זה נראה לי ממש מספיק.

אפשר גם אוכל בריא למגוייסת עצמה. אותי אישית זה מאוד משמח

של כל נשות המילואים

אני פשוט פונה פעם בשבוע למישהי

איזה יום מתי לה שאגיע לנקות/לקפל כביסה

דברים של הבית.

והולכת.

הם ממש שמחות עלזה

בנוסף לבישולים..

אפשר לבדוק אם מתאים.

רק צריך קצת להיות עדינים

אשתף במשהו שקרה לי

ניקיתי למישהי שבעלה במילואים את הבית

הילדים היו ישנים, והיא יצאה לסידורים

שהגיעה הדלקתי לה לפני נרות ריחניים כאלה לאווירה נעימה בבית

והכל היה נקי וכו והיא ממש בכתה לי,

ולא הבנתי..

אחרכך סיפרה שהיא טבלה היום ובעלה בכלל לא זמין.

וכל האווירה עשתה לה קווצ בלב.

אלופה שאת!

או מלוכלכת ואת תחזירי לה נקי יבש ומקופל.

ואז לקחת אלייך הביתה ב21:30 זה סבבה, זה לא שאת מתנחלת אצלה שעה.

זה כמו לשים מכונה וללכת לישון.

ובבוקר להחזיר לה את זה ליד הדלת בארגזים או משהו.

לדעתי זה סופר עוזר.

ובסוף ביקשה שדווקא אשאר ואארח לה לחברה.

אז קיפלנו כביסה ביחד עם כוס שוקו, והיה שווה וכיף!

תודה על הרעיונות.

בזכותכן מרגישה שמצליחה (קצת) יותר להבין ולעזור

שבתות..

להזמין לארוחה

להזמין את הילדים בצהרים/אחה"צ זה מאוד מקל.. השבתות ארוכות עכשיו ולבד זה מאוד מאתגר

להזמין אותה לארוחת ערב, או סתם לשבת לדבר ביחד על כוס קפה.

או לקפוץ אליה אם אצלך רועש מדי.

הבדידות הזאת קשה מאוד!

אצלנו זה מצרך נדיר כי כולם במילואים

לי הכי היה עוזר אוכל, לשטוף כלים, להזמין לסעודה בשבת

מוסיפה דברים שלי היה קשוח

יום של חוגים, קשוח לצאת עם כולם מהבית. אז או לשמור על שאר הילדים או להקפיץ לחוגים.

ארוחות שבת. אני הולכת להורים אבל יודעת מחברות שאצלם זה לא אפשרי תמיד שזה קשוח ממש. אז אפילו להתעניין.

ניקיון הבית וכביסות. האמת שזה פחות ישים כי בינינו גם את הבית שלנו אין זמן לנקות 😉 אבל זה משהו שהיה עוזר ממש.

לפנק את הילדים מידי פעם בממתק נחמד או משהו שיתן להם תחושה שמעריכים את ההתגייסות המשפחתית. הבת שלי כל הזמן שאלה למה מחליטים על אבא שלה ולוקחים אותו למילואים ואבות אחרים לא. אז כן משהו שיתן להם תחושה מיוחדת יכול להיות נחמד.

ותכלס, הכי הייתי שמחה, אם חברה הייתה אומרת לי אם אפשר לבוא בערב לשבת ולדבר קצת ולהביא משהו טעים לאכול.. כי הבדידות קשה. לצערי מתרגלים גם לזה אבל קצת לשבור את השגרה עוזר.

וכל הכבוד לך כבר על העזרה

לי מה שעושה טוב  זה להרגיש שרואים אותי ומתעניינים..

בסוף ביום יום לא מרגישה המון צורך בעזרה פיזית משכנות

אבל י ש דברים קטנים שעושים לי טוב

שכנה שמביאה לי משהו טעים לאכול לארוחת ערב- לא צריך לטרוח להכין אפילו על בסיס קנוי..אפילו סתם משהו קטן .. עושה תחושה טובה

וגם

יש משהו ממש מדכא בערבים

קשה לי להסביר אבל זה שונה לגמרי מסתם ערב שהבעל לא נמצא

אני מסיימת כל ערב מותשת

השקט כאילו זועק לשמיים

אין למי לספר מה שלומי ואיך עבר עלי עוד יום מטורף

מלחמה במחשבות של- איך נשרוד ככה עוד חודשיים וחצי?!?

אין מישהו שאומר מילה טובה

או מכין לך חביתה כי לקום מהספה מרגיש כמו משימה לא אפשרית.

ומתה לישון אבל גם לא מסוגלת במקביל..כי אין כזה למה כי מחר יהיה כמו היום וכמו אתמול. וכי רק אתמול הוא נסע אז יש לי לפחות שבועיים רצופים לבד לבד לבד

אז רק התשומת לב הקטנה הזאת.. עושה טוב בעיני

גם לבא לקפוץ לשאול מה שלומי.. לשבת קצת להקשיב

זה נשמע נזקק אבל זה קשה חודשיים וחצי להחזיק הכל בלב

עם הבעל מדברת כשפנוי אבל בקושי יש קליטה..וגם הוא בעולם שלו.הוא מקשיב ואפילו נחמד. אבל זה פשוט עולמות מקבילים הוא פורח וחיוני ומוקף אנשים ושיחות והתרחשיות

ואצלי הריק והלבד זועק לשמיים

וכמה אפשר להתלונן

אז התעניינות היא חשובה

כמובן לא תמיד ולא לכולן יתאים אז לברר

אבל מרגישים בלב כשמישהי אכפת לה וזה עושה טוב

ובצד הפרקטי יותר-

לשלוח את הבעל לזרוק את הזבל🫢 אני בהריון והפח רחוקקקק ושקיות קטנות שמתמלאות 4 פעמים ביום וזה מעייף

קניות- כשאת במילא בסופר להציע שתשלח רשימה. לשדר שזה סבבה ועל הדרך

זה מקל

לקחת כמה ילדים שלה כשאת במילא יוצאת לגינה-זה בדר''כ גם תעסוקה לשלך..ולא קשה ולה נותן קצת שקט.

