בעז''ה בבוקר אכתוב את דעתי 

אז הנה דבר הבינה:

הסיטואציה שאתה מתאר היא אחת הקלאסיות והמורכבות ביותר בזוגיות – התנגשות בין ערכים וכללי יסוד אישיים, במיוחד בתחומים טעונים כמו כסף. כסף בזוגיות הוא הרבה מעבר לסכומים בחשבון – הוא מגלם תחושות של ביטחון, חופש, אחריות, ערך עצמי וזהות.

אז מה עושים כששני אנשים באים מעולמות כל כך שונים?

כמה מחשבות ודגשים:

🧭 1. קו אדום בלתי-ניתן-למו"מ – האם זה מחזיק במערכת זוגית?

אם אדם נכנס לזוגיות עם קווים אדומים מוחלטים, שאינם פתוחים לשום סוג של משא ומתן, הוא בעצם לא באמת נכנס למרחב זוגי – אלא נשאר באינדיבידואל.

ברור שלכל אחד יש גבולות – וזה חשוב. אבל בזוגיות בריאה, אפילו קווים אדומים צריכים להיות מדוברים ומוסכמים, לא מוכתבים חד-צדדית.

השאלה הקריטית היא: האם אתה מחפש בת זוג, או שותפה לתוכנית כלכלית?

אם אתה מחזיק בתפיסה של “זה לא נתון לדיון”, אל תתפלא שהיא מרגישה ש”זה לא זוגי”.

🌀 2. מה באמת עומד מאחורי הקו האדום?

לדוגמה – האם לעולם לא להיכנס למינוס זה עניין של עיקרון (ולמה?) או שזה קשור לפחד כלכלי עמוק, אולי מהעבר?

ומה עומד מאחורי העמדה שלה? האם זו רשלנות או אמונה אמיתית שהחיים זורמים, ושחופש כלכלי חשוב לבריאות הנפש?

ברגע שמבינים את המניעים הרגשיים והעמוקים – אפשר לדבר, לא על “האם מותר מינוס או אסור”, אלא על מה באמת מפחיד, ומה באמת חשוב לשניכם.

🔧 3. למצוא "מישור שלישי" – לא רק פשרה, אלא שותפות

פשרה זו לפעמים “אף אחד לא מרוצה”. אבל שותפות כלכלית טובה היא יצירת שיטה שמכבדת את שניכם. לדוגמה:

תקציב חודשי מוגדר מראש, עם מקום ל"שיגעונות" קטנים של כל אחד.

סכום כסף קבוע שהוא "תחום אישי" – כל אחד עושה איתו מה שהוא רוצה.

החלטה ביחד על קווים אדומים, ולא “שלי או שלך”.

💬 4. תהליך, לא פתרון חד-פעמי

מתח שנמשך שנים לא ייפתר בפגישה אחת. אולי תצטרכו ללכת לדבר על זה אצל יועץ זוגי או יועץ כלכלי-זוגי – לא כי אתם “במשבר”, אלא כי אתם מבינים שזה מקום חשוב ודורש כלים.

💡 בשורה התחתונה:

זוגיות טובה לא בנויה על הסכמה, אלא על הבנה.

הפער ביניכם הוא לא הבעיה – אלא הדרך בה אתם ניגשים אליו.

אם תצליחו ללמוד לדבר עליו בצורה בוגרת, פתוחה, בלי תנאים מוקדמים – דווקא משם יכולה לצמוח אינטימיות מאוד חזקה.

רוצה שאעזור לך לנסח מייל/שיחה שהיא אולי התחלה טובה לגישור על הפער הזה?

כל אחד מתפשר קצת.

לא רוצה להיכנס למינוס וקשה לכם? להוסיף עבודה.

אין אופציה כרגעמוזה ממש מדכא אותה? להתפשר טיפה.

דברים שהם לא חיים ומוות לא שווים את המחלוקת בזוגיות,

יש מספיק קשיים אחרים בלי עין הרע.

אני אהיה מאוד במתח כשנהיה במינוס, מתח נפשי הוא גם קצת חיים ומוות

אין מה להתפשר

במיוחד אם זה משהו קצוב קצר וזמני. אני לא אומרת לפתוח את הסכר ולבזבז בלי הכרה.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתניה הזו (ספויילר,עברתי את אותו הדבר בדיוק)

אם זה משהו שאין סיכוי שאת משנה ואתה מחליט שזה ערך ייהרג ואל יעבור- חלה עלייך האחריות לספק לאשתך את מה שהיא רוצה, ולפרנס אותה - יותר ממה שאתה עושה עכשיו (אין לי מושג מה אתה עושה)

יש הבדל מהותי בעניין ההנאה מבזבוזים בין גברים ונשים.

יש מקום להרחיב על זה אבל זה לא סתם. ז"א יכול להיות שאצל זוג אחר זה יהיה ההפך אבל דווקא גבר קל יותר "לשכנע להצטמטם" בחשיבה שכלית וישרה.

שוב, חסרים הרבה פרטים, האם שניכם עובדים? לומדים? סטודנטים, אברכים? מה ההוצאות הקבועות, מה אפשר להןריד? האם יש לצמצם במשהו אחר כדי לאפשר גמישות בתחומים שהיא רוצה?

בקיצור זה ממש תלוי בהרבב דברים אבל שורה תחתונה, מינוס בבנק, במיוחד אם הוא רטן וזמני לא אמור לגרים לאדם מתח נפשי כזה גדול, בד"כ. ברור שיש חריגויות אבל שוב זה הכל תיאוריה בלי לשחות בפרטים.

