3 ילדים נולדו לפני שחשבתי לעומק אם אני רוצה ילדים או לא

אחרי שהם נולדו הרגשתי שזה בעיקר עול והחלטתי לא ללדת עוד

אחרי שהם גדלו, החלטתי ללדת עוד ילד כחוויה מתקנת.

אני לא רואה בילדים שליחות וגם לא את מרכז חיי, הם תוספת טובה לחיים, בעיקר שהם כבר גדולים ורוב העול מאחורי.

החיים לא נגמרים כשיש ילדים אבל בהחלט יש שנים שהם מורכבות ומוגבלות יותר

הגיוני שזה נושא רגיש, גם עם הספקות, כי זה עניין חברתי ואידיאולוגי מובהק, וזה משפיע על התחושות.

לפני שהיו לי ילדים, לא הייתה לי כמיהה לילדים. לכן אני לא מופתעת ממה שאת כותבת.

אני לא הייתי מהילדות שחולמות על המון ילדים. אמרתי נראה איך הולך ובעז"ה נתגלגל

התחתנתי ונכנסתי להריון הראשון (אחרי הפלה) התאהבתי ורציתי ממש עוד אחד ונולדה הבת השנייה.

לגבי שאר החששות שאת מעלה, הם לגיטימיים. ילד זה הרבה שינויים בחיים. וגם המון המון אושר. וגם לילות ללא שינה וכו. אבל עם היערכות מתאימה אפשר שזה לא יהיה כזה נורא כמו שזה נראה לך וישתלב בחיים עצמם, אאכ ויש לך תמונה בראש של איך האמהות חייבת להראות

לדעתי אם את מרגישה שזה מנקר בך החשש ממש,. הייתי בוחנת אם את תחת ההגדרה של חרדה מהריון ולידה או שבאמת זה לא הזמן לקפוץ למים.

אבל אומר את האמת, לדעתי אם מחכים לזמן המתאים הוא לא מגיע ונוחת מהשמיים בידיעה כזו ש- זה הזמן. זה בדרכ רצון שגובר על כל השאר למרות

גם אצלי לפני שנולדו הילדים לא הרגשתי רצון , והיה לי המון המון פחד...

ולדג' חברה טובה שהיתה בהריון שיתפה אותי בחששות שלה, הרגשתי שששלה זה חששות רגילים אבל לי יש חששות אמיתיים ורציניים ואולי באמת לא מתאים לי להיות אמא.

בסוף כשנכנסתי להריון שמחתי בזה מאוד, ויש תשע חודשים לעכל את הסיפור, להתחבר לעובר, לדמיין את אחרי הלידה ואחרי הלידה זה פשוט נהיה מציאות חיי.

ברור שעם קשיים, בעיקר ההתחלה והמעבר להורות היה לי מאוד מאתגר אבל עם מלא אושר פשוט החיים עצמם, והאושר גדל מבחינתי עם השנים. אני כ"כ מחוברת לאימהות שלי היא ממש חלק ממני. אבל האמא הזאת נולדה ביחד עם התינוק זה מציאות חדשה.

 . אני חושבת שזה היה לי מוזר לדמיין את זה ולהכניס את זה למציאות שלי לפני שזה באמת קרה. כמו שגם היה לי מוזר לדמיין את עצמי נשואה...

לגבי הרגישות חברתית- מבינה אותך, גם בלי הרצון שלך זה יכול להיות סוג של הרגשה של חוסר (לכולם יש ולי לא) ושל תקיעות (למה אצלי זה תקוע?) ועוד.. זה יושב לנו כל נק' בנפש בערך העצמי שלנו.

זה עבודה לחיים לקבל את המסלול חיים המדוייק שלי באהבה בלי קשר למה שקורה מסביב. כי זה לא נגמר בהריון ראשון תמיד אפשר להיות בהשוואות מול הסביבה, ילד שני, עבודה שוווה, לקנות דירה ועוד ועוד ועוד.

תודה רבה!!

במיוחד על הסיום, עזרת לי להבין מה נסגר איתי;)

חשבתי על זה אח"כ אולי זה נראה שאני מייפה את המציאות

מול מה שראיתי בתגובות אחרות שמדגישות יותר הקושי

אז חשבתי על זה שאני באמת רואה את זה שאני מביאה ילדים לעולם כדרך הטבע הבריאה של העולם.

ממש לא הייתי רוצה לדמיין את הקושי שהיה לי ח"ו אם לא הייתי זוכה לזה. ואי אפשר להשוות את זה לקשיים שיש עם הבאת ילדים

שהם קשיים טבעיים של חיים ושל גדילה. גם אם לפעמים זה יכול להיות מאוד קשה

אני לא בעד ללדת צפוף בלי הקשבה לעצמי ולצרכים ולרצונות אחרים וכד' 

אבל אני חושבת שבאופן כללי זה שאישה יולדת ילדים זה לא דבר שאני אמורה לחשוב עליו אם כן או לא.

יכול להיות שעולות תהיות לפני אבל תכלס- זה דרך החיים.

ככל שאני מסכימה יותר למעבר הזה מנערה ואישה צעירה לאמא המעבר הזה נהיה יותר קל וטבעי ומשמח ץ

מאשר שאני אחיה כל החיים בהתנגדות לזה שעכשיו אני אמא ובהשוואות לאיך שהייתי עצמאית וחופשייה לפני. (באמת באמת שיש לפעמים געגוע אבל זה השלמה עם מסע החיים הטוב והבריא)

אני לא רואה בלהביא ילדים שליחות... 

אוקי זה מצווה נכון, אבל רואה את זה ממקומות אחרים... 

אני פשוט נהנית מהרעיון של משפחתיות. 

אני חושבת שכל הדבר הזה של הריון, לידה, תינוק, וכל השלבים שבאים שם אחרי

זה מורכב, כי יש ימים שם של כאבים, של עייפות, של חוסר זמן,

מצד שני יש ימים שיש זמן, שלא כואב, ושלא עייפים חח

ויש רגעים מתוקים וחמודים ויש רגעים סתם של שיגרה רגילים

יש הכל. 

גם מאוד תלוי איך ההריון, איך חווית הלידה, יש המון גורמים...

גם תינוקות, יש תינוקות שהגידול שלהם ממש קשה ויש תינוקות שלא מרגישים את הגידול שלהם כמעט... 

אם יש בסיס טוב, ילדים יכול בעיניי להעצים ולהרים זוגיות, זוגיות זה לא רק הזמן של הביחד זה הרבה גם מעבר בעיניי... 

יש אנשים שמתפקדים אפילו יותר טוב בזמנים של עומס, שזה גורם להם להיות יעילים יותר 

מצד שני, יש משהו בשקט הזה שכל הזמן שיש לך הוא נטו לך, לבית, לזוגיות, לעבודה, לחלומות, כן יש בזה משהו כיפי וקסום, לגמרי

אהבתי מאוד מאוד את התקופה הזאת ואני עדיין מאוד נהנית מהרגעים האלו שבאים מדי פעם פה ושם...

מצד שני להביא ילדים, זה תהליך ארוך ארוך שיש בו השקעה לטווח הרחוק, ויש גם הרבה סיפוק בדרך

וזה בונה בך הרבה דברים שלא היו נבנים אלמלא הילדים...

לגבי שילוב עם עבודה תובענית, אממ זה יכול להתנגש, כן... צריך לקחת בשיקול.

באופן אישי יכולה להגיד לך שאני שמה בצד הרבה דברים שאני רוצה ואוהבת לעשות בגלל השלב הזה בחיים...

אני שמחה ב"ה, אבל זה כן יכול להביא מעט תסכולים וזה כן דורש ממני הרבה חשיבה איך לשלב בין הדברים...

חושבת שאם היה לי רק את הבית וגידול ילדים, הייתי יותר בנחת ורגועה.. אבל מציאות החיים לנשים שמחפשות מעבר לזה, היא מאתגרת יותר בעיניי

קודם כל- שאף אחד לא ייפה לך את המציאות, ילדים משנים את המציאות. לטוב ולרע. את יכולה לשכוח מהחיים שלפני.

עם הזמן, יש יותר עצמאות ואת קצת יותר חופשיה.

אני זרמתי עם זה אחרי החתונה, לא באמת חשבתי לעומק ולא הבנתי את המשמעויות העמוקות. מבחינתי זה היה המשך טבעי להפוך לזוג נשוי ואז להפוך למשפחה.

הבאתי ילד 10 חודשים אחרי החתונה, וזהו, לא מסוגלת יותר, הוא כבר בן 5 ילד יחיד מרוב טראומות וקושי.

כמה דברים שראיתי שיכולים להקל-

1. לבוא מוכנה מראש. נראה שאת מאד מודעת וזה יפה בעיני.

לבוא בידיעה שעכשיו כמה שנים תצטרכי קצת לעצור את החיים או לשלב אותם עם היומיום שלך אבל יהיה הרבה יותר עמוס וקשה ועייף.

2. לגור ולהיות בסביבה תומכת. אנחנו גרים מרחק גדול מאד מההורים והמשפחה, ואני שומעת חברות שגרות ליד ההורים כמה עזרה מקבלות, מגדלים את הילדים ביחד עם הבני דודים וכו'..

3. לדעת שזה בסדר לחכות ולקחת את הזמן, בעיקר כשכתבת שאת צעירה. תאמיני לי במבט אחורה לא כזה קריטי שנה לפה שנה לשם, הבשלות והרצון שלך יותר קריטיים.

מאמינה שאחרי שתתבססי בעבודה טובה, במקום טוב,

יש מצב שהרצון יגיע. את רק בתחילת החיים אין לחץ..

בהצלחה!

קודם כל תביאי ילדים בעזרתו יתברך רק שמרגיש *לך* נכון.

עזבי סביבה. הם לא יטפלו לך אחר כך בילדים נכון? הם לא יביאו לך משכורת כל חודש ולא כלום… רק הערות.

וגם אם תלדי כמה ברצף, תמיד יהיה להם מה להגיד.

(ואני אומרת לך את זה בתור אמא ל4 צפופים שבאו ב"ה ממקום שלם ואוהב וכן רציתי ילדים מההתחלה, ידעתי שאני רוצה להשקיע במשפחה ברוכה, בלי קשר למה וכמה מקובל כאן. מעניין לראות שהרבה בנות כאן לא רצו בהתחלה ועשו כי צריך. הייתי בטוחה שזה רצון טבעי טמוע, עכשיו גם אדע להיות רגישה יותר.)

לגבי זה שהחיים משתנים וגם הגוף משתנה זה נכון, ומאתגר בהתחלה. אבל זה לא רע, זה עוד שלב בחיים…

מאמינה שבתור ילדה את לא ממש רצית להיות אישה וללכת לעבודה וזה.. אבל את כאן ונשמע שטוב לך.

אז זה עוד שלב (גם אם תקחי תזמן)

אצלי לפחות, המשפחתיות הזו מביאה שמחה וסיפוק בחיים ולומדים לייצר שגרה מתאימה ויודעים מתי לקחת פסק זמן… וסך הכל החיים טובים. לא מתארת את עצמי שנים בלי ילדים, באיזה שהוא שלב זה יתחיל להיות רגוע ושקט מידי. אפילו קצת משעמם.

ואת נשמעת מהממת ושיהיה לך רק טוב ותלכי בדרך שלך ותסמכי על עצמך.

הרגשות שלך לגיטימיים, והמון נשים פוגשות את השאלות האלו בכל מיני שלבים בחיים. גם בהריונות הבאים...

השאלה מה מנחה אותנו, הפחד או הרצון.

מה שעזר לי לרצות - לדעת ש'להרגיש מוכנה' זה קצת כמו להרגיש מוכנה לנישואין. יש מה ללמוד, והרבה, אבל אם אחכה ואחכה שתבוא ההארה מלמעלה כבר יכול להיות הרבה יותר קשה ומאתגר. הרבה יותר עוצמתי וחזק זה ללמוד תוך כדי תנועה ולא מלכתחילה פשוט לחכות להיות מוכנה.

האם הרגשתי מוכנה להיות אמא?

לא. אבל כנראה שאם הייתי מחכה להיות מוכנה אז גם עכשיו כשהילד שלי כבר בן שנה לא הייתי מרגישה מוכנה.

קופצים למים ושוחים איתם, ושוחים איתם מעולה.

וכשמתאהבים בילד זה באמת מדהים.

ומשהו בקשר לזה שהחיים נגמרים

אז חשוב לי להגיד, שאמנם ילדים דורשים הרבה ובאופן אינטנסיבי, אבל זה לא לתמיד.

אני לא יודעת בדיוק למה התכוונת אבל 2 דברים.

1. מה שחשוב לך - לא יודעת, קריירה מצליחה למשל, או נופשים, ברור שההורות דורשת, אבל עם רצון משותף של שני בני הזוג אפשר לאזן ותוכלי להתפתח ולהתקדם... זה לא קל אבל זה אפשרי ועןבדה שנשים עושות את זה.

2.אמא שלי בגיל 43 כבר הייתה עם 7 ילדים גדולים, והיא הייתה מספיק צעירה לטייל, ללכת כל היום לקניונים ולפגוש חברות ולצאת לנופשים. החיים לא נגמרים... וגיל 43 זה מאוד צעיר... לחשוב שנשים מהגיל הזה ועד קרוב לגיל 60 מגדלות את הילדים, וואו. זה קשה הרבה יותר מלהיות אמא צעירה ולג'נגל בין ילדים לעבודה...

יהיו שיחלקו עלי אולי אבל זו דעתי

מה גם שהסבא והסבתא כבר מבוגרים בעצמם ופחות יכולים לעזור, ולפעמים גם צריכים עזרה בעצמם ואז יש עול טיפול בהורים ובילדים במקביל.

לגבי שילוב עבודה וילדים, אמנם בגיל מבוגר פחות אכפת מהעבודה וגם בדרך כלל המצב הכלכלי טוב יותר, אבל ההפסקה או האטה בקריירה באה בזמן שכבר קשה להתאושש ממנו. בגיל ארבעים חמישים לנסות להחזיר את הקריירה למסלול זה קשה יותר.

יש גם פחות כוח, לפעמים הבריאות מתחילה להתדרדר..

בקיצור, עדיף להביא ילדים בגיל צעיר יותר, כדרך הטבע. בלי לחץ ולא צפוף אם זה קשה, אבל דווקא כן להתחיל מוקדם.

הם נותנים לי את המשמעות העמוקה ביותר לחיים.

הם המנוע שלי להצליח. הם המנוע לצאת מעצמי בשבילם. להכיר אותם מקרוב. להבין אלו אוצרות הם.

אני חושבת שהקושי הוא זניח לעומת האור שהם מביאים.

וגם אני לא חלמתי על ילדים לפני כן. את אחיינים שלי בקושי חיבקתי.

אבל ילדים זה משהו אחר.

ילדים זה נצח, זה המשכיות, זה כיף גדול. זה ללמוד כל הזמן. זו משמעות עמוקה. זו אהבה שאין שני לה.

בע"ה את תראי כמה תאהבי ותשמחי בהריון ובתינוק שיוולד לך. 

ב"ה הקמנו משפחה מהממת.

יש הרבה אתגרים בדרך

יש ילדים שההתחלה קשה איתם

יש ילדים שההריון שלהם היה מאתגר

יש מתבגרים שהיומיום איתם מאתגר

אבל הם האושר שלי

והם הסיבה שלי לקום בבוקר לעוד יום של חיים, עוד יום של אהבה.

העבודה שלי היא כלי בשביל שיהיה לי כסף שיעזור לי בגידול הילדים, העבודה אצלי היא לא המטרה

אז בשבילי היא במקום האחרון.

הילדים הם אלו שנותנים לי את הכח, הם אלו שמניעים אותי לכל עשייה.

 יודעת שלא עניתי לכל שאלותייך, כי אף פעם לא הייתי במקום שלך

אבל לאור התגובות פה הייתי חייבת להצטרף ל @שוקולד פרה. 

מאחלת לך הצלחה וסיעתא דשמייא בכל מעשייך

תגדלו אותם בנחת!

במהלך השנים בעקבות הילדים צמצמתי מאוד בעבודה וכך גם בתחושת הסיפוק והמשמעות ממנה.

לפני שהגיעו הילדים שמחתי שלקח קצת זמן עד שהם הגיעו וככה הספקתי להתחיל עבודה מסודרת וטובה ולהנות ממנה כמה שנים.

בשנים האלה גם הצלחנו לחסוך סכום משמעותי ב"ה שעכשיו הוא גדל כי נמצא בהשקעות ויהיה לעתיד בע"ה.

)ביומיום כרגע אנחנו לא מצליחים כ"כ לחסוך כל חודש. ב"ה לא מגיעים למינוס)

לא מתאים לכולם.

תקראי את הבלוג של זיק הולנד.

יש גם קופות גמל להשקעה 

קופת גמל להשקעה במדדים רחבים כן מתאימה לכל אחד.

מעט למידה

הרבה התמדה

ותוצאות ממש בגדר מובטחות (לטווח ארוך)

תמיד מנדובסקי כנראה הכי מפורסם, כותב מאוד טוב, יעיל ובשפה פשוטה על איך להשקיע במדדים רחבים, מה ההגיון של זה ולמה זה באמת כל-כך חכם ומתאים לכל אחד.

אם תרצי הסבר בפרטי אוכל לתמצת לך את ההגיון של השקעות במדדים כדי שתראי בכללי אם זה מעניין אותך לפני שאת מתחילה לקרוא.

השקעה בקופת גמל היא לא חוקית עבור אזרחי ארה"ב.

ומה כן חוקי לאזרחי ארצות הברית?

רואה חשבון שמבין בתחום

מניות מסוימות,אגחים

בקרנות אמריקאיות.

תודה

לא רק בגלל הדיווח על הכנסות.

יכול להיות שיש אופנים שזה בסדר בהם

לדווח בכל מקרה צריך, לא משנה איפה משקיעים.

בקופת גמל יש בעיה ספיציפית שהם משקיעים גם בקרנות לא אמריקאיות, שלא עונות על דרישות המיסוי האמריקאיות.

בגדול, קרנות לא אמריקאיות משקיעות חזרה את הדיבידנדים בלי להוריד מס כל שנה.

שורה תחתונה, זה לא חוקי.

אני גם מרגישה ככה

תמיד גם חיפשתי עבודות שיתאימו למבנה המשפחתי שלי, וגידול הילדים.

היו עבודות נחמדות שויתרתי עליהן

אבל באמת לא הרגשתי שאני מוותרת פה על משהו.

בעיני זה הפוך. להתמסר לעבודה באופן שמוריד ממני את היכולת להיות עם הילדים שלי יותר, אז זה ויתור על זמן עם הילדים וזה חבל...

בסוף יום עבודה, שמחה לחזור לבית, לילדים.

ונכון שתינוקות ממלאים לנו את הזמן פול טיים וגם משבשים תוכניות לפעמים

זה באמת מבאס

אבל ברור לי שלא הייתי מוותרת על קשיים מסוג זה בעד שום הנאה אחרת בעולם.

לא יכולה לדמיין את היום יום שלי בלי האתגרים שגידול ילדים מביא איתו.

ויש גם רגעים שמחים ושל נחת שזה בכלל ממש נחמד ועושה טוב.

ולפותחת היקרה

בגלל שאין לך עדיין ילדים החשש מובן לגמרי.

מאחלת לך החלטות טובות!

אני בטוחה שלא תצטערי מלהיות אמא

עם כל האתגרים שבדבר.

ניכר שאת באה עם חשיבה בוגרת ואחראית

ושום דבר לא יהיה לך הפתעה

ולא תרגישי פתאום שנקלעת למצב שלא ידעת עליו. וזה כבר מוריד משמעותית את הקושי.

כל אחד והדרך שלו בעולם, זה בסדר

את לא צריכה להיכנס למרתון של לידות וגידול כרגע, או בכלל.

כשיגיע הזמן, יגיע הזמן! מעטות רואות שליחות בלהביא ילד אחרי ילד, זה מאוד קשה.

ואני מאמינה שילדים זה תיקון עולם, לא סתם שליחות ועדין יש לי 3 ב"ה ואני לא רוצה לעבור את זה שוב. ואני התחתנתי רק בגיל 34, עד אז בניתי את חיי. בידעבד אם הייתי מתחתנת קודם הייתי עושה בחירות שונות, בסופו של דבר כנראה ה' רצה שאמשיך להתקדם בעבודה....

השנים הראשונות קשות, אחר כך זה הרבה יותר קל. תיכנסי לזה כשתהי מוכנה לזה. ולא בגלל החברה וכו וכו

הרבה נשים שחשבו שרוצות משפחה גדולה, שינו את דעתן כשהבינו מה זה דורש (כולל אני)

א. גוף ונפש משולבים... יש מצב שבגלל שהנפש שלך לא רוצה הריון במובנים מסויימים, אז זה מונע מהגוף לקלוט הריון...

ב. ילדים הם האור הגדול ביותר בעולם. ביחד עם בעלי נהנית ממתיקותם . ממלאים את ליבי באור ובאהבה

ויחד עם זאת. לגדל ילדים זנ עומס גדול. נפשי פיזי טכני כלכלי רגשי הכל.

וצריך לעשות את זה מתוך רצון. 

כלומר מהקשר- שאולי אני לא נכנסת להריון כי אני לא מספיק רוצה

לי באופן אישי מספיקה מחשבה אחת בכיוון הזה בשביל ייסורי מצפון בלתי נגמרים

אז מעדיפה לא לחפש קשרים בכיוון הזה, אולי אני טועה...

ושוב תודה על התשובה

שכל הדיבור על שליחות להביא כמה שיותר ילדים, זה לא מגיע ממקום של בירור אמיתי אצלך, אולי זה מגיע מציפיות הסביבה או מערכים שגדלת עליהם,

כי אם זה היה מגיע מבירור עמוק ואמיתי שלך עם עצמך,

זה היה לך ברור שזה כרוך בוויתורים והיית שלמה עם המחירים של זה.

זה בסדר גמור לרצות דברים נוספים בחיים, אבל צריך להבין שאם את נותנת יותר משקל לדברים אחרים, זה בהכרח בא אחד על חשבון השני.

אז תחליטי אם את רוצה משפחה כמה שיותר גדולה ולהפנות את כל המשאבים והכוחות לזה,

או שאת רוצה לשלב, ואולי תצליחי גם משפחה גדולה וגם דברים נוספים, אבל זה לא יהיה "כמה שיותר גדולה"

וזה גם בסדר, העיקר שתדעי לאן *את* שואפת.

ולא לאיפה מצפים ממך לשאוף.

הכי חשוב שתהיי שלמה עם הבחירות שלך, כי זה מה שיתן לך את הכוחות להתמודד עם הכל.

לגבי החשש מאיך יהיה אני לא חושבת שמישהי יכולה באמת להבין עד הסוף מה זה להיות אמא לפ י שהיא אמא. צריך להיות בשלים להתמודד עם הידיעה שאת נכנסת להרפתקה שאת לא מבינה אותה עד הסוף ובע"ה תתמודדי.

וזה בסדר לרצות ולא לרצות בו זמנית, להיות רגישה כלפי שני המצבים בו זמנית ולהיות מבולבלת ולהרגיש שאת לפני תקופה מאוד משמעותית בחיים שלך, כי זה באמת מה שזה.