וגם בלי לשמור על ילדים- להזמין אותה עם הילדים אחה''צ או לגינה יחד

אם בבוקר אתן בבית- אז להזמין אותה לקפה וקצת לפטפט

ושבתות בעיני-זה הכי הכי נצרך

אני לבד לבד בשבתות עם כל הילדים

זה היום הכי אומלל

אם יכלתי להביע משאלה-

אז לגבי יום שישי הלוואייייי ושכנה תשלח את הגדולה שלה או תבוא בעצמה רק רק לרבע שעה  אפילו ותשלח אותי להתקלח!! זה כל כך קשה כשיש קטנים שלא משחררים ומלאאא משימות גם אם בקושי בישלתי

ורק שיתנו לי להתקלח לפחות בנחת ולא עם דפיקות בדלת ומריבות ברקע.

גם עוגה לשבת הז נחמד כי למי יש כח לאפות.

אבל רצוי לעדכן מראש כדי שלא יהיה כבר אחרי שהכנתי...

ולשבת עצמה- בבקשה תסתכלו סביב ..תזמינו לארוחה מדי פעם🙏 מצידי לבשל ולבא עם האוכל

רק לא להיות לבד לבד

סעודות שבת עם קטנים זה לא זה

זה בעיקר מריבות מי יושב איפה

גוש בגרון כשאני עושה קידוש וקולטת כמה הוא חסר.

להתרוצץ להגיש לכולם

ואז זהו בערך.

קשה לייצר אווירה. מנסה אבל הז מחזיק קצת.

ואז מלא שעות בין לבין לבד

אפשר גם בלי סעודה- רק להזמין אותה אחה''צ בשבת לגינה.או הכי מבורך- לקחת לה את הילדים לשעה אחת במהלך השבת שתוכל לנוח..זה קשה שבת בלי מנוחה בכלל.

ובאמת שהשדר הוא הכי חשוב יותר מכל עזרה

אני בהריון קשוח ועם הילדים שלי בקושי מסתדרת (וזו אחת הסיבות שאחרי שנה וחצי שיחררנו את המלחמה שיגייסו את בעלי למילואים),

אני לא אקח אחריות לשמור על ילדים של אחרים כשאני לא יכולה להשגיח כמו שצריך, ולכן זה לא רלוונטי.

והשעות הפנויות שלי זה שעות הערב המאוחרות (21:30 והלאה) כשאז אני מרגישה קצת יותר טוב, או ארוחת ערב שאני גם ככה צריכה להכין ולהכפיל כמות זה אפשרי לי... (וגם את זה מכינה מה שאפשר ערב קודם..)

ופה כולן נוסעות בשבתות... אבל אולי צריכה לנסות להזמין בשבתות שאנחנו בבית אפילו רק בשביל שאם מישהי כן נשארת תהיה לה הזמנה פתוחה.

במצב אשת מתארת אולי תדייקי את השאלה- מה אפשר לעשות מ9וחצי בערב ולא כולל עזרה עם הילדים

ובאמת להביא מהשו טעים זה מתוק וממשח

וגם להציע קצת קניות

או זבל

או הזמנה לשבת לארוחה לפעמים

לא רלוונטי

בעיקר כי זה ברור שעוזר, אבל זה לא בכוחות וביכולות שלי.

זבל האמת מצחיק אותי כי אני זו שמפנה את הפח, אז מרגיש מוזר להציע לחברה שאבוא לפנות לה את הפח.. אבל אולי אתגבר על הפאדיחה.

קיוויתי קצת שיהיה איזה רעיון מקורי שלא חשבתי עליו

(אם היא רוצה כמובן)

ממש כמו שהיא זו שמבשלת, אבל תשמח שמישהו יפנק אותה בחביתה וסלט.

ולדעתי גם לשלוח מדי פעם הודעה, מה איתך חושבת עליך, אם תצטרכי עזרה תזכרי שאני כאן... משהו כזה, כדי שבמצב חירום, או כשהיא באמת מרגישה צורך - היא תרגיש בנוח לפנות אליך לבקש עזרה.

גם כי זה משימה שבוצעה, עול שיורד

עוזר לשמור על הסדר..

וגם כי יש הרבה נשים שבגלל שזה תפקיד שלו זה מנכיח להם את החוסר של הבעל...

וגם כי אם אנחנו שנינו בבית אז אחד מאיתנו יוצא רגע עם הזבל וזה לא סיפור גדול.

אבל כשהוא במילואים ויש רק קטנים זה אומר לצאת עם כולם לפח או לחכות שהם יישנו...

תודה שאת פותחת לנו את הלב להבין מה ההתמודדות!

והלוואי שנזכה לעזור בצורה הנכונה ❤️

לי היה עוזר שמישהי תבוא לאיזה רבע שעה בלילה שאוכל להכנס להתקלח בנחת בלי לחשוש שהקטנה תתעורר ותתחיל לבכות.

סתם לשבת לדבר, להסיח את המחשבות מהקושי.

והאמת שאפילו הודעה שבאמת שואלת בשלומי תשמח.

לי אחד הדברים שהיה הכי מאתגר זה הפחד שיקרה משהו בלילה ולא יהיה לי את מי להזעיק לשמור על הילדים

(ילד שצריך לקחת למיון -כבר קרה לנו בלילה, או שהייתי בסוף הריון)

אז להציע להתקשר אליך אם יש צורך באמצע הלילה שתבואי לשמור על הילדים עד שימצא סידור אחר

בהנחה שאת לא מכבה את הטלפון בלילה

ערב מגוייסות לזמן יצירה, זומבה, יוגה בלי הילדים

זה ממש נותן כוחות או סתם ערב חברות ולאכלל אוכל בריא וקינוח טעים

וגם בבית הקודם שלי שהיה מדרגות לפח אז זה היה מורכב יותר כזה להשאיר את הילדים ולצאת או לצאת איתם וכזה יותר סיפור.

