בעז''ה בבוקר אכתוב את דעתי 

אז הנה דבר הבינה:

הסיטואציה שאתה מתאר היא אחת הקלאסיות והמורכבות ביותר בזוגיות – התנגשות בין ערכים וכללי יסוד אישיים, במיוחד בתחומים טעונים כמו כסף. כסף בזוגיות הוא הרבה מעבר לסכומים בחשבון – הוא מגלם תחושות של ביטחון, חופש, אחריות, ערך עצמי וזהות.

אז מה עושים כששני אנשים באים מעולמות כל כך שונים?

כמה מחשבות ודגשים:

🧭 1. קו אדום בלתי-ניתן-למו"מ – האם זה מחזיק במערכת זוגית?

אם אדם נכנס לזוגיות עם קווים אדומים מוחלטים, שאינם פתוחים לשום סוג של משא ומתן, הוא בעצם לא באמת נכנס למרחב זוגי – אלא נשאר באינדיבידואל.

ברור שלכל אחד יש גבולות – וזה חשוב. אבל בזוגיות בריאה, אפילו קווים אדומים צריכים להיות מדוברים ומוסכמים, לא מוכתבים חד-צדדית.

השאלה הקריטית היא: האם אתה מחפש בת זוג, או שותפה לתוכנית כלכלית?

אם אתה מחזיק בתפיסה של “זה לא נתון לדיון”, אל תתפלא שהיא מרגישה ש”זה לא זוגי”.

🌀 2. מה באמת עומד מאחורי הקו האדום?

לדוגמה – האם לעולם לא להיכנס למינוס זה עניין של עיקרון (ולמה?) או שזה קשור לפחד כלכלי עמוק, אולי מהעבר?

ומה עומד מאחורי העמדה שלה? האם זו רשלנות או אמונה אמיתית שהחיים זורמים, ושחופש כלכלי חשוב לבריאות הנפש?

ברגע שמבינים את המניעים הרגשיים והעמוקים – אפשר לדבר, לא על “האם מותר מינוס או אסור”, אלא על מה באמת מפחיד, ומה באמת חשוב לשניכם.

🔧 3. למצוא "מישור שלישי" – לא רק פשרה, אלא שותפות

פשרה זו לפעמים “אף אחד לא מרוצה”. אבל שותפות כלכלית טובה היא יצירת שיטה שמכבדת את שניכם. לדוגמה:

תקציב חודשי מוגדר מראש, עם מקום ל"שיגעונות" קטנים של כל אחד.

סכום כסף קבוע שהוא "תחום אישי" – כל אחד עושה איתו מה שהוא רוצה.

החלטה ביחד על קווים אדומים, ולא “שלי או שלך”.

💬 4. תהליך, לא פתרון חד-פעמי

מתח שנמשך שנים לא ייפתר בפגישה אחת. אולי תצטרכו ללכת לדבר על זה אצל יועץ זוגי או יועץ כלכלי-זוגי – לא כי אתם “במשבר”, אלא כי אתם מבינים שזה מקום חשוב ודורש כלים.

💡 בשורה התחתונה:

זוגיות טובה לא בנויה על הסכמה, אלא על הבנה.

הפער ביניכם הוא לא הבעיה – אלא הדרך בה אתם ניגשים אליו.

אם תצליחו ללמוד לדבר עליו בצורה בוגרת, פתוחה, בלי תנאים מוקדמים – דווקא משם יכולה לצמוח אינטימיות מאוד חזקה.

רוצה שאעזור לך לנסח מייל/שיחה שהיא אולי התחלה טובה לגישור על הפער הזה?

כל אחד מתפשר קצת.

לא רוצה להיכנס למינוס וקשה לכם? להוסיף עבודה.

אין אופציה כרגעמוזה ממש מדכא אותה? להתפשר טיפה.

דברים שהם לא חיים ומוות לא שווים את המחלוקת בזוגיות,

יש מספיק קשיים אחרים בלי עין הרע.

אני אהיה מאוד במתח כשנהיה במינוס, מתח נפשי הוא גם קצת חיים ומוות

אין מה להתפשר

במיוחד אם זה משהו קצוב קצר וזמני. אני לא אומרת לפתוח את הסכר ולבזבז בלי הכרה.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתניה הזו (ספויילר,עברתי את אותו הדבר בדיוק)

אם זה משהו שאין סיכוי שאת משנה ואתה מחליט שזה ערך ייהרג ואל יעבור- חלה עלייך האחריות לספק לאשתך את מה שהיא רוצה, ולפרנס אותה - יותר ממה שאתה עושה עכשיו (אין לי מושג מה אתה עושה)

יש הבדל מהותי בעניין ההנאה מבזבוזים בין גברים ונשים.

יש מקום להרחיב על זה אבל זה לא סתם. ז"א יכול להיות שאצל זוג אחר זה יהיה ההפך אבל דווקא גבר קל יותר "לשכנע להצטמטם" בחשיבה שכלית וישרה.

שוב, חסרים הרבה פרטים, האם שניכם עובדים? לומדים? סטודנטים, אברכים? מה ההוצאות הקבועות, מה אפשר להןריד? האם יש לצמצם במשהו אחר כדי לאפשר גמישות בתחומים שהיא רוצה?

בקיצור זה ממש תלוי בהרבב דברים אבל שורה תחתונה, מינוס בבנק, במיוחד אם הוא רטן וזמני לא אמור לגרים לאדם מתח נפשי כזה גדול, בד"כ. ברור שיש חריגויות אבל שוב זה הכל תיאוריה בלי לשחות בפרטים.

ה'איסור' לקנות גבינה או שמלה או אייס קפה זה מתח נפשי? (ספויילר: להרבה נשים זה מתח נפשי חזק מאוד)

מתח נפשי הוא גם קצת חיים ומוות, לא משהו שאפשר להתפשר עליו.

כדאי להתחיל מלדבר על הרגשות, מה זה גורם לי להרגיש, ולא לצאת מנקודת הנחה שהאמת בכיס שלי, אלא שנינו צודקים, חשוב שכל אחד יהיה מודע לרגשות של השני, ואולי נצליח למצוא פתרון מעשי כך שהרגשות של שנינו יקבלו את הצרכים שלהם.

כדאי שיהיה לכם כרית ביטחון של 3-6 הוצאות חודשיות.

האופציה לאכול לחם עם שוקולד שבוע לא נשמעת סבירה וגם לא בריאה למרות שאני פעם חשבתי אותו דבר עם מרק עדשים אבל זה היה ממש בתחילת הנישואין 

אבל אתה פשוט לא חושב נכון, היא לא תאכל לחם עם שוקולד שבוע אז תעשה את זה כמו ילדים גדולים.

נשאר לכם כסף מהחתונה? שימו 3-6 חודשי הוצאות ממנו בכרית ביטחון, קרן כספית או אגח או מקמ כדי לא להכנס למינוס אף פעם.

היו פערים גדולים בהתנהלות כלכלית

אני לקחתי את זה צעד קדימה ודאגתי לעבוד בעבודה מכניסה כדי שיהיה מספיק לכל הצרכים

גם אם בעלי חושב שאני קונה דברים מיותרים, זה בסדר מבחינתו, בגלל שההכנסה שלי גם ככה גבוהה.

אני חושבת שרוב הפערים הזוגיים בנושא כלכלי נובע ממחסור

כדאי לשפר את ההכנסה וככה לפתור את הבעיות מראש

מבינים שזה אחד החלקים המרכזיים בניהול זוגיות וחיי משפחה תקינים

ושמים את זה בעדיפות גבוהה

זה מתאפשר יותר

ככה כששניכם תעברו את הליווי יחד- זה יהיה משהו זוגי.

לא ממקום ביקורתי אחד כלפי השני(ה), אלא כדי להיטיב את המצב ולהסתכל עליו בראיה של ניהול משק בית משותף

אבל כל אחד מאיתנו הגיע מרקע והסתכלות כל כך שונה על כסף שכל המחשבה על לדבר עליו באופן מסודר עושה מתח

מלדבר באמת

ממליצה כנל על ייעוץ

ויש לי גם הרבה מה לכתוב, אבל זה יחכה לפעם אחרת כשיהיה לי זמן.

לק"י

היא אשתך, לא הילדה שלך.

אתם צריכים להחליט ביחד על הגבולות.

מצטרפת להמלצה ללכת לפעמונים/ מקימי (ההיסטריה שלך ממינוס קטן וזמני נשמעת קצת מוגזמת).

אין כזה דבר לחיות במינוס, זה לחיות ממה שאין..

זה גם בעייתי בעיניי, גם מוביל לעוני (וגם אסור תורנית, ואכמ"ל)

לק"י

אם יש תמיד מינוס, אז בהחלט צריך לבדוק מה כדאי לעשות.

(וחבל שהתייחסת רק לחלק ממה שכתבתי)

כי הריבית שלה טובה משל המינוס.

אבל בלי שום קשר לא רצוי להגיע למצב של מינוס. כי אז זה אומר שיש יותר הוצאות מהכנסות

לא יקרוס העולם. אבל רצוי להמעיט במינוס כמה שאפשר.

תמיד דואגת שיהיה מספיק כסף מראש בעו"ש.
זה מרגיע אותי, למרות שאולי כדאי היה להשקיע אותו במשהו. אבל רוגע שווה הרבה מבחינתי.
ולאכול לחם עם שוקולד - גם בעלי לא היה מוכן
אבל במשך כל השנים לא היה לנו רכב וגם לא עוד כל מיני הוצאות מיותרות. בעלי היה אברך ואני פרנסתי.

הדרך העיקרית שלא יהיה מינוס מבחינתי - היא פשוט שמעולם לא היתה לנו מסגרת של מינוס. המסגרת שלנו היא 0. אז תמיד יש מספיק סכום בעו"ש שהוא ה"0" שלנו.

ומזה תגזור את הצעדים שלך...

הרבה גברים או נשים אלופים בלשים קווים אדומים,

אבל בסוף הנוקשות חוזרת אליהם בחזרה, כשהאישה/האיש כבר לא רוצים לשמוע על שלום בית.

אתם לא שם, אני מבינה את זה.

אבל המחשבה כמה כסף זה יעלה לי כגרוש,

אמורה לרכך את הקו האדום.

אל תחכה שיגיע הפיצוץ כדי לרכך. רכך אותו עכשיו.

כשהיינו בשיא הקושי הכלכלי שלנו, בעלי נתן לי אשראי פתוח. מעולם לא אמר לי כמה לקנות. מעולם לא הגביל. רק איחל לי שאהנה ושאשמח, ואפילו ההפך- דירבן אותי שלא לקנות ביד 2. לפנק את עצמי ממש.

באותה תקופה הוא שילם מזונות מלאים ומחציות שקרעו לנו את הצורה. בקושי הרווחנו יחד את סכום המזונות,שתבין.

ועדיין הוא ידע שהשמחה של אשתו זה קריטי. חיוני. הכרחי לבית.

עכשיו, הוא אולי המראה ההפוכה ללחץ שלך.

ואולי אתה חושב שזה עניין של אופי, או עניין של איך הוא גדל.

אבל טם אתה בן אדם כלכלי, של חישובי יתרות ורווח מול הפסד ומינוס,

חשוב כמה זה לא כלכלי לאורך טווח הגישה שלך.

כי יופי שקבעת קו אדום,

מה עכשיו? תסתכל לה בפירוט אשראי?

אם קנתה משהו, תגיד לה להחזיר לחנות?

לא... לא בריא בכלל.

קו אדום זה נחמד כהורים לילדים קטנים.

אפילו טינייג'רים מפרים קווים אדומים, כחלק מהעניין שאנחנו בני אדם חופשיים.

מציעה לך לסגת מקווים אדומים למיניהם.

