רוב רובם של הבחורים מחפשים מישהי 'שמורה'.
אך לצערי לפני כמה שנים עברתי הטרדה מינית..
ובכל פעם שאני שומעת את זה, ישר הלב שלי קופץ.
כמה שאלות:
1. איך אחרי קשר חזק ועמוק עם בחור, לקראת נישואין מספרים דבר כזה? האם בכלל צריך לספר?
2. האם זאת סיבה לפסול מישהי, גם אחרי שיש קשר וכו'?..
כגבר שעבר כמה וכמה הטרדות מיניות בחייו, שנשוי לאישה מהממת שגם עברה דברים קשים...
עובדתית, לא דיברנו על זה בכלל לפני החתונה, עד היום אשתי יודעת מעט מאוד על דברים שעברתי, וכנ"ל אני התעניינתי קצת ומשהבנתי שהיא רוצה להדחיק לא ראיתי עניין לדבר. בחיים זה לא נראה לי נוכח מאוד. עם כל הכאב, מה שהיה היה.
הציפייה במקרה שלך, אם סיבה כן לדבר על זה (את יודעת מה עברת ומה ההשפעות). לפחות האידאל הוא דהגבר שלך רק עוד יותר יאהב ויעריך אותך על זה שהתגברת והתבגרת ויצאת מזה הכי מחוזקת שאפשר. כגבר אני אומר לך, לדעתי מי שיתחבר אלייך זה רק יחזק את האהבה ביניכם, ולא הייתי לוחץ לספר את זה מוקדם - סביר שמעטים יורידו בגלל זה.
ושוב אני כותב בכלליות וזה מדתנה בין מקרים ובין אנשים וכו...
המון הצלחה יקרה!!
על התגובה הזאת.. היא מנחמת.. אבל גם עצובה.
ואולי באמת עם השנים זה פחות תופס נוכחות בחיים.
כרגע עברו שנתיים בערך וזה עדיין חי ובועט, אומנם לא כלפי חוץ- אבל בפנים הרבה דברים מטגררים את זה.
עוד משהו ששורט בעיניי,
זה איך אמורים להגיע לאינטימיות אחרי החתונה?
אפילו מבחינתי לגעת בבעלי עם האצבע.
נראה לי כל כך מוזר.. במיוחד כי המנוול רוב הזמן בראש שלי.
ובכללי,
קשה מאוד ליצור אינטימיות רגשית-
בכל פעם שזה מרגיש לי קצת יותר מידי אני הודפת את כולם.
לא באמת מרצון, פשוט מפחדת.. שהנה עוד רגע יגלו את זה עליי.. ומה כל מה שקרה אומר עליי וכו'.
אני הכי מבין אותך!!
האמת שההטרדות מיניות שאנחנו עברנו היו בגיל צעיר יחסית (האחרונה שלי הייתה באזור גיל 14-15, ושל אשתי אפילו לפני), כך שהתחושות הן שונות וגם עוברות הרבה שנים וזה שונה.
בכל מקרה, אם הקושי שאת חווה קשור לתחושות ורגשות שלך, אז מה שאת באמת צריכה זה שאת תרגישי טוב ושלמה ותצליחי להתגבר על הכאב הענק הזה.
לדעתי, זה הזמן שתבדקי טיפול לעצמך, שתצאי ממנו מחוזקת ואז כל מי שיכיר אותך רק יתלהב מהעוצמות שתשדרי!!
המון המון הצלחה יקרה!!
את עוד תתגברי על זה ובענקק!!
נשמע שאת צריכה את זה
ולדעתי עדיף לפני חתונה להתחיל כדי לקבל ליווי תוך כדי ולפרק את הפחדים.
דבר שני, גם אני בחורה שמורה ולצערי עברתי פגיעה מינית. זה ממש ממש לא אומר עלייך שאת פחות שמורה או דוסית. היום לצערי יש הרבה שעוברים את זה.
לגבי איך זה יהיה בעתיד, מנסיון, טיפול נכון וטוב משחרר את החוויות הלא רלוונטיות ויוצר תיקון. אני ברוך השם היום בזכות טיפול טוב, רק מחכה למגע עם בעלי.
הייתי מספרת את זה בנקודות, כמובן ברמה שזה נוכח לך בחיים. אם זה משהו רציני וגדול הייתי מטפלת בזה ומקוינה את החוויה ואם זה זה כבר לא כזה מנהל, הייתי מספרת בנקודות ואת מה שחשוב לי.
בכל מקרה בעלך יקבל אותך, כמו שאת. לך הכי חשוב להיות הגרסה הכי טובה שלך עצמך. קודם כל בשבילך.
לגבי איך לספר - מאוד תלוי איפה זה תופס אותך ואיך את עם לדבר על זה. אפשר לגמרי להגיד (אפילו כבדרך אגב) "תשמע אני רוצה לשתף אותך שעברתי פגיעה, אבל אני מעדיפה לא לפרט על זה".
לגבי האם זאת סיבה לפסול מישהי - אני ממש אצטער לשמוע אם יתברר לי שיש גברים שפוסלים על זה… זה לא בחירה של האישה להיפגע…
וקראתי מה שכתבת על מגע עם בעלך העתידי בעז"ה. אני חושבת ששם יש מקום ללכת לטיפול, כי בעז"ה כשתבני בית, מגע זה חלק אינטגרלי מהזוגיות. (כמובן בהדרגה, כמובן כמה שמרגיש לך נוח בכל רגע, כמובן עם אוטונומיה על הגוף שלך… אבל באופן כללי אני מדברת)
אני יכול להגיד שפחות חשוב לי העניין של מה שאת מגדירה כשמורה וכמוני עוד הרבה ובעיקר בעיקר הנקודה היא שמי שאת בכללי חוץ מהמקרה הזה זה הכי משפיע ובאופן פרטי היחס שלך למקרה הזה ישפיע גם על היחס של מי שייפגש איתך למקרה הזה. זה לא חייב להיות יחס שלילי. אדרבה זה יכול להביא למקום של עומק יותר וחוסן (בכללי אנשים שעברו דברים בחיים זה יכול להעשיר ולפתח אותם והרבה מחפשים דווקא כאלה)
לגבי מה שאמרת על בעלך טיפול באמת יכול לעזור ויש לזה מודעות אני יודע שיש הדרכת כלות ספציפית לבחורות שעברו דבר כזה.
יש גם גברים טובים ורגישים בעולם ב"ה
בהצלחה
מצטערת, נראה לי שאם הכותב הוא גבר, אז הוא כמעט יחיד בדעתו
אולי אתה לא היית רוצה
זה לא אומר שאין אנשים שרואים קצת מעבר
זה לא מום.
והיא לא צריכה לנסות אפילו לחפש בגלל זה מישו עם מום
אני בהלם שכתבת את זה בכלל..
הטרדה או פגיעה יש הבדל גדול...