וגם בבית עכשיו הפח צמוד אבל זה מעצבן לזרוק וזה ממש תפקיד בלעדי של בעלי...

חח הכי 'לא ילבש' מבחינתי 🫢

סתם בטח פיניתי כשנסע רחוק או משהו כזה

אבל הז לחלוטין האחריות לשו מאז ומעולם

לא עלה בדעתי מעולם לפנות

ככה מכירה גם מהבית

זה שאתם כבר עוזרים בארוחות ובקניות זה כבר מדהים, באמת. ובוודאי כשאת באמצע הריון מורכב. תרגישי טוב ושיהיה בקלות ובטוב גלוי!❤️

פח - ביקשתי משכן שמוריד לי קבוע

התעניינות - זה ממש חשוב ונותן המון. אני חושבת שאני מחזיקה את זה הרבה יותר טוב כשאני מרגישה תמיכה מהאנשים סביב, מילה טובה, התעניינות כנה.

חוזרת על משהו שנכתב - משהו כיף לילדים. הפתעה קטנה, משהו מתוק, משחק קופסה, חומרי יצירה, לפי התקציב והגילאים שלהם. הם גיבורים בכל כרחם וזקוקים לתשומת לב ולחיזוק.

פינוק קטן - מעוגיה מיוחדת לסלט מפנק ודרך משהו נחמד שלא אוכל, העיקר הלב.

פתק מפרגן למה שאת מביאה - כמה זה נותן כוח!!

וכמו שאמרו - לשלוח הודעה ולומר ״אני פנויה בערבים החל מ-9:30. את צריכה עזרה עם הכביסה? אפשר לבוא לשטוף לך כלים? וכו״.

ו

בס״ד
 

על כמה העזרה למשפחות מילואים נצרכת וקריטית, ובמיוחד לאור זה שהמלחמה הזאת ככ ארוכה:

נוי הצדיקה, אשת מילואמניק, כתבה טקסט חשוב ביותר. קצת

ארוך אבל פרקטי אז  נא לקרוא וליישם:

**

יכול להיות מאד שהיום הזה הוא יום שימשי רגיל אצלכם. עוד שבוע. אבל סביבכם עשרות אלפי משפחות שהלב שלהם נפל קלות או קשות, כשקיבלו בימים האחרונים הודעה ששוב שגרת החיים המבורכת נפסקת והם נקראים בצו 8 לשרת שוב. בקודש.

המלחמה הזאת היא הארוכה שידענו. כבר מתקרבים לשנתים. היא מלחמת קיום ומלחמת אין ברירה. לוחמי המילואים נקראים שוב ושוב , חלקם בפעם השביעית בשנה וחצי. מי שלא בתוך האירוע הזה לא תמיד מבין מה ההשלכות של כל קריאה כזאת.  אני שומעת חברות שלי שמקבלות תגובות של "שווה לכם ים של כסף בטח אתם עושים שם", או "יאלה מנוחה  מהעבודה, שבוע שבוע עכשיו בטח לא?"

אז חשוב לי להבהיר כאן באופן מאד מאד ברור. אני מוקפת במשפחות מילואים. לא מכירה מי שנהנה מזה בשלב הזה של המלחמה. לא מכירה. זה שאתה בסבב שביעי והפסקת לספור אחרי 200 או 300 ימי מילואים לא הופך את זה להיות קל. אני חוזרת על זה שוב-

זה בשום פנים ואופן לא נהיה יותר קל.

השחיקה בשמים. הזוגיות עייפה. הילדים איבדו את זה לגמרי. לא נשארו הרבה כוחות. זה לא מגניב (עבר זמן מהשביעי באוקטובר), וגם המוטיבציה עייפה (בטח שאתה מבין שהרבה אנשים סביבך כבר לא מוכני לשלם את המחיר הזה.זה קשוח. קשוח קשוח קשוח.

אני רואה סביבי כל כך הרבה חברות שפשוט מתפרקות.

זה לא פוסט על גיוס חרדים, הפסקתי להתעסק בזה כי זה רק מחליש אותי. אבל זה פוסט לכולנו, כי אין כאן מישהו שקורא את זה ואין סביבו משפחה שגוייסה (ומי שאין לו דברו איתי אתן לכם כמה לאימוץ

המלחמה הזאת היא על הכתפיים שלנו.

נכון שהמילואימניקים בחזית, אבל כמו שברור שמאחורי כל מילואימניק גיבור צריך שתעמוד אישה גיבורה ולביאה שתחזיק את הכל, אני מבקשת לצעוק כאן-מאחורי כל לביאה גיבורה חייב, אבל חייב קהילה ומעטפת תומכת, כי הלביאה המתוקה והגיבורה הזאת כבר מותשת וגמורה ואם היא תקרוס אז גם האיש שלה לא יוכל להילחם.

הריני להכריז כאן, הנשים קורסות. הקושי עולה מסבב לסבב בסדרה הנדסית. והן גיבורות. הן שולחות שוב את האיש שלהן,  כי אין ברירה, כי אין מישו אחר. והן מבינות ש"אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים, ואם החרש תחרישי בעת הזאת....". קיצור הבנתם.

אבל הן חייבות אתכם. אני ממש מתחננת. החשיבות של התמיכה החברתית והקהילתית הן כרגע קריטיות להצלחת המערכה הזאת, לא פחות מהחייל שיושב על הטנק בעזה. תשאלו כל מילואימניק והוא יגיד לכם את זה, שהידיעה שאשתו עטופה נותנת לו באופן ישיר כוח, מוטיבציה ורוח שמאפשרת לו לעשות את העבודה שלו.