ולהתחיל לדבר.

ולהגיד לה כמה חשוב לך לשמח אותה.

ואתה רוצה לפנק אותה.

ואתה רוצה שהיא לא תרגיש מחסור...

תאמין לי שעם המילים האלו יהיה לה הרבה יותר קל לראות ולהבין גם את הצד שלך.

וככה לכל אחד יהיה ברור כמה מוציאים על כל דבר (קניות בסופר, בילויים, קניות בגדים וכאלה)

אבל חשיבה משותפת ולא מישהו שמכתיב לשני

לפעמים, במצבים כאלו, הקושי הרגשי האמיתי מאחורי הויכוחים, הוא שהגבר מרגיש שכל העול הכלכלי הוא עליו.

והאישה מצידה, רוצה ליהנות ו"מה אכפת לה אם יהיה מינוס, שבעלה ישבור את הראש"...

יכול להיות שהפיתרון הוא אולי להציע לאישה לקחת על עצמה את העול לסגור את המינוס ובכלל לדאוג שתמיד יהיה מה שצריך, ואז שתרשה לעצמה גם להגיע למינוס וכו'.

במילים אחרות, מי שמוכן להיכנס למינוס, שיקח על עצמו גם לדאוג לסגור אותו.

אבל ככה זה אמור להיות. אני מאמין בזה שהאחריות על הגבר. 

זו תפיסת התורה, וככה זה. אשתי עובדת ומשתתפת בעול הכלכלי אבל בסוף הדאגה לכך שיהיה לנו כסף לשלם שכר דירה ולא נגור ברחוב היא שלי...

גבר צריך להרגיש שכל העול הכלכלי עליו כי זו המציאות ההלכתית בנישואין

ברור שבתפיסה ההלכתית המקורית הגבר אחראי על הפרנסה, אבל כמובן גם מנהל את תקציב הבית (טענה ש"האישה לא ילדה קטנה", ולכן מותר לה להחליט להיכנס למינוס בניגוד לדעתו אינה תקפה).

והאישה אחראית על הבית והילדים (כשכמובן בעידן של פעם, לא נמצאים במוסדות אלא האימא מטפלת בהם 24/7).

אבל במציאות של היום הכול השתנה ל-2 הצדדים, ואם נטען פה בשרשור כאמור שה"אישה לא ילדה קטנה ולכן מותר לה לרדת למינוס בניגוד לדעתו", שתתכבד ותיקח על עצמה את האחריות.

כל עוד האחריות היא עליו, טבעי ולגיטימי שהוא גם יקבע את הכללים לניהול התקציב (כמובן תוך התחשבות באשתו).

בתור המפרנסת העיקרית.. 

סתם מעניין.

אלא אם זה מתאים לשני בני הזוג...

אם מתאים לגבר להיות אחראי ולאישה לא להיות מעורבת - מצויין. 

אם מתאים לשני בני הזוג להתנהל ביחד - טוב מאוד.

ואם מתאים שדווקא האישה תקח את האחריות הזו, והגבר יעזור - גם זה בסדר.

סליחה שאני נשמעת פמיניסטית - אני לא. אבל אצלנו פשוט מאוד מתאים לי להיות אחראית על התחום הכלכלי ושלא מתערבים לי, ולבעלי לא להיות יותר מדי מעורב בזה כל עוד הוא יודע שדברים עובדים כמו שצריך. זה win win. דווקא בנושאים אחרים ששנינו רוצים להיות מעורבים בהם (כמו חינוך הילדים) יש יותר חיכוכים.

ולכן לכתוב שזה לא יהודי שאשה גם תהיה אחראית על הצד הכלכלי, במציאות של ימינו, נשמע לי יומרני מאוד.
כמו שנשמע לי יומרני שהגבר יגיד תמיד את המילה האחרונה בנושא חינוך הילדים. או שהאישה תגיד את המילה האחרונה בנושא תזונה.
יש כאן זוג. וכל אחד מוצא את האיזונים שלו לפי מה שמתאים לאופי האישי ולאופי הזוגי.
אני מגהצת, בעלי מכין ארוחת ערב, אני מבשלת, הוא שוטף לשבת, ויש דברים שגם שנינו עושים יחד (כמו שטיפת כלים) כל אחד לפי כוחו וכשרונותיו. יותר קל כשיש דברים מוגדרים, אבל הם פשוט נהיו עם השנים לפי מה שמתאים לנו, וכמובן גם דינמי כשיש עומסים כאלה ואחרים.

כשיש זוג ששניהם עובדים - הדברים הרבה יותר דינמיים מפעם. 

רק שאני מוכן לתת מקום גם לגישה ה"מסורתית", ובלבד שתהיה קוהרנטית (דהיינו - אם מטילים על הגבר לדאוג לכסף, אז ברור שיש לו גם את הסמכות לשימוש בתקציב).

אם היא מתאימה לבני הזוג.

לכתוב (כמו שלא אתה כתבת) זה "לא יהודי" - על זה התרעמתי.

כל דבר שגורם לבני הזוג לחיות בטוב ובנחת אחד עם השני - הוא יהודי בעיני.

כל דבר שגורם לפירוד, כי לא מתאים לאופי ולהתנהלות - פחות יהודי בעיני.

וואו, אני נשמעת ממש רפורמית, אבל אי אפשר להתעלם מהשינויים שהחברה עוברת בכל העניין של פרנסה, ושל השכלה של נשים.

ועדיין, ברור, לתת לגבר את הכבוד שלו, וגם לאישה את הכבוד שלה. אבל להגיד "לא יהודי" על גבר שלא הוא האחראי על הכספים...נו, שוין.

נעלבתי בשביל בעלי  

אני לא כותבת כדי שיסכימו איתי בהכרח. זו דעתי

הלכתית, גם על בעלך האברך חלה החובה לפרנס אותך, הלא כן?

הדיון עוסק בעניין של האם הגבר חושש שעול הפרנסה עליו ולכןיעביר אחריות לאשתו על הפרנסה

לא על מקרה שבו האישה החליטה להתנדב לתפקיד מעצמה

אלא באמירה שאם היא מתעקשת ש"לא נורא" להיכנס למינוס ושזה "לא זוגי" שהוא קובע קווים אדומים בנושא, שתיקח *את זה* על עצמה.

אז איך זה פתאום נהיה לא קשור?

ומי אמר שהמינוס שייך רק לה? או שהקו האדום נכון?

זה הנחות שלך ממה שכתב הפותח אבל לא מדובר בעובדות

כל עוד אנחנו לא באמת יודעים במה מדובר שגורם לה לרצות מינוס (ושונה מאוד רצון בחופשה לעומת אוכל למשל), בעיניי הדיון כן עוסק בהעברת אחריות הפרנסה לאישה. ולא בזה שהיא החליטה שיש קו אדום צודק שהיא רוצה לחרוג ממנו

אם היו לנו דיוקים אחרים, אולי הייתי טועה. אבל לא קראתי כאלה.

לכאורה להכניס אותו, והתייחסתי לזה בלבד.

כמו שאחריות הפרנסה היא על הבעל.

יש בחינה הלכתית ויש התנהלות זוגית. ואם לתוך ההתנהלות הזוגית מכניסים כל הזמן - ההלכה אומרת שאתה צריך להיות אחראי - אז גם ההלכה אומרת שאסור להיות במינוס...

לא כך פותרים פערים בהתנהלות הכלכלית.

באופן כללי - מה שזכור לי מאבא שלי הוא  - לכל אחד יש קו אדום, אך כשהקו האדום הוא מתחת ל0 - אתה מפסיד כסף על הריבית. וככלל - זו לא התנהלות כלכלית נכונה ולא נבונה. אם קרה חד פעמית ויוצאים מזה באותו חודש - מילא, אבל על עצם המסגרת משלמים כסף. ולמה זה טוב? 

אבל מי שרגיל להיות במינוס, ומי שהיה חי עם זה שיש מינוס קבוע בבנק והוא "משלם" על זה "מעט"- קשה להסביר לו את ההגיון הזה.

הרב אריאל: מינוס בבנק, זה אסור

https://www.yeshiva.org.il/ask/725

מכון כת"ר - שו"ת - איסור ריבית במינוס בבנק

האם מותר שיהיה לאדם מינוס בבנק | דין | שאל את הרב

המינוס בחשבון הבנק בראי ההלכה - כתר תורה

וגבר צריך גם לעזור בבית. לא הבנתי מה הקשר. זה לא לעזור אפילו, זה להיות נוכח ושותף. 

בעיניי זה לא יהודי שגבר יטיל על אשתו את עול הבית כי הוא חשש מזה בעצמו למרות שזו חובתו

ומנגד, לא שייך שאישה תחליט על דעת עצמה להיכנס למינוס כשהגבר היסטרי מהרעיון 

והכל תלוי באיזה צרכים מדובר

אם זה הלחם והמים, אז ההתיחסות היא שונה מאשר בגדים ומגדנות 

1. זה היה הטיעון שלי, שמי שאחראי על הכסף, לגיטימי שיהיה זה שגם קובע בגדול את הכללים (עם האחריות באה הסמכות, כמו שאי אפשר להגיד לביבי "אתה הראש, אתה אשם", כשכולנו יודעים שניטלו ממנו הרבה מהסמכויות), אם את מסכימה איתי אז מצוין.

2. להיות שותף ולעזור בבית זה ממש חשוב, רק שאם הולכים על התפיסות ה"יהודיות" המקוריות, האישה אחראית על הטיפול השוטף בבית ובילדים, והאיש אחראי בגדול על ענייני הפרנסה, קו חינוכי כללי וכיו"ב.

המציאות היום השתנתה, וכפי שאמרת היום מתאים יותר שהגבר יהיה נוכח ושותף בעינייני הבית והטיפול השוטף בילדים, במקביל, אותו שינוי התרחש גם ביחס לכסף, שהיום שנשים יותר מעורבות בעולם, ופחות מתאים המודל כאילו כל ענייני הכספים שייכים לבעל .
(כולל הסמכות להחליט מה לעשות איתן, עד לפני כמה עשרות שנים היו מדינות מערביות בהן נאסר על נשים לקחת הלוואה מהבנק ללא אישור הבעל).
לכן מתאימה יותר שותפות כולל בעול הפרנסה.

לעומת פעם - שממש לא

נראה לי זה מאוזן, ביחד עם העובדה שהבעל שותף

מפה ועד ל-לצפות שהאישה תיקח אחריות על המינוס כאילו היא האחראית להוצאות החורגות ולא מדובר בהוצאות של הבית המשותף או שהבעל יתחמק מאחריותו כי הוא לא עומד בלחץ - יש מרחק גדול בעיניי

בשל אחריותו.

 חושב שזה לגיטימי, כל עוד זאת אחריותו כאמור.

למינוס

ברגע שמסתכלים על זה כשחור או לבן, זה בעייתי

כל עוד לא רעבים ללחם, ואם חשובה לה הרמה הכלכלית, יכולה להתגייס לעבוד עוד/בעבודה מכניסה יותר ככל שזה אפשרי.

(קצת יותר מורכב מזה  אם יש חסכונות וכו', ובכל זאת)

קצת מוגזם, לא? היתר עיסקה לא תקף?

כלומר כשאני לווה ממך כסף כדי להשקיע בעסק. גררו את זה עוד קצת הצידה על דירות כי מניחים שמחירי הדירות תמיד יעלו ואפשר לממש את הנכס (כלומר את "העסק" שבו אתה משכיר לעצמך דירה).

נגיד לקנות אוטו כדי ליסוע לעבודה, זה אפשר להגיד שהיתר עסקה תופס.

היתר עסקה לא תקף על הלוואות צרכניות.

