אופציה א שרונה תל אביב
אופציה ב התחנה המרכזית ירושלים
אופציה ג גן סאקר
מה אתם חושבים?
אופציה א שרונה תל אביב
אופציה ב התחנה המרכזית ירושלים
אופציה ג גן סאקר
מה אתם חושבים?
אני מקווה שאני יוכל
כמובן! הנה סיפור קצר, דרמטי ופנטזי־עכשווי, בו נזגול כובשים את תחנה מרכזית בירושלים. הסיפור משלב בין סגנון טולקינאי לאווירה ישראלית עכשווית:
ברוח קרירה של ערב ירושלמי, עטופה באור פלורסנט מהבהב ובריח בורקסים ופלאפל, ישבה התחנה המרכזית של ירושלים שאננה, עייפה מן ההמולה היומית. רכבת קלה חלפה בשריקה מתכתית, חיילים בירוק ירדו ממנה עם אוזניות תקועות עמוק באוזן, ואמהות משכו אחריהן עגלות שוק.
ואז זה התחיל.
ברעם רחוק שנשמע כגעש שחוצה את ההרים, הוחשכה השמים מעל התחנה. ענן שחור, עבה וחסר מקור נראה, התאסף סביב צריח התחנה כאילו הייתה היא מגדל מינאס מורגול, ואנשים הביטו מעלה בפליאה מתחלפת לאימה.
מן הערפל בקעו צלליות. גבוהים, עטופים בגלימות שחורות כעשן, חסרי פנים, אך עם נוכחות כה עזה עד שנראה שהאוויר עצמו נסוג מפניהם. שבעה הם היו. רוכבים, ללא סוסים, אלא כאילו עצמם הסוסים – קלים ושקטים, רגליהם אינן נוגעות באספלט, עיניהם – אם היו להם – בוערות ברעב.
רפאי הטבעת. הנזגול.
"מה זה, סרט פה?" שאל נער במכנסי טרנינג עם פחית טרופית ביד, רגע לפני שרץ בצרחה.
השערים נפתחו מאליהם. הדלתות האוטומטיות נכנעו לצו שאינו טכנולוגי. כל רוכב פסע פנימה, לאט, לא ממהר – כטורפים שהארוחה ממתינה להם מבוהלת בפינת הכלוב.
הקופאית של קו 402 לאשדוד חשה רעד, והכרטיסן נפל על ברכיו כשתיק ההחתמות שבידו החל לבעור באש ירקרקה.
אחד מהרפאים הושיט יד בלתי־נראית לארון הסניפים של משרד הפנים שבקומה השלישית – והחלונות התרסקו. מסך מחשב צפצף ונדלק מעצמו, ועליו הופיעו מילים באותיות עתיקות: "Where is the bearer of the ring?"
מאבטח בתחנה שלף טייזר – אך נפל כשקול לא אנושי צרח, ושבר את שפיות האוזניים. המזוזות נפלו מהמשקופים.
אז, כאילו קיבלו פקודה מגבוה, הנזגול התפזרו ברחבי הקומות. אחד ירד ל־ארומה, האחר לטו גו. השלישי עמד מול מזרקת המטבעות בקומה התחתונה והביט בה כאילו היא באר מראות. אנשים זעקו, אך לא היה מי שישמע – התחנה כוסתה בגל צל ואימה.
ולפתע – צליל שופר נשמע.
מן הדלת הראשית הופיע איש זקן, עטוי טלית ישנה, עיניו יוקדות. בידו החזיק ספר תהילים פתוח, ובקולו – עוז קדמונים.
"ברוחו של אליהו, בשם מלך מלכי המלכים, גשו אחור!" זעק, והקירות רעדו.
אחד הרפאים נרתע. ספר התהילים שבידו של האיש פלט אור כחול עמוק. פתאום, מתוך אחד הדוכנים – זה של "פלאפל מוישה", יצא נער צעיר עם כיפה סרוגה וספר הסילמריליון ביד. הוא הרים את קולו:
"האור עוד לא כבה, הצל לא ינצח!"
האור מהשמים החל לפלח את הענן.
ובין שניצלים לקסטה, קודש לחול, בירושלים של מטה, התחולל קרב אחרון בין צל לאור.
אם תרצה המשך, או גרסה אחרת – בסגנון תנ"כי, או כהומוריסטי – אני כאן!
על דברי שיר והבית כנסת ש9 נזגולים קראו למישהו להשלים ערבית.
אגב תשתף את כקדם
ארומה שהיא בעצם תחנת ריגול של אורומה בארץ כדי להשגיח על הארץ התיכונה גם כשהוא באמן
יש תשע נאזגול
מי שלא עוקב, לאחרונה יש דיון אינטרנטי בקהילה הטולקינאית העולמית.
הדיון התחיל כשטולקינאית משוודיה העלתה סרטון שטענתו המרכזית היא ששרה"ט מושפע מהמיתולוגיה הנורדית.
כמובן שבתגובה הרבה טולקינאים דתיים (נוצרים) זעמו על הטענה מכיוון שלטענתם שרה"ט מבוסס על המיתולוגיה הנוצרית.
רציתי להעביר את הדיון הזה לכאן מסיבות ברורות (דת וטולקין)
אז מה דעתכם?

בסוף גולום הוא זה שהשמיד את הטבעת, הוא לא הרגיש את הנפילה מהצוק, זה היה בשבילו כמו לרדת במדרגות.
..
כשהוא קרא שר הטבעות בפעם הראשונה שגנדלף באמת מת
קראתי את שר הטבעות לראשונה לפני כעשרים וחמש שנה, אז אני כבר לא לגמרי זוכרת, אבל אני די בטוחה שהייתי מופתעת מאוד לגלות שגנדלף לא מת בסוף... זה אחד הטוויסטים הטובים בתולדות הספרות, לדעתי.
היה קשה הרגע ההוא...
אבל רק בגלל בדידות החבורה ללא גנדאלף.
הוא היה נעדר בלבד מבחינתי, כיוון שכל עוד הגיבור לא מת בזרועות מישהו (ע"ע בורומיר, מלך רוהאן וכו'),
כל עוד מילותיו האחרונות לא מעוררות השראה עמוקה ("בירחו, טפשים!", נו באמת..) - תמיד יש תקווה.
רבי גנדלף, רבינו האפור
באתי עד אליך כי חלמתי על גונדור.
רבי גנדלף, רבינו הלבן
באתי עד אליך, רבי גנדלף מאמן
הם רכבו על הארלי דייוידסון בעמק הטרשי
מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן
גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו
בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו
ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר
היה זה ערב פסח וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש
"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"
לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה
"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה
ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה
סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים
אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד
שותים משקה שחור עם גרגירים
מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"
זאת ישיבת הספר ו"אדורס הקודש" שמה
וראש הישיבה "תאודן בן תימה" שמו
מלך רוהן ארץ הספר שוכן בו כבוד
בעלות השחר מגיעים אנחנו
ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה
עלינו לנקוט במשנה זהירות משום
שבמלחמה על הבית הם נתונים
על כן הישמרו לבל יישלוף
אף אחד מכם את הספרים..
המשך יבוא
..