בשתי מילים - בחינת בנים ובחינת עבדים
 

בתחילת השנה החקלאית הקב"ה 'מהרהר' בנו

האבא מדגיש את הזיכרון: 'זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר'. בחינת 'והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם'

העבדים יראים מהדין ומהאם השנה תהיה טובה או לא

רוע (שורש) - חיפוש בתנ"ך חינמי מבית דיקטה

אך נשמע מ"ונזכרתם לפני אלוקיכם" ש"זכרון תרועה" הוא זעקה ותפילה בתרועת שופר שנועדה שנזכר לפני ה ויצילינו ממשהו שמצריך הצלה, כמו משפט ביום הדין

יש תרועה בתור הלל.

אבל לא ב"זכרון תרועה" בפשט.

באמת לשופר יש גם אלמנט שני של המלכת ה, לעומת האלמנט הראשון של הזעקה.

את האלמנט של הנלכת ה אפשר ללמוד מתקיעת שופר ביום כיפור של יובל, שממנה לומדים שכל שופר של ראש השנה מקדש את השנה החדשה. ומכיוון שטבעי שסופרים שנים למלכים תמיד, אז טבעי שקידוש השנה החדשה בתקיעה יהיה ביטוי להמלכת ה

הפן האחר של המלכת ה בקידוש השנה החדשה נלמד מ"והעברת שופר תרועה וקידשתם את שנת החמישים שנה"

בעיניי זה משונה ומשעשע מאוד. עולם המחשבה והאגדה הוא לא גדור וריגורוזי. יש הרבה קריאות אפשריות והרבה פירושים אפשריים, כל איש ואיש כנטית ליבו)

לא שמעתי אותו מאף רב.

חזל - אמרו לפני מלכויות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיעחה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר.    משמע ששופר מוסב גם על המלכויות וגם על הזכרונות, גם חהמליך את ה וגם להזכר לפניו.

התורה - הפסוקים שהבאתי. "זכרון תרועה" מוסב בפשט על "והרועתם...ונזכרתם לפני ה ונושעתם. ותקעתם בחצוצרות והיו לזכרון לפני אלוקיכם".   ונראה לך מקרי שמקדשים את שנת היובל בשופר, ובמקרה כל שנה פותחת לפי התורה בשופר? צירוף מקרים? (תקופת השנה, בצאת השנה, וקידשתם את שנת החמישים).

אל תשכח שבעולם העתיק שנים נמנו למלכים תמיד, כך שפתיחת שנה כנראה מתקשרת להמלכת ה וייתכן שלמניין מלכותו מבריאת העולם.

התפילה - ברכת שופרות מתחילה בשופר ש ה תוקע אלינו, כלומר מלמעחה למטה (בקול שופר עליהם הופעת וכו') כלומר המלכת ה עלינו, ומסיימת ב"כי אתה שומע תרועה...ברוך אתה ה שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" כלומר תרועה מלמטה למעחה, אנו תוקעים כמו זעקה כדי שזכרוננו יעלה לפניו.

התווכחתי עם בדעה שאומרת שזה לא פשט

אם חזל אמרו ששופר זה לזכרון ומלכות, והתורה אומרת ששופר זה לזכרון וקידוש השנה, כנראה שקידוש השנה זה המלכות. היקש לוגי פשוט

אמרתי שאין כאן *ה*פשט. יש הרבה קריאות ופירושים אפשריים

והתכוונתי לשאול עם מי אתה מתווכח לאורך השרשור

הסיכוי שזכרון נובע ממשהו אחר הוא דחוק.

"תעבירו שופר...וקידשתם את שנת ה50" , "יום תרועה יהיה לכם", הסיכוי ששופר במקרה מקדש שנה חדשה ביובל ובמקרה אנו מצווים לתקוע בשופר מסיבה אחרת, ביום שבו מתקדשת כל שנה, הוא קטן.

ואז יש את חזל שבמקרה אומרים ששופר בא להיזכר לפני ה, ובשביל להמליכו

(אני כבר מזמן הפסקתי להבין מה קורה בשרשור הזה)

בתורה שתרועה באה להזכר לפני ה ולקידוש השנה, וכנראה שקידוש השנה זה המלכת ה לפי חזל.  

עכשיו נשאלת השאלה למה התורה רק רומזת ולא אונרת במפורש שזה יום הדין בפרשת אמור? 

בקטע של בנים ולא עבדים.

ואז אני כתבתי דמהפשט משמע שהתרועה היא זעקה ובכי להצלה מדבר מאיים כמו דין ומשפט, כמו דהתורה עצמה מבדילה בין תרועה לתקיעה לעניין זכרון:

"וכי תבואו *מלחמה*... *והרעותם* בחצוצרות *ונזכרתם* לפני ה ונושעתם" לעומת "וביום *שמחתכם*...ו*תקעתם* בחצצורות...והיו לכם ל*זכרון* לפני אלוקיכם".

כך שמפרשת אמור משמע שראש השנה הוא יום דין, בגלל שכתוב זכרון *תרועה*.

ואז שאלתי למה התורה רק רומזת ולא אומרת במפורש

וכו

נדב ואביהוא עשו את זה לכבוד עבודת ה'. אבל לא על פי ההלכה.

דיבורים בתפילה, זה יותר כמו ביזוי המקדש שהיה 

...ההשוואה שלך לא נכונה ונובעת מדרך מחשבה מסויימת.

מי שכבר נמצא בבית הכנסת כמו נדב ואביהוא עושה את זה לכבוד השם

אבל כילוד אשה נופל בדיבור  או באמירת אמן בקול רם הרבה מעבר לקולו של

שליח ציבור דבר שאסור לפי ההלכה או שאומר ברוך הוא וברוך שמו במקום שלא צריך לאמר.

כל הדוגמאות הללו הם האש הזרה של תקופת הגלות.

לא לפי מה שהוא ציווה. מה שנדב ואביהו עשו - זה להביא אש שד' לא ציווה להביא.

יש מהלך יפה, שמצביע על כך שמיד אחר כך אהרון לכאורה עושה אותו דבר - מחדש מעצמו מה שלא נאמר לו ושורף את החטאת, ואפילו בלי לשאול את משה. ולכן משה כועס, אבל כשהוא שומע את ההסבר של אהרון הוטב בעיניו
 

מה שמלמד אותנו שלפעמים ה' דווקא כן מצפה מאיתנו להפעיל שיקול דעת ולעשות לא רק מה שנאמר. ואז צריך לחפש את ההבדל שבגללו נדב ואביהוא כן נענשו (אולי היוזמה מול ההיקלעות לסיטואציה, אולי המוטיבציה והמטרה, אולי חילוק אחר)

…ההקבלה שלי בין אש זרה של נדב ואביהו לבין

דיבור בתפילה?

מחילה אם השתמע אחרת

(הערתי רק על הפרשנות של היסטורי לחטא נדב ואביהוא)

אבל אם להחזיר את הדיון למסלול פרודוקטיבי - זה יהיה מעניין אם תרצה להתייחס למהלך שהזכרתי, ולספר את החילוק שלך בין מעשה נדב ואביהוא לשריפת החטאת 
 

(כמובן, אתה לא חייב. ואני לא בעמדה מתווכחת או משהו, פשוט מעניין אותי לשמוע. גם מאחרים, אם מישהו קורא את זה )

..

…. לא יותר מזה. אהרון פשוט היה אבל על בניו.

כשיש קונפליקט בין שני מצוות אזי אנו יכולים להפעיל יוזמה אישית אבל רק אז.

חילוק יפה

… שכל עוד המת לא נקבר האבלים פטורים מתפילין ותפילה כי הם עסוקים בעסקי הלוויה.

זה עוד הבט של קשר בין תפילות לקורבנות מה שמחזק את טענתי לגבי אש זרה ודיבור חולין בתפילה.

'למענך פתן, אל תקרב לנשכני,

לא סרטן אנכי,

רק צבת לוהט אדמוני.

ומה על הגבעה שם,

חרש ציד אדוני, והוא קם'.
 

(פנקס "ראשון ליפו" פיסקה קי4)

במדור מדרשיר

כאילו לא היה לי זמן לפתוח סתם הסתקרנתי

בעיקר שינויים קטנים בנוסח (לפעמים במטרה להקל על הקריאה או לתקן פליטות קולמוס, לפעמים בעקבות העריכות של הרציה והרב הנזיר באורות למיניהם)

אבל בהוצאה החדשה של מוסד הרב קוק (תש"פ) יש בתחילת כל פיסקה תמצות של הרעיון המרכזי שלה, ויש גם הרבה הערות ודברים כאלו

רק מהכבשים?

ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?

@הסטורי 

@טיפות של אור 

רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.

אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך

מה שר"ע רבי טרפון ושות' היו מסובים

עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית

א': האם תחילת זמן או סוף זמן?

ב': אליבא דמאן??? בערך כל התנאים נחלקו מתי תחילת/סוף זמן ק"ש

תחילת זמן, ותלמידם אמרו להם שהגיע זמן לקרוא ק"ש ומאוחר יותר להתפלל ותיקין וזריזין מקדימין למצוות. מה גם שכנראה אין מצווה לספר יציאת מצרים בפסח ביום, רק בלילה.
 

ב. אולי זה היה משיכיר. כי נשמע שהם לא שמו לב לאור שכבר התחיל. אבל בבית פנימי עם חלונות קטנים גם לא תמיד שמים לב לנץ. אבל זה יכול להיות גם עלות השחר ותלמידיהם היו בחוץ או ראו דרך החלון

א' ראב"ע סובר שפסח מצוותו עד חצות מדין דאורייתא ולא מצד גזירת חכמים להרחיק מן העבירה ות"ל בעבור זה בשעה ש(פסח) מצה ומרור מונחים לפניך סתם נקודה למחשבה

ב' ת"ק של המשנה סובר משיכיר בין תכלת ללבן ר"ע בין חמור לערוד

עוד שאלה האם בסוף חכמים הודו לבן זומא לגבי הזכרת יצ"מ בלילות

והאם בן זומא חולק על חכמים (לפחות בה"א של התוספתא משמע שכן אבל האם הודה להם?)

"תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח" ע"ש

א. אולי כבר סנהדרין פסקו שלא כרבי אלעזר בן עזריה?

וגם אם לא. הוא זרם איתם והם סיפרו עד הבוקר.

ב. עובדה שאנו אומרים בלילות הזכרת יציאת מצרים.

עיין מהרל תפארת ישראל החצי השני של פרק נב, שמסביר שגם בן זומא סובר שלימות המשיח מזכירים.

אלא שלא צריך דרשה לזה כי זה ברור מאליו

זרה רק מתפללים לקב"ה ומזכירים את נשמות המתים.

אגב המנהג הזה קיים עד עצם היום הזה, ביתר שאת במדינות המזרח (סין יפן הודו) אבל גם ראיתי אותו במו־עיניי בתרבויות מזרח אירופה כדרך להזכיר מתים או משהו כזה ש"נותנים" להם מאכלים סמליים או משהו בסגנון.

עילוי נשמתו. אבל הפרקי תהילים כן לתועלת הנפטר.
 

המנהג האלילי לתת מתנות ואוכל למת היה קיים בעבר בכל התרבויות האליליות בעולם, וקיים גם עד היום במקסיקו אצל כל הנוצרים כשריד לאלילות האינדיאנית.

הבעיה בלתת אוכל למת זה לא רק כי זה מעיין ע"ז.

אלא גם כי זה משמר מחשבה מוטעת שהאדם כפוף תמיד לאוכל ולטבע הגשמי, והנשמה לא יכולה להמלט משלטון הגשמיות והטבע