ה'איסור' לקנות גבינה או שמלה או אייס קפה זה מתח נפשי? (ספויילר: להרבה נשים זה מתח נפשי חזק מאוד)

מתח נפשי הוא גם קצת חיים ומוות, לא משהו שאפשר להתפשר עליו.

כדאי להתחיל מלדבר על הרגשות, מה זה גורם לי להרגיש, ולא לצאת מנקודת הנחה שהאמת בכיס שלי, אלא שנינו צודקים, חשוב שכל אחד יהיה מודע לרגשות של השני, ואולי נצליח למצוא פתרון מעשי כך שהרגשות של שנינו יקבלו את הצרכים שלהם.

כדאי שיהיה לכם כרית ביטחון של 3-6 הוצאות חודשיות.

האופציה לאכול לחם עם שוקולד שבוע לא נשמעת סבירה וגם לא בריאה למרות שאני פעם חשבתי אותו דבר עם מרק עדשים אבל זה היה ממש בתחילת הנישואין 

אבל אתה פשוט לא חושב נכון, היא לא תאכל לחם עם שוקולד שבוע אז תעשה את זה כמו ילדים גדולים.

נשאר לכם כסף מהחתונה? שימו 3-6 חודשי הוצאות ממנו בכרית ביטחון, קרן כספית או אגח או מקמ כדי לא להכנס למינוס אף פעם.

היו פערים גדולים בהתנהלות כלכלית

אני לקחתי את זה צעד קדימה ודאגתי לעבוד בעבודה מכניסה כדי שיהיה מספיק לכל הצרכים

גם אם בעלי חושב שאני קונה דברים מיותרים, זה בסדר מבחינתו, בגלל שההכנסה שלי גם ככה גבוהה.

אני חושבת שרוב הפערים הזוגיים בנושא כלכלי נובע ממחסור

כדאי לשפר את ההכנסה וככה לפתור את הבעיות מראש

מבינים שזה אחד החלקים המרכזיים בניהול זוגיות וחיי משפחה תקינים

ושמים את זה בעדיפות גבוהה

זה מתאפשר יותר

ככה כששניכם תעברו את הליווי יחד- זה יהיה משהו זוגי.

לא ממקום ביקורתי אחד כלפי השני(ה), אלא כדי להיטיב את המצב ולהסתכל עליו בראיה של ניהול משק בית משותף

אבל כל אחד מאיתנו הגיע מרקע והסתכלות כל כך שונה על כסף שכל המחשבה על לדבר עליו באופן מסודר עושה מתח

מלדבר באמת

ממליצה כנל על ייעוץ

ויש לי גם הרבה מה לכתוב, אבל זה יחכה לפעם אחרת כשיהיה לי זמן.

לק"י

היא אשתך, לא הילדה שלך.

אתם צריכים להחליט ביחד על הגבולות.

מצטרפת להמלצה ללכת לפעמונים/ מקימי (ההיסטריה שלך ממינוס קטן וזמני נשמעת קצת מוגזמת).

אין כזה דבר לחיות במינוס, זה לחיות ממה שאין..

זה גם בעייתי בעיניי, גם מוביל לעוני (וגם אסור תורנית, ואכמ"ל)

לק"י

אם יש תמיד מינוס, אז בהחלט צריך לבדוק מה כדאי לעשות.

(וחבל שהתייחסת רק לחלק ממה שכתבתי)

כי הריבית שלה טובה משל המינוס.

אבל בלי שום קשר לא רצוי להגיע למצב של מינוס. כי אז זה אומר שיש יותר הוצאות מהכנסות

לא יקרוס העולם. אבל רצוי להמעיט במינוס כמה שאפשר.

תמיד דואגת שיהיה מספיק כסף מראש בעו"ש.
זה מרגיע אותי, למרות שאולי כדאי היה להשקיע אותו במשהו. אבל רוגע שווה הרבה מבחינתי.
ולאכול לחם עם שוקולד - גם בעלי לא היה מוכן
אבל במשך כל השנים לא היה לנו רכב וגם לא עוד כל מיני הוצאות מיותרות. בעלי היה אברך ואני פרנסתי.

הדרך העיקרית שלא יהיה מינוס מבחינתי - היא פשוט שמעולם לא היתה לנו מסגרת של מינוס. המסגרת שלנו היא 0. אז תמיד יש מספיק סכום בעו"ש שהוא ה"0" שלנו.

ומזה תגזור את הצעדים שלך...

הרבה גברים או נשים אלופים בלשים קווים אדומים,

אבל בסוף הנוקשות חוזרת אליהם בחזרה, כשהאישה/האיש כבר לא רוצים לשמוע על שלום בית.

אתם לא שם, אני מבינה את זה.

אבל המחשבה כמה כסף זה יעלה לי כגרוש,

אמורה לרכך את הקו האדום.

אל תחכה שיגיע הפיצוץ כדי לרכך. רכך אותו עכשיו.

כשהיינו בשיא הקושי הכלכלי שלנו, בעלי נתן לי אשראי פתוח. מעולם לא אמר לי כמה לקנות. מעולם לא הגביל. רק איחל לי שאהנה ושאשמח, ואפילו ההפך- דירבן אותי שלא לקנות ביד 2. לפנק את עצמי ממש.

באותה תקופה הוא שילם מזונות מלאים ומחציות שקרעו לנו את הצורה. בקושי הרווחנו יחד את סכום המזונות,שתבין.

ועדיין הוא ידע שהשמחה של אשתו זה קריטי. חיוני. הכרחי לבית.

עכשיו, הוא אולי המראה ההפוכה ללחץ שלך.

ואולי אתה חושב שזה עניין של אופי, או עניין של איך הוא גדל.

אבל טם אתה בן אדם כלכלי, של חישובי יתרות ורווח מול הפסד ומינוס,

חשוב כמה זה לא כלכלי לאורך טווח הגישה שלך.

כי יופי שקבעת קו אדום,

מה עכשיו? תסתכל לה בפירוט אשראי?

אם קנתה משהו, תגיד לה להחזיר לחנות?

לא... לא בריא בכלל.

קו אדום זה נחמד כהורים לילדים קטנים.

אפילו טינייג'רים מפרים קווים אדומים, כחלק מהעניין שאנחנו בני אדם חופשיים.

מציעה לך לסגת מקווים אדומים למיניהם.

ולהתחיל לדבר.

ולהגיד לה כמה חשוב לך לשמח אותה.

ואתה רוצה לפנק אותה.

ואתה רוצה שהיא לא תרגיש מחסור...

תאמין לי שעם המילים האלו יהיה לה הרבה יותר קל לראות ולהבין גם את הצד שלך.

וככה לכל אחד יהיה ברור כמה מוציאים על כל דבר (קניות בסופר, בילויים, קניות בגדים וכאלה)

אבל חשיבה משותפת ולא מישהו שמכתיב לשני

לפעמים, במצבים כאלו, הקושי הרגשי האמיתי מאחורי הויכוחים, הוא שהגבר מרגיש שכל העול הכלכלי הוא עליו.

והאישה מצידה, רוצה ליהנות ו"מה אכפת לה אם יהיה מינוס, שבעלה ישבור את הראש"...

יכול להיות שהפיתרון הוא אולי להציע לאישה לקחת על עצמה את העול לסגור את המינוס ובכלל לדאוג שתמיד יהיה מה שצריך, ואז שתרשה לעצמה גם להגיע למינוס וכו'.

במילים אחרות, מי שמוכן להיכנס למינוס, שיקח על עצמו גם לדאוג לסגור אותו.

אבל ככה זה אמור להיות. אני מאמין בזה שהאחריות על הגבר. 

זו תפיסת התורה, וככה זה. אשתי עובדת ומשתתפת בעול הכלכלי אבל בסוף הדאגה לכך שיהיה לנו כסף לשלם שכר דירה ולא נגור ברחוב היא שלי...

גבר צריך להרגיש שכל העול הכלכלי עליו כי זו המציאות ההלכתית בנישואין

ברור שבתפיסה ההלכתית המקורית הגבר אחראי על הפרנסה, אבל כמובן גם מנהל את תקציב הבית (טענה ש"האישה לא ילדה קטנה", ולכן מותר לה להחליט להיכנס למינוס בניגוד לדעתו אינה תקפה).

והאישה אחראית על הבית והילדים (כשכמובן בעידן של פעם, לא נמצאים במוסדות אלא האימא מטפלת בהם 24/7).

אבל במציאות של היום הכול השתנה ל-2 הצדדים, ואם נטען פה בשרשור כאמור שה"אישה לא ילדה קטנה ולכן מותר לה לרדת למינוס בניגוד לדעתו", שתתכבד ותיקח על עצמה את האחריות.

כל עוד האחריות היא עליו, טבעי ולגיטימי שהוא גם יקבע את הכללים לניהול התקציב (כמובן תוך התחשבות באשתו).

בתור המפרנסת העיקרית.. 

סתם מעניין.

אלא אם זה מתאים לשני בני הזוג...

אם מתאים לגבר להיות אחראי ולאישה לא להיות מעורבת - מצויין. 

אם מתאים לשני בני הזוג להתנהל ביחד - טוב מאוד.

ואם מתאים שדווקא האישה תקח את האחריות הזו, והגבר יעזור - גם זה בסדר.

סליחה שאני נשמעת פמיניסטית - אני לא. אבל אצלנו פשוט מאוד מתאים לי להיות אחראית על התחום הכלכלי ושלא מתערבים לי, ולבעלי לא להיות יותר מדי מעורב בזה כל עוד הוא יודע שדברים עובדים כמו שצריך. זה win win. דווקא בנושאים אחרים ששנינו רוצים להיות מעורבים בהם (כמו חינוך הילדים) יש יותר חיכוכים.

ולכן לכתוב שזה לא יהודי שאשה גם תהיה אחראית על הצד הכלכלי, במציאות של ימינו, נשמע לי יומרני מאוד.
כמו שנשמע לי יומרני שהגבר יגיד תמיד את המילה האחרונה בנושא חינוך הילדים. או שהאישה תגיד את המילה האחרונה בנושא תזונה.
יש כאן זוג. וכל אחד מוצא את האיזונים שלו לפי מה שמתאים לאופי האישי ולאופי הזוגי.
אני מגהצת, בעלי מכין ארוחת ערב, אני מבשלת, הוא שוטף לשבת, ויש דברים שגם שנינו עושים יחד (כמו שטיפת כלים) כל אחד לפי כוחו וכשרונותיו. יותר קל כשיש דברים מוגדרים, אבל הם פשוט נהיו עם השנים לפי מה שמתאים לנו, וכמובן גם דינמי כשיש עומסים כאלה ואחרים.

כשיש זוג ששניהם עובדים - הדברים הרבה יותר דינמיים מפעם. 

רק שאני מוכן לתת מקום גם לגישה ה"מסורתית", ובלבד שתהיה קוהרנטית (דהיינו - אם מטילים על הגבר לדאוג לכסף, אז ברור שיש לו גם את הסמכות לשימוש בתקציב).

אם היא מתאימה לבני הזוג.

לכתוב (כמו שלא אתה כתבת) זה "לא יהודי" - על זה התרעמתי.

כל דבר שגורם לבני הזוג לחיות בטוב ובנחת אחד עם השני - הוא יהודי בעיני.

