בעז''ה בבוקר אכתוב את דעתי 

אז הנה דבר הבינה:

הסיטואציה שאתה מתאר היא אחת הקלאסיות והמורכבות ביותר בזוגיות – התנגשות בין ערכים וכללי יסוד אישיים, במיוחד בתחומים טעונים כמו כסף. כסף בזוגיות הוא הרבה מעבר לסכומים בחשבון – הוא מגלם תחושות של ביטחון, חופש, אחריות, ערך עצמי וזהות.

אז מה עושים כששני אנשים באים מעולמות כל כך שונים?

כמה מחשבות ודגשים:

🧭 1. קו אדום בלתי-ניתן-למו"מ – האם זה מחזיק במערכת זוגית?

אם אדם נכנס לזוגיות עם קווים אדומים מוחלטים, שאינם פתוחים לשום סוג של משא ומתן, הוא בעצם לא באמת נכנס למרחב זוגי – אלא נשאר באינדיבידואל.

ברור שלכל אחד יש גבולות – וזה חשוב. אבל בזוגיות בריאה, אפילו קווים אדומים צריכים להיות מדוברים ומוסכמים, לא מוכתבים חד-צדדית.

השאלה הקריטית היא: האם אתה מחפש בת זוג, או שותפה לתוכנית כלכלית?

אם אתה מחזיק בתפיסה של “זה לא נתון לדיון”, אל תתפלא שהיא מרגישה ש”זה לא זוגי”.

🌀 2. מה באמת עומד מאחורי הקו האדום?

לדוגמה – האם לעולם לא להיכנס למינוס זה עניין של עיקרון (ולמה?) או שזה קשור לפחד כלכלי עמוק, אולי מהעבר?

ומה עומד מאחורי העמדה שלה? האם זו רשלנות או אמונה אמיתית שהחיים זורמים, ושחופש כלכלי חשוב לבריאות הנפש?

ברגע שמבינים את המניעים הרגשיים והעמוקים – אפשר לדבר, לא על “האם מותר מינוס או אסור”, אלא על מה באמת מפחיד, ומה באמת חשוב לשניכם.

🔧 3. למצוא "מישור שלישי" – לא רק פשרה, אלא שותפות

פשרה זו לפעמים “אף אחד לא מרוצה”. אבל שותפות כלכלית טובה היא יצירת שיטה שמכבדת את שניכם. לדוגמה:

תקציב חודשי מוגדר מראש, עם מקום ל"שיגעונות" קטנים של כל אחד.

סכום כסף קבוע שהוא "תחום אישי" – כל אחד עושה איתו מה שהוא רוצה.

החלטה ביחד על קווים אדומים, ולא “שלי או שלך”.

💬 4. תהליך, לא פתרון חד-פעמי

מתח שנמשך שנים לא ייפתר בפגישה אחת. אולי תצטרכו ללכת לדבר על זה אצל יועץ זוגי או יועץ כלכלי-זוגי – לא כי אתם “במשבר”, אלא כי אתם מבינים שזה מקום חשוב ודורש כלים.

💡 בשורה התחתונה:

זוגיות טובה לא בנויה על הסכמה, אלא על הבנה.

הפער ביניכם הוא לא הבעיה – אלא הדרך בה אתם ניגשים אליו.

אם תצליחו ללמוד לדבר עליו בצורה בוגרת, פתוחה, בלי תנאים מוקדמים – דווקא משם יכולה לצמוח אינטימיות מאוד חזקה.

רוצה שאעזור לך לנסח מייל/שיחה שהיא אולי התחלה טובה לגישור על הפער הזה?

כל אחד מתפשר קצת.

לא רוצה להיכנס למינוס וקשה לכם? להוסיף עבודה.

אין אופציה כרגעמוזה ממש מדכא אותה? להתפשר טיפה.

דברים שהם לא חיים ומוות לא שווים את המחלוקת בזוגיות,

יש מספיק קשיים אחרים בלי עין הרע.

אני אהיה מאוד במתח כשנהיה במינוס, מתח נפשי הוא גם קצת חיים ומוות

אין מה להתפשר

במיוחד אם זה משהו קצוב קצר וזמני. אני לא אומרת לפתוח את הסכר ולבזבז בלי הכרה.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתניה הזו (ספויילר,עברתי את אותו הדבר בדיוק)

אם זה משהו שאין סיכוי שאת משנה ואתה מחליט שזה ערך ייהרג ואל יעבור- חלה עלייך האחריות לספק לאשתך את מה שהיא רוצה, ולפרנס אותה - יותר ממה שאתה עושה עכשיו (אין לי מושג מה אתה עושה)

יש הבדל מהותי בעניין ההנאה מבזבוזים בין גברים ונשים.

יש מקום להרחיב על זה אבל זה לא סתם. ז"א יכול להיות שאצל זוג אחר זה יהיה ההפך אבל דווקא גבר קל יותר "לשכנע להצטמטם" בחשיבה שכלית וישרה.

שוב, חסרים הרבה פרטים, האם שניכם עובדים? לומדים? סטודנטים, אברכים? מה ההוצאות הקבועות, מה אפשר להןריד? האם יש לצמצם במשהו אחר כדי לאפשר גמישות בתחומים שהיא רוצה?

בקיצור זה ממש תלוי בהרבב דברים אבל שורה תחתונה, מינוס בבנק, במיוחד אם הוא רטן וזמני לא אמור לגרים לאדם מתח נפשי כזה גדול, בד"כ. ברור שיש חריגויות אבל שוב זה הכל תיאוריה בלי לשחות בפרטים.

ה'איסור' לקנות גבינה או שמלה או אייס קפה זה מתח נפשי? (ספויילר: להרבה נשים זה מתח נפשי חזק מאוד)

מתח נפשי הוא גם קצת חיים ומוות, לא משהו שאפשר להתפשר עליו.

כדאי להתחיל מלדבר על הרגשות, מה זה גורם לי להרגיש, ולא לצאת מנקודת הנחה שהאמת בכיס שלי, אלא שנינו צודקים, חשוב שכל אחד יהיה מודע לרגשות של השני, ואולי נצליח למצוא פתרון מעשי כך שהרגשות של שנינו יקבלו את הצרכים שלהם.

כדאי שיהיה לכם כרית ביטחון של 3-6 הוצאות חודשיות.

האופציה לאכול לחם עם שוקולד שבוע לא נשמעת סבירה וגם לא בריאה למרות שאני פעם חשבתי אותו דבר עם מרק עדשים אבל זה היה ממש בתחילת הנישואין 

אבל אתה פשוט לא חושב נכון, היא לא תאכל לחם עם שוקולד שבוע אז תעשה את זה כמו ילדים גדולים.

נשאר לכם כסף מהחתונה? שימו 3-6 חודשי הוצאות ממנו בכרית ביטחון, קרן כספית או אגח או מקמ כדי לא להכנס למינוס אף פעם.

היו פערים גדולים בהתנהלות כלכלית

אני לקחתי את זה צעד קדימה ודאגתי לעבוד בעבודה מכניסה כדי שיהיה מספיק לכל הצרכים

גם אם בעלי חושב שאני קונה דברים מיותרים, זה בסדר מבחינתו, בגלל שההכנסה שלי גם ככה גבוהה.

אני חושבת שרוב הפערים הזוגיים בנושא כלכלי נובע ממחסור

כדאי לשפר את ההכנסה וככה לפתור את הבעיות מראש

מבינים שזה אחד החלקים המרכזיים בניהול זוגיות וחיי משפחה תקינים

ושמים את זה בעדיפות גבוהה

זה מתאפשר יותר

ככה כששניכם תעברו את הליווי יחד- זה יהיה משהו זוגי.

לא ממקום ביקורתי אחד כלפי השני(ה), אלא כדי להיטיב את המצב ולהסתכל עליו בראיה של ניהול משק בית משותף

אבל כל אחד מאיתנו הגיע מרקע והסתכלות כל כך שונה על כסף שכל המחשבה על לדבר עליו באופן מסודר עושה מתח

מלדבר באמת

ממליצה כנל על ייעוץ

ויש לי גם הרבה מה לכתוב, אבל זה יחכה לפעם אחרת כשיהיה לי זמן.

לק"י

היא אשתך, לא הילדה שלך.

אתם צריכים להחליט ביחד על הגבולות.

מצטרפת להמלצה ללכת לפעמונים/ מקימי (ההיסטריה שלך ממינוס קטן וזמני נשמעת קצת מוגזמת).

אין כזה דבר לחיות במינוס, זה לחיות ממה שאין..

זה גם בעייתי בעיניי, גם מוביל לעוני (וגם אסור תורנית, ואכמ"ל)

לק"י

אם יש תמיד מינוס, אז בהחלט צריך לבדוק מה כדאי לעשות.

(וחבל שהתייחסת רק לחלק ממה שכתבתי)

כי הריבית שלה טובה משל המינוס.

אבל בלי שום קשר לא רצוי להגיע למצב של מינוס. כי אז זה אומר שיש יותר הוצאות מהכנסות

לא יקרוס העולם. אבל רצוי להמעיט במינוס כמה שאפשר.

תמיד דואגת שיהיה מספיק כסף מראש בעו"ש.
זה מרגיע אותי, למרות שאולי כדאי היה להשקיע אותו במשהו. אבל רוגע שווה הרבה מבחינתי.
ולאכול לחם עם שוקולד - גם בעלי לא היה מוכן
אבל במשך כל השנים לא היה לנו רכב וגם לא עוד כל מיני הוצאות מיותרות. בעלי היה אברך ואני פרנסתי.

הדרך העיקרית שלא יהיה מינוס מבחינתי - היא פשוט שמעולם לא היתה לנו מסגרת של מינוס. המסגרת שלנו היא 0. אז תמיד יש מספיק סכום בעו"ש שהוא ה"0" שלנו.

ומזה תגזור את הצעדים שלך...

הרבה גברים או נשים אלופים בלשים קווים אדומים,

אבל בסוף הנוקשות חוזרת אליהם בחזרה, כשהאישה/האיש כבר לא רוצים לשמוע על שלום בית.

אתם לא שם, אני מבינה את זה.

אבל המחשבה כמה כסף זה יעלה לי כגרוש,

אמורה לרכך את הקו האדום.

אל תחכה שיגיע הפיצוץ כדי לרכך. רכך אותו עכשיו.

כשהיינו בשיא הקושי הכלכלי שלנו, בעלי נתן לי אשראי פתוח. מעולם לא אמר לי כמה לקנות. מעולם לא הגביל. רק איחל לי שאהנה ושאשמח, ואפילו ההפך- דירבן אותי שלא לקנות ביד 2. לפנק את עצמי ממש.

באותה תקופה הוא שילם מזונות מלאים ומחציות שקרעו לנו את הצורה. בקושי הרווחנו יחד את סכום המזונות,שתבין.

ועדיין הוא ידע שהשמחה של אשתו זה קריטי. חיוני. הכרחי לבית.

עכשיו, הוא אולי המראה ההפוכה ללחץ שלך.

ואולי אתה חושב שזה עניין של אופי, או עניין של איך הוא גדל.

אבל טם אתה בן אדם כלכלי, של חישובי יתרות ורווח מול הפסד ומינוס,

חשוב כמה זה לא כלכלי לאורך טווח הגישה שלך.

כי יופי שקבעת קו אדום,

מה עכשיו? תסתכל לה בפירוט אשראי?

אם קנתה משהו, תגיד לה להחזיר לחנות?

לא... לא בריא בכלל.

קו אדום זה נחמד כהורים לילדים קטנים.

אפילו טינייג'רים מפרים קווים אדומים, כחלק מהעניין שאנחנו בני אדם חופשיים.

מציעה לך לסגת מקווים אדומים למיניהם.

ולהתחיל לדבר.

ולהגיד לה כמה חשוב לך לשמח אותה.

ואתה רוצה לפנק אותה.

ואתה רוצה שהיא לא תרגיש מחסור...

תאמין לי שעם המילים האלו יהיה לה הרבה יותר קל לראות ולהבין גם את הצד שלך.

וככה לכל אחד יהיה ברור כמה מוציאים על כל דבר (קניות בסופר, בילויים, קניות בגדים וכאלה)

אבל חשיבה משותפת ולא מישהו שמכתיב לשני

לפעמים, במצבים כאלו, הקושי הרגשי האמיתי מאחורי הויכוחים, הוא שהגבר מרגיש שכל העול הכלכלי הוא עליו.

והאישה מצידה, רוצה ליהנות ו"מה אכפת לה אם יהיה מינוס, שבעלה ישבור את הראש"...

יכול להיות שהפיתרון הוא אולי להציע לאישה לקחת על עצמה את העול לסגור את המינוס ובכלל לדאוג שתמיד יהיה מה שצריך, ואז שתרשה לעצמה גם להגיע למינוס וכו'.

במילים אחרות, מי שמוכן להיכנס למינוס, שיקח על עצמו גם לדאוג לסגור אותו.

אבל ככה זה אמור להיות. אני מאמין בזה שהאחריות על הגבר. 

זו תפיסת התורה, וככה זה. אשתי עובדת ומשתתפת בעול הכלכלי אבל בסוף הדאגה לכך שיהיה לנו כסף לשלם שכר דירה ולא נגור ברחוב היא שלי...

