לא כותבת הרבה אבל קוראת המון.
אחרי לידה
3 קטנים מתחת לגיל 3 בבית ובעל במילואים. סבב רביעי. בלי צפי לסיום. יציאות לא טובות.
ואני קורסת. ממש ממש ככה.
כועסת על בעלי שלא דורש יציאות יותר טובות.
וזהו, השבת חג גמרו עליי ברמה קשה. יש לי עזרה אבל גם היא מותשת.
הלילות לא לילות. הימים קשוחים.
החופשות לידה שלי זוועה.
וזהו. איבדתי את האידיאלים.
נמאס לי שאני הפרייארית של המדינה. פעם הרגשתי זכות. הסבב הזה כבר לא. ולא עוזר כסף לטיפול, כי מתי אני אלך???
אמרתי לו שאו שהוא בא יותר או שהוא חוזר לגמריי. ואני הכי לא אחת כזאת. בחיים לא דורשת מה שצריכה.
אבל זהו, אין אותי. נעלמתי. אני צל. מניקה מחליפה מניקה מחליפה מרדימה. את שלושת הילדים.
ואין לי כבר אמון בהנהגה שבאמת תדאג לסיים את זה. ואין לי רמון בפיקוד שלא מבין שהמשפחות כבר קורסות ואי אפשר להמשיך בנוהל הזה.
ואין לי אמון באף אחד. ואין לי כוח לאפאחד.
וצריכים ליסוע לחמותי השבת כי לא היינו שם מלא זמן ובעלי ממש ממש רוצה. והם רוצים ואני באמת חושבת שצריך כבר.
אבל לא רוצה!!!! גמורה! רוצה שבאפור יהיה איתי ולא עם אפאחד אחר. ואני הכי כזאת משתדלת ליסוע מלא. אוהבת את המשפחה שלו, באמת. אבל זרקתי כבר כל מחשבה הגיונית.
יודעות מה הכי גרוע?
שבסוף, אני יודעת שניסע. ואני יודעת שאם היציאות הגרועות ימשיכו, הוא עדיין ישאר במילואים. כי כזאת אני. לא אוהבת לעשות מהומות. לא אוהבת לריב, מפחדת.
אבל אני בעצמי כבר לא מכירה את עצמי. חפץ שעושה דברים וזהו.
לא יודעת אם אצליח לקום מהסבב הזה
ודי. עזרה מבחוץ לא עוזרת לי, רק תעיק. המצב גרוע וככה זה נשאר.
לא יודעת מה אני רוצה מכן. אולי בעיקר לשתף. כי בעולם האמיתי קשה לי להיפתח ככה. ולא רוצה שיפתחו עיניים על בעלי. כי הוא טוב! והוא תומך! ומנסה! אבל קשה לו לדרוש. וגם יש גבול למה שהוא יכול.
באמת תודה למי שקראה עד פה.
המבקשת ממש שמי שקראה פה ויודעת מי אני בעול האמיתי, שלא תאמר ולא תרמוז. יודעת שיש הרבה פרטים וכבר כלום לא מעניין אותי.
פשוט תתפללו עליי שאשרוד.
אני ממש אוהבת את הדברים שם