כל דבר שגורם לפירוד, כי לא מתאים לאופי ולהתנהלות - פחות יהודי בעיני.

וואו, אני נשמעת ממש רפורמית, אבל אי אפשר להתעלם מהשינויים שהחברה עוברת בכל העניין של פרנסה, ושל השכלה של נשים.

ועדיין, ברור, לתת לגבר את הכבוד שלו, וגם לאישה את הכבוד שלה. אבל להגיד "לא יהודי" על גבר שלא הוא האחראי על הכספים...נו, שוין.

נעלבתי בשביל בעלי  

אני לא כותבת כדי שיסכימו איתי בהכרח. זו דעתי

הלכתית, גם על בעלך האברך חלה החובה לפרנס אותך, הלא כן?

הדיון עוסק בעניין של האם הגבר חושש שעול הפרנסה עליו ולכןיעביר אחריות לאשתו על הפרנסה

לא על מקרה שבו האישה החליטה להתנדב לתפקיד מעצמה

אלא באמירה שאם היא מתעקשת ש"לא נורא" להיכנס למינוס ושזה "לא זוגי" שהוא קובע קווים אדומים בנושא, שתיקח *את זה* על עצמה.

אז איך זה פתאום נהיה לא קשור?

ומי אמר שהמינוס שייך רק לה? או שהקו האדום נכון?

זה הנחות שלך ממה שכתב הפותח אבל לא מדובר בעובדות

כל עוד אנחנו לא באמת יודעים במה מדובר שגורם לה לרצות מינוס (ושונה מאוד רצון בחופשה לעומת אוכל למשל), בעיניי הדיון כן עוסק בהעברת אחריות הפרנסה לאישה. ולא בזה שהיא החליטה שיש קו אדום צודק שהיא רוצה לחרוג ממנו

אם היו לנו דיוקים אחרים, אולי הייתי טועה. אבל לא קראתי כאלה.

לכאורה להכניס אותו, והתייחסתי לזה בלבד.

כמו שאחריות הפרנסה היא על הבעל.

יש בחינה הלכתית ויש התנהלות זוגית. ואם לתוך ההתנהלות הזוגית מכניסים כל הזמן - ההלכה אומרת שאתה צריך להיות אחראי - אז גם ההלכה אומרת שאסור להיות במינוס...

לא כך פותרים פערים בהתנהלות הכלכלית.

באופן כללי - מה שזכור לי מאבא שלי הוא  - לכל אחד יש קו אדום, אך כשהקו האדום הוא מתחת ל0 - אתה מפסיד כסף על הריבית. וככלל - זו לא התנהלות כלכלית נכונה ולא נבונה. אם קרה חד פעמית ויוצאים מזה באותו חודש - מילא, אבל על עצם המסגרת משלמים כסף. ולמה זה טוב? 

אבל מי שרגיל להיות במינוס, ומי שהיה חי עם זה שיש מינוס קבוע בבנק והוא "משלם" על זה "מעט"- קשה להסביר לו את ההגיון הזה.

הרב אריאל: מינוס בבנק, זה אסור

https://www.yeshiva.org.il/ask/725

מכון כת"ר - שו"ת - איסור ריבית במינוס בבנק

האם מותר שיהיה לאדם מינוס בבנק | דין | שאל את הרב

המינוס בחשבון הבנק בראי ההלכה - כתר תורה

וגבר צריך גם לעזור בבית. לא הבנתי מה הקשר. זה לא לעזור אפילו, זה להיות נוכח ושותף. 

בעיניי זה לא יהודי שגבר יטיל על אשתו את עול הבית כי הוא חשש מזה בעצמו למרות שזו חובתו

ומנגד, לא שייך שאישה תחליט על דעת עצמה להיכנס למינוס כשהגבר היסטרי מהרעיון 

והכל תלוי באיזה צרכים מדובר

אם זה הלחם והמים, אז ההתיחסות היא שונה מאשר בגדים ומגדנות 

1. זה היה הטיעון שלי, שמי שאחראי על הכסף, לגיטימי שיהיה זה שגם קובע בגדול את הכללים (עם האחריות באה הסמכות, כמו שאי אפשר להגיד לביבי "אתה הראש, אתה אשם", כשכולנו יודעים שניטלו ממנו הרבה מהסמכויות), אם את מסכימה איתי אז מצוין.

2. להיות שותף ולעזור בבית זה ממש חשוב, רק שאם הולכים על התפיסות ה"יהודיות" המקוריות, האישה אחראית על הטיפול השוטף בבית ובילדים, והאיש אחראי בגדול על ענייני הפרנסה, קו חינוכי כללי וכיו"ב.

המציאות היום השתנתה, וכפי שאמרת היום מתאים יותר שהגבר יהיה נוכח ושותף בעינייני הבית והטיפול השוטף בילדים, במקביל, אותו שינוי התרחש גם ביחס לכסף, שהיום שנשים יותר מעורבות בעולם, ופחות מתאים המודל כאילו כל ענייני הכספים שייכים לבעל .
(כולל הסמכות להחליט מה לעשות איתן, עד לפני כמה עשרות שנים היו מדינות מערביות בהן נאסר על נשים לקחת הלוואה מהבנק ללא אישור הבעל).
לכן מתאימה יותר שותפות כולל בעול הפרנסה.

לעומת פעם - שממש לא

נראה לי זה מאוזן, ביחד עם העובדה שהבעל שותף

מפה ועד ל-לצפות שהאישה תיקח אחריות על המינוס כאילו היא האחראית להוצאות החורגות ולא מדובר בהוצאות של הבית המשותף או שהבעל יתחמק מאחריותו כי הוא לא עומד בלחץ - יש מרחק גדול בעיניי

בשל אחריותו.

 חושב שזה לגיטימי, כל עוד זאת אחריותו כאמור.

למינוס

ברגע שמסתכלים על זה כשחור או לבן, זה בעייתי

כל עוד לא רעבים ללחם, ואם חשובה לה הרמה הכלכלית, יכולה להתגייס לעבוד עוד/בעבודה מכניסה יותר ככל שזה אפשרי.

(קצת יותר מורכב מזה  אם יש חסכונות וכו', ובכל זאת)

קצת מוגזם, לא? היתר עיסקה לא תקף?

כלומר כשאני לווה ממך כסף כדי להשקיע בעסק. גררו את זה עוד קצת הצידה על דירות כי מניחים שמחירי הדירות תמיד יעלו ואפשר לממש את הנכס (כלומר את "העסק" שבו אתה משכיר לעצמך דירה).

נגיד לקנות אוטו כדי ליסוע לעבודה, זה אפשר להגיד שהיתר עסקה תופס.

היתר עסקה לא תקף על הלוואות צרכניות.

(יש חריגים לזה, אבל באופן כללי זה הכלל).

אם כל פעם שנותן הלוואה זאת ממש הכשלה באיסור, והתשובה הייתה שיש היתרים כלשהן ולכן זאת לא ממש הכשלה.

בפועל, ידוע לי שכמעט כל הציבור הדתי/חרדי לא מקפיד על כך, כולל אנשים הנוטים להחמיר בהרבה דברים, מעניין למה.

אולי אפשר לטעון שכל מה שקשור לרמת חיים סבירה וסיפוק הצרכים הגופניים והנפשיים, עוזר בדרך עקיפה לעבוד/חוסך הוצאות בהמשך וכיו"ב?

עריכה: עכשיו מצאתי את התשובה שאותו רב כתב לי בתשובה לשאלה על הלוואות לכל מטרה:

בנוגע לשאלה של רבית, דנו רבים בנושא, ואין לי הרבה להוסיף על הדיונים. מה שכן אומר הוא שאמנם ראוי להשתדל שלא להיכנס אליו, אך מי שחי ב"מינוס" יש לו בהחלט על מה לסמוך. ראשית כל, כיון שמדובר בבנק - חברה בע"מ ולא אישיות פרטית - יש אומרים שדיני רבית אינם חלים. בנוסף לכך, יש צדדים שהיתר עסקה מועיל גם להלוואה מהסוג הזה, בפרט אם הלווה הוא בעל דירה, אך אפילו אם אינו בעל דירה יש צדדים להקל.

מי שחושש לדבר, ונזהר שלא לקחת הלוואות או להיכנס למינוס - אשריו. אבל מי שכן, אין לבוא עליו בטענות ולהעיר לו על כך.

'גבר אחראי על הפרנסה'

'גבר עוזר בבית'

כשהשיח כזה

לא פלא שיש בעיות

בני זוג הם שותפים

כלכלית

ניהול הבית והילדים

יש לא מעט נשים שיכולות לפרנס/ לנהל את כלכלת הבית הרבה יותר טוב מהגבר

כנ"ל בניהול הבית

אין תפיסה הלכתית שאוסרת על אישה לנהל כלכלית ועל גבר לנהל את הבית

אני גם חושב שהמציאות כיום השתנתה, הבעיה היא שלפעמים השינוי קורה רק לצד אחד (דהיינו - האישה יכולה להוציא כהבנתה, אבל הגבר "חייב" להיות זה שדואג לכסות את החובות והשכר דירה), כל מה שאמרתי שכל עוד זה המצב, הגבר יכול להציע לאישה שהוא ישחרר, אבל במקביל יבקש ממנה לקחת על עצמה את הדאגה למינוס.

יש?

מי אמר שלא?

הדיון לא עסק בזה אבל

כי בהנחה שלך (גבר או אישה? אתייחס כגבר) ישר פסקת שהאישה רוצה מותרות והגבר רוצה צרכים בסיסיים.

מי אמר?

אולי האישה רוצה מזרון חדש כי שלה שבור. זה גם מותרות?

או שהיא רוצה לקנות מטרנה כי אין לה כוח להניק ככ הרבה. זה גם מותרות?

וגם מה זה הדבר הזה שמי שאחראי למינוס שידאג לסגור אותו ושהאישה תדאג שיהיה מה שצריך?

אז גם האישה תגיד- בבקשה הבאת תינוק? הנה,תדאג להאכיל אותו. למה דווקא אני?

ככה אפשר לערער הכל, עם הגישה הזאת.

באופן כללי, פותח השרשור אמר שמבחינתו לרדת למינוס זה קו אדום (בין אם זה לצרכיו ובין אם זה לצורכי האישה).

בסך הכול הצעתי לו שאם האישה מתעקשת על כך וטוענת שהוא לא מתנהג בצורה זוגית מספיק, אז שהיא תיקח על עצמה גם לדאוג לסגירת המינוס שיווצר.

לא דיברתי על מי שאחראי להוצאות עצמן.

שתוסיף עוד עבודה?

הוא יכול לעשות את זה,

אבל שלא יתפלא אם הוא ידחה אותה.

כי גבר שלא דואג לאשתו אלא יותר לבנק שלו, אז שלא יצפה שאשתו תחשוק בו.

וחוץ מזה שגם היא יכולה באותה מידה לתת לו את התינוק אחרי הלידה ולהגיד לו קח. אחריות שלך. רצית עוד ילד נכון?

מעניין מה יישאר מנישואין כאלו....

כן מציין, שפגשתי יןתר מדי מקרים בהן הויכוחים ה"כלכליים", ישבו על זה שהגבר מרגיש שלאישה לא אכפת שייכנסו למינוס, כי ממילא "זה העול של הגבר", אבל משום מה ההחלטה איך לנהל את התקציב "אינה העול של הגבר"...

הצעתי לו לבדוק אם זה ככה גם אצלו.

זה הכול.

שזה בעיניי ממש דרך חתחתים שיכולה להביא המון משברים.

ולו יצוייר שהגבר מרוויח 4000 בחודש? אז היא צריכה להוסיף על עצמה עוד עבודה כי היא רוצה מטרנה?

מעניין שאחרי הלידה לא אכפת לגברים לתת לאישה לטפל רוב שעות היום בתינוק, כשהם במשרד עם מזגן...

הם לוקחים בחשבון שזאת אחריותה, לא?

למה בעצם לא אכפת להם מזה שהעול כולו נופל עליה?

האם זה לא אומר שגם הם חושבים שעול הילדים הוא על האישה...?

אז בדיוק כמו המחשבה הזאת, כך גם האישה סוברת שהעול הכלכלי על בעלה 

ומימוש אחריותו שכל כך חשןבה לחלק מהמגיבים כאן.

לגבי אחרי הלידה - החברה העניקה לנשים חופשת לידה.

אחרי חופשת הלידה, יש הרבה בתים בהן הגבר מטפל בתינוק כמעט כמו האישה, או אפילו יותר מהאישה.

במקרים בהן האישה המטפלת העיקרית בתינוק, חושב שאם לדוגמה האבא יתעקש לא לדאוג לשמור על בריאות התינוק, בידיעה שאם יחלה האישה תספןג את עיקר הנזק.

רובנו נצפה שיכבד את עמדת האישה, בהיותה זו שסופגת את התוצאות. 

אני לא רוצה להתאמץ כדי לפרנס יותר.

נחיה מ-4000 ואם נגיע למינוס אז בבקשה- תוסיפי עבודה.

אחרי חופשת לידה גברים שמטפלים בתינוק יותר מהאישה? זניח ביותר ומאוד לא רווח ולא מצוי.

הדוגמה שהבאתי עם התינוק זה להראות לך

שהחיים משתנים כל הזמן. והאישה סופגת הריונות ולידות בעוד הבעל לא, נכון?

אז כמו שהאישה נדרשת לעשות חושבים מחדש עם כל תינוק שנולד, לחלק את עצמה בין הילדים לתינוק ולבעל, הבית והעבודה

ככה גם הבעל צריך לעשות חושבים מחדש אם אשתו אומרת שהכסף לא מספיק לה.

רק גבר מאוד לא חכם יגיד לאשתו שאם היא צריכה עוד דברים אז שתוסיף לעצמה עוד עבודה.

זה מראה על ניתוק גברי קלאסי.

על זה שגבר חושב שטיפול בילדים ובבית זה על הדרך כזה... ועוד מדמיין שהיא תעשה את כל זה + 2 עבודות.

אגב, אני עובדת בשלוש עבודות ועם הבית והילדים, אבל זה כי בעלי מפרגן לי בלי סוף.

מאוד מאוד לא חכם ולא גברי ללכת בדרך שהצעת.

גבר חכם שרוצה אישה שמחה, רוצה בית שמח, רוצה יחסי אישות שמחים

כל הזמן שידאג למצב הרוח של אשתו.

זה הבסיס של כל הבית.

פגעת באשתך?

אחזת בחבל חזק מדיי?

הראית לה שאתה גבר?

זה יסתובב לרעתך בסוף.

אשתך אולי תיקח עוד עבודה כי תראה שהבעל העקשן שלה לא מוכן לזוז בשבילה במילימטר,

ואחרי העבודה תהיה כל כך מותשת שלא יהיה לה לא פנאי ולא חשק ולא רצון ליחסים.

אז הנה- סובבת את החרב פיפיות מצד אחד- הכאבת לעצמך בצד השני.

תמיד תזכור שלכל דבר יש מחיר.

ושמחיר בכסף הוא המחיר הפחות כואב מבין המחירים שמשלם הבית.

בסוף זה הולך על יועצים ומטפלים,

ואם לא אז על עורכי דין למיניהם.

גבר חכם לוקח ברצינות תהומית את השמחה של אשתו, ומתייחס לזה כדבר יקר וחשוב מאין כמותו.

זה גבר שירוויח כל חייו.

גבר לא חכם נוהג אחרת ומכניע את אשתו וחוסם אותה.

תדרוש מהגבר דברים לא מציאותיים, שהיא בעצמה לא הייתה עןשה אם העול והאחריות היו בידיה.

זה בעיקר מה שהתכוונתי לומר.

נ.ב., לגבי הניתוק הגברי לדברייך - להגיד ש"לא נןרא להיכנס למינןס", זה ניתוק נשי קלאסי, אז אנחנו "פיתים"...

נ.ב. 2 אני עןבד במשרה מלאה ןמגדל ילדים במשמורת משותפת, אז קשה לומר שאני לא יןדע מה זה טיפול בבית...

אישה ניהלה בעבר חשבון בנק אז היא יכולה לא להתרגש ממינוס, כי היא באמת מבינה מה ההשלכות של זה.

מה שאין כן לגבי גבר שמעולם לא יוכל להתנסות בהריון ולידה, ולצערנו רבים חושבים שזה "על הדרך."

בתקופה של לידות...

אבל לא משנה, בגדול אנחנו מסכימים.

כמו שאמרה ה@המקורית כולם צודקים 🙂

וכמה זה ישים בחיים שלהם

גם אם הכוונה טובה, לא תמיד מעבירים את זה נכון 

יש נשים שלא מוטרדות מהנושא הכספי (ולוקחות כמובן מאליו שזה "תפקיד הבעל").

ומתקשות להעריך ולהבין את משמעות הדאגה לכסף מצידו, וששם הוא מממש בין היתר את אהבתו ודאגתו לאישה ולמשפחה.

והרבה פעמים שני בני הזוג צודקים. 

לק"י

אם זה נובע מקניית המוני מותרות בלי חשבון או כי ההכנסות קטנות מידי או לא יודעת מה.

ואם האשה "מכניסה" למינוס כי היא אחראית על הקניות בסופר, אז גם מגיע לה עונש לעבוד קשה יותר?...

אני עדיין רווק

אך כשקראתי מה שכתבת קפץ לי סיפור שקראתי בזמנו

על הארי הקדוש זי"ע ואשתו, הוא לא היה משקיע בעצמו מבחינת לבוש

דהיינו לא רק שלא פזרן גדול אלא אם לא מוכרח לא קונה

ואילו לאשתו היה דואג תמיד שיהיו לה בגדים נאים בכל מצב.

לא יודע אם זה עוזר במשהו אך זה מה שקפץ בשנייה הראשונה

לא אומר בציניות. רק שבפועל במצבנו הכלכלי זה מורכב, ויש שיקולים רבים

1.הכי חשוב! לערוך יחד טבלה של הכנסות מול הוצאות

להחליט יחד מה הולך על מה.

הכל זה עניין של סדרי עדיפויות.

כמובן נסו להסכים שסך ההכנסות זה סך ההוצאות (עזוב כרגע חסכונות)

2. אתה לא יכול להגביל אותה. אתה לא אבא שלה. אתה יכול לייעץ ולהביע את דעתך. אבל פיזית לא להגביל.

3. צמצם הוצאות אצלך ואל תגע בהוצאות שלה. לך קל לאכול חודש שלם לחם יבש בשביל המטרה של לא להכנס למינוס. לה לא. קבל את זה בדבר שלא ניתן לשינוי.

4. היא כבר קנתה משהו שהוא יקר מדי לטעמך? תנשך את השפתיים ותפרגן לה. הכסף כבר יצא. לפחות שהיא תהנה ממנו.

5. ואכן החיים דינמיים. רצוי לחסוך שקל לבן ליום שחור. אבל עדיף לא להביא את היום השחור הזה בשתי ידיים.

גם מבחינתך. שתכנס למינוס זה יום שחור

ומבחינתה ריבים איתך על כסף זה יום שחור.

אז תגיעו לעמק השווה. כדי שיהיה יום טוב.

האם אתה באמת זה שאחראי על הכסף והיא לא יודעת לגמרי מה קורה? (אני לא ממליצה, אבל אם זה המצב אז יש לי רעיון)

אצל חמי וחמותי גם היה מצב דומה למה שאתה מתאר.

מה שחמי היקר עשה - היתה לו תמיד תוכנית חסכון קטנה בצד, שאשתו לא ידעה ממנה.

היא תמיד היתה רוצה לקנות מעל הפופיק, רהיטים באיכות טובה, לשפץ מטבח, בגדים באיכות, אוכל. היה להם הרבה פחות כסף מלהורים שלי, אבל איכות החיים היומיומית היתה הרבה יותר גבוהה (אני ממש אוהבת את חמותי, אבל זה היה המצב, וזה האופי. היום כשהוא נפטר וה"עול" עליה - היא הרבה הרבה יותר מחושבת, ומברכת אותו שהוא דאג לה כל השנים.)

ואז חמי הראה לה את המצב בבנק, ושהם במינוס, אז צריך להצטמצם או לחשוב על איך מתפרנסים יותר. 

אבל בצד הוא תמיד ידע שיש לו איזשהו סכום לעת צרה - וזה הרגיע אותו.

נכון שהם שלמו על הריבית של המינוס, וגם זה סכום שיכול "לעצבן". אבל היה שווה את שלום הבית (שלא היה תמיד קל) ומצד שני הרגיע אותו שאם באמת יצטרך "לכסות" את המינוס יהיה לו ממה.

(ואם הבעיה שלך היא שאין לך אפילו סכום כזה של כמה אלפים לשים לך בצד, ותוכיח לי את זה - אשמח לעזור בעניין, לא עשירים, אבל מעשר כספים לשלום בית הוא דבר חשוב)

בעלה הוא הפזרן, היא המחושבת. והוא זה שעושה את הקניות.

כיום המצב הכלכלי שלהם הרבה יותר טוב, הם לא ממש חוסכים אבל לא במינוס.

אבל כשהילדים היו קטנים, היו להם תקופות לא קלות. הוא ניסה לפתור את זה כשקנה רק במזומן, אבל לא היה לו קל. באופיו הוא קונה בשפע ובלי חשבון.

אני זוכרת שהיא אמרה לי שהיא חוסכת קצת כסף בצד שהוא לא יודע ממנו.

לא יודעת איך עשה את זה, כי הוא היה אחראי על הכסף, אבל עשתה. וכשהיה צריך השתמשה בכסף לדברים שהיו חשובים לה.

וגם היום היא אומרת לי - ברור שאנחנו יכולים לחסוך יותר ולעזור לילדים. אבל זה בעלי, יש לו יתרונות ויש לו חסרונות. הילדים שלהם (הנשואים) מאוד אוהבים לבוא לבית כי ההורים מפנקים באוכל ובמתנות בצורה שחבל על הזמן, המיטות מפנקות, החופשות. אבל לעזור להם בלקנות דירה - זה לא משהו שהם עושים. ואי אפשר לשנות את האופי... ואחותי התרגלה...

ממש מרגשת ומקסימה

חמיך רצה לשמור על השלום בית ולכן פעל ככה, אבל להיות במינוס, כלכלית זה לא שווה בגלל ריביות מאוד גבוהות.

משפחה צריכה שיהיה לה קרן חרום, סכום כסף שהיא תקבע (מומלץ לפחות שווה ערך של 3 חודשים של הכנסה) ואם יש הוצאה פתאומית יודעים שיש מאיפה לשלם.

ושוב, כל הכבוד לך

ושוב, לכל אחד הקו האדום שלו.

אני חושבת שגם לאישה של הגבר שהתחיל את השרשור יהיה קו אדום - וזו המסגרת של הבנק...

לכן צריך שמראש המסגרת לא תהיה גדולה, ושיהיה בצד חיסכון למקרים ממש קשים שצריך גם לכסות את הקו הזה או לצרכים פתאומיים.

נכון, זה קצת "לעבוד" על האישה או על הבעל. אבל לפעמים זה שווה את שלום הבית.

לא מדברת מניסיון בתחום הזה. אבל יש תחומים אחרים שאני לא מערבת את בעלי עד הסוף, כי אני יודעת שזה יביא לחיכוכים שאין מה לעשות מולם. 

לא הרבה דברים, אבל יש דברים לא פתירים ששונים במבט שלנו על החיים ושונים בהתנהלות שלנו. ולפעמים אני גם אומרת לו שיש דברים שעדיף שהוא לא ידע...

לא כל דבר שווה את הויכוח. במיוחד אם זה ויכוח תמידי.

בלי שהן יודעות.

לא?

יכול להיות. אני רואה שחמותי במבט לאחור מאוד מעריכה את בעלה.

אפילו שביום יום, לא תמיד היה לה קל והם לא תמיד שידרו באותו הראש.

מצד שני - הוא כן פינק אותה וקנה לה כשהיה אפשר. אני לא חושבת שהוא התקמצן עליה. רק היה הרבה יותר מחושב ממנה, ולכן חסך בצד בלי שהיא תדע.

רק לקראת סוף חייו כשהתחיל להרגיש לא טוב, התחיל קצת לערב אותה.

האם זה אפשרי כיום? מאוד תלוי. בעלי לא יכול לעבוד עלי. אבל לו - באמת אין מושג מה קורה בחשבונות ובחסכונות שלנו. אם היה לי צורך - יכלתי בקלות שהוא לא ידע מה קורה.

(מדי פעם הוא שואל אותי מה המצב.. ואני יכולה להגיד מה שאני רוצה משתדלת לומר אמת תמיד, כי אין לי צורך אחר, אבל אם היה צורך לשלום בית - השיקולים יכולים להיות שונים. והעיקר שנעשה למען מטרה טובה, כדי לבנות ולא כדי להרוס.)

אני מרגיש שהיות וכיום כן מקובלת הרבה יותר שותפות בכלכלה (גם אם לפעמים נראה שיש כאלו שרוצים שותפות בזכויןת בלי החובות), שמירת כסף בצד היא עצמה סוג של פגיעה באמון.

אבל אולי את צודקת.

אם תרצה שנרך ימשיך להאיר ושהעיסה בבית תמשיך להיות עם ברכה

בבקשה תקשיב לדבר @שוקולד פרה. החכמה

כי היא מדברת מנסיון.

אם אתה רוצה כסף ושליטה בבקשה תשחרר את אשתך לדרכה

ואל תכבול אותה אליך בקווים האדומים שלך.

גדולי ישראל כיבדו את נשותיהם. תקרא על איש חסיד היה...

תתחזק במסירות ואכפתיות לאשתך ותראה שיש ברכה בבית ובכסף

אם לא מהר מאד תגלה את החיים האמיתים

חכה שיציבו לך גבולות וקווים אדומים...

בוא נראה איך יהיה לך החיים. תתגעגע למצב שיש לך עכשיו.

אז מבחינתי לא היה דחוף להמשיך.

אבל, ראיתי תגובןת קצת קיצוניות, שנשבה מהן רוח של איום, כאילו האחריות לא להיכנס למינוס היא סתם "שתלטנות" של הגבר ש"הוא יתחרט עליה".

אז כאן כדי להגיד, שגם תפיסה מצד נשים כאילו הגבר חייב לתת להן הכול, ואם יעז לדאןג למינוס הוא "יתחרט על כך", היא מסןכנת לשלום בית לא פחות מגברים מנותקים, וגם עולה לכדי אלימות כלכלית (במיוחד במקרים בהן האישה כמעט לא עןבדת, ןבכל זאת רןצה כסף מהשמים, לא יןדע מה המקרה שלך)...

או יותר נכון גליון של google sheets.

לקחנו את ההכנסות

הורדנו מהן הוצאות שמוסכם על שנינו שהן הכרחיות (שכ"ד, מיסים, חינוך, חשמל, מים, גז וכד')

הגענו להסכמה כמה אנחנו רוצים לחסוך בחודש (אם אין הסכמה אפשר לגשר/למצע)

כל שאר הכסף חולק לתקציבים מצטברים (כלומר אם הקצבתם לדוגמא 500 ש"ח בחודש לביגוד, אז אפשר חודש לא לקנות ובחודש הבא לקנות עד 1000 ש"ח)

כמובן שכדאי להסתכל על זה בתור קריאת כיוון, לגלות גמישות ולא להיות נוקשה מדי,

אם יש הוצאה חריגה בתקציב מסוים או הצטברות מיותרת בתקציב אחר, אז לאזן ביניהם.

אפשר גם בחודש אחד לחסוך פחות ובחודש אחר לחסוך יותר וכד'.

העיקר לעשות הכל בהסכמה ומתוך אווירה טובה!

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב