רוב רובם של הבחורים מחפשים מישהי 'שמורה'.
אך לצערי לפני כמה שנים עברתי הטרדה מינית..
ובכל פעם שאני שומעת את זה, ישר הלב שלי קופץ.
כמה שאלות:
1. איך אחרי קשר חזק ועמוק עם בחור, לקראת נישואין מספרים דבר כזה? האם בכלל צריך לספר?
2. האם זאת סיבה לפסול מישהי, גם אחרי שיש קשר וכו'?..
כגבר שעבר כמה וכמה הטרדות מיניות בחייו, שנשוי לאישה מהממת שגם עברה דברים קשים...
עובדתית, לא דיברנו על זה בכלל לפני החתונה, עד היום אשתי יודעת מעט מאוד על דברים שעברתי, וכנ"ל אני התעניינתי קצת ומשהבנתי שהיא רוצה להדחיק לא ראיתי עניין לדבר. בחיים זה לא נראה לי נוכח מאוד. עם כל הכאב, מה שהיה היה.
הציפייה במקרה שלך, אם סיבה כן לדבר על זה (את יודעת מה עברת ומה ההשפעות). לפחות האידאל הוא דהגבר שלך רק עוד יותר יאהב ויעריך אותך על זה שהתגברת והתבגרת ויצאת מזה הכי מחוזקת שאפשר. כגבר אני אומר לך, לדעתי מי שיתחבר אלייך זה רק יחזק את האהבה ביניכם, ולא הייתי לוחץ לספר את זה מוקדם - סביר שמעטים יורידו בגלל זה.
ושוב אני כותב בכלליות וזה מדתנה בין מקרים ובין אנשים וכו...
המון הצלחה יקרה!!
על התגובה הזאת.. היא מנחמת.. אבל גם עצובה.
ואולי באמת עם השנים זה פחות תופס נוכחות בחיים.
כרגע עברו שנתיים בערך וזה עדיין חי ובועט, אומנם לא כלפי חוץ- אבל בפנים הרבה דברים מטגררים את זה.
עוד משהו ששורט בעיניי,
זה איך אמורים להגיע לאינטימיות אחרי החתונה?
אפילו מבחינתי לגעת בבעלי עם האצבע.
נראה לי כל כך מוזר.. במיוחד כי המנוול רוב הזמן בראש שלי.
ובכללי,
קשה מאוד ליצור אינטימיות רגשית-
בכל פעם שזה מרגיש לי קצת יותר מידי אני הודפת את כולם.
לא באמת מרצון, פשוט מפחדת.. שהנה עוד רגע יגלו את זה עליי.. ומה כל מה שקרה אומר עליי וכו'.
אני הכי מבין אותך!!
האמת שההטרדות מיניות שאנחנו עברנו היו בגיל צעיר יחסית (האחרונה שלי הייתה באזור גיל 14-15, ושל אשתי אפילו לפני), כך שהתחושות הן שונות וגם עוברות הרבה שנים וזה שונה.
בכל מקרה, אם הקושי שאת חווה קשור לתחושות ורגשות שלך, אז מה שאת באמת צריכה זה שאת תרגישי טוב ושלמה ותצליחי להתגבר על הכאב הענק הזה.
לדעתי, זה הזמן שתבדקי טיפול לעצמך, שתצאי ממנו מחוזקת ואז כל מי שיכיר אותך רק יתלהב מהעוצמות שתשדרי!!
המון המון הצלחה יקרה!!
את עוד תתגברי על זה ובענקק!!
נשמע שאת צריכה את זה
ולדעתי עדיף לפני חתונה להתחיל כדי לקבל ליווי תוך כדי ולפרק את הפחדים.
דבר שני, גם אני בחורה שמורה ולצערי עברתי פגיעה מינית. זה ממש ממש לא אומר עלייך שאת פחות שמורה או דוסית. היום לצערי יש הרבה שעוברים את זה.
לגבי איך זה יהיה בעתיד, מנסיון, טיפול נכון וטוב משחרר את החוויות הלא רלוונטיות ויוצר תיקון. אני ברוך השם היום בזכות טיפול טוב, רק מחכה למגע עם בעלי.
הייתי מספרת את זה בנקודות, כמובן ברמה שזה נוכח לך בחיים. אם זה משהו רציני וגדול הייתי מטפלת בזה ומקוינה את החוויה ואם זה זה כבר לא כזה מנהל, הייתי מספרת בנקודות ואת מה שחשוב לי.
בכל מקרה בעלך יקבל אותך, כמו שאת. לך הכי חשוב להיות הגרסה הכי טובה שלך עצמך. קודם כל בשבילך.
