הקדמה: כשבן אדם כועס/פגוע, לכל אחד יש דרך משלו להביע את התסכול, לפעמים זה תגובות חזקות (לשבור משהו, לצרוח, לקלל וכולי.)
אז אצל בעלי הדרך היא: לשבות. להתעלם. ויהי מה.
אז מיום חמישי בערב בעלי היקר שובת, וכל הכבוד לי שביום שישי עשיתי הכל לבד. מקלחות, שטיפה, סדר, כביסות, אוכל לשבת, תעסוקה לילדים, אוכל לילדים, שעון שבת וכולי.
כל זה אחרי לילה לבן במיוחד עם ניו בורן שיונק בלבד.
יכלתי להגיד שאם הוא לא עושה אז בעיה שלו,
אבל זה שישי ולא יכלתי להשאיר בית מלוכלך או ילדים מלוכלכים או לא להכין אוכל לשבת או לא לתת לילדים במהלך היום…
אבל מי שהיה סובל בסוף זו אני והילדים כי מבחינתו לישון כל השבת.
בכיתי המון. תוך כדי שאני מבשלת- בוכה, תוך כדי טיטוי- בוכה…כי כמה שניסיתי לדבר עם בעלי לפתור את הבעיה הוא לא הסכים ובחר להישאר בתוך עצמו.
ולי היה כל כך קשה שהוא רואה שאני בוכה, יודע שאני אחרי לידה, יודע שאני לא ישנה, רואה שאני נקרעת בין המשימות… וכלום.
בשבת ב"ה דיברנו השלמנו כי סה"כ אנחנו אוהבים, ודברים כאלה קורים פעם ב.. כשיש טריגר. גם לי יש קיצון במקרים מסויימים .
אבל וואו זה היה קשוח!!! פיזית ורגשית.