גבר צריך להרגיש שכל העול הכלכלי עליו כי זו המציאות ההלכתית בנישואין

ברור שבתפיסה ההלכתית המקורית הגבר אחראי על הפרנסה, אבל כמובן גם מנהל את תקציב הבית (טענה ש"האישה לא ילדה קטנה", ולכן מותר לה להחליט להיכנס למינוס בניגוד לדעתו אינה תקפה).

והאישה אחראית על הבית והילדים (כשכמובן בעידן של פעם, לא נמצאים במוסדות אלא האימא מטפלת בהם 24/7).

אבל במציאות של היום הכול השתנה ל-2 הצדדים, ואם נטען פה בשרשור כאמור שה"אישה לא ילדה קטנה ולכן מותר לה לרדת למינוס בניגוד לדעתו", שתתכבד ותיקח על עצמה את האחריות.

כל עוד האחריות היא עליו, טבעי ולגיטימי שהוא גם יקבע את הכללים לניהול התקציב (כמובן תוך התחשבות באשתו).

בתור המפרנסת העיקרית.. 

סתם מעניין.

אלא אם זה מתאים לשני בני הזוג...

אם מתאים לגבר להיות אחראי ולאישה לא להיות מעורבת - מצויין. 

אם מתאים לשני בני הזוג להתנהל ביחד - טוב מאוד.

ואם מתאים שדווקא האישה תקח את האחריות הזו, והגבר יעזור - גם זה בסדר.

סליחה שאני נשמעת פמיניסטית - אני לא. אבל אצלנו פשוט מאוד מתאים לי להיות אחראית על התחום הכלכלי ושלא מתערבים לי, ולבעלי לא להיות יותר מדי מעורב בזה כל עוד הוא יודע שדברים עובדים כמו שצריך. זה win win. דווקא בנושאים אחרים ששנינו רוצים להיות מעורבים בהם (כמו חינוך הילדים) יש יותר חיכוכים.

ולכן לכתוב שזה לא יהודי שאשה גם תהיה אחראית על הצד הכלכלי, במציאות של ימינו, נשמע לי יומרני מאוד.
כמו שנשמע לי יומרני שהגבר יגיד תמיד את המילה האחרונה בנושא חינוך הילדים. או שהאישה תגיד את המילה האחרונה בנושא תזונה.
יש כאן זוג. וכל אחד מוצא את האיזונים שלו לפי מה שמתאים לאופי האישי ולאופי הזוגי.
אני מגהצת, בעלי מכין ארוחת ערב, אני מבשלת, הוא שוטף לשבת, ויש דברים שגם שנינו עושים יחד (כמו שטיפת כלים) כל אחד לפי כוחו וכשרונותיו. יותר קל כשיש דברים מוגדרים, אבל הם פשוט נהיו עם השנים לפי מה שמתאים לנו, וכמובן גם דינמי כשיש עומסים כאלה ואחרים.

כשיש זוג ששניהם עובדים - הדברים הרבה יותר דינמיים מפעם. 

רק שאני מוכן לתת מקום גם לגישה ה"מסורתית", ובלבד שתהיה קוהרנטית (דהיינו - אם מטילים על הגבר לדאוג לכסף, אז ברור שיש לו גם את הסמכות לשימוש בתקציב).

אם היא מתאימה לבני הזוג.

לכתוב (כמו שלא אתה כתבת) זה "לא יהודי" - על זה התרעמתי.

כל דבר שגורם לבני הזוג לחיות בטוב ובנחת אחד עם השני - הוא יהודי בעיני.

כל דבר שגורם לפירוד, כי לא מתאים לאופי ולהתנהלות - פחות יהודי בעיני.

וואו, אני נשמעת ממש רפורמית, אבל אי אפשר להתעלם מהשינויים שהחברה עוברת בכל העניין של פרנסה, ושל השכלה של נשים.

ועדיין, ברור, לתת לגבר את הכבוד שלו, וגם לאישה את הכבוד שלה. אבל להגיד "לא יהודי" על גבר שלא הוא האחראי על הכספים...נו, שוין.

נעלבתי בשביל בעלי  

אני לא כותבת כדי שיסכימו איתי בהכרח. זו דעתי

הלכתית, גם על בעלך האברך חלה החובה לפרנס אותך, הלא כן?

הדיון עוסק בעניין של האם הגבר חושש שעול הפרנסה עליו ולכןיעביר אחריות לאשתו על הפרנסה

לא על מקרה שבו האישה החליטה להתנדב לתפקיד מעצמה

אלא באמירה שאם היא מתעקשת ש"לא נורא" להיכנס למינוס ושזה "לא זוגי" שהוא קובע קווים אדומים בנושא, שתיקח *את זה* על עצמה.

אז איך זה פתאום נהיה לא קשור?

ומי אמר שהמינוס שייך רק לה? או שהקו האדום נכון?

זה הנחות שלך ממה שכתב הפותח אבל לא מדובר בעובדות

כל עוד אנחנו לא באמת יודעים במה מדובר שגורם לה לרצות מינוס (ושונה מאוד רצון בחופשה לעומת אוכל למשל), בעיניי הדיון כן עוסק בהעברת אחריות הפרנסה לאישה. ולא בזה שהיא החליטה שיש קו אדום צודק שהיא רוצה לחרוג ממנו

אם היו לנו דיוקים אחרים, אולי הייתי טועה. אבל לא קראתי כאלה.

לכאורה להכניס אותו, והתייחסתי לזה בלבד.

כמו שאחריות הפרנסה היא על הבעל.

יש בחינה הלכתית ויש התנהלות זוגית. ואם לתוך ההתנהלות הזוגית מכניסים כל הזמן - ההלכה אומרת שאתה צריך להיות אחראי - אז גם ההלכה אומרת שאסור להיות במינוס...

לא כך פותרים פערים בהתנהלות הכלכלית.

באופן כללי - מה שזכור לי מאבא שלי הוא  - לכל אחד יש קו אדום, אך כשהקו האדום הוא מתחת ל0 - אתה מפסיד כסף על הריבית. וככלל - זו לא התנהלות כלכלית נכונה ולא נבונה. אם קרה חד פעמית ויוצאים מזה באותו חודש - מילא, אבל על עצם המסגרת משלמים כסף. ולמה זה טוב? 

אבל מי שרגיל להיות במינוס, ומי שהיה חי עם זה שיש מינוס קבוע בבנק והוא "משלם" על זה "מעט"- קשה להסביר לו את ההגיון הזה.

