… רש"י כותב "בגלל חיבתן מונה אותן"

גם זה קשה לכם? כל יהודי הוא חביבו של השם.

לכן אסור לכנות יהודי בשום צורה . לא ערב רב, לא קפלניסט, לא בוגד ועוד כהנה שמות בסגנון

כתב השלחן ערוך חושן משפט (סימן רכח סעיף ה) יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו אף על פי שהוא רגיל באותו כינוי אם כוונתו לביישו אסור. ע"כ. ומפורש יוצא שאם אינו שם של גנאי - מותר, וכל שכן אם חבירו הביע את הסכמתו לכך.

לכל אחד דגל שונה, וכל אחד חונה במקום שונה מחבירו.

כך שאחדות לא מוחקת הבדלים ושבטים.

יש גם כיום שבטים בחברה בישראל ובעם היהודי

…. ומי שרוצה לבזות, לצחוק, ללעוג, לא להתיחס ולפסול את אחיו היהודי עושה זאת כלפי השם! כל ההסטוריה היהודית מלאה הבדלי דיעות.

רבי יוחנן כל כך הצטער שהחברותה שלו ריש לקיש הלך לעולמו כי לא היה לו חברותה שהביא לא דיעה שונה וזה גרם גם לו למות.

קודם כל צריך לשים את כל ההבדלים (גם הנוקבים ביותר) על השולחן , אחר כך צריך לראות איך למרות ההבדלים עושים אחדות.

אחרת זה פשוט עצימת עיניים להבדלים

אגב גם יהושע בן נון "כבש" את הארץ במחיר של יהודים הרוגים

…אני רק מצטט מהמקורות ובמקורות לא במקרה השלום מופיע על כל צעד ושעל. לעומת זאת כאשר אמצנו את הגישה הכוחנית , המרד הגדול, מרד בר כוכבא, הבאנו רק אסונות שאנחנו משלמים עליהם עד היום.

זה לא היתה מטרת השרשור. מטרת השרשור לגנות כל מי שחושב שהשם רק איתו ויש לו זכות לנדות יהודי אחר רק בגלל שהוא לא חושב כמוהו. 

תקופת השופטים? מלחמות שאול ודוד? מלחמות יהושפט ואסא? מלחמות החשמונאים? ישעיהו שאומר לחזקיהו להלחם בסנחריב ולא לעבוד אותו?

הכל לפי גופו של עניין. בסוף בית שני היינו במצב אחר, כיום אנחנו בשיבת ציון

… מלחמת ששת הימים ויום כיפור. אבל אז באנו מתוך מגננה והגנה עצמית כבשנו שטחים גאלנו אדמות ארץ ישראל והיה לנו סיעתה דשמיה כי לא באנו בהצהרות בומבסטיות של התישבות בכל חבלי ארץ ישראל אבל זכינו להקים במעשים ישובים בחוכמה ולא בכוחניות.

לא צעקנו "שישרף לכם הכפר" . אני זוכר שבחוף אל עריש ששרתי בצבא שחקנו כדורגל עם הערבים תושבי המקום. הלעומתיות תמיד עבדה נגדנו.

אגב בימי יהושע גם תקפנו ולא רק הגנו, ומתי בדיוק אנחנו תוקפים עכשיו ללא הגנה? הרי כבשנו את עזה  רק אחרי שהם התחילו, ואת סוריה רק אחרי שעלה שם שלטון אסלאמיסטי

… כי חשבנו שהוא נכס ורצינו לעשות הפרד ומשול. כנראה שהשם לא אהב את זה. אולי הוא רצה שנטפח את הרשות ולא את החמס? אולי הוא לא רצה שנטפח אף אחד  לא יודע מה היה רצון האל אבל בטוח הוא לא רצה שנטפח את החמס. הוא גם לא אוהב כנראה שלוקח לנו 600 ימים לנסות להטיב את המצב. לא רוצה לגלוש לנושאים האלה כאן. בו נסכים עם רש"י ש בגלל חיבתן מנה אותם ונסגור ענין.

חשבון נפש זה לבדוק מה אנחנו צריכים לתקן תורנית, מוסרית ובטחונית. לא לנסות לנחש על פי גרמי השמים ודומיהם...

אם ח"ו היו מטפחים את הרשות, האירוע לא היה מסתיים באלף ומאתיים הרוגים אלא במאות אלפים ח"ו, כפר סבא כולה היתה נראת כמו כפר עזה, הרוגי אופקים, היו ח"ו בתל אביב בפרופורציה לגודלה של העיר.

בתנאים המצערים, בהם קולות כמו שלך שלטו בשיח ולא היה שייך לצאת למלחמת כיבוש, היה עדיף פיזור לרשעים, מה שלא אפשר לאומות העולם להכריח אותנו לתת לפראי האדם מדינה על כל המשתמע מכך.

מצווים לרשת, לא לגרש עצמינו מהארץ.

גם היום אנו בתהליך הפוך של שיבת ציון, לא של גלות

האם יהושוע לא העלה את הערים שכבש באש?

האם ציווי התורה "וירשתם אותה וישבתם בה" בטל?

רק מצטט מהמקורות, עאלק.

שורפים 3 ערבים בשביל משמר ואשמורה אחת.

למה אשמורה?

התקבלת

כמו שפעם פורסם בסופר:

"הקונים פת שחרית, יקבלו כמנחה מוסף מעריב"

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור