… רש"י כותב "בגלל חיבתן מונה אותן"

גם זה קשה לכם? כל יהודי הוא חביבו של השם.

לכן אסור לכנות יהודי בשום צורה . לא ערב רב, לא קפלניסט, לא בוגד ועוד כהנה שמות בסגנון

כתב השלחן ערוך חושן משפט (סימן רכח סעיף ה) יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו אף על פי שהוא רגיל באותו כינוי אם כוונתו לביישו אסור. ע"כ. ומפורש יוצא שאם אינו שם של גנאי - מותר, וכל שכן אם חבירו הביע את הסכמתו לכך.

לכל אחד דגל שונה, וכל אחד חונה במקום שונה מחבירו.

כך שאחדות לא מוחקת הבדלים ושבטים.

יש גם כיום שבטים בחברה בישראל ובעם היהודי

…. ומי שרוצה לבזות, לצחוק, ללעוג, לא להתיחס ולפסול את אחיו היהודי עושה זאת כלפי השם! כל ההסטוריה היהודית מלאה הבדלי דיעות.

רבי יוחנן כל כך הצטער שהחברותה שלו ריש לקיש הלך לעולמו כי לא היה לו חברותה שהביא לא דיעה שונה וזה גרם גם לו למות.

קודם כל צריך לשים את כל ההבדלים (גם הנוקבים ביותר) על השולחן , אחר כך צריך לראות איך למרות ההבדלים עושים אחדות.

אחרת זה פשוט עצימת עיניים להבדלים

אגב גם יהושע בן נון "כבש" את הארץ במחיר של יהודים הרוגים

…אני רק מצטט מהמקורות ובמקורות לא במקרה השלום מופיע על כל צעד ושעל. לעומת זאת כאשר אמצנו את הגישה הכוחנית , המרד הגדול, מרד בר כוכבא, הבאנו רק אסונות שאנחנו משלמים עליהם עד היום.

זה לא היתה מטרת השרשור. מטרת השרשור לגנות כל מי שחושב שהשם רק איתו ויש לו זכות לנדות יהודי אחר רק בגלל שהוא לא חושב כמוהו. 

תקופת השופטים? מלחמות שאול ודוד? מלחמות יהושפט ואסא? מלחמות החשמונאים? ישעיהו שאומר לחזקיהו להלחם בסנחריב ולא לעבוד אותו?

הכל לפי גופו של עניין. בסוף בית שני היינו במצב אחר, כיום אנחנו בשיבת ציון

… מלחמת ששת הימים ויום כיפור. אבל אז באנו מתוך מגננה והגנה עצמית כבשנו שטחים גאלנו אדמות ארץ ישראל והיה לנו סיעתה דשמיה כי לא באנו בהצהרות בומבסטיות של התישבות בכל חבלי ארץ ישראל אבל זכינו להקים במעשים ישובים בחוכמה ולא בכוחניות.

לא צעקנו "שישרף לכם הכפר" . אני זוכר שבחוף אל עריש ששרתי בצבא שחקנו כדורגל עם הערבים תושבי המקום. הלעומתיות תמיד עבדה נגדנו.

אגב בימי יהושע גם תקפנו ולא רק הגנו, ומתי בדיוק אנחנו תוקפים עכשיו ללא הגנה? הרי כבשנו את עזה  רק אחרי שהם התחילו, ואת סוריה רק אחרי שעלה שם שלטון אסלאמיסטי

… כי חשבנו שהוא נכס ורצינו לעשות הפרד ומשול. כנראה שהשם לא אהב את זה. אולי הוא רצה שנטפח את הרשות ולא את החמס? אולי הוא לא רצה שנטפח אף אחד  לא יודע מה היה רצון האל אבל בטוח הוא לא רצה שנטפח את החמס. הוא גם לא אוהב כנראה שלוקח לנו 600 ימים לנסות להטיב את המצב. לא רוצה לגלוש לנושאים האלה כאן. בו נסכים עם רש"י ש בגלל חיבתן מנה אותם ונסגור ענין.

חשבון נפש זה לבדוק מה אנחנו צריכים לתקן תורנית, מוסרית ובטחונית. לא לנסות לנחש על פי גרמי השמים ודומיהם...

אם ח"ו היו מטפחים את הרשות, האירוע לא היה מסתיים באלף ומאתיים הרוגים אלא במאות אלפים ח"ו, כפר סבא כולה היתה נראת כמו כפר עזה, הרוגי אופקים, היו ח"ו בתל אביב בפרופורציה לגודלה של העיר.

בתנאים המצערים, בהם קולות כמו שלך שלטו בשיח ולא היה שייך לצאת למלחמת כיבוש, היה עדיף פיזור לרשעים, מה שלא אפשר לאומות העולם להכריח אותנו לתת לפראי האדם מדינה על כל המשתמע מכך.

מצווים לרשת, לא לגרש עצמינו מהארץ.

גם היום אנו בתהליך הפוך של שיבת ציון, לא של גלות

האם יהושוע לא העלה את הערים שכבש באש?

האם ציווי התורה "וירשתם אותה וישבתם בה" בטל?

רק מצטט מהמקורות, עאלק.

שורפים 3 ערבים בשביל משמר ואשמורה אחת.

למה אשמורה?

התקבלת

כמו שפעם פורסם בסופר:

"הקונים פת שחרית, יקבלו כמנחה מוסף מעריב"

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.