רוב רובם של הבחורים מחפשים מישהי 'שמורה'.
אך לצערי לפני כמה שנים עברתי הטרדה מינית..
ובכל פעם שאני שומעת את זה, ישר הלב שלי קופץ.
כמה שאלות:
1. איך אחרי קשר חזק ועמוק עם בחור, לקראת נישואין מספרים דבר כזה? האם בכלל צריך לספר?
2. האם זאת סיבה לפסול מישהי, גם אחרי שיש קשר וכו'?..
כגבר שעבר כמה וכמה הטרדות מיניות בחייו, שנשוי לאישה מהממת שגם עברה דברים קשים...
עובדתית, לא דיברנו על זה בכלל לפני החתונה, עד היום אשתי יודעת מעט מאוד על דברים שעברתי, וכנ"ל אני התעניינתי קצת ומשהבנתי שהיא רוצה להדחיק לא ראיתי עניין לדבר. בחיים זה לא נראה לי נוכח מאוד. עם כל הכאב, מה שהיה היה.
הציפייה במקרה שלך, אם סיבה כן לדבר על זה (את יודעת מה עברת ומה ההשפעות). לפחות האידאל הוא דהגבר שלך רק עוד יותר יאהב ויעריך אותך על זה שהתגברת והתבגרת ויצאת מזה הכי מחוזקת שאפשר. כגבר אני אומר לך, לדעתי מי שיתחבר אלייך זה רק יחזק את האהבה ביניכם, ולא הייתי לוחץ לספר את זה מוקדם - סביר שמעטים יורידו בגלל זה.
ושוב אני כותב בכלליות וזה מדתנה בין מקרים ובין אנשים וכו...
המון הצלחה יקרה!!
על התגובה הזאת.. היא מנחמת.. אבל גם עצובה.
ואולי באמת עם השנים זה פחות תופס נוכחות בחיים.
כרגע עברו שנתיים בערך וזה עדיין חי ובועט, אומנם לא כלפי חוץ- אבל בפנים הרבה דברים מטגררים את זה.
עוד משהו ששורט בעיניי,
זה איך אמורים להגיע לאינטימיות אחרי החתונה?
אפילו מבחינתי לגעת בבעלי עם האצבע.
נראה לי כל כך מוזר.. במיוחד כי המנוול רוב הזמן בראש שלי.
ובכללי,
קשה מאוד ליצור אינטימיות רגשית-
בכל פעם שזה מרגיש לי קצת יותר מידי אני הודפת את כולם.
לא באמת מרצון, פשוט מפחדת.. שהנה עוד רגע יגלו את זה עליי.. ומה כל מה שקרה אומר עליי וכו'.
אני הכי מבין אותך!!
האמת שההטרדות מיניות שאנחנו עברנו היו בגיל צעיר יחסית (האחרונה שלי הייתה באזור גיל 14-15, ושל אשתי אפילו לפני), כך שהתחושות הן שונות וגם עוברות הרבה שנים וזה שונה.
בכל מקרה, אם הקושי שאת חווה קשור לתחושות ורגשות שלך, אז מה שאת באמת צריכה זה שאת תרגישי טוב ושלמה ותצליחי להתגבר על הכאב הענק הזה.
לדעתי, זה הזמן שתבדקי טיפול לעצמך, שתצאי ממנו מחוזקת ואז כל מי שיכיר אותך רק יתלהב מהעוצמות שתשדרי!!
המון המון הצלחה יקרה!!
את עוד תתגברי על זה ובענקק!!
נשמע שאת צריכה את זה
ולדעתי עדיף לפני חתונה להתחיל כדי לקבל ליווי תוך כדי ולפרק את הפחדים.
דבר שני, גם אני בחורה שמורה ולצערי עברתי פגיעה מינית. זה ממש ממש לא אומר עלייך שאת פחות שמורה או דוסית. היום לצערי יש הרבה שעוברים את זה.
לגבי איך זה יהיה בעתיד, מנסיון, טיפול נכון וטוב משחרר את החוויות הלא רלוונטיות ויוצר תיקון. אני ברוך השם היום בזכות טיפול טוב, רק מחכה למגע עם בעלי.
הייתי מספרת את זה בנקודות, כמובן ברמה שזה נוכח לך בחיים. אם זה משהו רציני וגדול הייתי מטפלת בזה ומקוינה את החוויה ואם זה זה כבר לא כזה מנהל, הייתי מספרת בנקודות ואת מה שחשוב לי.
בכל מקרה בעלך יקבל אותך, כמו שאת. לך הכי חשוב להיות הגרסה הכי טובה שלך עצמך. קודם כל בשבילך.
לגבי איך לספר - מאוד תלוי איפה זה תופס אותך ואיך את עם לדבר על זה. אפשר לגמרי להגיד (אפילו כבדרך אגב) "תשמע אני רוצה לשתף אותך שעברתי פגיעה, אבל אני מעדיפה לא לפרט על זה".
לגבי האם זאת סיבה לפסול מישהי - אני ממש אצטער לשמוע אם יתברר לי שיש גברים שפוסלים על זה… זה לא בחירה של האישה להיפגע…
וקראתי מה שכתבת על מגע עם בעלך העתידי בעז"ה. אני חושבת ששם יש מקום ללכת לטיפול, כי בעז"ה כשתבני בית, מגע זה חלק אינטגרלי מהזוגיות. (כמובן בהדרגה, כמובן כמה שמרגיש לך נוח בכל רגע, כמובן עם אוטונומיה על הגוף שלך… אבל באופן כללי אני מדברת)
אני יכול להגיד שפחות חשוב לי העניין של מה שאת מגדירה כשמורה וכמוני עוד הרבה ובעיקר בעיקר הנקודה היא שמי שאת בכללי חוץ מהמקרה הזה זה הכי משפיע ובאופן פרטי היחס שלך למקרה הזה ישפיע גם על היחס של מי שייפגש איתך למקרה הזה. זה לא חייב להיות יחס שלילי. אדרבה זה יכול להביא למקום של עומק יותר וחוסן (בכללי אנשים שעברו דברים בחיים זה יכול להעשיר ולפתח אותם והרבה מחפשים דווקא כאלה)
לגבי מה שאמרת על בעלך טיפול באמת יכול לעזור ויש לזה מודעות אני יודע שיש הדרכת כלות ספציפית לבחורות שעברו דבר כזה.
יש גם גברים טובים ורגישים בעולם ב"ה
בהצלחה
מצטערת, נראה לי שאם הכותב הוא גבר, אז הוא כמעט יחיד בדעתו
אולי אתה לא היית רוצה
זה לא אומר שאין אנשים שרואים קצת מעבר
זה לא מום.
והיא לא צריכה לנסות אפילו לחפש בגלל זה מישו עם מום
אני בהלם שכתבת את זה בכלל..
הטרדה או פגיעה יש הבדל גדול...
הטרדות זה דבר נפוץ מאד ואין מה לחשוש, וצריך לספר רק אם יש לזה השלכות שתקפות עד עכשיו לענ"ד (כמו עניינים נפשיים)
לגבי פגיעה זה מורכב כל עניין לגופו, ואפשר להתייעץ עם מכון פועה בדברים כאלה ומתי לספר
אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.
לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).
מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.
האם תעיז לספר למטפל דתי דברים שנוגדים את ההלכה ונמצאים אצלך בנפש .
אם כן - לך על זה. אם לא -עדיף לא דתי שלא תרגיש שישפוט אותך (גם אם הוא בפועל לא).
בתקופה האחרונה אני מרגיש שאני שוקע למקומות שלא חלמתי לרדת ככ רדוד, אני רוצה לצאת מזה.
אני קצת מדןכא, לא מצליח להתקדם בחיים , ללמוד , ובקושי מצליח להתפלל.
אם מישהו יצא מהבוץ הזה אשמח שיתן לי טיפים =)
א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.
מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.
ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.
לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון.
ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.
חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.
יישר כוח!
כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי
1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)
2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.
שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...
אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.
"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".
יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.
עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...
לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.
בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.
אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ
תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו 
בהצלחה רבה!
הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.
ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.
אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.
חוץ מלומר לך לא להילחץ ולא להיבהל. תנסה לחזור לעצמך לאט לאט, תעשה דברים קטנים ובעיקר דברים גורמים לך לרצות יותר רוחניות וככה להתקדם.
יש סיפור יפה על ר' ישראל מסלאנט, שפעם מישהו שאל אותו (אולי בהתרסה): "יש לי שעה בלבד לרמוד בכל יום, האם עדיף ללמוד גמרא או מוסר?", ענה לו ר' ישראל: "תלמד מוסר, וככה תגלה שיש לך הרבה יותר משעה".
החכמה היא לא שימור וכמות. החכמה היא למצוא נקודות שגורמות למוטיבציה להגביר את הקדושה.
הייתי נשוי לאישה שחשבתי שהיא אדם טוב בבסיסו, לדעתי היו לנו אפילו זמנים של אהבה עמוקה ועדינה.
קרה מה שקרה ודברים הסתבכו, ובסוף התגרשנו.
קשה לי מאוד עם המלחמה הבלתי נגמרת, הערכאות המשפטיות קבעו כמעט הכול *באופן עקרוני* ושלחו אותנו משם להסתדר ו*לשחרר אותם*.
התנהגות הצד השני מתישה אותי יותר מדי, שם לב שכבר כמעט שנתיים ב"לופ" שלא נגמר (וזה לא שיש דברים אמתיים לריב עליהם, סתם מריחות בלתי נגמרות על דברים שהיו אמורים להסתדר מזמן).
בסוף החיים קצרים, רוצה להשתחרר ולהתקדם, דברים תקועים ונמרחים, ואני קרוב לנקודת שבירה.
כן, טיפול זה חובה, אבל בשל ההתעללות הכלכלית והמריחות של הצד השני, אין לי אפשרות לממן טיפול (וגם כמעט שום דבר אחר).
זה גם אומר שאין לו את הכלים להתמודד עם זה לבד.
ולכן לדעתי שנה סדר עדיפויות ולך לטיפול ולייעוץ.
אין חבוש מתיר עצמו.
עוד נקודה,
על כל נקודה שסיפרת כאן יש אלף נקודות שאנחנו לא יודעים עליך,
אז קשה עד בלתי אפשרי לייעץ....
שלא סיפרתי מעולם לאף אחד. מוזר איך איכשהו גם הסיפור הקטן הזה התגלגל להישמע או להתנצל כביקורת עליי : "אז חבל מאוד שלא דיברת על זה בזמן אמת, חבל מאוד" אני, מטגרגר מלחזור לחשוב או לדון על אותה תקופה : "מה זה משנה עכשיו, לא חושב שזה חשוב". - "כי איך היינו יכולים לעזור לך ככה? ועכשיו אתה סוחב את זה, שנים, חבל מאוד". אני: עוזב ועוצר את הדיון.
אמא, אני מבין את הכאב שלך, גם לי צר בצערך, אבל הנה, הדבר הספציפי הזה כבר ב"ה מאחוריי. העליתי אותו ממקום של הקשר, ואני יודע שהיה לך קשה לשמוע, אבל לא, לא היית יכולה לעזור לי, לא את ולא כל באי כוחך. אני לא מי שהייתי לפני כמה שנים, לטוב ולרע, אבל גם את לא, ידעת הרבה הרבה פחות, ובטח שלא איך להתמודד עם זה, היית גורמת נזק, סליחה שאני מציב את המראה. חשבת אולי שזאת התחושה שאני חי בה? וחייתי בה גם אז, ולא סתם, אלא כי "נכוותי ברותחין" מה שגרם לי להיסגר ולא לשתף כלום "להיזהר בצוננין"?
היום אני לא נכווה מפליטת פה שלי, והיחס שלך לתוכן מאיר העיניים בשבילך שלך אליה, או אליי בעקבותיה. אבל עדיין לא נעים לי שזאת התגובה. זה עדיין מדליק לי נורית אדומה שאומרת: סתום ת'פה, אל תדבר על מה שעבר עליך, ובטח ובטח שלא על מה שעובר עליך עכשיו. אם אין לה את הכלים להתמודד עם זה אתה עובר על "לפני עיוור".
אז אמא יקרה, לפחות אל תקחי את זה אישית, שאני לא מדבר, לא משתף. אני בוחר ברע במיעוטו, וחושב על שנינו, על טובת יחסינו המשותפים, בטווח הקצר והארוך.
זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.
ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.
בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.
הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.
וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.
אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.
כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.
ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.
שלפחות להם יהיה טוב.
ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.
הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.
אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.
אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.
מה אני מנסה לומר?
אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.
כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.
ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.
הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.
אהבתי!
לא נשאר מה לומר..
חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.
לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...
זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.
ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה.
ממש כך.
אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל
אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.
אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?
המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא
כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו
שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה
יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים
שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,
הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.
גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה
בידה.
פתית שלגזו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.
באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.
בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.
בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?
זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).
מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה ומה תועיל הביקורת
העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,
או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את
הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם
מי שאנחנו, למה בעצם?
ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:
טראומות קטנות
כיף (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני
המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -
על המראה!)
בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;
אשתדל לחזור. בלי נדר.
אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"
של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!
מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של אקסלין (אם אני לא טועה)
מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה
ילד הוא הפך בעקבות הטיפול. נפלא. זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.
כל כך מרגש. עד לידי דמעות.
התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר. איני יודעת
למה זה מופיע דווקא כאן.
אנשים רגישים מאוד (כמו שאפשר לקרוא פה בפורום) חווים את הקלט מהעולם בעוצמה גבוהה יותר מרוב האנשים, החושים מעבירים את אותו מידע אבל המוח פחות מסנן ואז הם יותר קולטים קולות, מראות, ריחות, מגע וכו' ומוצפים יותר מהדברים האלה.
זה תופעה שהרבה אוטיסטים גם חווים אותה אבל לא כולם.
חוץ מזה אנשים רגישים מאוד בדרך כלל גם רגישים יותר בנפש שלהם, הם מודעים יותר לרגשות, לסביבה ולאחרים.
אצל אוטיסטים זה לפעמים ככה ולפעמים הפוך, הרבה אנשים על הרצף דווקא מנותקים מהסביבה שלהם.
חוץ מזה המאפיינים כדי לאבחן אוטיזם הם בגדול קושי חברתי ותחומי עניין מצומצמים. שני הדברים האלה לא קשורים לאנשים רגישים מאוד. לפעמים תחומי עניין מצומצמים ונטייה לקיבעון יכולה לבוא ביחד עם רגישות כי זה עוזר להימנע מהצפה של החושים.
בקיצור, זה אבחנות שונות לחלוטין, אנשים שונים, אבל קיים איזה קו משיק ביניהם.
בספר "המנוי אינו זמין" מאת לאה סמילנסקי, אחת מגיבורות הסיפור מנסה לחבר בין הדברים האלו.
והמסקנא שהבנתי ממנה שזה יכול להיות נכון חלקית, אבל ממש לא באופן גורף.
מישהו עבד פעם בעבודה עם אוטיסטים? אני עובד עכשו כמדריך בדיור מוגן לאוטיסטים וואו אני מותש.
לא מרגיש שמצליח לתקשר איתם איך שהייתי רוצה שזה יראה, תחלס רוב הזמן שאני איתם אני סובל ורק רוצה שיגיע הלילה והם ילכו לישון...
אני מתמודד עם הצורך בלרצות בכללי ואיתם הוא מתגבר אני מרגיש שאני צריך להיות מישהו מסויים ונורא מותש מהלחץ הזה.
קיצר וואו קשה לי אז פורק, ואשמח לשמוע אתכם
צריך כלים כדי להבין ולעזור לאוטיסטים, וזה לא תמיד קל...
ובאמת לאנשים רגישים עלול להיות קשה יותר בעבודה כזו...
(כותבת כאמא רגישה מאוד לילדה אוטיסטית קטנה, שהרבה פעמים מתקשה להתנהל איתה ועם התקפי העצבנות והצרחות שלה...)
בעלי, אגב, מעביר שיעור פעם בשבוע בדירה של בחורים אוטיסטים, ואף שהוא מסתדר איתם טוב מאוד, ואף שיש לו ניסיון מהבית, עדיין לפעמים יש מקרים שהוא מתקשב להבין איך נכון לנהוג - וזה כשמדובר רק בשעה בשבוע...
