום שכל אחד יתן יד ונסיים בעשר דקות.

מאז למדתי להפעיל אותם בלי מצפון.

בקשר לזה שהארון היה מבולגן, אולי גם את לא רואה אותו שמבחינתו ארון אמור להיות מבולגן וכל מאמץ לסדר אותו מיותר מבחינתו במיוחד שאתם בתקופות עמוסות.

כשיש פער בין סטנדרטים קודם כל צריך לקרוא לילד בשמו ולשים דגש על הפער, ורק אח"כ לראות איך מגשרים עליו. או שאת תמיד תהיי זאת שמסדרת ותהיי שלמה עם זה, או שתמצאו איזה פתרון שיהיה מקובל יחסית על שניכם. (יש מפרידים פלסטיק שמתלבשים על המדף למשל, הערימות הרבה פחות מתבלגנות ככה)

או שתמשיכי לבקש ממנו בסבלנות פעם אחרי פעם, עד שהיא יקלוט אי פעם מתישהו שזה באמת מפריע לך.

תביני שבאופן כללי ובעיקר בתקופות עמוסות, זה לא שהיא נגדך, הוא בעדו.

הוא צריך להפעיל ניהול נכון של כמות המשאבים שהוא משקיע בכל משימה ומבחינתו ברגע שהוא מצא את הבגד הוא לא מסוגל להכניס לרשימה גם לסדר מדף אחריו.

התחושה היא שאני מנהלת ומשתלטת ואז על זה יש ביקורת

אבל כאילו באמת, אני אומרת שעבדתי כל היום, קילפתי ירקות ושטפתי כלים בלי הפסקה ואין לי כוח (אני גם קמה מלא פעמים בלילה לתינוק יונק) אבל כאילו אני לא מדברת, הוא ימשיך לשים כלים בכיור ולא יחשוב לשטוף אותם

וגם בקשר לבית- זה בדיוק מה שאמרתי לו- עכשיו אני רוצה לשטוף, קח מה שאתה צריך ובבקשה לא להיכנס, אבל כאילו לא דיברתי

ולגבי הארון- אם היה בלגאן הוא היה מתלונן שככה הוא לא יכול למצוא כלום..

ונכון שהתקופה עמוסה מאוד מאוד מאוד, אבל גם אני באותו מצב כמוהו ועדיין ממשיכה לנהל ולתחזק את הבית וגם להתייחס אליו ולהקשיב לו

אוף

שגם אני עשיתי אותה בהתחלה,  זה לוודא שאני עושה יותר ממנו לפני שאני מבקשת ממנו דברים,

ואז כשהיה עושה על זה פרצוף, הייתי ישר משליכה את על מה שכבר עשיתי.

לדוגמה עם הכלים. מה הקשר (מבחינתו) בין הבישולים והטרחה שלך לבין הציפייה לרחוץ מיד את הכלים ולא לצבור בכיור.

במקרה כזה השינוי שעשיתי היה להתחיל לבקש ממנו יותר דברים בסגנון של תוכל לקלף את הירקות שאחתוך למרק?

אם מקלף יופי, אם לא מקלף אז אין מרק. לשחרר את האחריות אבל לשחרר באמת מכל הלב.

אם מבחינתו לא צריך לטרוח בהכנות לשבת אין סיבה שאת תטרחי.

כמה פעמים שבקושי יש מה לאכול, והוא קלט שבשביל ארוחה צריך לטרוח מעבר ללקנות חלות ואבוקדו.

או למשל כשהיה דופק שנצ ארוך בשבת אחרי שהלך לישון בערב שבת מוקדם ואני היחידה שקמה בלילה,

חישבתי את זמני המנוחה, נניח 3 שעות, אחרי שעה וחצי הערתי אותו הסברתי לו את חישוב הזמנים ושעכשיו תורי לישון ונכנסתי לישון. הוא המשיך לישון עוד קצת ואז כשהילדים התחרפנו הוא קם בלית ברירה.

זה לא היה באווירה של מנהלת, כי שיקפתי לו את הזמנים היטב גם מראש וגם כשהערתי אותו.

מודה שעד היום יש לי את הציפייה שהוא יבין מעצמו שצריך לקום משנצ אחרי זמן סביר ולא לישון את כל הזמן שבין הארוחה עד מנחה, אבל זה כבר שלי אני לא יכולה לכעוס על זה. אני יכולה לנסות לבקש, ולו יש את הזכות לסרב.

לגבי הארון אם אכפת לו שיהיה מסודר, שיסדר. תגידי לו שאת מסדרת פעם בחודש, ואם בא לו לסדר יותר את לא מונעת בעדו.

אין פה השתלטות, יש פה הרפייה מהציפייה. דווקא הפוך כשכל הציפייה אצלך יש אפקט ניהול. כשאת מגדירה משהו מחוץ לתחום אחריותך את מזמנת את האחרים לקחת יוזמה ואחריות ולבצע בעצמם. דווקא מתוך חוסר ניהול.

יעשו יופי, לא יעשו גם יופי.

את צודקת ובאמת כשאני מבקשת דברים זה רק אחרי שאני 'מחשבת' את כל ההרבה שעשיתי

רק לגבי הארון- אני ועל משתמשת בו יום יום והוא לעיתים ממש נדירות כך שמה איכפת לו שזה מבולגן?? וזה מה שמפריע לי גם החוסר התחשבות בזה שהשקעתי זמן שממש חסר לי כדי לסדר את הארון וגם שאם הוא מבולגן זה משפיע רק עלי ולא אכפת לו

לא רק לראות את עצמך כשאת פגועה, לדאוג מראש שלא תהיי פגועה, בצורה אקטיבית

הוא נכנס לך בשטיפה? לא להעביר את זה. לומר - סליחה, אני מבקשת שתצא עד שאסיים לשטוף, זה ממש מפריע לי״

הוא בלגן את הארון? להגיד לו, לא לשמור בבטן. ״מאמי, סידרתי את הארון ועשית שם ממש בלאגן, אני מבקשת שתשים לב להבא להוציא בצורה מסודרת״

או אפילו אחרי שסידרת - ״הארון מסודר, עבדתי קשה, בבקשה להוציא בגדים בשימת לב שלא כל המדף יהיה הפוך״

וגם אם קרה ונהיה בלאגן, והוא אחראי על הבגדים, אז אולי עדיף להשקיע פחות 
 

אם הוא צוחק- זה אולי ממבוכה, ועדיין - תמרכזי אותו לקושי שלך, אל תשתבללי. ״סליחה, התגובה שלך לא במקום. אני מדברת פה על דברים שבנפשי הם ואני מצפה שתתייחס לזה ברצינות״

ז״א, לדבר יותר עלייך ולא עליו. לא כהאשמה. כשמרגישים המון ביקורת זה יכול ליצור אנטגנויזם. ולדאוג שיהיו גם הרבה רגעים טובים ופחות מרמור בבית

ועוד משו - אם הוא בתקופה, לשים לב שאת לא מעמיסה עליו דרישות שהוא לא יכול להכיל. לבחור את המלחמות. זה לא דומה לאדם שלא חווה קושי. אז לתת לו מקום של מרווח לטעויות עם חמלה

גם אני נוטה לשמור בבטן עד שהכל מתפוצץ ואז נזכרת בזה ובזה ובזה ויש לי רשימה של טענות.

ועם השנים למדתי יותר לדבר ולהביע את מה שמפריע לי ולא לשמור בבטן.

הוא עונה בציניות "נו, זה התפקיד שלך, פשוט תסדרי שוב" וממשיך גם כשאני אומרת שאני מתכוונת ברצינות

ואם אני ממשיכה אז יש מן אנחה כזאת של אוף, שוב זאת עם הביקורת שלה

אין עליו כמעט דרישות. אני עושה הכול בבית, כביסות, בישולים, נקיונות

הדברים היחידים שהוא עושה זה קניות (כי זה ליד העבודה שלו) ולהיות עפ הילדים כשאני בעבודה. אנחנו עובדים כמעט אותן אחוזי משרה

לא רואה דרך להוריד ממנו עומס

מבחינתו התפיסה היא שאת אחראית על הבית והוא על הפרנסה?

מה קורה בתחומי אחריות "גבריים" - תיקונים, ניהול חשבונות, טיפולים ברכב - מי אחראי עליהם בבית?

זה בקטע הפרקטי

אם הוא לא מוצא בגדים בארון - שישתמש בו בצורה יותר מסודרת ושיתמודד עם הבלאגן🤷‍♀️ סיבה ותוצאה כזה. אז מה אם הוא מתלונן?

את כמו בלופ של - הוא לא עוזר, גם גורע, ואת צריכה לנהל את הכל ולהתמודד עם זה ושהכל יהיה מטופטפ כי ״זה התפקיד שלך״

אז לא

אם אין עזרה ואין התחשבות, את לא יכולה להתמודד עם זה ולא ״עובדת לחינם״

אבל לשחרר באמת ולתת לו להתמודד

כנל לגבי כלים - קני חדפ ואל תעשי אם אין לך כח. בישולים קלילים ולא ארוחות מפוארות, פרוסות עם גבינה אם צריך.

ומישהי שתבוא לאפס לך ועד אז - זה מה שיש

מה שאני באה להגיד, זה שברגע שאת מחזיקה הכל - מבחינתו זה בסדר להמשיך ככה. גם אם את מתלוננת, את ממשיכה להחזיק את זה. ברגע שתשחררי, זה כבר לא יהיה ככ ברור מאליו שהדברים קורים

אבל זה לא יפתור לך את החור בלב, אם את מרגישה שהוא לא מתחשב ורואה אותך

וזה השלב הבא. לשנות דינמיקה.

לא ״לא לעשות״ ולהתמרמר

להכיר בערך שלך

בחשיבות שלך

להבין איזה יחס את מצפה לקבל

ולהעביר את זה אליו.

לפעמים עדיף לעשות את זה נכון עם ליווי וייעוץ

באמת שלא יהיה. לא יהיו בגדים לילדים, לא כלים נקיים, הם יאכלו רק אוכל קנוי מהסופר.

מה שאפשר השארתי לו והוא עושה אבל רק אם זה קשור ישירות אליו (נגיד לגהץ לו את הבגדים)

הוא באמת עמוס בטירוף (שנינו עמוסים, אבל אצלו יש גם קושי מעבר) והרבה פחות יכול לתכנן את הדברים אלא רק להסתכל על הכאן ועכשיו

וזה  בסדר מבחינתי

רק ההתעלמות מהבקשות והמעשים שלי כואבת ולא מצליחה להעביר לו את זה

אם במצבים רגילים הוא לא מושיט יד

אין מה לצפות שבמקרים ספציפיים/ במקרי קצה הוא יעזור/ ישים לב לבקשתך

מי שרגיל לא לקחת אחריות, לא מתעורר כשצריך אותו במיידי, הוא רגיל להתנער מאחריות.

אם רוצים לעשות שינוי הוא צריך להגיע מהשורש, כשתהיה לו אחריות קבועה בבית, הוא יהיה מסוגל לקחת אחריות גם במצבים ספציפיים.

כשאת מקבלת את זה שהכל עלייך גם את לא רואה את עצמך, אז איך הוא יראה אותך?

תחשבי שהוא יושב במרפסת עם חלון לבית.

ואת עוברת שם פעם ביום ומנופפת בחלון.

את בחוויה שלך כל היום מתאפקת לא לנופף לו בחלון אלא רק פעם ביום.

ואז כשאת כבר כן מנופפת והוא לא רואה, התסכול שלך עצום.

אבל הוא בחוויה שלו, כל היום החלון ריק, מה הסיכוי שדווקא כשאת מנופפת הוא ישים לב?

במיוחד כשהוא עסוק, הוא לא מסתכל בחלון.

אבל אם תנופפי בחלון לעיתים קרובות יותר, גם הוא יתרגל להסתכל יותר בחלון,

וגם את לא תקחי קשה את הפעמים שהוא פספס את הנפנוף כי יש פעמים אחרות שהוא כן תפס.

וחוץ מזה שאם תשימי יד על הלב, את לא בסדר עם זה שהכל עליך. את מרגישה שאת מקריבה בשביל זה.

אם היית בסדר עם זה לא היית מציינת ששניכם עובדים משרה מלאה ושאת קמה לתינוק יונק בלילה. אם היית בסדר עם זה, זה היה נתון לא רלוונטי.

אבל את מציינת את זה, כי זה חלק מהמכלול שגורם לך את התסכול.

כמו למשל מקרה אמיתי שקרה לי אתמול עם הילד, הוא הכין לעצמו תה ומרחוק אני רואה שהוא שם כפית סוכר, ועוד אחת ועוד אחת, ולא אמרתי לו כלום, אבל כן הייתי דרוכה בתקווה שהוא יבין לבד מתי הוא מגזים.

בכפית החמישית כבר באתי אליו חצי נסערת, כמה כפיות סוכר??

לכאורה בארבע כפיות סוכר הייתי בסדר עם זה, עובדה שקיבלתי את זה ולא הערתי לו,

אבל מה קרה בכפית החמישית? מה כבר ההבדל בין 4 ל5?

האמת היא גם ב4 כפיות לא הייתי בסדר עם זה, אבל הכלתי בכח.

ב5 זה היה מה שנקרא עובר את הגבול לכל הדעות.

אז לכן אני אומרת לא להגיע לשם, אם אני יודעת שילד יכול להגיע ל5 כפיות סוכר בכוס תה אחת, כבר בכפית הפניה אפנה אליו ברוגע ואסביר לו שזהו.

אולי הוא יפסיק כשאגיד לו, אולי ברוב חוצפתו הוא ינסנ לשים את הכפית השלישית, אבל הוא לא יגיע לחמישית בכל מקרה.

אם תורידי סטנדרטים

יש לך מייבש? מדיח?

תקני אם אין, ואל תקפלי ארונות

מה הוא יעשה אם לא ימצא חולצה? יסתדר

אפשר להכין חזה עוף פרוס מהסופר עם מלח פלפל ולשים בצלחת חדפ והרי לך סכום ומחבת לשטוף במקום מלא כלים, אפשר גם בתנור בתבנית חדפ ואפילו מחבת לא תשטפי

אפשר חביתה.אפשר אורז בתנור עם עוף

לא חסרות אופציות ורעיונות, מה שחסר זה שתהיי פתוחה לאופציה

כשיש לך את ה- למה,תמצאי את ה- איך

כנל אוכל קנוי קל הכנה לתנור

זה נראה כאילו את הולכת לפני כאוס, אבל זה בעצם יישור קו

נכון,יהיה קצת בלאגן

אז מה?

זה יעזור לך לשנות את הדינמיקה בבית, אבל יותר חשוב מזה - יעזור לך לנשום

כדי להוריד את המפריעים ממה שבאמת חשוב, היחס שלו אלייך, את צריכה להתפנות

כשזה הכלים/ הארון/ השטיפה,השיח לא סובב סביב המהות של העניין ומוסיף לך תסכול

וואי כמה משפט כזה היה מקפיץ אותי. הכי מבינה אותך בעולם.

איך היחסים שלכם באופן כללי בלי קשר למטלות הבית? בדרך כלל משפטים כאלו פוגעניים וצינים נאמרים כשהאווירה בבית היא צינית ולא אוהבת.

גם גבר שהתפיסת עולם שלו זה שהאישה התפקיד שלה הוא לדאוג לכל צורכי הבית, לא יבלגן ארון וישאיר ככה כי זה התפקיד של אישתו.. זה מוסר בסיסי.. זה כמו שהתפקיד של בעלי זה לנקות את האוטו אז אני אזרוק את כל הקליפות של התפוז על הרצפה באוטו ואומר לו שזה התפקיד שלו ושהוא ינקה..

נשמע שיש פה משהו מעבר? אולי הוא היה פגוע כשדיברתם על זה? ואולי האווירה היא כזו באופן כללי? ואז כדאי כבר לטפל מהשורש ולא רק במקרה הספציפי שהעלית.. 

בכללי הוא לא מתעסק כמעט עם עינייני הבית השוטפים

כן עם תיקונים וכאלה

ופה במקרה יצא שהיה צריך להחליף לילד חולצה ומיהר

בעיקרון אנחנו ביחסים טובים מאוד, בעבר הרגשתי שיכולה להגיד לו הכול

מאז המשבר שחווה עם בן משפחה קרוב הדברים השתנו (אבל זה משהו שברקע כבר יותר משנה ולא אמור להסתיים בזמן הקרוב, בקיצור זאת המציאות שלנו)

הוא טוען שאני ביקורתית אבל בפועל לא יכולה לבקש ולהעיר על כלום כי או שצוחק או שמתעצבן

הדרך שבה דברים נאמרים חשובה מאוד, וזה חלק מהשיקוף של מה שעובר אצלך בפנים

אם היית מתרכזת בתחושה שלך, ולא במה שהוא לא עשה נכון גם בשיח אבל בעיקר בפנים ולמעשה, לאורך זמן - זה אמור לעבוד

אפשר גם להגיד בזמן אמת - אתה רואה את זה כיקורת, מבחינתי זה תיאום ציפיות ( כל עוד זה נאמר בצורה נכונה מתוך עבודה פנימית)

לפעמים מתפתחת רתיעה גם מאמירה שהיא ממקום נכון כי זה מה שרגילים אליו.אפזר גם את זה לשנות

שלי מאוד קשה לקבל ביקורת

וכל פעם שבעלי מעיר לי אני ממש לוקחת את זה קשה...

ויום אחד הוא פשוט שאל אותי, מה הדרך שבה הוא יכול להעביר ביקורת בלי שאני אתפרץ

וחשבנו ביחד למה זה כל כך מקפיץ אותי וזה עזר גם לי להיות קשובה ולהבין שלא קרה כלום וגם לו להעיר בצורה יפה יותר

פשוט לעשות תיאום ציפיות של מה קורה במידה ויש לי מה להעיר לך...

מסכימה מאוד עם הרצון שלך לעשות שינוי עם עצמך, ואני מציעה לך קודם כל לתת לעצמך יותר מקום ולכבד את עצמך כמו שאת מצפה שהוא יכבד אותך.

עין טובה היא דבר חשוב ונצרך מאוד, בייחוד בזוגיות, אבל בעיניי זו לא הנקודה שאת צריכה להתמקד בה כרגע, נשמע שאת כבר רואה אותו ואת הצרכים שלו מאוד. דווקא את עצמך נשמע שאת פחות רואה ופחות חושבת שאת ראויה להתנהגות מכבדת ולשותפות אמיתית. כשאת תרגישי באמת שהזמן שלך יקר והעבודה שלך משמעותית ואת לא עובדת הניקיון של הבית אלא המרכז והלב שלו, הציר שסביבו כל הבית נע, ואת ראויה ליחס מכבד בהתאם, אז המסר הזה יעבור גם אליו. ברגע שיהיה ברור לך שכשאת מבקשת עזרה את גם תקבלי אותה, ושהבקשות והצרכים שלך חשובים, אני מאמינה שהוא יתיישר לפי זה. תשתדלי לא להיכנס לעמדת הקורבן וגם לא להחזיק בעמדה של גדלות הנפש שאת מפגינה למרות היחס המזלזל שאת מקבלת... שניהם מפתים לפעמים וקל להגיע אליהם.

את יכולה לומר לעצמך מנטרות לפני השינה ולאורך היום: אני חשובה, אני משמעותית, אני המלכה של הבית, אני ראויה לכבוד והערכה...כי את באמת כזו.

ואני נותנת נק' מבט נוספת- חשוב לבסס את הערך שלך בבית לא רק עבור הזוגיות, אלא גם כדי שהילדים שלכם יגדלו בתודעה שאמא היא כמו מלכה, שמכבדים אותה ומקשיבים לה ועוזרים לה. ילדים קולטים הכל, ומן הסתם הם מודעים להתנהגות של בעלך כלפייך כרגע, וחבל שזו תהיה התפיסה שלהם, שתלווה אותם בבתיהם העתידיים. אני מחזקת אותך שבידייך לשנות את המצב על ידי שינוי מחשבתי שלך בעז"ה, זה קל ומהיר יותר ממה שזה נראה. 

אני אגיד את זה לעצמי אבל בבוקר אני שוב אקום לרשימת מטלות אין סופית שבה אני מקבלת עזרה רק מהילדים

ושוב לחוסר יחס של המילים שלי

למשל, לומר לו שאת צריכה שהוא יהיה עם הילדים חצי שעה במהלך היום ולשאול אותו באיזו שעה הוא מפנה לכך זמן. ולהתמקד על זה, אין אפשרות שהוא יגיד אין לי חצי שעה ביום, זה לא הגיוני. העיקר לומר את זה מתוך ביטחון מלא שזה מה שיקרה.

בדוגמה שנתת עם הזכוכיות שניקית והוא כל הזמן נכנס הביתה, פשוט לא לאפשר את זה. כשאת רואה שהוא בפתח של הדלת את אומרת לו בתקיפות, עכשיו לא נכנסים. אם דחוף לך להיכנס אני אהיה בחוץ עם הילדים ואתה תנקה במקומי. לקבוע עובדה

שהם כל כך צרובים בנו שנראה לנו ברור שככה כולם..

לבעלי גם יש קטע שהוא מפחד כשמשהו נשבר ויכול במשך יום של לחפש זכוכיות ולי פחות אכפת והוא יכול לפעמים ממש לכעוס על זה שלא מספיק שמים לב.

אז נכון שביקשת, אבל אצלו זה כל כך צרוב שזה לא נורא לעבור באמצע השטיפה, או מספיק רק לטאטא אחרי זה, שהבקשה לא מספיק עוברת..

אז במקרים כאלה לפעמים עוזר לי להיזכר בדברים שאני עושה שמעצבנים אותו ואני פחות מצליחה להפסיק..

אחרי שנרגעים כדאי בהחלט להגיד שזה הפריע אבל רק כדי לשחרר ולא לצפות שפעם הבאה דברים יראו אחרת בהכרח

חושבת גם שעצם זה שעבדת קשה והיית עייפה תרם לכל האירוע להתגלגל ככה ולא רק עצם זה שעבר בשטיפה, ואולי בסיטואציה אחרת היית מצליחה להסתכל על זה בצורה יותר קלילה ופחות להתרגז

(כמו ארון הבגדים, אבל זה לא הדבר היחידי שקרה) שבהם הרגשתי שקופה לגמרי ולכן לקחתי את זה ממש קשה

אבל גם היום, יום אחרי, כשאני רגועה יותר, באמת לא מובן איך אני מדברת והיחס הוא כאילו לא דיברתי

קודם כל שולחת לעצמי בודקת שזה מעביר את ההרגשה ולא מוריד לו מדי.

וגם באיזשהו מקום יש "תיעוד" לבקשה ואז אפשר רק לתזכר או להקפיץ.

אז אחרי שלקחתי את זה קשה והתבאסתי יצא לנו לדבר (ועל זה תודה לליל טבילה שלפעמים פשוט מכריח ליישר את ההדורים) והסברתי לו שאני חייבת תגובה להודעות כאלה, והוא הבטיח לנסות..

עוד לא יצא לנו לריב שוב 😀

לא מצליחים לראות את הצרכים של בת הזוג שלהם, בלי שהיא תנכיח אותם.

הדרך שלי להנכיח את הצרכים שלי היא הצבת דרישות וגבולות בכל נושא משותף

אם נניח אני מבשלת אז ברור לו שהוא צריך לטפל בדברים אחרים שמתרחשים ולא מפריעים לי במטבח בלי לבקש רשות

או לגבי סדר בארון, ברור לו שאי אפשר לבלגן מאד כי אני שומרת על הסדר באופן קבוע.

או לגבי מקרה חירום של התנפצות זכוכית, ברור לו שהוא לוקח פיקוד, אוסף ומנקה.

זה ברור לו בגלל שהסברתי את הצרכים שלי ועמדתי על כך

ככה בכל נושא משותף

לרוב הגברים קל וטבעי להציב גבולות ודרישות לגבי הצרכים שלהם

לרוב הנשים קשה יותר להציב גבולות ודרישות וגם החינוך הסביבתי לא מעודד את זה, לכן הרבה משים מגיעות למצב כמו שלך. את לא חייב להישאר שם, אפשר לעשות שינוי.

אני כל כך מבינה את העצבים שלך, והתסכול והאכזבה והציפיה ממנו. אבל באמת שזה לא מרוע, זה הכל חוסר בתקשורת.

''מאמי, אתה לא מבין איזה באסה! כל הצהריים אני מכינה את העוף והירקות, שטפתי פה הכל היה מוכן... ועכשיו הכל התנפץ! '' בטוחה שתהיה לו יותר אמפתיה.

או ,'' מאמי, אין לי כח , אולי אתה תשטוף פה. פשוט כבר התעייפתי. ''

הקטע עם הארון ההפוך.... כל כך מוכר 😭אבל אם לא נדבר, אף אחד לא מלאך ולא ינחש מה עובר עלייך. תאירי את עיניו על המדף ההפוך, אם את לא אומרת כלום את רק צוברת צוברת ובסוף זה מתפוצץ. 

אני בדרך כלל לא אוהבת קורסים דיגיטליים,

אבל פה היא נתנה גם ליווי אישי וגם מפגש קבוצתי.

התכנים שלה הם די ידועים למי שמכירה את לדעת להיכנע,

שאלו תכנים שיכולים להרגיז אותי מאוד, כי לא די בזה שהעול עלינו כנשים הוא כבד, אז גם להתחנחן כדי לבקש עזרה?

והעליתי מולה מלא את הביקורת הזו שלי.

אבל היו כמה נקודות סופר קריטיות, שפשוט האסימון נפל, וזה שינה המון בבית.

ברמה שריבים פחתו באופן מיידי, וגם יש הרבה יותר זרימה וקלילות ביחסים.

בגדול, זה לחיות עם תחושה שיש לך רזרבות רציניות במלאי. שאת חיה לא בתחושה של מירוץ הישרדותי,

אלא של כיף והנאה לצד משימות החיים השגרתיות.

את מאוד מאוד צודקת שבעלך התהג בצורה לא טובה. זה נכוון. אבל את מתארת שם סיטואציה שאת כבר על הקצה אחרי מיליון משימות וחוסר דאגה לעצמך (היית עם הילדים, בישלת המון, שטפת הרי כלים)

ואז הכניסות שלו הבייתה בשטיפה פוצצו אותך.

כדי לא להתפוצץ צריך לשים לב מתי הקצה מאותת לך. מתי את מעמיסה על עצמך ומספיק גפרור אחד קטן כדי להדליק מדורה שלמה.

אגב, למה באמת שלא תורידי בעבודה, אם הוא שייח במובן מסויים?

אולי אנסה לקרוא את הספר

לגבי העבודה

מכל מיני סיבות שלא יכולה לפרט- אין לי אפשרות חהוריד אחוזי משרה ובכל מקרה אני לא עובדת משרה מלאה בגלל עומס חיצוני גדול שאנחנו נמצאים בו

אפילו כמה מפגשים בודדים יכולים מאוד להשפיע..

סיפרתי כאן בפורום

שהלכנו להתייעץ על משהו ספציפי עם @נגמרו לי השמות שעושה ייעוץ זוגי - יש פרטים בכרטיס שלה

ולנו מאוד השפיע על היומיום והיה לנו חשוב ומצויין באופן כללי ב"ה!

אבל אין לנו שום זמן אפשרי

לא מפרטת מחשש לאאוטינג אבל באמת שאין לנו אפילו שעתיים פנויות במהלך השבוע

א. חיבוק

כי זה בטח קשה

וזה בטח מסיבות הכי טובות שיש

או שמאוד קשה לשנות..

ו

ב. אם אין לכם זמן לעצמכם אז ברור שתגיעו למצב של חוסר תקשורת...וקושי

בסוף אנחנו צריכים כל הזמן זמן לדיבור, להתקרב זוגית רגשית, להסביר את עצמנו, זה זמן זהב

שבוע שאנחנו מפנים לעצמנו זמן ושבוע שלא

זה הבדלי שמיים וארץ....

אי אפשר בלי זה, בטח לאורך תקופה

אפשר להתחיל מלקבוע פעם בשבועיים- שלוש...

בהצלחה ושוב חיבוק גדול!!!!

ועל הפרגון מחמם הלב 🙏

משמח כ"כ לקרוא, זכות גדולה מאוד עבורי, ב"ה ממש 🙏❤

שטרחה והגיבה לפריקה של אישה אנונימית..

ואם יש מישהי שכתבה ולא הגבתי אז קראתי וגם תודה!

לקחתי כמה רעיות ודברים שאני חושבת שיעזרו לי בהתנהלות שלי

אני ממש מעריכה את היחס

לק"י

אולי מגש פירות לא גדול.

רק לברר מראש אם יש מקרר למאושפזים. 

חוץ מאוכל גם חומר קריאה יהיה רעיון טוב

לא נעים אבל ביום חול הטלפון מעסיק אותי

בשבת- קצת משעמם...

זה.

אולי צריך להתחיל עסק, ספרייה ניידת עם משלוחים או משהו 😅

בבית חולים עצמו…

זה נשמע הזוי, אבל גם וולט מגיע עם ספרים 

עברה שם מישהי ביום שישי והציעה לי לשאול ספרים ומגזינים חרדיים לשבת מספריה ניידת שיש בבית החולים (שערי צדק).

זה לא היה הכי הטעם שלי, אבל בהחלט היה במקום...

באמת שבת אחר כך אח שלי וגיסתי באו לבקר ביום שישי ושאלו מה להביא, אז ביקשתי ספר וזה היה ממש נחמד... (תודה @לפניו ברננה!🩷)

וחיבוק לך על האשפוז... לא כיף להיות בשבת בבית חולים❤️

אם ממילא את מכינה לבית, אפשר קצת להגדיל כמויות ולתת לה קצת מכל דבר.

לא יודעת מה הרמה של האוכל שם, אבל אם הוא לא משהו, אז סלטים ולחמניות ממש משדרג.