הרב אריאל: מינוס בבנק, זה אסור

https://www.yeshiva.org.il/ask/725

מכון כת"ר - שו"ת - איסור ריבית במינוס בבנק

האם מותר שיהיה לאדם מינוס בבנק | דין | שאל את הרב

המינוס בחשבון הבנק בראי ההלכה - כתר תורה

וגבר צריך גם לעזור בבית. לא הבנתי מה הקשר. זה לא לעזור אפילו, זה להיות נוכח ושותף. 

בעיניי זה לא יהודי שגבר יטיל על אשתו את עול הבית כי הוא חשש מזה בעצמו למרות שזו חובתו

ומנגד, לא שייך שאישה תחליט על דעת עצמה להיכנס למינוס כשהגבר היסטרי מהרעיון 

והכל תלוי באיזה צרכים מדובר

אם זה הלחם והמים, אז ההתיחסות היא שונה מאשר בגדים ומגדנות 

1. זה היה הטיעון שלי, שמי שאחראי על הכסף, לגיטימי שיהיה זה שגם קובע בגדול את הכללים (עם האחריות באה הסמכות, כמו שאי אפשר להגיד לביבי "אתה הראש, אתה אשם", כשכולנו יודעים שניטלו ממנו הרבה מהסמכויות), אם את מסכימה איתי אז מצוין.

2. להיות שותף ולעזור בבית זה ממש חשוב, רק שאם הולכים על התפיסות ה"יהודיות" המקוריות, האישה אחראית על הטיפול השוטף בבית ובילדים, והאיש אחראי בגדול על ענייני הפרנסה, קו חינוכי כללי וכיו"ב.

המציאות היום השתנתה, וכפי שאמרת היום מתאים יותר שהגבר יהיה נוכח ושותף בעינייני הבית והטיפול השוטף בילדים, במקביל, אותו שינוי התרחש גם ביחס לכסף, שהיום שנשים יותר מעורבות בעולם, ופחות מתאים המודל כאילו כל ענייני הכספים שייכים לבעל .
(כולל הסמכות להחליט מה לעשות איתן, עד לפני כמה עשרות שנים היו מדינות מערביות בהן נאסר על נשים לקחת הלוואה מהבנק ללא אישור הבעל).
לכן מתאימה יותר שותפות כולל בעול הפרנסה.

לעומת פעם - שממש לא

נראה לי זה מאוזן, ביחד עם העובדה שהבעל שותף

מפה ועד ל-לצפות שהאישה תיקח אחריות על המינוס כאילו היא האחראית להוצאות החורגות ולא מדובר בהוצאות של הבית המשותף או שהבעל יתחמק מאחריותו כי הוא לא עומד בלחץ - יש מרחק גדול בעיניי

בשל אחריותו.

 חושב שזה לגיטימי, כל עוד זאת אחריותו כאמור.

למינוס

ברגע שמסתכלים על זה כשחור או לבן, זה בעייתי

כל עוד לא רעבים ללחם, ואם חשובה לה הרמה הכלכלית, יכולה להתגייס לעבוד עוד/בעבודה מכניסה יותר ככל שזה אפשרי.

(קצת יותר מורכב מזה  אם יש חסכונות וכו', ובכל זאת)

קצת מוגזם, לא? היתר עיסקה לא תקף?

כלומר כשאני לווה ממך כסף כדי להשקיע בעסק. גררו את זה עוד קצת הצידה על דירות כי מניחים שמחירי הדירות תמיד יעלו ואפשר לממש את הנכס (כלומר את "העסק" שבו אתה משכיר לעצמך דירה).

נגיד לקנות אוטו כדי ליסוע לעבודה, זה אפשר להגיד שהיתר עסקה תופס.

היתר עסקה לא תקף על הלוואות צרכניות.

(יש חריגים לזה, אבל באופן כללי זה הכלל).

אם כל פעם שנותן הלוואה זאת ממש הכשלה באיסור, והתשובה הייתה שיש היתרים כלשהן ולכן זאת לא ממש הכשלה.

בפועל, ידוע לי שכמעט כל הציבור הדתי/חרדי לא מקפיד על כך, כולל אנשים הנוטים להחמיר בהרבה דברים, מעניין למה.

אולי אפשר לטעון שכל מה שקשור לרמת חיים סבירה וסיפוק הצרכים הגופניים והנפשיים, עוזר בדרך עקיפה לעבוד/חוסך הוצאות בהמשך וכיו"ב?

עריכה: עכשיו מצאתי את התשובה שאותו רב כתב לי בתשובה לשאלה על הלוואות לכל מטרה:

בנוגע לשאלה של רבית, דנו רבים בנושא, ואין לי הרבה להוסיף על הדיונים. מה שכן אומר הוא שאמנם ראוי להשתדל שלא להיכנס אליו, אך מי שחי ב"מינוס" יש לו בהחלט על מה לסמוך. ראשית כל, כיון שמדובר בבנק - חברה בע"מ ולא אישיות פרטית - יש אומרים שדיני רבית אינם חלים. בנוסף לכך, יש צדדים שהיתר עסקה מועיל גם להלוואה מהסוג הזה, בפרט אם הלווה הוא בעל דירה, אך אפילו אם אינו בעל דירה יש צדדים להקל.

מי שחושש לדבר, ונזהר שלא לקחת הלוואות או להיכנס למינוס - אשריו. אבל מי שכן, אין לבוא עליו בטענות ולהעיר לו על כך.

'גבר אחראי על הפרנסה'

'גבר עוזר בבית'

כשהשיח כזה

לא פלא שיש בעיות

בני זוג הם שותפים

כלכלית

ניהול הבית והילדים

יש לא מעט נשים שיכולות לפרנס/ לנהל את כלכלת הבית הרבה יותר טוב מהגבר

כנ"ל בניהול הבית

אין תפיסה הלכתית שאוסרת על אישה לנהל כלכלית ועל גבר לנהל את הבית

אני גם חושב שהמציאות כיום השתנתה, הבעיה היא שלפעמים השינוי קורה רק לצד אחד (דהיינו - האישה יכולה להוציא כהבנתה, אבל הגבר "חייב" להיות זה שדואג לכסות את החובות והשכר דירה), כל מה שאמרתי שכל עוד זה המצב, הגבר יכול להציע לאישה שהוא ישחרר, אבל במקביל יבקש ממנה לקחת על עצמה את הדאגה למינוס.

יש?

מי אמר שלא?

הדיון לא עסק בזה אבל

כי בהנחה שלך (גבר או אישה? אתייחס כגבר) ישר פסקת שהאישה רוצה מותרות והגבר רוצה צרכים בסיסיים.

מי אמר?

אולי האישה רוצה מזרון חדש כי שלה שבור. זה גם מותרות?

או שהיא רוצה לקנות מטרנה כי אין לה כוח להניק ככ הרבה. זה גם מותרות?

וגם מה זה הדבר הזה שמי שאחראי למינוס שידאג לסגור אותו ושהאישה תדאג שיהיה מה שצריך?

אז גם האישה תגיד- בבקשה הבאת תינוק? הנה,תדאג להאכיל אותו. למה דווקא אני?

ככה אפשר לערער הכל, עם הגישה הזאת.

באופן כללי, פותח השרשור אמר שמבחינתו לרדת למינוס זה קו אדום (בין אם זה לצרכיו ובין אם זה לצורכי האישה).

בסך הכול הצעתי לו שאם האישה מתעקשת על כך וטוענת שהוא לא מתנהג בצורה זוגית מספיק, אז שהיא תיקח על עצמה גם לדאוג לסגירת המינוס שיווצר.

לא דיברתי על מי שאחראי להוצאות עצמן.

שתוסיף עוד עבודה?

הוא יכול לעשות את זה,

אבל שלא יתפלא אם הוא ידחה אותה.

כי גבר שלא דואג לאשתו אלא יותר לבנק שלו, אז שלא יצפה שאשתו תחשוק בו.

וחוץ מזה שגם היא יכולה באותה מידה לתת לו את התינוק אחרי הלידה ולהגיד לו קח. אחריות שלך. רצית עוד ילד נכון?

מעניין מה יישאר מנישואין כאלו....

כן מציין, שפגשתי יןתר מדי מקרים בהן הויכוחים ה"כלכליים", ישבו על זה שהגבר מרגיש שלאישה לא אכפת שייכנסו למינוס, כי ממילא "זה העול של הגבר", אבל משום מה ההחלטה איך לנהל את התקציב "אינה העול של הגבר"...

הצעתי לו לבדוק אם זה ככה גם אצלו.

זה הכול.

שזה בעיניי ממש דרך חתחתים שיכולה להביא המון משברים.

ולו יצוייר שהגבר מרוויח 4000 בחודש? אז היא צריכה להוסיף על עצמה עוד עבודה כי היא רוצה מטרנה?

מעניין שאחרי הלידה לא אכפת לגברים לתת לאישה לטפל רוב שעות היום בתינוק, כשהם במשרד עם מזגן...

הם לוקחים בחשבון שזאת אחריותה, לא?

למה בעצם לא אכפת להם מזה שהעול כולו נופל עליה?

האם זה לא אומר שגם הם חושבים שעול הילדים הוא על האישה...?

אז בדיוק כמו המחשבה הזאת, כך גם האישה סוברת שהעול הכלכלי על בעלה 

ומימוש אחריותו שכל כך חשןבה לחלק מהמגיבים כאן.

לגבי אחרי הלידה - החברה העניקה לנשים חופשת לידה.

אחרי חופשת הלידה, יש הרבה בתים בהן הגבר מטפל בתינוק כמעט כמו האישה, או אפילו יותר מהאישה.

במקרים בהן האישה המטפלת העיקרית בתינוק, חושב שאם לדוגמה האבא יתעקש לא לדאוג לשמור על בריאות התינוק, בידיעה שאם יחלה האישה תספןג את עיקר הנזק.

רובנו נצפה שיכבד את עמדת האישה, בהיותה זו שסופגת את התוצאות. 

אני לא רוצה להתאמץ כדי לפרנס יותר.

נחיה מ-4000 ואם נגיע למינוס אז בבקשה- תוסיפי עבודה.

אחרי חופשת לידה גברים שמטפלים בתינוק יותר מהאישה? זניח ביותר ומאוד לא רווח ולא מצוי.

הדוגמה שהבאתי עם התינוק זה להראות לך

שהחיים משתנים כל הזמן. והאישה סופגת הריונות ולידות בעוד הבעל לא, נכון?

אז כמו שהאישה נדרשת לעשות חושבים מחדש עם כל תינוק שנולד, לחלק את עצמה בין הילדים לתינוק ולבעל, הבית והעבודה

ככה גם הבעל צריך לעשות חושבים מחדש אם אשתו אומרת שהכסף לא מספיק לה.

רק גבר מאוד לא חכם יגיד לאשתו שאם היא צריכה עוד דברים אז שתוסיף לעצמה עוד עבודה.

זה מראה על ניתוק גברי קלאסי.

על זה שגבר חושב שטיפול בילדים ובבית זה על הדרך כזה... ועוד מדמיין שהיא תעשה את כל זה + 2 עבודות.

אגב, אני עובדת בשלוש עבודות ועם הבית והילדים, אבל זה כי בעלי מפרגן לי בלי סוף.

מאוד מאוד לא חכם ולא גברי ללכת בדרך שהצעת.

גבר חכם שרוצה אישה שמחה, רוצה בית שמח, רוצה יחסי אישות שמחים

כל הזמן שידאג למצב הרוח של אשתו.

זה הבסיס של כל הבית.

פגעת באשתך?

אחזת בחבל חזק מדיי?

הראית לה שאתה גבר?

זה יסתובב לרעתך בסוף.

אשתך אולי תיקח עוד עבודה כי תראה שהבעל העקשן שלה לא מוכן לזוז בשבילה במילימטר,

ואחרי העבודה תהיה כל כך מותשת שלא יהיה לה לא פנאי ולא חשק ולא רצון ליחסים.

אז הנה- סובבת את החרב פיפיות מצד אחד- הכאבת לעצמך בצד השני.

תמיד תזכור שלכל דבר יש מחיר.

ושמחיר בכסף הוא המחיר הפחות כואב מבין המחירים שמשלם הבית.

בסוף זה הולך על יועצים ומטפלים,

ואם לא אז על עורכי דין למיניהם.

גבר חכם לוקח ברצינות תהומית את השמחה של אשתו, ומתייחס לזה כדבר יקר וחשוב מאין כמותו.

זה גבר שירוויח כל חייו.

גבר לא חכם נוהג אחרת ומכניע את אשתו וחוסם אותה.

תדרוש מהגבר דברים לא מציאותיים, שהיא בעצמה לא הייתה עןשה אם העול והאחריות היו בידיה.

זה בעיקר מה שהתכוונתי לומר.

נ.ב., לגבי הניתוק הגברי לדברייך - להגיד ש"לא נןרא להיכנס למינןס", זה ניתוק נשי קלאסי, אז אנחנו "פיתים"...

נ.ב. 2 אני עןבד במשרה מלאה ןמגדל ילדים במשמורת משותפת, אז קשה לומר שאני לא יןדע מה זה טיפול בבית...

אישה ניהלה בעבר חשבון בנק אז היא יכולה לא להתרגש ממינוס, כי היא באמת מבינה מה ההשלכות של זה.

