סיכוי שמרוב שאין לך כוח את כבר רוצה להישאר ככה רק כדי שכביכול משהו כבר יקרה לבד שאיכשהו ישנה את המצב? כי מאד מאד קשה היה לקרוא שעזרה רק מעיקה... הייתי מנסה לפרק את המועקה הזו...

גם אני איתך בסירה..

אין לי עצות, רק חיבוק גדול!! אני איתך לגמרי!

נקרע לי הלב לקרוא כמה קשה לך וכמה את עוברת

מתפללת שה' ישלח לך כוחות ויקרה נס שישנה ר"ת המצב

את מלכה גיבורה אלופה שהביאה שלוש נשמות לעולם תוך פחות ממשלוש שנים ורק על זה מגיע לך אות הוקרה!! וכל השאר זה פשוט מעל ומעבר!!!

את לא חפץ, את מלאכית קדושה והכי קרובה לה' ברגעים האלה של הכוחות שאוזלים והלב שקורס...

אוהבת ומחבקת מרחוק!!!

גם אני מזדהה בהרבה מובנים

פיזית ל5 במצב שלך אמנם עם יותר ילדים אבל לא אחרי לידה והשניים שמגיל 3 ומטה הם בשלב יותר קל אז הצד הפיזי יותר קל

אבל נפשית מרגישה כבויה לגמרי

אין באמת חיים

רק השרדות

הבדידות הכי קשה לי

רק שיגמר היום

ואז מתחיל עוד אחד

שרק מחכה שיגמר

גם אני מעורבבת עם הכעס על הז שככה מתנהלים

ולשא ברור אם ברגע חותמים על הסכם וסתם משחקים בנו

וגם כעס על כל מי 'לא מתגייס ובוחר בנוחות של עצמו ומבחינתי זה על חשבוני כי עוד לוחמים היו מאפשרים סבבים קצרים יותר ויציאות יותר טובות

וגם התחושה של השקיפות שרק מצפים שתתרדלי ותהי חזקה

ולא קולטים כמה כלום לא רגיל ככה

גם אם אני לכאורה מסתדרת

האמת ממש מרגיהש אותך

וחושבת שבמצב רגיש כזה נכון לתשף את הבעל אפילו נקודתית-

וגם אני כמוך שלא מצליחה לדרוש או להיות קשוחה ולא להסכים

אולי מצליחה אבל הז גורם ביננו לריצוק ושיחות קשות שכבר התעייפתי מהן.ומרגישה 'בלי הקרבה ביננו בכלל אין לי כוחות לעבור את זה

אז ש'ותקת

ומתגברת מחדש שוב ושוב

אבללל

אם הגעת לקצה

תגידי לו

בלי הכרזות קדימה

חיייבת אותך בבית עכשיו לשבוע

אחרת לא יהיה לי כח להמשיך

יותר קל להם בקשה נקודתית אגב

מהכרזות קדימה

ואולי כן תחשבי על טיפול ולו רק כדי לפרוק מהלב

אפשר גם בזום

חיבוק ענק וגדול קודם כל, על כל מה שאת סוחבת איתך!! כי זה כל כך כל כך קשה

אני רוצה רגע לשקף את המצב שלך

המלחמה כבר יותר משנה וחצי, ואת עם שלשה מתחת לגיל 3. זה אומר שהגדול היה אולי בן שנה וחצי כשהמלחמה התחילה, את רק מתחילה להבין איך להיות אמא, אתם רק מתחילים להבין איך זה להיות הורים. אולי גם הזוגיות עוד בשלב שהיא נבנית.

ואז מגיעה המלחמה ולתוך כל הלחץ והפחד של זה, נולדים לכם ב"ה עוד שני ילדים. אבל כל זה בזמן שבכלל מעכלים את הראשון.

וכן, זה עמוס בטירוףףף 

וזה לחץ

וזה כל כך כל כך מובן שכבר נגמר לך האוויר, ונגמר עוד קצת ועוד

כי את פשוט במציאות לא נורמלית. לא הגיונית. 

ואני לא אומרת את זה כדי להחליש, אלא קודם כל כדי לתת מקום. לא, זה לא אנושי לסחוב ככה

לטפל בשלשה קטנטנים זה קשה בלי קשר

אז במלחמה? בכלל

ומה את רוצה?

רוצה שמישהו יראה אותך. שיגיד - נכון, זה לא אפשרי.

או שיגיד - אני כאן לעזור.

ואת רוצה שהמישהו הזה יהיה - בעלך.

אבל הוא, כמה שמנסה, יש לו את המלחמה שמרחפת לו מעל הראש. ואת הרצון לתרום, להיות חלק מהכלל, לא לשבת בבית ולהרגיש "שהוא לא עושה כלום". ומעבר לזה, אולי הוא גם אדם כזה. קוראים לי? אני בא! מה, אני אתחיל להתווכח עם המערכת? כן, קשה לה. אבל באמת אין לי ברירה, אני ממש חייב לצאת.

והפער הזה ביניכם, במצב שבו אתם נמצאים, הוא לא מקדם. הוא רק מפיל אותך עוד יותר. כי כבר ניסית להגיד די, ותלך פחות, וזה לא עבד. אז מה תעשי?

מעין חוסר אונים כזה, נכון?

וואי כמה שאני מבינה אותך!!

ואחרי שאני מבינה, אני רוצה להגיד שאת במצב חירום.

על הבית, על הנפש, על הילדים, על הזוגיות, על עצמך.

ובמצב חירום מנסים לקחת חבל הצלה ממה שאפשר.

קודם כל, לפני כל פתרונות העומק (ויש גם כאלו, אבל זה עוד לא שם)

קודם כל פתרונות חירום

נסי לחשוב רגע עם עצמך, מה את הכי הכי צריכה עכשיו (ברגע זה, לא בעוד יום. לעוד יום מגיעים אחרי זה)

שקט? שינה? זמן לעצמך? שיחה עם בעלך שיבין לגמרי?

תבחרי משהו אחד, שהוא הכי דחוף כרגע, ותבדקי איך את משיגה אותו. גם אם זה אומר להשאיר את הילדים עם שתי בייביסיטריות בשביל לישון, או בשביל לדבר עם בעלך. או לשלוח לו בדיוק אצ מה שכתב כאן- אם מה שאת הכי צריכה זו הבנה.

אחרי זה, עולים שלב. מה את הכי צריכה בשעה הקרובה, ביום הקרוב. שמישהו יבוא לבשל? שבעלך יהיה כאן? מישהו יחזיר את הילדים מהמעון? מישהו יהיה עם התינוק? לדאוג לעצמך לטיפול?

תנסי לבדוק איך עושים את זה.

תפרקי את זה להכי הכי קטן שאפשר. שנייה, דקה, שעה, יום. איך את עוברת את היחידות הקטנות האלו. 

יש לך פייסבוק? תצטרפי לקבוצה של נשות המילואמינקים, תוכלי להתייעץ שם עוד. גם עזרה טכנית וגם מעבר.

תתחילי בקטן

עובר עלייך הר, זה קשוח . תתחילי מלפרק אותו לאט לאט

אם צריך,  אנסה לעזור יותר

ואווו את אלופה שפרקת שזה לא מובן מאליו בכלל!!

ומתחברת לזה שאת אלופת עולם רק כל זה שהבאת 3 נשמות לדור הגאולה בפחות מ3 שנים.... ממש מדהימה!!!!

חשוב שתוכלי לשקף לבעלך כל מה שכתבת לנו, לא רק על הקושי אלא גם על זה שאת מרגישה שלא רואים אותך ואת בקריסה ושלא יהיה מאוחר מדי (מותר להוסיף הפחדה קלה כשהיא נכונה, באה מהרגשתך)

זה קשה לומר בפה מלא "אני לא הסופר וומן שחשבתי שאני" אבל זה מה שאת צריכה עכשיו.

אגב, "הגדולים" במסגרות? 

עודדתן אותי קצת

עדיין אני גמורה ומותשת כועסת. אבל שימחתם אותי קצת.

יש לי קצת משפחה שעוסקת המון.

הילדים לא מכירים מישהו אחר ולא מסכימים בכלל ללכת עם מישהו אחר. והם רגישים בטירוף. וקשה להם ככ כשאבא רחוק. אז מבחינתי לשלוח עם בייביסיטר שהיא לא משפחה, לא בא בחשבון. כי זה יזיק להם והלילות יהיו עוד יותר קשוחים. הם כאלה שמושפעים מהר ורואית את זה עליהם.

וכן, מי ששאל ילדתי פעמיים במלחמה. כשלא יודעת אם בעלי יהיה איתי. בניסים היה. אבל הלחץ לא עזר.

ובכללי, ילדים שלא רואים את אבא הרבה ונפגעים מזה.

הגדולים במסגרות. היום ספציפית לא כי איסרו חג.

וכן, אני צריכה להגיד לו שנישאר קצת. הוא בא ביצים הקרובים ואבקש ישאר לפחות שבוע.

תודה על הרעיון לבקש משהו עכשיוי .

להגיד לך לגבי עניין הבייביסטר, שבגדול גם הילדים שלי לא משתפים עם זה פעולה בכלל.

כל המלחמה אני רק איתם, לא מאפשרת לעצמי לצאת בכלל.

אם מביאה בייביסיטר זה רק בערב, לא אומרת כלום לקטן כדי שירדם לפני כן. ובגדול היה מוכן להישאר (אחרי הרבה בכי ודמעות) רק בתנאי שהוא נשאר ער ומחכה לי.

אבל השתדלתי שתגיע מישהי קבועה, ולאט לאט הם הבינו שככה זה עובד והייתה פעם שאפילו היא הייתה איתם כשהם ערים ואני יצאתי קצת.

אז נכון שכאן כבר נכנס הטווח הארוך, ואולי את לא שם.

אבל אם אפשר, להתחיל בלהביא מישהי שתהיה בבית יחד איתך. תעזור עם התינוק, תשחק עם אחד הילדים כשאת נמצאת. וככל שהילדים יתרגלו זה יהיה יותר קל.

אבל כאן זה כבר איזשהו קיבעון לפעמים אצלנו שאנחנו צריכות לשבור. להצליח קצת לשחרר. נכון, בבת אחת זה קשה לנו ולהם. אבל אולי אפשרי בהדרגה.

אגב, (וזה שוב לטווח הארוך), מבחינה זוגית אני חושבת שחשוב שבעלך יבין את כל זה. יבין את המשמעות של ילדים שגדלים כשאבא לא נמצא, את המשמעות של אמא שעוד רגע קורסת, בת זוג שמרגישה לבד. יכול להיות שבאמת אין ברירה, אבל אני חושבת שבשלב הזה של המלחמה, אין מה "ליפות" מולם את המציאות. כן, המציאות היא קשה ומאתגרת. ויש מחירים למלחמה הזו. ויכול להיות שעדיין אין ברירה וצריך לצאת, אבל חשוב להכיר במחירים. ומצד אחד אני לא אוהבת שאומרים "שפשוט לא ילך", כי אני חושבת שזה לא כל כך פשוט ובאמת יש כאן צורך. מצד שני, גם הצד הקיצון של "אז אבוא ואעשה בדיוק מה שאומרים", הוא גם קצת לא הגיוני בעיניי בשלב הזה. אני מכירה כל כך הרבה יחידות שבהן היציאות עכשיו יותר משוחררות, ושהמפקדים נותנים מקום לבקשות של המילואינקיים כי מבינים את המורכבות. אבל בשביל זה באמת צריך לדעת להגיד. זה אפילו לא לדרוש, אבל כן קצת לעמוד על שלך. וכאן כבר כן יש בחירה. ואם הוא ניסה ולא הצליח זה משהו אחד, אבל אם הוא אפילו לא ביקש - זה חבל. ואני אומרת את זה אולי גם קצת לך, כדי שכשתדברו, תדעי להגיד מה הגיוני ומה לא. ולבקש קצת יותר שחרור הביתה במצב כזה, בשלב כזה - זה הכי הגיוני בעולם. וזה המעט שאפשר לעשות בשביל להקל עלייך ועל הבית.

ואני רק מתפללת על בעלי

לקחתי על עצמי פרק תהילים יומי ומברכת אותו

הרבה דברים בהבנה שלו בדינמיקה בינינו השתפרו מאז

אני מאמינה בשליחת אנרג' טובה למישהו אחר ויש תוצאות טובות ועם זאת יש מציאות שנכפתה עליי, כן אני צריכה לקבל את ההבנה שלפעמים הבחירה שלי זורמת עם מה שהקב'ה תכנן ויש פעמים שזה כ'כ מנוגד אבל ההחלטות של הבורא עמוקות ואני לא מבינה במה זה טוב ועדיין חייבת לקבל את זה וזה כ'כ כ'כ יכול להיות עבורנו מתיש וקשה אבל עצם ההבנה של הדברים ככה עוזרים לי לקבל את המציאות וזה לא אומר שאני מצליחה לשמוח בזה תמיד אבל מנסה לעודד את עצמי ולקבל כוחות להמשיך לעשות הפסקות, לתת לעצמי מנוחה גם אם זה אומר שיש ימים שאני קמה מאוחר והילדים לא ילכו למסגרות

אצלי גדולים יותר ב"ה. כאילו יש תינוקות אבל יש גם גדולים. בכללי רק לעודד שהנק זמן הזו עם 3 קטנים היא בעיני הנקודת זמן הכי אינטנסיבית בהורות. בלי קשר למילואים. וכל יום שעובר את מתקדמת לשלב קל יותר.

נהיה לי גוש בגרון רק מלקרוא אותך.

את מהממת וטובה.

זה קשוח ברמה מוגזמת ממש, גם בלי מילואים זה קשוח.

בבקשה תהיי טובה גם לעצמך לפחות כמו שאת טובה לילדים שלך. תאסםי את עצמך ופשוט תרימי טלפון למפקד, ותאמרי לו מה את דורשת, יציאות כל סופש או ווטאבר, אם קשה לך תכתכי בווצאפ . אל תחששי שהצבא יקרוס מהיציאות שלו, יש גבול. וגם ככה, בואי, כמו שאמרת, אין אמון בהנהגה וזה לא יגמר. 

שלא כדאי לפתוח מסלול "עוקף בעל". בוודאי אם לא מוצו כל האפשרויות לפני כן.

כמובן תלוי דינמיקה ובן אדם.

אבל אני חושבת שהכי נכון שזה יגיע אחרי שיח בין בני זוג, ולא שהיא תנחית את זה על המפקד.

יש מקרים שזה יכול ממש ליצור מתח בין בני זוג, אז ככל שאפשר כדאי קודם כל לתקשר ביניהם (גם אם לתקשר אומר שצריך להציב עובדה. או לא יודעת באיזו דרך מעבירים את המסר).

כמו כל האמירות מבחוץ

אז אל תסכימי לא

אני לא היתי מרשה

לא מבינים בכלל שזה לא מתאים למציאות האזת

שהז לא דינמיקה כאזת לש

אולי בבקשה תואילי להסכים

אלא צורך מאוד חזק שלהם

וגם מציאות מורכבת

בידיעתו והסכמתו, מעולה. מה שמתאים להם.

אני האחרונה שאחשוב שזו בעיה.

רק חשוב לא לשכוח גם את הביחד, כמה שאפשר. מכל מיני סיבות.

לא יודעת למה הבנתי אחרת לפני כן.

מצטערת

שוב ושוב, ואמרתי לו שאני מתקרבת לגבול האדום.

(זה גרם לו לבקש שוב ושוב להשתחרר, שזה לא עזר בהתחלה, אבל בסוף אחרי 3.5 חודשים המפקדים הבינו שהוא רציני ושחררו אותו)

חיבוק ענק ענק. אין מילים.

הלוואי שתצליחי להחזיק מעמד.

והרבה כוחות מרחוק♡

זה באמת ממש קשה! וברור שעזרה מבחוץ לא יכולה להחליף בעל בכלל, אבל אם יש משהו שכן מקל תקחי אותו.

אם מציעים לך עזרה עם אוכל/יש אפשרות לקנות/ בייביסיטר ביחד איתך בבית כדי להרגיל אותם או אפילו בערב כדי לנוח קצת שתהיה עם התינוק הקטן.

לגבי הבקשה ליציאות טובות יותר- ממש לגיטימי! וכל מי שבמצב כזה מבקש אולי זה יעודד אותו לבקש. אפילו אם זה לא אפשרי לפחות שיהיה בראש למקרה שתסתדר עוד יציאה או עוד יום שיכול להקל עליך.

מקווה שיעבור כמה שיותר מהר ובעזרת ה' בשורות טובות לכולנו!

מצטרפת למחשבה לבקש משהו כאן ועכשיו, לנשום ואז לחשוב הלאה..

זה באמת כבר לא מאמץ נקודתי וכשכבר לא עומדים בזה צריך לעצור בזמן, ולעשות חושבים מסודר...

יותר ילדים ויותר גדולים, אבל לא גדולים באמת

סבב 5. ואני כל כך כועסת. כותבת ומוחקת את החוויה שלי כי יש גבול למה שניתן לומר גם בפורום אנונימי.

אבל המחירים המשפחתיים, הנפשיים, הזוגיים, כבדים מנשוא. 

רק חיבוק !!

ותודה!

וחיבוק!!!

שנזכה לישועות!!!!

נראה לי שמה שיעזור זה לשבת עם בעלך ולדבר איתו על הרגשות האלו. לראות גם את עצמך בסיפור הזה. את הבסיס של הבית. אי אפשר לוותר עלייך! גם אם זה אומר לאכזב את חמותך. וגם אם זה אומר להפסיק את הסבב הזה באמצע. שהכל יהיה מתוך מחשבה וראייה שזה בתוך גבולות המסוגלות שלך כרגע.

אני תמיד מרגישה שזה הרבה מעבר

בפועל גם במעבר לכוחות יש דרגות

וברור שיש מצבים שבהם מגיעים לקו אדום ואז מפסיקים הכל.

אבל סתם חושב לי להניח את זה

כי אחת האמירות הכי מכאיבות שאני שומעת מחברות לא מגויסות

זה התפיסה הזאת

שמי ש''נותנת לבעלה'' כנראה מסוגלת

או מה לעושת אין לי כוחות לזה..אני לא מסוגלת

צר לי

גם לי אין

בכלל אין

וזה לא השיקול במציאות של מלחמה

בהמשך נחזור בעז''ה לחיים מאונזים יותר וקשובים לכוחות🙏

ועדיין בתפיסה שלי, במלחמה כל כך ארוכה, יש מקום לראות את המסוגלות שלנו.

לכולם יש רגעים שמרגישים שלא מסוגלים יותר.

אבל אם מישהי חיה ככה במשך תקופה ארוכה ברמה של- תתפללו עליי שאני אשרוד, אז אי אפשר להמשיך ככה וצריך למצוא פיתרון, ובעיניי זאת סיבה מספיק טובה גם לוותר על סבב, כדי שלטווח ארוך נוכל להחזיק במלחמה הזאת כמה זמן שנצטרך.

וכשמישהי שלא הייתה במילואים אומרת "יש כאלו שמסוגלות ואני לא", אז זה באמת מעצבן. כי גם אני לא הייתי חושבת שהייתי מסוגלת. בקושי השכבתי את הילדים לבד לפני המלחמה הזאת.

אבל מי שעשתה סבב ועוד סבב ועוד סבב ומרגישה שהיא כבר לא מסוגלת- מבחינתי זה משהו אחר לגמרי. ואנחנו צריכות לשמור על עצמנו ועל הנפש והשפיות שלנו. גם בזמן המלחמה.

איתך בעיקרון.

אבל אני חושבת שאנשים הם שונים אחד מהשני.

והגענו למלחמה הזו גן עדן החוזקות שלנו, וגם עם הדברים שיותר קשים לנו.

ובלחמה הכל מוקצן.

אבל אם לצורך העניין יש אדם שקשה לו לעמוד על שלו, והוא נוהג לבטל את עצמו בפני אחרים, לא בהכרח שזה שאנחנו במלחמה זה מה שיעזור לו ללמוד להגיד "עצור". אולי אפילו להיפך, כי כוחות הנפש מופנים להתמודדות היומיומית, אז להוסיף לזה עוד התגברות? למי יש כוח.

גם אם למי שמחוץ לסיטואציה נראה שזה הדבר הנכון. וזה יכול להיות. אבל לא תמיד זה קל. בטח לא למי שמתמודד.

מה שאני מנסה להגיד, זה שלמישהי אחת נראה שלשמור על נפש זה להצליח להגיד "אני כבר לא מסוגלת", אבל למישהי אחרת, להצליח להגיד את המשפט הזה - זה כמו לעבור הר ממש גבוה. ואז זה פתרון, אבל לא ישים ומאוד מתסכל. כי - למה כולן מסביב מסתדרות או מצליחות לנהל את זה ורק אני לא?

וכמובן שגם על היכולת או הקושי להגיד, מתווספים התנאים מסביב - בן זוג שמבין או שלא, סביבה, עבודה ועוד ועוד. ואז זה בכלל הופך את הכל לסלט אחד גדול ומאתגר

אני כתבתי כתגובה רק להתיחסות ממקודם של גבולות המסוגלות

ומאחר ולא פרטת את כל מה שכתבת עכשיו ממקודם

אז כן הרגתשי צורך להגיב

כי לא דומה מי שעשתה כמה סבבים, ובמצב מסוים אוומרת -זה גבול המסוגלות שלי. שזה ממש נכון ואמיתי וחשוב.

לבין מיהשי שמלכתחילה לא ניסתה לעבור אותו או להתקרב אליו כי במחשבה היא התרגלה שלא יכולה ולא מסוגלת..ולמרות המלחמה והמחסור בלוחמים היא העדיפה להתעלם מהכלל ולהמשיך כרגיל באזור הנוחות שלה.

ויש לי כמה וכמה חברות כאלה

ומורכב לי מולן מאוד

כי הן לא מתארות לעצמן כמה אנחנו מותחות את קצה גבול היכולת וגם לי היה בא לומר -די אני לא יכולה וזהו

ולכן הרגשתי צורך להגיב ..

לאור כל מה שהוספת אנחנו לגמרי מסכימות❤️

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

והיתה פעם שלא היו כתמים אך כן נשארה שארית והרופאה פספסה, כדאי לוודא.

זה מרגיז שנאסרים בטעות גם לי קרה, זה באמת קשה לא לדעת בדיוק מה קורה. אל תעשי לך מצפון..

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

וגם הכשרות של שאר המצרכים.

(בהכללה) בישובים או בקהילות סגורות שכולם מכירים את כולם ואותה אוכלוסיה פחות או יותר, זו באמת לא בעיה

בעיר שהגן מורכב מכל מיני סוגי משפחות, זה בהחלט כן..

אני עובדת במקום לא דתי, ולא אוכלת מכל אחת, גם אם היא מצהירה שהיא שומרת כשרות (כי אין לי מושג מה זה כשרות מבחינתה....).

זה קרה אתמול בערב מתישהו

לא להאמין כמה אני מכורה😂

אצלי מתעדכן רק בכניסה ויציאה מהפורום ולא מריפרוש הדפדפן

@משה

רציתי לכתוב מה קרה שהפורום כל כך שקט

עד שהבנתי שיש מלא שרשורים שהוא מסרב להראות לי אותם

לק"י

הם נהנים מדברים קטנים.

בני כמה הם?

לק"י

אפשר טפטופי ניירות על דף עם הגדול.

לקחת גליל נייר, להדביק מסקנטייפ על צד אחד (על הפתח), לצייר עליו עם טוש לא מחיק, ואז להכניס פנס לתוך הגליל ולהאיר על הקיר.

לאפות ביחד עוגיות או לקשט סופגניות.

לשיר ולרקוד.

ואנחנו גם עושים סביבון עם הפתעות בפנים. אפשר לתת לילדים לקשט.

הכנתי סביבון מקרטון(כמו שיש בגן, ואפשר להגזים פחות ולקנות מוכן..)

ואז כל יום אחרי הדלקת נרות יש הפתעה קטנה בסביבון.. לא משהו גדול בכלל! אני שמה בדכ יצירות/הפתעות של שקל כאלה/דברים שגם ככה תכננו לקנות(נגיד השנה ביום הראשון יהיה פניני הלכה לילדים החדש של חנוכה, שאר הימים יהיו ממגירת ההפתעות אלא אם במקרה אגיע לחנות לקנות דברים במיוחד)

זה משהו שממש מחכים לו והופך את כל החוויה של הדלקת נרות לזמן משפחתי כייפי..

מדליקים נרות

שרים מעוז צור

מביאים סביבון הפתעות

ואז נשארים ביחד סביב הנרות, לפעמים יש משהו טעים כמו ספינגים אבל לא כל יום, מתעסקים בהפתעה החדשה, מנגנים קצת אם זורם, משחקים בסביבונים... ואז ארוחת ערב ולישון

זה עדיין החג הכי כייפי שיש!

אפשר גם לעשות יצירות לקשט את הבית זה גם מכניס לאווירה ממש

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

ואם זה משהו שאין לה אז בכלל כדאי

אנחנו קנינו בכל מיני הזדמנויות להורים: שואב שוטף, מטחנת בשר, מדיח כלים (לא היה להם אבל כן הייתה הכנה במטבח), מקרר - כשהמקרר שלהם גסס וידענו שקשה להם לקנות.

השרשור נועד לכל מי שחפצה בפרקי זמן של -

התאוורורות,

מנוחת הראש, הגב, העיניים ואצבעות הידיים,

נוכחות עם עצמה ועם היקרים לה,

מיקוד, ריכוז ויעילות 🙂

אנחנו מקדישות זמן איכות לעצמינו / בן הזוג / הילדים / כל מי שיקר לנו, ומתנתקות מהפלאפון ומהמחשב על מנת ללהתאוורר - ולהתחבר שוב למה ולמי שחשוב לנו.

איך זה עובד? כל אחת שרוצה כותבת בשרשור מתי היא מתכוונת להיות בלי מסך.

מוזמנות להתעניין, לשאול "איך היה?" לפרגן ולתמוך אחת בשנייה ❤️. וגם לנחם ולעודד כשלא הלך (קורה...). ההתעניינות ההדדית נותנת מוטיבציה וכוח!

הפרויקט מוקדש לעילוי נשמתן של רנה שנרב הי"ד, רעות שוורץ ז"ל, הודיה מעודד ז"ל וקרן אורה יוסקוביץ ז"ל.

מי שרוצה תיוג כשיש שרשור חדש - תכתבו לי בתגובה להודעה הזאת בבקשה 🙂❤️

ל3 שעות וחצי!

זה לא היה לגמרי מתוכנן מראש, אבל זה היה כל כך כיף ומשחרר.

הייתי רק בקשר עם הבית למה שהיה צריך וזהו.

מבחינתי זה היה מושלם!!

אני רוצה לקחת הבוקר לאיזה זמן אבל עוד לא תכננתי לגמרי איך הולך הבוקר שלי.. יש כמה טלפונים שאני צריכה לעשות וכזה.. אז אעדכן בע"ה בהמשך 😀

זה הריון ראשון ואני קצת בלחץ

הייתי בטוחה שעד כה אני כבר אלד מזמןן

לק"י

עושים מוניטור, שתן ולח"ד אצל האחיות.

ואז עוברים לרופא, הוא עובר על המוניטור ועושה אול'. יש רופאים שמציעים לבדוק פתיחה/ אורך צוואר הרחם. אני אישית מסרבת כשאין סיבה אמיתית.

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...