(יש חריגים לזה, אבל באופן כללי זה הכלל).

אם כל פעם שנותן הלוואה זאת ממש הכשלה באיסור, והתשובה הייתה שיש היתרים כלשהן ולכן זאת לא ממש הכשלה.

בפועל, ידוע לי שכמעט כל הציבור הדתי/חרדי לא מקפיד על כך, כולל אנשים הנוטים להחמיר בהרבה דברים, מעניין למה.

אולי אפשר לטעון שכל מה שקשור לרמת חיים סבירה וסיפוק הצרכים הגופניים והנפשיים, עוזר בדרך עקיפה לעבוד/חוסך הוצאות בהמשך וכיו"ב?

עריכה: עכשיו מצאתי את התשובה שאותו רב כתב לי בתשובה לשאלה על הלוואות לכל מטרה:

בנוגע לשאלה של רבית, דנו רבים בנושא, ואין לי הרבה להוסיף על הדיונים. מה שכן אומר הוא שאמנם ראוי להשתדל שלא להיכנס אליו, אך מי שחי ב"מינוס" יש לו בהחלט על מה לסמוך. ראשית כל, כיון שמדובר בבנק - חברה בע"מ ולא אישיות פרטית - יש אומרים שדיני רבית אינם חלים. בנוסף לכך, יש צדדים שהיתר עסקה מועיל גם להלוואה מהסוג הזה, בפרט אם הלווה הוא בעל דירה, אך אפילו אם אינו בעל דירה יש צדדים להקל.

מי שחושש לדבר, ונזהר שלא לקחת הלוואות או להיכנס למינוס - אשריו. אבל מי שכן, אין לבוא עליו בטענות ולהעיר לו על כך.

'גבר אחראי על הפרנסה'

'גבר עוזר בבית'

כשהשיח כזה

לא פלא שיש בעיות

בני זוג הם שותפים

כלכלית

ניהול הבית והילדים

יש לא מעט נשים שיכולות לפרנס/ לנהל את כלכלת הבית הרבה יותר טוב מהגבר

כנ"ל בניהול הבית

אין תפיסה הלכתית שאוסרת על אישה לנהל כלכלית ועל גבר לנהל את הבית

אני גם חושב שהמציאות כיום השתנתה, הבעיה היא שלפעמים השינוי קורה רק לצד אחד (דהיינו - האישה יכולה להוציא כהבנתה, אבל הגבר "חייב" להיות זה שדואג לכסות את החובות והשכר דירה), כל מה שאמרתי שכל עוד זה המצב, הגבר יכול להציע לאישה שהוא ישחרר, אבל במקביל יבקש ממנה לקחת על עצמה את הדאגה למינוס.

יש?

מי אמר שלא?

הדיון לא עסק בזה אבל

כי בהנחה שלך (גבר או אישה? אתייחס כגבר) ישר פסקת שהאישה רוצה מותרות והגבר רוצה צרכים בסיסיים.

מי אמר?

אולי האישה רוצה מזרון חדש כי שלה שבור. זה גם מותרות?

או שהיא רוצה לקנות מטרנה כי אין לה כוח להניק ככ הרבה. זה גם מותרות?

וגם מה זה הדבר הזה שמי שאחראי למינוס שידאג לסגור אותו ושהאישה תדאג שיהיה מה שצריך?

אז גם האישה תגיד- בבקשה הבאת תינוק? הנה,תדאג להאכיל אותו. למה דווקא אני?

ככה אפשר לערער הכל, עם הגישה הזאת.

באופן כללי, פותח השרשור אמר שמבחינתו לרדת למינוס זה קו אדום (בין אם זה לצרכיו ובין אם זה לצורכי האישה).

בסך הכול הצעתי לו שאם האישה מתעקשת על כך וטוענת שהוא לא מתנהג בצורה זוגית מספיק, אז שהיא תיקח על עצמה גם לדאוג לסגירת המינוס שיווצר.

לא דיברתי על מי שאחראי להוצאות עצמן.

שתוסיף עוד עבודה?

הוא יכול לעשות את זה,

אבל שלא יתפלא אם הוא ידחה אותה.

כי גבר שלא דואג לאשתו אלא יותר לבנק שלו, אז שלא יצפה שאשתו תחשוק בו.

וחוץ מזה שגם היא יכולה באותה מידה לתת לו את התינוק אחרי הלידה ולהגיד לו קח. אחריות שלך. רצית עוד ילד נכון?

מעניין מה יישאר מנישואין כאלו....

כן מציין, שפגשתי יןתר מדי מקרים בהן הויכוחים ה"כלכליים", ישבו על זה שהגבר מרגיש שלאישה לא אכפת שייכנסו למינוס, כי ממילא "זה העול של הגבר", אבל משום מה ההחלטה איך לנהל את התקציב "אינה העול של הגבר"...

הצעתי לו לבדוק אם זה ככה גם אצלו.

זה הכול.

שזה בעיניי ממש דרך חתחתים שיכולה להביא המון משברים.

ולו יצוייר שהגבר מרוויח 4000 בחודש? אז היא צריכה להוסיף על עצמה עוד עבודה כי היא רוצה מטרנה?

מעניין שאחרי הלידה לא אכפת לגברים לתת לאישה לטפל רוב שעות היום בתינוק, כשהם במשרד עם מזגן...

הם לוקחים בחשבון שזאת אחריותה, לא?

למה בעצם לא אכפת להם מזה שהעול כולו נופל עליה?

האם זה לא אומר שגם הם חושבים שעול הילדים הוא על האישה...?

אז בדיוק כמו המחשבה הזאת, כך גם האישה סוברת שהעול הכלכלי על בעלה 

ומימוש אחריותו שכל כך חשןבה לחלק מהמגיבים כאן.

לגבי אחרי הלידה - החברה העניקה לנשים חופשת לידה.

אחרי חופשת הלידה, יש הרבה בתים בהן הגבר מטפל בתינוק כמעט כמו האישה, או אפילו יותר מהאישה.

במקרים בהן האישה המטפלת העיקרית בתינוק, חושב שאם לדוגמה האבא יתעקש לא לדאוג לשמור על בריאות התינוק, בידיעה שאם יחלה האישה תספןג את עיקר הנזק.

רובנו נצפה שיכבד את עמדת האישה, בהיותה זו שסופגת את התוצאות. 

אני לא רוצה להתאמץ כדי לפרנס יותר.

נחיה מ-4000 ואם נגיע למינוס אז בבקשה- תוסיפי עבודה.

אחרי חופשת לידה גברים שמטפלים בתינוק יותר מהאישה? זניח ביותר ומאוד לא רווח ולא מצוי.

הדוגמה שהבאתי עם התינוק זה להראות לך

שהחיים משתנים כל הזמן. והאישה סופגת הריונות ולידות בעוד הבעל לא, נכון?

אז כמו שהאישה נדרשת לעשות חושבים מחדש עם כל תינוק שנולד, לחלק את עצמה בין הילדים לתינוק ולבעל, הבית והעבודה

ככה גם הבעל צריך לעשות חושבים מחדש אם אשתו אומרת שהכסף לא מספיק לה.

רק גבר מאוד לא חכם יגיד לאשתו שאם היא צריכה עוד דברים אז שתוסיף לעצמה עוד עבודה.

זה מראה על ניתוק גברי קלאסי.

על זה שגבר חושב שטיפול בילדים ובבית זה על הדרך כזה... ועוד מדמיין שהיא תעשה את כל זה + 2 עבודות.

אגב, אני עובדת בשלוש עבודות ועם הבית והילדים, אבל זה כי בעלי מפרגן לי בלי סוף.

מאוד מאוד לא חכם ולא גברי ללכת בדרך שהצעת.

גבר חכם שרוצה אישה שמחה, רוצה בית שמח, רוצה יחסי אישות שמחים

כל הזמן שידאג למצב הרוח של אשתו.

זה הבסיס של כל הבית.

פגעת באשתך?

אחזת בחבל חזק מדיי?

הראית לה שאתה גבר?

זה יסתובב לרעתך בסוף.

אשתך אולי תיקח עוד עבודה כי תראה שהבעל העקשן שלה לא מוכן לזוז בשבילה במילימטר,

ואחרי העבודה תהיה כל כך מותשת שלא יהיה לה לא פנאי ולא חשק ולא רצון ליחסים.

אז הנה- סובבת את החרב פיפיות מצד אחד- הכאבת לעצמך בצד השני.

תמיד תזכור שלכל דבר יש מחיר.

ושמחיר בכסף הוא המחיר הפחות כואב מבין המחירים שמשלם הבית.

בסוף זה הולך על יועצים ומטפלים,

ואם לא אז על עורכי דין למיניהם.

גבר חכם לוקח ברצינות תהומית את השמחה של אשתו, ומתייחס לזה כדבר יקר וחשוב מאין כמותו.

זה גבר שירוויח כל חייו.

גבר לא חכם נוהג אחרת ומכניע את אשתו וחוסם אותה.

תדרוש מהגבר דברים לא מציאותיים, שהיא בעצמה לא הייתה עןשה אם העול והאחריות היו בידיה.

זה בעיקר מה שהתכוונתי לומר.

נ.ב., לגבי הניתוק הגברי לדברייך - להגיד ש"לא נןרא להיכנס למינןס", זה ניתוק נשי קלאסי, אז אנחנו "פיתים"...

נ.ב. 2 אני עןבד במשרה מלאה ןמגדל ילדים במשמורת משותפת, אז קשה לומר שאני לא יןדע מה זה טיפול בבית...

אישה ניהלה בעבר חשבון בנק אז היא יכולה לא להתרגש ממינוס, כי היא באמת מבינה מה ההשלכות של זה.

מה שאין כן לגבי גבר שמעולם לא יוכל להתנסות בהריון ולידה, ולצערנו רבים חושבים שזה "על הדרך."

בתקופה של לידות...

אבל לא משנה, בגדול אנחנו מסכימים.

כמו שאמרה ה@המקורית כולם צודקים 🙂

וכמה זה ישים בחיים שלהם

גם אם הכוונה טובה, לא תמיד מעבירים את זה נכון 

יש נשים שלא מוטרדות מהנושא הכספי (ולוקחות כמובן מאליו שזה "תפקיד הבעל").

ומתקשות להעריך ולהבין את משמעות הדאגה לכסף מצידו, וששם הוא מממש בין היתר את אהבתו ודאגתו לאישה ולמשפחה.

והרבה פעמים שני בני הזוג צודקים. 

לק"י

אם זה נובע מקניית המוני מותרות בלי חשבון או כי ההכנסות קטנות מידי או לא יודעת מה.

ואם האשה "מכניסה" למינוס כי היא אחראית על הקניות בסופר, אז גם מגיע לה עונש לעבוד קשה יותר?...

אני עדיין רווק

אך כשקראתי מה שכתבת קפץ לי סיפור שקראתי בזמנו

על הארי הקדוש זי"ע ואשתו, הוא לא היה משקיע בעצמו מבחינת לבוש

דהיינו לא רק שלא פזרן גדול אלא אם לא מוכרח לא קונה

ואילו לאשתו היה דואג תמיד שיהיו לה בגדים נאים בכל מצב.

לא יודע אם זה עוזר במשהו אך זה מה שקפץ בשנייה הראשונה

לא אומר בציניות. רק שבפועל במצבנו הכלכלי זה מורכב, ויש שיקולים רבים

1.הכי חשוב! לערוך יחד טבלה של הכנסות מול הוצאות

להחליט יחד מה הולך על מה.

הכל זה עניין של סדרי עדיפויות.

כמובן נסו להסכים שסך ההכנסות זה סך ההוצאות (עזוב כרגע חסכונות)

2. אתה לא יכול להגביל אותה. אתה לא אבא שלה. אתה יכול לייעץ ולהביע את דעתך. אבל פיזית לא להגביל.

3. צמצם הוצאות אצלך ואל תגע בהוצאות שלה. לך קל לאכול חודש שלם לחם יבש בשביל המטרה של לא להכנס למינוס. לה לא. קבל את זה בדבר שלא ניתן לשינוי.

4. היא כבר קנתה משהו שהוא יקר מדי לטעמך? תנשך את השפתיים ותפרגן לה. הכסף כבר יצא. לפחות שהיא תהנה ממנו.

5. ואכן החיים דינמיים. רצוי לחסוך שקל לבן ליום שחור. אבל עדיף לא להביא את היום השחור הזה בשתי ידיים.

גם מבחינתך. שתכנס למינוס זה יום שחור

ומבחינתה ריבים איתך על כסף זה יום שחור.

אז תגיעו לעמק השווה. כדי שיהיה יום טוב.

האם אתה באמת זה שאחראי על הכסף והיא לא יודעת לגמרי מה קורה? (אני לא ממליצה, אבל אם זה המצב אז יש לי רעיון)

אצל חמי וחמותי גם היה מצב דומה למה שאתה מתאר.

מה שחמי היקר עשה - היתה לו תמיד תוכנית חסכון קטנה בצד, שאשתו לא ידעה ממנה.

היא תמיד היתה רוצה לקנות מעל הפופיק, רהיטים באיכות טובה, לשפץ מטבח, בגדים באיכות, אוכל. היה להם הרבה פחות כסף מלהורים שלי, אבל איכות החיים היומיומית היתה הרבה יותר גבוהה (אני ממש אוהבת את חמותי, אבל זה היה המצב, וזה האופי. היום כשהוא נפטר וה"עול" עליה - היא הרבה הרבה יותר מחושבת, ומברכת אותו שהוא דאג לה כל השנים.)

ואז חמי הראה לה את המצב בבנק, ושהם במינוס, אז צריך להצטמצם או לחשוב על איך מתפרנסים יותר. 

אבל בצד הוא תמיד ידע שיש לו איזשהו סכום לעת צרה - וזה הרגיע אותו.

נכון שהם שלמו על הריבית של המינוס, וגם זה סכום שיכול "לעצבן". אבל היה שווה את שלום הבית (שלא היה תמיד קל) ומצד שני הרגיע אותו שאם באמת יצטרך "לכסות" את המינוס יהיה לו ממה.

(ואם הבעיה שלך היא שאין לך אפילו סכום כזה של כמה אלפים לשים לך בצד, ותוכיח לי את זה - אשמח לעזור בעניין, לא עשירים, אבל מעשר כספים לשלום בית הוא דבר חשוב)

בעלה הוא הפזרן, היא המחושבת. והוא זה שעושה את הקניות.

כיום המצב הכלכלי שלהם הרבה יותר טוב, הם לא ממש חוסכים אבל לא במינוס.

אבל כשהילדים היו קטנים, היו להם תקופות לא קלות. הוא ניסה לפתור את זה כשקנה רק במזומן, אבל לא היה לו קל. באופיו הוא קונה בשפע ובלי חשבון.

אני זוכרת שהיא אמרה לי שהיא חוסכת קצת כסף בצד שהוא לא יודע ממנו.

לא יודעת איך עשה את זה, כי הוא היה אחראי על הכסף, אבל עשתה. וכשהיה צריך השתמשה בכסף לדברים שהיו חשובים לה.

וגם היום היא אומרת לי - ברור שאנחנו יכולים לחסוך יותר ולעזור לילדים. אבל זה בעלי, יש לו יתרונות ויש לו חסרונות. הילדים שלהם (הנשואים) מאוד אוהבים לבוא לבית כי ההורים מפנקים באוכל ובמתנות בצורה שחבל על הזמן, המיטות מפנקות, החופשות. אבל לעזור להם בלקנות דירה - זה לא משהו שהם עושים. ואי אפשר לשנות את האופי... ואחותי התרגלה...

ממש מרגשת ומקסימה

חמיך רצה לשמור על השלום בית ולכן פעל ככה, אבל להיות במינוס, כלכלית זה לא שווה בגלל ריביות מאוד גבוהות.

משפחה צריכה שיהיה לה קרן חרום, סכום כסף שהיא תקבע (מומלץ לפחות שווה ערך של 3 חודשים של הכנסה) ואם יש הוצאה פתאומית יודעים שיש מאיפה לשלם.

ושוב, כל הכבוד לך

ושוב, לכל אחד הקו האדום שלו.

אני חושבת שגם לאישה של הגבר שהתחיל את השרשור יהיה קו אדום - וזו המסגרת של הבנק...

לכן צריך שמראש המסגרת לא תהיה גדולה, ושיהיה בצד חיסכון למקרים ממש קשים שצריך גם לכסות את הקו הזה או לצרכים פתאומיים.

נכון, זה קצת "לעבוד" על האישה או על הבעל. אבל לפעמים זה שווה את שלום הבית.

לא מדברת מניסיון בתחום הזה. אבל יש תחומים אחרים שאני לא מערבת את בעלי עד הסוף, כי אני יודעת שזה יביא לחיכוכים שאין מה לעשות מולם. 

לא הרבה דברים, אבל יש דברים לא פתירים ששונים במבט שלנו על החיים ושונים בהתנהלות שלנו. ולפעמים אני גם אומרת לו שיש דברים שעדיף שהוא לא ידע...

לא כל דבר שווה את הויכוח. במיוחד אם זה ויכוח תמידי.

בלי שהן יודעות.

לא?

יכול להיות. אני רואה שחמותי במבט לאחור מאוד מעריכה את בעלה.

אפילו שביום יום, לא תמיד היה לה קל והם לא תמיד שידרו באותו הראש.

מצד שני - הוא כן פינק אותה וקנה לה כשהיה אפשר. אני לא חושבת שהוא התקמצן עליה. רק היה הרבה יותר מחושב ממנה, ולכן חסך בצד בלי שהיא תדע.

רק לקראת סוף חייו כשהתחיל להרגיש לא טוב, התחיל קצת לערב אותה.

האם זה אפשרי כיום? מאוד תלוי. בעלי לא יכול לעבוד עלי. אבל לו - באמת אין מושג מה קורה בחשבונות ובחסכונות שלנו. אם היה לי צורך - יכלתי בקלות שהוא לא ידע מה קורה.

(מדי פעם הוא שואל אותי מה המצב.. ואני יכולה להגיד מה שאני רוצה משתדלת לומר אמת תמיד, כי אין לי צורך אחר, אבל אם היה צורך לשלום בית - השיקולים יכולים להיות שונים. והעיקר שנעשה למען מטרה טובה, כדי לבנות ולא כדי להרוס.)

אני מרגיש שהיות וכיום כן מקובלת הרבה יותר שותפות בכלכלה (גם אם לפעמים נראה שיש כאלו שרוצים שותפות בזכויןת בלי החובות), שמירת כסף בצד היא עצמה סוג של פגיעה באמון.

אבל אולי את צודקת.

אם תרצה שנרך ימשיך להאיר ושהעיסה בבית תמשיך להיות עם ברכה

בבקשה תקשיב לדבר @שוקולד פרה. החכמה

כי היא מדברת מנסיון.

אם אתה רוצה כסף ושליטה בבקשה תשחרר את אשתך לדרכה

ואל תכבול אותה אליך בקווים האדומים שלך.

גדולי ישראל כיבדו את נשותיהם. תקרא על איש חסיד היה...

תתחזק במסירות ואכפתיות לאשתך ותראה שיש ברכה בבית ובכסף

אם לא מהר מאד תגלה את החיים האמיתים

חכה שיציבו לך גבולות וקווים אדומים...

בוא נראה איך יהיה לך החיים. תתגעגע למצב שיש לך עכשיו.

אז מבחינתי לא היה דחוף להמשיך.

אבל, ראיתי תגובןת קצת קיצוניות, שנשבה מהן רוח של איום, כאילו האחריות לא להיכנס למינוס היא סתם "שתלטנות" של הגבר ש"הוא יתחרט עליה".

אז כאן כדי להגיד, שגם תפיסה מצד נשים כאילו הגבר חייב לתת להן הכול, ואם יעז לדאןג למינוס הוא "יתחרט על כך", היא מסןכנת לשלום בית לא פחות מגברים מנותקים, וגם עולה לכדי אלימות כלכלית (במיוחד במקרים בהן האישה כמעט לא עןבדת, ןבכל זאת רןצה כסף מהשמים, לא יןדע מה המקרה שלך)...

או יותר נכון גליון של google sheets.

לקחנו את ההכנסות

הורדנו מהן הוצאות שמוסכם על שנינו שהן הכרחיות (שכ"ד, מיסים, חינוך, חשמל, מים, גז וכד')

הגענו להסכמה כמה אנחנו רוצים לחסוך בחודש (אם אין הסכמה אפשר לגשר/למצע)

כל שאר הכסף חולק לתקציבים מצטברים (כלומר אם הקצבתם לדוגמא 500 ש"ח בחודש לביגוד, אז אפשר חודש לא לקנות ובחודש הבא לקנות עד 1000 ש"ח)

כמובן שכדאי להסתכל על זה בתור קריאת כיוון, לגלות גמישות ולא להיות נוקשה מדי,

אם יש הוצאה חריגה בתקציב מסוים או הצטברות מיותרת בתקציב אחר, אז לאזן ביניהם.

אפשר גם בחודש אחד לחסוך פחות ובחודש אחר לחסוך יותר וכד'.

העיקר לעשות הכל בהסכמה ומתוך אווירה טובה!

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית

אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..

אני חושבת שכדאי להפריד שניה.

עזבי את המחשבות על עוד ילדים.

בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.

אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.

תפנקי ותפרגני לעצמך יותר

יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.

מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓

בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.

במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!

בטח שאחרי לידה.

יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).

מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.

חיבוק גדול 

זה באמת קשוח ממש

שולחת לך כוחות...

לגבי עוד ילדים אל תחשבי על זה כרגע את אחרי לידה תעשי מה שטוב ומרים לך תמצב רוח

אני שואלת כי זאת יכולה להיות הסיבה שהדימום עדיין מתרחש

או אמצעי מניעה הורמונליים ..

אולי יש עוד סיבות שאני לא מכירה

חשוב להתייעץ ולראות רופאת נשים אם עדיין ממשיך.

בהצלחה רבה 

קטונתי מלתת עצות ובכל זאת כוונתי רק להועיל

יש את הרב זכריה בן שלמה שיש לו הרבה ידע הלכתי ורפואי...

ניסית ללכת לבודקת?

גם לי זה קרה, הלכתי לבודקת והיא הצליחה לטהר.

למה זה קורה. יכול להיות שיש נשים שזה לוקח יותר זמן, אבל כדאי לבדוק שהכל בסדר. (זכור לי שמתישהו זה קרה לי אחרי הפלה והרופא כן מצא איזה משהו ונתן לי כדור כלשהו, זה היה כלכך מזמן שלא זוכרת מה זה היה.)

וגם אני יודעת שיש מצבים שאומרים להמעיט בבדיקות כדי להיטהר.

ובנוסף אחרי לידה, כמה שרוצים כבר חיבוק, הגוף צריך את הזמן שלו להחלים. אצל כל אחת זה זמן אחר ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן והגוף דורש לקחת את המנוחה שלו.  (חוץ מההחלמה המקומית, חוסר מנוחה מספיקה וחוסר בשתיה או מזון בריא, יכול לגרום לדימום.)

חוץ מזה שיש כאלו שאמצעי מניעה הורמונלים מפסיקים להן את הדימום.

מזל טוב והרבה בהצלחה