מה שאין כן לגבי גבר שמעולם לא יוכל להתנסות בהריון ולידה, ולצערנו רבים חושבים שזה "על הדרך."

בתקופה של לידות...

אבל לא משנה, בגדול אנחנו מסכימים.

כמו שאמרה ה@המקורית כולם צודקים 🙂

וכמה זה ישים בחיים שלהם

גם אם הכוונה טובה, לא תמיד מעבירים את זה נכון 

יש נשים שלא מוטרדות מהנושא הכספי (ולוקחות כמובן מאליו שזה "תפקיד הבעל").

ומתקשות להעריך ולהבין את משמעות הדאגה לכסף מצידו, וששם הוא מממש בין היתר את אהבתו ודאגתו לאישה ולמשפחה.

והרבה פעמים שני בני הזוג צודקים. 

לק"י

אם זה נובע מקניית המוני מותרות בלי חשבון או כי ההכנסות קטנות מידי או לא יודעת מה.

ואם האשה "מכניסה" למינוס כי היא אחראית על הקניות בסופר, אז גם מגיע לה עונש לעבוד קשה יותר?...

אני עדיין רווק

אך כשקראתי מה שכתבת קפץ לי סיפור שקראתי בזמנו

על הארי הקדוש זי"ע ואשתו, הוא לא היה משקיע בעצמו מבחינת לבוש

דהיינו לא רק שלא פזרן גדול אלא אם לא מוכרח לא קונה

ואילו לאשתו היה דואג תמיד שיהיו לה בגדים נאים בכל מצב.

לא יודע אם זה עוזר במשהו אך זה מה שקפץ בשנייה הראשונה

לא אומר בציניות. רק שבפועל במצבנו הכלכלי זה מורכב, ויש שיקולים רבים

1.הכי חשוב! לערוך יחד טבלה של הכנסות מול הוצאות

להחליט יחד מה הולך על מה.

הכל זה עניין של סדרי עדיפויות.

כמובן נסו להסכים שסך ההכנסות זה סך ההוצאות (עזוב כרגע חסכונות)

2. אתה לא יכול להגביל אותה. אתה לא אבא שלה. אתה יכול לייעץ ולהביע את דעתך. אבל פיזית לא להגביל.

3. צמצם הוצאות אצלך ואל תגע בהוצאות שלה. לך קל לאכול חודש שלם לחם יבש בשביל המטרה של לא להכנס למינוס. לה לא. קבל את זה בדבר שלא ניתן לשינוי.

4. היא כבר קנתה משהו שהוא יקר מדי לטעמך? תנשך את השפתיים ותפרגן לה. הכסף כבר יצא. לפחות שהיא תהנה ממנו.

5. ואכן החיים דינמיים. רצוי לחסוך שקל לבן ליום שחור. אבל עדיף לא להביא את היום השחור הזה בשתי ידיים.

גם מבחינתך. שתכנס למינוס זה יום שחור

ומבחינתה ריבים איתך על כסף זה יום שחור.

אז תגיעו לעמק השווה. כדי שיהיה יום טוב.

האם אתה באמת זה שאחראי על הכסף והיא לא יודעת לגמרי מה קורה? (אני לא ממליצה, אבל אם זה המצב אז יש לי רעיון)

אצל חמי וחמותי גם היה מצב דומה למה שאתה מתאר.

מה שחמי היקר עשה - היתה לו תמיד תוכנית חסכון קטנה בצד, שאשתו לא ידעה ממנה.

היא תמיד היתה רוצה לקנות מעל הפופיק, רהיטים באיכות טובה, לשפץ מטבח, בגדים באיכות, אוכל. היה להם הרבה פחות כסף מלהורים שלי, אבל איכות החיים היומיומית היתה הרבה יותר גבוהה (אני ממש אוהבת את חמותי, אבל זה היה המצב, וזה האופי. היום כשהוא נפטר וה"עול" עליה - היא הרבה הרבה יותר מחושבת, ומברכת אותו שהוא דאג לה כל השנים.)

ואז חמי הראה לה את המצב בבנק, ושהם במינוס, אז צריך להצטמצם או לחשוב על איך מתפרנסים יותר. 

אבל בצד הוא תמיד ידע שיש לו איזשהו סכום לעת צרה - וזה הרגיע אותו.

נכון שהם שלמו על הריבית של המינוס, וגם זה סכום שיכול "לעצבן". אבל היה שווה את שלום הבית (שלא היה תמיד קל) ומצד שני הרגיע אותו שאם באמת יצטרך "לכסות" את המינוס יהיה לו ממה.

(ואם הבעיה שלך היא שאין לך אפילו סכום כזה של כמה אלפים לשים לך בצד, ותוכיח לי את זה - אשמח לעזור בעניין, לא עשירים, אבל מעשר כספים לשלום בית הוא דבר חשוב)

בעלה הוא הפזרן, היא המחושבת. והוא זה שעושה את הקניות.

כיום המצב הכלכלי שלהם הרבה יותר טוב, הם לא ממש חוסכים אבל לא במינוס.

אבל כשהילדים היו קטנים, היו להם תקופות לא קלות. הוא ניסה לפתור את זה כשקנה רק במזומן, אבל לא היה לו קל. באופיו הוא קונה בשפע ובלי חשבון.

אני זוכרת שהיא אמרה לי שהיא חוסכת קצת כסף בצד שהוא לא יודע ממנו.

לא יודעת איך עשה את זה, כי הוא היה אחראי על הכסף, אבל עשתה. וכשהיה צריך השתמשה בכסף לדברים שהיו חשובים לה.

וגם היום היא אומרת לי - ברור שאנחנו יכולים לחסוך יותר ולעזור לילדים. אבל זה בעלי, יש לו יתרונות ויש לו חסרונות. הילדים שלהם (הנשואים) מאוד אוהבים לבוא לבית כי ההורים מפנקים באוכל ובמתנות בצורה שחבל על הזמן, המיטות מפנקות, החופשות. אבל לעזור להם בלקנות דירה - זה לא משהו שהם עושים. ואי אפשר לשנות את האופי... ואחותי התרגלה...

ממש מרגשת ומקסימה

חמיך רצה לשמור על השלום בית ולכן פעל ככה, אבל להיות במינוס, כלכלית זה לא שווה בגלל ריביות מאוד גבוהות.

משפחה צריכה שיהיה לה קרן חרום, סכום כסף שהיא תקבע (מומלץ לפחות שווה ערך של 3 חודשים של הכנסה) ואם יש הוצאה פתאומית יודעים שיש מאיפה לשלם.

ושוב, כל הכבוד לך

ושוב, לכל אחד הקו האדום שלו.

