ממש צדיקה ומהממת שאת מנסה למצוא דרכים לעין טובה ולא להתפוצץ עליו!

אין לי עצות, אבל תדעי שזו ממש גדלות!

אבל זה רק כי הבנתי שלהתעצבן עליו לא יעזור לי

ואני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות

פשוט התחלתי פחות להתחשב בו ויותר לדרוש ממנו, תוך כדי שאני משקפת לו את הצרכים שלי.

בהתחלה זה היה נשמע לי כמעט ילדותי, אבל זה עזר. פשוט ראיתי שהוא ישן שעות בלי פרופורציות לאחריות שלו כלפי הבית, פשוט התחלתי להעיר אותו, להגיד לו שהוא תופס פיקוד בזמן שאני נחה.

או אם אני שוטפת והוא נכנס, לומר אתה זוכר מה ביקשתי? אז תיקח עכשיו כל מה שאתה צריך וברבע שעה הקרובה אתה לא נכנס.

או נגיד כשהייתי מכינה סלטים לסעודת שבת, הייתי מכינה 3-4 סלטים בזמן שהוא יושב ומקשקש עם הילדים בכיף שלהם, במקום שהוא ייכנס למטבח לעזור.

לא שהייתי צריכה את העזרה כמו שזה היה נראה לי מופרך שכולם מחכים לי חצי שעה שאסיים, במקום שכל אחד יתן יד ונסיים בעשר דקות.

מאז למדתי להפעיל אותם בלי מצפון.

בקשר לזה שהארון היה מבולגן, אולי גם את לא רואה אותו שמבחינתו ארון אמור להיות מבולגן וכל מאמץ לסדר אותו מיותר מבחינתו במיוחד שאתם בתקופות עמוסות.

כשיש פער בין סטנדרטים קודם כל צריך לקרוא לילד בשמו ולשים דגש על הפער, ורק אח"כ לראות איך מגשרים עליו. או שאת תמיד תהיי זאת שמסדרת ותהיי שלמה עם זה, או שתמצאו איזה פתרון שיהיה מקובל יחסית על שניכם. (יש מפרידים פלסטיק שמתלבשים על המדף למשל, הערימות הרבה פחות מתבלגנות ככה)

או שתמשיכי לבקש ממנו בסבלנות פעם אחרי פעם, עד שהיא יקלוט אי פעם מתישהו שזה באמת מפריע לך.

תביני שבאופן כללי ובעיקר בתקופות עמוסות, זה לא שהיא נגדך, הוא בעדו.

הוא צריך להפעיל ניהול נכון של כמות המשאבים שהוא משקיע בכל משימה ומבחינתו ברגע שהוא מצא את הבגד הוא לא מסוגל להכניס לרשימה גם לסדר מדף אחריו.

התחושה היא שאני מנהלת ומשתלטת ואז על זה יש ביקורת

אבל כאילו באמת, אני אומרת שעבדתי כל היום, קילפתי ירקות ושטפתי כלים בלי הפסקה ואין לי כוח (אני גם קמה מלא פעמים בלילה לתינוק יונק) אבל כאילו אני לא מדברת, הוא ימשיך לשים כלים בכיור ולא יחשוב לשטוף אותם

וגם בקשר לבית- זה בדיוק מה שאמרתי לו- עכשיו אני רוצה לשטוף, קח מה שאתה צריך ובבקשה לא להיכנס, אבל כאילו לא דיברתי

ולגבי הארון- אם היה בלגאן הוא היה מתלונן שככה הוא לא יכול למצוא כלום..

ונכון שהתקופה עמוסה מאוד מאוד מאוד, אבל גם אני באותו מצב כמוהו ועדיין ממשיכה לנהל ולתחזק את הבית וגם להתייחס אליו ולהקשיב לו

אוף

שגם אני עשיתי אותה בהתחלה,  זה לוודא שאני עושה יותר ממנו לפני שאני מבקשת ממנו דברים,

ואז כשהיה עושה על זה פרצוף, הייתי ישר משליכה את על מה שכבר עשיתי.

לדוגמה עם הכלים. מה הקשר (מבחינתו) בין הבישולים והטרחה שלך לבין הציפייה לרחוץ מיד את הכלים ולא לצבור בכיור.

במקרה כזה השינוי שעשיתי היה להתחיל לבקש ממנו יותר דברים בסגנון של תוכל לקלף את הירקות שאחתוך למרק?

אם מקלף יופי, אם לא מקלף אז אין מרק. לשחרר את האחריות אבל לשחרר באמת מכל הלב.

אם מבחינתו לא צריך לטרוח בהכנות לשבת אין סיבה שאת תטרחי.

כמה פעמים שבקושי יש מה לאכול, והוא קלט שבשביל ארוחה צריך לטרוח מעבר ללקנות חלות ואבוקדו.

או למשל כשהיה דופק שנצ ארוך בשבת אחרי שהלך לישון בערב שבת מוקדם ואני היחידה שקמה בלילה,

חישבתי את זמני המנוחה, נניח 3 שעות, אחרי שעה וחצי הערתי אותו הסברתי לו את חישוב הזמנים ושעכשיו תורי לישון ונכנסתי לישון. הוא המשיך לישון עוד קצת ואז כשהילדים התחרפנו הוא קם בלית ברירה.

זה לא היה באווירה של מנהלת, כי שיקפתי לו את הזמנים היטב גם מראש וגם כשהערתי אותו.

מודה שעד היום יש לי את הציפייה שהוא יבין מעצמו שצריך לקום משנצ אחרי זמן סביר ולא לישון את כל הזמן שבין הארוחה עד מנחה, אבל זה כבר שלי אני לא יכולה לכעוס על זה. אני יכולה לנסות לבקש, ולו יש את הזכות לסרב.

לגבי הארון אם אכפת לו שיהיה מסודר, שיסדר. תגידי לו שאת מסדרת פעם בחודש, ואם בא לו לסדר יותר את לא מונעת בעדו.

אין פה השתלטות, יש פה הרפייה מהציפייה. דווקא הפוך כשכל הציפייה אצלך יש אפקט ניהול. כשאת מגדירה משהו מחוץ לתחום אחריותך את מזמנת את האחרים לקחת יוזמה ואחריות ולבצע בעצמם. דווקא מתוך חוסר ניהול.

יעשו יופי, לא יעשו גם יופי.

את צודקת ובאמת כשאני מבקשת דברים זה רק אחרי שאני 'מחשבת' את כל ההרבה שעשיתי

רק לגבי הארון- אני ועל משתמשת בו יום יום והוא לעיתים ממש נדירות כך שמה איכפת לו שזה מבולגן?? וזה מה שמפריע לי גם החוסר התחשבות בזה שהשקעתי זמן שממש חסר לי כדי לסדר את הארון וגם שאם הוא מבולגן זה משפיע רק עלי ולא אכפת לו

לא רק לראות את עצמך כשאת פגועה, לדאוג מראש שלא תהיי פגועה, בצורה אקטיבית

הוא נכנס לך בשטיפה? לא להעביר את זה. לומר - סליחה, אני מבקשת שתצא עד שאסיים לשטוף, זה ממש מפריע לי״

הוא בלגן את הארון? להגיד לו, לא לשמור בבטן. ״מאמי, סידרתי את הארון ועשית שם ממש בלאגן, אני מבקשת שתשים לב להבא להוציא בצורה מסודרת״

או אפילו אחרי שסידרת - ״הארון מסודר, עבדתי קשה, בבקשה להוציא בגדים בשימת לב שלא כל המדף יהיה הפוך״

וגם אם קרה ונהיה בלאגן, והוא אחראי על הבגדים, אז אולי עדיף להשקיע פחות 
 

אם הוא צוחק- זה אולי ממבוכה, ועדיין - תמרכזי אותו לקושי שלך, אל תשתבללי. ״סליחה, התגובה שלך לא במקום. אני מדברת פה על דברים שבנפשי הם ואני מצפה שתתייחס לזה ברצינות״

ז״א, לדבר יותר עלייך ולא עליו. לא כהאשמה. כשמרגישים המון ביקורת זה יכול ליצור אנטגנויזם. ולדאוג שיהיו גם הרבה רגעים טובים ופחות מרמור בבית

ועוד משו - אם הוא בתקופה, לשים לב שאת לא מעמיסה עליו דרישות שהוא לא יכול להכיל. לבחור את המלחמות. זה לא דומה לאדם שלא חווה קושי. אז לתת לו מקום של מרווח לטעויות עם חמלה

גם אני נוטה לשמור בבטן עד שהכל מתפוצץ ואז נזכרת בזה ובזה ובזה ויש לי רשימה של טענות.

ועם השנים למדתי יותר לדבר ולהביע את מה שמפריע לי ולא לשמור בבטן.

הוא עונה בציניות "נו, זה התפקיד שלך, פשוט תסדרי שוב" וממשיך גם כשאני אומרת שאני מתכוונת ברצינות

ואם אני ממשיכה אז יש מן אנחה כזאת של אוף, שוב זאת עם הביקורת שלה

אין עליו כמעט דרישות. אני עושה הכול בבית, כביסות, בישולים, נקיונות

הדברים היחידים שהוא עושה זה קניות (כי זה ליד העבודה שלו) ולהיות עפ הילדים כשאני בעבודה. אנחנו עובדים כמעט אותן אחוזי משרה

לא רואה דרך להוריד ממנו עומס

מבחינתו התפיסה היא שאת אחראית על הבית והוא על הפרנסה?

מה קורה בתחומי אחריות "גבריים" - תיקונים, ניהול חשבונות, טיפולים ברכב - מי אחראי עליהם בבית?

זה בקטע הפרקטי

אם הוא לא מוצא בגדים בארון - שישתמש בו בצורה יותר מסודרת ושיתמודד עם הבלאגן🤷‍♀️ סיבה ותוצאה כזה. אז מה אם הוא מתלונן?

את כמו בלופ של - הוא לא עוזר, גם גורע, ואת צריכה לנהל את הכל ולהתמודד עם זה ושהכל יהיה מטופטפ כי ״זה התפקיד שלך״

אז לא

אם אין עזרה ואין התחשבות, את לא יכולה להתמודד עם זה ולא ״עובדת לחינם״

אבל לשחרר באמת ולתת לו להתמודד

כנל לגבי כלים - קני חדפ ואל תעשי אם אין לך כח. בישולים קלילים ולא ארוחות מפוארות, פרוסות עם גבינה אם צריך.

ומישהי שתבוא לאפס לך ועד אז - זה מה שיש

מה שאני באה להגיד, זה שברגע שאת מחזיקה הכל - מבחינתו זה בסדר להמשיך ככה. גם אם את מתלוננת, את ממשיכה להחזיק את זה. ברגע שתשחררי, זה כבר לא יהיה ככ ברור מאליו שהדברים קורים

אבל זה לא יפתור לך את החור בלב, אם את מרגישה שהוא לא מתחשב ורואה אותך

וזה השלב הבא. לשנות דינמיקה.