ועכשיו לחלק הפרקטי, מה אפשר לעשות? למילואימניקיות מאד מאד קשה לבקש עזרה. כשמישהי באה אלי כשהיתי חודש אחרי לידה עם 2 צוציקים בבית בקול מלא רחמים ואמרה לי "יואו איזה גיבורה, איך אפשר לעזור לך?", אני לא באמת יכולתי לענות על השאלה הזאת ולהגיד שבין 3 בלילה ל6 בבוקר אשמח לישון קצת.

אז מה כן עוזר?

1. לקבוע עובדות.

אני באה אליך בצהרים לקחת לך תילדים, בסדר?

מחר אני מכניסה לך ארוחת צהרים, אתם אוהבים עוף?

בשבוע הקרוב אני מכינה לבן שלך שעם הבן שלי בגן את הקופסאת אועל. מה הוא אוהב?

פשוט לקחת ממשימות החיים מה שאפשר. כביסות. בישולים. ילדים. כבר הכנת סיר , תכיני קצת יותר ותפנקי את השכנה שלך.

2. וולט זה החיים.

ביום עייף במיוחד כשחשבתי לתלוש את שערות ראשי מתסכול נשמעו דפיקות בדלת, ועמד שם שליח וולט עם שקית נייר שהיה בה מנת המבורגר וצ'יפס. לקח לי כמה רגעים להבין מה האירוע, כשהסתכלתי על הקבלה היה כתוב שם" אהובה שלנו שולחים לך כוחות וחיבוקים, רחלי וניב. רחל וניב בר-אב ויצמן החברים שלנו מרמת הגולן (!!!!!) מצאו דרך להגיע עד באר שבע!!! וואי כמה טעים ומנחם זה היה עד היום אני מרגישה את זה בלשון. עכשיו תבינו, זה גם האוכל שמזכיר לך שהשעה שתים ולא אכלת מהבוקר, אבל זה בעיקר הלב והתחושה שאתה לא לבד . זה ככ ככ ככ משמעותי...

חברה שלכן גרה בחור??? קודם כל תנחומי שאין לה וולט , זה אחלה דבר, אבל בטח יש פיצה, או טיפול רפלקסולוגיה שמישי בישוב עושה... תיהיו יצירתיות

3. חמצן זה מוצר צריכה בסיסי.

נגיד שהסתדרתי עם כביסות כי הבאתי מנקה, והכנתי חביתה בבוקר אז אני גם לא רעבה.

אני רוצה לספר לכם על היום שהבנתי מה הכי קשה לי.

יום אחד אילה המעלפת, ראתה אותי עם שקים מתחת לעיניים ואמרה לי , נוי, אני מגיעה אליך ביום חמישי בין תשע לעשר וחצי, ואת הולכת לשתות קפה ולהתרענן.

עכשיו שמעו, אני הייתי במצב כ''כ הישרדותי שלא יכולתי אפילו לחשוב על אופציה כזאת. אבל היא פשוט קלטה שאני זקוקה ל...אוויר. רגע להיזכר מי אני. זה קריטי הרבה הרבה יותר מאוכל וכביסה, וזה היה מתנה עצומה, שנתנה לי ימבה כוח.

4. אפשר גם פשוט לשאול, לשלוח הודעה, חיבוק, חושבת עליך. בימים שבהם מילואימניקיות מספרות שהן מקבלות על בסיס יומי נזיפות בעבודה ומהמורה שהילד לא הגיע בזמן, נשאר רק להיות עם עינים טובות וחיבוק להזכיר להן שיש פה עם שלם מאחוריהם, ושהן לא נשארו לבד בחזית.

5. שבתות

אני זכיתי במשפחה שנעים לי לברוח אליה בשבתות, אבל בקבוצה של נשות הגדוד לפני כל שבת היה התרחשות. שבת לבד זה דבר מאד קשוח למשפחה. תפקחו עין ושימו לב. לפעמים החברה תעדיף שתבואו אתם אליה כי היא לא רוצה לטלטל את כולם, אז בואו עם אוכל ופינוקים, ותגידו לה אנחנו איתך. לפעמים ארוחה, לקחת תילדים לתפילה, כל אחת והצרכים שלה. אבל פקחו עין ולב.

אפשר לכתוב עוד הרבה אבל ניראלי הבנתן תעיקרון. ואחיותי למילואים, אני אוהבת ומעריצה אתכן. אין לי מילים. לכן אני אומרת כאן- תבקשו עזרה!! תתפנקו!! קחו מנקה!! תגידו מה אתן צריכות!!

עם ישראל חי ושכולם יחזרו הביתה כבר כשעטרת ניצחון על ראשם.

@חוזרת1 אלופה, נראה לי שזה ממש ממחיש כמה עם ישראל זקוק לאנשים כמוכם שתומכים פשוטו כמשמעו במאמץ המלחמה. אם וכאשר ננצח בע״ה, תדעו שזה היה גם בזכותכם.

כל הכבוד לכן נשות המילואים,

תודה שאתן מעלות למודעות מה אתן צריכות, ומה עוזר לכן.

זה כ"כ חשוב בשבילנו!!

ומצטרפת לברכה בסוף, שבע"ה כולם יחזרו הביתה במהרה כשעטרת ניצחון על ראשם

שיחתכו לי סלט.

זהו, זה כל משאלותיי.

וגם שיישאלו מה שלומי ויקשיבו לי.

הלבד מדכא כל כך.

ואת מהממת❤️

להציע לבוא לשטוף כלים או לאפס את המטבח/הבית

לזרוק את הזבל!

להציע לבוא בערב לכמה דקות לשים עין על הילדים שתוכל להתקלח!! זה ככ משמעותי 

אני לא מכירה אפליקציה שחוסמת קבוצות או פונקציות בוואטסאפ אבל ממליצה על פמילי לינק שמאפשרת לחסום אפליקציות לא רצויות וגם מגבילה שעות.

הנחוצות.

לחברה יש.

טלפון מקשים, בגדול טיפש, אבל יש בו מה שצריך- מוביט, טלפון, ווצאפ, וויז וכו.

טיקטוק אין איך להוריד שם חחח.

יותר קל בעיניי מכל מיני אפליקציות חסימה על מכשירים רגילים. 

לגבי חסימה של וואצאפ

יש סינונים שיכולים לחסום צפייה בסטטוס

יש כאלה שחוסמים גם צפייה בסרטוני ווידאו וגישה לקישורים

ככה שכל עוד לא מצרפים אותו לקבוצה הוא לא יוכל להצטרף. 

יש פלאפונים שאפשר רק להתקשר ולשלוח הודעות, זה פתרון ליצירת קשר עם ההורים.

אבל בעיני בגיל הזה צריך גם להיות ערים לזה שאם לכולם יש ווטצאפ, זה יכול ממש לבודד אם אין.

אם יש ווטצאפ אי אפשר להגביל הצטרפות לקבוצות.

אבל כן אפשר להתנות ווטצאפ בזה שיש לכם גישה לווטצאפ, ואתם פעם בכמה זמן מסתכלים ביחד בקבוצות,

יש פלאפונים חצי טאצ' שיש בהם רק ווטצאפ ואין שום אפשרות להוריד אפליקציות אחרות, בעיני בגיל הזה זה הפתרון הכי מוצלח.

ואפשר סמארטפון עם פמילי לינק ולחסום את כל האפליקציות חוץ מווטאטפ.

והכי חשוב בעיני בגיל הזה, במיוחד כשרוצים להציב גבולות שלא מקובלים בסביבה החברתית שלו, זה לתקשר איתו על זה, להציב גבולות חד משמעית, אבל גם לשמוע אותו.

שיואמי חצי טאץ

רק עם האפליקציות שאנחנו צריכים

בנק, מוביט, פנגו וכו

ואין אפשרות להוריד עוד אפליקציות

לא נראלי שיש דרך לחסום וואצפ חלקית

אבל כשאני חושבת על זה לעומק - אני מעדיפה שאחיותיי וגיסותיי (ובנותיי בבוא העת) יעברו לידות קלילות וטובות, ושאני זו שאקח את כל "הסבל המשפחתי" בנושא הזה...

כי למה שגם אני וגם הן נסבול? אם הן יסבלו גם כן זה לא יעזור לי להרגיש טוב יותר עם הסבל שלי...

(וב"ה שבנושאים אחרים אני לכאורה הרווחתי יותר מהן, ואולי הן מקנאות בי...)

אני פשוט אוהבת את בנות משפחתי, ובעיקר - הן מפרגנות לי ומחבקות אותי על הקשיים שעברתי, וזה מה שהכי חשוב...

יכול להיות שגיסתך לא מספיק מנסה להבין אותך ולפרגן לך, ולכן עוד יותר קשה לך עם "החיים הקלים" שלה?

(אני גם הבכורה במשפחה, וגם התחתנתי מוקדם יותר בפער גדול מכולם, אז אני מרגישה חצי אמא שלהן, ואולי מזה נובע הרצון שלי לגונן עליהן...)

אבל קליל זה לא...

גם לידה מהירה, בלי זירוז או תפרים יכולה להיות קשה מאד, ועם שאריות שליה.

ודיכאון אחרי לידה - גם אני מקנאת במי שאין לה יש הרבה גורמים לזה, ולידה קשה היא רק אחד מהם...

בכלל לא פשוט לי. והיו לנו כל מיני משברים בעקבות זה.

לכל אחד יש את הניסיונות שלו, ולא תמיד רואים מבחוץ...

אוהבת כשמגיעים רגעי קנאה

כי זה שם זרקור על איפה כואב לי בנפש

זה רגע של הארה

הבנה מה מטריד את הנפש

זה חצי הדרך לריפוי ושיפור החיים

לא תמיד אפשר לשנות נתונים

בעבר וודאי שלא

לפעמים גם נתוני הווה ועתיד

לא ניתנים לשליטה

אבל הנתונים לא בהכרח קובעים את איכות החיים

אלא הבחירה מה לעשות איתם

איך לתכנן את החיים

מה ללמוד וליישם בהם

גם כשיש נתונים מורכבים

החיים יכולים להיות מאושרים

ספציפית לעניין לידה

מתוך 4 לידות

חוויתי אחת שדומה למה שתארת (לידת הויבק שלי)

אבל הלידה הטובה שלי היתה הלידה האחרונה

כי הגעתי אליה הכי מוכנה נפשית

(ולמרות שהיו בה קצת סיבוכים)

ספציפית לעניין הלידות בדרך כלל אין בחירה, אבל כן יש בחירה איך להסתכל על זה. והתובנה הזו בהחלט יכולה להועיל בעניינים אחרים.

תודה לך!

של משרד החינוך, בציבור החרדי- חינוך עצמאי/מעיין החינוך התורני

למה לשלם אלפי שקלים בחודש ולא לקבל מענה לילדים מתקשים?

מה אכפת לך כמה בתי ספר נפתחו

תשלחו למה שטוב לכם וקרוב אליכם.

1) זה יוצר מתח קהילתי

2) יוצא המון בתי ספר עם כיתות לא תקניות ובלי תקציב

3) סתם קשיים טכניים. יוצא שכל חבר מהגן עולה לבית ספר אחר. כשמארגנים בת מצווה צריך לסנכרון עם עוד בתי ספר שלא יתנגש

4) יוצר תרבות כזאת שאתה חייב להוציא על חינוך המון כסף כבר בכיתה א' .

5) מוריד רמת לימודים. ילדים לפעמים מגיעים מבית ספר פרטי לציבורי עם פערים ענקיים. 

אני מכירה שהתופעה הזו נשנעת על רמה דתית. הבית ספר התורני בעיר, לא מספיק תורני בעיני הורים מסוימים, אז הם מכירים בית ספר אולטרה תורני, ואז כל הילדים התורניים הולכים לשם, כי הרמה בבית ספר הקודם באמת ירדה. ואז כל הילדים הולכים לשם כי הוא נחשב בית ספר טוב, עד שבית הספר החדש לא מספיק טהרני בעיני הורים מסוימים והם מקימים עוד בית ספר אוטלרה- אולטרה תורני...

מצד אחד זה נראה מגוחך, אבל מצד שני זה לפעמים בלתי נמנע. 

מכירה את זה מקרוב במקום שבו גדלתי וכל כך לא מתחברת.

בשם הרמה הדתית והפחד שהילד יפגוש בבית ספר הלך רוח שלא תואם ב100% את מה שחושבים ההורים, מונעים מהילדים את הרמה הלימודית והרווחה שילד שלומד בבית ספר גדול מקבל

קהל שבוי זה הדבר הכי נורא למערכת החינוך…

הורים שנמצאים עם ילדים שעתיים ביום לא מבינים שרב השיטות ומאמרים יפים בנושא חינוך הם שטויות.

אין שום סקרנות טבעית . לימוד לא יכול להתקיים בלי משמעת בסיסית. אם ילד לא מצליח ללמוד ביסודי , זה לא בגלל שתוכנית לימודים קשה מדי. אז הורים במקום לטפל במה צריך פותחים עוד בית ספר שיגידו להם שילד שלהם סופר מוצלח. אותו דבר לגבי התנהגות.

כל מיני מדריכות הורים משקרות שילד צריך להסתדר עם עניינים שלו כבר בכיתה א. במציאות זה לא קורה.

אז מגיע משבר.

רמה תורנית. זה עובד רק כשזה תואם רמה דתית בבית .

זה לא יכול שהורים רוצים אולפנה אולטרה דוסית ומצד שני ילדים שלהם כל היום ביוטיוב. זה לא יעבוד . 

זה לא סותר את הצורך במשמעת. אבל למידה חווייתית מחוברת לחיים ביחד עם משמעת זה מדהים!!!

היו לי מעט מורות כאלו וזה היה מדהים! וברוך ה' גם הבן שלי זוכה.

אבל ממה שאני רואה זה לרוב לא תלוי ברמה הדתית של ביה"ס, אלא במורה הספציפי. וגם בבי"ס סופר דוסים יש מורים טובים ומורים פחות.

אם ילד לא גאון , בסוף הוא צריך לתרגל ולעבוד.

בן שלי שואל אותי למה שמיים כחולים ועוד כל מיני ואני אישית אף פעם לא התעניינתי בזה. מבחינתי זו עובדה וזהו. אין לי סקרנות טבעית בנושא והסבר בנושא גזים ואטמוספרה משעמם אותי.

העניין של עודף בתי הספר הוא אכן בעייתי בעיניי.

אבל ההודעות שלך פה כבר לא מובנות לי.

הילד סקרן באופן טבעי… לא נראה לי שנתנו לו שיעורי בית לשאול את אמא למה השמים כחולים. הוא הסתכל והתעניין. את לא חייבת לדעת את התשובה לכל דבר, אבל למה שלא ישאל? למה לא להפנות למישהו שיודע לספר על זה?

אם קשה לך החינוך הפורמלי, תסתכלי על ילד בגן חובה למשל. רובם סקרנים מאוד. לא בהכרח סקרנות שתקדם את תעודת הבגרות שלהם, אבל זה מאוד יפה.

תקחי ילד לגן החיות ואת תראי מה זו סקרנות טבעית.

תודה לה' למדתי במקומות שלא פקפקו בסקרנות הטבעית של ילדים. היו אגב דרישות ומשמעת במידה מאוד רגילה ומקובלת. גם למדנו לא מעט שעות ביחס ליסודי (כמעט כל הימים הסתיימו אחרי 15:00). שיעורי בית וכו גם היה.

משמעת, תכנית לימודים מסודרת, שגרה - כל אלו טובים ומבורכים. אבל למה זה חייב לבוא אצלך יחד עם דיכוי הסקרנות הטבעית שלהם?

אולי כי להרבה כאן יש בסביבות עשרה ילדים

וכן, זה נובע מרצון לדייק את החינוך ואת החברה שההורים מבקשים בשביל הילדים שלהם. לא רואה בזה בעיה, כל עוד בית הספר מסודר (גם אם צריך לגבות סכומים בשביל הלימודים שם) ושאין תחושת התנשאות גדולה מדי.

מסכימה איתך שלא תמיד בבתי הספר האלה יודעים לטפל כמו שצריך כשיש קשיים... וכאן ההורה צריך לעשות את הבחירה בין החינוך לבין העזרה המקצועית (שיכולה להינתן מחוץ לבית הספר). ולפעמים בשביל כל ילד הבחירה תהיה אחרת...

למה בעצם זה כל כך מציק לך שנפתחים בתי ספר כאלו? את לא חייבת לשלוח אליהם...

הבעיה העיקרית בעיניי, זה שהמצב מוביל לעומס כלכלי גדול על משפחות עם ילדים במסגרות חינוך.

קראתי גם מעט רעיונות לשיפור של העניין הזה (למשל- ניהול אדמיניסטרטיבי משותף לכמה בתי ספר יחד).

ממה שאני מכירה, מסובך למצוא אולפנה / ישיבה תיכונית שהם אחלה וגם במחיר סביר.

החשיבות הגדולה שמייחסים לחינוך היא מעולה. אבל הרבה פעמים אני מאמינה שאפשר להניע שינוי/דיוק חינוכי גם במוסד קיים, אם היקף גדול מההורים מעוניין בכך ובשיח משותף עם ההנהלה…

ולצערי, הרבה פעמים המסגרות הקטנות הרבה פחות מקפידות על נהלים. אבל זה עניין אחר. 

(ממ"ד)

לדעתי זה פחות טוב, כי כך נוצרת תחושת התנשאות...

בעניין התשלומים לא העמקתי, מודה. אצלנו גם לת"ת ממ"ד צריך לשלם, על השעות הנוספות של לימודי הקודש. מבחינתי אלה ההוצאות הכי נכונות שיש, אבל מודה שהנושא הזה לא מעיק עלינו כמו על אחרים...

זה לא ככ קשור לגודל בית הספר

אבל, וזה נכון באופן כללי על עסקים/חברות, יש הוצאות שתלויות גודל (יש יותר כיתות צריך יותר מורים, נכון? יש יותר תלמידים צריך יותר אוכל, וכו).

אבל בנוסף, יש הוצאות בסיסיות שלא קשורות ישירות לגודל בית הספר. למשל מנהל. למשל הנהלת חשבונות. למשל אבטחה (גדר, שומר). למשל חצר לבית הספר, וכו.

ואז, ככל שבית הספר גדול יותר, כך (בהכללה גסה), העלות הזו נמוכה יותר פר תלמיד.

אם תסתכלי למשל על הגבעה הצהובה בגוש עציון, שם הם עשו (לא יודעת אם במתכוון), משהו יעיל מהבחינה הזו.

שטח שבו יש מספר מוסדות לימוד. מגודר כולו יחד (הגיוני שיש גדרות לכל מוסד בשביל התחימה, אבל הגדרות הללו לא חייבות להיות בסטנדרט ביטחוני גבוה)

זה אומר שאפשר שלפחות ההסעות בבוקר יהיו משותפות (מישוב x למתחם החינוך. גם אם לומדים בבתי ספר שונים)

זה אומר שאפשר להביא קייטרינג בצורה מרוכזת (מצמצם את העלות של השילוח והבירוקרטיה של האוכל. כמובן שיותר מנות = יותר כסף, אבל פר מנה הסכום יורד)

זה אומר שאפשר שיהיו בעלי תפקידים שעובדים בכמה מוסדות (בעיקר תפקידים שעיקרם לא תלוי בתפיסה חינוכית. נניח רכז מתמטיקה שגם בקשר מול משרד החינוך. אותו רכז יכול להיות אחראי על מספר מוסדות מול המורים הרלוונטיים שמלמדים בכיתות.)

ואני לא יודעת כמה גובים אצלכם ואם אתם זכאים לסבסוד כלשהו, אבל הוריי ששילמו תמיד סכום מלא (מכאן את יכולה להניח שהמשכורות אחלה בחלה), הוציאו הון עתק בחלק מהשנים, רק על מסגרות החינוך העיקריות (לפני חוגים וכו).

חלקם אגב גבו מעבר למקסימום האפשרי ע"פ משרד החינוך (כן, יש מקסימום). חוצפה? בהחלט. אבל הם יכלו, והם היו מספיק קטנים בשביל שלא יתעסקו בבעיות שלהם. 

עולות אותו דבר. לפעמים יש הבדל של כמה מאות שקלים בשנה.

אולי במקום גדול יותר קל לקבל הנחה

מה שכן , במקום גדול יש יותר מגמות , יש תוכניות למתקשים , תוכניות המצטיינים , בדרך כלל יועץ יותר נכנס לעניינים. יותר מקפידים על כללים.

מה עוד? יותר קל להם למצוא פתרונות כשחצי מהצוות במילואים.

אבל אני כתבתי על ריבוי בתי ספר יסודיים.

בגיל תיכון זה דווקא טוב שיש מבחר. 

אני מדברת על הפרשים של הרבה אלפים בשנה. על כל תלמיד. ורוב המשפחות הדתיות מעמידות כמה וכמה תלמידים…

כמובן מחשיבה בקטגוריות שונות עם/בלי פנימייה (כי אין מה להשוות את ההוצאות)

הפער בין האח ששילמו עליו הכי מעט לאח ששילמו הכי הרבה עומד על יותר מ10 אלף בשנה. נראה לי שזה משמעותי…

בארבע שנים אחרונות היינו בשלוש ישיבות תיכוניות וזה בערך אותו מחיר.

יכול להיות שזה גם תלוי איזור בארץ

אבל שוני של אלפי שקלים בשנה זה כן משמעותי בעיניי

זה ברמת ה*הפרש חודשי* של אלף ש"ח

ב"ה ההורים שלי יכלו לשלוח אותנו גם למסגרות יקרות (והן הצליחו לעבוד כי כמעט כולם קיבלו סבסוד גבוה), אבל ההפרשים בשם הלפתוח ישיבה בגוון צהוב בננה במקום צהוב לימון… זה מופרז ביותר בעיניי.

וגם עולה שאלה חברתית של האם זה עושה יותר נזק או יותר תועלת, כשיתכן שבגלל זה, הורים רבים לא יוכלו לשלוח לישיבות הקטנות, ויווצר מצב שהישיבות הגדולות יותר הן גם עם צוות חינוכי פחות…

במקום קטן יש פחות צוות. נגיד במלחמה ישיבה שהיא בגודל קטן לא תיפקדה כמעט חצי שנה כי ר"מים הצדיקים היו מגויסים. בישיבה יותר גדולה חיברו כיתות ומצאו פתרונות כי בצוות היו גם מורים יותר מבוגרים שכבר לא משרתים ובכללי היה יותר צוות.

מה שכן, במקום קטן כולם בערך אותו דבר, מי לא מתאים עוזב אחרי שנה , כך שנהיית קבוצה אחידה ומגובשת.

אבל בגיל תיכון זה כן מוצדק. יש הרבה גוונים דתיים , לימודיים , מישהי רוצה אולפנה לאומנויות , מישהו רוצה להתרכז דווקא בלימוד תורה , ילד אחר צריך מסגרת מאווררת יותר , ילדה אחרת רוצה לעשות תואר תוך כדי.

בגיל תיכון גם יכולים ללמוד רחוק מהבית , העיקר שיש ביקוש למוסד לימודים הזה.

ובגיל יסודי זה מוצדק רק במקרה של פערים רציניים ממש. נגיד ממ"ד מעורב חצי מסורתי לא מתאים למשפחה תורנית ולהפיך . אבל לפתוח בית ספר על דקויות דקויות וכשאין מספיק ילדים באזור , סתם מסכסך .

יש כאלו שלא זכאים לשום הנחה כי ההכנסות יחסית גדולות (אבל כשמחברים את הפער בסכומים של כל ילד וילד- מגיעים לסכום שכן משמעותי לתא המשפחתי)

שביסודי טוב שיש מבחר ושיש בתי ספר עם כיתות קטנות ולא מוסד לימודים שמזכיר בית חרושת.

דווקא בתיכון יש יתרון למוסד עם הרבה תלמידים כמו ריבוי מגמות והקבצות וכו'

בגיל תיכון יש פחות משמעות לכיתת האם כמו ביסודי.

מבחינת תוכנית מצטיינים לא ראיתי הבדל בין בתיה"ס היותר מבוססים לחדשים, בין השאר כי יש פחות למידה שכבתית ויותר כיתתית.

אולי מבחינת מגוון חוגים עדיף בית ספר גדול

אבל זה לא שיקול מספיק חשוב בעיני.

מבחינת מורים לא נתקלתי בבעיה כזו.

יש מספיק מורים בבתי ספר החדשים לכיתות עם פחות תלמידים, יש פחות בעיות משמעת וכללים נוקשים וזה מבורך.

יש יותר חדוות למידה ולכן יש גם יותר למידה.

הילדים שלי סקרנים מאוד ופורחים בסביבת למידה קטנה ומותאמת.

אצלנו נבנות שכונות חדשות וקמים המון בתי ספר ויש מגוון, ועדיין שומרים על מוסדות של 2 כיתות בשכבה, כ25 תלמידים בכיתה. (לא כולל כיתות מקדמות)

ואצלנו לא. אם פותחים עוד בית ספר , בית ספר נהיה על גבול סגירה ואז מתחילים להילחם למי לסגור. ומתקשרים כל מיני הורים , מתחילים לשכנע . אם כל בית ספר באזורנו היה שתי כיתות מלאות בשכבה , זה היה מבורך ...

שבת שלום

אישית במקומכם הייתי מביאה דברים אבל לא מנקרי עיניים שהעלות זה הדבר הראשון שעולה לראש אלא יותר צנועים מבחוץ ומושקעים מבפנים. או דברים שהם לא חפצים אלא חוויות - שובר לארוחה זוגית, סדנה נחמדה שההורים יהנו ממנה וכד'

אני חושבת שגם אם זה מביך אותה, חשוב לתת ולהביע הערכה.

אני מביאה בלי חשבון

אמא שלי גם היתה מגיבה כמוך, ב"ה התרגלה ואני נהנית מזה וגם היא והכל טוב

2 המצבים יחד

זה משמח ומרגש

וגם קצת לא נעים ומביך

לא הייתי נמנעת מלהביא בגלל זה

לא צריך להגזים אבל הכרת הטוב זה חשוב מאוד

אם מתחשק לפרגן, חבילת בונבונים זה נחמד.

אם כולן עם כולם אז הייתי מביאה להן משהו קטן סמלי.

וכדאי לשים את מה שקנית לה בתוך אריזה לא שקופה או שקית נייר/ניילון, כשרואים רק שקית ולא רואים את התוכן זה נראה לי פחות מנקר עיניים מאשר כשרואים ממש מה יש בפנים, במיוחד אם זה יקר ומושקע

זכור לי

קודם כל את מהממת

אם שאר המטפלות מטפלות בו גם, נראה לי שאם את כבר מביאה.. אז גם להן משהו קטן ייתכ

אז ממש אין צורך להביא להן. רק להשתדל לא לנקר עיניים.

אפשר גם להביא בסוף היום בתוך שקית לפני שהולכת הביתה, כדי שזה לא יהיה כל היום מול העיניים.

אם זה קבוצות שמתערבבות בינהן, וגם האחרות מטפלות בו, אז ראוי להתייחס גם אליהן. ואם זה גדול עליך, אז להביא לה מחוץ למעון, הביתה למשל.

ויש באותה כיתה עוד שתי מטפלות

לא רואה בזה בעיה

בסופר הקרוב מצאתי בונבונים אבל זה יקרר

אז החלטתי לתת למטפלת שלו בצד שלא יראו.. אני ממש  מקווה שלא יפגעו

אבל באמת מגיע לה הערכה מיוחדת

אז ישוב לא לנסות מידי להסתיר

שלא ייפגעו שחושבים שהן דביליות שלא רואות מה קורה סביבן....

מאמינה שאם המתנה כהוקרה על מאמץ חריג בתקופה הזו, הן יפרגנו למטפלת וישמחו איתה שפרגנו לה

מקסימום תביאי חב' שוקולד שווה עם פתק פורים שמח ביום ראשון לשאר המטפלות בכיתה

או פס עוגה שיהיה להן להתפנק בבוקר.

שירגישו שאת רואה גם אותן

שיתפנקו עם זה במעון 

היו מעונות שכל מטפלת טיפלה רק בילדים שלה. אז הבאתי רק למטפלת האישית שלו.

היו לי מעונות שכולם טיפלו בכולם, ואז נתתי לכולם אותו דבר.

והם יבינו.

אבל כן אומרת שגם אם זה קבוצות נפרדות יש קשר עדיין, ובטח אם כמו שכתבת היתה תקופה מאתגרת הן כנראה עזרו לה מאוד, אז אם באמת יהיה לך אפשרות כמו שכתבו פה להביא גם להן משהו קטן כמו שוקולד או עוגיות זה יהיה נחמד