3 ילדים נולדו לפני שחשבתי לעומק אם אני רוצה ילדים או לא

אחרי שהם נולדו הרגשתי שזה בעיקר עול והחלטתי לא ללדת עוד

אחרי שהם גדלו, החלטתי ללדת עוד ילד כחוויה מתקנת.

אני לא רואה בילדים שליחות וגם לא את מרכז חיי, הם תוספת טובה לחיים, בעיקר שהם כבר גדולים ורוב העול מאחורי.

החיים לא נגמרים כשיש ילדים אבל בהחלט יש שנים שהם מורכבות ומוגבלות יותר

הגיוני שזה נושא רגיש, גם עם הספקות, כי זה עניין חברתי ואידיאולוגי מובהק, וזה משפיע על התחושות.

לפני שהיו לי ילדים, לא הייתה לי כמיהה לילדים. לכן אני לא מופתעת ממה שאת כותבת.

אני לא הייתי מהילדות שחולמות על המון ילדים. אמרתי נראה איך הולך ובעז"ה נתגלגל

התחתנתי ונכנסתי להריון הראשון (אחרי הפלה) התאהבתי ורציתי ממש עוד אחד ונולדה הבת השנייה.

לגבי שאר החששות שאת מעלה, הם לגיטימיים. ילד זה הרבה שינויים בחיים. וגם המון המון אושר. וגם לילות ללא שינה וכו. אבל עם היערכות מתאימה אפשר שזה לא יהיה כזה נורא כמו שזה נראה לך וישתלב בחיים עצמם, אאכ ויש לך תמונה בראש של איך האמהות חייבת להראות

לדעתי אם את מרגישה שזה מנקר בך החשש ממש,. הייתי בוחנת אם את תחת ההגדרה של חרדה מהריון ולידה או שבאמת זה לא הזמן לקפוץ למים.

אבל אומר את האמת, לדעתי אם מחכים לזמן המתאים הוא לא מגיע ונוחת מהשמיים בידיעה כזו ש- זה הזמן. זה בדרכ רצון שגובר על כל השאר למרות

גם אצלי לפני שנולדו הילדים לא הרגשתי רצון , והיה לי המון המון פחד...

ולדג' חברה טובה שהיתה בהריון שיתפה אותי בחששות שלה, הרגשתי שששלה זה חששות רגילים אבל לי יש חששות אמיתיים ורציניים ואולי באמת לא מתאים לי להיות אמא.

בסוף כשנכנסתי להריון שמחתי בזה מאוד, ויש תשע חודשים לעכל את הסיפור, להתחבר לעובר, לדמיין את אחרי הלידה ואחרי הלידה זה פשוט נהיה מציאות חיי.

ברור שעם קשיים, בעיקר ההתחלה והמעבר להורות היה לי מאוד מאתגר אבל עם מלא אושר פשוט החיים עצמם, והאושר גדל מבחינתי עם השנים. אני כ"כ מחוברת לאימהות שלי היא ממש חלק ממני. אבל האמא הזאת נולדה ביחד עם התינוק זה מציאות חדשה.

 . אני חושבת שזה היה לי מוזר לדמיין את זה ולהכניס את זה למציאות שלי לפני שזה באמת קרה. כמו שגם היה לי מוזר לדמיין את עצמי נשואה...

לגבי הרגישות חברתית- מבינה אותך, גם בלי הרצון שלך זה יכול להיות סוג של הרגשה של חוסר (לכולם יש ולי לא) ושל תקיעות (למה אצלי זה תקוע?) ועוד.. זה יושב לנו כל נק' בנפש בערך העצמי שלנו.

זה עבודה לחיים לקבל את המסלול חיים המדוייק שלי באהבה בלי קשר למה שקורה מסביב. כי זה לא נגמר בהריון ראשון תמיד אפשר להיות בהשוואות מול הסביבה, ילד שני, עבודה שוווה, לקנות דירה ועוד ועוד ועוד.

תודה רבה!!

במיוחד על הסיום, עזרת לי להבין מה נסגר איתי;)

חשבתי על זה אח"כ אולי זה נראה שאני מייפה את המציאות

מול מה שראיתי בתגובות אחרות שמדגישות יותר הקושי

אז חשבתי על זה שאני באמת רואה את זה שאני מביאה ילדים לעולם כדרך הטבע הבריאה של העולם.

ממש לא הייתי רוצה לדמיין את הקושי שהיה לי ח"ו אם לא הייתי זוכה לזה. ואי אפשר להשוות את זה לקשיים שיש עם הבאת ילדים

שהם קשיים טבעיים של חיים ושל גדילה. גם אם לפעמים זה יכול להיות מאוד קשה

אני לא בעד ללדת צפוף בלי הקשבה לעצמי ולצרכים ולרצונות אחרים וכד' 

אבל אני חושבת שבאופן כללי זה שאישה יולדת ילדים זה לא דבר שאני אמורה לחשוב עליו אם כן או לא.

יכול להיות שעולות תהיות לפני אבל תכלס- זה דרך החיים.

ככל שאני מסכימה יותר למעבר הזה מנערה ואישה צעירה לאמא המעבר הזה נהיה יותר קל וטבעי ומשמח ץ

מאשר שאני אחיה כל החיים בהתנגדות לזה שעכשיו אני אמא ובהשוואות לאיך שהייתי עצמאית וחופשייה לפני. (באמת באמת שיש לפעמים געגוע אבל זה השלמה עם מסע החיים הטוב והבריא)

אני לא רואה בלהביא ילדים שליחות... 

אוקי זה מצווה נכון, אבל רואה את זה ממקומות אחרים... 

אני פשוט נהנית מהרעיון של משפחתיות. 

אני חושבת שכל הדבר הזה של הריון, לידה, תינוק, וכל השלבים שבאים שם אחרי

זה מורכב, כי יש ימים שם של כאבים, של עייפות, של חוסר זמן,

מצד שני יש ימים שיש זמן, שלא כואב, ושלא עייפים חח

ויש רגעים מתוקים וחמודים ויש רגעים סתם של שיגרה רגילים

יש הכל. 

גם מאוד תלוי איך ההריון, איך חווית הלידה, יש המון גורמים...

גם תינוקות, יש תינוקות שהגידול שלהם ממש קשה ויש תינוקות שלא מרגישים את הגידול שלהם כמעט... 

אם יש בסיס טוב, ילדים יכול בעיניי להעצים ולהרים זוגיות, זוגיות זה לא רק הזמן של הביחד זה הרבה גם מעבר בעיניי... 

יש אנשים שמתפקדים אפילו יותר טוב בזמנים של עומס, שזה גורם להם להיות יעילים יותר 

מצד שני, יש משהו בשקט הזה שכל הזמן שיש לך הוא נטו לך, לבית, לזוגיות, לעבודה, לחלומות, כן יש בזה משהו כיפי וקסום, לגמרי

אהבתי מאוד מאוד את התקופה הזאת ואני עדיין מאוד נהנית מהרגעים האלו שבאים מדי פעם פה ושם...

מצד שני להביא ילדים, זה תהליך ארוך ארוך שיש בו השקעה לטווח הרחוק, ויש גם הרבה סיפוק בדרך

וזה בונה בך הרבה דברים שלא היו נבנים אלמלא הילדים...

לגבי שילוב עם עבודה תובענית, אממ זה יכול להתנגש, כן... צריך לקחת בשיקול.