לגבי איך לספר - מאוד תלוי איפה זה תופס אותך ואיך את עם לדבר על זה. אפשר לגמרי להגיד (אפילו כבדרך אגב) "תשמע אני רוצה לשתף אותך שעברתי פגיעה, אבל אני מעדיפה לא לפרט על זה".
לגבי האם זאת סיבה לפסול מישהי - אני ממש אצטער לשמוע אם יתברר לי שיש גברים שפוסלים על זה… זה לא בחירה של האישה להיפגע…
וקראתי מה שכתבת על מגע עם בעלך העתידי בעז"ה. אני חושבת ששם יש מקום ללכת לטיפול, כי בעז"ה כשתבני בית, מגע זה חלק אינטגרלי מהזוגיות. (כמובן בהדרגה, כמובן כמה שמרגיש לך נוח בכל רגע, כמובן עם אוטונומיה על הגוף שלך… אבל באופן כללי אני מדברת)
אני יכול להגיד שפחות חשוב לי העניין של מה שאת מגדירה כשמורה וכמוני עוד הרבה ובעיקר בעיקר הנקודה היא שמי שאת בכללי חוץ מהמקרה הזה זה הכי משפיע ובאופן פרטי היחס שלך למקרה הזה ישפיע גם על היחס של מי שייפגש איתך למקרה הזה. זה לא חייב להיות יחס שלילי. אדרבה זה יכול להביא למקום של עומק יותר וחוסן (בכללי אנשים שעברו דברים בחיים זה יכול להעשיר ולפתח אותם והרבה מחפשים דווקא כאלה)
לגבי מה שאמרת על בעלך טיפול באמת יכול לעזור ויש לזה מודעות אני יודע שיש הדרכת כלות ספציפית לבחורות שעברו דבר כזה.
יש גם גברים טובים ורגישים בעולם ב"ה
בהצלחה
מצטערת, נראה לי שאם הכותב הוא גבר, אז הוא כמעט יחיד בדעתו
אולי אתה לא היית רוצה
זה לא אומר שאין אנשים שרואים קצת מעבר
זה לא מום.
והיא לא צריכה לנסות אפילו לחפש בגלל זה מישו עם מום
אני בהלם שכתבת את זה בכלל..
הטרדה או פגיעה יש הבדל גדול...
הטרדות זה דבר נפוץ מאד ואין מה לחשוש, וצריך לספר רק אם יש לזה השלכות שתקפות עד עכשיו לענ"ד (כמו עניינים נפשיים)
לגבי פגיעה זה מורכב כל עניין לגופו, ואפשר להתייעץ עם מכון פועה בדברים כאלה ומתי לספר
על סוג של אימון מהמזרח הרחוק שנקרא קאופירה (או משהו כזה)?
קראתי על בחורים שזה ממש שינה להם את החיים, את הדימוי העצמי, מקצה אל קצה.
ידיהם ובכל משאלותם לשטובה! ה' היטביב ברצונו חומו תציון
באמת אף פעם לא שמעת על זה?
זה נכון לכל אומנות לחימה לענ"ד.
ואם לא מצליחים להיות בשמחה באדר, בזכות הנס, בזכות שאנו יהודים, בזכות שאו טו טו מגיע משיח,
למה לא להביא שמחה ממקום אחר?
בכל אופן, לי זה עושה מצב רוח טוב!
אמנם מצד שני כשאני צופה בזה אני מרגישה נורא פילית אבל בכל זאת...
שבליל שבת המשפתי הדתי הראשון שלהם, הם פיזזו ושרו באושר סביב שולחן השבת, ואז הוסיפו בהתלהבות גם תוף וגיטרה. השכנים נחרדו
ממש שימחת
נעתקה נשימתי
ולא הצלחתי להפסיק באמצע!!
אבל איך הבאת את זה לפה כסרטון?
חשבתי: אולי זה לא מתאים לפורום הזה. אולי זה לא.... צנוע מספיק או משהו...
אני כל כך נהנית מזה. במצב רוח עגום אני צופה בזה שוב ונהנית....עד הגג!
אז קודם עני לי אם ענית ממקום טוב ואחר כך אגלה לך איך הבאתי...
שבת שלום!
אוי באסה שלא היה ברור.
נהניתי מאוד. כתבתי בפרוש שלא יכולתי להפסיק באמצע
זה ביוטיוב. לפעמים עולים דברים יפים. ואת המכוערים - חוסמים.
שמחה שנהנית. כבר חשבתי שהעליתי משהו לא שייך ואף אחד כמעט לא מגיב מתוך נימוס.......
את רוצה לעשות טוב. זה העיקר!
כסרטון ולא קישור
אם הכוונה ללינק המופיע מעל המופע למעלה, אז את בטח יודעת:
מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C עוברים למקום
הרצוי, לוחצים קונטרול V וזה כל הסיפור.
אולי את מתכוונת מדוע לא הופיע הלינק בתגובה?
אין לי מושג. המכשף שלי מאוד מוזר ויש לו אישיות
משלו...
אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה
מאוד שנהנית!
המעט שאני יודעת הוא שכשרוצים להעביר משהו - לוחצים על הכותרת של ה"משהו" למעלה (לא השם המופיע מתחת לתמונה/מופע,
אלא למעלה ממנה, לוחצים CTRL C וכך מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C , עוברים למקום שאליו רוצים להעביר ולוחצים
קונטרול V. וזהו!
קישור ברור שאני יודעת להעתיק.
ולגבי זה: אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה
אני הכי כזאת בעולם. אספר לך משהו באישי
הפיכת קישור (URL) פשוט לסרטון שניתן לצפייה ישירה בתוך פורום או אתר (תהליך שנקרא Embedding) מבוססת על כמה טכנולוגיות שעובדות מאחורי הקלעים.
איך זה עובד: כשמשתמש מדביק את הקישור בתיבת הטקסט ושולח את ההודעה, השרת של הפורום מזהה שמדובר בכתובת של יוטיוב.
הפנייה ליוטיוב: השרת של הפורום שולח שאילתה אוטומטית לשרת של יוטיוב ואומר לו: "היי, יש לי פה את הקישור הזה, תביא לי את הקוד להצגה שלו".
התשובה: יוטיוב מחזיר קובץ (בפורמט JSON או XML) שכולל את כותרת הסרטון, שם הערוץ, ובעיקר את קוד ה-IFrame (המסגרת) שמאפשר להציג את הנגן.
רק מדבר את השפה שלו (:
סליחה, לא התכוונתי, אבל זה חזק ממני
ואין שום סיבה להרגיש מעצבנת
להיפך. מכל מלמדי השכלתי 🤗
היחסים עם אמא ומאז ומתמיד אפ-דאון ...
היא אישה מאוד קשה, עברה גירושים ואז התאלמנה והיום גרה לבד. על כל פנים יש לה התנהגות מאוד פוגענית ,קשה לי להכיל אותה..ובכלל ציניות זה דבר מעצבן בעיניי כשזה פוגע בצד השני.
הבוקר היא באה אליי לקפל כביסה, אמרה לי תקני שולחן לסלון כדי שיהיה לי איפה לשים את הכביסה, אמרתי לה שהיא יכולה לשים על גב למעלה הספה ושתקפל בעמידה,זה יותר נוח.
היא אמרה לי לקפל כביסה בעמידה? אני חושבת שאת מפגרת, האיי קיו שלך נמוך ..כאילו בחצי חיוך .
לא יודעת למה היא חשבה שזה מצחיק?
נעלבתי עד עמקי נשמתי ולא מצאתי אפילו מה להגיד.
שתקתי. והיא בתגובה "לא נמאס לך להתהפך עליי? מה את עכשיו ברוגז?... סיימה לקפל והלכה..
מה אתם הייתם מרגישים? מעניין אותי אם אני נסחפת או שזה באמת פוגע.
ציניות זה דבר פוגע ממש
🫂
כדאי לוותר על העזרה של אמא, אם היא מלווה ב"רעל"?
אמא שלך, כמו כל אמא, וכל אבא היא בן אדם שעבר כנראה דברים, או שלא ידע איך לעבוד
על עצמו..... הורים שפוגעים זו הפגיעה הכי קשה, לענ"ד.
אם היא היתה על כסא גלגלים עם הערות מרות כאלה, האם היית נפגעת באותה מידה?
אולי קצת פחות? האדם - מר לו אז הוא משפריץ את זה החוצה, מה לעשות...
כשמתבגרים יותר, לא אומר שאין צלקות ומרירות וכעס, אחרי הכל, זה פגע לנו בחיים,
בשמחת החיים, בבטחון העצמי - אבל יש אולי קצת יותר חמלה: היא אמנם אמא
שלנו אבל היא גם אדם בפני עצמו עם כל ההיסטוריה שלו. זה, אני סבורה, עוזר
לנו להרגיש קצת יותר חמלה, הבנה, סליחה....
מיכל ולנשטיין , באחד משיעוריה, מסבירה נפלא מערכת יחסית כזו. היא קושרת
את זה לתיקון. תיקון רוחני. מהשם. כדאי מאוד לראות את השיעור, הוא נותן
נקודה למחשבה. (אמנם זה נשכח אחר כך אבל בכל זאת...)
ואגב, באמת יותר נוח לקפל כביסה בישיבה וגם יותר טוב לרגליים...
וזה לא אומר שמשהו פגום באי קיו שלנו אם אנו רגילים אחרת....
יש הרבה דברים שיכולים לגרום לנו (או לאחרים) לפקפק באי קיו
שלנו....לא רק קיפול כביסה בעמידה....
מפאת כבודי וכבוד הציבור, לא אביא דוגמאות...
אגב, למה לא לשתף אותה בהרגשה שלך? אפילו אם
היא תתעלם ולא תתייחס....במשך הזמן היא תפנים את
זה, אני חושבת.
ובכל זאת, היא באה לעזור. אז אמרה. העיקר שהכביסה קופלה!
אומר לך דבר נוסף. לא כהטפה. מהנסיון שלי.
אחרי שהורי נפטרו, היו לי הרבה חרטות ויסורי מצפון
שהגבתי בכעס, בזלזול, בחוסר כבוד, שעניתי בחוצפה
כשנפגעתי, וכאלה....
עד כמה שאת יכולה (וזה לא סותר את השיתוף שלך
בהרגשת העלבון שלך!), נסי לכבד אותה קצת,
להבליג (מתוך התאפקות של כח ובגרות) להערותיה
המרות. מסכנה, אם קח היא מגיבה. היא אולי משליכה
עלייך את מה שהיא חשה כלפי עצמה. מסכנה.
ואם אפשר, לאמר לה מילה טובה לפעמים, אפילו
אם תגיב בדחיה וציניות. אדם הוא אדם.
שבת שלום!!
לא תהיי הקרבן המושפל אלא המבוגר החומל, המבין...
באמת פוגע.
זה קורה הרבה?
אם כן, אולי לצמצם זמני מפגש איתה.
מצד שני לקראת כל פגישה איתה ושיחה לבוא מוכנה, בעיקר בפן הנפשי, לקחת בערבון מוגבל.
זה הרבה עבודה עצמית, בסוף העניין מול אמא מוכר לרבים וטובים
וקשה לי לנהל אותו.
היא גרה גיאוגרפית קרוב אליי מאוד. נסיעה של חמש -7 דק. אני אחרי לידה ויש לה רצון טוב לעזור ,היא פשוט מצלצלת בשעה 7 וחצי בבוקר ואני עוד עם חוסר שינה של הלילה מטפלת בתאומים בני חודשיים.. אני מתעוררת עם דפיקות לב חזקות מהצלצול הלא מתואם הזה ,היא מביאה לי אוכל שהיא עושה, מתחילה לקפל כביסה והיא כאילו רוצה שאני אשב איתה עכשיו לדבר וכאלה .. מי יסביר לה שאני בקושי יש אותי ? אחרי טיפול של לילה שלם, זה קם לאכול, טיטול, נרדמת לחצי שעה ,השני קם טיטול הנקה מטרנה גזים וכו וכו . הרבה אני לא מעירה את בעלי כי צריך להיות ערני לעבודה.. היא מגיעה בלי להודיע תמיד, בהפתעה.. מעירה לילדים למה הם עושים רעש וצועקים ושהם לא מחונכים וכל מיני דברים מגעילים. מי מדבר על כך שהיא לא מזמינה לשבתות או חגים כי היא טוענת שהיא חולת ניקיון .. וכשלא מזמינים אותה אז למה לא מזמינים אני רק אדם אחד... לא מפריעה... כאילו נמאס לי כבר לנסות להבין את הבן אדם וללמד זכות ולהיות רק אני הבסדר. שלא לדבר על סכסוכים שהיא עושה בין האחים ... שקרים המצאות וכו .. קשה להבין את המניעים שלה אבל התוצאות בכלל לא מזהירות. בכל מקרה, לקפל כביסה בעמידה או ישיבה זה בחירה של אדם מה שנוח לו, וזה לא קשור בשום צורה לרמת משכל . ולהגיד לבן אדם שהוא מפגר ,קל וחומר לבת או לבן שלך, נשמע לי דבר נוראי ....
שהיא שאלה רב גדול מה לעשות כשאמא אומרת לה.... (משהו מדכא ולא נחמד, בלשון המעטה).
הוא אמר לה: זה לא בגדר מצוות כיבוד הורים ( לספוג או להכיל את זה).
למה שלא תנתקי את הטלפון כך שלא תעיר אותך מוקדם?
למה שלא תגידי לה שאת ממוטטת ושאין לך כוח?
אם כי לא נעים לך, אז את מ שלמת מחיר...
שימי לזה גבולות, אני חושבת. זה גם לא
לטובתה שהיא מעוררת עלבון ופגיעה.
סליחה על ההטפה קודם. כשפירטת, הבנתי יותר.
וכשהיא מעירה, להגיב בקרירות. כדי שתבין.
(את זה שמעתי במו אוזני בתכנית רדיו, כשזו שעלתה לשידור התלוננה
על התנהגות והתייחסות לא יפה מצד האם. הוא אמר: תראי לה
קרירות ומילים קרירות, שתבין. אין מצווה להיות אסקופה נרמסת..)
ומזל טוב! ובלי עין הרע, תאומים! איזו מתנה!
וכן. זה מאוד קשה.
סתם רעיון, אולי לא מתאים: אפשר אולי במשך הלילה לתת להם
מטרנה או משהו כזה?
השינה שלך גם חשובה. את צריכה כוח!
מקווה שלפחות את מצליחה לישון במשך היום.
יודעת שיש משפחות שלוקחות שמרטפית לילית
למשך הלילה? אם זה מתאפשר לכם כלכלית...
שווה הכל.
באמת. לא חושבת שזה נורא שהקטנים
ינקו רק במשך היום. הבריאות שלהם אמנם
חשובה מאוד, אבל....גם של אמא שלהם!
תזכו לגדלם לתורה, חופה ומעשים טובים!
עוד שני יהודים. כיף!
בס"ד
בעצם מטרנה בלילה לא כל כך תעזור לך כי בין כך ובין כך את צריכה לקום...
אפשר אולי להעיר את התאום השני כשהראשון מתעורר כדי לאכול?
אם פעם אחת יקום בעלך, זה יהיה נורא קשה לו למחרת?
אני בעד. גם נפשית, שיתוף פעולה, יכול להועיל. לשאת
עול עם חברו....
זה רק את יכולה לדעת; אם זה נובע מאיזו קושי מצידך
לעמוד על צורך שלך, או שבאמת יהיה למחרת ממוטט....
אם את יכולה לישון למחרת לשבעה, אין בעיה...
שכנה שלנו, נתנה את התאומים למעון כדי שתוכל
לנוח בבוקר. יש ילדים נוספים והיא הרגישה שאי
אפשר להכיל ולטפל בהם כך.
העיקר, תחשבי באמת מה כן יכול לעזור לך,
ואם זה אפשרי, לעמוד על זה בנעימות.
שבת שלום!
אולי תפני את הקושי שלך לפורום של
לידה והריון? נשים שם בטח יוכלו
לתת עצה טובה.
לא רק הטלפונים, היא פשוט מופיעה לי בבית מצלצלת בזמזם של הדלת .... אמרתי לה על זה והיא הבינה ושמה לי ליד הדלת את האוכל ..
ניסיתי להעיר באלפי דרכים על ההתנהגות
אבל היא מתקרבנת והופכת את זה עליי ...
לגבי התאומים ברור , אני משלבת גם הנקה וגם מטרנה ,אחרת זה בית משוגעים 😅
על לידת התאומים. ברוך ה שיהיה רק נחת.
תיארת פה מציאות באמת קשה. מאתגרת.
יש כאן ממש חיבוק דב לפעמים והוא מאוד קשה. מבין אותך לגמרי. לצערי מכיר את זה מקרוב וזה ממש מאתגר בטח אם זה מגיע יחד עם הטפות וציניות פוגעת כמו שסיפרת בהתחלה.
אני מבין ממך שגם לשאר האחים קשה איתה?
ניסית להפחית תקשורת? או לומר לה לא להתקשר בשעות מוקדמות כשאת בעצמך מותשת מלילות ללא שינה?
תכלס היא יכולה לעזור (אם מתאים לך) והיא לא צריכה שתעבירי לה את הזמן.
מצד שני, אולי הבדידות באמת קשה לה והיא מנסה להפיג אותה איתך, הבעיה שהיא עושה את זה בדרך לא מתאימה לך ולא בכלל. מובן ממש ממש התיסכול שלך
זאת בעיה בדפוס ההתנהגות.
יש לה בעיות בקשרים עם כולם. אחים, ילדים, שכנים, בעבודה.
תמיד היא מוצאת את הרע ומגדילה ומנפחת. כל טלפון שלה ששואלים לשלומה תמיד היא מרגישה לא טוב, היה לה לילה גרוע וכו' ,מרגיש שהיא מתעקשת כל הזמן להיות בעמדה של קורבן. אף פעם לא שמעתי ממנה שהיה לה יום טוב.
זה מאוד מאוד משפיע עליי לרעה לכן ניסיתי בכמה דרכים לצמצם, אני לא עונה לכל שיחה שלה. מתוך 4 פעמים שהיא מתקשרת ביום אני עונה רק לטלפון אחת וכל השאר בווצאפ. .
השם יעזור.
התופעות האלה היו גם לפני שאבא נפטר והיא התאלמנה?
תמיד היתה כזאת?
יכול לגמרי להבין. זה באמת קשה מאוד ולאנשים רגישים על אחת כמה וכמה, ואת עוד אחרי לידה אז זה גם לא פשוט.
בעניין הדלת שכתבת בהמשך, פשוט להמשיך להעיר לה. פייר, בכלל לא מנומס.
אולי העלית פה משהו
אבי נפטר שהייתי ילדה ואני לא זוכרת איך אמא התנהגה לפני. יכול להיות שההתנהגות שלה החריפה לאחר מכן .
אני כאילו יודעת מה אני אמורה לעשות ואיך להתנהג איתה אבל בזמן אמת אני רואה רק את עצמי ואת העלבון שלי.
היא אישה טובה בבסיס שלה כעיקרון
היא גידלה אותי לבד מגיל 8, לא החסירה דבר ודאגה לי להכל . אבל משהו בציניות ובעקיצות ויציאות ללא כניסה שלה לא עובד לי. אני אדם רציני שיודע לצחוק ,אבל לא על חשבוני אם זה משהו שאין מה לצחוק עליו וזאת ירידה . מקווה שהשם יתן לי כוחות להסתכל עליה בחמלה ופחות בהאשמה כי היא באמת חסרת כלים . תודה על התגובה!
שגם אם היו תופעות כאלה לפני שאבא שלך נפטר אז אולי זה החמיר מאז. הרגשת הבדידות משפיעה מאוד, למרות שעדיין הייתם כילדים בבית איתה וזה לא שהיא היתה לגמרי לבד, ועדיין.
בכל זאת את מוצאת בה גם נקודות חיוביות וזה מאוד חשוב לראיה שלך אותה, ואני לגמרי יכול להבין את הקושי בהתמודדות מולה עם ההתנהגות שלה, זה בהחלט קשה, קל וחומר לאנשים עם רגישות גבוהה.
צריך המון סבלנות. עבודה עצמית.
המודעות שלך למצב חשובה מאוד דווקא עבורך. אולי גם לנסות לראות איך את מצידך מצליחה להתמודד מולה, בהכנה נפשית ואישית שלך לפני מפגשים איתה.
וכמו שכבר חשבת בעצמך אולי גם ריחוק גיאוגרפי ממנה יכול להיות פתרון אבל עדיין לא להשאיר אותה לגמרי לבד.
זה טוב מאוד שאת מודעת
וחשוב לשים גבולות
האמת הייתי שוקלת להתרחק אם זה אפשרי
לעבור לגור רחוק יותר
יודעת לשמור גבולות; זה טוב מאוד.
ווטסאפ זה הכרחי? כלומר, אפשר גם איתו לעשות לפעמים כמו עם הפלאפונים שאת מסננת?
היא פשוט כנראה רואה תמיד את חצי הכוס הריקה. זה אולי מהילדות שלה או גם אופי..
שמעתי שיעור מאוד מאלף על כזה דבר מהרב יואב אקריש (אם אני לא טועה); הוא קישר
את זה להבדיל אלפי הבדלות לגישה של המן שהיה לו כל כך הרבה ובכל זאת אמר:
"וכל זה אינו שווה לי..." - תמיד מתמקד על מה שאין, על מה שחסר..
כמובן הוא התכוון לכולנו, במיוחד לאלה בינינו שמתמקדים תמיד על החסרון,
על כמה שהכל נורא, כמה שהעולם נורא, כמה שהחיים קשים...
שיעור מאלף, לדעתי. (גם אני צריכה ללמוד את זה....)
השאלה איך אפשר לעזור לאמא להגיע למודעות הזו לגבי התכונה הזו.
אולי בדרך עקיפה? למשל, אם אחת ל...היא כן אומרת משהו חיובי
(אפילו לגבי התינוקות - כמה הם חמודים או משהו אחר), לשקף
לה את זה: אמא, כמה נחמד שאמרת את זה, זה עושה לי כל כך
טוב. זה כל כך משמח..
או אפילו על ההופעה שלה: איזו שמלה יפה אמא, יש לך
טעם מעולה!
על האוכל שלה: אמא, אני כל כך מעריכה שאת מביאה לנו
אוכל, זה כל כך מקל! וזה כל כך טעימממממממממממ!
היא בודאי תבטל את זה בהנף יד מזלזל, אבל אל
תתייאשי ותמשיכי כך. עם סבלנות ולנסות להוריד
כמה אחוזים מהרגשת הפגיעה שלך. הרי את רואה
וזה ברור לגמרי שמה שהיא אומרת זו השלכה שלה
מעצמה;
איך נאהב אחרים כשאיננו יודעים לאהוב את עצמנו?
מה עוד שהילדים - אנו רואים אותם כבבואה שלנו
אז כמו שאנו מתייחסים לעצמנו, כך גם אליהם...
זה קלאסי. לצערי.
זה לא יעבור מהר; תביני, זה מושרש ולא פשוט לשנות
את זה. אבל טיפין טיפין...
נראה שהיא מחפשת תשומת לב, אבל בצורה שלילית,
שירחמו עליה...
כנראה שהיא רואה את עצמה ככישלון. גם הנישואין
שלא הצליחו. כנראה גם בהם חיפשה תשומת לב
שלילית.
אדם מאושר, אדם שטוב לו, לא מתנהג כך. לא?
אפשר גם (בחיוך אבל באסרטיביות - אני מקווה
שזה לא נוגד כיבוד הורים), כל פעם שמתחילה
שיחה שלילית שלה, לאמר: אמא, קודם כל
אני מבקשת שתגידי משהו טוב. משהו חיובי.
בלי זה, אני לא יכולה להקשיב למה שאת אומרת.
האם אפשר לפעמים להעניק לה חיבוק
כשהיא מביאה אוכל או דבר מה אחר
ולאמר: אמא. את נהדרת. את אמא נהדרת!
כן. זה קשה, אבל שווה להתאמץ בשביל זה,
אני חושבת. היא ואתם נמצאים עכשיו
בדפוס שלילי בינה לביניכם - תקועים באותו
דפוס.
חושבת שאם מושכים חוט קטנטן מהפקעת
הלא נחמדה הזו, קטנטן ככל שיהיה -
הביקורת תפחת, אני חושבת.
כי היא תרגיש אהובה. שווה. מוערכת.
כי כמו שזה עכשיו, זה אותו דפוס חוזר:
היא מתנהגת בצורה מעצבנת, את מתרגזת
ונעלבת, אז היא שוב מרגישה כישלון
(אפילו שהיא לא אומרת את זה) וזה
גורם להיות שוב מעצבנת, מן מעגל
כזה שלא נגמר וחוזר על אותו דפוס שוב
ושוב (ואת שוב נעלבת ואז היא שוב....)
כמו שעכשיו, רע לך וגם רע...לה.
למרות ההערות הלא נעימות
הרי ברור שהיא לא חושבת ברצינות
שאת עומדת בשעת קיפול כביסה
כי האי קיו שלך לא משהו...
ברור שהיא עושה השלכה
ומשפריצה את המרירות שלה.
בא נהיה חומלים ונדייק:
את הכאב שלה.
זה יהיה חסד עצום איתה
אם תוכלי להחמיא לה טיפה.
קצת. קצת.
תגידי, מה בדבר ללכת שתיכן
למשהו שאתן אוהבות? לפחות
את? (ייתכן שהיא תגיד שהיא לא
אוהבת דבר, אבל אין ספק שהיא
כן יכולה להינות ממשהו)
בית קפה, רק שתיכן? (עם בייביסיטר לתינוקות)
גלידה ביחד?
מוזיאון?
קניית בגדים (לה או לה ולך - אפילו משהו קטן,
איפור לא יקר, בושם....אבל ללכת לבחור יחד!)
בלי הילדים. רק היא ואת.
אפשר לשוחח. אולי היא תפתח את ליבה,
אולי תרגע במפגש נעים ביניכן, בבית קפה
או מקום נחמד, אחר, אולי מוזיאון אם היא
אוהבת, ספריה, כל מקום שאפשר להיות
רחוק מהלחצים היומיומים של הבית...
ולקחת את הזמן שלכן , מספיק
זמן, שלא תרגישו לחץ לשוב מהר הביתה..
כל מה שאת יכולה לעשות, מצידך.
כי אי אפשר להוריד את החומות
שלה בבום!
וגם מן הסתם אי אפשר לאמר
לה ללכת להעזר בזה. לא כל אחד
פתוח לזה.
היא צריכה יחס. היא צריכה שיבינו
אותה ולא ישפטו אותה. היא שופטת
את עצמה כנראה מספיק, על אף שאת
לא רואה את זה והיא לא מראה את זה.
אולי מאוד ביקרו אותה פעם וזה
הפך לה לטבע שני?