לא ״לא לעשות״ ולהתמרמר

להכיר בערך שלך

בחשיבות שלך

להבין איזה יחס את מצפה לקבל

ולהעביר את זה אליו.

לפעמים עדיף לעשות את זה נכון עם ליווי וייעוץ

באמת שלא יהיה. לא יהיו בגדים לילדים, לא כלים נקיים, הם יאכלו רק אוכל קנוי מהסופר.

מה שאפשר השארתי לו והוא עושה אבל רק אם זה קשור ישירות אליו (נגיד לגהץ לו את הבגדים)

הוא באמת עמוס בטירוף (שנינו עמוסים, אבל אצלו יש גם קושי מעבר) והרבה פחות יכול לתכנן את הדברים אלא רק להסתכל על הכאן ועכשיו

וזה  בסדר מבחינתי

רק ההתעלמות מהבקשות והמעשים שלי כואבת ולא מצליחה להעביר לו את זה

אם במצבים רגילים הוא לא מושיט יד

אין מה לצפות שבמקרים ספציפיים/ במקרי קצה הוא יעזור/ ישים לב לבקשתך

מי שרגיל לא לקחת אחריות, לא מתעורר כשצריך אותו במיידי, הוא רגיל להתנער מאחריות.

אם רוצים לעשות שינוי הוא צריך להגיע מהשורש, כשתהיה לו אחריות קבועה בבית, הוא יהיה מסוגל לקחת אחריות גם במצבים ספציפיים.

כשאת מקבלת את זה שהכל עלייך גם את לא רואה את עצמך, אז איך הוא יראה אותך?

תחשבי שהוא יושב במרפסת עם חלון לבית.

ואת עוברת שם פעם ביום ומנופפת בחלון.

את בחוויה שלך כל היום מתאפקת לא לנופף לו בחלון אלא רק פעם ביום.

ואז כשאת כבר כן מנופפת והוא לא רואה, התסכול שלך עצום.

אבל הוא בחוויה שלו, כל היום החלון ריק, מה הסיכוי שדווקא כשאת מנופפת הוא ישים לב?

במיוחד כשהוא עסוק, הוא לא מסתכל בחלון.

אבל אם תנופפי בחלון לעיתים קרובות יותר, גם הוא יתרגל להסתכל יותר בחלון,

וגם את לא תקחי קשה את הפעמים שהוא פספס את הנפנוף כי יש פעמים אחרות שהוא כן תפס.

וחוץ מזה שאם תשימי יד על הלב, את לא בסדר עם זה שהכל עליך. את מרגישה שאת מקריבה בשביל זה.

אם היית בסדר עם זה לא היית מציינת ששניכם עובדים משרה מלאה ושאת קמה לתינוק יונק בלילה. אם היית בסדר עם זה, זה היה נתון לא רלוונטי.

אבל את מציינת את זה, כי זה חלק מהמכלול שגורם לך את התסכול.

כמו למשל מקרה אמיתי שקרה לי אתמול עם הילד, הוא הכין לעצמו תה ומרחוק אני רואה שהוא שם כפית סוכר, ועוד אחת ועוד אחת, ולא אמרתי לו כלום, אבל כן הייתי דרוכה בתקווה שהוא יבין לבד מתי הוא מגזים.

בכפית החמישית כבר באתי אליו חצי נסערת, כמה כפיות סוכר??

לכאורה בארבע כפיות סוכר הייתי בסדר עם זה, עובדה שקיבלתי את זה ולא הערתי לו,

אבל מה קרה בכפית החמישית? מה כבר ההבדל בין 4 ל5?

האמת היא גם ב4 כפיות לא הייתי בסדר עם זה, אבל הכלתי בכח.

ב5 זה היה מה שנקרא עובר את הגבול לכל הדעות.

אז לכן אני אומרת לא להגיע לשם, אם אני יודעת שילד יכול להגיע ל5 כפיות סוכר בכוס תה אחת, כבר בכפית הפניה אפנה אליו ברוגע ואסביר לו שזהו.

אולי הוא יפסיק כשאגיד לו, אולי ברוב חוצפתו הוא ינסנ לשים את הכפית השלישית, אבל הוא לא יגיע לחמישית בכל מקרה.

אם תורידי סטנדרטים

יש לך מייבש? מדיח?

תקני אם אין, ואל תקפלי ארונות

מה הוא יעשה אם לא ימצא חולצה? יסתדר

אפשר להכין חזה עוף פרוס מהסופר עם מלח פלפל ולשים בצלחת חדפ והרי לך סכום ומחבת לשטוף במקום מלא כלים, אפשר גם בתנור בתבנית חדפ ואפילו מחבת לא תשטפי

אפשר חביתה.אפשר אורז בתנור עם עוף

לא חסרות אופציות ורעיונות, מה שחסר זה שתהיי פתוחה לאופציה

כשיש לך את ה- למה,תמצאי את ה- איך

כנל אוכל קנוי קל הכנה לתנור

זה נראה כאילו את הולכת לפני כאוס, אבל זה בעצם יישור קו

נכון,יהיה קצת בלאגן

אז מה?

זה יעזור לך לשנות את הדינמיקה בבית, אבל יותר חשוב מזה - יעזור לך לנשום

כדי להוריד את המפריעים ממה שבאמת חשוב, היחס שלו אלייך, את צריכה להתפנות

כשזה הכלים/ הארון/ השטיפה,השיח לא סובב סביב המהות של העניין ומוסיף לך תסכול

וואי כמה משפט כזה היה מקפיץ אותי. הכי מבינה אותך בעולם.

איך היחסים שלכם באופן כללי בלי קשר למטלות הבית? בדרך כלל משפטים כאלו פוגעניים וצינים נאמרים כשהאווירה בבית היא צינית ולא אוהבת.

גם גבר שהתפיסת עולם שלו זה שהאישה התפקיד שלה הוא לדאוג לכל צורכי הבית, לא יבלגן ארון וישאיר ככה כי זה התפקיד של אישתו.. זה מוסר בסיסי.. זה כמו שהתפקיד של בעלי זה לנקות את האוטו אז אני אזרוק את כל הקליפות של התפוז על הרצפה באוטו ואומר לו שזה התפקיד שלו ושהוא ינקה..

נשמע שיש פה משהו מעבר? אולי הוא היה פגוע כשדיברתם על זה? ואולי האווירה היא כזו באופן כללי? ואז כדאי כבר לטפל מהשורש ולא רק במקרה הספציפי שהעלית.. 

בכללי הוא לא מתעסק כמעט עם עינייני הבית השוטפים

כן עם תיקונים וכאלה

ופה במקרה יצא שהיה צריך להחליף לילד חולצה ומיהר

בעיקרון אנחנו ביחסים טובים מאוד, בעבר הרגשתי שיכולה להגיד לו הכול

מאז המשבר שחווה עם בן משפחה קרוב הדברים השתנו (אבל זה משהו שברקע כבר יותר משנה ולא אמור להסתיים בזמן הקרוב, בקיצור זאת המציאות שלנו)

הוא טוען שאני ביקורתית אבל בפועל לא יכולה לבקש ולהעיר על כלום כי או שצוחק או שמתעצבן

הדרך שבה דברים נאמרים חשובה מאוד, וזה חלק מהשיקוף של מה שעובר אצלך בפנים

אם היית מתרכזת בתחושה שלך, ולא במה שהוא לא עשה נכון גם בשיח אבל בעיקר בפנים ולמעשה, לאורך זמן - זה אמור לעבוד

אפשר גם להגיד בזמן אמת - אתה רואה את זה כיקורת, מבחינתי זה תיאום ציפיות ( כל עוד זה נאמר בצורה נכונה מתוך עבודה פנימית)

לפעמים מתפתחת רתיעה גם מאמירה שהיא ממקום נכון כי זה מה שרגילים אליו.אפזר גם את זה לשנות

שלי מאוד קשה לקבל ביקורת

וכל פעם שבעלי מעיר לי אני ממש לוקחת את זה קשה...

ויום אחד הוא פשוט שאל אותי, מה הדרך שבה הוא יכול להעביר ביקורת בלי שאני אתפרץ

וחשבנו ביחד למה זה כל כך מקפיץ אותי וזה עזר גם לי להיות קשובה ולהבין שלא קרה כלום וגם לו להעיר בצורה יפה יותר

פשוט לעשות תיאום ציפיות של מה קורה במידה ויש לי מה להעיר לך...

מסכימה מאוד עם הרצון שלך לעשות שינוי עם עצמך, ואני מציעה לך קודם כל לתת לעצמך יותר מקום ולכבד את עצמך כמו שאת מצפה שהוא יכבד אותך.

עין טובה היא דבר חשוב ונצרך מאוד, בייחוד בזוגיות, אבל בעיניי זו לא הנקודה שאת צריכה להתמקד בה כרגע, נשמע שאת כבר רואה אותו ואת הצרכים שלו מאוד. דווקא את עצמך נשמע שאת פחות רואה ופחות חושבת שאת ראויה להתנהגות מכבדת ולשותפות אמיתית. כשאת תרגישי באמת שהזמן שלך יקר והעבודה שלך משמעותית ואת לא עובדת הניקיון של הבית אלא המרכז והלב שלו, הציר שסביבו כל הבית נע, ואת ראויה ליחס מכבד בהתאם, אז המסר הזה יעבור גם אליו. ברגע שיהיה ברור לך שכשאת מבקשת עזרה את גם תקבלי אותה, ושהבקשות והצרכים שלך חשובים, אני מאמינה שהוא יתיישר לפי זה. תשתדלי לא להיכנס לעמדת הקורבן וגם לא להחזיק בעמדה של גדלות הנפש שאת מפגינה למרות היחס המזלזל שאת מקבלת... שניהם מפתים לפעמים וקל להגיע אליהם.

את יכולה לומר לעצמך מנטרות לפני השינה ולאורך היום: אני חשובה, אני משמעותית, אני המלכה של הבית, אני ראויה לכבוד והערכה...כי את באמת כזו.

ואני נותנת נק' מבט נוספת- חשוב לבסס את הערך שלך בבית לא רק עבור הזוגיות, אלא גם כדי שהילדים שלכם יגדלו בתודעה שאמא היא כמו מלכה, שמכבדים אותה ומקשיבים לה ועוזרים לה. ילדים קולטים הכל, ומן הסתם הם מודעים להתנהגות של בעלך כלפייך כרגע, וחבל שזו תהיה התפיסה שלהם, שתלווה אותם בבתיהם העתידיים. אני מחזקת אותך שבידייך לשנות את המצב על ידי שינוי מחשבתי שלך בעז"ה, זה קל ומהיר יותר ממה שזה נראה. 

אני אגיד את זה לעצמי אבל בבוקר אני שוב אקום לרשימת מטלות אין סופית שבה אני מקבלת עזרה רק מהילדים

ושוב לחוסר יחס של המילים שלי

למשל, לומר לו שאת צריכה שהוא יהיה עם הילדים חצי שעה במהלך היום ולשאול אותו באיזו שעה הוא מפנה לכך זמן. ולהתמקד על זה, אין אפשרות שהוא יגיד אין לי חצי שעה ביום, זה לא הגיוני. העיקר לומר את זה מתוך ביטחון מלא שזה מה שיקרה.