באופן אישי יכולה להגיד לך שאני שמה בצד הרבה דברים שאני רוצה ואוהבת לעשות בגלל השלב הזה בחיים...

אני שמחה ב"ה, אבל זה כן יכול להביא מעט תסכולים וזה כן דורש ממני הרבה חשיבה איך לשלב בין הדברים...

חושבת שאם היה לי רק את הבית וגידול ילדים, הייתי יותר בנחת ורגועה.. אבל מציאות החיים לנשים שמחפשות מעבר לזה, היא מאתגרת יותר בעיניי

קודם כל- שאף אחד לא ייפה לך את המציאות, ילדים משנים את המציאות. לטוב ולרע. את יכולה לשכוח מהחיים שלפני.

עם הזמן, יש יותר עצמאות ואת קצת יותר חופשיה.

אני זרמתי עם זה אחרי החתונה, לא באמת חשבתי לעומק ולא הבנתי את המשמעויות העמוקות. מבחינתי זה היה המשך טבעי להפוך לזוג נשוי ואז להפוך למשפחה.

הבאתי ילד 10 חודשים אחרי החתונה, וזהו, לא מסוגלת יותר, הוא כבר בן 5 ילד יחיד מרוב טראומות וקושי.

כמה דברים שראיתי שיכולים להקל-

1. לבוא מוכנה מראש. נראה שאת מאד מודעת וזה יפה בעיני.

לבוא בידיעה שעכשיו כמה שנים תצטרכי קצת לעצור את החיים או לשלב אותם עם היומיום שלך אבל יהיה הרבה יותר עמוס וקשה ועייף.

2. לגור ולהיות בסביבה תומכת. אנחנו גרים מרחק גדול מאד מההורים והמשפחה, ואני שומעת חברות שגרות ליד ההורים כמה עזרה מקבלות, מגדלים את הילדים ביחד עם הבני דודים וכו'..

3. לדעת שזה בסדר לחכות ולקחת את הזמן, בעיקר כשכתבת שאת צעירה. תאמיני לי במבט אחורה לא כזה קריטי שנה לפה שנה לשם, הבשלות והרצון שלך יותר קריטיים.

מאמינה שאחרי שתתבססי בעבודה טובה, במקום טוב,

יש מצב שהרצון יגיע. את רק בתחילת החיים אין לחץ..

בהצלחה!

קודם כל תביאי ילדים בעזרתו יתברך רק שמרגיש *לך* נכון.

עזבי סביבה. הם לא יטפלו לך אחר כך בילדים נכון? הם לא יביאו לך משכורת כל חודש ולא כלום… רק הערות.

וגם אם תלדי כמה ברצף, תמיד יהיה להם מה להגיד.

(ואני אומרת לך את זה בתור אמא ל4 צפופים שבאו ב"ה ממקום שלם ואוהב וכן רציתי ילדים מההתחלה, ידעתי שאני רוצה להשקיע במשפחה ברוכה, בלי קשר למה וכמה מקובל כאן. מעניין לראות שהרבה בנות כאן לא רצו בהתחלה ועשו כי צריך. הייתי בטוחה שזה רצון טבעי טמוע, עכשיו גם אדע להיות רגישה יותר.)

לגבי זה שהחיים משתנים וגם הגוף משתנה זה נכון, ומאתגר בהתחלה. אבל זה לא רע, זה עוד שלב בחיים…

מאמינה שבתור ילדה את לא ממש רצית להיות אישה וללכת לעבודה וזה.. אבל את כאן ונשמע שטוב לך.

אז זה עוד שלב (גם אם תקחי תזמן)

אצלי לפחות, המשפחתיות הזו מביאה שמחה וסיפוק בחיים ולומדים לייצר שגרה מתאימה ויודעים מתי לקחת פסק זמן… וסך הכל החיים טובים. לא מתארת את עצמי שנים בלי ילדים, באיזה שהוא שלב זה יתחיל להיות רגוע ושקט מידי. אפילו קצת משעמם.

ואת נשמעת מהממת ושיהיה לך רק טוב ותלכי בדרך שלך ותסמכי על עצמך.

הרגשות שלך לגיטימיים, והמון נשים פוגשות את השאלות האלו בכל מיני שלבים בחיים. גם בהריונות הבאים...

השאלה מה מנחה אותנו, הפחד או הרצון.

מה שעזר לי לרצות - לדעת ש'להרגיש מוכנה' זה קצת כמו להרגיש מוכנה לנישואין. יש מה ללמוד, והרבה, אבל אם אחכה ואחכה שתבוא ההארה מלמעלה כבר יכול להיות הרבה יותר קשה ומאתגר. הרבה יותר עוצמתי וחזק זה ללמוד תוך כדי תנועה ולא מלכתחילה פשוט לחכות להיות מוכנה.

האם הרגשתי מוכנה להיות אמא?

לא. אבל כנראה שאם הייתי מחכה להיות מוכנה אז גם עכשיו כשהילד שלי כבר בן שנה לא הייתי מרגישה מוכנה.

קופצים למים ושוחים איתם, ושוחים איתם מעולה.

וכשמתאהבים בילד זה באמת מדהים.

ומשהו בקשר לזה שהחיים נגמרים

אז חשוב לי להגיד, שאמנם ילדים דורשים הרבה ובאופן אינטנסיבי, אבל זה לא לתמיד.

אני לא יודעת בדיוק למה התכוונת אבל 2 דברים.

1. מה שחשוב לך - לא יודעת, קריירה מצליחה למשל, או נופשים, ברור שההורות דורשת, אבל עם רצון משותף של שני בני הזוג אפשר לאזן ותוכלי להתפתח ולהתקדם... זה לא קל אבל זה אפשרי ועןבדה שנשים עושות את זה.

2.אמא שלי בגיל 43 כבר הייתה עם 7 ילדים גדולים, והיא הייתה מספיק צעירה לטייל, ללכת כל היום לקניונים ולפגוש חברות ולצאת לנופשים. החיים לא נגמרים... וגיל 43 זה מאוד צעיר... לחשוב שנשים מהגיל הזה ועד קרוב לגיל 60 מגדלות את הילדים, וואו. זה קשה הרבה יותר מלהיות אמא צעירה ולג'נגל בין ילדים לעבודה...

יהיו שיחלקו עלי אולי אבל זו דעתי

מה גם שהסבא והסבתא כבר מבוגרים בעצמם ופחות יכולים לעזור, ולפעמים גם צריכים עזרה בעצמם ואז יש עול טיפול בהורים ובילדים במקביל.

לגבי שילוב עבודה וילדים, אמנם בגיל מבוגר פחות אכפת מהעבודה וגם בדרך כלל המצב הכלכלי טוב יותר, אבל ההפסקה או האטה בקריירה באה בזמן שכבר קשה להתאושש ממנו. בגיל ארבעים חמישים לנסות להחזיר את הקריירה למסלול זה קשה יותר.

יש גם פחות כוח, לפעמים הבריאות מתחילה להתדרדר..

בקיצור, עדיף להביא ילדים בגיל צעיר יותר, כדרך הטבע. בלי לחץ ולא צפוף אם זה קשה, אבל דווקא כן להתחיל מוקדם.

הם נותנים לי את המשמעות העמוקה ביותר לחיים.

הם המנוע שלי להצליח. הם המנוע לצאת מעצמי בשבילם. להכיר אותם מקרוב. להבין אלו אוצרות הם.

אני חושבת שהקושי הוא זניח לעומת האור שהם מביאים.

וגם אני לא חלמתי על ילדים לפני כן. את אחיינים שלי בקושי חיבקתי.

אבל ילדים זה משהו אחר.

ילדים זה נצח, זה המשכיות, זה כיף גדול. זה ללמוד כל הזמן. זו משמעות עמוקה. זו אהבה שאין שני לה.

בע"ה את תראי כמה תאהבי ותשמחי בהריון ובתינוק שיוולד לך. 

ב"ה הקמנו משפחה מהממת.

יש הרבה אתגרים בדרך

יש ילדים שההתחלה קשה איתם

יש ילדים שההריון שלהם היה מאתגר

יש מתבגרים שהיומיום איתם מאתגר

אבל הם האושר שלי

והם הסיבה שלי לקום בבוקר לעוד יום של חיים, עוד יום של אהבה.

העבודה שלי היא כלי בשביל שיהיה לי כסף שיעזור לי בגידול הילדים, העבודה אצלי היא לא המטרה

אז בשבילי היא במקום האחרון.

הילדים הם אלו שנותנים לי את הכח, הם אלו שמניעים אותי לכל עשייה.

 יודעת שלא עניתי לכל שאלותייך, כי אף פעם לא הייתי במקום שלך

אבל לאור התגובות פה הייתי חייבת להצטרף ל @שוקולד פרה. 

מאחלת לך הצלחה וסיעתא דשמייא בכל מעשייך

תגדלו אותם בנחת!

במהלך השנים בעקבות הילדים צמצמתי מאוד בעבודה וכך גם בתחושת הסיפוק והמשמעות ממנה.

לפני שהגיעו הילדים שמחתי שלקח קצת זמן עד שהם הגיעו וככה הספקתי להתחיל עבודה מסודרת וטובה ולהנות ממנה כמה שנים.

בשנים האלה גם הצלחנו לחסוך סכום משמעותי ב"ה שעכשיו הוא גדל כי נמצא בהשקעות ויהיה לעתיד בע"ה.

)ביומיום כרגע אנחנו לא מצליחים כ"כ לחסוך כל חודש. ב"ה לא מגיעים למינוס)

לא מתאים לכולם.

תקראי את הבלוג של זיק הולנד.

יש גם קופות גמל להשקעה 

קופת גמל להשקעה במדדים רחבים כן מתאימה לכל אחד.

מעט למידה

הרבה התמדה

ותוצאות ממש בגדר מובטחות (לטווח ארוך)

תמיד מנדובסקי כנראה הכי מפורסם, כותב מאוד טוב, יעיל ובשפה פשוטה על איך להשקיע במדדים רחבים, מה ההגיון של זה ולמה זה באמת כל-כך חכם ומתאים לכל אחד.

אם תרצי הסבר בפרטי אוכל לתמצת לך את ההגיון של השקעות במדדים כדי שתראי בכללי אם זה מעניין אותך לפני שאת מתחילה לקרוא.

השקעה בקופת גמל היא לא חוקית עבור אזרחי ארה"ב.

ומה כן חוקי לאזרחי ארצות הברית?

רואה חשבון שמבין בתחום

מניות מסוימות,אגחים

בקרנות אמריקאיות.

תודה

לא רק בגלל הדיווח על הכנסות.

יכול להיות שיש אופנים שזה בסדר בהם

לדווח בכל מקרה צריך, לא משנה איפה משקיעים.

בקופת גמל יש בעיה ספיציפית שהם משקיעים גם בקרנות לא אמריקאיות, שלא עונות על דרישות המיסוי האמריקאיות.

בגדול, קרנות לא אמריקאיות משקיעות חזרה את הדיבידנדים בלי להוריד מס כל שנה.

שורה תחתונה, זה לא חוקי.

אני גם מרגישה ככה

תמיד גם חיפשתי עבודות שיתאימו למבנה המשפחתי שלי, וגידול הילדים.

היו עבודות נחמדות שויתרתי עליהן

אבל באמת לא הרגשתי שאני מוותרת פה על משהו.

בעיני זה הפוך. להתמסר לעבודה באופן שמוריד ממני את היכולת להיות עם הילדים שלי יותר, אז זה ויתור על זמן עם הילדים וזה חבל...

בסוף יום עבודה, שמחה לחזור לבית, לילדים.

ונכון שתינוקות ממלאים לנו את הזמן פול טיים וגם משבשים תוכניות לפעמים

זה באמת מבאס

אבל ברור לי שלא הייתי מוותרת על קשיים מסוג זה בעד שום הנאה אחרת בעולם.

לא יכולה לדמיין את היום יום שלי בלי האתגרים שגידול ילדים מביא איתו.

ויש גם רגעים שמחים ושל נחת שזה בכלל ממש נחמד ועושה טוב.

ולפותחת היקרה

בגלל שאין לך עדיין ילדים החשש מובן לגמרי.

מאחלת לך החלטות טובות!

אני בטוחה שלא תצטערי מלהיות אמא

עם כל האתגרים שבדבר.

ניכר שאת באה עם חשיבה בוגרת ואחראית

ושום דבר לא יהיה לך הפתעה

ולא תרגישי פתאום שנקלעת למצב שלא ידעת עליו. וזה כבר מוריד משמעותית את הקושי.

כל אחד והדרך שלו בעולם, זה בסדר

את לא צריכה להיכנס למרתון של לידות וגידול כרגע, או בכלל.

כשיגיע הזמן, יגיע הזמן! מעטות רואות שליחות בלהביא ילד אחרי ילד, זה מאוד קשה.

ואני מאמינה שילדים זה תיקון עולם, לא סתם שליחות ועדין יש לי 3 ב"ה ואני לא רוצה לעבור את זה שוב. ואני התחתנתי רק בגיל 34, עד אז בניתי את חיי. בידעבד אם הייתי מתחתנת קודם הייתי עושה בחירות שונות, בסופו של דבר כנראה ה' רצה שאמשיך להתקדם בעבודה....

השנים הראשונות קשות, אחר כך זה הרבה יותר קל. תיכנסי לזה כשתהי מוכנה לזה. ולא בגלל החברה וכו וכו

הרבה נשים שחשבו שרוצות משפחה גדולה, שינו את דעתן כשהבינו מה זה דורש (כולל אני)

א. גוף ונפש משולבים... יש מצב שבגלל שהנפש שלך לא רוצה הריון במובנים מסויימים, אז זה מונע מהגוף לקלוט הריון...

ב. ילדים הם האור הגדול ביותר בעולם. ביחד עם בעלי נהנית ממתיקותם . ממלאים את ליבי באור ובאהבה

ויחד עם זאת. לגדל ילדים זנ עומס גדול. נפשי פיזי טכני כלכלי רגשי הכל.

וצריך לעשות את זה מתוך רצון. 

כלומר מהקשר- שאולי אני לא נכנסת להריון כי אני לא מספיק רוצה

לי באופן אישי מספיקה מחשבה אחת בכיוון הזה בשביל ייסורי מצפון בלתי נגמרים

אז מעדיפה לא לחפש קשרים בכיוון הזה, אולי אני טועה...

ושוב תודה על התשובה

שכל הדיבור על שליחות להביא כמה שיותר ילדים, זה לא מגיע ממקום של בירור אמיתי אצלך, אולי זה מגיע מציפיות הסביבה או מערכים שגדלת עליהם,

כי אם זה היה מגיע מבירור עמוק ואמיתי שלך עם עצמך,

זה היה לך ברור שזה כרוך בוויתורים והיית שלמה עם המחירים של זה.

זה בסדר גמור לרצות דברים נוספים בחיים, אבל צריך להבין שאם את נותנת יותר משקל לדברים אחרים, זה בהכרח בא אחד על חשבון השני.

אז תחליטי אם את רוצה משפחה כמה שיותר גדולה ולהפנות את כל המשאבים והכוחות לזה,

או שאת רוצה לשלב, ואולי תצליחי גם משפחה גדולה וגם דברים נוספים, אבל זה לא יהיה "כמה שיותר גדולה"

וזה גם בסדר, העיקר שתדעי לאן *את* שואפת.

ולא לאיפה מצפים ממך לשאוף.

הכי חשוב שתהיי שלמה עם הבחירות שלך, כי זה מה שיתן לך את הכוחות להתמודד עם הכל.

לגבי החשש מאיך יהיה אני לא חושבת שמישהי יכולה באמת להבין עד הסוף מה זה להיות אמא לפ י שהיא אמא. צריך להיות בשלים להתמודד עם הידיעה שאת נכנסת להרפתקה שאת לא מבינה אותה עד הסוף ובע"ה תתמודדי.

וזה בסדר לרצות ולא לרצות בו זמנית, להיות רגישה כלפי שני המצבים בו זמנית ולהיות מבולבלת ולהרגיש שאת לפני תקופה מאוד משמעותית בחיים שלך, כי זה באמת מה שזה.

בהצלחה!

בס"ד

א. הכל טוב ואת כותבת דברים ממש הגיוניים בסך הכל. לא חושבת שחובה להיות עם רצון בוער לתינוק על תחילת הדרך, אפילו מובן מאד למה שזה לא יהיה ככה.

לגבי שילוב של חיי שליחות ושליחות של הקמת משפחה, זה זה בנפשך מאד, אני בעד שתמשיכי לחפש את זה גם אחרי שילדים יוולדו לכם בע"ה. זה יותר מורכב ומן הסתם זה יהיה באופן קצת שונה ממה שאת תעשי בעבודה הנוכחית שהתקבלת אליה. אבל יש אימהות חובשות, יש אימהות שליחות חב"ד, יש אימהות מילואימניקיות, יש אימהות רופאות, יש אימהות שמיישבות גבעות חדשות ועוד כל-כל הרבה תחומים… אם זה חשוב לך ממש וזה מבטא משהו גדול מהנפש שלך, חפשי איך להמשיך להגשים את עצמך ובע"ה גם תצליחי.

לגבי זמן לזוגיות אחרי שהילדים מגיעים, כנ"ל! זה דורש השקעה ויצירתיות לפעמים אבל בוודאי שזה יכול להיות מאד גבוה בסדר העדיפויות ולהמשיך להתקיים יופי!

ב. כן, אני… לפני החתונה בכלל לא חשבתי על זה. ברמה שכשבעלי הציע שנעשה בדיקות גנטיות לפני שהתארסנו, ממש לא רציתי (בסוף כן עשינו 🙂). אני שאלתי אותו "ומה אם התוצאות יראו שאנחנו לא מתאימים? ניפרד?" ולא הצלחתי להבין את התשובה שלו כשהוא אמר "ילדים זה מהותי". פשוט לא הייתי שם… אחרי החתונה היינו עסוקים עם עניין גדול (חליתי בדיכאון) וזה הפך את הנושא ל כלל לא רלוונטי. אבל גם לא היה לי שום רצון. הרצון הופיע מאוחר יותר, כשכבר החלמתי וסביבי ורוב החברים כבר עברו לשלב הבא של ילד אחד או שניים והתחלתי להרגיש שגם אני רוצה…

ג. מנסה כיוון - יכול להיות שאם היית יודעת באופן בטוח שיהיו לכם ילדים וכמה ושהכל יהיה בסדר, זה לא היה רגיש בכלל? אבל אי הוודאות שיש תמיד סביב הנושא הזה קצת מעיבה על ההנאה של השלב שבו אתם עכשיו?

ועל ג- וואו כןןן

אני תמיד אומרת שאם הייתי יודעת מתי זה יגיע לא היה אכפת לי מכל הדרך...

שממש הגיוני לא כל כך לרצות, ועדיין להתבאס כשזה לא מגיע.

אולי כי יש חשש מה יקרה כשכן תרצי. אולי כי לפעמים זה מתפרש כאילו "משהו לא בסדר אצלי/נו". ואולי כי באמת המקום לא מבורר עד הסוף אם את רוצה או לא, ולכן את רוצה ולא רוצה בו זמנית.

- לא מביאים ילד כי צריך..

מביאים ילד כי רוצים.

ברגע שרף הרצון עולה ביחס לחששות: תדעי שזה הזמן.

- אמהוּת היא דבר שנולד גם כן.. אני ממש לא ראיתי את עצמי כאמא למשפחה ברוכת ילדים.. פשוט רציתי ילד. תינוק. שלי. כזה שלא היה לפני כן בעולם ולא יהיה אחרי כן.. סיקרן אותי איך הוא/היא יראה, ידעתי שמחכה לי שם נשמה וממש רציתי להוריד אותה.. מי את?

כל משך ההריון אני בסקרנות מי הילד הזה..

וכשהגדולה שלי נולדה: הייתי בהלם.

(לא, לא ברגע הראשון, אצלי האהבה העצומה מגיעה אחריי חודש וחצי/חודשיים כשאני מתחילה להתאושש ולהכיר את היצור הזה שבא לעולם..)- הייתי בהלם מכמות האהבה ליצור קטן שיכולה להיות אצלי בלב.... הלםםם

ויש לך מסתבר לכל אחד מהילדים את אותה כמות אהבה.. זה הדבר הכי הכי הכי מתוק ויקר בחיים.

את יודעת מה אני אומרת לילדים שלי?

כל ילד הבא בתור הגיע כי- זה שלפניו היה כזה מתוק ורציתי עוד אחד כזה מתוק...

כן, יש הרבה עבודה.

זה החיים שלי בעצם.

גיליתי את הדבר הזה שקוראים לו אימהוּת. ולא ידעתי שזה אומר לב מלא באהבה.

אגב, כנערה לא הייתי מאלה שאוהבים ילדים של אנשים אחרים.. אוּפס, גם עכשיו לא..

רק את שלי.

אני צוחקת ואומרת שהילדים שלי הם באמת משהו מיוחד, ה ישמור עליהם, עובדה שרציתי עוד ועוד: כשאצל אחרים אחריי 3 זהו..

שתביני אני בת 40 ותכלס העומס גדול אז סיימנו ככל הנראה.. אבל תכלס, יאבא, געגוע להריון הזה שגדל בתוכך אוצר, אשכרה בנאדם.. נס של החיים... שלך ולא של אף אחד אחר...

- אז לסיכום, לדעתי חכי, וכשיגיע הרצון- רק לאחד! (אחד אחד.. ) זה יהיה הזמן.

בנתיים תהני מהזמן שלך,

לכל זמן ועת תחת השמיים,

עת לנפוש ולהיות מזה שאתם זוג צעיר.. (תהנו!)

ועת לצלול לאימהוּת....

בהצלחה מותק!

שתינוק מביא איתה. לגבי שילוב עם עבודה , גם אבא אמור להיות בתמונה. אם הוא לא יכול אז חייבים לארגן עזרה בתשלום ותקציב לזה.

אם במשך שנתיים מהחתונה אין הריון כדאי להתחיל לברר בלי לחץ כדי לא להגיע למצב שכבר ממש רוצים אבל לא יכולים. 

גם אני לא הייתי בטוחה שאני רוצה, גם אני נורא פחדתי מההיריון, מהלידה, מזה שיצור קטנטן יהיה תלוי בי. אני דווקא נכנסתי להיריון נורא מהר. ובאמת היה קשה. גם ההיריון וגם אחרי הלידה. התאהבתי בתינוק כל כך, אבל המעבר הזה היה לי נורא קשה. ולקח לי כמה חודשים לשמוח בזה שאני אמא. ומאז אני בתהליך עם זה, בשבילי  זאת ממש עבודת חיים. ללמוד לשלב בין ילדים- זוגיות- עבודה- צמיחה והנאה אישית שלי. וזה כל הזמן למצוא איזונים מחדש. ולברר ולהתחבר יותר ויותר לאידיאל הגדול שבגידול ילדים.

וזאת דרך לא פשוטה ומפחיד להתחיל אותה. אבל היא דרך עם כל כך הרבה משמעות ואהבה וצמיחה ולמידה ורגעים של מתיקות ונחת.

ולגבי זה שרגיש לך למרות שאת לא רוצה את זה עכשיו. אני ממש מבינה. כי יש משהו בשפע הגדול והמטורף הזה שקוראים לו היריון שיכול להגיע כל חודש באופן מפתיע שמעורר רצון אליו גם כשלא רוצים היריון. וגם כשמנעתי ולא היה מתאים לי באותן זמן וחשבתי שאולי יש היריון ובדקתי תמיד התבאסתי כשיצאה תוצאה שלילית. למרות שלא רציתי היריון בכלל.

ומצד שני בטח יש משהו מחשיש בזה שההיריון לא מגיע ואת לא יודעת למה ומתי יגיע.

לכולכן!!

תודה על המחשבה וההשקעה, זה כ"כ לא מובן מאליו...

ממש נרמלתן לי את החששות והרגעתן... וקיבלתי כאן עוד המון כיווני חשיבה, מזה שזו המתנה הכי גדולה ועד שלגיטימי לגמרי לחכות, וכל האמצע;)

קראתי הכל בעיון ואקרא עוד...

תודה רבה!!

אני חושבת שלכל זמן ועת, וכל אדם נהיה מוכן בזמן אחר. כמו שיש כאלה שמוכנים לנישואים בגיל 20 ובשלים לזה, ויש כאלה שרק בגיל 25, זה נכון גם לילודה. כמו נישואין - אם יכניסו אנשים לזה בכוח כשהם לא בשלים, בחלק מהמקרים זה יהיה סביר פלוס מינוס, בחלק מהמקרים זה יהיה נוראי. אותו דבר פה.

נשמע שאת פשוט עדיין לא שם, את צריכה זמן לעצמך, לגלות להתפתח ובעיקר בעיקר לרצות את הילדים. וברור שיש לך רצון כללי, אבל ממש להרגיש את הרצון, באופן יציב לתקופה ולהבין שזה מה שאת רוצה, לא באופן כללי אלא עכשיו, ואז לדעתי זה הסימן שאת מוכנה.

על סקאלת ה-'לא הייתי בטוחה' יותר הייתי קרובה ל'בטוחה שלא'. חשבתי שאני לא רוצה ילדים בכלל, שזה לא מתאים לי, ועוד כל מיני דברים. היה לי רצון כללי כזה לילדים, אבל וואלה לא ראיתי את עצמי מגיעה לשם. והתחתנתי בגיל שלא נחשב כזה צעיר בסביבה הדוסית שלי וחיכינו כמה שנים(!) וקיבלנו המון הערות ומבטים מהסביבה, המשפחה, החברים, בעבודה וכו. כולם היו בטוחים שיש לנו איזו בעיה רצינית, ולא. פשוט הייתי צריכה את הזמן להתבשל עם זה. היום יש לי 2 ילדים הכי מתוקים מושלמים מקסימים ומדהימים ובעה אני רוצה עוד 😍

אבל כן אני יודעת שאם הייתי מביאה אותם כשלא הייתי בשלה לזה הייתי סובלת ממש, גם אם בסוף זה היה מתאזן, לידה וגידול ילדים ובמיוחד תינוקות זה דבר לא קל, וצריך באמת לרצות את זה.

וג. את רוצה. פשוט לא עכשיו, ואת גם רוצה וגם לא רוצה וגם מרגישה שיש ממך ציפיות חברתיות וגם בעלך מן הסתם עם דעה כלשהי, וגם זה דבר ממש גדול ומשמעותי. אז ברור שזה רגיש

תודה!

באופן כללי - שאני חושבת שלצד התכנון שהוא חשוב, צריך גם להשאיר מקום לאמונה.

אין זמן שהוא הכי טוב לילדים. ילדים זה תמיד עומס, וברכה ושמחה, אבל גם אתגרים.

ואפשר לנסות לחשוב מתי נוח, אבל גם לזכור שזה מלמעלה. ומתוך בחינה של מה ה' רוצה מאיתנו בעולם, לא לשכוח גם את זה.

אני בעיקר ראיתי בילדים משהו מגביל ומתיש וממש חששתי מזה, אבל היה לי ברור שאני אצטרך לעשות את זה מתישהו.

אז מנענו קצת בהתחלה, ואז הפסקנו (קיבלנו היתר למנוע תקופה קצרה) ואז התפללתי שה' יתן לי את ההריון בזמן המדויק ביותר, ושההריון עצמו הלידה והילד הבא רק יגרמו לי לרצות עוד ילדים.

וברוך ה' לקח קצת זמן.

וזה היה מדויק. ושמחתי בהריון כזה סביר, ולאט לאט התחברתי יותר .

וגם לבת שלי, בהתחלה זה היה כזה סבבה, ולאט לאט אני מאוהבת בה יותר ברמות שלא יכולתי לדמיין שאני יכולה לאהוב יצור חי בכזאת רמה.

ובאמת צריך לתת מקום לאמונה, להאמין שהקב''ה יתן לנו את הכוחות לגלות בעצמנו את היכולות להיות אמהות טובות, למצוא את הכוחות לעשות את הדברים הטובים לנו לילדים שלנו ולבית שלנו.

כי בלי אמונה ובלי רצון חזקקק, זה באמת מאוד קשה להחליט על ילד ראשון.

ולהתפלל להתפלל.

ולזכור שקריירה אפשר לבנות כל החיים, וילדים זה קצת מוגבל יותר...

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

לק"י

לא נשמע לי שזה קשור לחשש מתקלות עם הנשק.

אלא לזה שהם נגד מלחמות (חיים בסרט. אבל שיהיה).

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

אבל באמת זו סוגיה ביניכם.

אם תלכו את תרגישי רע ושמתייחסים אלייך לא יפה וזה טינה שכבר נצברה ותיצבר עוד.

אם לא תלכו אז בעלך יהיה זה שיצבור טינה.

אם תעשו פעם ככה פעם ככה מתוך שמחה - זה יכול להיות פתרון, אבל אם זה יבוא מתוך מרמור ותסכול ותחושת אין ברירה - בסוף שניכם תרגישו רע.

לדעתי כדאי לכם ללכת ליעוץ זוגי ממוקד על זה, גם כי זה פער שמתרחב ביניכם ביחס למצב, וגם אם יש דפוס של ריצוי שפוגע בזוגיות אז חשוב להאיר את זה ולראות מה ניתן לעשות.

הם ישמחו אם תבואו?

אתם תשמחו להגיע?

זה נשמע שגם אתם וגם הם לא ממש שמחים להיפגש, אז למה לטרוח? 

מרחק, תינוק, להגיע מאוחר ועוד עם משהו שצריך להביא.. מה ההנאה פה בדיוק?

לא יודעת, אם לא זורם אז לא בעיניי

שבעלך ייסע לבד עם הילדים 

היה לי בעבר מצב כזה מול חמותי

לא אפליה אלא שהיא לא היתה מבינה את הקושי שלנו בלהגיע

הם גרים בחור

היינו בלי רכב

יכלה להתקשר במוצש אנחנו מתישבים למלווה מלכה אולי תגיעו? כאילו הם גרים בפינת הרחוב... ולא נעים לסרב

ואנחנו נחפזים לצאת מטרטרים ומגיעים כשמפנים את השולחן.

עברנו הרבה מים בנהר סביב זה.

בסוף הבנתי- שזה לא טוב לאף אחד.

אני לא באה כשאין בצד השני מי שמעריך את המאמץ להגיע.

להורים שלי אין מצב שלא נבוא, כי תמיד נקבל יחס טוב, יכול להיות שיש להם פחות יכולות/תנאים לאירוח, אבל אנחנו מרגישים רצויים.

אצל חמותי לפעמים החויה היא קצת מנותקת. כאילו מזמינה מלא אבל לא מדברת איתי.

גיסה אחרת אמרה לי בגילוי לב שמרגישה שבעצם היא מזמינה אותנו כדי לראות את הנכדים אבל לא רוצה להיות מחויבת לבייביסיטר.

מאז ששחררנו, וזה היה עבודה משותפת שלי ולש בעלי- אנחנו באים רק כשזה בכיף לנו.

כן זה מאמץ, אבל אנחנו באים ממקום של רצון.

הבנו את החשיבות לש זה בשבילנו ועושים צה שטוב לנו.

מה אגיד לך, עשה פלאים למערכת.

קודם כל היום היא מזמינה הרבה יורת בנעימות )מסיבת חנוכה ביום שלישי, נשמח שתבואו. זה היום שמתאים ךי ואני מבינה שיכול להיוץ זה לא יתאים לכולם( לעומת פעם שגיסה מאושפזת היא חשבה שצריכה לחתום שיוצאת ערב!!! כי איך מפספסים כזה אירוע.

וכאמור גרים בחור אף פעם לא הצעה להקפצה אפילו לצומת קרובה או משהו...

היום יש הערכה ואוירה יותר טובה כשמגיעים

ובעיקר אנחנו לא מרגישים מחוקים.

והיום רואה הרבה יותר את הטוב שבה.

היא שומרת לי על הילדים אחרי לידה

היא סבתא טובה.

נכון אני אפפעם לא אהיה ידידת נפש שלה כנראה, אבל לצאת מהמקןם המרצה עה ממש טוב.

אגב אצלינו זה כן קשור אליה כי כל הכלות עברו את התהליך הזה )אין לה בנות( כל אחת בקצב שלה...

זה באמת מאמץ מיותר להגיע רק לקינוח כשזה נסיעה רחוקה ככ

יותר הגיוני לצאת מוקדם, או להגיד מראש שלא מסתדר לכם ולחסוך את הטירחה

עם הנרות לפני שיוצאים מהבית. ואם הם מדליקים בצאת הכוכבים+נסיעה למקום רחוק זה הגיוני מאד.

@מולהבולה היקרה

כשלנו קרה שהגענו לסעודת פורים של המשפחה לקינוח, או יותר מדויק לזימון.... אחרי 3 וחצי שעות נסיעה בפקקים

וכל זה כי היו צריכים להתחיל מוקדם כי לירושלמים יש קריאת מגילה וצריכים לחזור בזמן הביתה

ודווקא לנו שזה היה מצוה לאכול סעודה לא חיכו.

אז הודעתי לבעלי שבזה נגמר הסיפור

והתחלנו לחגוג פורים בבית.

אותו דבר בחנוכה ובכל זמן אחר

יש שלב שזה כבר נהיה לא הגיוני לסחוב את כל המשפחה, במיוחד כשאת אחרי לידה.

ובמיוחד בחנוכה שהכל כ"כ פקוק ויש הדלקה

ממש לא הייתי נוסעת

הייתי מבקשת שינסו לעשות במקום קרוב יותר או מזמינה אלי את כולם

או שפשוט הייתי מתארגנת על מסיבה חילופית לילדים בבית.

חנוכה שמח ושיהיה לכם רק טוב

להדליק כשחוזרים

לכתחילה זה בצאת כוכבים, אבל לא אסור להדליק אחרי.

אישית אנחנו נוסעים להדלקה אחת אצל ההורים שלי כל חנוכה ויוצאים מוקדם. בעלי מדליק אצלנו בבית שחוזרים. לא לכתחילה,אבל זה בהחלט יגרום לנו לפספס אם לא נצא מוקדם וחשוב לנו לפגוש אותם. אפשר להתגמש כשצריך 

לק"י

להשתתף בכסף או שהם מוותרים.

או להביא חנוכיה ולהדליק שם גם (אם זה אפשרי מבחינת המנהגים. לא יודעת).

אז יוצאים ככה שיגיעו בערך בחמש ומדליקים בבית כשחוזרים.

ואם אין מצב לא להדליק בבית, אז מראש מודיעים שלא נגיע... לא רואה איפה החוסר התחשבות פה...

אם כבר, אז הם אלו שלא מוכנים להתגמש ולא מתחשבים. אולי יש דברים קודמים שמעכירים את האוירה וכו'. אבל ככה סתם רק המקרה הזה, לא בטוחה איפה החוסר התחשבות פה.

אגב גם במקרה שלכם של פורים

לא יודעת, נניח יש 3-4 משפחות שמחכות למשפחה אחת שנתקעה בפקקים. מה הציפיה? שלא יאכלו שעתיים שלוש וישבו סתם ויחכו עם כל הילדים?

אני הייתי מתקשרת מהדרך ואומרת אל תחכו לנו, תשמרו לנו אוכל.

ואם זה כזה טירחה באמת להבא זכותכם להחליט שיותר נח לחגוג בבית ולא להטרטר בחג בפקקים, האמת לגיטימי.

אצלנו במשפחה (כולל המורחבת מאוד) הרוב מקפידים להדליק בזמן, והפתרונות של להדליק מאוחר/מוקדם בבית המארחים תקפים רק במקרי קיצון, לא סתם ככה כי אנחנו רוצים לקבוע מפגש משפחתי בהדלקת נרות. אז מתחשבים בכולם, כולל אלו שגרים רחוק, בין אם בשעה או במיקום (זאת אומרת אם בחרנו מיקום שלמישהו יקח שעתיים נסיעה, נתחשב בו בקביעת השעה, ולא במי שגר במרחק הליכה). וכן, יש לי דודים שאומרים שלא יודעים אם יגיעו מראש או לא, כי הם גרים רחוק וקשה להם להתנייד. אבל חד משמעית לדעתי, אם אתה יודע למשפחה מסוימת יש מגבלות קבועות (הם כל שנה מגיעים באותה שעה, לא שהיה בלת"ם) צריך למצוא פיתרון כלשהוא, וגם שאר המשפחה צריכה להתחשב. כמו שאם יש משפחה אחת שאוכלת מהדרין כשכל השאר לא, לא באופן קבוע כל מפגש לא יהיה להם מה לאכול, צריך למצוא פיתרון ביניים 
אולי לאחר קצת את המפגש ואז הם יגיעו יותר באמצע, אולי לעשות במקום קרוב יותר, ברור שגם הם יצטרכו להתגמש, אבל לפעמים יש דברים שלנו אין איך לשנות

אס אם זה המצב, באמת כדאי למצוא פתרון. גם אם לא כל שנה, אז פעם בשנתיים לפחות.

מניחה שהם לא יגבילו למינימום אנשים גדול מדי...

וצלם וקיר בלונים וכו'- לדעתי זאת החלטה שלכם אם ההוצאה שווה את זה. אחרים לא יכולים להגיד לך מה בזבוז כי זה שאלה של מה חשוב לך ומה ישמח אותך...

יצא לנו יותר זול מלקחת אולם וקייטרינג (מינימום הזמנה של 60 מנות שחלקם הלכו לפח)

צילומים - אם יש לאחד המשתתפים אייפון התמונות ממש איכותיות, לנו זה הספיק.

לא מוצאת מקום באיזור...

ובאיזו שעה עשיתם? ערב/בוקר?

אנחנו עשינו אירוע צהריים

כזה משעה 14 עד 16-17 בערך

יותר זול לעשות בצהריים מבערב

לא זוכרת כמה בדיוק

עלה לנו 150 למנה אם לא טועה + טיפ + בקבוק יין שווה..

הייתה ארוחה בשרית עם מנה ראשונה עיקרית והרבה מאוד תוספות וקינוח. חלק מהדברים ארזו לנו הביתה.

היינו 25 איש, בפועל הגיעו קרוב ל 30 ובעל המקום אמר שאכלנו ממש קצת ולכן לא מחייב על התוספת

אחות של בעלי רצתה לעשות שם כמה חודשים אחרינו והמחיר היה קצת גבוה יותר,

בגלל ענייני כשרות עשתה בסוף באנטריקוט (אנטירוקט עדהח רודריגז רובין)

וחצי מהמנות הלכו לפח כי אין לנו צורך בכמות כזאת..

זה זול ומרשים.

ואז לשלם קצת כסף למישהי שתנפח את על הבלונים ותתלה.

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

אם רלוונטי תגידי לי ואחפש לך עוד

שמכינות מארזים (חלבי) מאוד יפים של סלטים, פשטידות, סנדוויצ'ים, מוקרם, קינוחים...

אם חלבי זה יתאים, תכתבי אזור אולי נוכל לעזור לך לאתר משהי. 

או לעשות במסעדה שיש בה אופציה

או להזמין מגשי אירוח שיש בהרבה קייטרינגים, ואז לעשות בופה יפה ומכובד

או מסעדה שעושה משלוחים

ולפעמים יש גם קייטרינג שעושים דברים קטנים, בעיקר מתחילים וכאלה.

מזל טוב!!!

אולם של בית כנסת

קיטטרינג עשו לנו 30 מנות ויש פה הרבה שעושים ככה. זה מגיע בתבניות גדולות וצריך להגיש.

קנינו שתייה וחד פעמי

צלם ממש לא ראינו צורך

יצא בין 2000-3000

והיה ממש מכובד בעיני

איזה ילד רגיש ומהמם.

יצא לך לשאול אותו אם הוא רוצה שהם יגיעו? אולי להכין להם ציור או שיר? לדבר על זה ולהבין אם הוא חושש ממשהו או פשוט מתרגש?

יוצא לכם לראות אותם הרבה?

אמר שדווקא כן רוצה. אבל ביקש שסבתא לא תחייך אליו.

ביקשנו מכולם מראש לא להתייחס אליו על ההתחלה כדי שיהיה לו רגע זמן להפשיר.

הילד ישב רוב הזמן על הספה והסתכל, רק לקראת הסוף (אחרי שעה וחצי בערך הוא התקרב לשולחן (כמובן שכל הזמן הצענו לו לבוא וחלק מהזמן גם ישבנו איתו על הספה))

מהשיח איתו הבנו שהוא לא מפחד כמו שהוא ממש ממש מתרגש.

הוא פוגש אותם בערך פעם בחודש +- לסעודת ליל שבת. בכל מפגש כזה הוא אומר לנו שלא רוצה שיחייכו אליו אבל זה אף פעם לא הגיע לרמה של כאב וכו

לנכדים היא ממש אחלה, קונה מתנות מביאה ממתקים

לא מצליחה לחשוב על משהו

היה שיח כזה גם אתמול וגם היום ולא נשמע שהוא מאיימת או מפחידה אותו

היא כן אישה נורא מתלהבת ורועשת - בגלל זה גן ביקש שלא תחייך - תתייחס

מכאן ועד התקפי צרחות למשך 30 שעות נשמע לי הזוי.

אני פתאום שמתי לב שכשאנחנו עם הילדים אז חמותי ממש סבבה, מתנהגת בצורה שעוברת לנו, אבל כשהיא איתם לבד היא אומרת להם כל מיני דברים שממש מלחיצים אותם. לא מרוע חס וחלילה, אבל נגיד הם משתמשים באיזו מילה סתם ככה, נגיד אומרים כל הזמן את המילה שולחן (זה לא המילה באמת, אבל נגיד "אתה שולחן" לאנשים) סתם כי זה מצחיק אותם, ואז היא אמרה להם שאסור להגיד את זה. ויש לי בן כזה צייתן שהוא כל הזמן דואג להיות בסדר ולא לעשות דברים שאסור וכו, והוא ממש נלחץ מזה, עד שקלטנו ואמרנו לו שהכל טוב ושלא יגיד לה אבל בכללי הוא יכול. עכשיו אם היינו שם באותה שניה היינו אומרים לו שזה לא מילה רעה ושמותר להגיד רק לא לסבתא. אבל לא היינו ומבחינתו היא דמות סמכות אז הוא נלחץ.

או שהיא היתה עם הילדים כמה זמן והלכנו לנוח והבת ממש בכתה שרוצה לבוא אליי (הם רגילים שבאים גם אם אני נחה) וחמותי ממש צעקה עליה שאסור לבוא אלינו בשום אופן וכעסה והבת שלי נורא נורא נבהלה ולא רצתה להתקרב אליה לשארית הביקור. וברור שהיא רק רצתה שננוח ולעזור, אבל זה עבר ממש גרוע.

אז לפעמים סבא וסבתא עושים או אומרים דברים שלא נעימים לילד והוא לא יודע שאתם הייתם מוצאים פתרון אחר, או שמבחינתכם הדבר הזה לא סבבה, כי אתם השארתם אותו איתם, אז כביכול הכל לגיטימי. ויכול להיות שקרו דברים כאלה בעבר וזה פשוט השאיר לו חוויה קשה ממנה. במיוחד אם את אומרת שלוקח לו זמן להפשיר והיא טיפוס סוער.

ואם אני זוכרת נכון הבן שלך קטן אז לא הייתי מנסה לדובב אותו בנושא, כי יש מצב שהוא נשאר רק עם התחושה אבל לא זוכר את הסיטואציה בדיוק ו/או לא ידע להסביר.

פשוט כל פעם שהיא באה הייתי כן מבהירה שאתם איתו כל הביקור ואם משהו לא נעים שיבוא ללחוש לכם באוזן או משהו כזה. ולהיות יותר בפוקוס עליו כשנמצאים בסביבה  שלה

למרות שכן, ליד הסבתא הזאת צריך להלך על ביצים.

היא מקסימה ועדיין, תחושת תכנון מילים ומעשים. לא חשבתי על זה. עכשיו אני נזכרת

הרבה פעמים היא מעירה לו אם זה על הפעלתנות שלו - כי הוא באמת שובב

או על הסדר כי היא חולת ניקיון ברמת האובססיה (מסדרת את החליפה שלו, ניקוי פנים וכאלה - למרות שהוא לא מלוכלך. זה הבנאדם) 

לאחרונה, אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה זה קרה ככה שזה היה ממש מזמן. בטח לפני חצי שנה ויותר.

היא לא נמצאת עם הילד לבד מאז גיל שנה וחצי בערך שהייתה שומרת עליו אצלה בבית.

כשאנחנו מתארחים שם הילד איתנו דבוק אלינו רוב הזמן.

הפתרון הוא לא להפגיש בינה לבין הילד? נשמע לי הזוי.

מנסה לחשוב על דרך להתמודד עם זה.

פשוט להיות מודעים ולהיות בפוקוס עליו

להתמקד רק בו

זה כם יתן לך כוחות למפגש איתה כי תהיי אקטיבית להרים לו ולא פסיבית של לחטוף

אי אפשר לא להיות בפוקוס כי הוא פשוט איתנו, יושב עליי או על בעלי. עד שמפשיר והולך לשחק עם איזה משחק אנחנו כבר מתארגנים ליציאה.

איך אפשר ליצור יותר פוקוס מזה?

במיוחד שלאחרונה אני ממש לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה היא העירה לו. 

יש לילד זיכרון מדהים אבל לא היה משהו שקרה בחצי שנה האחרונה.

אני פשוט באמת אובדת עיצות. קשה לי בקיצור

לא בדיוק סיטואציות כאלה. אבל כן כשבאנו למפגש משפחתי הוא לא הסכים להכנס ולקח לו הרבה זמן להפשיר (חוץ מזה שבחוץ היה קפוא אז באמת היה צריך להפשיר חחח)

אם היינו מגיעים לאירוע המוני אפילו בחוץ - הוא רצה לחזור הביתה.

בכלל היה לוקח לו זמן להתרגל.

וגם לחלק מהאחיות שלו לקח זמן להתרגל כשנפגשים עם משפחה. בסוף לאט לאט זה עבר והם גדלו ועכשיו זה פחות משמעותי.

כן יכולה להגיד שהוא רגיש. וכנראה זה בגלל זה התגובה שלו. 

אבל אולי לנסות לא רק לספוג את הקושי שלו

אלא לעשות דברים אקטיביים שיקלו עליו

לחשוב מה יעזור לו להיפתח

אם מגיעים בני דודים להביא משחקים שהוא יוכל לשחק איתם

דברים כאלה...

יש משחקים, ממתק שהוא מביא כדי לחלק ומלא תיווך

קשה לו להפשיר יש מקומות שזה בא לו יותר בקלות ויש מקומות שפחות.

יש לנו את הספרים של מקשיבים ללב ובאופן כללי הילד מבטא את עצמו מצוין.

הייתה גם הכנה, דיברנו על מה שיהיה, הכנו איתו את השולחן והסברנו מה יהיה מי יישב איפה וכו

אולי הייתה יותר מידי הכנה חח לא מצליחה לחשוב על בעיה אחרת.

זו רגישות גבוהה מאוד, שאמנם לא קלה, אבל בהחלט יכולה להיות מתנה.

מציעה לך לקרוא קצת על "ילד רגיש מאוד" ועל "אדם רגיש מאוד". יכול להיות שתמצאי שם לא רק אותו אלא גם את עצמך... ויש דרכים להתמודד עם זה, אבל ההיכרות עם העניין היא צעד ראשון🙂

וואו, גדול עליי.

מרגישה מוצפת מכל כיוון.

רק התחלנו קלת, מחכים לתור לרבע

רק קצת קשיי קשב ובעיות התנהגות

ילד בן שנתיים עם קשיים כאלה, זה נורא מתוק

בגיל 4 קצת פחות.

אני רוצה להיות בת יענה.

רציתי לכתוב לך את זה מהפן החיובי... רגישות גבוהה זו מתנה! נכון, היא באה עם קשיים בצידה, אבל מדובר באנשים ובילדים בעלי מודעות גבוהה לסביבה, שיכולה להביא אותם גם להיות אנשי חסד, אנשים קשובים בצורה לא רגילה, אנשים אהובים על הסביבה...

אני כותבת לך את זה בתור רגישה בעצמי (גיליתי את ההגדרה רק בשנים האחרונות) ובתור אמא לילדה רגישה אחת לפחות. ברור שיש בזה גם קשיים, גם בתור בוגרת אני מתמודדת עם זה, אבל עדיין לא הייתי מוותרת על הרגישות באופן כללי, לא שלי ולא של הבת שלי, ועל האיכויות והכישרונות שבאים עם זה...

(ואחרי שאני מכירה רגישות מסוג אחר, שנקראת בשם אוטיזם, אני לגמרי מודה על כך שהבת האחרת שלי היא אדם רגיש מאוד ושמשם נובעים הקשיים שלה... כי עם רגישות גבוהה אפשר לעבוד, עם אוטיזם זה קשה יותר...)

בכל אופן, אני לגמרי מבינה אותך❤️

גם קשיים חיוביים הם קשיים, וקשה כשהכול נופל בבת אחת...

אבל אתם בתהליך של טיפול כבר, וזיהיתם את זה בגיל צעיר, ובע"ה הוא ילמד כלים שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים ולנצל את כל האיכויות שברגישות!

וואוו

לא ציפיתי

יש לך מושג למה זה כל כך מלחיץ אותו? איך הוא איתם?

מדהים איך הוא מרגיש כמוך מסתבר

ומדהים איך לפעמים אפשר לפתור בעיות רק על ידי דיבור

חיבוק ענק בטח את בשוק

יש לי ילדה שממש מתכווצ'צ'ת מהמון אנשים, גם אם כולם מוכרים. נכנסת לעגלה של אחותה וסוגרת על עצמה את הגגון. 

מכירה גם ילדון שהיה סובל מכאבי בטן קבוע כשהיו מגיעים אנשים.

נפהלתי לרגע שככה יהיה לו בכל אירוע..

למרות שאני מבינה אותו כי גם אני לא מבינה טוב לפני אירועים.

דווקא בגלל שאני מבינה אותו, תמיד הייתה לי תקווה קטנה בלב שהילד לא יירש את החסרונות שלי  

וואו, איזה רגישות יש לו.... כנראה הוא ממש חש סיטואציות.

חיבוק גדול.

תודה לה ' שזה לא משהו בריאותי, כי הבת שלי פעם היתה בת 3, כמו שתיארת (מידי פעם צרחות של כאב בטן, בא בגלים) וזה נגמר בניתוח.

ואני ממש זוכרת את השרשור הארוך על חמותך שלא מתארחת אצלכם וזה ממש משמח לשמוע שהיא באה והייתם בטוב!!!