בקיצור, אין מנוס מהדרכה טובה ומהתייעצות צמודה עם רכז הדירות במערך שבו אתה נמצא.
בס"ד
האם למישהו יש רעיון איך למנוע מתוכונים לכרסם כל דבר העשוי מעץ, בסלון? (מסגרות תמונות, בתוך המזגן מלמעלה, כסאות, פינות בארון הספרים,
כריכות ספרי קודש וכו)?
זו תקווה קלושה, שכן איננו גוזרים להם את הכנפיים ואנו מוציאים אותם לשעות ספורות כדי שיהנו מהכנפיים שלהם...
אבל אולי יש איזה רעיון (אנו מכסים, אבל אי אפשר לכסות הכל!) - בטבע מן הסתם הם יורדים לאדמה רק כדי לאכול,
כך שהעצה להניח על הרצפה צעצועים מעץ וכד' , לא עוזרת.
גם הצעקות: "לרדת מהר!", לא עושה עליהם רושם רב; הם חוזרים מייד וסוקרים אותנו בתמהון.....
תודה.
אבל זה לא ירעיל אותם?
תודה רבה!
וחומרים כאלה ואחרים עלולים להיות מסוכנים להם או לא שווים את ההשקעה כי לכה לא תמנע מתוכים לנקר ולהרוס והיא לא יוצרת שכבה מספיק עבה שתגן
לדעתי חבל על האנרגיות. תשאירי אותם בכלוב וזהו
או שתשחררו אותם ותקחו בחשבון את ההשלכות
אם הם לא יעופו, הם....ישתגעו! הם כל כך משתוקקים לצאת מהכלוב ולהתעופף. הם ממש משוועים לכך. יש להם
ציוצים מיוחדים כשהם מבקשים לצאת. מעולם לא חשבנו, בני ביתי ואני, שככה נתקשר ונאהב ציפורים!
הקשיבו מה כתב לכם הרב קוק זצ"ל:
(אין לי מקור מדויק, כי אני מעתיקה את זה מספר של דוד בן יוסף ז"ל והוא לא מביא מקורות)
"האנשים הרגישים המרגישים את הנשמה שלהם, חיים הם במעיין שלהם דווקא.
אלה אנשי היצירה, שהחידוש הוא יסוד חייהם, יכירו תמיד את התפשטות מהותיותם, חילוף עצמותיהם הרוחניים,
רק בשטף החידוש, הנולד וזורם לעיני רוחם.
מכירים הם את הנשמה בעומק העצמי שלה, איך היא מזלפת את שטפיה תמיד....."
וואוווו
ופסיכולוגיה.
לעיתים הסברה של אופי נפשי בתור פנימיות תורה עלולה לגרום לבעיות במקרי משבר.
למשל דוגמא אחרת שלא קשורה לעניין, אסור שאדם עם אוסידי יחשוב לעצמו שזה בעצם הנשמה הגבוהה שלו יראה מחטאים ולכן זו תופעה טבעית שלו של נשמתו הגבוהה. בעוד שמה שזה באמת זו תגובה פסיכולוגית.
או אדם שמרגיש דיכאון אם לא התפלל בכוונה, זה רע אם יאמר לעצמו שזה בעצם נשמתו הצמאה שלא קיבלה את מזונה הרוחני. לא, אם יש לו דיכאון אז זה דיכאון. לדוגמא
שכל אדם קיבל את מבנה הנפש שלו בתכנון מדויק של הבורא.
וכן, אם הוא בכנות ומזהה בנפש שלו נטיה, גם היא שונה מהנרטיב המוכר, זוהי נפשו וזו עבודת, בהתאמה למבנה הנפש שלו.
כן, זו תפיסה לא מקובלת, אז אין צורך להוכיח לי את ההפך..
זו אמונתי.
שאלה נוספת - יש לך השגות על דברי הרב? סתם, מעניין..
כן. אמת מארץ תצמח. צריך להיות מאוד עם שתי רגליים על האדמה.
צריך להיות....נורמלים.
זה לא תמיד פשוט, לעשות את ההפרדה שעליה דיברת. צריך להתייעץ, לדבר עם חברים,
להתפלל על זה....
