לא הייתרוצה להכניס אנשים לחייך? להצליח להישען? לשתף?

האם החשש מפגיעה לא גורם לך להרגיש שאת מפספסת את היכולת לחוות ולהרגיש? (אם הבנתי נכון)

אבל מזמן הבנתי שזה לא שווה לי את הלפגוע באנשים...

וגם ברור שזה קשה לי לפעמים. אם לא היה קשה לי עם זה אז באמת אפאחד לא היה נכנס בשומצב...

אבל עם הפגיעה בי אני מתמודדת ואתמודד

זה לא מצדיק את זה שאחרים יפגעו בגללי...

אני מנסה לייבא מסין (עלי-אקספרס) איזה מוצר מעניין, עד כאן כמו כולם. המוצר הזה צריך אישור ממשרד התקשורת. בעיקרון הצ'יפ שמטפל ב-WiFi הוא צ'יפ סטנדרטי לפי התקנים הבין לאומיים אבל עדיין הם עושים בעיות וצריך היה למצוא להם בדיוק את המסמך שהם צריכים כדי לאשר.

עד כאן טכני.

הגשתי להם מסמכים (בדיעבד, את המסמך הלא נכון) ואני  מקבל במייל דחיה שהמסמך לא מאושר.

נו טוב, צריך לבדוק מה הם רוצים ולהגיש שוב.

השכל: גם אם אני לא אצליח לייבא את זה, וואלה, נשלם כמה מאות שקלים קנס ונתמודד. כפרת עוונות.

הגוף הגיב אחרת.

פה אני מרגיש שכל הגוף שלי משתולל. הבטן נהיית כבדה פתאום והחזה מציק לי. עצרתי לרגע וניסיתי להבין מה החוויה ומה קורה שם והבנתי שפשוט דרכו לי על נקודה כואבת שזה דפוס חוזר שאני מכיר מאנשים סביבי.

אבל הפעם קיבלתי מתנה: זה קרה מול פקיד עלום במשרד התקשורת שלא באמת אכפת לי ממנו ברמה האישית. זה איפשר להאיר על זה שבעצם יש נקודה אצלי שאם דורכים עליה אז כואב.

אז התחלתי לחפש. חלק מצאתי. וחלק לא.

הגוף (הבטן בעיקר) נרגע.

מקום כואב בנפש שפשוט דרכו עליו חזק מאוד. וכשזה היה מול גורם חיצוני ולא מול אנשים קרובים (שתמיד "מפעילים" יותר) זה היה ממש בולט.

עכשיו תתפללו עליי שהם כבר אישרו את זה ורק לא קיבלתי את המייל על זה. אני צריך את המוצר הזה.

בכולופן נשמע חוויה אופיינית לאר"מ... ויפה שאתה משקיע אנרגיה בלהבין את עצמך.

שהמערכת שלי מטורגרת מהשטות הזו. שהגוף התכווץ, שהבטן נהייתה כבדה. שהשכל מבין שזה לא פרופורציונלי לעניין (שלצערי עוד לא נפתר) והגוף מגיב ככה.

לגמרי אר"מ.

ניסיתי להבין מה כל כך מקפיץ אותי בסיפור הזה. ובמקביל טיפלתי בו טכנית.

הבוקר אישרו לי את זה ואין מאושר ממני. כל הגוף מתלהב וקופץ !

אבל את כותבת עמום

מול מי זה פוגש אותך?

את נשואה?

ומה זה אומר לפגוע באנשים..?

את לא חייבת לענות כמובן, אבל בראיה שלי - קודם כל זה הצבת גבול שישמור עלייך. והוא לא חייב להיות כזה ש"נושך"

לא כל האנשים סביבנו ראויים לאמון שלנו. וזה בסדר.

אבל מצד שני, חלק מהריפוי של הפצע הזה אגב טריגרים בחיים, הוא לתת אמון ולפתוח את דלתות הלב מתוך אמונה שיש מי שראוי וישמור לי עליו

זהירות מוקשים.

It's complicated... אני ואמון זה לא עובד ביחד.

אבל עדיף לא להכנס לזה...

תודה בכל אופן.

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.