קודם כל איזה שיח מדהים יש לכם!! וכמה מודעות, וואו, אלופים!!
לגבי הלילה תנסי להעביר את הכדור אליו ולשאול אותו מה יכול לעזור לו להתגבר על זה,
תסבירו לו שהתעקשות היא לא סתם תכונה, היא תכונה שנועדה להגן עלינו ממשהו וצריך להבין ממה היא נועדה להגן.
כלומר דרך אחת להתמודד עם התעקשות היא על ידי לתת קונטרה בצורת גמישות,
והדרך השניה, היא מראש לפתור את הבעיה כך שלא יצטרך להגיע למצב של עיקשות.
בד"כ התעקשות נובעת ממקום של צורך בסדר ויציבות. שזה ממש מתחבר ללידה שהייתה לאחרונה ומתחבר גם עם הגיל שהילד עובר בו שינויים מילד קטן ותלותי לילד גדול ועצמאי יותר (לא רק במובן הטכני אלא גם נפשית מתחוללים שינויים והחשיבה הופכת מורכבת יותר והעולם הרגשי עשיר יותר ומכך גם נוצרות תנודות במצב הרוח)
יכול להיות שהוא זקוק לפריקת מתח לפני שעולים למיטה. מקלחת ארוכה יותר או שיח מקדים עם אחד ההורים או תחושת הגנה אחרת.
אם אפשר הייתי מציעה לו להירדם במיטה שלכם לתקופה מסויימת עד שיחוש ביטחון
ואם זה דורש מכם מדי, אז תנסי את לפחות להבין אותו ולא להיבהל מההתעקשויות.
למשל הוא נכנס לקטע שרק אבא מרדים אותי, לומר לו אני מבינה שכשאמרנו שאבא ירדים אותך זה גורם לך לבלגן בראש/ בלב. נכון זה קשה שאומרים משהו ואז לא. אני ממש ממש מבינה את המקום הזה שאתה נמצא בו.
כרגע אני יכולה להציע לך שאני אעזור לך להירדם או שתנסה לבד, במה אתה בוחר?
אני רוצה אבא!!
נכון אתה רוצה אבא. כרגע אין אבא יש או אמא או לבד.
מחר בבוקר כשיהיה לנו יותר כח, ננסה לחשוב על עוד דרכים מה יעזור לך להתגבר על השינויים האלו.
אם הוא נענה להצעת העזרה שלך- יופי.
אם לא, אפשר להשאיר אותו להתמודד עם התסכול שלו לבד כמה דקות ואח"כ לבוא שוב לראות האם הוא יותר רגוע, ואם לא לבוא אח"כ עוד כמה דקות..
אני חושבת שזה גיל שחשוב גם שהם יתמודדו עם תסכולים ובכי ובהתפרצויות, זה ממש בסדר.
זה לא שאת נוטשת אותו להתמודד לבד, את מאפשרת לו בחירה ובהתחלה זה כואב לראות אותם ככה לא מצליחים לבחור בעזרה שהצענו להם, אבל אח"כ כשהם מגלים את עצמם וגם מכירים את החוויה שנקראת תסכול, זה לפעמים הבאות עוזר להם לגייס את הצדדים באישיות שלהם להתמודד.
אני לא זוכרת בדיוק מתי ילדת, אם את כבר אחרי משכב לידה, מציעה לך כלי נוסף נהדר שעובד בגילאים האלו (ובכלל)
תנסי לקרוא את שפת הגוף שלו.
עכשיו כשאת בחופשת לידה ויש לך יותר זמן בבית, תשקיעי בהתבוננות בנעשה בבית מדי פעם מזווית כמו של זבוב על הקיר (או מצלמה)
תחשבי שאת עכשיו רואה את הדברים לא כדינמיקה שאת חלק ממנה אלא כסרט נע.
לאיפה הוא ניגש כשהוא נכנס מיד הביתה. מתי הוא מגביר קצב, מתי הוא מנמיך.
מה גורם לו להיות דרוך, מה גורם לו להיות רפוי.
כשהוא מנסה להרגיע את עצמו מה הוא עושה.
כל מיני מימיקות ותנועות גוף יכולות להציע על השינויים בנפש לאורך היום, ואז אח"כ זה נותן לך כלי מעולה להענות לצרכים שלו לאורך היום עוד לפני שהוא בכלל מודע אליהם.
למשל להציע משהו לאכול עוד לפני שנוחתת תחושת הרעב והוא מכריז אני רעב. למשל להציע סיפור לפני שממש קשה לו ודברים כאלה.
כמו שילד בגמילה את מזהה עליו מתי הוא צריך ושולחת אותו לשירותים עוד לפני שהוא בעצמו מודע לזה שהוא צריך להתפנות.
ככה במהלך היום הוא פורק את הקושי ובלילה שהולך לישון יותר נינוח.
זה לא פתרון קל ליישום בטווח הקצר, אבל זה נהדר בטווח הארוך.
כמה דוגמאות מאצלנו סתם בשביל להמחיש:
כשהבן שלי בן 4 תוך כדי הליכה רוכן עם הגוף קדימה ושומט כתפיים, אני מבינה שהתעייף מהדרך.
אם אנחנו קרובים מאוד אחליט להמשיך.
אבל אם אנחנו רק באמצע הדרך, אני מבינה שעוד כמה דקות הוא יתלונן שהוא עייף.
אז יש לי כמה דקות לבחור מקום נוח לעצירה. או למשל אם אני צריכה דחוף לשירותים ורוצה להתקדם מהר, אני מבינה שזה לא יקרה. אז יש לי כמה דקות לחפש מקום עם שירותים לפני שהוא בכלל ישים לב שהוא עייף ופחות ישתף פעולה.
או באוטו אנחנו מתרגלים דיבור בתור והקשבה. ולפעמים ההקשבה קשה.
אז לפעמים מותחים את יכולת ההקשבה ולפעמים מרפים וקוטעים את מי שמדבר. כדי שזה לא יגיע למריבה וטונים גבוהים, אני מזהה את יכולת ההקשבה של הילדים לפי שפת גוף שלהם. (אצל כל אחד זה שונה)
אפילו תוך כדי נהיגה דרך המראה באוטו, ואז יותר קל לתמרן ולתת לכל ילד את המענה שלו וככה מצליחים לווסת יותר טוב את העומס רגשי וחושי במהלך השיחה ובכלל במהלך היום.
עכשיו איך זה קשור למה שאת מתארת?
נגיד כל יום כשהילד חוזר הוא רץ למקום מסויים בבית מוריד סנדלים. זאת הפעולה הראשונה שעושה.
ויום אחד כשהוא חוזר הוא נשכב על הספה עם סנדלים.
אז את מבינה שמשהו שונה.
או שהוא עייף פיזית וצריך מנוחה, או שהייתה לו התמודדות יותר מתאגרת והוא זקוק או להיות רגע עם עצמו או לעזרה ללבן את הדברים.
אז נניח תכננת לצאת רגע לקניות או אפילו תכננתם יצירה מיוחדת היום, את יכולה לשנות את התוכנית עוד לפני שהוא מודע בכלל ונכנס לפינות כאלה של אני רוצה לצבוע בגואש אבל אני לא רוצה להתלכלך וכזה..
אז תציעי לו סיפור או חיבוק.
ואם את צריכה להניק אולי תבחרי הפעם להניק לידו או לקרוא לו אלייך להניח ראש. למרות שבד"כ הוא בסדר עם זה שאת מניקה בשקט בחדר לדוגמה.
זה נותן לך מרחב תמרון, וממילא מסייע בוויסות האתגרים והרגשות עבורו.
עוד דבר אחרון, מקריאה שניה, אם הייתי צריכה לצייר מה התגמשות לפי השיחה עם הילד, הייתי מציירת סיבוב פרסה. אחורה פנה.
אבל גמישות לא מחייבת פניית פרסה.
גמישות יכולה להיות במקום לנסוע דרומה ואז מזרחה, לנסוע קודם מזרחה ואז דרומה וככה לעקוף את הפקק.
זה לא שחוזרים הביתה כשיש פקק.
לחזור הביתה זה מבאס, דורש יכולת התמודדות הרבה יותר משמעותית.
קצת לסטות מההחלטה המקורית יותר קל להכלה.
לכן זה לא שאו אתם מתגמשים או הוא, אלא כל אחד מתגמש ככל יכולתו במסגרת הגבולות שאתם כהורים קובעים.
הייתי מסבירה את זה בהמחשה בזמן שהוא לא זמן ההשכבה.
אפילו אפשר לשחק מסלול מכשולים עם אופניים או בימבה ולראות איך הוא מצליח להתגמש במסלול בהתאם לנתונים המשתנים ולעודד אותו על יכולת ההתגמשות.
שירוויח ויהיה לו כיף להתגמש. שלא תהיה תחושה שהתגמשות היא רק ויתור על הרצון שלי.
וגם תוך כדי החיים בבית להכניס את המושג להתגמש.
נגיד ביקשת ממנו להוציא 3 מלפפונים ו3 עגבניות והוא אומר לך שיש רק שתי עגבניות.
אז תגידי בקול: אוי מה נעשה אין כמו שתכננתי (להבדיל מרציתי) צריך לתכנן אחרת. רגע רגע, גמישות, אה נכון! מוח לחשוב גמיש, לחשוב על פתרון, אה מצאתי, אפשר לשים גמבה במקום!
איזה כיף שיש גמישות במחשבה ככה אפשר לחשוב על פתרונות לבעיה! יאמי יאמי איזה סלט טעים יהיה לנו..
בסיפורי ילדים תמיד יש איזה טוויסט שגיבור הספר היה צריך לשנות משהו, אז תוך כדי קריאה להכניס את המושג "להתגמש" הוא "חשב בגמישות" הוא "תכנן מחדש".
ואז כשאלת מחשבה אחרי הסיפור אם מתאים לשאול על זה שאלות, מה היה קורה אם שאול לא היה מתגמש? האם הרוויח או הפסיד מההתגמשות? זה טוב או לא טוב? קשה או קל?
רמה מתקדמת יותר תהיה לשאול, רגע אבל גם דני (הדמות המשנית) יכלה להתגמש, אז למה דווקא שאול התגמש? מעניין.
האם שאול יכול לגרום לדני להתגמש? מה שאול יכול לעשות כדי להתמודד עם הבעיה? להתגמש בעצמו. גל אחד יכול להחליט רק על הגמישות שלו. (בהמשך לכך שהוא מצפה מהסביבה להתגמש עבורו במקום שהוא זה שיצטרך להתגמש)
בגיל גדול יותר אפשר לדבר על זה שלשנות תוכנית זה לא לטעות. כשהוויז מחשב מסלול מחדש. זה לא אומר שלפני כן הוא טעה.
בנתונים שהיו לפני כן היה נכון לנסוע בדרך x, ועכשיו כשנתון כלשהו אפילו ממש פצפון השתנה, הדרך האופטימלית היא השניה.
כשהצעתם שאבא ישכיב זה מה שהיה נכון לפי הנתונים שהיו באותו רגע, ואז משהו השתנה וגרם לכם להבין שבעצם לא אפשרי, יש שם חסימה כלשהי וצריך לבחור דרך חלופית.
ולפעמים המוח שלנו עייף כבר ואין לו כוח לחשוב שונה, לחשוב גמיש. (כלומר זה לא שהילד לא גמיש, כרגע קשה לו להיות גמיש מחשבתית)
אז אבא ואמא יכולים לעזור לו. הרצונות שלכם לא מנוגדים ולכן זה לא שאו אתם מתגמשים או הוא מתגמש.
אתם מתגמשים על מנת לעזור לו להתגמש.
אתם מושיטים לו יד. עכשיו הוא צריך לבחור אם להיעזר ביד הזו ולעבור את המכשול או להיכנס בו.
ולפעמים הוא יתנגש במכשול במקום להיעזר בכם וזה בסדר. חוזר למה שכתבתי למעלה שזה בסדר לחוות תסכול לפעמים כל עוד הוא מודע לכך שהושטתם לו עזרה. זה גם לימוד התפתחותי חשוב.
אני ממש אוהבת את הדברים שם