אני חושבת שגם לאישה של הגבר שהתחיל את השרשור יהיה קו אדום - וזו המסגרת של הבנק...

לכן צריך שמראש המסגרת לא תהיה גדולה, ושיהיה בצד חיסכון למקרים ממש קשים שצריך גם לכסות את הקו הזה או לצרכים פתאומיים.

נכון, זה קצת "לעבוד" על האישה או על הבעל. אבל לפעמים זה שווה את שלום הבית.

לא מדברת מניסיון בתחום הזה. אבל יש תחומים אחרים שאני לא מערבת את בעלי עד הסוף, כי אני יודעת שזה יביא לחיכוכים שאין מה לעשות מולם. 

לא הרבה דברים, אבל יש דברים לא פתירים ששונים במבט שלנו על החיים ושונים בהתנהלות שלנו. ולפעמים אני גם אומרת לו שיש דברים שעדיף שהוא לא ידע...

לא כל דבר שווה את הויכוח. במיוחד אם זה ויכוח תמידי.

בלי שהן יודעות.

לא?

יכול להיות. אני רואה שחמותי במבט לאחור מאוד מעריכה את בעלה.

אפילו שביום יום, לא תמיד היה לה קל והם לא תמיד שידרו באותו הראש.

מצד שני - הוא כן פינק אותה וקנה לה כשהיה אפשר. אני לא חושבת שהוא התקמצן עליה. רק היה הרבה יותר מחושב ממנה, ולכן חסך בצד בלי שהיא תדע.

רק לקראת סוף חייו כשהתחיל להרגיש לא טוב, התחיל קצת לערב אותה.

האם זה אפשרי כיום? מאוד תלוי. בעלי לא יכול לעבוד עלי. אבל לו - באמת אין מושג מה קורה בחשבונות ובחסכונות שלנו. אם היה לי צורך - יכלתי בקלות שהוא לא ידע מה קורה.

(מדי פעם הוא שואל אותי מה המצב.. ואני יכולה להגיד מה שאני רוצה משתדלת לומר אמת תמיד, כי אין לי צורך אחר, אבל אם היה צורך לשלום בית - השיקולים יכולים להיות שונים. והעיקר שנעשה למען מטרה טובה, כדי לבנות ולא כדי להרוס.)

אני מרגיש שהיות וכיום כן מקובלת הרבה יותר שותפות בכלכלה (גם אם לפעמים נראה שיש כאלו שרוצים שותפות בזכויןת בלי החובות), שמירת כסף בצד היא עצמה סוג של פגיעה באמון.

אבל אולי את צודקת.

אם תרצה שנרך ימשיך להאיר ושהעיסה בבית תמשיך להיות עם ברכה

בבקשה תקשיב לדבר @שוקולד פרה. החכמה

כי היא מדברת מנסיון.

אם אתה רוצה כסף ושליטה בבקשה תשחרר את אשתך לדרכה

ואל תכבול אותה אליך בקווים האדומים שלך.

גדולי ישראל כיבדו את נשותיהם. תקרא על איש חסיד היה...

תתחזק במסירות ואכפתיות לאשתך ותראה שיש ברכה בבית ובכסף

אם לא מהר מאד תגלה את החיים האמיתים

חכה שיציבו לך גבולות וקווים אדומים...

בוא נראה איך יהיה לך החיים. תתגעגע למצב שיש לך עכשיו.

אז מבחינתי לא היה דחוף להמשיך.

אבל, ראיתי תגובןת קצת קיצוניות, שנשבה מהן רוח של איום, כאילו האחריות לא להיכנס למינוס היא סתם "שתלטנות" של הגבר ש"הוא יתחרט עליה".

אז כאן כדי להגיד, שגם תפיסה מצד נשים כאילו הגבר חייב לתת להן הכול, ואם יעז לדאןג למינוס הוא "יתחרט על כך", היא מסןכנת לשלום בית לא פחות מגברים מנותקים, וגם עולה לכדי אלימות כלכלית (במיוחד במקרים בהן האישה כמעט לא עןבדת, ןבכל זאת רןצה כסף מהשמים, לא יןדע מה המקרה שלך)...

או יותר נכון גליון של google sheets.

לקחנו את ההכנסות

הורדנו מהן הוצאות שמוסכם על שנינו שהן הכרחיות (שכ"ד, מיסים, חינוך, חשמל, מים, גז וכד')

הגענו להסכמה כמה אנחנו רוצים לחסוך בחודש (אם אין הסכמה אפשר לגשר/למצע)

כל שאר הכסף חולק לתקציבים מצטברים (כלומר אם הקצבתם לדוגמא 500 ש"ח בחודש לביגוד, אז אפשר חודש לא לקנות ובחודש הבא לקנות עד 1000 ש"ח)

כמובן שכדאי להסתכל על זה בתור קריאת כיוון, לגלות גמישות ולא להיות נוקשה מדי,

אם יש הוצאה חריגה בתקציב מסוים או הצטברות מיותרת בתקציב אחר, אז לאזן ביניהם.

אפשר גם בחודש אחד לחסוך פחות ובחודש אחר לחסוך יותר וכד'.

העיקר לעשות הכל בהסכמה ומתוך אווירה טובה!

אלא רק רכישה באינטרנט 

לא יודע איך אנשים רוכשים מזרון באינטרנט בלי להתנסות ולשכב עליו קודם בחנות.  

כל גוף והצרכים האישיים של הנוחות. לפעמים אפילו לשני בני הזוג במיטה יהודית נדרשים מזרונים שונים ברכות/קשיות לפי הנוחות האישית

בחברות הגדולות והמפורסמות- למשל עמינח, יש הרבה, קרוב ל 20 לדעתי, סוגי מזרונים ורק כשמתנסים בחנות חשים בהבדלים הדקים בין מזרונים.  

אחרי חודש החלפנו לסוג אחר ללא עלות.

מרוצים מאוד. מזרונים נוחים מאוד ואין רווח ביניהם

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

לא חוכמה רק להגיד.

תסביר

אני לא נתקלתי בזה

ככלל, לא מעודדים גירושין

כן מעודדים ניסיונות לפתרון

השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה

בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך

אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית

והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)

וכולם חיים בשלום ובאהבה (:

אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.

רק בגלל נאמנות?

למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?

ושהיו איתך בטוב וברע.

לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי

עם שאר הגרושים והגרושות?

זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו,  מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.

והילדים משלמים את המחיר.

וגם אנחנו.

הבדיחה על חשבוננו.

לגזור ולשמור

מעניין איך הגעת למסקנה

זה ללכת לקיצוניות.

לא להגיד כלום בקשר למה שנאמר.

לא לעזור בכלום.

לא עולה לכתוב את זה כלום.

וככה יוצאים בתדמית איכפתית./קריזיונרית.

ומבטאים לבן אדם כמה ההודעה שלו נגעה ללב

בלי להתייחס לדברים

זה סוג של תגובה להוצאת הקיטור - לך לטיפול

כלומר באמת אתה בבעיה -

אותי זה לא מעודד, אבל אם יש אנשים שמרגישים

ככה מעודדים ומעודדים - באהבה ובשמחה

ואם יש ליהודי מה לתרום לנושא

שיכתוב את דעתו.

מה הקטע עם המשלוח לייעוץ הזה

אין לך מה לכתוב -

תכתוב "נגע לליבי"

אולי "אשמח לשוחח."

יש לך -תכתוב-

אבל מה הקטע לשלוח כל דקה לייעוץ

ממילא הוא בפורום להתייעץ לא?

נניח שאתה מבין בשיפוצים, וחבר שלך מתייעץ איתך, אתה יכול לייעץ לו איזה חומרים לקנות ובאיזה כלים כדאי להשתמש, אבל אם תעריך שזו עבודה גדולה ו/או מסובכת, או שתשים לב שוואלה לבן אדם אין מושג על מה אתה מדבר, לא תציע לו להזמין איש מקצוע? 

לא מתקרב לייעוץ בחיים האמיתיים

בטח לא לטיפול

ולפעמים רק מהצד רואים כמה טיפול יכול לעזור

אם אתה באמת מתכוון למה שאתה אומר.

אתה שומע את עצמך?

למה טיפול זה קיצוני?

אדם חולה שלא מצליח להסתדר עם במחלה שלו, ללכת לרופא שיעזור להתאים לו טיפול רפואי/תרופה זה צעד קיצוני?

כלומר, "לך לטיפול" זה אומר שאתה יכול לקבל עזרה בקושי הספציפי שלך. לא צריך להילחם לבד  בלי שיש לך מושג  איך זה פועל.

אבל לפעמים אנשים אוהבים לשמוע את חכמת ההמונים...

יש בזה משהו אחר מהטיפול

לטיפול זה גם טוב

אני חושבת שזה לא סותר

אז אני אסביר את עצמי

כי אכן לא הסברתי את עצמי בצורה מובנת

לשם כך אביא דוגמה:

דו שיח בין אשה לחברה

1)

האשה: בעלי כל כך מיוחד.

חברה: כל הבעלים הם מיוחדים.

האם החברה חיזקה את דברי האשה או ביטלה אותם?

2)

האשה: בעלי הוא כל כך מיוחד.

חברה: אף בעל לא מיוחד.

האם יש הבדל?

בשני המקרים גם בהכל וגם בכלום.

הצד השווה שבהם,

הוא התעלמות/ ביטול/ אי מתן מענה

אי האזנה - למשפט שנאמר.

יפה, אחרי שהדגמנו את זה

שאין הרבה הבדל בין הכל לכלום.

כך גם התכוונתי בעניין שלשלוח לטיפול, 

שזה אומר 0 יחס למה שנכתב כתב

ואי מתן קרדיט שהוא יכול לעזור לעצמו.

למרות שהוא ביקש עזרה / תמיכה בפורום.

שווה בצד מה ללכתוב למישהו להתגרש

שזה דומה במסר של מצבך / מצבכם די אבוד

אין לי ציפיה ממך שתקרא את מה שייעצו לך.

בשני המקרים

לא הייתה תגובה וכבוד

והאזנה למה שבפועל נכתב

כשנשלפו פתרונות הקסם ה- שכחתי את המילה

טיפול, וגירושין.
 

קראנו השבת בפרשת השבוע את פרשת קדושים.

אנו קוראים בה על המקום הכי קדוש לעם ישראל - קודש הקודשים -

שביום הכי קדוש בשנה - יום הכיפורים -

האיש הכי קדוש בעם - הכהן הגדול - נכנס לקודש הקודשים ומכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל עם ישראל.

ואנו יכולים ללמוד מכך גם בהשוואה אלינו. לקודש הקודשים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו:

המקום:

המקום הכי קדוש לנו - הבית שלנו.

ובתוך המקום הזה, נפנה באמת מקום. 

נראה בו באמת את מה שהוא - קדוש. נבדל. מכל הבחוץ.

ניתן לו את המקום הראוי לו ונאפשר לנו לפנות רעשי רקע למען אותו מקום פנימי שהוא רק שלנו.

האדם:

האיש הכי קדוש לי זה אישי.

האישה הכי קדושה לי היא אשתי.

קדוש גם במשמעות של נבדל גם כאן -

להבדיל את אשתי מכל הנשים בעולם. 

להבדיל את אישי מכל האנשים בעולם. 

"הרי את" - ורק את.

"מקודשת לי" - ורק לי.

מקודשת.

רק היא עבורי.

רק הוא עבורי.

לחזק את הייחודיות. את הבלעדיות.

לקדש אותנו.

הזמן:

הזמן הכי קדוש לנו הוא הזמן שלנו יחד.

לפנות זמן למרחב הזוגי שלנו.

לקדש ולבדל אותו מזמנים אחרים.

לתת זמן ופניות לביחד שלנו.

ולהבדיל אותו מהסחות דעת לדברים אחרים באותו רגע ולייחד ולקדש את הזמן הזה אך ורק עבורנו.

אז גם בביתנו פנימה -

מקום

זמן

אנחנו -

האיפה

המתי

המי

ולייחד אותם. ולקדש אותם. ולהבדיל אותם מאחרים.

"קדושים תהיו"

"כי קדוש אני"

ה' אחד ושמו אחד

וללמדנו גם מתוך כך -

אשתי אחת. ובה ורק בה אני ממוקד. ובה ורק בה אני מכוון ומוציא את האנרגיה שלי.

אישי אחד. ובו ורק בו אני ממוקדת. ובו ורק בו אני מכוונת ומוציאה את האנרגיה שלי.

ואנחנו יחד - אחד.

לא בטוחה מה מהדרין

הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)

דרך הגפן

ההוא האסייתי ששכחתי את שמו

יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.

אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.

הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.

איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.

הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)

השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )

למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.

הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).

גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!

החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה

למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...

אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!

אבל לא זוכר מהם

למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)

נשמע מעניין.

מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)

נפוץ

יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון

כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.

אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם. 

פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.

זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.

כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.

גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.

מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה

וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

תודה 

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

עזרת לסדר את הראש.

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...

והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

@נחלת  אני צודק?

יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.

מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.

שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
 

לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה