סיכוי שמרוב שאין לך כוח את כבר רוצה להישאר ככה רק כדי שכביכול משהו כבר יקרה לבד שאיכשהו ישנה את המצב? כי מאד מאד קשה היה לקרוא שעזרה רק מעיקה... הייתי מנסה לפרק את המועקה הזו...

גם אני איתך בסירה..

אין לי עצות, רק חיבוק גדול!! אני איתך לגמרי!

נקרע לי הלב לקרוא כמה קשה לך וכמה את עוברת

מתפללת שה' ישלח לך כוחות ויקרה נס שישנה ר"ת המצב

את מלכה גיבורה אלופה שהביאה שלוש נשמות לעולם תוך פחות ממשלוש שנים ורק על זה מגיע לך אות הוקרה!! וכל השאר זה פשוט מעל ומעבר!!!

את לא חפץ, את מלאכית קדושה והכי קרובה לה' ברגעים האלה של הכוחות שאוזלים והלב שקורס...

אוהבת ומחבקת מרחוק!!!

גם אני מזדהה בהרבה מובנים

פיזית ל5 במצב שלך אמנם עם יותר ילדים אבל לא אחרי לידה והשניים שמגיל 3 ומטה הם בשלב יותר קל אז הצד הפיזי יותר קל

אבל נפשית מרגישה כבויה לגמרי

אין באמת חיים

רק השרדות

הבדידות הכי קשה לי

רק שיגמר היום

ואז מתחיל עוד אחד

שרק מחכה שיגמר

גם אני מעורבבת עם הכעס על הז שככה מתנהלים

ולשא ברור אם ברגע חותמים על הסכם וסתם משחקים בנו

וגם כעס על כל מי 'לא מתגייס ובוחר בנוחות של עצמו ומבחינתי זה על חשבוני כי עוד לוחמים היו מאפשרים סבבים קצרים יותר ויציאות יותר טובות

וגם התחושה של השקיפות שרק מצפים שתתרדלי ותהי חזקה

ולא קולטים כמה כלום לא רגיל ככה

גם אם אני לכאורה מסתדרת

האמת ממש מרגיהש אותך

וחושבת שבמצב רגיש כזה נכון לתשף את הבעל אפילו נקודתית-

וגם אני כמוך שלא מצליחה לדרוש או להיות קשוחה ולא להסכים

אולי מצליחה אבל הז גורם ביננו לריצוק ושיחות קשות שכבר התעייפתי מהן.ומרגישה 'בלי הקרבה ביננו בכלל אין לי כוחות לעבור את זה

אז ש'ותקת

ומתגברת מחדש שוב ושוב

אבללל

אם הגעת לקצה

תגידי לו

בלי הכרזות קדימה

חיייבת אותך בבית עכשיו לשבוע

אחרת לא יהיה לי כח להמשיך

יותר קל להם בקשה נקודתית אגב

מהכרזות קדימה

ואולי כן תחשבי על טיפול ולו רק כדי לפרוק מהלב

אפשר גם בזום

חיבוק ענק וגדול קודם כל, על כל מה שאת סוחבת איתך!! כי זה כל כך כל כך קשה

אני רוצה רגע לשקף את המצב שלך

המלחמה כבר יותר משנה וחצי, ואת עם שלשה מתחת לגיל 3. זה אומר שהגדול היה אולי בן שנה וחצי כשהמלחמה התחילה, את רק מתחילה להבין איך להיות אמא, אתם רק מתחילים להבין איך זה להיות הורים. אולי גם הזוגיות עוד בשלב שהיא נבנית.

ואז מגיעה המלחמה ולתוך כל הלחץ והפחד של זה, נולדים לכם ב"ה עוד שני ילדים. אבל כל זה בזמן שבכלל מעכלים את הראשון.

וכן, זה עמוס בטירוףףף 

וזה לחץ

וזה כל כך כל כך מובן שכבר נגמר לך האוויר, ונגמר עוד קצת ועוד

כי את פשוט במציאות לא נורמלית. לא הגיונית. 

ואני לא אומרת את זה כדי להחליש, אלא קודם כל כדי לתת מקום. לא, זה לא אנושי לסחוב ככה

לטפל בשלשה קטנטנים זה קשה בלי קשר

אז במלחמה? בכלל

ומה את רוצה?

רוצה שמישהו יראה אותך. שיגיד - נכון, זה לא אפשרי.

או שיגיד - אני כאן לעזור.

ואת רוצה שהמישהו הזה יהיה - בעלך.

אבל הוא, כמה שמנסה, יש לו את המלחמה שמרחפת לו מעל הראש. ואת הרצון לתרום, להיות חלק מהכלל, לא לשבת בבית ולהרגיש "שהוא לא עושה כלום". ומעבר לזה, אולי הוא גם אדם כזה. קוראים לי? אני בא! מה, אני אתחיל להתווכח עם המערכת? כן, קשה לה. אבל באמת אין לי ברירה, אני ממש חייב לצאת.

והפער הזה ביניכם, במצב שבו אתם נמצאים, הוא לא מקדם. הוא רק מפיל אותך עוד יותר. כי כבר ניסית להגיד די, ותלך פחות, וזה לא עבד. אז מה תעשי?

מעין חוסר אונים כזה, נכון?

וואי כמה שאני מבינה אותך!!

ואחרי שאני מבינה, אני רוצה להגיד שאת במצב חירום.

על הבית, על הנפש, על הילדים, על הזוגיות, על עצמך.

ובמצב חירום מנסים לקחת חבל הצלה ממה שאפשר.

קודם כל, לפני כל פתרונות העומק (ויש גם כאלו, אבל זה עוד לא שם)

קודם כל פתרונות חירום

נסי לחשוב רגע עם עצמך, מה את הכי הכי צריכה עכשיו (ברגע זה, לא בעוד יום. לעוד יום מגיעים אחרי זה)

שקט? שינה? זמן לעצמך? שיחה עם בעלך שיבין לגמרי?

תבחרי משהו אחד, שהוא הכי דחוף כרגע, ותבדקי איך את משיגה אותו. גם אם זה אומר להשאיר את הילדים עם שתי בייביסיטריות בשביל לישון, או בשביל לדבר עם בעלך. או לשלוח לו בדיוק אצ מה שכתב כאן- אם מה שאת הכי צריכה זו הבנה.

אחרי זה, עולים שלב. מה את הכי צריכה בשעה הקרובה, ביום הקרוב. שמישהו יבוא לבשל? שבעלך יהיה כאן? מישהו יחזיר את הילדים מהמעון? מישהו יהיה עם התינוק? לדאוג לעצמך לטיפול?

תנסי לבדוק איך עושים את זה.

תפרקי את זה להכי הכי קטן שאפשר. שנייה, דקה, שעה, יום. איך את עוברת את היחידות הקטנות האלו. 

יש לך פייסבוק? תצטרפי לקבוצה של נשות המילואמינקים, תוכלי להתייעץ שם עוד. גם עזרה טכנית וגם מעבר.

תתחילי בקטן

עובר עלייך הר, זה קשוח . תתחילי מלפרק אותו לאט לאט

אם צריך,  אנסה לעזור יותר

ואווו את אלופה שפרקת שזה לא מובן מאליו בכלל!!

ומתחברת לזה שאת אלופת עולם רק כל זה שהבאת 3 נשמות לדור הגאולה בפחות מ3 שנים.... ממש מדהימה!!!!

חשוב שתוכלי לשקף לבעלך כל מה שכתבת לנו, לא רק על הקושי אלא גם על זה שאת מרגישה שלא רואים אותך ואת בקריסה ושלא יהיה מאוחר מדי (מותר להוסיף הפחדה קלה כשהיא נכונה, באה מהרגשתך)

זה קשה לומר בפה מלא "אני לא הסופר וומן שחשבתי שאני" אבל זה מה שאת צריכה עכשיו.

אגב, "הגדולים" במסגרות? 

עודדתן אותי קצת

עדיין אני גמורה ומותשת כועסת. אבל שימחתם אותי קצת.

יש לי קצת משפחה שעוסקת המון.

הילדים לא מכירים מישהו אחר ולא מסכימים בכלל ללכת עם מישהו אחר. והם רגישים בטירוף. וקשה להם ככ כשאבא רחוק. אז מבחינתי לשלוח עם בייביסיטר שהיא לא משפחה, לא בא בחשבון. כי זה יזיק להם והלילות יהיו עוד יותר קשוחים. הם כאלה שמושפעים מהר ורואית את זה עליהם.

וכן, מי ששאל ילדתי פעמיים במלחמה. כשלא יודעת אם בעלי יהיה איתי. בניסים היה. אבל הלחץ לא עזר.

ובכללי, ילדים שלא רואים את אבא הרבה ונפגעים מזה.

הגדולים במסגרות. היום ספציפית לא כי איסרו חג.

וכן, אני צריכה להגיד לו שנישאר קצת. הוא בא ביצים הקרובים ואבקש ישאר לפחות שבוע.

תודה על הרעיון לבקש משהו עכשיוי .

להגיד לך לגבי עניין הבייביסטר, שבגדול גם הילדים שלי לא משתפים עם זה פעולה בכלל.

כל המלחמה אני רק איתם, לא מאפשרת לעצמי לצאת בכלל.

אם מביאה בייביסיטר זה רק בערב, לא אומרת כלום לקטן כדי שירדם לפני כן. ובגדול היה מוכן להישאר (אחרי הרבה בכי ודמעות) רק בתנאי שהוא נשאר ער ומחכה לי.

אבל השתדלתי שתגיע מישהי קבועה, ולאט לאט הם הבינו שככה זה עובד והייתה פעם שאפילו היא הייתה איתם כשהם ערים ואני יצאתי קצת.

אז נכון שכאן כבר נכנס הטווח הארוך, ואולי את לא שם.

אבל אם אפשר, להתחיל בלהביא מישהי שתהיה בבית יחד איתך. תעזור עם התינוק, תשחק עם אחד הילדים כשאת נמצאת. וככל שהילדים יתרגלו זה יהיה יותר קל.

אבל כאן זה כבר איזשהו קיבעון לפעמים אצלנו שאנחנו צריכות לשבור. להצליח קצת לשחרר. נכון, בבת אחת זה קשה לנו ולהם. אבל אולי אפשרי בהדרגה.

אגב, (וזה שוב לטווח הארוך), מבחינה זוגית אני חושבת שחשוב שבעלך יבין את כל זה. יבין את המשמעות של ילדים שגדלים כשאבא לא נמצא, את המשמעות של אמא שעוד רגע קורסת, בת זוג שמרגישה לבד. יכול להיות שבאמת אין ברירה, אבל אני חושבת שבשלב הזה של המלחמה, אין מה "ליפות" מולם את המציאות. כן, המציאות היא קשה ומאתגרת. ויש מחירים למלחמה הזו. ויכול להיות שעדיין אין ברירה וצריך לצאת, אבל חשוב להכיר במחירים. ומצד אחד אני לא אוהבת שאומרים "שפשוט לא ילך", כי אני חושבת שזה לא כל כך פשוט ובאמת יש כאן צורך. מצד שני, גם הצד הקיצון של "אז אבוא ואעשה בדיוק מה שאומרים", הוא גם קצת לא הגיוני בעיניי בשלב הזה. אני מכירה כל כך הרבה יחידות שבהן היציאות עכשיו יותר משוחררות, ושהמפקדים נותנים מקום לבקשות של המילואינקיים כי מבינים את המורכבות. אבל בשביל זה באמת צריך לדעת להגיד. זה אפילו לא לדרוש, אבל כן קצת לעמוד על שלך. וכאן כבר כן יש בחירה. ואם הוא ניסה ולא הצליח זה משהו אחד, אבל אם הוא אפילו לא ביקש - זה חבל. ואני אומרת את זה אולי גם קצת לך, כדי שכשתדברו, תדעי להגיד מה הגיוני ומה לא. ולבקש קצת יותר שחרור הביתה במצב כזה, בשלב כזה - זה הכי הגיוני בעולם. וזה המעט שאפשר לעשות בשביל להקל עלייך ועל הבית.

ואני רק מתפללת על בעלי

לקחתי על עצמי פרק תהילים יומי ומברכת אותו

הרבה דברים בהבנה שלו בדינמיקה בינינו השתפרו מאז

אני מאמינה בשליחת אנרג' טובה למישהו אחר ויש תוצאות טובות ועם זאת יש מציאות שנכפתה עליי, כן אני צריכה לקבל את ההבנה שלפעמים הבחירה שלי זורמת עם מה שהקב'ה תכנן ויש פעמים שזה כ'כ מנוגד אבל ההחלטות של הבורא עמוקות ואני לא מבינה במה זה טוב ועדיין חייבת לקבל את זה וזה כ'כ כ'כ יכול להיות עבורנו מתיש וקשה אבל עצם ההבנה של הדברים ככה עוזרים לי לקבל את המציאות וזה לא אומר שאני מצליחה לשמוח בזה תמיד אבל מנסה לעודד את עצמי ולקבל כוחות להמשיך לעשות הפסקות, לתת לעצמי מנוחה גם אם זה אומר שיש ימים שאני קמה מאוחר והילדים לא ילכו למסגרות

אצלי גדולים יותר ב"ה. כאילו יש תינוקות אבל יש גם גדולים. בכללי רק לעודד שהנק זמן הזו עם 3 קטנים היא בעיני הנקודת זמן הכי אינטנסיבית בהורות. בלי קשר למילואים. וכל יום שעובר את מתקדמת לשלב קל יותר.

נהיה לי גוש בגרון רק מלקרוא אותך.

את מהממת וטובה.

זה קשוח ברמה מוגזמת ממש, גם בלי מילואים זה קשוח.

בבקשה תהיי טובה גם לעצמך לפחות כמו שאת טובה לילדים שלך. תאסםי את עצמך ופשוט תרימי טלפון למפקד, ותאמרי לו מה את דורשת, יציאות כל סופש או ווטאבר, אם קשה לך תכתכי בווצאפ . אל תחששי שהצבא יקרוס מהיציאות שלו, יש גבול. וגם ככה, בואי, כמו שאמרת, אין אמון בהנהגה וזה לא יגמר. 

שלא כדאי לפתוח מסלול "עוקף בעל". בוודאי אם לא מוצו כל האפשרויות לפני כן.

כמובן תלוי דינמיקה ובן אדם.

אבל אני חושבת שהכי נכון שזה יגיע אחרי שיח בין בני זוג, ולא שהיא תנחית את זה על המפקד.

יש מקרים שזה יכול ממש ליצור מתח בין בני זוג, אז ככל שאפשר כדאי קודם כל לתקשר ביניהם (גם אם לתקשר אומר שצריך להציב עובדה. או לא יודעת באיזו דרך מעבירים את המסר).

כמו כל האמירות מבחוץ

אז אל תסכימי לא

אני לא היתי מרשה

לא מבינים בכלל שזה לא מתאים למציאות האזת

שהז לא דינמיקה כאזת לש

אולי בבקשה תואילי להסכים

אלא צורך מאוד חזק שלהם

וגם מציאות מורכבת

בידיעתו והסכמתו, מעולה. מה שמתאים להם.

אני האחרונה שאחשוב שזו בעיה.

רק חשוב לא לשכוח גם את הביחד, כמה שאפשר. מכל מיני סיבות.

לא יודעת למה הבנתי אחרת לפני כן.

מצטערת

שוב ושוב, ואמרתי לו שאני מתקרבת לגבול האדום.

(זה גרם לו לבקש שוב ושוב להשתחרר, שזה לא עזר בהתחלה, אבל בסוף אחרי 3.5 חודשים המפקדים הבינו שהוא רציני ושחררו אותו)

חיבוק ענק ענק. אין מילים.

הלוואי שתצליחי להחזיק מעמד.

והרבה כוחות מרחוק♡

זה באמת ממש קשה! וברור שעזרה מבחוץ לא יכולה להחליף בעל בכלל, אבל אם יש משהו שכן מקל תקחי אותו.

אם מציעים לך עזרה עם אוכל/יש אפשרות לקנות/ בייביסיטר ביחד איתך בבית כדי להרגיל אותם או אפילו בערב כדי לנוח קצת שתהיה עם התינוק הקטן.

לגבי הבקשה ליציאות טובות יותר- ממש לגיטימי! וכל מי שבמצב כזה מבקש אולי זה יעודד אותו לבקש. אפילו אם זה לא אפשרי לפחות שיהיה בראש למקרה שתסתדר עוד יציאה או עוד יום שיכול להקל עליך.

מקווה שיעבור כמה שיותר מהר ובעזרת ה' בשורות טובות לכולנו!

מצטרפת למחשבה לבקש משהו כאן ועכשיו, לנשום ואז לחשוב הלאה..

זה באמת כבר לא מאמץ נקודתי וכשכבר לא עומדים בזה צריך לעצור בזמן, ולעשות חושבים מסודר...

יותר ילדים ויותר גדולים, אבל לא גדולים באמת

סבב 5. ואני כל כך כועסת. כותבת ומוחקת את החוויה שלי כי יש גבול למה שניתן לומר גם בפורום אנונימי.

אבל המחירים המשפחתיים, הנפשיים, הזוגיים, כבדים מנשוא. 

רק חיבוק !!

ותודה!

וחיבוק!!!

שנזכה לישועות!!!!

נראה לי שמה שיעזור זה לשבת עם בעלך ולדבר איתו על הרגשות האלו. לראות גם את עצמך בסיפור הזה. את הבסיס של הבית. אי אפשר לוותר עלייך! גם אם זה אומר לאכזב את חמותך. וגם אם זה אומר להפסיק את הסבב הזה באמצע. שהכל יהיה מתוך מחשבה וראייה שזה בתוך גבולות המסוגלות שלך כרגע.

אני תמיד מרגישה שזה הרבה מעבר

בפועל גם במעבר לכוחות יש דרגות

וברור שיש מצבים שבהם מגיעים לקו אדום ואז מפסיקים הכל.

אבל סתם חושב לי להניח את זה

כי אחת האמירות הכי מכאיבות שאני שומעת מחברות לא מגויסות

זה התפיסה הזאת

שמי ש''נותנת לבעלה'' כנראה מסוגלת

או מה לעושת אין לי כוחות לזה..אני לא מסוגלת

צר לי

גם לי אין

בכלל אין

וזה לא השיקול במציאות של מלחמה

בהמשך נחזור בעז''ה לחיים מאונזים יותר וקשובים לכוחות🙏

ועדיין בתפיסה שלי, במלחמה כל כך ארוכה, יש מקום לראות את המסוגלות שלנו.

לכולם יש רגעים שמרגישים שלא מסוגלים יותר.

אבל אם מישהי חיה ככה במשך תקופה ארוכה ברמה של- תתפללו עליי שאני אשרוד, אז אי אפשר להמשיך ככה וצריך למצוא פיתרון, ובעיניי זאת סיבה מספיק טובה גם לוותר על סבב, כדי שלטווח ארוך נוכל להחזיק במלחמה הזאת כמה זמן שנצטרך.

וכשמישהי שלא הייתה במילואים אומרת "יש כאלו שמסוגלות ואני לא", אז זה באמת מעצבן. כי גם אני לא הייתי חושבת שהייתי מסוגלת. בקושי השכבתי את הילדים לבד לפני המלחמה הזאת.

אבל מי שעשתה סבב ועוד סבב ועוד סבב ומרגישה שהיא כבר לא מסוגלת- מבחינתי זה משהו אחר לגמרי. ואנחנו צריכות לשמור על עצמנו ועל הנפש והשפיות שלנו. גם בזמן המלחמה.

איתך בעיקרון.

אבל אני חושבת שאנשים הם שונים אחד מהשני.

והגענו למלחמה הזו גן עדן החוזקות שלנו, וגם עם הדברים שיותר קשים לנו.

ובלחמה הכל מוקצן.

אבל אם לצורך העניין יש אדם שקשה לו לעמוד על שלו, והוא נוהג לבטל את עצמו בפני אחרים, לא בהכרח שזה שאנחנו במלחמה זה מה שיעזור לו ללמוד להגיד "עצור". אולי אפילו להיפך, כי כוחות הנפש מופנים להתמודדות היומיומית, אז להוסיף לזה עוד התגברות? למי יש כוח.

גם אם למי שמחוץ לסיטואציה נראה שזה הדבר הנכון. וזה יכול להיות. אבל לא תמיד זה קל. בטח לא למי שמתמודד.

מה שאני מנסה להגיד, זה שלמישהי אחת נראה שלשמור על נפש זה להצליח להגיד "אני כבר לא מסוגלת", אבל למישהי אחרת, להצליח להגיד את המשפט הזה - זה כמו לעבור הר ממש גבוה. ואז זה פתרון, אבל לא ישים ומאוד מתסכל. כי - למה כולן מסביב מסתדרות או מצליחות לנהל את זה ורק אני לא?

וכמובן שגם על היכולת או הקושי להגיד, מתווספים התנאים מסביב - בן זוג שמבין או שלא, סביבה, עבודה ועוד ועוד. ואז זה בכלל הופך את הכל לסלט אחד גדול ומאתגר

אני כתבתי כתגובה רק להתיחסות ממקודם של גבולות המסוגלות

ומאחר ולא פרטת את כל מה שכתבת עכשיו ממקודם

אז כן הרגתשי צורך להגיב

כי לא דומה מי שעשתה כמה סבבים, ובמצב מסוים אוומרת -זה גבול המסוגלות שלי. שזה ממש נכון ואמיתי וחשוב.

לבין מיהשי שמלכתחילה לא ניסתה לעבור אותו או להתקרב אליו כי במחשבה היא התרגלה שלא יכולה ולא מסוגלת..ולמרות המלחמה והמחסור בלוחמים היא העדיפה להתעלם מהכלל ולהמשיך כרגיל באזור הנוחות שלה.

ויש לי כמה וכמה חברות כאלה

ומורכב לי מולן מאוד

כי הן לא מתארות לעצמן כמה אנחנו מותחות את קצה גבול היכולת וגם לי היה בא לומר -די אני לא יכולה וזהו

ולכן הרגשתי צורך להגיב ..

לאור כל מה שהוספת אנחנו לגמרי מסכימות❤️

מה הסגנון שם? מה המחירים?

אני לא חושבת שהאוטובוסים מגיעים עד לשם

בכל אופן לא מכירה מקרוב

תחבצ לאיפה? לאריאל?

מה הסגנון של השכונת קראוונים? יודעת להגיד לי מחירים? 

מחפשים או מקום זול ואז נהיה עם רכב או יקר ועם תחבצ סביר. 

יודעת מה הסגנון?

יודעת מחירים?

אם תדעי אשמח

גם שכונת קרוואנים.

לא בטוחה איך האופי שלה היום אבל שווה לבדוק..

שם קראוונים?

סגנון יותר פתוח.

תנסי גם ב-

קרית נטפים

רחלים

תפוח

נופי נחמיה- בלי תחבצ

בשילה יש שכונת קראוונים צעירה ונחמדה.

אני חושבת שבכל ישוב יש שכונת קראוונים.

האמת שגם לי זה יכול לקרות אבל אני לא נחמדה אם לא שתיתי קפה..

אומרת להם שעכשיו אמא שותה קפה כדי להתעורר בנחת ושלא יפריעו. ואם הם ממשיכים אז כמו מנטרה - אני לא קמה עכשיו וזה מפריע לי

אבל תלוי בגילאים גם

עוגנים זה דבר נצרך, אבל סוג העוגן הוא לא תורה מסיני ואפשר לחליף עוגנים כשעוגן אחד לא מתקיים.

זה דורש גמישות מחשבתית וקשה בזמן שגם ככה הל הקרשים,

אבל מכיוון שעברו כבר כמה ימים מתחילת המלחמה ואין צפי סיום, כדאי לפנות מעט אנרגיה בשביל זה,

ובתמורה זה ימלא לך את הסוללה בהמשך.

ממליצה כל ערב או כל יומיים,

אחרי ההשכבות, במקום להתהלך כמו זומבי, או לגלול באופן חסר מעש, לחפש שיעורים/ הדרכות בדיוק בסגנון הזה שממלאות את המצברים.

קצת פחות משעה, חלקה הרפיה מודרכת וחלקה כמה טיפים וחיזוקים.

ככה לאט לאט צוברים שגרה בריאה ויותר כוחות.

אם תרצי שאחפש את המארגנות של הקבוצה הזו תגידי לי כי זה קצת לנבור כי יצאתי מהקבוצה כבר,

אבל אם זה יעזור לך או למישהי אחרת אז בשמחה.

במצבים כאלה אני פשוט נועלת את החדר ומתעלמת כי אחרת אשתגע . מתי שאני מרגישה שפויה יותר פותחת..

תנסי להעסיק אותם אולי בזמן הזה, להפעיל איזה סרט חינוכי במחשב או לתת להם איזה ממתק ....

אם הם אכלו עוגיות ושתו שוקו.

הם כנראה רעבים מבחינה נפשית.

הגיוני שילדים צריכים עזרה במעברים (בוקר/ ערב)

תנסי לא להילחם בזה, אלא לתת להם ביד רחבה.

לדוגמה להזמין אותם להתכרבל איתך במיטה כשהם עוד עם פיגמות.

קצת לדגדג, להתחבק,

אפשר להשמיע להם סיפור בפודקאסט תוך כדי שהם מנמנמים לילדך.

כשהאנרגיות עולות לשלוח אותם להתארגן בזמן שאת שותה קפה, אפשר במרפסת אם יש. קצת לעמעם רעש.

או לתת להם את העוגיות והשוקו במטבח בזמן הזה.

מושלם? לא.

אפשרי? כן.

זמן יותר סביר לקפה בשקט זה סביב 12:00 בצהריים כזה.

תנסי לבנות סדר יום ריאלי עם זמני אוורור.

לא כדאי להתקבע על קפה שקט על הבוקר אם לא ריאלי.

באופן כללי, טיפ.

יותר ישים ללמד ילד לבוא להורה באופן שמתאים להורה, מאשר לגרום לו לא להגיע בכלל.

ככה שאם יש ילד בן שנתיים/ שלוש שמצליח "לברוח" אליך בזמן שהגדרת כשקט, יותר יעיל ללמד אותו לבוא בשקט, לשים ראש עלייך.

או רק לעמוד לידך או אם במרפסת להסתכל על הרחוב, ואז זה לא מפריע

מאשר להחזיר אותו, לכעוס, או לנעול את הדלת.

נכון שאם נותנים לאחד זה יכול לגרום לתגובת שרשרת, אבל לפעמים זה לא גורם.

במיוחד אם קיבלו לפני רגע מנה גדושה של ביחד, אם אין תחושה של נמאסתם עלי, גם בילדים מגיבים בשחרור וחוסר תלות.

כמו שאם ילש בן שנתיים בה כשאמא שלו מניקה, אם עושים לו תנאי אתה יכול לבוא ולשבת ליד ולקחת תעסוקה מקופסת תעסוקות,

זה הרבה יותר יעיל מאשר לנסות להסביר לו שעכשיו הוא לא יכול לבוא לאמא כי היא מניקה.

אז על אותו עיקרון.

ככה לימדתי ילדים פיצים ממש לבוא אליך לא בוכים בתקופה שהייתי רגישה מאוד לרעשים ובכי היה עושה לי מגרנה ומשבית אותי.

צורך בקרבה לאמא הם קיבלו ונרגעו.

פורקן דרך בכי הם לא קיבלו.

העדיפו ככה מאשר לא לבוא אלי בכלל וזה לגמרי עבד.

יש לי עוד דוגמאות שככה זה עבד הרבה יותר טוב.

נגיד עוד אחד שאני זוכרת.

כשנכנסו אלי לשירותים, עשינו משחקים מצידי הדלת

למשל אני עושה סדרת נקישות והם אחרי.

או שעושים ציור על הדלת וצריך לנחש.

(לא באמת יש דרך לנחש, כן? הם לא קלטו את זה)

כשגדלו קצת למדו לשחרר מעצמם.

אם את איתם לבד בימים ובלילות, כדאי להזמין בייביסיטר שעתיים אחר"צ כל יום, שיהיה לך הפוגה יותר משמעותית.

הילדים שלי בני 12, 14 לא מפחדים בכלל.

אחלה תקופה לעשות כסף.

הצעתי לבן שלי לעבוד בניקיונות פסח, הזדמנות בשבילו לעשות כסף קל (עבורו)

כל הנוער אצלנו ברחובות או במרפסות רואים יירוטים.

לעשות מיני קייטנה של שעתיים שלוש זה כסף קליל.

ויש גם אוכלוסיית המתפרנסים שכר מינימום שהם הראשונים להיפגע כלכלית וישמחו לעשות קצת כסף.

בקיצור הקושי של האחד זו הזדמנות של השני.

ותנסי לא תפסידי.

הבני נוער בכלל לא מפחדים.

עושים אחלה כסף עכשיו.

עוזרים בבייביסיטר בניקיון בקיפולי כביסה

אצלי הולכים לישון בעשר או אחת עשרה בלילה

ואז קמים ב8-9

אבל עם הגדולים יותר בהחלט.

והקטן אני מבקשת ממנו לשכב לידי בזמן שאני נחה

כלומר

אני מכינה לי ולהם

לכל אחד כוס שוקו ועוגיה ולי קפה

רק כשהקפה שלי מוכן הם מקבלים את שלהם, יושבים איתו בשולחן ואני על הספה כמה דקות...

זה אמנם לא כמו קפה ממש לבד בשקט

אבל זה כן מאפשר לי לשתות את הקפה שלי בלי ילדים על הראש

הם יודעים שהם לא יקבלו שוקו בלעדיי...

יש לו מאות סיפורים לילדים ממש מעניינים וחינוכיים ותורנים

הילדים לשי ממש מכורים

וככה אני שמה להם ברצף כמה סיפורים כשא י צריכה זמן קצת שקט

תוך כדי שהם בונים במקנטים או צובעים דפי צביעה

או סתם ככה

או כתמריץ להתארגן מהר לשינה

לי זה ממש עוזר ובתקופה הזאת ש'ווה כל שקל 'של המנוי

או סיפורים אחרים כמובן 'יש לך

או

לתכנן מראש תעסוקה מוגדרת עבורם

נגיד סלסילה מיוחדת לש רמה חומרי יצירה 5ו משחק מיוחד שלא נגיש להם ומסקרן אותם ואת מביאה להם במיוחד בזמן הזה ואס מתפנה לקפה

אצלי קבועעעע מתחילת המלחמה כל פעם שמרתיחה מים לקפה בכל 'שעה- יש אזעקה חח

תכלס העצבנות גם יושבת על רצון בשליטה שלנו, הנשים

שזה לא ככ בריא..

למדתי ללכת למקום אחר ולבנות מהזמן לעצמי ולהשתדל לא להתערב לבעלי

זכותו, זה גם הילדים שלו ואני לא צריכה תמיד לקבוע מה הדבר הנכון

גם אם זה מעכב השכבות או מישהו בוכה בסוף..

שיהיה..

זה חשוב הזמנים האלה

אגב בכי מקפיץ אותנו אבל תכלס מה כזה נורא שמישהו בוכה? מתחשלים ככה..

ונשמע שהוא נהנה איתם, זה דבר משמעותי מאוד!!!

אחרת למה שירצה להיות איתם

אנחנו אוהבות גם להנות איתם, נכון?

כולנו אוהבים להיות איפה שכיף לנו

אבל כן מבינה אותך גם שזה מחרפן שלא תביני לא נכון..

ויש לו את שיקול הדעת שלו.

ואם לדעתו זה כייף ונחמד לשחק במשחקים האלו אז שישחק איתם ויישא בתוצאות.

קרי אם הילדים בוכים אחרי המשחק הוא צריך להרגיע את הרוחות ולפייס אותם.

ואם הבית בלגן בעקבות המשחק הוא צריך לדאוג שהבית יהיה מסודר לאחר מכן.

שיסדר לבד או שיפעיל את הילדים.

לגבי הצרחות אם לך זה מפריע ועושה כאב ראש זאת סיבה מספיק טובה לא לשחק את זה בנוכחותך.

כשאת לא נמצאת שיבלו איך שבא להם.

אם אחד בוכה כי לא נעים לו אז בעלי כזה "די זה לא כאב לך לא הכאבתי לך תירגע" מה שרק מגביר את הבכי, ואם ילד מנסה להפסיק אבל לא מצליח לדבר מאיזו סיבה (התקף צחוק מדגדוגים, או סתם ילד מחליט שזה ייתר מדי לו ובעלי לא זיהה בזמן) ואז הילד התחרפן והגיב בכוח - אז בעלי ממש יכעס עליהם ויצעק על הילד, וזה לא אשמת הילד בכלל!! ואם אני אומרת לו אז הוא לא מקבל את זה מבחינתו הכל היה בסדר והילד סתם התחרפן. זה בדיוק מה שמעצבן אותי שבסוף אני זאת שמרגיעה את הילדים ואז אני עוד יותר עצבנית שהוא לא מספיק רגיש. וזה באמת סימנים עדינים לפעמים לראות על הילדים שגם בזמן רגיל הוא לא תמיד יזהה אבל בטח שכשהם עסוקים בהשתוללות הוא בכלל לא במצב לזהות דברים שהם לא ממש מפורשים. ואז אני מתעצבנת עליו למה להיכנס לסיטואציה שאתה לא קשוב לילדים שלך בכלל????

וגם יש את הקטע שלפעמים הוא עןשה משהן מסוכן איתם ואז הנשמה שלי יוצאת עד שזה נגמר. אבל בסדר נגיד ששם אני צריכה לסמוך על שיקול הדעת שלו.

בלגן הם דווקא לא עושים, לפחות זה..

ואז יהיה לו ברור שהוא מטפח בתוצאות

וככה הוא ילמד מעצמו מצי להפסיק 

זה לא שהוא ילמד כי הוא לא רואה את זה בכלל, אז איך הוא ילמד?

גם אם מדברים על זה הוא לא מזהה את זה. אולי אני סתם מגוננת יותר מדי על הילדים? לא יודעת כבר. המלחמה הזאת מעייפת אותי נפשית

שיזרקו פירורי עוגה בחצר.

שיעשו מלחמת מים.

ילדים צריכים להשתולל, זה בריא וטוב.

הם גם צריכים לדעת לעשות תעסוקה רגועה.

אז טוב שיש אותך.

אני חושבת שיעזור:

1. להבין שהשתוללות ופריקת אנרגיה זה צורך לגיטימי, ולא לצפות שכל היום ישחקו רגוע כמו לוטו

2. להבין מה בהשתוללות שקורית לא טוב ולחשוב איך ומה כן לאפשר.

ליצור סביבה בטוחה עם מינימום נזק.

(נעליים מלאות בוץ אמור להיות סוג של לגיטימי)

שיעשו מלחמת בלוני מים, רובי מים, תופסת. מחוץ לבית.

צרחות מחוץ לבית

ספורט עם רועיקי מצחיקי

אופניים

אם בעלך איתם ומשגיח אז יופי.

מבחינת מריבות שיפתור את זה מחוץ לבית.

ילדים מקבלים מכה, אבא יתמודד עם זה.

שיחזיר אותם ישר למקלחות, תשמיעי להם פודקאסט בזמן הזה להרגעת הרוחות.

מבינה שהם צריכים לפרוק אנרגיה אבל אי אפשר לעשות את זה בצורה הגיונית? ספורט נגיד זה מושלם בעיני. אבל הכיף שבהשתוללות מסתבר יותר טוב

לי אין בעיה עם בלגן או לכלוך - אני מנקה ומסדרת הכל טוב. דוקא בעלי משתגע מזה.. אבל הבעיה שלי כמו שכתבתי למעלה שאני מרגישה שהוא בעצמו הופך לילד והוא לא זוכר שהוא עדיין בתפקיד האבא ולא יכול פשוט להשתולל וזהו אלא צריך להיות האחראי - לשים לב מתי להפסיק, לראות איך הם מרגישים, יותר מסתם חברים שמשחקים אלא שהאחריות שלו היא עמוקה יותר

מישהו איבד יד/עין/ רגל?

בעלי גם משתולל איתם, פעם אחת ילד פתח את המצח ונשארה לו צלקת מפוארת

דווקא שברים ונקעים ופריקות וכוויות קרו בתאונה בזמן רגוע באופן בלתי צפוי.

לגבי מתי להפסיק, לפעמים עוברים את הגבול, צורחים בוכים, נרגעים.

זה תהליך שלא צריך להיבהל ממנו.

זה קשה להתנהל עם זה כאמא, ולכן מי שהתסיס ישא בתוצאות.

אני לפעמים עובדת בבית קפה למשל במקום מהבית כדי לא להיכנס לפוזיציית המבוגר האחראי.

ילדים שיותר רגישים צריכים ללמוד בעצמם איך לא לעבור את הגבול כי אח"כ הם סובלים מזה, זה גם לימוד חשוב.

תחשבי על הסיטואציה עם העוגה. אם הבלאגן לא מפריע לך, אז מה כ"כ נורא במה שהם עשו?

לצה הרגשת צורך לעזוב הכל ולהתערב?

כי הוא במוד הישרדות והוא יודע שהוא חייב להיות על הכל בתשומת לב.

זה קורה כשאני בבית ונהיה כמה דקות של נחת ואז יש לו פניות למשחקים האלה איתם.  

אני חושבת שאת צודקת סהכ והאמת שאפילו הערב הוא שיחק איתם והשתוללו קצת (אבל יותר רגוע מבדכ) וממש עצרתי את עצמי מלהתערב וראיתי שהיה בזה משהו נכון.

זה עדיין קשה לי. מודה.. בתור ילדה כמה פעמים נפצעתי, דווקא לא מתוך השתוללות, אבל יש לי צלקות נראות לעין מזה וא י גם זוכרת את הכאב, וזה ממש מפחיד אותי שהילדים שלי יעברו את הסבל הזה. ובשביל מה? הרי אפשר למנוע את זה...

עם העוגה לא הפריע לי הבלגן, כל עוד הם שיחקו סתם בפירורים מהשולחן לא אכפת לי, אבל פתאום קלטתי שהם ממש לקחו פרוסת עוגה והתחילו לפרק אותה כדי שיהיה להם מלאי למלחמה וזה כבר היה סתם השחתה של אוכל. עד שהגעתי הם גם צירפו לזה השפרצות של מים באמצע המטח מה שהפך את כל הענין לעיסה דביקה ומגעילה למדי.

אני יותר בעד בלגן מסוג כל המשחקים על הרצפה, פחות השחתה של אוכל וגועל במטבח

אמא משחקת עם הילדים שלה על מנת ללמד אותם.

ואבא פשוט משחק איתם.או מלמד פשוט דברים אחרים.

וילד צריך גם את זה וגם את זה.

אני גם ממש מתחרפנת מזה ככה גם בעלי משחק עם הילדים,פשוט למדתי לשחרר ולתת לו להיות המבוגר האחראי.כי לנסות להיות האחראית פה מעמיד אותו בצורה לא מכבדת מול הילדים כי התיחסתי אליו כאילו הוא עוד ילד,וגם נדון מראש לכישלון.

והוא גם לא הבין מה הבעיה בכלל

אז פשוט למדתי לקחת את עצמי ולהתנדף מהשטח...

ולהנות מזמן איכות עם עצמי.

תודה גם ל @עדינה אבל בשטח ול @שופטים על הנירמול.

אני בכלל לא מכירה את זה מהבית שגדלתי בו. אבא שלי הוא איש כל כך עדין, שיחק איתנו טריוויה ושח מט. אף פעם לא השתולל איתנו ואנחנו בכלל לא השתוללנו הרבה, בעיקר שיחקנו משחקי קופסה ופאזלים.

פתאום בעלי עם כל האנרגיות האלה זה נראה לי פשוט הזוי

אבל אתן לא מפחדות שהוא יסכן אותם פתאום? נגיד בעלי מסוגל לשים ילדים על הכתפיים ולרוץ איתם ממש במהירות בתוך הבית וקרה כמה פעמים שממש פחדתי שעומד להחליק (גם קרה פעם בפארק שכמעט מעד עם ילד על הכתפיים כי רץ איתו) ואני פשוט יושבת שם בפחד אימים ומבקשת שיפסיק כי אני מפחדת על החיים שלהם

הוא אבא שלהם ולא רוצה להזיק להם

אפשר להגיד אחרי בעדינות - שומע בעלי נראה לי פחות מתאים ההשתוללויות האלה

או - אני חוששת שיפלו

אבל לגעור בו בפניהם זה קצת כמו להתייחס אליו כילד בעצמו, כי את מפילה עליו את הפחדים שלך ומשליכה על ההתנהלות שלו את הדרך שבה גדלתי

הוא לא אבא שלך, וזה לא אותו בית. זה באמת כזה פשוט כשקוראים אבל קשה להתנהל מול זה

אם יש לך ילד על הכתפיים אין לך איך להגן עליו כשאת נופלת.  

וגם קרה כמה פעמים שהמצח שלהם נחבט במשהו גבוה.. הוא פשוט לא נזהר מספיק, לא חושב מראש על הסכנות

כל הזמן המשחק ברקע ומתעופפים פה דברים (כי מי שזרק על מישהו משהו והוא לא תפס זה נקרא שהוא נגע בו אחרון), אני מדברת על נעליים, מפתחות, מגבות, בגדים שמחכים לטיפול, מה שלא תרצי..

כבר קרה כמה פעמים ששיחקו בבוקר והבן התעצבן עד שלא רצה ללכת לבית ספר 🤦‍♀️

זה מוכר סוג המשחק המוזר/ משגע / מעצבן הזה...

אבל, שימי לב שאת לא הופכת את בעלך לעוד ילד.

מכירה לו, צועקת עליו, לא סומכת עליו שיעשה דברים מסוכנים איתם, מאשימה שהם בוכים בגללו.

אני חושבת שהנזק הזה רב על התועלת, בעיני הילדים איך אמא תופסת ממנו, עוד איזה שטותניק קטן, או גבר שאפשר לסמוך עליו שגם אם יש בסוף נזק, הוא יטפל בזה.

תנסי להתרחק מהאזור כשהם משתוללים, ככה גם לא יחפרו לך וגם פחות מעצבן אותך וכשמישהו יבכה בעלך יהיה חייב לטפל בזה ולא את תבואי 'לעשות סדר'.

אני ממש מבינה אותך שזה משגע, אבל זה גם סוג של קשר מאוד מהנה ולא משהו שנשאר לנצח... 

קשה להפריז בתועלת של משחק כזה לשחרר אנרגיות של רגשות תסכול ובהלה מהגוף.

משחקי קופסא וציור זה מקסים אבל לא מביא שום פורקן של אגרסיות

ילדים בעולם שלנו עמוסי רגשות תסכול שאין להם איפה להתנקז, ובמיוחד בזמן מלחמה שחווים גם בהלה, זה כל כך חשוב!!

מהתיאור שלך על איך שגדלת קל להבין שאין לך שום מערכת יחסים פנימית עם אגרסיביות, וברור למה קשה מאד להכיל את הדבר הזה.

מה את עושה כשאת כועסת, או מתוסכלת מאד?

מה קורה לך בגוף כשמישהו לידך כועס או מגיב בתוקפנות?

כדאי להתבונן בזה

יש שם איזור שלם של רגשות חזקים ועוצמתיים,

לא תמיד פוטוגניים,

אבל הם חלק מקשת הרגשות

ורגשות צריכים לקבל ביטוי.

האתגר הזה יכול להיות מתנה בשבילך,

אבל גם אם לא - את יכולה להבין שהוא מתנה בשביל הבריאות הנפשית של הילדים שלך.

לגבי זה שהמשחק נגמר רע -

נשמע לי שאם לא תהיה לך התנגדות כללית לכל העניין, ואפילו תעריכי את התועלת שהוא מביא,

בעלך יהיה פתוח יותר לדיוקים ולשים לב למה שמפריע לך. אתם יכולים למשל להגדיר סימן מוסכם או מילה שעוצרים את המשחק באופן מיידי. או לנתח סיטואציות שקרו וללמוד מהן.

כשאני כועסת או מוצפת אני צועקת או בוכה או מתכנסת בעצמי וזה משתולל בפנים עד שנגמר... יש לי הרבה פעמים רצוו להוציא את זה באמת בצורה יותר אגרסיבית אבל לא מכירה אופציות כאלה

מייד כשזה מתחיל אני הולכת למקום אחר.

ולגבי סימנים עדינים של חוסר נוחות של הילדים, זו בדיוק ההזדמנות שלו ללמוד

זה ממש קשה וסלע מחלוקת רציני ביותר שלנו

אבל אני אומרת לעצמי שהוא אבא של הילדים ובחרתי אותו, ויש לו מרחב טעות.

סיכמנו על דברים שלא עושים לידי כי זה מסוכן מידי ומבהיל אותי

אם כן, אפשר לומר לו שאת סומכת עליו ומכבדת את הרצון שלו להשתולל ואת נותנת לו את כל הסמכות.

יכול להיות שכשהוא יצטרף לזהות את הגבול בעצמו הוא לאט לאט ילמד אותו

כשמשהו תחת הגדרת מסוכן הוא אפילו נחשב אובר זהיר ברמה שלפעמים אנשים אומרים שהוא פחדן.

ספציפית בנושא הזה לא הבנתי למה הוא לא מבין את הסכנה. אם משהו כבר קורה אז הוא כזה "בסדר את צודקת אבל אנחנו רוצים לעשות כיף וזה לא יקרה שוב" אבל זה לא שהוא מתנהל שונה

לא לעשות דברים מסוימים כי את מפחדת או כואב לך הראש. בעיניי לגיטימי מאוד.

לא לגיטימי להמשיך לרוץ עם ילדים על הכתפיים אם כבר נחבלו במצח.

לגבי אמירה שהוא אבא ויש לו שיקול דעת , לא מסכימה עם זה. לאמא שלי הרבה פעמים לא היה שיקול דעת אבל אבא שלי  לא התערב כי היא אמא והטיפול עיקרי היה עליה למרות שהוא ידע שהיא עושה משהו לא נכון.

בעיניי זה לא נכון. אתה לא יכול לשחק את עצמך חירש/ עיוור ואז להגיד אמא שלך עשתה או במקרה שלך אבא שלכם עשה

פשוט אחד לאחד

משתוללים מדגדגים ועוד כל מיני

עד שנהפך ללא נעים ואז בכיות וצעקות

ניסיתי בהתחלה להסביר

איך לעשות את זה בצורה יותר נעימה

איך לזהות סימנים של חוסר נעימות

אפילו מצוקה לפעמים

אבל זה לא עזר

ופתאום קלטתי שהילדים בעצמם

רוצים ודורשים את זה

זאת אומרת שכיף להם

אפילו שלפעמים מקבלים על זה מכות וחוטפים

הם חוזרים על זה שוב ושוב

אז אני לא אהיה החכמה היחידה

פה שיחשוב שזה לא בסדר כשכולם נהנים

ואם הם בוכים מדי פעם ופונים אליי

אני אומרת להם לכו לאבא

ומנסה באמת לשחרר

אבל הדבר העיקרי פה זה שתביני

שזה באמת טוב וחשוב להם

וזה יוצר קשר מצוין עם האבא

ובסופו של דבר

זה יהיה זכרונות ילדות שלהם

הם לא יזכרו את המכות הם יזכרו את הכיף ואת הצחוקים שעשו עם אבא

וזה חשוב ברמות

הם באמת אוהבים את זה. נשגב מבינתי איך אפשר לאהוב משהו שמתפתח למשהו לא כיפי, אני מראש נמנעת מסיטואציות כאלה.. אבל זה ממש תיאור מדויק והם באמת אוהבים את זה.

לפעמים אני רואה שהם אפילו יודעים להגיד לו תעשה לי ככה אבל.. נגיד תהפוך אותי אבל בלי לדגדג, וכאלה. אז באמת יכול להיות שאני צריכה לתת להם את הזמן איכות(...?!) הזה איתו

סליחה על ההשוואה

זה קצת כמו לראות כלבים או חתולים משחקים

ולנו מהצד זה נראה שהם מכסחים אחד את השני

כל אחד והדרך משחק שלו

מחקרים בדקו וגילו שכשאבות "משתוללים" עם הילדים זה משחרר אוקסיטוצין (הורמון האהבה) בדיוק כמו שאצלנו משתחרר בהנקה או בלידה או בחיבוק ארוך.

זאת הדרך שלהם ללמד את הילדים שליטה באגרסיות.

וזאת לא השפה שלנו וזה לא נעים לנו, אז אני משתדלת להתרחק קצת מהסיטואציה.

אם הוא בן 8-9 עם אופי של בכור, אולי יעזור לדבר איתו ולהעצים אותו שהוא ה"גבר" של הבית,

שבעלך ישוחח איתו בוידאו שיחות של גדולים ויתן לו הרגשה של חשיבות. למשל אפשר לשתף אותו בדילמות שבעלך מתמודד איתם כרגע.

למשל מה עדיף: לחכות יום לטיסה ישירה,

או לצאת עכשיו בשלוש טיסות..דברים כאלה שהם לא "כבדים" מצד אחד מבחינה נפשית

והם כן של "גדולים" שלא קשורים לילד ישירות, אלא מתייעצים איתו וזה נותן לו הרגשת חשיבות.

וגם לשבח אותו.

נניח את מדברת עם אמא שלך בטלפון, להגיד משפטים כמו:

מציאות מוזרה, יוסלה תקוע בחול, כן קצת קשה, אבל בזכות מושיקו האלוף אנחנו מתמודדים.

היום הוא העלה לי את כל הקניות הביתה, וואו! ממש הציל אותי, כזה.

אפשר גם לקנות לו בחול מתנה ולהביא לו תעודה כי : התעלה לגודל השעה, ונתן מעצמו לטובת המלחמה וכד'.

ללטף לו את האגו הגברי..

אם ירגיש חשיבות, ירגיש גם מחוייבות, תראי איך האחריות והיכולות שלו מזנקות פלאים.

ואז אפשר בשיחה של בוגרים לפרוט למשימות

שאחת מהן היא לדאוג שהאחות הקטנה ישנה בזמן.

אפשר גם להבטיח לו שוקו ועוגיה ושיחת בוגרים אחרי שהיא נרדמת.

אפשר נגיד שבעלך יעזור בזה, ובמהלך היום יצבור חוויות, תמונות, סרטונים. גם חדשות ברמה מתאימה.

ואז אחרי שהקטנה נרדמת, לתת לו לשוחח עם אבא בזמן שלך יש שקט.

שידברו שעה על כדורגל ושאר עניינים בעולם. השיחה יכולה להתקיים רק עם הילדה לא יודעת עליה, אחרת היא מצטרפת לשיחה ומותאמת גם אליה.

אם הוא קטן יותר וזה לא פתרון מותאם אפשר לחשוב בכיוון אחר.

בכל מקרה את המלחמת כריות כדאי להזיז לשעה מוקדמת יותר שבערב כבר פחות יהיה אטרקציה.

שימי לב שיש שני סוגי תמריצים,

פנימי וחיצוני.

תמריץ פנימי זו תחושות שנותנות ערך רותמות לפעולה בטווי הארוך.

תמריץ חיצוני נותן הטבה בטווח הקצר.

זה מצויין להתחיל עם תמריץ חיצוני כדי להשיג תוצאות בטווח הקצר, וכדי להטמיע הרגלים.

אבל אם מצפים לשינוי בטווח הארוך יותר ובאופן עמוק יותר,

כדאי במקביל לתמריץ החיצוני לתת גם תחושת ערך.

למשל אם הוא מרדים אותה בשביל לקבל פרס, זה לא סותר שאפשר להגיד לו אח"כ תודה רבה זה מאוד עוזר לי. אני גאה בך. רואים שאתה בוגר ואחראי. ככה לאט לאט זה יבנה בו ערך ומשמעות.

ואם שלילי, המתח עלול לגרום לשיבושים....

חיבוק גדול

הבאסה שנראלי נאסרנו

קיבלתי את המחזור הראשון מהלידה

הבנתי שמתח נפשי משפיע ממש

פשוט לפעמים רק הרופא שאל אם הכל בסדר, והכל היה בסדר

ולא היו לי תפרים או קרעים..

ונאמר לי שאם לא מוציאים אותה זה יכול ליצור דלקת.. או שהגוף ינסה איכשהו להוציא אותה (כנראה דרך דימום...)

אז כן, זה חשוב להיבדק גם אם לא היו תפרים והכל מרגיש בסדר..

קרה לי ככה כמה פעמים

פתאם דימום קצרצר לא קושר לכלום

טגם אחרי שהמחור חזר כרגיל- ההפרשים ממממש ארוכים וגם נגיד פעם אחת דימום ארוךך ופעם אחרת -ימים של 3-4 ימים גג שזה הזוי לי

אם לא נבדקת שאחן שארית- אולי כן כדאי לבדוק

אנחנו במלחמה ואת עם תינוקת..זו סיבה מספיק טובה

אאכ ואח מתחתן נגיד.. כל עוד זו לא קרבה ראשונה הייתי מרגישה בנוח אם לא היה מתאים לי

אז באמת בעייתי להיעדר..🥴

מקווה שתצליחי להתאושש עד אז♥️

ואל תתבאסי על התינוקת המצוננת. אתעושה מקסימום בשבילה ויכל לקרות גם בלי המלחמה

וואו איזה מרגש ❤️

היא יודעת לאכול מבקבוק? הייתי משאירה אצל קרובת משפחה (מהצד השני) או בייביסיטר בוגרת (אולי מטפלת במעון או משהו כזה).

עשיתי את זה כשאחותי התחתנה אפילו שזה לא היה במלחמה…

את עושה את המקסימום במציאות קיצונית. הבן שלי בן 7 עם שיעול נבחני ויש לנו ממ''ד בבית ולא היינו ליד חולים. לא הכל בשליטתנו. וזה גם מזג אוויר כזה.

הייתי מנסה לראות רופא כי היא קטנה.  אני נתתי לו כדורי בטנזול...

לגבי האירוע תלוי איזה אירוע, מה הקרבה, מה יהיה המצב אז, כמה נסיעה ובת כמה התינוקת.

חיבוק

וגם למנוע הידבקות..

חוץ מזה להלבי שממש חם בהתראה

שכבה של פליז דובון כזה..

ולהקפיד על כובע

המעברים האלה באמת בעייתיים

מזל טובבבב

תנוחי הרבה בימים לפני ואחרי

זה מאוד משמעותי

כדי לחשוב טוב איך לשמור עליה

צריך ראש ערני ועובד..

את עושה את ההכי טוב שלך,

דבר שני, אם היא ממש פיצפונת הייתי לוקחת לרופא.

עיסויים עם שמנים בבית, להלביש טוב טוב ולהשאיר שמיכה בשקית במקלט.

של גיסי עם תינוק פיצי בן ארבעה שבועות

תמצאי חדר כמו חדר ייחוד ושיביאו לך הכל לשם ואם חשוב לך לקחת חלק מהאירוע כי זו בכל זאת אחותך אז להביא בייביסיטר איתך שתהיה עם התינוקת בחדר הזה

הרעש של המוזיקה נוראי.הוא לא הפסיק לבכות והייתי עם גודש נוראי עד בכי

כי נתתי בקבוקים. תחשבי קודם על הנוחות שלך ושל התינוקת לפני כולם

לגבי המקלט אין כל כך ברירה. רק לנסות להלביש יותר עם כובע ושמיכה 

כשהבת שלי הייתה בת 3 חודשים

הרעש של המוזיקה היה נורא

אז פשוט נשארתי אתה בלובי של האולם ובעלי שמח עם אח שלו בפנים (בערך.. חתונה בלי הפרדה).

אם את יכולה שבעלך יהיה אתה ואת תהיי בפנים, אולי זה רעיון…