בדוגמה שנתת עם הזכוכיות שניקית והוא כל הזמן נכנס הביתה, פשוט לא לאפשר את זה. כשאת רואה שהוא בפתח של הדלת את אומרת לו בתקיפות, עכשיו לא נכנסים. אם דחוף לך להיכנס אני אהיה בחוץ עם הילדים ואתה תנקה במקומי. לקבוע עובדה

שהם כל כך צרובים בנו שנראה לנו ברור שככה כולם..

לבעלי גם יש קטע שהוא מפחד כשמשהו נשבר ויכול במשך יום של לחפש זכוכיות ולי פחות אכפת והוא יכול לפעמים ממש לכעוס על זה שלא מספיק שמים לב.

אז נכון שביקשת, אבל אצלו זה כל כך צרוב שזה לא נורא לעבור באמצע השטיפה, או מספיק רק לטאטא אחרי זה, שהבקשה לא מספיק עוברת..

אז במקרים כאלה לפעמים עוזר לי להיזכר בדברים שאני עושה שמעצבנים אותו ואני פחות מצליחה להפסיק..

אחרי שנרגעים כדאי בהחלט להגיד שזה הפריע אבל רק כדי לשחרר ולא לצפות שפעם הבאה דברים יראו אחרת בהכרח

חושבת גם שעצם זה שעבדת קשה והיית עייפה תרם לכל האירוע להתגלגל ככה ולא רק עצם זה שעבר בשטיפה, ואולי בסיטואציה אחרת היית מצליחה להסתכל על זה בצורה יותר קלילה ופחות להתרגז

(כמו ארון הבגדים, אבל זה לא הדבר היחידי שקרה) שבהם הרגשתי שקופה לגמרי ולכן לקחתי את זה ממש קשה

אבל גם היום, יום אחרי, כשאני רגועה יותר, באמת לא מובן איך אני מדברת והיחס הוא כאילו לא דיברתי

קודם כל שולחת לעצמי בודקת שזה מעביר את ההרגשה ולא מוריד לו מדי.

וגם באיזשהו מקום יש "תיעוד" לבקשה ואז אפשר רק לתזכר או להקפיץ.

אז אחרי שלקחתי את זה קשה והתבאסתי יצא לנו לדבר (ועל זה תודה לליל טבילה שלפעמים פשוט מכריח ליישר את ההדורים) והסברתי לו שאני חייבת תגובה להודעות כאלה, והוא הבטיח לנסות..

עוד לא יצא לנו לריב שוב 😀

לא מצליחים לראות את הצרכים של בת הזוג שלהם, בלי שהיא תנכיח אותם.

הדרך שלי להנכיח את הצרכים שלי היא הצבת דרישות וגבולות בכל נושא משותף

אם נניח אני מבשלת אז ברור לו שהוא צריך לטפל בדברים אחרים שמתרחשים ולא מפריעים לי במטבח בלי לבקש רשות

או לגבי סדר בארון, ברור לו שאי אפשר לבלגן מאד כי אני שומרת על הסדר באופן קבוע.

או לגבי מקרה חירום של התנפצות זכוכית, ברור לו שהוא לוקח פיקוד, אוסף ומנקה.

זה ברור לו בגלל שהסברתי את הצרכים שלי ועמדתי על כך

ככה בכל נושא משותף

לרוב הגברים קל וטבעי להציב גבולות ודרישות לגבי הצרכים שלהם

לרוב הנשים קשה יותר להציב גבולות ודרישות וגם החינוך הסביבתי לא מעודד את זה, לכן הרבה משים מגיעות למצב כמו שלך. את לא חייב להישאר שם, אפשר לעשות שינוי.

אני כל כך מבינה את העצבים שלך, והתסכול והאכזבה והציפיה ממנו. אבל באמת שזה לא מרוע, זה הכל חוסר בתקשורת.

''מאמי, אתה לא מבין איזה באסה! כל הצהריים אני מכינה את העוף והירקות, שטפתי פה הכל היה מוכן... ועכשיו הכל התנפץ! '' בטוחה שתהיה לו יותר אמפתיה.

או ,'' מאמי, אין לי כח , אולי אתה תשטוף פה. פשוט כבר התעייפתי. ''

הקטע עם הארון ההפוך.... כל כך מוכר 😭אבל אם לא נדבר, אף אחד לא מלאך ולא ינחש מה עובר עלייך. תאירי את עיניו על המדף ההפוך, אם את לא אומרת כלום את רק צוברת צוברת ובסוף זה מתפוצץ. 

אני בדרך כלל לא אוהבת קורסים דיגיטליים,

אבל פה היא נתנה גם ליווי אישי וגם מפגש קבוצתי.

התכנים שלה הם די ידועים למי שמכירה את לדעת להיכנע,

שאלו תכנים שיכולים להרגיז אותי מאוד, כי לא די בזה שהעול עלינו כנשים הוא כבד, אז גם להתחנחן כדי לבקש עזרה?

והעליתי מולה מלא את הביקורת הזו שלי.

אבל היו כמה נקודות סופר קריטיות, שפשוט האסימון נפל, וזה שינה המון בבית.

ברמה שריבים פחתו באופן מיידי, וגם יש הרבה יותר זרימה וקלילות ביחסים.

בגדול, זה לחיות עם תחושה שיש לך רזרבות רציניות במלאי. שאת חיה לא בתחושה של מירוץ הישרדותי,

אלא של כיף והנאה לצד משימות החיים השגרתיות.

את מאוד מאוד צודקת שבעלך התהג בצורה לא טובה. זה נכוון. אבל את מתארת שם סיטואציה שאת כבר על הקצה אחרי מיליון משימות וחוסר דאגה לעצמך (היית עם הילדים, בישלת המון, שטפת הרי כלים)

ואז הכניסות שלו הבייתה בשטיפה פוצצו אותך.

כדי לא להתפוצץ צריך לשים לב מתי הקצה מאותת לך. מתי את מעמיסה על עצמך ומספיק גפרור אחד קטן כדי להדליק מדורה שלמה.

אגב, למה באמת שלא תורידי בעבודה, אם הוא שייח במובן מסויים?

אולי אנסה לקרוא את הספר

לגבי העבודה

מכל מיני סיבות שלא יכולה לפרט- אין לי אפשרות חהוריד אחוזי משרה ובכל מקרה אני לא עובדת משרה מלאה בגלל עומס חיצוני גדול שאנחנו נמצאים בו

אפילו כמה מפגשים בודדים יכולים מאוד להשפיע..

סיפרתי כאן בפורום

שהלכנו להתייעץ על משהו ספציפי עם @נגמרו לי השמות שעושה ייעוץ זוגי - יש פרטים בכרטיס שלה

ולנו מאוד השפיע על היומיום והיה לנו חשוב ומצויין באופן כללי ב"ה!

אבל אין לנו שום זמן אפשרי

לא מפרטת מחשש לאאוטינג אבל באמת שאין לנו אפילו שעתיים פנויות במהלך השבוע

א. חיבוק

כי זה בטח קשה

וזה בטח מסיבות הכי טובות שיש

או שמאוד קשה לשנות..

ו

ב. אם אין לכם זמן לעצמכם אז ברור שתגיעו למצב של חוסר תקשורת...וקושי

בסוף אנחנו צריכים כל הזמן זמן לדיבור, להתקרב זוגית רגשית, להסביר את עצמנו, זה זמן זהב

שבוע שאנחנו מפנים לעצמנו זמן ושבוע שלא

זה הבדלי שמיים וארץ....

אי אפשר בלי זה, בטח לאורך תקופה

אפשר להתחיל מלקבוע פעם בשבועיים- שלוש...

בהצלחה ושוב חיבוק גדול!!!!

ועל הפרגון מחמם הלב 🙏

משמח כ"כ לקרוא, זכות גדולה מאוד עבורי, ב"ה ממש 🙏❤

שטרחה והגיבה לפריקה של אישה אנונימית..

ואם יש מישהי שכתבה ולא הגבתי אז קראתי וגם תודה!

לקחתי כמה רעיות ודברים שאני חושבת שיעזרו לי בהתנהלות שלי

אני ממש מעריכה את היחס

רוצה לפרט מה הסגנון שאת אוהבת? אולי ידייק יותר.

ועוקבת לבטטה בחודש שביעי שמחפשת משו מרגיע כשהקטן נרדם.

ונשארים באותו מיקום

אבל יש משימות כל פעם וכזה…

לי היו כמה ימים של כתמים, התקן לא הורמונלי.

לא בהכרח, לפי הפסיקה שלנו זה לא אוסר.

תבררי מה הפסיקה אצלכם

של ההתקן אוסרת

אז תבררי מה הפסיקה שלכם. 

חחח
אבל בכל אופן הקפצתי לך.
נראה לי שרופאות או טכנאיות רנטגן יכולות לזהות.

של העובר אפשר לזהות את המין...

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

אבל לא צריך להקצין את זה,

זה לא אזיקים ולא גן חובה.

לבת שלי בכיתה ג' לא אתן ללכת לבד לסופר מבחינת התמודדות עם גירויים והתנהלות כללית

אז זה אולי להוריד אותה שנה- שנתיים לא מעבר.

יכול להיות שגם שנתיים זה הרבה מבחינה הזאת, זה עדיין לא כמו רגרסיה של 6 שנים.

המסר צריך להיות בכל מקרה למנוע גירויים עד שנמצא מה יכול לעזור לך להתמודד איתם. ולא אי אפשר לסמוך עלייך שזאת אמירה הרבה יותר כללית וגורפת

ואפשר גם לשאול את היחדה מה יעזור לה.

זה לא תמיד אחיד בין כל הילדים.

אני לא יודעת מה דעתי על הפתרון הזה ספציפית, אבל הוא לא כמו שאת מתארת אותו לדעתי.

כן יש פה רגרסיה מסויימת אבל זה מתבקש שמשהו משתנה, לא חושבת שילד שנתפס במעשה אסור חושב שהכל ימשיך כמנהגו..

זה לא שאני בהכרח מסכימה עם העונש המוצע.

אבל יכולות להיות השלכות חריפות על גניבה שילדה בכיתה ו' לא מודעת אליהן. והיא לא מבינה כמה זה חמור.

(מה ההבדל בחומרה ובתוצאות של לקחת שוקולד שאמא לא מרשה לבין לקחת שוקולד מהחנות).

לעניות דעתי, אפשר להסביר בלי כעס מה ההשלכות. אנשים יכולים לכעוס מאוד אם משהו נלקח מהם. בעל המכולת מאוד רגיש למוצרים כי הם הפרנסה שלו ולכן הוא יכול מאוד לכעוס.

במקרים מסוימים יכול להיות שיזימנו משטרה/יערבו את ההנהלה של בית הספר.

לא לומר לה מה יקרה *לה* אלא מה יכול לקרות במקרים של גניבה.

אני חושבת שפחד זה מניע חברתי טוב, והוא בהחלט יכול לעזור להתגבר.

