בשתי מילים - בחינת בנים ובחינת עבדים
 

בתחילת השנה החקלאית הקב"ה 'מהרהר' בנו

האבא מדגיש את הזיכרון: 'זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר'. בחינת 'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם'

העבדים יראים מהדין ומהאם השנה תהיה טובה או לא

רוע (שורש) - חיפוש בתנ"ך חינמי מבית דיקטה

אך נשמע מ"ונזכרתם לפני אלוקיכם" ש"זכרון תרועה" הוא זעקה ותפילה בתרועת שופר שנועדה שנזכר לפני ה ויצילינו ממשהו שמצריך הצלה, כמו משפט ביום הדין

יש תרועה בתור הלל.

אבל לא ב"זכרון תרועה" בפשט.

באמת לשופר יש גם אלמנט שני של המלכת ה, לעומת האלמנט הראשון של הזעקה.

את האלמנט של הנלכת ה אפשר ללמוד מתקיעת שופר ביום כיפור של יובל, שממנה לומדים שכל שופר של ראש השנה מקדש את השנה החדשה. ומכיוון שטבעי שסופרים שנים למלכים תמיד, אז טבעי שקידוש השנה החדשה בתקיעה יהיה ביטוי להמלכת ה

הפן האחר של המלכת ה בקידוש השנה החדשה נלמד מ"והעברת שופר תרועה וקידשתם את שנת החמישים שנה"

בעיניי זה משונה ומשעשע מאוד. עולם המחשבה והאגדה הוא לא גדור וריגורוזי. יש הרבה קריאות אפשריות והרבה פירושים אפשריים, כל איש ואיש כנטית ליבו)

לא שמעתי אותו מאף רב.

חזל - אמרו לפני מלכויות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיעחה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר.    משמע ששופר מוסב גם על המלכויות וגם על הזכרונות, גם חהמליך את ה וגם להזכר לפניו.

התורה - הפסוקים שהבאתי. "זכרון תרועה" מוסב בפשט על "והרועתם...ונזכרתם לפני ה ונושעתם. ותקעתם בחצוצרות והיו לזכרון לפני אלוקיכם".   ונראה לך מקרי שמקדשים את שנת היובל בשופר, ובמקרה כל שנה פותחת לפי התורה בשופר? צירוף מקרים? (תקופת השנה, בצאת השנה, וקידשתם את שנת החמישים).

אל תשכח שבעולם העתיק שנים נמנו למלכים תמיד, כך שפתיחת שנה כנראה מתקשרת להמלכת ה וייתכן שלמניין מלכותו מבריאת העולם.

התפילה - ברכת שופרות מתחילה בשופר ש ה תוקע אלינו, כלומר מלמעחה למטה (בקול שופר עליהם הופעת וכו') כלומר המלכת ה עלינו, ומסיימת ב"כי אתה שומע תרועה...ברוך אתה ה שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" כלומר תרועה מלמטה למעחה, אנו תוקעים כמו זעקה כדי שזכרוננו יעלה לפניו.

התווכחתי עם בדעה שאומרת שזה לא פשט

אם חזל אמרו ששופר זה לזכרון ומלכות, והתורה אומרת ששופר זה לזכרון וקידוש השנה, כנראה שקידוש השנה זה המלכות. היקש לוגי פשוט

אמרתי שאין כאן *ה*פשט. יש הרבה קריאות ופירושים אפשריים

והתכוונתי לשאול עם מי אתה מתווכח לאורך השרשור

הסיכוי שזכרון נובע ממשהו אחר הוא דחוק.

"תעבירו שופר...וקידשתם את שנת ה50" , "יום תרועה יהיה לכם", הסיכוי ששופר במקרה מקדש שנה חדשה ביובל ובמקרה אנו מצווים לתקוע בשופר מסיבה אחרת, ביום שבו מתקדשת כל שנה, הוא קטן.

ואז יש את חזל שבמקרה אומרים ששופר בא להיזכר לפני ה, ובשביל להמליכו

(אני כבר מזמן הפסקתי להבין מה קורה בשרשור הזה)

בתורה שתרועה באה להזכר לפני ה ולקידוש השנה, וכנראה שקידוש השנה זה המלכת ה לפי חזל.  

עכשיו נשאלת השאלה למה התורה רק רומזת ולא אונרת במפורש שזה יום הדין בפרשת אמור? 

בקטע של בנים ולא עבדים.

ואז אני כתבתי דמהפשט משמע שהתרועה היא זעקה ובכי להצלה מדבר מאיים כמו דין ומשפט, כמו דהתורה עצמה מבדילה בין תרועה לתקיעה לעניין זכרון:

"וכי תבואו *מלחמה*... *והרעותם* בחצוצרות *ונזכרתם* לפני ה ונושעתם" לעומת "וביום *שמחתכם*...ו*תקעתם* בחצצורות...והיו לכם ל*זכרון* לפני אלוקיכם".

כך שמפרשת אמור משמע שראש השנה הוא יום דין, בגלל שכתוב זכרון *תרועה*.

ואז שאלתי למה התורה רק רומזת ולא אומרת במפורש

וכו

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא