לא היתי אומרת כלום האמת

נמשע שזה אופי כזה

זה לא במודעות מדי האמת

ובאמת מבאס

אז פ'וט אל תשלחי

אולי זה הדרך שלה להראות את האהבה לנכדים?

(אם מעניין אותך, יש לאסתר סולטן וובינר חינם מחר, היא מדברת על הקשר עם ההורים/חמות ומתעסקת הרבה גם בביקורת..יכולה לשלוח לך פרטים אם את רוצה)

ממליצה עליה ממש! היא מדהימה 

לא נראה לי שאפשר לשנות את הבן אדם.

זה ממש חלק ממני השיתוף (לא משתפת בשום מקום אחר. רק שולחת להורים. ההורים שלי מתענגים מכל תמונה, גם אחרי תקופה נכנסים שוב לראות ולהנות. רק אצל חמותי זה מקרטע)

כלומר להמשיך לשלוח אבל לקבל את התגובות שלה בהומור?  די ברור שהיא לא 100% אז אפשר לנחש מראש מה היא תענה הפעם או שבעלך יענה לה בעקיצה (אם זו קבוצת וואטסאפ).

למשל על הפסטה שיכתוב לה ״וואלה באמת לא חשבנו לנקות אותם, רעיון גאוני״

רק הפוך. אמא שלי או סבתא שלי הן המורידות וחמותי זה תמיד לבבות והתמוגגות.

אולי אצלי זה יותר קל כי זו אמא/ סבתא שלי ולא של הצד השני ואני מכירה אותן כבר שנים אבל אני פשוט יודעת שאני שולחת להן את זה כדי לעשות *להן* נחת ולשמח *אותן*, ולא בשביל עצמי ובשביל התגובה שאני אקבל.

אני די מסננת (בתוכי) את התגובה.. לא שולחת בשביל לקבל את הלבבות.. עונה בצורה נעימה וסבירה לתגובה המצננת וממשיכה הלאה בחיי.

מבחינתי זה חלק מהכיבוד הורים שלי כי אם אני לא אשלח להן הן יתבאסו ויגידו שהן מתגעגעות.

אני לא חושבת שהן לא נהנות מהתמונה (כי לפעמים גם רק מפרגנות) הן פשוט אשכנזיות😅 (חח סתם גם חמותי וגם סבתא שלי השניה והסבתות של בעלי אשכנזיות כולן והן רק מחמיאות.. זה עניין של אופי פשוט)

וכן אומר שאני מצפה לתגובה חמה ומתלהבת

אני רוצה להמשיך לשלוח, אשמח הכי בעולם לתת לה את האפשרות להנות מהתמונות של המתוקים שלי

לצד זאת אשמח לתגובה סבירה (לא מבקשת כאן יותר מידי רעש וצלצולים אבל גם לא רוצה ביקורת)

הביקורת מביאה לי תחושה כאילו אני אףפעם לא אהיה טובה מספיק

תמיד אני בעמדה פחותה, מתנצלת.

נניח לשלוח את התמונה עם הבלונים עם הכיתוב "תראי איזה סרטון מצאתי מלפני שנה, נכון שאין דבר יותר חמוד מזה?" ואז זה מכוון אותה לתגובה מסויימת. או אם היא כבר הגיבה תגובה מורידה אז לענות "ברור שמשגיחה, אבל תראי איזה חמוד הוא. זה לא להתמוגג פשוט?" 

הנושא הזה שם לך מראה מול הביטחון שלך בהורות או בכלל באופן כללי.

האם כל אחד שיגיד משהו יגרום לך לחשוב שאת לא טובה מספיק?

האם את בעצמך בטוחה שאת טובה מספיק?

את יכולה לפנות את המראה, ואת יכולה לקחת את זה כהזדמנות לגדול..

אבל ברור שאנשים קרובים, שדעתם חשובה לי - מצליחים להוריד לי.

אני מייחסת חשיבות רבה לדעות של ההורים

לעומת זאת דעה של אנשים זרים ממש לא מזיזה לי (אלא אם כן יש אמת בדבריהם וזה כבר משהו אחר)

חמותך יודעת את זה?

יש דברים שאת מקבלת ממנה?

מכל בן אדם, אפילו מבעלך, יש דברים שאפשר להשאיר מחוץ לתחום ולא לקבל.

יש דברים שהם "נכונים"

ויש דברים שהם העדפה אישית.

את הביקורת על הדברים מהסוג השני, תזרקי. כמו שאת זורקת דברים לא קשורים של סתם אנשים.

חמותך יכולה להעדיף שילד לא יסתובב בלי נעליים, ולך זה יכול להיות בסדר גמור. אז בהקשרים האלו לא חייבים לקבל ואפשר להשאיר את זה מחוץ לתודעה.

גם כזאת

שאלתי אותה באחד הפעמים (בתמונת המרפסת)

שאלתי אותה "ומה את אומרת על החיוך שלו, נכון קסם?"והיא ענתה כזה כן כן ברור

היא מגיבה על הביקורת, פחות על המובן מאליו.

כדי שמצד אחד תהנה, ומצד שני תבין שאת מתעלמת מהביקורת.

לאט לאט, כשלא תהיה תגובה, היא כבר תבין לבד...

אוהבת אותנטיות 

להתחיל לסנן תמונות בין המצוחצחים לאלה שפחות, לא בנויה לזה.

חושבת פשוט להפסיק לשלוח, זה לגמרי שלה  

אהבתי את הגישה של חמותך

דמייני שחמותך הייתה צועקת ישירות על הבן שלך על הסרטון ששלחה, היא כנראה לא הייתה משתפת מחדש כלכך מהר כי הביקורת משתיקה

אלופה היא!

כתבת שאת מהנת מהשיתוף ושזה חלק ממך

תנסי לחדד לעצמך מה בדיוק בשיתוףמעושה לך טוב

עצם השיתוף או התגובות המתחהבות בחזרה

אם זה עצם השיתוף- אז להמשיך לשלוח ולא להתרגש מהתגובה

ואם זה התגובות- אז כאן זה לא משיג את עצמו וכנראה הגיע הזמן להפסיק

היא אחת שמקבלת ביקורת בונה? חמותי כן וזה נדיר...

פשוט תשלחי לה תמונות שלהם נקיים או שפשוט תגידי לעצמך היא אחת שתמיד מעירה.  אז אל תתייחסי. זה בעיה שלה לא שלי.

עם עצמך.

את לא צריכה להצדיק את זה שהבלון בפח מזמן,

את לא צריכה להצטדק שהילדים עוד רגע במקלחת

וה לא משנה אם רצפת המרפסת נקיה או לא.

ברגע שאת תהיי בטוחה בהורות שלך, הביקורת לא תצליח לחדור.

ככל שעמוד חזק יותר, ככה הוא יותר אדיש לעוצמת הרוח.

במקום להילחם ברוח, ולנסות להסיט אותה, תחזקי את העמוד- אותך.

אחרי שאת תהיי שלמה עם הדברים זה כבר לא יזיז לך, יהיה לך כיף לשתף בלי להתרגש מהתגובה, וכשאין התרגשות מהתגובה גם התגובות פוחתות.

עם הזמן את תראי שבלי לשים לב כשהיא כותבת לך על הנעליים את עונה לה בשלוות נפש והשיחה ממשיכה בכיף, וגם לה יהיה כיף עם זה.

אבל הכל מתחיל בתחושה הפנימית, מה קורה אצלך כשאת שומעת משהו.

דבר נוסף, דינמיקה זה משהו שנבנה עם הזמן, לא חכמה להשוות לבית שגדלת בו ולדפוסים שאת מכירה מגיל 0.

כדאי לזכור ולנטרל את ההשוואות, ממילא זה לא מקדם.

ועד אז היא לגמרי מפסידה ;)

שחמותך היא ממש נקיה... שאין אצלה אף פעם כביסה מצטברת ושהיא מחליפה מגבות אחרי פעם אחת?

יכול להיות שאני מבלבלת אבל ככה זכור לי...

אם כן זה פשוט היא, זה האופי שלה להסתכל על הדברים האלה וזה בכלל לא קשור בך...

ועוד משהו-

גם חמותי קצת כמו חמותך בתגובות שלה.. וגם לי זה מוריד...

והפיתרון שלי לכל זה , שאני שולחת את התמונות בקבוצה המשפחתית בוואטצאפ. ואז גם אני מכבדת אותה בתמונות של הנכדים וגם זה מתאזן לי בתגובות כי שאר המשפחה כן מגיבה קצת יותר בצורה שעושה לי טוב...

ואמח ממש  יודעת שכל כל תמונה יש לה מה להגיד

והיא לא תמיד אומרת.. בלב שלה תמיד יש ביקורת

אמא שלי אומרת יותר

שיגידו

הפסקתי לשלוח! ,שולחת רק לעתים רחוקות ושמבקשים

בדור שלנו יש הרבה יותר הכלה והבנה של מורכבויות.

אצלם זה עדיין שחור או לבן.

ביקורת.

האשמות.

וחבל... כי הבן אדם חי עם המרירות הזאת והיא מכלה אותו מבפנים.

כתבת שאת רגישה לביקורת מההורים ואני מבינה אותך.

מצד שני, מה שבא ללמד אותך ואת בשלב ללמוד מזה- תלמדי

מה שמעכיר לך את הנפש- תוציאי מהאוזן השניה

האמת שאני לא שולחת לה תמונות, רק בעלי.

ואני יודעת מראש לא להתייחס לתגובות שלה.

לפעמים אנחנו לוקחים את זה ממש בצחוק. מנסים לנחש על מה בדיוק היא תעיר.

ויש תמונות שנעדיף לא לשלוח לה.

וסתם משהו שנזכרתי,

הרבה פעמים היא מעירה לנו אם ילד נפצע.

כאילו אנחנו חסרי אחריות שככה קרה לילד.

כמה שמסביר לה שככה זה ילדים, קורה שילד מקבל מכה, זה לא יעזור.

יום אחד הם אספו את הילדים, והילדה חזרה עם איזה פצע.

פתאום היא היתה בצד חסר האחריות שנותן לילד להפצע...

יותר פנים מול פנים, פחות בתמונות. אני הערתי לה-מספר פעמים, ''תסמכי עלינו שאנחנו מכירים את הילד" , "תסמכי עליי שהכל יורד בכביסה", או ממש-"אנחנו מבקשים שלא תתערבי לנו בחינוך/החלטות וכו'" לא פותר את הבעיה, אבל מפחית.

אבא שלי גם ביקורתי, אבל פחות, אני או עונה לו בהומור או מתעלמת, מזמן הבנתי שלא תעזור גישה אחרת. אבל הוא מעיר לעיתים יחסית רחוקות...

שזה המשך ישיר לסגנון הורות

יש הרבה הורים ביקורתיים

והם יתנהגו ככה גם כלפי חתנים/ כלות/ נכדים

הדור הקודם היה פשוט יותר ביקורתי...

אני חושבת שאנשים בגילנו כבר פחות כאלה....

ולכן זה פחות מקפיץ (ביחסים רגיל וסטנדרטיים כמובן), חמות פתאום מעירה על סוג אחר ובצורה אחרת וזה הרבה יותר בולט..

גם אמא שלי שתהיה בריאה ביקורתית אבל אני כבר מכירה את הלב שמאחורי זה ויודעת איך לגשת ולהגיד דברים (או לא להגיד..)

אצל חמות זה יותר טעון לפעמים, וחמותי היתה עושה בדיוק כמו שמתואר בהודעה הפותחת בהתחלה הלב היה מתכווץ, עכשיו כן רואה את הטוב שמאחורי זה  ושזה באמת בא ממקום אכפתי

כשאני מקבלת תמונה של אחיינים, אז קודם כל ברור שזה נשלח כדי לשתף במתיקות של הילדים. אבל אז אם כבר הגיבו לפני 2-3 אנשים ואני רוצה לצאת קצת יותר מקורית, אז אני מתחילה לבגוק כל מיני פרטים בתמונה ואז שואלת שאלות או מעירה הערות שוליות לחלוטין. (רק לאחרונה התחלתי להשתמש בתגובת לב המהירה כשאין לי מה להגיד, זה באמת פתרון גאוני..🙃)

בעצם, מבחינתי ברור שזה חמוד וממיס ומתוק וכל מיני כאלה, אז אני כאילו לוקחת את זה צעד קדימה.

אולי גם חמותך ככה, ברור לה שאת משתפת כדי שהיא תתפעל, אז היא לא צריכה להתפעל בקול, אבל כדי שתראי שהיא ראתה ואפילו התעמקה בפרטים היא מעירה את ההערות האלה.

בכל מקרה, אם זה לא נעים לך, מצטרפת שלגמרי מותר לך להפסיק. אם היא תשאל למה, אולי דוקא טוב להגיד בכנות שלא אהבת שתמיד התגובה היתה קצת שלילית אז הפסקת, ואז לחדש את השיתוף. אולי זה יגרום לה לחשוב שוב מה להגיב. ואם לא בא לך, אז לא

וואי אני ממש ההפך

גם אם אראה תמונה של אחיין שעוד רגע נראה שנופל מקומה עשירית אני בחיים לא אעיר להורים.

גם אם התינוק משחק ב "גולה" קטנטונת לא אעיר להם (ישבתי ליד התינוק והתאפקתי מלהגיד משהו. בסוף פשוט לקחתי את זה בשקט והבאתי לו משהו אחר לשחק איתו)

גם אם הילד לא חמוד בכלל אני אחמיא להם שהוא הכי מושלם שיש בעולם - לא אזרוק את זה סתם באוויר אלא אחפש סיבות ללמה אני חושבת ככה, גם אם זה יהיה קשה

כלכך מוסיף להורים לשמוע מילים טובות

טרחנות קיימת בלי סוף

צחוקים איתך

היא סבתא מדהימה, מבקשת לראות 

ואני הכי באהבה מפרגנת לה דרישת שלום

עד כאן הכל סבבה

התגובה שלה על התמונות - זה המעצבן.

זו דעתי

היא לא ההורים שלך והיא מגיבה כמו שיודעת,אז פשוט לא לצפות למשו אחר

והיא מהממת ואני אוהבת אותה ממש!!!

למזלי היא לא עונה לי ככה אלא רק לתמונות שבעלי שולח..

האמת אני לא מתרגשת. הבנתי שזה הסגנון שלהמוסוג של דרך בשבילה לומר שהיא דואגת לילדים, כלומר אוהבת אותם... כשהיא שמה לב לפרטים הכי קטנים.

דרך משונה להביע אהבה, אבל זו הדרך שלה

לא מתרגשת מזה בכלל

ובכנות, זה גרם לי לשלוח פחות תמונות. או לפחות לחשוב פעמיים אם לשלוח או לא. אני לא אפסיק לשלוח תמונות, זה ההורים שלי והם רוצים לראות את הנכדים, אבל אני אחשוב פעמיים אם לשלוח תמונה שרואים מלא בלגן על הרצפה. אם אני מחליטה שלא אכפת לי אם היא תגיד משהו אז אשלח, בידיעה שזה יגיע. אבל יש ימים שאנחנו רגישות יותר ואין לי כח להערות, אז לא שולחת.

אצל ההורים שלי בעלי אף פעם לא יעירו על לכלוך ובלגן, אבל הם היסטריים מכל דבר שנראה שיכול להיות מסוכן בצורה כל שהיא. אז להם אני לא אשלח תמונה של בן ה3 שלי חותך מלפפון או מקלף תפוח אדמה, או של בן השנה שטיפס על השולחן, כי הם יגיבו בצורה שאנחנו חסרי אחריות. (אגב נפלתי בזה לא מזמן, הבן שלי עשה משהו מסוכן לכל הדעות, אבל הוא יודע להיזהר עם זה ואני סומכת עליו. אז לא שלחתי תמונה לצד ההיסטרי, ורק למשפחה שלי. רק שהפעם אמא שלי יצאה ההיסטרית ואני אכלתי אותה 🤭)

זה הדרך שלה לבטא אכפתיות , דאגה

או סוג של שותפות כזאת בגידול הילדים שלך

תכלס זה ממש יכול להיות מעצבן

ואני בטוחה שמתי שלה היו ילדים קטנים

הם לא תמיד היו נקיים והכל היה במקום

אבל במרחק השנים כנראה דברים נראיים אחרת.

'אויש, ממש לא רציתי להדאיג אותך, סליחה ששלחתי! '

לא בציניות. באמת.

או

'וואי שכחתי שלכלוך מפריע לך, תזכירי לי לשלוח לך תמונה אחרי שהם מקולחים גם'

בעייני, אל תרחיקי כי יש ביקורת. ברור שזה מנגנון ומנגנון נורא נורא מבאס.

אהל הם הנכדים שלה, וחבל שכולם יפסידו

בשאר היה חשק לתפוח אדמה בכל סוגיו

כל כמה שבועות התחלף ( בהריון השני היה לי פחות שחקים )

קולה

קלמנטינות,

חמוצים ממקום מסוים

תפוחי אדמה,

סלט כרוב  עם הרבה הרבה לימון

אה, ופחמימות תמיד 

כלומר לרוב החשק היה (כמו לא בהיריון) לשוקולד🤭

אבל בהיריון של התאומים נהיה לי פתאום חשק לחמוץ! בעלי היה מכין לי לימונדות, שזה משהו שברגיל אני לא מחבבת...

והיה לי היריון עם חשק חזק לכרסם - לא פחות ולא יותר - עץ... הייתי מסתכלת על עצים בחוץ, ומשתוקקת לקלף מהם קליפות ולכרסם... (בדיעבד הסתבר לי שזה היה קשור למחסור הקשה בברזל שהיה לי אז...)

גם עננים הייתה תקופה שהתחשק לי לאכול🤭

חוץ מזה לא זוכרת חשקים מיוחדים ממושכים...

שהיו אוכלים את העריסה שלהם ואז גילו שחסר להם משו..

לא זוכרת בדיוק זה סיפור שאמא שלי בתור מורה לאנגלית השתמשה בו הרבה באנסינים וכאלה..🤣

מתוק ופחממות ריקות תמיד

חלבונים וירקות זה תמיד פחות. אבל משתדלת בכל מקרה.

בהריונות קודמים יותר לאוכל ג'יפה כזה פיצה המבורגר. הפעם טוסט זה סביר לפחות.  

שכנראה החשקים שלנו נובעים מחוסרים בגוף

הריון שחסר בו סוכרים- יהיה חשק למתוק וכו

הריון שחסר הו מלחים- יהיה חשק למלוח

כנל לגבי חוסרים בברזל/מינרלים/אשלגן וכו

או שעליתי על משהו או שזה היה ברור וגיליתי משהו בדיליי רציני חחח

קליפות ביצים, והיא אמרה שזה מכיוון שחסר לה סידן.

לא יודעת אם זה באמת נכון...

בנוכחי בעיקר אפרופו וגבינה לבנה.

היה הריון של טוסטים

היה הריון של מנות חמות 🤮

היה הריון של ירקות חמוצים..

לגמרי מגוון.

הריון ראשון אבוקדו (והוא היה ממש יקר...)

שני- טונה

שלישי- שוקולד (אבל בהגזמה)

רביעי- ירקות

ולא זוכרת הלאה...

לבעלי עד היום יש טראומה מהטונה. היינו גרים ביחידה פיצית ואני הייתי אוכלת על הבוקר.... חחח... היום לא מסוגלת לגעת בטונה

בהריון החמישי פטריות

בהריון הרביעי אבטיח

הקודמים כבר לא זוכרת

אני לוקחת לאפה ובעלי פיתה

 חחח תמיד המוכר שואל אותו - מה לשים לך בלאפה? 

היה הריון אחד שאכלתי מלא קוטג,

והריון אחר שלא יכולתי להתקרב לגבינה לבנה/ קוטג

בהריון תמיד היה לזה טעם חמוץ כזה של מקולקל גם כשהיה ממש טרי.

היה לי גם הריון של חמצוצים שטיח בטעם תפוח. הייתי מכורה, ממש עזר לי עם הבחילות.

היה לי גם תקופה שהייתי חיה על פומלות אבל זה היה בגלל בחילות וצרבות, זה הדבר היחיד שאכלתי בחצי השני של היום.

הריון אחד לסטייק

הריון אחר לגבינה לבנה. אכלתי בכמויות מסחריות. ולא הייתי מסוגלת לגעת בשוקולד. אל דאגה, עבר לי בלידה 🤭

והיה שיא החורף

וגם חשקים מוזרים שבאים והולכים, כמו חשק לממולאים, למוקפץ. לא יכולתי לסבול עוף בהריון כמעט בכלל חוץ משניצלים

היה לי הריון עם חשק לסלט ומיץ תפוזים טבעי

והריון עם חשק למתוקים ממש

ואחד שלא זכור לי משהו מיוחד כי הייתי עם בחילות כל הזמן

היה לי לפעמים נגיד שדמיינתי אוכל טעים והיה באלי אותו, אבל אם לא היה בבית אז אכלתי משהו אחר... והיה כמובן גם כל מיני מאכלים שהגעיל אותי לחשוב עליהם

וגם בלי הריון יכול להיות ממש באלי משהו

זה נקרא שלא היה לי חשקים?🤭

אצל הבנים לא יכולתי לסבול מתוק. רק מלוח.

אצל הבנות דווקא מאוד רציתי מתוק!

אצל כולם היה לי קטע עם ספרייט.

אבל הכי מעניין, האחרון שלי היה לי חשק לקצת חריף, ואני לא כזאת בדר"כ, בכל דבר הוספתי פלפל שחור, גם במנה חמה 🤭 והחמודון בן שנתיים מחבב חריף ! 

חחח
אבל בכל אופן הקפצתי לך.
נראה לי שרופאות או טכנאיות רנטגן יכולות לזהות.

של העובר אפשר לזהות את המין...

רוצה לפרט מה הסגנון שאת אוהבת? אולי ידייק יותר.

ועוקבת לבטטה בחודש שביעי שמחפשת משו מרגיע כשהקטן נרדם.

ונשארים באותו מיקום

אבל יש משימות כל פעם וכזה…

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

אבל לא צריך להקצין את זה,

זה לא אזיקים ולא גן חובה.

לבת שלי בכיתה ג' לא אתן ללכת לבד לסופר מבחינת התמודדות עם גירויים והתנהלות כללית

אז זה אולי להוריד אותה שנה- שנתיים לא מעבר.

יכול להיות שגם שנתיים זה הרבה מבחינה הזאת, זה עדיין לא כמו רגרסיה של 6 שנים.

המסר צריך להיות בכל מקרה למנוע גירויים עד שנמצא מה יכול לעזור לך להתמודד איתם. ולא אי אפשר לסמוך עלייך שזאת אמירה הרבה יותר כללית וגורפת

ואפשר גם לשאול את היחדה מה יעזור לה.

זה לא תמיד אחיד בין כל הילדים.

אני לא יודעת מה דעתי על הפתרון הזה ספציפית, אבל הוא לא כמו שאת מתארת אותו לדעתי.

כן יש פה רגרסיה מסויימת אבל זה מתבקש שמשהו משתנה, לא חושבת שילד שנתפס במעשה אסור חושב שהכל ימשיך כמנהגו..

זה לא שאני בהכרח מסכימה עם העונש המוצע.

אבל יכולות להיות השלכות חריפות על גניבה שילדה בכיתה ו' לא מודעת אליהן. והיא לא מבינה כמה זה חמור.

(מה ההבדל בחומרה ובתוצאות של לקחת שוקולד שאמא לא מרשה לבין לקחת שוקולד מהחנות).

לעניות דעתי, אפשר להסביר בלי כעס מה ההשלכות. אנשים יכולים לכעוס מאוד אם משהו נלקח מהם. בעל המכולת מאוד רגיש למוצרים כי הם הפרנסה שלו ולכן הוא יכול מאוד לכעוס.

במקרים מסוימים יכול להיות שיזימנו משטרה/יערבו את ההנהלה של בית הספר.

לא לומר לה מה יקרה *לה* אלא מה יכול לקרות במקרים של גניבה.

אני חושבת שפחד זה מניע חברתי טוב, והוא בהחלט יכול לעזור להתגבר.

שהיא כן ממש מתחרטת אחרי שמדברים על זה.

ובעיני לדבר על מה יכול לקרות אם--

זה על הפנים.

לא ככה מחנכים. לא על ידי פחד מעונש.

לפעמים להבין את ההגיון לא מספיק, וצריך תמריץ נוסף. לא תמיד תמריץ חיובי עוזר כי הוא בתחושה יןתר דורש מאמץ ורצון ותמריץ שלילי הוא לרוב יותר פסיבי. בשניהם בסוף המעשה הוא אותו מעשה אבל תמריצים שונים גורמים לנו להתייחס למעשה ולמאמץ באופן אחר.

שיטת חינוך שמבוססת על הפחדה זה רע, אבל אם בנושא ספציפי הסברים לפני ושיחות והבעת חרטה לאחר מעשה לא עזרו אז כן יכול להיות שפחד מעונש יהיה עוד עזרה לילדה להימנע מזה.

כשאת מחנכת לא לרוץ לכביש את לא מסבירה שאפשר להיפגע? זה בול אותו הדבר. 

חוץ מזה הבעת חרטה לא בהכרח אומרת שיש חרטה על המעשה. אולי היא מצטערת שתפסו אותה או שכעסו עליה, או שהיא מבינה שככה מתאים להגיב. זה אמנם אפשרויות קיצוניות יותר אבל הן גם קייימות בעולם. לא בהכרח שנכון במקרה הספציפי, ועדיין. 

ככה או ככה, החרטה וההבנה לא עוזרות לה לעצור את עצמה

שהפחד יגרום לה להפסיק לגנוב.

כולנו יודעים שמי שצסמס בנהיגה יכול למות או להרוג חלילה, וכמה מאיתנו עושים את זה בכל זאת?

ובכן...

אפשר לציין את ההשלכות, אבל מה שיעזור לה, מה שהיא צריכה באמת זה התבוננות מעמיקה מה קורה בחיים שלה, ויצירת סביבה שתתמוך בתהליכי הבשלה שיאפשרו לה להיות פחות אימפולסיבית ויותר אינטגרטיבית.

להפחיד ילד ממעשה בגלל שיהיה לו תוצאה מפחידה זה ידפוק לו את הניהול הפנימי שלו ויצר אצלו כעס, הרבה יותר מהסיכוי שהופ הנה היא תפחד ותהיה ילדה קסם.

כמו שלא תפחידי את הילד שלך לא לחלל שבת כי יש גיהנום.

בעיני עצם ההפחדה היא לא נכונה. זה לא דרך.

יש פה נשמה של ילד.

לא רק מעשה שנעשה או לא.

אין לי רצון שהילד שלי יהיהי מאולף. יש לי רצון שהוא יהיה מחונך.

הפחדה זה אילוף. שגם זה לא תמיד עובד, אבל גם אם כן, זה אילוף.

אם רוצים שילך באמת יתנהל בצורה נכונה,

צריך לראות אותו. לא רק את המעשה.

באמירה כזו, שאם נפחיד אותו מהמעשה ונגיד לו שאם יגנוב יהיה גנב גדול ושמים על זה בכלא,

את מנסה אך ורק להשיג תוצאה.

אני רוצה ילד שלא גונב ולכן אעשה הכל בשביל זה.

לא אכפת לך מה קורה עם הילדה. מה היא עוברת כשאת אומרת לה דבר כזה. מה זה עושה לה בראש.

יש פה הרבה יתר מהאם היא גנבה או לא.

דיי בסיסי בעיני לראות את זה.

@אפונה @אונמר

אני מנש לא חושבת שצריך להסביר לילד על גיהנום אבל כן על השלכות קונקרטיות זה חלק מהחיים. לא צריך סדנת הפחדה אבל להבין מה התוצאות האפשריות של המעשה זה חשוב מאד.

לפעמים זה יעזור ולפעמים לא,אבל בכל מקרה זה משהו שצריך להסביר

בין הפחדה- של ישימו אותך בכלא ותלך לגיהנום, שזה משהו שהוא לא פרופורציונלי ולא הגיוני או קרוב לילד

לבין הסברה של תוצאות- תיקחי בחשבון שיכול להיות בושות, דחיה חברתית (אם הגניבה קורית בכיתה), עירוב של היועצת או כל תוצאה אחרת שהיא הגיונית לגמרי אם תופסים אותה. וזה נראה לי לגמרי הגיוני להסביר לילדה בכיתה ו שאמורה לפחות להתחיל להבין שיש תוצאות למעשים שלה ומה הם.

חושבת שיש מספיק דרכים להסביר לילדה לא לגנוב חוץ מלאיים שישתפו את היועצת או שהמוכר במכולת יכול לכעוס נורא.

ושגנבים גודלים מסימים בכלא, ושאפשר לפעמים להזמין משטרה. (כמו שכתבה @נעומית  בהודעה הראשונה שדיברו על הפחדה)

אני ממש בהלם שכולם פה סבבה עם להגיד דברים כאלה לילדה בכיתה ו.

מה קורה לכן.

זה נשמה של ילדה. יש פה נשמה קטנה שתכף תהיה גדולה. למה לצלק אותה ככה עם איומים. וואו.

ובשום אופן לא היתי רוצה שהילדה שלי  לא תגנוב מהסיבות שכתבת.

לא גונבת כי יהיה לי בושות.

לא גונבת כי ידחו אותי חברתית.

לא גונבת כי אם יתפסו אותי יגידו ליועצת.

זה הסיבות שגורמות לך כבן אדם מבוגר לא לגנוב? אז למה היא כן?

מזעזע.

בטח לא כשברור כל כך שאין ילדה שגונבת כי היא רוצה לעשות רע בעולם.

תקראו את התגובה של @אמאשוני על כמה שזה פשוט ילד קשב וכל כך לא כמו שעשיתם את זה.

https://www.inn.co.il/forum/t1438713#15770442

חינוך בסופו של דבר זה לעשות את הדבר הנכון כי זה הדבר הנכון, לא כי יש השלכות לעשות את הדבר השגוי

זה שלדעתי צריך להסביר לילד את ההשלכות של בחירה שגויה זה מבחינתי בעיקר כדי שלא יהיה בהלם מוחלט אם זה יפול עליו...

לא לפחד מהורה

אבל לפחד מהשלכות שליליות זה בסדר גמור.

זה החיים, אם תרוץ לכביש, אתה עלול לקבל מכה.

אם לא תלמדי למבחן, את עלולה להכשל.

אם תקחי דברים שלא שייכים לך, יכעסו עלייך מאוד.

וכשתגדלי, אם תתכתבי בטלפון בנהיגה את יכולה למות.

אין סיבה להסתיר מילד את עובדות החיים הבסיסיות, בטח ובטח כשהוא מתקשה להבין אותן עצמאית.

כמובן שזה לא סותר את החינוך החיובי, האוהב והמלמד. שבו מסבירים על תוצאות חיוביות למעשים חיוביים.

גישה שבה לילד בוגר מגיבים רק באופן רך ומלמד מתוך הכלה אינסופית יוצרת ילדים חלשים, רכרוכיים, קורבנות תמידיים של המציאות, שמאשימים את הסביבה בכל בעיה שלהם. 

ילד יוצא רכרוכי מסיבות אחרות. לא כי לא הפחידו אותו מהחיים ומהגיהנום ומעונשים ומתאונות ומכלא.

מצטערת.

אני גם לא אומרת לאף אחד אל תסמס בנהיגה כי אתה יכול למות.

לא ככה מנהלים חיים תקינים.

כמובן שאם ככה את מתנהלת אז זה נראה לך בסיסי,

אבל בעיני הנקודת מוצא הזו שגויה לחלוטין ולא בריאה בכלל.

אנחנו לא חיים במרדף. ולא בתחרות עם הרוע. לא מבינה למה לבחור לחיות ככה.

יש עוד מלא סיבות לתת כשאומרים לבן אדם לא לסמס בנהיגה חוץ מ 'אתה תמות'.

כמוןב שזו הסכנה, ויש סכנות, ואין התכחשות אליהם.

אבל מיפה ועד לנהל את החיים בצורה כזו זה קיצוני,

בטח שלא לתת לילד להתנהל ככה.

נוראי בעיני לחשוב על ילד שככה מנגישים לו כל דבר בחיים.

ואני ממש לא חושבת שזה מה שמייצר בן אדם חזק וערכי. יש למיון דרכים אחרות לעשות את זה בלי להכניס כלא גיהנום ומוות בסוף כל סכנה.

אני באמת לא מבינה.

אני חושבת שכתבת דברים שמכעיסים אותך בכללי למרות שהם לא קשורים לנושא.

כתבת תחרות עם הרוע??? איך זה קשור?

כתבתי שיש טעם לשתף גם בהשלכות שליליות, אפשר להגזים ולהגיד שאם ילד מודע להשלכה שלילית, הוא מפתח חרדות וחי בתודעת גהנום. וזה ממש ממש לא נכון.

אני יודעת שהילד שלי יכול לאבד אותי ולכן לא אני לא מסמסת למרות שממש בא לי. לא כי אמא שלי קנתה גלידה והסבירה לי.

אני באמת מופתעת שכתבת לנהל את החיים, אין לי מושג איך ולמה הסקת את זה.

חלק מחינוך זה גם הסבר של תוצאה שלילית אפשרית. מסבירים מידי פעם כשצריך, לא כל דקה, ולא כתגובה לכל מעשה. אם כשילד מתקשה להיות ממושמע לגבול כל כך חשוב של גנבה. מסבירים מה יכול לקרות. ובלי כף הקלע, (לאמיתו של דבר גהנום הוא לא חלק מהאמונה שלי).

זה חלק מתפיסת מציאות נכונה

להבים מה ההשלכות האפשריות של דברים, לא ממקום מבהיל או מאיים, אלא מציאותי

אי-אפשר לאכוף את זה שלא תיכנס למכולת.

למה כולן פה יוצאות מהנחה שילדה לא שולטת בעצמה.

יש מצב שהיא כן שולטת. רק שהיא באמת לא מבינה למה זה כזה חמור. או יודעת שאין אחריות פלילית בגיל שלה. או מתביישת שכולן מביאות שלושה חטיפים לטיול והיא רק אחד.

שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.

זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.

שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.

לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.

חיבוק התמודדות לא פשוטה.

אין לי מה להוסיף לתגובות היפות שנכתבו, אבל רק רוצה לספר שאני זוכרת את עצמי בערך בגיל הזה ''תופסת'' שתי חברות שכמעט גנבו במכולת (והבנתי שלא פעם ראשונה, פשוט הפעם הראשונה שהייתי איתן ותמהתי מה הן עושות). שתיהן היו ילדות חמודות ממשפחות טובות וגדלו להיות נשים מדהימות ומוצלחות.

עד היום מרגיש לי שפשוט הגבול לא היה מספיק ברור בשבילן, והן היו צריכות ''שיחת איפוס'' כדי להבין ולהפסיק.

מאחלת לך שתגדלו מזה בע"ה ❤️

באושר עד וכאלה יש תמיד, לא?