להתראות. פורים שמח! בשורות טובות!
על הטיפים ועל התגובה הארוכה, ממש מעריכה את ההצעות
אין ספק שחלק מהדברים שכתבת ניסיתי לא פעם, יש לה לצערי כנראה אופי נורא נורא שונה משלי, נורא פרימיטיבי עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה דחייה ממנה . אני מבינה שאני בן אדם מאוד רגיש ולכן אני לוקחת את הדברים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מכל אדם אחר רגיל. זה משהו שאני צריכה לעבוד עם עצמי, פשוט לקבל אותה ולא להתבייש בה אולי... להבין שהיא באמת דור אחר ולא אצליח לשנות אותה . אולי רק אצליח לגרום לה להרגיש קמת יותר טוב, קצת יותר אהובה. תודה רבה על הדברים ❤️
שההשכלה לפעמים, אצלי לפחות, מביאה להרגשה של התנשאות. אבל מידת החסד של ההורים,
הלב הטוב, המסירות, היכולת להסתפק במועט ולא לנטות אחרי מותרות ובילויים.....הלוואי עלי.
השכלה לפעמים מפריעה לענווה, להרגיש את הקב"ה באמת....כך שאולי אולי...אנחנו הם
הפרימיטיבים ולא הם. תלוי מאיזה צד מסתכלים....
להודיע שהיא מגיעה או לבקש אם אפשרי זה לא משהו שהיא מכירה. אני ממש סובלת מזה.
היא גם לא מחכה שניה שיפתחו, היא פותחת את הדלת ,הדלת אצלינו ביום לא נעולה ..
הערתי לה על זה מס פעמים . אין עם מי לדבר.
מרגישה שיהיה לי טוב פשוט לעזוב לעיר אחרת, גם כך אני גרה במקום נורא יקר
אז אולי זאת הזדמנות .
קודם כל חיבוק,
מכירה את סוג הטיפוס הזה יותר מידי מקרוב,
זה קשוחחחח.וההרגשה שאת יוצאת לא בסדר כל הזמן,וכל הזמן עם ייסורי מצפון.
מצד שני גם אי אפשר לספוג לפעמים יותר.
ועייפות וחוסר שינה רק מגבירים את כל התחושות הללו.
ואת חוסר הסבלנות,וכן תכלס זה דיי מסביר את הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות😬
העזרה הזו היא פשוט לפעמים הגיהנום במיטבו.
יש מצב שהיא באה להשאיר לה את התינוקים ולהגיד לה איזה יופי שבאת עכשיו אני הולכת להשלים שעות שינה ובלי לחכות לתגובה פשוט לחזור לישון?
ואני באמת חושבת שלספוג לפעמים מה שלא מסוגלים זה ההפך מכיבוד הורים סופו שיתפרץ בצורה גרועה אחרת,ואני חכמה אחרי נסיון גרוע ממש,עד היום אני לא מצליחה לתקן נזקים.כי רק ניסיתי לספןג ולספוג ולהעביר הלאה,כי כבוד הורים .
כבר עכשיו שמתחילים להתנגן שירי פורים, ושיש פרסומים על מסיבות וכזה, אני מתחיל להיות מוצף. פשוט המפגש הזה עם אנשים שתויים גומר עלי. אני לא מסוגל לגעת בטיפה ככה שתמיד יוצא שאני השפוי הכמעט היחידי ואני שם לב להכל. פשוט דוחה אותי לראות אנשים שמדברים שטויות, מקיאים, או סתם יוצאים משליטה. אני רק חושב על זה זה מעורר בי חלחלה. לא סובל את כל הרעש והבלאגן. אני נמנע מהרקדות ומסעודה עם חברים. אני חוטף רעדות רק מהמחשבה של לשבת שוב בסעודה עם אנשים שתויים. אפילו פעם יצאתי עם מישהי ואיכשהו הגענו לדבר על פורים, וכשאמרתי לה שאני לא שותה היא חייכה ואמרה שדווקא היא ממש היתה רוצה לנסות פעם. באותו רגע הרגשתי כלפיה דחיה שאני לא מסוגל לתאר. זה מרגיש לי כל כך לא יהודי מה שעשו מהחג הזה. למה חכמים לא יכלו לתקן פשוט עוד חנוכה? עוד קצת ניצחון הרוח במקום ניצחון הגוף....
זה מתחיל בתחושת תסכול על כמה אני לא יעיל ולא מצליח לעשות, ולוקח כמה שעות או ימים עד שאני מרשה לעצמי להיות חולה.
מאותה נקודה מהר מאוד אני חוזר לעשות.
אפשר לנוח?