הטרדות זה דבר נפוץ מאד ואין מה לחשוש, וצריך לספר רק אם יש לזה השלכות שתקפות עד עכשיו לענ"ד (כמו עניינים נפשיים)
לגבי פגיעה זה מורכב כל עניין לגופו, ואפשר להתייעץ עם מכון פועה בדברים כאלה ומתי לספר
גם המפגשים יוצרים הרבה השוואה
וגם סיום ותחילת שנה זה ציון דרך למה וכמה עברנו והאם התקדמנו.
למזלי עם החלק הראשון של ההשוואות
אני מצליחה להתמודד ולהפריד.
וכשמפסיקים עם ההשוואות, אנחנו יותר סלחניים כלפי ההתקדמות של עצמנו.
לרוב האנשים זה בחסר
כולם גדלים? לא יודעת
רוב האנשים בינוניים ומטה
הם לא פונקציה להתקדמות
הפונקציה היחידה מבחינתי
זה מה שהייתי קודם
ומה אני מנסה לעשות/ להשיג/ לשנות
גם אם זה לוקח זמן/ לא מצליח
תנועת הניסיון היא האישו
המודעות הרצון והניסיון
זה כל מה שצריך
כדי לחפש את הדרך
ויום אחד למצוא אותה
וקובעת שרוב האנשים בינוניים ומטה?
התקדמות היא לא בהכרח חיצונית
היא לא נמדדת בכסף, לא בעבודה יותר טובה, לא בזוגיות , להפך, לפעמים היא נמדדת בגירושין, פיטורין.
לרוב היא פנימית בלבד ולא נראית לעין חיצונית.
כל הפסקה הראשונה שלך שעוסקת בניתוח האחר והסקת מסקנות מעין חיצונית שלך סותר את שאר מה שכתבת (שאיתו אני מסכימה)
עברתי תקופות שבעין חיצונית לא יראו לאף אחד כמו התקדמות או שינוי, כנראה להיפך, אבל בתוכי עשיתי שינוי מהותי.
אבל מסכימה עם החלק השני, אפשר לדמות את זה לנחל שחסום באבנים, המים תמיד יחפשו פתח קטן לעבור בו ולהמשיך לזרום.
זה מה שאנחנו צריכים לעשות, בכל תקיעות לחפש את הצעד הבא שיוביל אותנו לפתח ותנועה.
מהיכרות עם אנשים
מהתבוננות על אנשים
איך הם מדברים/ מתנהלים/ שפת הגוף שלהם/ תפיסות חיים שלהם
וגם מדדים חיצוניים כמו
כסף
כמות אנשים בדיכאון/ חרדות
קריירה
מדדי צריכה
מראים באופן די ישיר את המצב של האנשים
(וכן גירושים/ דברים אחרים יכולים להיות מדד לאושר והצלחה)
לא זהות לכולם.
כסף וקריירה זה לא מדד להצלחה בעיניי ולא שאיפה אוניברסלית.
אני מעדיפה לעבוד בעבודה שמשמחת אותי ומתאימה לכשרונות שלי ולאיכות חיים שלי גם אם ההכנסה נמוכה או אין קרירה שמשגשגת
.
לא סתם כתבת את זה, אנחנו דור שמקדש קריירה וכסף בעדיפות ראשונה, ומוכר לנו את זה כאושר (זה משתלם למישהו) אבל כמובן שזה לא בהכרח מדד לאושר.
אבל יש נקודות השקה בין הדברים
מי שמצליח בקריירה/ בכסף
חייב להיות עם כישורי חיים גבוהים
ויש מי שהוא עם כישורי חיים גבוהים ובוחר לא להשקיע אותם בקריירה / כסף
אבל זה יהיה ניכר בתחומים אחרים
ניכר לעין גם של מי שאינו מכיר אותו מקרוב
יש אנשים עם תכונות שונות. לחלקם יש יכולת-על בתחום המקצועי שלהם אבל לא בהכרח במקומות אחרים. אז הם יצליחו בעבודה (או שהם מכרו סטארטאפ ואז הם לא צריכים לעבוד). זה לא בהכרח מלמד על תכונות נפש אחרות שלהם.
לפעמים הצלחה כספית היא מאד ספציפית
התכוונתי על הצלחה בקריירה
כזו לאורך זמן
בתפקידים משמעותיים
משהאבל העניין זה לא רק הקריירה, זה איך אתה מנהל את הגוף והחיים שלך באופן כללי.
הקריירה היא רק עוד נקודת הצצה לאיך החיים מתנהלים
לא היו לי שאיפות אף פעם לקריירה/ כסף
זה משהו שעשיתי על הדרך
בגלל תכונות ורצונות אחרים
ולא בהכרח שהמניע שלהם הוא חיובי.
ברור שיש כאלה שאצלם זה כן,
אבל בעיניי זה לא מדד לאושר ובדור של היום עם המרדף הבלתי פוסק, זה יכול להדוף את האושר.
ההתפתחות האישית שלי המתבטאת בהורדת לחץ גם מבחינת קריירה וכסף, בפנאי לעצמי, בהמון פנאי לילדים ולמשפחה בהבנה שיותר מכל חיסכון כספי אני מעוניינת להעניק לי ולהם זמן איכות, בילויים, נסיעות רבות לטבע, חיים פשוטים ללא מרדף.
לאחרים זה יראה שאני בנסיגה.
צריכים קשת רחבה של כישורי חיים
זה לא אומר שאין חסרונות
אבל המכלול חייב להיות גבוה
אני מסתכלת בעיקר על תוצאות ולא על מניעים
כי עם מניע שלילי אפשר להגיע לתוצאות חיוביות
אבל עם תוצאה שלילית/ גרועה
אין עם מה לעבוד
על המניע ולא על התוצאות.
התוצאות לא מעניינות אותי,
השאיפה של כולם במילה פשוטה היא - אושר אמיתי.
אפשר להשיג אותו בהמון דרכים שנראות חיצוניות כמו קריירה, זוגיות, כסף, משפחה, ילדים.
אבל האמת היא שהפרמטר היחיד שהכרחי שיהיה בנו כדי שנגיע לאושר הוא יחסים בריאים עם עצמנו, חשיבה חיובית, שבירת דפוסי חשיבה הישרדותיים (שהם תמיד שליליים).
אנשים יכולים להגיע לפסגה עם דפוסי חשיבה הישרדותיים שגורמים להם להשיג עוד ועוד כסף, עוד מעמד, עוד כבוד, והאושר רק הולך ומתרחק מהם.
לכן הצלחה חיצונית בטח בכסף היא אף פעם לא מדד לאושר ולא לכמה האדם עבר התפתחות .
מניע שלילי יכול להביא לתוצאה חיובית רק כלפי חוץ
לא כלפי עצמך
זה הזכיר לי את הפודקאסט של טל בשן
הוא מלווה מנהלים בכירים
ומדבר על דפוסי ילדות וכמה הם מנהלים אותנו, יש כאלה שיתדרדרו לזנות ויש כאלה שיהיו המנהלים הכי טובים.
ברור שעדיף את האופציה השניה אבל גם הוא וגם הוא לא באמת שולטים ובוחרים משהו בחיים שלהם, הם מנוהלים מדפוס ילדי ועד שלא יצליחו להעלות מעל הדפוס הם לא בשליטה על החיים שלהם, לא מאושרים ולא בהתפתחות.
אגב אחד הסימנים שהוא נותן על התפתחות מתוך הישרדות זה - שאיפה לכסף ומעמד שלא נגמרים, אף פעם אין שובע, אתה תרגיש ביטחון רק כשתכבוש עוד פסגה, כשתרוויח עוד כסף, אבל בכל פעם אתה מרחיק את היעד יותר ויותר.
לפי מה שכתבת זה בעינייך נתפס כהתפתחות מטאורית, שגשוג כלכלי, שגשוג בקריירה, שאיפות בלתי נגמרות, אבל כל עוד זה מגיע ממקום של דפוס הישרדות שלילי אין לו רגע נחת.
תקשיבי לפודקאסט שלו "סליחה, זה לא מה שהזמנתי" ממש ממליצה.
אני לא נגד כסף וקריירה, מזמנת לי בשפע (;
ובהחלט יש אנשים מעוררי השראה שעשו עבודה פנימית נכונה כדי להגיע לשם
זה פשוט מדד מאוד חיצוני שלא בהכרח משקף משהו נכון פנימה.
בגדול עבודה פנימית זה הדבר הבסיסי. כשמבינים איך המערכת עובדת ומכבדים אותה, כל השאר נהיה הרבה יותר קל.
הסתכלתי ככה פעם
כי זה לכאורה באמת מאד חיצוני
ויש באמת הרבה אנשים במרדף תמידי אחר כסף וצריכה
אבל אז הכרתי הרבה אנשים בתפקידים בכירים
ונוכחתי לראות שכולם כולל כולם
אנשים עם יכולת אישית גבוהה
אני גם מכירה אנשים בתפקידים פשוטים עם יכולות גבוהות
אין סתירה
אבל רוב האנשים מסכימים לנצל את היכולות שלהם בכל מרחבי החיים ולא רק בינם לבין עצמם
רצונות טובים לא נותנים לבד תוצאות טובות
וגם להיפך
מניע זה חשוב
אבל אם הוא נשאר רק מניע
והתוצאה לא מגיעה
הוא הופך ללא רלוונטי
ספציפית בקריירה
האנשים שנמצאים בתפקידים בכירים
בהכרח יש להם מניעים נוספים מלבד הכסף
כי למי שיש כישורים גבוהים שעוזרים לו לממש קריירה
יש חלומות ורצונות גדולים יותר מכסף
התוצאה משפיעה על המניע
יותר מאשר הרצון של האדם
נניח בנאדם שרצה לעשות כסף כדי להיות עשיר
ואז למד לעשות קריירה
ולמד לפתח כישורי חיים
ועשה גם את הכסף של המניע
עכשיו יש לו כישורי חיים רחבים שעוזרים לו לחלום ולרצות דברים נוספים ולממש אותם
עכשיו המניעים שלו משתנים
לעומת מי שמתייחס רק למניעים
ולא מצליח להגיע לתוצאות
ממשיך לנתח את המניעים מתוך הרצונות שלו ולא מתוך תוצאות שהוא יכול להגיע אליהם
יכול להתקע בלופ בלי יכולת שינוי
או ההתמודדות הפנימית שלהם.
בסביבת עבודה אנחנו נחשפים לאחוז קטן מהאדם.
מה שהעיקר חשוב לזכור
שהפסגה שלנו לא חייבת להיות נוצצת בעיניים חיצוניות, כי אם זה מבחן הבדק שלנו- שם אנחנו הולכים לאיבוד.
יכול להיות שפסגה שלי נגיד היא מאפייה קטנה וחיים רגועים ומאושרים
ואני בפסגה הרבה יותר מקונדיטורית השנה שמככבת בפרייםטיים.
וזה לא כי השאיפות שלי נמוכות.
התפתחות לא חייבת להיות בפן הקרייריסטי או הכספי.
תלוי באיזה תפקיד עובדים
אני כן נחשפת למכלול של האדם
לא שאני יודעת על כל חייו אבל כן הצצה לאדם שהוא
אני לא מסתכלת רק על תוצאות חיצוניות
בעיקר על ההתנהלות האישית/ שפת הגוף/ טון דיבור/ תפיסות חיים/ עוד דברים בסגנון
אני בוחנת בעיקר את עצמי
כי אחרים זה מעניין אבל בגבול מסוים
למשל כמה קשר אני רוצה איתם
המדד שלי לעצמי הוא בעיקר פנימי
לפי רצונות/ חלומות/ תחושות
ולפי התקדמות השינויים שאני רוצה לעשות
אבל התייחסתי בתת שרשור הזה להסתכלות על אחרים
בהתייחסות למה שכתבת
אחד המדדים שלי לכמה אני מסתכלת פנימה, היא כמה פחות אני מסתכלת החוצה.
כשאני פנימה אני מגלה שהשאיפות שלי שונות ממה שמקובל להצלחה חיצונית.
שהיא הרבה יותר שקט ושלווה, התפתחות שקטה שאולי לא תעשה כותרות ולא תזכה במחיאות כפיים לעומת הצלחה והתפתחות שנתפסים כיום בחוץ.
שההשוואה היא אני עם עצמי
לגרסה הקודמת/ העתידית שלי
לחלומות שלי שאולי מנוגדים לחלוטין למה שמקובל
למרות שאני כן אוהבת להסתכל על אחרים
לא כדי להשוות
אלא כדי לראות דברים שמוצאים חן בעיניי
נקודה ספציפית שהם מצליחים בה
לראות אם גם אני יכולה ליישם
צריך לשים דגש על ההבדל בין השוואה להשראה.
הגדרה טובה
אני גם אוהבת להסתכל על המכלול של האדם שאני מקבלת ממנו את ההשראה
לראות גם את הפגמים ועדיין להתרשם ממה שיש להתרשם
לקחת השראה זה דבר אחר.
זה להסכים להיות קטנה במובן מסוים ליד מישהו
ולהיות מול זה בלמידה ולא בהתגוננות.
מתלמידיי יותר מכולם
אני פתוחה ללמידה מכל מקום ומכל תחושה
אגב התגוננת
אחד הדברים שהכי עזרו לי בחיים ללמידה ובכלל
זה להכיר בטעויות וללמוד מהן
להבין שזה המקור הטוב ביותר ללמידה
והמחיר של טעות שווה כשלומדים ממנה לפעם הבאה
במובן של לקבל וללמוד.
מסקנות מחכימות
שנה טובה!
שנת טובה ומבורכת
הייתי מכין רשימה של כל המקומות המורכבים ששמים אותי בקונפליקט בחגים. הרבה אנשים, רגישות, הצפה, סעודות ארוכות, ....
עם הרשימה הזו אפשר להתקדם הלאה. להבין מה אנחנו צריכים לעשות בכל נקודת זמן. וזה בסדר לא להצליח בהכל.
החגים הגדולים שנאספים כל המשפחה ביחד סביב השולחן, ואיפה אני התקדמתי השנה?
אין לך שום רשות לקטר. התקדמת יפה השנה.
זה הודעה בפורום, זה יכול להיות סטורי, או כל דבר אחר.
על אדם שההיכרות שלי איתו היא שטחית מינוס מינוס.
ופתאום הבטן ממש מרגיש שאני יודע להגיד מה קורה שם ולמה.
או חושב שיודע (לא תמיד זה נכון)
אני לא אתחיל לכתוב לו (או לה) כי זה יהיה מוזר וגם לא בטוח שנכון לי לעשות את זה. יש לי דברים יותר חשובים לעשות עם הזמן שלי.
אבל פשוט זה נמצא שם. ולא מרפה.
איפה זה תופס אותך? שאתה יכול לעזור ולהושיע?
מנסיוני,גם אם אני יודעת, זה לא עוזר לאדם שמולי אם לא הגיעה שעתו לדעת. ואני ממש מאמינה בזה. אני לא יכולה להקדים זמנו של אף אחד. גם אם נדמה לי שאם אכתוב ותהיה תועלת אפילו של הזדהות, לא אכתוב, אאכ ומדובר באדם מאוד קרוב (אישה עמובן) ואז אשלח חיבוק ואגיד שאני פה ותו לא. לפתוח דברים אישיים של אנשים ביזמתי - זה לא. בדגש על ביג לא.
באופן אישי קרה לי פעם שניסו לעשות לי את זה ומחוויה אישית שלי זנ גם לא היה מדויק בכלל וגם בתזמון גרוע וזה עצבן אותי מאוד. לא תמיד אנחנו רואים את המכלול גם אם נראה לנו ש"עלינו על האלגוריתם". לפעמים זה נורא רחוק מהמציאות אפילו.
וגם אם כן - יש אנשים שלא באמת רוצים לדעת וההדחקה שומרת עליהם מהתמודדות שהם לא מסוגלים להכיל
יש אנשים שלא רוצים שידברו איתם על זה
ויש אנשים שרק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה עובר עליהם ומה ואיך
והכי - זה נתפס כמתנשא ליזום על זהשיחה כאילו אתה יודע הכל. וככה אנשים ממש לא מקבלים.. פשוט חסר תועלת
קרה לי גם עם חברה שהתייעצה איתי על משו. עבר זמן היא הלכה לטיפול וחזרה עם תובנות של בדיוק מה שאמרתי לה. רק שכשאני אמרתי - היא לא שילמה על זה😅 ויש לי פחות ילדים משלה והיא הייתה מדגישה את זה "אבל את לא מבינה כי יש לך רק 2 ילדים" (אז למה שאלת את דעתי🤷. לא יודעת כמה ילדים יש למטפלת) בקיצור מקווה שהבנת. לפעמים עדיף לשתוק וגם אם נראה לי שאני יודעת,מלבד הפורום שאני יותר מרשה לעצמי, אני לא מייעצת לאף אחד. רק מקשיבה. זה רוב מה שהאנשים רוצים ממילא ממי שהוא לא איש מקצוע ואם הם לא ביקשו אז בכללללל
בקיצור( אחרי חפירה ארוכה😅) לדעתי הדבר הכי טוב לעשות אם יש כח - לבקש מהשם שימצא להם מזור.
זה נכון מה שכתבת פה. גם אם כל העולם מסביב (או לפחות מי שפוקח עיניים) רואה, אם הוא "עיוור" לא יעזור שתסביר לו. הוא צריך לעכל את זה בזמן שלו.
אני חושב כמוך שנכון לא לכתוב. אבל בכל זאת, זה הציק לי 
לכן בחרתי לכתוב בפורום (ולא רק) ולא באישי לדמות הרלוונטית.
שלאנשים לא חסר ידע
בטח לא בעידן של היום
מה שמעכב אנשים זה
אמונות מגבילות/ קושי ביישום/ בהתמדה
אבל בעיקר אין טעם לומר אבחנות
כי הלמידה האמיתית של בנאדם מתרחשת מנסיון אישי מניסוי וטעייה מלמידה מהטעויות
ולא מתובנות/ עצות של אחרים
ולכן בחרתי לכתוב בפורום ולא לכתוב לדמות עצמה.
וגם סוג של לקרוא מחשבות
להבין מה הצד השני חושב
אפשר להבין אופי של בנ"א משיחות
מהתכתבות
או זה שיותר מקבל?
מה מרגיש לכם יותר בנוח?
מתוך סקרנותאבל אם כבר יוצא, אז אם אני יותר נותן חשוב לי שיעריכו את זה ולא ישתמשו בי כטישו מובן מאליו.
ואם אני יותר מקבל, חשוב לי שזה שנותן יתן את זה בלב שלם, ולא יהיו לא ציפיות סמויות שאחזיר לו משהו שאין ביכולתי להחזיר, ושהכול יהיה על השולחן.
אחר כך הנטיות משתלטות עליו
כל אחד עם הנטיה שלו
הרוב מעדיפים לתת מלקבל
אני 50-50
כי נדמה שזה הפוך. כולם רוצים לקחת.
באיזו עמדה נמצאים
יש אנשים ש'שווה' לקחת מהם ויש ששווה לתת להם
זה נכון שבסוף אנשים לרוב (או אולי תמיד) רוצים להרוויח משהו
יש כאלה שבאמת מתאים להם להעניק מכל מיני סיבות. אבל זה נכון שרוב האנשים לא כאלה.
אחת הדרכים הכי קלות לקחת משהו
זה לתת משהו קודם
ואז אפשר לקחת בקלות
ככה שקודם כל צריך להבין אם הנתינה היא באמת נתינה או שמא לקיחה
וכנ"ל הפוך
אגב, לא רק בני אדם עושים את זה. גם המציאות עושה את זה.
זה מעגל טבעי
דינמיקה כזו
שמי שיודע יכול להשתמש בה
במקרה הטוב בטוב
במקרה הרע בניצול
לתת זה מספק (אם אתה לא מרגיש שזה מוחק אותך)
וגם צריכים 'רשות' כדי להירגע לפעמים. לנוח.
זה סטטוס חדש שלא היה בשאלה.
מתחבר יותר למהלכים פוליטיים ולניצול יותר מנתינה או קבלה בקשר אישי.
אם תסתכל על רוב התגובות כאן תראה שהרוב מעדיפים לתת.
הכל בקשר לסיפור בראש שלנו.
זה שהשתמשת במילה לקחת אומרת הרבה, התייחסת למי שמקבל באופן של לוקח שהוא אקטיבי.
אני בסיפור אחר בטח אם ברקע יש קשר.
מכיר את הברכה שהרבה אומרים שתהיה תמיד מהנותנים?
הכל מפחד שהם מספרים לעצמם כאילו יש איזה עסק שנחתם שתהיה או מזה או מזה ואם אתה נותן אז תזכה לא לקבל (לא להתחנן ולקבץ נדבות)
כמו שכתבתי הרוב מעדיפים לתת גם אם הסיבות שונות מאחד לשני.
כי יש אנשים שמקבלים (מנותן בשמחה) ויש אנשים שממש לוקחים. וזה סיפור אחר לגמרי.
הוא תמיד נורה אדומה
כי קשר תקין צריך להיות מאוזן
מבחינתי
לתת יותר
לא רלוונטי
אני לא פריירית
ולקבל יותר
גם לא רלוונטי
מי שנותן יותר
הוא או סמרטוט
או ירצה בעתיד תמורה
לא אוהבת להיות חייבת למישהו
די הרבה מקום לצד השני ולאיך שאת תופסת אותו ולאיך לדעתך הוא תופס אותך וזה נשמע כמעט חרדתי הצורך שלך בשוויון ואיזון.
אני משתדל להיות מול עצמי בקטע הזה, אם אני נותן אני מוחק ממני את המתנה ושיעשו איתה מה שיבוא להם, היא שייכת להם. לא רואה ניצול ולא ציפיה ולא פראייר במי שנותן או סמרטוט במי שמקבל.
לא בחתונה שאני לא בודק מי נתן כמה ולא סופר כמה אני נותן ביחס לאחרים ולא בשום קשר.
השיקול היחיד עם הצד השני זה אם אני יודע שהוא בעייתי אז זה כבר שיקול שונה אבל מצידי, לא קיים.
בטח לא בקשר זוגי, בטח לא מול משפחה או ילדים.
אין איזון בחיים ככה הם בנויים ולשם הם מובילים, את לא חייבת לאף אחד שנתן לך מתנה והוא לא אמור לחכות לתמורה זה דפוסי קשר בעייתיים.
נתינה וקבלה זה לא בחפצים וגשמיות זה בזמן, יחס ועוד המון דברים, לא צריך לחשב יחס, שזה מהות הנתינה והקבלה.
זה לא מתנה חד פעמית לחתונה
זו אינטראקציה לאורך זמן
עם משמעות ותועלת חברתית רגשית
אם אין לו תועלת
הוא לא רק מיותר
הוא כנראה גם מזיק
זה כמו פינג פונג
אם אני זורקת והכדור נופל כל הזמן/ אם זורקים עלי כדורים בקצב לא מתאים
זה לא כיף
זה כבר לא משחק
זה מטרד
מדידת קשר כטוב/ בעייתי
זה עניין של סטנדרטים
יש לי מספיק קשרים טובים ותורמים
אין לי עניין בקשרים שלא כאלה
עם ילדים זה אחרת
אני המבוגר האחראי
ללמד ולכוון אותם לשחק נכון
ואז שהם גדלים
להיות גאה במי שהם גדלו להיות
המתנה היא אולי חד פעמית אבל היא רק נקודה קטנה שמשקפת קשר ארוך ומשמעותי עם העליות והירידות שלו וכמובן עם התועלת שלו לגבייך.
שוב העלית את התועלת, פינג פונג והדו כיווניות הזו ששואבת אותך פנימה לאיזה שיח מאוים שתמיד בוחן את נקודת האיזון והפחד מלצאת פראייר (שזה מאוד ישראלי).
כולנו שם וזה לא תמיד רע רק תראי שלפעמים תועלת היא סתם חיוך או הרגשת הקלה או קשר חברי פשוט.
נתינה וקבלה זה לא פינג פונג גשמי או רגשי שמחובר למחשבון.
מחשבון שבודק כל הזמן את תועלת הקשר
את האיזון
את ההדדיות
האם יש תועלת או שזה מיותר ואז לחתוך את הקשר
להקליל
לא רק קלילות אלא לחיות יותר מול העצמי שלי ולא מול אחרים
להיות ביחד עם מישהו בסיטואציה כלשהי
ליצור דו שיח/ פעילות גומלין
כדי להיות לבד אני לא צריכה קשר
הבדיקה התמידית היא לא חרדה/ בדיקת שוויון
אלא קבלת פידבק
אולי החרדה היא לפחד לבדוק מה השני מגיב/ עושה
במקום להסתכל לו בעיניים ולהגיד מתאים/ לא מתאים לי
זה כל מהותו של הקשר
לא היחס לנתינה או קבלה או חישוב שלהם מאחורי הקלעים.
קשר זה דבר הרבה יותר רחב מפעילות גומלין מחושבת ומאוזנת.
למה להיות לבד?
קשרים טובים זה מהדברים הכי טובים שתוכלי לאחל לעצמך.
אין דואליות של קשר במתחים ומטענים פנימיים שנובעים ממתח של ציפיה לקבל אחרי נתינה או הפוך.
בתקשורת אמיתי יש גם שתיקות ואם משהו לא ברור מדברים עליו ולא מחשבים, מצפים או ממתינים שיקראו מחשבות כי כולם אמורים לחשוב כמוני.
זה נכון לא רק לקשר אלא בכלל בחיים. לא לחיות מול אחרים או לחשוב במקומם ומי שחושב במקומי על מה שאני חושב בדרך כלל יטעה ויאכל סרטים סתם.
הפוך מלהיות לבד, לתקשר באמת.
כבר נושאים נוספים
תקשורת תקינה/ לא תקינה
הכלה/ שיפוטיות
קשר מאוזן אינו ציפייה לקבל בדיוק מה שנותנים
אלא שבמכלול הוא היה כזה ששווה עלות תועלת
אגב כל הקשרים הלא מוצלחים שלי כללו
חוסר איזון
תקשורת לא תקינה
ושיפוטיות
והמוצלחים כוללים
איזון
תקשורת תקינה
והכלה
נראה לי זה פשוט הולך ביחד
מעדיף את זה על פני האי-נעימות של להרגיש מפונק
לרוב מעדיפה להיות בצד הנותן
לא שיש לי בעיה לקבל גם. אבל כאמור תלוי
וזה גמר עליי. מאז הבנתי שמבחינתי אין כזה דבר קשר לא הדדי, ושגם אם מרגיש לי יותר בנוח להיות הנותן, לאורך זמן זה פשוט לא עובד אצלי. חובה ההדדיות.
אני כזאת
וכל העניין של תחילת שנה לילדים
ולפעמים שיחות עם המורות להתקשר למורה הזאת והזאת
בשעות הערב - לפעמים צריך לתת רקע על הילדה
או מפגש עם מורים זה פחות רק נכון לאסיפת הורים
אבל בעיקר שיחות של תחילת שנה (שבאמת הכרחיות אחרת הייתי נמנעת)
מציפות אותי כמה שעות או ימים קדימה במיוחד במיוחד מיד אחר השיחה יש איזה שעה שעתיים שאני לא מרוכזת בכלום
חושבת מה אמרתי, משחרזת, ונזכרת אם לא ציינתי משהו כמו שצריך אם נכנסתי לה באמצע לדבריה . אני יוצאת מהשיחה לא מרוכזת
איך אפשר להימנע או להקל על זה
בגדול הייתי מעדיפה שהחופש ימשיך בגלל השקט התעשייתי שיש בדבר.
משהו שם מציף אותך. וזה בסדר.
נקודות שאת רוצה וחשוב לך לדבר עליהן כדי שלא תשכחי?
זה בפן הפרקטי
בפן הרגשי - מה יקרה אם לא אמרת או ניסחת משו בצורה x?
למה זה "רודף אותך" גם אחרי? כדאי לעשות בירור
קורה כמעט אחרי כל פגישה או טלפון
לפעמים מצליח יותר להתאפס. לפעמים לא.
אחד האסונות בעבודה מול בעלי מקצוע חרדים זה שאי אפשר לכתוב להם בווטסאפ וחייבים לדבר איתם. בדיוק מה שאת מתארת.
(אבל יש מעקפים לזה, אם עובדים ארוך טווח).
שאר העולם אני פשוט אומר שאני לא עונה לטלפון וזמין בכתב בשמחה. מתקשרים אליי. לפעמים האינסטינקט שלי עונה ואז אני אומר שאני עסוק ושיכתבו לי. וכשכותבים אני מגיב.
ויש לי ילדים
זה אפשרי אבל דורש התגייסות של בן הזוג וגם יכולת שלך להציף אחרי שהם ישנים הרבה פעמים. זמן הלבד הכי טוב שלי הוא בערב אחרי שהם ישנים אבל זה הרגל של שנים לפני כבר, שערב זה הזמן שלי לשקט
בכלל נשמע שיש לך קושי במעברים. מוכר לי ולכן אני ממליצה להתאים את הםעולות שאת עושה ומקשות עלייך לזמנים בבית
נשמע יותר כמו חרדה
לשחזר את השיחה עושה לך טוב או רע? לדעתי הלא מקצועית אם זה עושה לך טוב זאת רגישות ואם זה עושה לך רע זאת חרדה, וזה גם לא ממש סותר
זאת אומרת אני מוצפת אחרי השיחה זה דבר אחד
בלי קשר עם אני אחשוב על זה או לא או ישחזר מה בדיוק היה.
בנוסף, כן אני משחזרת דברים שחוויתי ביום גם טובים מאוד, ולפעמים תוך כדי שאני חושבת מה אמרתי בטלפון נזכרת למשל שפיספסתי את העיקר או משהו שכן רציתי להדגיש
זה לא עושה לי רע
זה גם במובן מסויים משהו טוב אולי
ההצפה בכללי אחרי מפגש או שיחה חשובה
מקווה שהובנתי
בטח בתור אמא
אני לא הייתי עומד בזה אין סיכוי
תשימי לב אם זה קורה לך מול כל גורם סמכות או רק במקרים כאלה
חוץ מלהימנע מה הדרכים שלך להתמודד?
שזה יגרום להם לפנות יותר זה לא באג זה פיצ'ר.
כתיבה ופריקה על הדף זה כלי נפלא, מנקה ומפנה את המוח פשוט לזרוק את כל התודעה פנימה בלי סדר. כל הכאוס שיש, על דף או במחשב, גם כאן יש איזה פורום שאפשר לפרוק בו ובכללי זה פתרון מועדף. בטח עם קפה ובתור הפסקה.
בכללי תקשורת כתובה יכולה לעזור לשיקול דעת, עם זמן לתגובה וחשיבה. אל תעני מיד ותגידי שנוח לך יותר בהודעות.
גם חברה זה עוזר אבל יותר לקטע של "השחזור" ומה יכולנו לומר, לא?
הביצועים אף פעם לא טובים תחת לחץ, אבל אין מה לשים על זה בכלל, הרוב אם לא הכל בראש שלך ולא צריך להיות עם מצפון על זה.
אני מנצח ויכוחים מ-99 במקלחת זה גם עוזר ובכלל לא עובר אף פעם. מה הייתי יכול לומר או מה היה אם
שתקשורת עם אנשים בטלפון, הודעות, ממש מציפים אותי.
דברים שאנשים עושים בלי לחשוב לוקח ממני המון משאבים.
לא יודעת אם זאת חרדה חברתית (שבודאות לי יש)
או איש רגיש מאוד (שזאת בכלל לא הגדרה קלינית מוכרת)
ההגדרה לא כל כל משנה.
את יכולה להמשיך להימנע אבל הימנעות מובילה לבדידות גדולה.
אני עובדת עכשיו על ויסות רגשי
גם כשדברים מציפים להוריד את ההצפה מ10/10 ל8/10 ולאט לאט יותר יותר.
לא מצפה מעצמי להיות "רגילה"
תלמדי ויסות.
התייעצתי קצת עם הצאט
יש גם שיטה טיפולית שלא ניסיתי אבל שמעתי עליה שנקראת DBT (לא CBT)
יש תרגילים פיזיים שעושים בגוף שמפחיתים את החרדה - נשימות כמובן אבל עוד עיסויים עצמיים למינהם.
תתמקדי בויסות ולא בלהיות רגילה.
זאת ה'מתנה' שקיבלת לטוב ולרע ויש דרכים להפחית אותה וליעל אותה.
אני סאקרית של פסיכולוגיה קלינית אבל במקרה כזה מודעות לא מספיקה וצריך הרגעה פיזית לגוף.
בעיקר כשזה שיחות (או הודעות מוקלטות שמעבירות את האנרגיה)
אתמול היתה לי שיחה בעניין הזה וכמה ויסות הוא משמעותי בעולם מציף... עדיין יש לי מה ללמוד, והזכרת לי את מה שמצאתי לפני כמה שנים...
לגבי dbt , לפני כמה שנים נתקלתי בחנות של גוגל באפליקציה שהיא מעין עזרה ראשונה וכלים יישומיים של השיטה הזו, היא נקראת dbt911 והיא גם תורגמה לעברית.
זה באמת משנה חיים
אני בתחילת הדרך עם זה
היום הרבה פחות.
זה המון חספוס גם
כן לדבר עם אנשים
ולהבין שמותר לך לטעות
להם מותר לטעות?
אז גם לך.
נראה לך שהם מחשבים כל מילה?
וזה לא סותר את הרגישות
אני חושבת שגם אם מתחספסים בזה
עדיין הרגישות היפה נשמרת
ובאה לידי ביטוי במקומות שהיא תורמת לך
למשל אם את אוהבת לצייר
אז את שמה לב לפרטים ובציור זה יתרון.