שהיא כן ממש מתחרטת אחרי שמדברים על זה.

ובעיני לדבר על מה יכול לקרות אם--

זה על הפנים.

לא ככה מחנכים. לא על ידי פחד מעונש.

לפעמים להבין את ההגיון לא מספיק, וצריך תמריץ נוסף. לא תמיד תמריץ חיובי עוזר כי הוא בתחושה יןתר דורש מאמץ ורצון ותמריץ שלילי הוא לרוב יותר פסיבי. בשניהם בסוף המעשה הוא אותו מעשה אבל תמריצים שונים גורמים לנו להתייחס למעשה ולמאמץ באופן אחר.

שיטת חינוך שמבוססת על הפחדה זה רע, אבל אם בנושא ספציפי הסברים לפני ושיחות והבעת חרטה לאחר מעשה לא עזרו אז כן יכול להיות שפחד מעונש יהיה עוד עזרה לילדה להימנע מזה.

כשאת מחנכת לא לרוץ לכביש את לא מסבירה שאפשר להיפגע? זה בול אותו הדבר. 

חוץ מזה הבעת חרטה לא בהכרח אומרת שיש חרטה על המעשה. אולי היא מצטערת שתפסו אותה או שכעסו עליה, או שהיא מבינה שככה מתאים להגיב. זה אמנם אפשרויות קיצוניות יותר אבל הן גם קייימות בעולם. לא בהכרח שנכון במקרה הספציפי, ועדיין. 

ככה או ככה, החרטה וההבנה לא עוזרות לה לעצור את עצמה

שהפחד יגרום לה להפסיק לגנוב.

כולנו יודעים שמי שצסמס בנהיגה יכול למות או להרוג חלילה, וכמה מאיתנו עושים את זה בכל זאת?

ובכן...

אפשר לציין את ההשלכות, אבל מה שיעזור לה, מה שהיא צריכה באמת זה התבוננות מעמיקה מה קורה בחיים שלה, ויצירת סביבה שתתמוך בתהליכי הבשלה שיאפשרו לה להיות פחות אימפולסיבית ויותר אינטגרטיבית.

להפחיד ילד ממעשה בגלל שיהיה לו תוצאה מפחידה זה ידפוק לו את הניהול הפנימי שלו ויצר אצלו כעס, הרבה יותר מהסיכוי שהופ הנה היא תפחד ותהיה ילדה קסם.

כמו שלא תפחידי את הילד שלך לא לחלל שבת כי יש גיהנום.

בעיני עצם ההפחדה היא לא נכונה. זה לא דרך.

יש פה נשמה של ילד.

לא רק מעשה שנעשה או לא.

אין לי רצון שהילד שלי יהיהי מאולף. יש לי רצון שהוא יהיה מחונך.

הפחדה זה אילוף. שגם זה לא תמיד עובד, אבל גם אם כן, זה אילוף.

אם רוצים שילך באמת יתנהל בצורה נכונה,

צריך לראות אותו. לא רק את המעשה.

באמירה כזו, שאם נפחיד אותו מהמעשה ונגיד לו שאם יגנוב יהיה גנב גדול ושמים על זה בכלא,

את מנסה אך ורק להשיג תוצאה.

אני רוצה ילד שלא גונב ולכן אעשה הכל בשביל זה.

לא אכפת לך מה קורה עם הילדה. מה היא עוברת כשאת אומרת לה דבר כזה. מה זה עושה לה בראש.

יש פה הרבה יתר מהאם היא גנבה או לא.

דיי בסיסי בעיני לראות את זה.

@אפונה @אונמר

אני מנש לא חושבת שצריך להסביר לילד על גיהנום אבל כן על השלכות קונקרטיות זה חלק מהחיים. לא צריך סדנת הפחדה אבל להבין מה התוצאות האפשריות של המעשה זה חשוב מאד.

לפעמים זה יעזור ולפעמים לא,אבל בכל מקרה זה משהו שצריך להסביר

בין הפחדה- של ישימו אותך בכלא ותלך לגיהנום, שזה משהו שהוא לא פרופורציונלי ולא הגיוני או קרוב לילד

לבין הסברה של תוצאות- תיקחי בחשבון שיכול להיות בושות, דחיה חברתית (אם הגניבה קורית בכיתה), עירוב של היועצת או כל תוצאה אחרת שהיא הגיונית לגמרי אם תופסים אותה. וזה נראה לי לגמרי הגיוני להסביר לילדה בכיתה ו שאמורה לפחות להתחיל להבין שיש תוצאות למעשים שלה ומה הם.

חושבת שיש מספיק דרכים להסביר לילדה לא לגנוב חוץ מלאיים שישתפו את היועצת או שהמוכר במכולת יכול לכעוס נורא.

ושגנבים גודלים מסימים בכלא, ושאפשר לפעמים להזמין משטרה. (כמו שכתבה @נעומית  בהודעה הראשונה שדיברו על הפחדה)

אני ממש בהלם שכולם פה סבבה עם להגיד דברים כאלה לילדה בכיתה ו.

מה קורה לכן.

זה נשמה של ילדה. יש פה נשמה קטנה שתכף תהיה גדולה. למה לצלק אותה ככה עם איומים. וואו.

ובשום אופן לא היתי רוצה שהילדה שלי  לא תגנוב מהסיבות שכתבת.

לא גונבת כי יהיה לי בושות.

לא גונבת כי ידחו אותי חברתית.

לא גונבת כי אם יתפסו אותי יגידו ליועצת.

זה הסיבות שגורמות לך כבן אדם מבוגר לא לגנוב? אז למה היא כן?

מזעזע.

בטח לא כשברור כל כך שאין ילדה שגונבת כי היא רוצה לעשות רע בעולם.

תקראו את התגובה של @אמאשוני על כמה שזה פשוט ילד קשב וכל כך לא כמו שעשיתם את זה.

https://www.inn.co.il/forum/t1438713#15770442

חינוך בסופו של דבר זה לעשות את הדבר הנכון כי זה הדבר הנכון, לא כי יש השלכות לעשות את הדבר השגוי

זה שלדעתי צריך להסביר לילד את ההשלכות של בחירה שגויה זה מבחינתי בעיקר כדי שלא יהיה בהלם מוחלט אם זה יפול עליו...

לא לפחד מהורה

אבל לפחד מהשלכות שליליות זה בסדר גמור.

זה החיים, אם תרוץ לכביש, אתה עלול לקבל מכה.

אם לא תלמדי למבחן, את עלולה להכשל.

אם תקחי דברים שלא שייכים לך, יכעסו עלייך מאוד.

וכשתגדלי, אם תתכתבי בטלפון בנהיגה את יכולה למות.

אין סיבה להסתיר מילד את עובדות החיים הבסיסיות, בטח ובטח כשהוא מתקשה להבין אותן עצמאית.

כמובן שזה לא סותר את החינוך החיובי, האוהב והמלמד. שבו מסבירים על תוצאות חיוביות למעשים חיוביים.

גישה שבה לילד בוגר מגיבים רק באופן רך ומלמד מתוך הכלה אינסופית יוצרת ילדים חלשים, רכרוכיים, קורבנות תמידיים של המציאות, שמאשימים את הסביבה בכל בעיה שלהם. 

ילד יוצא רכרוכי מסיבות אחרות. לא כי לא הפחידו אותו מהחיים ומהגיהנום ומעונשים ומתאונות ומכלא.

מצטערת.

אני גם לא אומרת לאף אחד אל תסמס בנהיגה כי אתה יכול למות.

לא ככה מנהלים חיים תקינים.

כמובן שאם ככה את מתנהלת אז זה נראה לך בסיסי,

אבל בעיני הנקודת מוצא הזו שגויה לחלוטין ולא בריאה בכלל.

אנחנו לא חיים במרדף. ולא בתחרות עם הרוע. לא מבינה למה לבחור לחיות ככה.

יש עוד מלא סיבות לתת כשאומרים לבן אדם לא לסמס בנהיגה חוץ מ 'אתה תמות'.

כמוןב שזו הסכנה, ויש סכנות, ואין התכחשות אליהם.

אבל מיפה ועד לנהל את החיים בצורה כזו זה קיצוני,

בטח שלא לתת לילד להתנהל ככה.

נוראי בעיני לחשוב על ילד שככה מנגישים לו כל דבר בחיים.

ואני ממש לא חושבת שזה מה שמייצר בן אדם חזק וערכי. יש למיון דרכים אחרות לעשות את זה בלי להכניס כלא גיהנום ומוות בסוף כל סכנה.

אני באמת לא מבינה.

אני חושבת שכתבת דברים שמכעיסים אותך בכללי למרות שהם לא קשורים לנושא.

כתבת תחרות עם הרוע??? איך זה קשור?

כתבתי שיש טעם לשתף גם בהשלכות שליליות, אפשר להגזים ולהגיד שאם ילד מודע להשלכה שלילית, הוא מפתח חרדות וחי בתודעת גהנום. וזה ממש ממש לא נכון.

אני יודעת שהילד שלי יכול לאבד אותי ולכן לא אני לא מסמסת למרות שממש בא לי. לא כי אמא שלי קנתה גלידה והסבירה לי.

אני באמת מופתעת שכתבת לנהל את החיים, אין לי מושג איך ולמה הסקת את זה.

חלק מחינוך זה גם הסבר של תוצאה שלילית אפשרית. מסבירים מידי פעם כשצריך, לא כל דקה, ולא כתגובה לכל מעשה. אם כשילד מתקשה להיות ממושמע לגבול כל כך חשוב של גנבה. מסבירים מה יכול לקרות. ובלי כף הקלע, (לאמיתו של דבר גהנום הוא לא חלק מהאמונה שלי).

זה חלק מתפיסת מציאות נכונה

להבים מה ההשלכות האפשריות של דברים, לא ממקום מבהיל או מאיים, אלא מציאותי

אי-אפשר לאכוף את זה שלא תיכנס למכולת.

למה כולן פה יוצאות מהנחה שילדה לא שולטת בעצמה.

יש מצב שהיא כן שולטת. רק שהיא באמת לא מבינה למה זה כזה חמור. או יודעת שאין אחריות פלילית בגיל שלה. או מתביישת שכולן מביאות שלושה חטיפים לטיול והיא רק אחד.

שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.

זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.

שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.

לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.

חיבוק התמודדות לא פשוטה.

אין לי מה להוסיף לתגובות היפות שנכתבו, אבל רק רוצה לספר שאני זוכרת את עצמי בערך בגיל הזה ''תופסת'' שתי חברות שכמעט גנבו במכולת (והבנתי שלא פעם ראשונה, פשוט הפעם הראשונה שהייתי איתן ותמהתי מה הן עושות). שתיהן היו ילדות חמודות ממשפחות טובות וגדלו להיות נשים מדהימות ומוצלחות.

עד היום מרגיש לי שפשוט הגבול לא היה מספיק ברור בשבילן, והן היו צריכות ''שיחת איפוס'' כדי להבין ולהפסיק.

מאחלת לך שתגדלו מזה בע"ה ❤️