אני מקווה שאני יוכל

כמובן! הנה סיפור קצר, דרמטי ופנטזי־עכשווי, בו נזגול כובשים את תחנה מרכזית בירושלים. הסיפור משלב בין סגנון טולקינאי לאווירה ישראלית עכשווית:

צללים מעל התחנה המרכזית

ברוח קרירה של ערב ירושלמי, עטופה באור פלורסנט מהבהב ובריח בורקסים ופלאפל, ישבה התחנה המרכזית של ירושלים שאננה, עייפה מן ההמולה היומית. רכבת קלה חלפה בשריקה מתכתית, חיילים בירוק ירדו ממנה עם אוזניות תקועות עמוק באוזן, ואמהות משכו אחריהן עגלות שוק.

ואז זה התחיל.

ברעם רחוק שנשמע כגעש שחוצה את ההרים, הוחשכה השמים מעל התחנה. ענן שחור, עבה וחסר מקור נראה, התאסף סביב צריח התחנה כאילו הייתה היא מגדל מינאס מורגול, ואנשים הביטו מעלה בפליאה מתחלפת לאימה.

מן הערפל בקעו צלליות. גבוהים, עטופים בגלימות שחורות כעשן, חסרי פנים, אך עם נוכחות כה עזה עד שנראה שהאוויר עצמו נסוג מפניהם. שבעה הם היו. רוכבים, ללא סוסים, אלא כאילו עצמם הסוסים – קלים ושקטים, רגליהם אינן נוגעות באספלט, עיניהם – אם היו להם – בוערות ברעב.

רפאי הטבעת. הנזגול.

"מה זה, סרט פה?" שאל נער במכנסי טרנינג עם פחית טרופית ביד, רגע לפני שרץ בצרחה.

השערים נפתחו מאליהם. הדלתות האוטומטיות נכנעו לצו שאינו טכנולוגי. כל רוכב פסע פנימה, לאט, לא ממהר – כטורפים שהארוחה ממתינה להם מבוהלת בפינת הכלוב.

הקופאית של קו 402 לאשדוד חשה רעד, והכרטיסן נפל על ברכיו כשתיק ההחתמות שבידו החל לבעור באש ירקרקה.

אחד מהרפאים הושיט יד בלתי־נראית לארון הסניפים של משרד הפנים שבקומה השלישית – והחלונות התרסקו. מסך מחשב צפצף ונדלק מעצמו, ועליו הופיעו מילים באותיות עתיקות: "Where is the bearer of the ring?"

מאבטח בתחנה שלף טייזר – אך נפל כשקול לא אנושי צרח, ושבר את שפיות האוזניים. המזוזות נפלו מהמשקופים.

אז, כאילו קיבלו פקודה מגבוה, הנזגול התפזרו ברחבי הקומות. אחד ירד ל־ארומה, האחר לטו גו. השלישי עמד מול מזרקת המטבעות בקומה התחתונה והביט בה כאילו היא באר מראות. אנשים זעקו, אך לא היה מי שישמע – התחנה כוסתה בגל צל ואימה.

ולפתע – צליל שופר נשמע.

מן הדלת הראשית הופיע איש זקן, עטוי טלית ישנה, עיניו יוקדות. בידו החזיק ספר תהילים פתוח, ובקולו – עוז קדמונים.

"ברוחו של אליהו, בשם מלך מלכי המלכים, גשו אחור!" זעק, והקירות רעדו.

אחד הרפאים נרתע. ספר התהילים שבידו של האיש פלט אור כחול עמוק. פתאום, מתוך אחד הדוכנים – זה של "פלאפל מוישה", יצא נער צעיר עם כיפה סרוגה וספר הסילמריליון ביד. הוא הרים את קולו:

"האור עוד לא כבה, הצל לא ינצח!"

האור מהשמים החל לפלח את הענן.

ובין שניצלים לקסטה, קודש לחול, בירושלים של מטה, התחולל קרב אחרון בין צל לאור.

אם תרצה המשך, או גרסה אחרת – בסגנון תנ"כי, או כהומוריסטי – אני כאן!

על דברי שיר והבית כנסת ש9 נזגולים קראו למישהו להשלים ערבית.

אגב תשתף את כקדם

ארומה שהיא בעצם תחנת ריגול של אורומה בארץ כדי להשגיח על הארץ התיכונה גם כשהוא באמן

יש תשע נאזגול

כי אם לא אין סיכוי שאני מציץ

בתחנה המרכזית תקראו ל @כקדם😅

לא סובל "בני לילית"

תרגום כושל

על הסרט..

אתה יודע, התעודה הפאנורית והתעודה הפינגולפינית

אם כי ניתן לראות שכבות של עשרות אסכולות בכל טקסט

טולקין גם קרא את התנ"ך וייחס לו חשיבות דתית,

רק צריך לזכור שיש דברים שהוא ינסה להקביל או לפרש משם בסילמריליון מתוך תפיסה נוצרית

מהיהדות?