ואני לא מוצאת איזון
בא לי להתנתק ולחזור להיות בטטה חסרת משימות עם ים זמן פנוי לעיבוד וdownloading
ומצד שני - זה שיעמם אותי😑
זה רק ענין של הרגל? או שז ה אבוד מראש? ימים יגידו
וכמה זה קשור אצלך למחזור החודשי?
שאז התחלתי לעבוד מהבית בעבודה חדשה ואני משוועת לקצת זמן נורמלי עם עצמי ולקצת פחות עבודה בבית. לא רגילה להכין צהריים כל יום. לא רגילה לאסוף ילדים (רק מפזרת בדרכ), לא רגילה להכל ביחד
בעלי בדרכ מפזר לבד, אבל עד אחרי החגים הם יוצאים בשעות שונות ואם הוא עובד בשעות המוקדמות יותר אצטרך להירתם
אה, וגם הייתה לי עזרה קבועה איתם אחהצ שכרגע לא זמינה לי מכל מיני סיבות
עבודה מהבית
זה לעבוד הרבה יותר קשה
כי אז עושים גם וגם
במקום לשבת במשרד בנחת ולפעמים כבטטה
וגם להתלבש לצאת לנסוע עם מוזיקה לפגוש אנשים
זה אנרגיה אחרת שיכולה לעשות וויב יותר טוב מלהישאר בבית
ובאופן כללי לעבוד להכין אוכל לאסוף ולפזר זה טו מאצ
זה באמת טו מאצ
כמו שאמרתי, בימים כתיקונם אני לא עושה את כל זה בדרכ
יש צהרונים לארוחת צהריים
אני רק מפזרת
ויש לי גם עזרה קבועה
כל ה"קביים" האלה נעלמו לאחרונה ונורא עמוס לי.. צפי החזרה לשגרה זה רק אחרי החגים
מנסה להוריד מעליי ובינתיים לא ככ הולך לי
דווקא בעניין היציאה לעבודה - כמה שהיה נחמד לצאת מהבית, זה לא עבד בשבילי ובלונג ראן לא היה לי טוב
גם עכשיו אני מתלבשת ומתארגנת כמובן
מה שחסר לי זה לא לצאת מהבית, זה זמן לעצמי ועזרה
לקחת יום חופש או יותר
או לצאת אחרי העבודה ומישהו אחר יהיה בבית
לקנות אוכל/ להזמין/ לאכול בחוץ
אם אין קביים תייצרי אותם
הם תמיד קיימים
עניין של תיעדוף
שבא לי. אני לא מעונינת בזה.
אוכל זה כן בעיה ולזה אני יכולה למצוא עזרה, פחות או יותר. מקווה שיקל עליי קצת
בטוח אקח יום חופש. צריכה לראות איך זה מסתדר
לשבת מול הים
שעה שעתיים
זה מנקה את השכל והנפש
לא צריך ללכת לקיצון השני של ימים שלמים בלי עשיה.
קחי יומיים כאלה של חופש מהעבודה.
אני קבוע הייתי לוקחת אחת לכמה זמן יום/יומיים חופש ולא עושה בהם כלום.
אף פעם לא הייתי חולה פיזית אבל הצפה נפשית היא לגמרי סיבה מוצדקת.
פיקים של עומס. וזה בדיוק הזמן הזה עכשיו..
😑
מה זה בעצם אומר
"התדר שלי גבוה"?
מדבר לדבר ממקום למקום
בלי זמן עיבוד ומנוחה
אני רגילה לקצב אחר
ושמתי לב פעם שהיה לי ממש "התמכרות חגים". לקח זמן שהבחנתי בדפוס אבל לפני תקופה של חגים או של חופש, הייתי ""ממציא"" כל מיני משימות עבודה כאלה שצורכות המון עבודה ושואבות אותי לימים שלמים של 16 שעות ביום על משהו שהוא מקדם בעולם אבל לא דחוף לעכשיו.
אולי אצלך יש מנגנון דומה שמפעיל אותך. זה שאת לא נותנת לו להשתלט עלייך כמו שאני נתתי לזה אז , זה משהו אחר.
אם זה היה תלוי בי הייתי עובדת 5 שעות ביום וביי
והבית והילדים זה דורש גם🤷 ואני שואפת לאיזון ולזמן לעצמי גם
הליכה, יוגה, כושר, משהו כזה.
תעשי ניסוי ותראי איך הגוף מרגיש.
כמה פעמים ביום. יזום
בניתי על הרשמה לחדכ אבל עם העומס הנוכחי אין לי איפה לנעוץ ביומן. אוף.
הגוף צריך פעילות פיזית. זה פשוט מה שהוא צריך.
יש הרבה חשיבות להסחות דעת, גם עבודה
אבל כבריחה זה יכול להיות בעייתי
כל אחת והאיזון שלה תמצאי את שלך מבחינת זמן ומבחינת הכלי שיועיל
אני משתף את השאלות, וגם את התשובות שעניתי לצורך הדוגמה. תקחו את זה למקום שלכם וגם תשתפו, רק אם תרגישו בנוח כמובן. הרעיון הוא להבין איך הפכנו קושי ליכולת
מה עוזר לי להירגע במצבי לחץ?
להרגיש בשליטה על המצב
איך אני מקבל תחושת שליטה?
אני מנתח את המציאות, מפרק לחלקים את מה שאמור לקרות ומבין איפה בדיוק אני צריך להשתלב
איזה יכולות קיבלתי מזה לחיים? איך זה השפיע על האופי שלי?
להפוך משימות למטלות קטנות ברורות ונסבלות, לא לדחוף את עצמי איפה שלא צריך
זה מצויין.
אבל בזכות הפורום העליתי את זה על הכתב
מה את מרגישה עליו?
הוא גם מאוד ביישן,נסגר ממש עם אנשים לא מוכרים או במקומות המוניים. והוא מאוד נעזר בחפצי מעבר, ממש זקוק להם.
וגם הוא מאוד פגיע וממש לוקח ללב מה שאומרים לו או עושים לו.
וגם הוא מאוד רגיש לסביבה וממש קולט את האחרים ואמפטי בצורה מאוד מיוחדת בגיל שלו.
אמנם נקודת המבט פה היא של המאותגרים ולא של ההורים שלהם. אבל שווה לך לקרוא. יעזור לך להבין אותו.
(יש לי ילד עם חלק מהתסמינים האלה, לא שייך לכתוב פה אבל אפשר בכיף באישי אם ממש תרצי קצת יותר על איך מתמודדים ומה עושים).
איך השינה שלו?
הבן שלי בן 5! ישן איתנו והמטפלת רגשית של הגן אמרה לי שזה יכןל לפתח פחד/רתיעה/חרדה מינית
ככה בקטנה, במפגש הראשון שלכן, לומר לה שהוא ילד רגיש ושתשמחי שהיא תשים לב אליו יותר מהרגיל.
שנית, אם יש אפשרות - תעשי לו היכרות נרחבת עם הגן, עם שלל הפינות שלו, בעיקר השירותים, כולל הסבר מה עושים בכל פינה.
שלישית - הוא משתף אותך בחוויות שלו? אם כן, אז בכל יום אחרי הגן תשאלי אותו בפירוט איך היה היום, מה בדיוק היה בתפילה, במפגש הבוקר, בחצר וכו', ושימי לב לפנים שלו - ככה תוכלי לזהות אם קרה לו משהו קשה ולהתעכב על זה. אם הוא לא משתף - אז אפשר בדרך עקיפה, לשבת איתו ולצייר ומכך להגיע לשיתוף על מה שהיה היום.
וממליצה לך לחפש תכנים של לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית שמדברת הרבה על ילדים רגישים. ראיתי שהיא כתבה על הכנת הילדים לשנת הלימודים, אולי זה יוכל לעזור לך.
בהצלחה!
לאה אישה מדהימה ומקצועית, והיא כותבת גם כאמא רגישה מאוד בעצמה וגם כאמא לילדים רגישים מאוד.
והיא גם כותבת בכל מיני מקומות, כמו בהידברות.
אם את רוצה את המספר שלה אז כתבי לי באישי ואתן לך (ואז תוכלי לכתוב לה שאת רוצה לעקוב אחריה).
היא ההצעה הראשונה שם, באתר שלה מופיע גם מספר הטלפון שלה אם תרצי להתייעץ איתה מעבר או לעקוב אחריה.
הייתי מביאה קישור אבל לא יודעת אם מותר ואם זה לא נחשב פרסום אסור.
נשמע שגן קטן, חנמ, יכול חהיות לו נהדר, אם לא השנה אז אפילו לשנה הבאה
הוא גם לא יתקבל אם אין צורך אמיתי לזה.
הבת הרגישה שלי הייתה בגן רגיל שיש בו יחסית מעט בנות (עשרים או פחות) והגננת שם מהממת במיוחד ויודעת לשים לב לכל ילדה בצורה מדהימה, וב"ה היא פרחה שם. (הייתה שם שנתיים ואז בגן חובה הייתה בגן אחר, גם עם גננת מקסימה, אבל גדול יותר וגם היו בו כמה ילדות 'קשות' באותה שנה - והיה לה ממש לא טוב
)
בקיצור, ילדים רגישים הם לא ילדים 'מיוחדים' (אני מכירה מקרוב גם את זה), אבל כן הם צריכים יחס אישי יותר מהרגיל, ולכן אם אפשר (אם יש מבחר בסביבה) כדאי לחפש להם גן יחסית קטן ובעיקר לברר היטב על הגננת, שהיא יודעת להכיל ילדים כאלה.
וכרגע, כשהילד כבר רשום ואוטוטו השנה עומדת להתחיל - אז נותר לעשות מה שהצעתי בהודעה הקודמת...
זה דבר רגיל ונורמלי לחלוטין ומיועד לילדים רגילים עם צרכים ספציפיים
נשמע דווקא שבהחלט יקבלו אותו, במיוחד אם הם יתעקשו, לא צריך להיות עם קושי מיוחד בשביל גן חנמ, אני מצטערת היום שלא ניסיתי להכניס את הבת שלי לחנמ כי חשבתי שלא יקבלו, אולי היה מרכך את הקשיים שיש לה היום בבי"ס
ונכון שיש גנים רגילים קטנים עם גננות מכילות אבל לא קל למצוא אותם (וגננות רגילות לא אמורות להתמודד עם זה, עבדתי השנה בגן רגיל שאיזה רבע מהילדים בו היו צריכים חנמ אבל היו שם כי ההורים רואים בחנמ בעיה במקוםצלראות בו פתרון)
והם דורשים שם "הוכחות" בשביל לקבל אישור.
(לצורך העניין - יש לי בת על הרצף האוטיסטי. כשהגענו לוועדה בעירייה הם אמרו שלא רואים עליה שהיא על הרצף, והם מאשרים לנו גן חינוך מיוחד רק מכיוון שהבאנו להם אבחנה ברורה מהתפתחות הילד. ויש לי גם ילדים שהיו בגן שפה - ולא בקלות הסכימו בוועדה לתת לנו אישור לכך. הם בדקו אותם הרבה, רף שהיה ברור שהם לא מדברים בהתאם לגיל, וגם ביקשו טפסים מהגננת בגנון ומקלינאית התקשורת שטיפלה בהם באותה עת.)
ונכון, לא קל למצוא גנים קטנים ומכילים, ולכן נותר לעשות עבודה כאמא מול הגננת ככל האפשר.
אפשר גם לנסות לפנות להתפתחות הילד ולבקש אבחון שיאשר שהילד זקוק לגן מיוחד, אבל זה תהליך ארוך ומתיש, ויש סיכוי שזה לא יעזור בסוף...
אין סיבה שלא יקבלו אותו, אני רואה בחנמ מלא ילדים, רובם אפילו, שממש לא "רואים עליהם" שום דבר.
וזה לא פרוצדורה מאוד רצינית, בטח לא יותר מפרוצדורות אחרות שברור לנו שלא מוותרים עליהן, וזה אחד הדברים שהכי שווים את זה.
זאת דעתי
אני בהחלט חושבת שגן מיוחד זו מתנה למי שזקוק לו, רק יודעת מהניסיון שלי שלא קל להתקבל אליו...
על כל מה שכתבת עליו, בעיקר על זה שהוא נסגר במקומות מציפים (כמו גן גדול) עם אנשים לא מוכרים, במקומות המוניים, זאת אחת ה-סיבות לגן חנמ
למה כדי למכור לי אתה צריך בדרך להכפיש אחרים?
אני מקבלת שירות ממך הרי (זה לא נתון לבחירה שלי) למה כחלק מהמכירה שלך בסיטואציה שזה כך או כך בכיס שלך אתה צריך להגיד כמה נותן שירות אחר הוא דפוק?
זה כזה מגעיל...
גם כל ההתנהלות היא של מכירה ולנסות למכור גם מה שאני אומרת שלא צריך. נחליף זה ונחליף זה ונעשה זה, עכשיו אני צריכה ללכת ולהגיד למקבלי ההחלטות את הפער בין ההצעת מחיר שלו לבין מה שאני באמת חושבת שצריך. לא רוצה שיצא כאילו אני התחזרתי😐
וזה יציק לי ויטמטם לי את הצורה עד שאני אצליח להגיע לאנשים הנכונים ולהעביר את הפער בין מה שאני אמרתי שאני צריכה לבין ההצעה שלו בפועל.
אני שונא את הפורמט של "מכירות". כן מבין למה צריך את זה, אבל איכס.