ובקבוק מיץ ענבים קטן אם יש לכם, זה ממש נוח שלא תלויים בזמני הקידוש של בי"ח.

ודברים נפתחו ממש אחרי החתונה

גם אצלי זה היה הקשר הכי יציב והבנתי על עצמי שאני מעדיפה מישהו ללכת איתו יחד במיוחד שהיו לי לפניו קשרים מרגשים אך כמו שהם עלו מהר כך הם נגמרו

זה לא שהיום הכל מושלם אבל מי שהוא, מה שהוא עבורי ובעיקר הדרך שעשינו יחד מחפה על הכל

חשוב לי להדגיש- זה היה נכון לי

אני הבנתי שמבחינתי נישואין זו עבודה משותפת וראיתי בבעלי אדם שעונה על ההגדרה הזו,  זו לא הייתה החלטה שכלית,  היה בקשר מציאת חן והיה לי כיף, חיכיתי לפגישות. עם זאת, היו לי קשרים מרגשים יותר, אך הבנתי שמבחינתי  אני מעדיפה את מה שיש לי עכשיו מאשר לדמיין לעצמי מציאות אחרת.  

בזוגיות תמיד יהיה משהו מאתגר, זוגיות היא חלק מהתיקון שלנו (במובן החיובי, אתגר שמפתחת אותנו)

מקווה שזה עזר ולו במעט

בהצלחה🙏🏻

זה עוזר לשמוע..

אצלי זה קצת שונה

כיף לי בזמן הפגישה, אבל בין לבין אין ציפיה כל כך וגם מציאת החן בשאלה.. 

אבל באמת יש פחד שאין הרבה אפשרויות אחרות וגם בבחור אחר אמצא משהו שמפריע..

מההתחלה היו כמה דברים ש"קפצו" לי במראה שלא היו כמו שציינתי, וגם לא ממש הייתי "מאוהבת".

אבל היה כיף יחד, היה "קליק" מיידי והתקשורת הייתה מאוד זורמת.

אחרי החתונה דברים ממש נפתחו.

עדיין אולי היה לי כיף אם בעלי היה קצת יותר גבוה למשל, אבל זה, ושאר הדברים החיצוניים, כ"כ שוליים וחוורים בחיים האמיתיים. וברור לי שבעלי, כמו שהוא, הוא המתנה הכי גדולה שיש לי בחיים...

מה שכן, אם מחליטים שכן, אסור שזו תהיה 'התפשרות' אלא החלטה שלמה ושמחה, לקבל אותו על סך חלקיו הטובים ואלו שפחות.

אבל בשלב שלך- קודם כל לפתוח עוד את הלב, זה הבסיס לתת למשהו לקרות

אם יש דחיה אז לא.

מה שהפריע לי חיצונית בבעלי מפריע לי עדיין היון אחרי הרבה שנות נישואים ואהבה גדולה ובוערת.

היה לי מאד מאד טוב איתו מבחינה נפשית ורגשית וזה מה שבסוף עזר לי לקבל את ההחלטה.

והלב נפתח והיום רואה בו מלא יופי שלא ראיתי אז 

ונשיאת חן כן נבנית גם מקרבה רגשית.

אבל, 

בנישואים יש כל מיני תקופות

ולפעמים יש בלב גם עוד דברים לצד האהבה

ואז פתאום מאד בולט

האף הבולט/השין השורקת/הצורה שבה הוא נוגע באף או ווטאבר.

ומציק.

ועוד יותר כשזה עובר לילדים.... זה עוד יותר מעצבן... (במיוחד אם את אוהבת את איך שאת נראית)

סגנון לבוש אצלי זה משהו שהתאזן ביננו מאד עם השנים וזה לדעתי זניח.

זהו זה השיתוף הכי כנה שאני יכולה לתת לך...

אם אין משיכה אבל גם אין רתיעה, מניסיוני זה עובד לגמרי. כלומר לגמרי קיימת משיכה (עכשיו, אחרי החתונה וכו). המשיכה לא חייבת להתבסס על מכלול הפרטים שלו - גובה, משקל, רמת שיעור, צבע עור, צבע עיניים וכו' וכו. אבל אני מרגישה ששילוב של משיכה רגשית יחד עם פרטים שכן יפים בעיניי (גם אם אובייקטיבית הם קטנים), זה לגמרי עובד, והמשיכה חזקה. לא כאיזו פשרה, אלא כעובדה בשטח. לשם הדברים התגלגלו.

אבל מהתגובה הנוספת שכתבת, אני תוהה האם המראה נותן לך "סיבה טובה" לחתוך כי גם ככה את בסימן שאלה לגבי הקשר ביניכם, או שבאמת המראה הוא מה שמקשה כרגע על הקשר להתקדם. (שני הדברים לגיטימיים לחלוטין, כן? רק כדי לדייק לעצמך את המצב בשביל שתחליטי מה שנכון ומתאים לך❤️)

המראה עדיין חוסם אותך?
גם הקול עדיין
הלבוש? (למרות שלבוש אפשר לשנות בהמשך, מה שכן יכול שמפריע לך למשל סגנון- פשוט מידי, ציציות בחוץ...

בעיקר כשאני רואה אותו "מבחוץ" יותר.. מרחוק.  בזמן שיחה כשיושבים אחד ליד השני אני פחות ממוקדת בזה.

הקול די מעצבן אותי בטלפון, אבל פנים מול פנים יותר טוב.  הלבוש מציק כי הוא בסגנון ממש שונה משלי..

יוצאים כבר זמן מכובד.. יותר מ4 חודשים

שאין אינטימיות רגשית

יותר קשה להתחבר לבנאדם אם אין מספיק חיבור רגשי

הייתי ממליצה לך לנסות לדבר איתו שתעבדו על זה

שיהיו יותר שיחות עומק

בעיני זה דבר שלוקח הרבה יותר מארבעה חודשים

מה גם שיש דברים שמרגישים בנוח לומר רק אחרי החתונה

אבל יתכן מאוד שכל אחת מאיתנו מגדירה אינטימיות רגשית באופן אחר

חשוב לשים לב שיש גם את השוני הטבעי בין גברים לנשים בעניין

יש לך מישהי להתייעץ איתה? יועצת שמבינה בתחום, במיוחד על רווקות מאוחרת?

משיכה לא חייבת להיות, יכולה להגיע גם לאחר הישואין.

אבל אסור שתהייה דחיה.

את לא מתארת דחיה, את מתארת חוסר חיבור לקול, ללבוש, לחיצוניות.
תנסי לחשוב עם עצמך, האם זה דוחה אותך, מגעיל אותך, לא מסוגלת לשמוע אותו. או פשוט חוסר נשיאת חן למראה, לקול.
יכולה לשתף שגם אצל בעלי לא אהבתי דברים מסויימים (סגנון דיבור, משהו נוסף בחיצוניות)אבל זה לא דחה אותי, פשוט לא נמשכתי לזה כל כך והיום זה כלל לא מפריע לי (אגב, מפריעים לי דברים אחרים...חחחחח).
הייתי אומרת לך להמשיך לנסות,לחשוב עם עצמך מה לא מוצא חן בעינייך בדיוק. 

להתפלל ואם מרגישה שיש חיבור אבל מה שציינת מציק עדיין, להתייעץ עם מישהי שאת מכירה.
 

תחשבי אם יש איברים מסויימים שכן מושכים אותך בו- פנים/עיניים/ ידיים/ מבנה גוף וכו'. אם אין שום דבר כזה אלא להיפך- יש דחייה, לדעתי עדיף לסיים. אם את כן מוצאת אפילו משהו אחד או שתיים שמושך אותך במראה- תמשיכי.

אחרי החתונה כנראה יהיו דברים שיפריעו לך

דברים שלא ראית קודם/ שיתפתחו עם הזמן/ שיגיעו בעקבות שינויים שלך/ שלו/ של החיים

יש אשליה שבוחרים בן זוג

אבל רב הנסתר על הגלוי

מה שכן בוחרים

זה עם מי לעשות את הצעד של החתונה

זה צעד שכנראה עושים אחרי שהמעלות עולות על החסרונות (או שנמצאים תחת האשליה הנ"ל)

גם כשנשואים

טיב הקשר תלוי בהסתכלות

אם מתמקדים ביתרונות ומתמודדים נכון עם החסרונות

הזוגיות תהיה יותר טובה

אם מתקשים להתמודד עם קיום החסרונות

הזוגיות תהיה פחות טובה

(כולנו אנשים פגומים

גם לאנשים עם תכונות מרשימות

יש פגמים משמעותיים שקשים להכלה)

אני חושבת שהמיקוד צריך להיות

1. בבשלות שלך להתמקד ביתרונות ולהתמודד עם חסרונות

(גם שלך וגם שלו)

2.  בהתפתחות הקשר לשלב שנראה/ מרגיש שהיתרונות שלו עולים על החסרונות 

שלא מסתכלים על חתונה כזה האדם שאיתו אני רוצה לחיות לנצח, זה נורא מלחיץ ככה.

חתונה זה החלטה שזה האדם שאיתו אני רוצה לעשות יחד עבודה כדי לבנות את הזוגיות שתהיה הכי טובה עבור שנינו (ברור שהשאיפה היא שזה יחזיק תמיד)

בעלי לא מושלם אבל גם אני לא מושלמת. התחתנו עם רגש אבל ממש לא היינו מאוהבים עם פרפרים, בהתחלה זה קצת הלחיץ אבל היום אני יודעת שאני פשוט לא הבנאדם שמתאהב כמו בסרטים. אני אוהבת אותו מאוד מאוד ומקורקעת לא פחות.

לגבי סגנון לבוש זה הדבר שהכי קל לשנות בערך.

אולי כדאי ללכת יחד לפגישה עם מטפלת לפני החתונה, יש זוגות שזה מאוד עזר להם להחליט.

שייך לארגן חופשה לשניכם לכבוד היומולדת? זה גם הפקה שווה וגם משהו שכנראה יקל עלייך אם את שחוקה...

יש לי שני קטנים צפופים שדבוקים אלינו ממש (אחד יונק) והגדולים יותר גם דורשים סידור ראוי… לא רואה כל כך אופציות למי לתקוע אותם

עשיתי את זה לפני כמה שנים כשהיו לנו פחות ילדים והתינוק התורן היה בבטן אז חמותי זרמה

(תינוק יונק אולי יכול להצטרף)

למשל - חדר בריחה או ניווט זוגי.

ולהזמין לו מתנה באינטרנט, כדי שלא תצטרכי להתרוצץ.

(בתקווה שמבחינה כספית אתם יכולים לאפשר את זה...)

אם יש לכם בוקר חופשי בלי הילדים אז ניווט זוגי זאת חוויה מהממת בעיניי (יש עוד אפשרויות כמובן, אפשר גם צניחה חופשית אם אתם בעניין 😅)

סדנא זוגית (בבית/בחוץ)

בריכה

לא יודעת מה הרף שלכם, אני ביומולדת הראשון של בעלי הכנתי עוגה שווה וזהו, אפילו על מתנה לא התארגנתי, וזה היה יומולדת עגול 🙈

אז בעצם הצבתי רף כזה נמוך שהכל טוב יותר ממנו... (אם כי עדיין אוכלת את עצמי על ההזנחה ההיא)

רעיונות מהממים אשמח ממש להמלצות ספציפיות

סדנא/בריכה/ניווט

לא מכירה מומלצים בתחום אבל נשמע לי כיף.

יש לי תקציב לזה אבל ממש אין לי ראש.

חלק ממה שעשיתי עד היום כלל בתי מלונות בהפתעה, מתנות יקרות וכמובן ארוחות משוגעות ועוגות מעוצבות מעשה ידי. קיצר די השתגעתי על זה

תחפשי בגוגל.

ובהצלחה!

לדבר על זה מתישהו והחליט להוריד את הרף.

זה מאוד מלחיץ החובה הזאת לארגן משהו רציני כל שנה.

אני לא אוהבת הפתעות

הם יוצרות ציפיות מוגזמות שלא תמיד ניתן לממש

נשמע לי סיוט לעשות הפקה בהפתעה ועוד פעם בשנה אבל כי זה האופי שלי, כנראה שאתם אוהבים את זה.

בכל מקרה, נראה לי גם כשיש רף וציפיות גבוהות אפשר לדבר על זה ביניכם.. את יכולה לשתף אותו בקושי ואולי תורידי טיפה את הרף

פתאום לראות איך הוא התבגר, ולקצור את הפירות שעבדתם עליהם כל כך קשה.

משמח מאוד!

הוא נשמע מותק ממש.

שרק יהיו לכם עוד ועוד נחת ושמחה

וטוב שיש תמיד תקווה

תודה על השיתוף!!!

נותן כוח ותקווה. משתדלת להתפלל גם על הילדים אחד אחד בהדלקת נרות. וזה ממש מחזק ונותן כוח  ותקווה לשמוע. ואני צריכה את זה..

בע"ה שתמשיכו לקצור את הפירות על כל העבודה הקשה שלכם.

קור יכול לגרום לזה,

אם את רואה שינוי בזמן האחרון אולי זה באמת קשור.

ואני מכסה בשמיכה ופוך

השמיכה הרבה פעמים נופלת להם.

אם הייתה יבשה לפני כן - התיאור קלאסי לקור ולחורף.

בגן?  גננת אחרת?
בבית- תינוק חדש?
משהו אחר?
בד"כ הם חוזרים להרטיב כשקורה משהו לאו דווקא שלילי.
מציעה לאחר ששלת דברים אחרים, ללחוש לה בלילה מה שנקרא לחישות לילה.
אצלנו רק זה עזר

ללחוש לה דברים טובים ועוצמתיים באוזן.
את בוגרת, את יכולה ממש לתאר לה את ההצלחה שלה.

כמו שאמרו כאן, מעבר לחורף או קור היה גורם לזה, אז את כבר מלבישה חם, לודא חימום.

דבר שני אצלינו תולעים(!) היו גורמים לפספוסים.

דבר שלישי וירוס, או מחלה לפעמים קודם היה פספוס ומצברוח עצבני ואז שאר התסמינים.  אבל אל אין שום תסמין אחר לא הייתי קופצת לזה.

היא לא מצאה כשהיא קמה, נכון?

פרקטית, וזה למדתי מהפורום, לשים מגן מזרון/שעוונית+סדין+שעוונית+ סדין, ככה בלילה מורידים סדין ושעוונית ויש מיטה יבשה מוכנה.

הייתי מחכה קצת רואה שזה עובר ואם זה עובר לא נראה לי בגיל הזה הייתי מייחסת לזה חשיבות. גם אם כבר גמולה

מה שאלת במשפט

"היא לא מצאה שהיא קמה"?

איך תולעים גורמים לפספוסים?

ובאמת אאמץ את העניין של השכבות במיטה לא חשבתי על זה 

הולכים לישון.

אחרת בוודאות מפספס. נראה לי תקין לחלוטין לגיל הזה.

לפני חודש היתה ישנה לילה שלם וקמה יבשה?

וזה הקטע שנניח ופספסה פעם אחת א זזה כאילו עשתה בשירותים

מאיפה יש לך מלאי שאת יכולה לפספס עוד פנמיים??

בעז''ה שיהיה כמה שיותר קל!

וידיים מלאות

זה באמת מרגששש

ולא מחייב שיהיה לך גם ההיריון הזה היפרמאזיס.
לי לא היו בכל ההריונות...
הריון קליל ומשעמם.

אמנם בעוצמות משתנות אבל קשה לי להאמין שלא יהיה בכלל.
בהריונות הקודמים תמיד אמרו לי:
תחשבי טוב, אולי הפעם זה לא... ותמיד היה קשה.
אז מעדיפה לא להשלות את עצמי ולהיות מוכנה לבאות...

רוצה הריון ובלחץ מהריון. זה תמיד הולך יחד.

והעיקר בשעה טובה וידיים מלאות בע"ה! 

מתה על אלו של "תחשבי טוב" כאילו אם אחשוב טוב לא יהיה היפרמאזיס

ככה הגוף שלי וזהו.
דווקא בהריונות שהייתי בהם הכי הכי בהיסטריה והתכוננתי נפשית ופיזית להיפרמאזיס- זה לא הגיע.

היו לי הריונות עם היפרמאזיס, הריונות עם בחילות והקאות סבירות ממש, והריון אחד מושלם בלי כלום

או שהיה לך רק קל?

כי בדר"כ מי שיש לה היפראמזיס קשה זה חוזר שוב ושוב...

אצלי היה בכולם וכל פעם רק החמיר

וככה היפראמזיס רציני מתנהג בדר"כ...

באחרון היה קל יותר (לא התאשפזתי, קבלתי עירויים רק בקופ"ח... כזה...)

והיינו בטוחים שזה מין אחר חחחח
אבל בסוף ילדתי מהמין הקבוע אצלנו בבית.
אולי הפעם יפתיע...

לי היה בחלק מההריונות ברמה של עירוי, ורק במיטה בלי יכולת לעשות כלום (בכל קימה הייתי חייבת לרוץ להקיא, לדבר לא יכלתי).
ובחלק מההריונות היה לי סתם בחילות רגילות כמו של כל אישה סטנדרטית בתחילת הריון.
לא הבנתי מי החליט מה זה היפרמאזיס רציני?
היפרמאזיס לא מחייב להגיע בכל הריון לאותה האישה. עובדה.

אם את אומרת שיש ..

פשוט ממה שאני מכירה ומניסיון אישי, נשים שיש להן היפראמזיס קשה, נדיר מאד מאד שיש להן גם הריונות בלי בכלל...

זכית😉

אבל עברתי הרבה הריונות בלי עין הרע, אז אולי זה גם סטטיסטיקה בסוף, אם יהיו לי 4 הריונות למשל, יהיה לי בכולם, אם יהיו לי יותר מ-4 הריונות, סיכוי גדול יותר שיהיו לי גם הריונות בלי היפרמאזיס.

קשה לדעת כי לרוב מי שיש לה היפרמאזיס לא יולדת הרבה.

אצלי בראשונים לא היה לי היפרמאזיס
התחיל לי בכל האחרונים...

ובקלות!

כל תגובה משמחת ומחזקת..