בהצלחה!

בס"ד

א. הכל טוב ואת כותבת דברים ממש הגיוניים בסך הכל. לא חושבת שחובה להיות עם רצון בוער לתינוק על תחילת הדרך, אפילו מובן מאד למה שזה לא יהיה ככה.

לגבי שילוב של חיי שליחות ושליחות של הקמת משפחה, זה זה בנפשך מאד, אני בעד שתמשיכי לחפש את זה גם אחרי שילדים יוולדו לכם בע"ה. זה יותר מורכב ומן הסתם זה יהיה באופן קצת שונה ממה שאת תעשי בעבודה הנוכחית שהתקבלת אליה. אבל יש אימהות חובשות, יש אימהות שליחות חב"ד, יש אימהות מילואימניקיות, יש אימהות רופאות, יש אימהות שמיישבות גבעות חדשות ועוד כל-כל הרבה תחומים… אם זה חשוב לך ממש וזה מבטא משהו גדול מהנפש שלך, חפשי איך להמשיך להגשים את עצמך ובע"ה גם תצליחי.

לגבי זמן לזוגיות אחרי שהילדים מגיעים, כנ"ל! זה דורש השקעה ויצירתיות לפעמים אבל בוודאי שזה יכול להיות מאד גבוה בסדר העדיפויות ולהמשיך להתקיים יופי!

ב. כן, אני… לפני החתונה בכלל לא חשבתי על זה. ברמה שכשבעלי הציע שנעשה בדיקות גנטיות לפני שהתארסנו, ממש לא רציתי (בסוף כן עשינו 🙂). אני שאלתי אותו "ומה אם התוצאות יראו שאנחנו לא מתאימים? ניפרד?" ולא הצלחתי להבין את התשובה שלו כשהוא אמר "ילדים זה מהותי". פשוט לא הייתי שם… אחרי החתונה היינו עסוקים עם עניין גדול (חליתי בדיכאון) וזה הפך את הנושא ל כלל לא רלוונטי. אבל גם לא היה לי שום רצון. הרצון הופיע מאוחר יותר, כשכבר החלמתי וסביבי ורוב החברים כבר עברו לשלב הבא של ילד אחד או שניים והתחלתי להרגיש שגם אני רוצה…

ג. מנסה כיוון - יכול להיות שאם היית יודעת באופן בטוח שיהיו לכם ילדים וכמה ושהכל יהיה בסדר, זה לא היה רגיש בכלל? אבל אי הוודאות שיש תמיד סביב הנושא הזה קצת מעיבה על ההנאה של השלב שבו אתם עכשיו?

ועל ג- וואו כןןן

אני תמיד אומרת שאם הייתי יודעת מתי זה יגיע לא היה אכפת לי מכל הדרך...

שממש הגיוני לא כל כך לרצות, ועדיין להתבאס כשזה לא מגיע.

אולי כי יש חשש מה יקרה כשכן תרצי. אולי כי לפעמים זה מתפרש כאילו "משהו לא בסדר אצלי/נו". ואולי כי באמת המקום לא מבורר עד הסוף אם את רוצה או לא, ולכן את רוצה ולא רוצה בו זמנית.

- לא מביאים ילד כי צריך..

מביאים ילד כי רוצים.

ברגע שרף הרצון עולה ביחס לחששות: תדעי שזה הזמן.

- אמהוּת היא דבר שנולד גם כן.. אני ממש לא ראיתי את עצמי כאמא למשפחה ברוכת ילדים.. פשוט רציתי ילד. תינוק. שלי. כזה שלא היה לפני כן בעולם ולא יהיה אחרי כן.. סיקרן אותי איך הוא/היא יראה, ידעתי שמחכה לי שם נשמה וממש רציתי להוריד אותה.. מי את?

כל משך ההריון אני בסקרנות מי הילד הזה..

וכשהגדולה שלי נולדה: הייתי בהלם.

(לא, לא ברגע הראשון, אצלי האהבה העצומה מגיעה אחריי חודש וחצי/חודשיים כשאני מתחילה להתאושש ולהכיר את היצור הזה שבא לעולם..)- הייתי בהלם מכמות האהבה ליצור קטן שיכולה להיות אצלי בלב.... הלםםם

ויש לך מסתבר לכל אחד מהילדים את אותה כמות אהבה.. זה הדבר הכי הכי הכי מתוק ויקר בחיים.

את יודעת מה אני אומרת לילדים שלי?

כל ילד הבא בתור הגיע כי- זה שלפניו היה כזה מתוק ורציתי עוד אחד כזה מתוק...

כן, יש הרבה עבודה.

זה החיים שלי בעצם.

גיליתי את הדבר הזה שקוראים לו אימהוּת. ולא ידעתי שזה אומר לב מלא באהבה.

אגב, כנערה לא הייתי מאלה שאוהבים ילדים של אנשים אחרים.. אוּפס, גם עכשיו לא..

רק את שלי.

אני צוחקת ואומרת שהילדים שלי הם באמת משהו מיוחד, ה ישמור עליהם, עובדה שרציתי עוד ועוד: כשאצל אחרים אחריי 3 זהו..

שתביני אני בת 40 ותכלס העומס גדול אז סיימנו ככל הנראה.. אבל תכלס, יאבא, געגוע להריון הזה שגדל בתוכך אוצר, אשכרה בנאדם.. נס של החיים... שלך ולא של אף אחד אחר...

- אז לסיכום, לדעתי חכי, וכשיגיע הרצון- רק לאחד! (אחד אחד.. ) זה יהיה הזמן.

בנתיים תהני מהזמן שלך,

לכל זמן ועת תחת השמיים,

עת לנפוש ולהיות מזה שאתם זוג צעיר.. (תהנו!)

ועת לצלול לאימהוּת....

בהצלחה מותק!

שתינוק מביא איתה. לגבי שילוב עם עבודה , גם אבא אמור להיות בתמונה. אם הוא לא יכול אז חייבים לארגן עזרה בתשלום ותקציב לזה.

אם במשך שנתיים מהחתונה אין הריון כדאי להתחיל לברר בלי לחץ כדי לא להגיע למצב שכבר ממש רוצים אבל לא יכולים. 

גם אני לא הייתי בטוחה שאני רוצה, גם אני נורא פחדתי מההיריון, מהלידה, מזה שיצור קטנטן יהיה תלוי בי. אני דווקא נכנסתי להיריון נורא מהר. ובאמת היה קשה. גם ההיריון וגם אחרי הלידה. התאהבתי בתינוק כל כך, אבל המעבר הזה היה לי נורא קשה. ולקח לי כמה חודשים לשמוח בזה שאני אמא. ומאז אני בתהליך עם זה, בשבילי  זאת ממש עבודת חיים. ללמוד לשלב בין ילדים- זוגיות- עבודה- צמיחה והנאה אישית שלי. וזה כל הזמן למצוא איזונים מחדש. ולברר ולהתחבר יותר ויותר לאידיאל הגדול שבגידול ילדים.

וזאת דרך לא פשוטה ומפחיד להתחיל אותה. אבל היא דרך עם כל כך הרבה משמעות ואהבה וצמיחה ולמידה ורגעים של מתיקות ונחת.

ולגבי זה שרגיש לך למרות שאת לא רוצה את זה עכשיו. אני ממש מבינה. כי יש משהו בשפע הגדול והמטורף הזה שקוראים לו היריון שיכול להגיע כל חודש באופן מפתיע שמעורר רצון אליו גם כשלא רוצים היריון. וגם כשמנעתי ולא היה מתאים לי באותן זמן וחשבתי שאולי יש היריון ובדקתי תמיד התבאסתי כשיצאה תוצאה שלילית. למרות שלא רציתי היריון בכלל.

ומצד שני בטח יש משהו מחשיש בזה שההיריון לא מגיע ואת לא יודעת למה ומתי יגיע.

לכולכן!!

תודה על המחשבה וההשקעה, זה כ"כ לא מובן מאליו...

ממש נרמלתן לי את החששות והרגעתן... וקיבלתי כאן עוד המון כיווני חשיבה, מזה שזו המתנה הכי גדולה ועד שלגיטימי לגמרי לחכות, וכל האמצע;)

קראתי הכל בעיון ואקרא עוד...

תודה רבה!!

אני חושבת שלכל זמן ועת, וכל אדם נהיה מוכן בזמן אחר. כמו שיש כאלה שמוכנים לנישואים בגיל 20 ובשלים לזה, ויש כאלה שרק בגיל 25, זה נכון גם לילודה. כמו נישואין - אם יכניסו אנשים לזה בכוח כשהם לא בשלים, בחלק מהמקרים זה יהיה סביר פלוס מינוס, בחלק מהמקרים זה יהיה נוראי. אותו דבר פה.

נשמע שאת פשוט עדיין לא שם, את צריכה זמן לעצמך, לגלות להתפתח ובעיקר בעיקר לרצות את הילדים. וברור שיש לך רצון כללי, אבל ממש להרגיש את הרצון, באופן יציב לתקופה ולהבין שזה מה שאת רוצה, לא באופן כללי אלא עכשיו, ואז לדעתי זה הסימן שאת מוכנה.

על סקאלת ה-'לא הייתי בטוחה' יותר הייתי קרובה ל'בטוחה שלא'. חשבתי שאני לא רוצה ילדים בכלל, שזה לא מתאים לי, ועוד כל מיני דברים. היה לי רצון כללי כזה לילדים, אבל וואלה לא ראיתי את עצמי מגיעה לשם. והתחתנתי בגיל שלא נחשב כזה צעיר בסביבה הדוסית שלי וחיכינו כמה שנים(!) וקיבלנו המון הערות ומבטים מהסביבה, המשפחה, החברים, בעבודה וכו. כולם היו בטוחים שיש לנו איזו בעיה רצינית, ולא. פשוט הייתי צריכה את הזמן להתבשל עם זה. היום יש לי 2 ילדים הכי מתוקים מושלמים מקסימים ומדהימים ובעה אני רוצה עוד 😍

אבל כן אני יודעת שאם הייתי מביאה אותם כשלא הייתי בשלה לזה הייתי סובלת ממש, גם אם בסוף זה היה מתאזן, לידה וגידול ילדים ובמיוחד תינוקות זה דבר לא קל, וצריך באמת לרצות את זה.

וג. את רוצה. פשוט לא עכשיו, ואת גם רוצה וגם לא רוצה וגם מרגישה שיש ממך ציפיות חברתיות וגם בעלך מן הסתם עם דעה כלשהי, וגם זה דבר ממש גדול ומשמעותי. אז ברור שזה רגיש

תודה!

באופן כללי - שאני חושבת שלצד התכנון שהוא חשוב, צריך גם להשאיר מקום לאמונה.

אין זמן שהוא הכי טוב לילדים. ילדים זה תמיד עומס, וברכה ושמחה, אבל גם אתגרים.

ואפשר לנסות לחשוב מתי נוח, אבל גם לזכור שזה מלמעלה. ומתוך בחינה של מה ה' רוצה מאיתנו בעולם, לא לשכוח גם את זה.

אני בעיקר ראיתי בילדים משהו מגביל ומתיש וממש חששתי מזה, אבל היה לי ברור שאני אצטרך לעשות את זה מתישהו.

אז מנענו קצת בהתחלה, ואז הפסקנו (קיבלנו היתר למנוע תקופה קצרה) ואז התפללתי שה' יתן לי את ההריון בזמן המדויק ביותר, ושההריון עצמו הלידה והילד הבא רק יגרמו לי לרצות עוד ילדים.

וברוך ה' לקח קצת זמן.

וזה היה מדויק. ושמחתי בהריון כזה סביר, ולאט לאט התחברתי יותר .

וגם לבת שלי, בהתחלה זה היה כזה סבבה, ולאט לאט אני מאוהבת בה יותר ברמות שלא יכולתי לדמיין שאני יכולה לאהוב יצור חי בכזאת רמה.

ובאמת צריך לתת מקום לאמונה, להאמין שהקב''ה יתן לנו את הכוחות לגלות בעצמנו את היכולות להיות אמהות טובות, למצוא את הכוחות לעשות את הדברים הטובים לנו לילדים שלנו ולבית שלנו.

כי בלי אמונה ובלי רצון חזקקק, זה באמת מאוד קשה להחליט על ילד ראשון.

ולהתפלל להתפלל.

ולזכור שקריירה אפשר לבנות כל החיים, וילדים זה קצת מוגבל יותר...

סליחה על הבורות, זו הייתה פעם ראשונה

היא לא אמרה לך להרפות את השרירים שם?

לק"י
 

הרופא/ המיילדת מכניסים את האצבעות שלהם. לפעמים לוחצים על הבטן במקביל.

לפעמים זה לא כל כך נעים. לנשים שהן לא רגישות במיוחד, אני לא חושבת שזה כואב בדרך כלל.

ואם אין סיבה מיוחדת, לרוב בודקים פתיחה כשמגיעים ללדת, ובודקים כמה פעמים בדר"כ, לבדוק אם יש התקדמות.

(יש רופאים שבודקים במעקב הריון עודף. אני אישית מוותרת, אם אין סיבה).

היא סתם רצתה לעשות "כי בד"כ עושים" , לא בהריון או משהו

פעם הבאה לסרב? לא ידעתי שזה לא הרגיל

לק"י

ופתיחה לא בודקים עם המכשיר.

סתם כתמים לא כרגיל...

נראה לי שסתם נפלתי על רופאה מעצבנת

גם לי קרה שהלכתי מהסיבה הזאת לרופא ושאלתי אם אפשר לוותר על הבדיקה הפנימית, אז הוא אמר שאם ככה הוא לא יבדוק את כל מה שצריך לבדוק כדי לוודא שהכל בסדר..

וממליצה לך ממש לחפש רופאה מוצלחת שתלכי אליה קבוע❤️

ואיזה כיף לקבל חיבוקים

ככלל יותר שיותר רפויים ורגועים, פחות כואב.

ומאוד סביר שאצל רופאה שאת לא סומכת עליה את לא תהיי רגועה בבדיקה...

נשימות יכול לעזור, להתכונן לזה מראש. ללכת רק לרופא שאת סומכת עליו...

כן כואב לדעתי

אבל אני לא אחת שמרפה גם..

מה שלא יודעים זה שיש גדלים שונים, אפשר לבקש קטן. את גם יכולה לבקש להכניס אותו בעצמך.

ולהקפיד לשחרר את שרירי רצפת האגן בזמן הבדיקה כי בעצם מה שעושים בבדיקה כזאת זה להרחיב את האזור ולפתוח כדי שהרופא יוכל לבדוק, ואם השרירים מכווצים זה כואב הרבה יותר.

לשאלתך, עברתי בדיקות פנימיות כואבות מאוד וכאלה שלא כל כך כאבו, זה מאוד תלוי במומחיות של הרופא. העובדה שהכנסתי לעצמי את הספקולום השפיעה מאוד.

אבל יש רופאים יותר עדינים ויש פחות,

וכמו שכבר כתבו, זה גם תלוי עד כמה את מצליחה להיות נינוחה ומרפה.

אבל, ממש לא אמורים לעבור את זה מלא פעמים סביב לידות וכו'. בהריון אני לא חושבת שיש סיבה, לקראת לידה לפעמים, אבל לפעמים גם כשרופא רוצה לבדוק - זה מיותר, כדאי לשאול האם זה נחוץ ולמה. אחרי לידה לא כל הרופאים בודקים עם ספקולום, אבל לי נראה שזה כן חשוב. בדיקת פאפ פעם ב3 שנים נדמה לי.

אז באמת נפלתי על אחת ממש לא עדינה...

ורק בשביל לנרמל - גם כשעושים אצל רופאה עדינה מתוקה מנוסה (כמו האחת שלי) זה עדיין יכול לכאוב. לפעמים ההחדרה כואבת (אבל כאמור את יכולה לבקש להחדיר לעצמך לאט), אבל כשפותחים את הספקולום (יעני מרחיבים) כמעט תמיד מרגישים כזה לחץ, קצת דומה לזה שמרגישים בבדיקות שיניים לחץ (כשהרופאה אומרת)

זה לא כיף, אבל אם אין לך בעיות בריאותיות שקשורות, לא צריך לעבור את זה הרבה. 

לק"י

במשרה מלאה.

אבל בתיכונים זה בדרך כלל עוז לתמורה, ואז זה פחות שעות.

את ההטבה של משרת אם מקבלים רק אם יש מעל 80% משרה, שזה יוצא 19 שעות.

זה עדיין לא מגיעה למשרה מלאה.

משרה מלאה בחט"ב /תיכון למורה לא אם זה 24  ש"ש.

למורה אם זה בערך 22 ש"ש.

לק"י
 

כי ביסודי משרה מלאה זה 26 שעות פרונטאליות, 5 שהיה ו-5 פרטני.

משרת אם זה בסך הכל פחות שעתיים (1 פרונטאלי, ו-1 שהיה).

אני יודעת שבתיכונים יש פחות שעות פרונטאליות ויותר שהיה 

אני פחות מכירה מה קורה ביסודי אבל יודעת שיש הבדל.

לפני האופק ("בעולם הישן") ההבדל היה אפילו יותר משמעותי.

כי 18 שעות זה אחלה מבחינתי

מה זה אומר בפועל שזה לא משרת אם??? ה בדיוק אני מפסידה?

להתעקש על זה?

אני בחטיבה 

כאילו יש לך יותר אחוזי משרה ממה שאת עובדת בפועל.

אפשר לקבל את זה רק מאחוז משרה מסויים. אם עובדים פחות, מקבלים בדיוק לפי אחוז המשרה שלך, בלי תוספת.

באופן אישי, אני לא קיבלתי אף פעם משרת אם, כי מבחינתי מספר השעות שאני עובדת מאפשרות לי איזון נכון בין בית לעבודה. ולא התאים לי להוסיף יותר שעות בשביל משרת אם, כשזה בסופו של דבר יבוא על חשבון הבית...

אני יודעת שאת באה מהכיוון השני - של להפחית שעות כדי לתת יותר מקום לבית. ויכול להיות שעבורך גם הפחתה מועטה יותר שעדיין תשאיר לך את התוספת של המשרת אם, תהיה משמעותית ותאפשר לך להתמקד יותר בבית.

אבל בעיני השאלה היא כמה שעות באמת יאפשרו איזון נכון, וגם אם 'מפסידים' משרת אם כי לא עובדים מספיק שעות כדי לקבל את ההטבה הזו, זה לא בהכרח הפסד אם ה מה שנכון לבית.

יש כמובן עוד שיקולים חוץ מהשיקול הכלכלי אז כדאי לקחת גם אותם בחשבון.

אני מדברת על צעירות יחסית.. כיתה ה'ו'.

הן מספיק כוח עזר אבל לא תמיד יכולות לתפקד לבד..

לפזר את הילדים בין חברים ואת הקטן לקחת איתך.

גם אם את חושבת שאת לא צריכה לנסוע להיבדק לשאול שכנה אם יש סיכוי שהיא לוקחת ילד 1 לארוחת ערב רק כדי לאפשר לך להתאושש קצת ולצבור כוח להשכיב..

אבל כבר כמעט שלושה חודשים אחרי..

לא חושבת שאני צריכה להיבדק..אלא אם ימשיך עד מחר אולי

להתפלל לה' שייתן לך כוח לארוחה והשכבות. לחם עם גבינה לארוחת ערב וזהו.

אפילו להשכיב בלי פיג'מה אלא עם הבגדים שלבשו היום.

אולי באמת אני לא אקלח אותם למרות שבקיץ זה די מסריח

אבל מחר שישי

החלטתי לקחת גם נורופן וב"ה שעה אחרי אני מרגישה הרבה יותר טוב

עדיין ויתרתי על מקלחת😅ועכשיו שני הגדולים כבר במיטות בתקווה להירדמות מהירה (שלא לדבר על זה שהאמצעי נגמל עכשיו מחיתול בלילה🥴)

נראה איך יתקדם הערב עם הקטני

קודם כל חיבוקק

איזהסיוט זה להרגיש טוב ואין במי להעזר להתמך....

בממוחד כשבעלך במילואים.

קוראת שאת מרגישה טוב יותר ב"ה

חיבוק ענק

אם יקרה שוב... אין חברה עם לב זהב שאפשר לקרוא לה?

לק"י

להגיד את שמות החלקים של הלב.

אני לא הכרתי הכל😂

ונראה לי שבמקומך הייתי מספרת למשפחות.

בעיקרון כמעט כולם אומרים שלא רואים את החב בצורה טובה וממליצים על אקו לב. הסיבה לרוב זה שהלב עדין לא מפותח מספיק. ישלחו אותך לאקו יגידו שהכל בסדר ויבקשו שתגיעי שוב בשלב מאוחר יותר, מניסיון.

אם את מרגישה שאת רוצה לספר תספרי אם לא בא לך את לא חייבת. אבל ברגע שתספרי בשלב מאוחר יש מצב ש"יכעסו" עלייך שלא סיפרת לפני אבל, זה נטו החלטה שלך. בהצלחה

לק"י

ותמיד ראו טוב את הלב ולא הפנו לאקו לב סתם.

וגם את פותחת השרשור לא הפנו לשם, אלא אמרו לה לחזור שוב לעשות אול'.

אז לא בטוחה שאת צודקת.

שמעת מעוד נשים שעשו אצל הרופא שאת עשית או באותו אזור?

והיא לא שלחה לאקו לב, אלא לסקירה חוזרת אצלה רק של הלב.

לק"י

ותמיד ראו טוב.

למה ההתלבטות אם לספר עכשיו או לא קשורה ללב?

לבן שלי יש מום בלב, גילינו רק אחרי הלידה. אבל גם אם היינו מגלים במהלך ההיריון, לא נראה לי שזה היה משנה משהו. סיפרנו להורים מוקדם יחסית, ואם היינו רואים את המום בהמשך אז היינו מספרים להם על המום בהמשך.

פשוט אני לא באמת יודעת מה המשמעות של זה. אם חס ושלום זה משהו שאומר שהעובר לא בר חיות חס ושלום חס ושלום ולא נשמע שזה העניין כי היא סה"כ כן ראתה ואמרה שתקין.. ואם זה מום מאוד קשה עם הרבה השלכות ונרצה לעכל לבד מבלי לקבל שאלות על ההריון מהסביבה?

אני לא יודעת מה אפשר לגלות בסקירה חוזרת של הלב. מקווה מאוד מאוד שהכל בסדר גמור וזה "סתם" זהירות יתרה של הרופאה.

לק"י

מאמינה שהרופא בדק מה שצריך.

אולי פשוט לא כולם מפרטים 

לא לאורך כל הבישול, גם לי לקח זמן להתרגל...

זה טוב אם את רוצה לשים את הסיר בתנור, לנשים שלא שמות סירים בתנור זה סתם מעצבן

קשה עד בלתי אפשרי 'להלביש' את זה כשהסיר כבר רותח. במיוחד על המכסה…

ובקשר לתנור, הפוך. אם שמים בתנור צריך להסיר את הסיליקון. בבישול זה אמור להשאר… 

אני צריכה במהלך הבישול לפתוח/לסגור מכסה, להזיז להבה או לשפוך פסטה לסינון למשל. זה ממש רותח! 

להשתמש בידיות.

האמת יש לי סירים עם ידיות כאלו, ואני בכלל לא משתמשת בסיליקון, אלא בכפפות מטבח שתלויות לי במקום נגיש.

דבר ראשון רוצה להגיד לה שאת אלופה, ועמוק בפנים יש לך את התשובות, ואם תצליחי לא להיפגע ולא לקחת את ההתנהגות שלהם באופן אישי (כי בכנות, ילד בן 4 שאומר לך אמא תינוקת, חוצפנית ומילים של שרותים, זה לא מעליב... זה מצחיק אם כבר 🙃 ברור שזה מעצבן כשזה הילד שלך, אבל מכאו ועד להיפגע מהשטויות שלהם? אל תתני לזה להפעיל אותך) יהיה לך יותר קל לשמוע את הקול הפנימי שלך ולהרגיש מה הילד באמת צריך.

לדעתי היה לו קשה להתחלק עם התאום שלו בזכות לשחק עם החבר, והסיטואציה היתה גדולה עליו. זה הציף אותו, ומשם זה התגלגל לכל ההפרעות הבאות, שבסופו של דבר היו קריאה של מצוקה, קריאה של אמא תראי אותי, רצון ליחס אישי (ואצל תאומים רצון ליחס אישי הוא תמיד יותר דרמטי והישרדותי כי הם רבים על זה מהרגע שנולדו). החיבוק שנתת לו בסוף זה בדיוק מה שהוא היה צריך (והעונש לא לקבל עוד פנקייק בגלל שזרק את העגבניות היה בדיוק מה שהוא לא היה צריך להרגיש עוד יותר לא רצוי ולא אהוב. במקום זה הייתי מבקשת ממנו לעזור לי לאסוף את העגבניות ולנגב את השיש. כמה שיותר ברוגע בלי אמוציות) ומהמם שהגעת לתובנה הזו! כמה שיותר חום אהבה וחיבוקים ירגיע אותם הרבה יותר מעונשים. במיוחד לפני השינה, נשמע שהם זקוקים לזה.

מילה אחרונה לגבי חברים, לדעתי כשמזמינים חבר הכי טוב שיהיה ברור שהחבר הזה מגיע לתאום א', ותאום ב' הולך לשחק בבית של חבר אחר, ובפעם הבאה מתחלפים. קשה לצפות מהם לבגרות הנדרשת כדי להתחלק בחבר הזה שכל כך חיכו לו.

לזהות את הצורך שמבטאת התנהגות זו מיומנות שלגמרי אפשר ללמוד ולתרגל ולרכוש. כמו שהמליצה @אמאשוני בקורסים \ הנחית הורים בגישת תקשורת מקרבת (הגישה ההיקשרותית - נראה לי שזה בערך אותו דבר, אולי יש הבדלים בניואנסים).

המון המון הצלחה!

תנסי להפחית קונפליקטים. זה לא כ"כ הגיל להזמין חברים לעיתים קרובות, בטח לא כשזה הופך לשלישיה.

ההתחרפנות הזאת מלמדת על קושי רגשי להכיל את הסיטואציה. הוא מקנא, מתרגש, מבולבל

איך איומים או הטפת מוסר מה יפה או לא יפה יצליחו לדבר אליו?

הוא קודם צריך לאסוף את עצמו, להרגיע את התחושות הקשות.

תארי לך את עצמך בשיא הקושי איתם שאת רק רוצה לצרוח, השכנה קוראת לך מלמטה ומתחילה להטיף לך מוסר שהכביסה הרטובה מטפטפת לה למרפסת

או הועד בניין אומר לך שאם את לא נותנת לך עכשיו צ'ק ביד הוא מונע ממך איזה שירות,

האם תצליחי לשתף פעולה עם האיומים או המוסר שלהם, או שזה רק יגביר אצלך את החוסר אונים והמצוקה והתסכול?

הילד שלך קורא לך ע"י ההתנהגות שלו. תנסי להפריד בין איך שהמצוקה באה לידי ביטוי בפועל, לבין מה שהוא מנסה להגיד.

תנסי לא לשחק על המגרש שלו, אלא לתרגם לך לשפה הורית: הילד שלי משתולל עכשיו כי הוא לא מצליח להירגע אחרת.

למה הוא זקוק? לדרך להירגע?

איך אעזור לו? האם איום יקדם אותי למטרה, או דווקא אמפתיה ותעסוקה?

כשאת מחליטה לעזור לו, השאלה היא איך. וכאן יש הרבה אפשרויות, תלוי ילד.

אפשר הסחות דעת (הינה ציפור) הרבה פעמים יציאה החוצה לחצר או מרפסת יכולה להרגיע.

מקלחת (אפשר להציע קצף בועות בתור משחק או צבעי ידיים)

מוזיקה

פעילות ספורטיבית (לרדת במדרגות)

אפשר אפילו סתם לנפח בלון או כמה בלונים, בלי להציע לו ובלי לדבר איתו. פשוט תניחי אותם במרכז הבית.

אין הרבה ילדים "שיתאפקו" ולא יתחילו להתעסק עם זה.

אפשר תוך כדי שאת "מסדרת" להפעיל "בטעות" משחק מנגן או מדליק אורות, ואז לכבות ולהחזיר למקום. בלי לומר מילה.

מסוג הדברים שתופסים את תשומת הלב ומגרה את הסקרנות להתעסק איתם בלי שישימו לב וככה להירגע.

אפשר לאכול קרח או לשים צלחת אבטיח על השולחן.

אחרי שהוא נרגע, לתמלל לו מה קרה.

הגיע חבר, זה גרם לך לקנאה, לא ידעתי מה לעשות וזה גרם לך לתסכול.

זה ממש קשה לחוש תסכול. וזה מעליב שהחבר לא משחק איתך. אתה צודק זה באמת לא נעים.

אתה השתוללת כי לא ידעתי איך להירגע? גם אני כשהייתי קטנה לפני שההורים שלי לימדו אותי להירגע, לפעמים הייתי משתוללת ואז למדתי.

אחרי שהוא מפנים, אפשר לשאול אותו: בוא נחשוב מה עוזר לנו להירגע כשקשה לנו?

וכן, לפעמים כל מה שילד צריך זה רק חיבוק טוב, את כל השאר הוא יודע לבד.

ותזכרי שהם רק ילדים, בגיל ששובבות זה חלק מההתפתחות, ועכשיו חופש גדול. ומצד אחד זה זמן טוב לבסס הרגלים חדשים במשפחה, מצד שני זאת תקופה שיותר קשה עם גבולות.

אז זה ממש נורמלי שיש אצלכם טנטרומים, השאלה מה עושים עם זה.

ומחזקת אותך ללכת להדרכת הורים, זה עושה סדר ובהירות, ומאוד מאוד עוזר. בהצלחה רבה!

אין לי את זה בקטע הרגשי

מרגישה שאני רק רוצה שיתנהגו יפה

וכשהם לא, אני רק מעירה ומתעצבנת ואין לי את כל ההבנה העמוקה על מה התנהל אצלם בלב

קשה לי לראות את האחר! רק את הדרישה שלי להרמוניה. 

ממליצה לך ממש ממש על הקורס של הבית להורות מקרבת.

זה עולה רק כמה מאות ויתן לך בדיוק את זה. ויש גם ליווי בווטסאפ.

ואפשר ללמוד בלי לצאת מהבית.

ואגלה לך עוד טיפ, אחרי שאת לומדת את הקורס (וחוזרת עליו שוב ושוב כדי לחדד ולחדש מול השינויים)

את יכולה לכתוב לצאטGPT מקרה ולבקש ממנו ניתוח סיטואציה בכלים של תקשורת מקרבת.

זה ממש לא במקום הדרכה מסודרת, אלא בנוסף ואחרי שלומדים את העקרונות לעומק ואת עדיין מרגישה שחסר לך קצת פרקטיקה או לזקק איפה בדיוק הנקודה שבה היה אפשר לעשות דברים אחרת וזה היה משפיע על ההמשך, אז הצאט ממש עוזר.

וגם אחרי שלומדים את העקרונות בצורה מסודרת, אח"כ יותר קל לתחזק ע"י קריאת מאמרים ושמיעת פודקאסטים וכד' שזה בחינם.

את יכולה גם ללכת למפגשים פרונטליים, אבל אם את רוצה להתחיל ממשהו, אני ממליצה על הקורס הזה. שימי לב שיש כל מיני גישות להדרכת הורים, ואני חושבת שיש מה לקחת מכל דבר, אבל זה יכול לבלבל, אז אם את רוצה את גישת תקשורת מקרבת, לא הייתי הולכת במקביל להדרכה בגישת אדלר/ שפר אלא בגישה ההיקשרותית.

וככל שהתיאור שלך התמשך, זה רק חידד את זה.

לא תמיד אני מצליחה לעצור את עצמי מהפליק.

אבל אם אני מזכירה לעצמי שהילד עייף מותש, גם כשאני עייפה אני פחות מה שהייתי רוצה להיות,

אז יותר קל לי להתעלם מההתנהגות.

כמו שעצרת אותו עם חיבוק בכיסא, אני חושבת שהוא היה צריך את זה כבר קודם. הוא היה עייף, וכנראה היה עדיף לזרז עניינים, לשלוח את החבר אם אפשר, ולקדם אותו למיטה. אבל גם אם לא, לפחות להבין שהוא עייף, והוא צריך עכשיו משהו יותר רגוע, אולי חיבוק, אולי לשכב על הספה עם ספר.

אני חושבת שכשאנחנו מצליחים להסתכל רגע מבחוץ ולהבין מה קורה כאן, שהילד לא נגדנו אלא מנסה להביע משהו / צריך משהו, אז כבר לא משנה בדיוק הפרטים איך נגיב ומה נאמר, יש לך בפנים מספיק אינטואיציות בריאות. פשוט צריך רגע לצאת מהסיטואציה, לחשוב מה באמת עובר עליו, ומה הוא צריך כרגע כדי לעצור את ההתנהגות ולצאת מהמעגל השלילי.

לא תיזמנתי כי זה לא סדיר אבל זה כואב, ועושה לי גלי חום

ובשעה כזאת יש לי זמן להרגיש ואם צריך להיבדק, מה שלא אפשרי עוד כמה שעות בודדות

חשוב לראות שהדלקת עברה

וגם להבדק בכללי.....

בע"ה שיהיה כלום אבל חלילה אם חושדים בצירים באמת אז חשוב לקבל צלסטון ..

יתכם והטיפול לא היה מספיק יעיל.

אם יש לך אופציה- לכי עכשיו לעשות מוניטור ולקבל נוזלים וכו'

עדיף ללכת 10 פעמים סתם מלפספס חלילה....

תרגישי טוב

תעדכני, רפואה שלמה

בסוף בעייפות הכריעה ונרדמתי, נראה איך יהיה היום.

לגבי הבדיקה שהדלקת עברה, הרופא אמר לי לעשות שוב בדיקת שתן 10 ימים אחרי שמסיימת אנטיביוטיקה...

מכירות הנחייה כזאת?

ומה ההבדל בין צירים לברקסטונים? יש דרך להבדיל?

אם יש מעל 4 בשעה, או צירים כואבים כדאי להיבדק.

צירים יכולים לגרום ללידה מוקדמת

בריקטונים רק מכינים את הרחם

את בשלב שממש חייבים לעקוב, לא היית רוצה ללדת בשלב הזה.

לפחות עד שבוע 35 אם יש צירים כואבים אז לתזמן.

לא, זה לא זמן טוב ללדת

לא כזה מוקדם ולא כשכולם בבית ;)

צירים - מקדמים לידה

ברקסטונים - רק הרגשה, בלי לקדם לידה בפועל.

אני לא חושבת שיש דרך להבדיל בהרגשה בלבד.

זה מרגיש לי הרבה זמן

אני עם הדלקת הזאצ כמעט חודש עד שהתחלתי לטפל... אז אם עכשיו עוד 10 ימים אגלה שעדיין יש?!

לא ידע מקצועי.. רק הגיון

אני הייתי כמה פעמים עם צירים סדירים לאחרונה, אבל הם לא גרמו להתקצרות הצוואר, אז הרופאה הייתה רגועה…

צירים כואבים מצריכים התייחסות לדעתי.

וחלילה לגרום ללידה מוקדמת.

לכן ממש מקפידים לבדוק שהדלקת מוגרה כראוי.

אם צירים לא נרגעים אחרי מנוחה ושתיה מרובה זה לרוב יהיה צירים אמיתיים.

ואם התדירות שלהם גבוהה והם סדירים ומגיעים בגלים זה גם צירים אמיתיים.

ברקסטונים לרוב זה התקשויות שמלוות באי נעימות ופחות בכאב חזק.

את צודקת, יתכן וצריך לפני

שאלתי בפירוש כדי להיות בטוחה

שבוע אנטיביוטיקה ואז אחרי 10 ימים בדיקה חוזרת

לא יודעת

הייתי מתייעצת עם עוד רופא

אני עשיתי לעצמי סוג של תנאי שאם לא עובר מעל שעתיים

וזה אחרי מנוחה מוחלטת ורגיעה מוחלטת של אחרי אמבטיה,עם בגדים נוחים

ובהרפיה מלאה עד כמה שאפשר+ 3 ליטר של מים סך כל היום

אז נוסעת להיבדק

זו כמובן לא המלצה רפואית בכלל בכלל וגם תלוי בעוצמת הכאב!!!!

יש דלקות בשתן שעוברות רק אחרי מתן אנטיביוטיקה בוריד!!!!!

אז במקרה שלך הייתי רצה להיבדק זה לא צחוק

לק"י

וחוץ מהגדול שלא ידע להירדם אחרת, השאר נרדמו בצורות אחרות כשלא הייתי.

לק"י

אם לך לא נוח להרדים בהנקה, תנסי לעשות שינוי.

אם לך זה בסדר, אבל לסבתא/ השכנה/ מומחיות למיניהן- זה מפריע, תעשי מה שנוח לך.

בזמנו המליצו לי על הספר "לישון בלי לבכות". אני אהבתי את הגישה ואת העיצות שנתנו בו. בפועל לא היה לי כח ליישם.

יש שם גישה מאוד הדרגתית עם מגוון של עיצות, שאת יכולה לבחור מה מתאים לך.

יש גם את לריסה גינת שמדברת על זה. אולי יש לה סרטון חינמי בגוגל.

וקחי בחשבון שזה תהליך. זה לא הוקוס פוקוס. אם זה חשוב לך, אז קחי את הזמן ואל תתייאשי.

בהצלחה!!

לק"י

את צריכה כח רצון לעשות שינוי, כי אחרת גם גם יועצת שינה זה תאוריה בערך כמו הספר הזה (בעיני. כי גם הוא נותן מגוון עיצות, ולא אחת וזהו).

בסוף את העבודה את תצטרכי לעשות בעצמך.

אל תקראי לפני השינה. תקראי בזמנים אחרים.

בגדול השיטה היא הדרגתית: לנתק את התינוק ממך שניה לפני שהוא ישן עמוק ולהניח במיטה, ככה עד שהוא מתרגל. ואז לעבור להניח אותו שלב לפני וכו'.

ואם הוא בוכה, אז שוב להחזיר להניק, ולנתק שוב.

יכול להיות שהוא יבכה, כי זה שינוי וככה הוא מביע את עצמו. אז אני לא בעד להשאיר לבכות לבד יותר מדקה נניח, אבל לקחת בחשבון שזה תהליך של להרגיע, ושוב לנסות וכו'.

לק"י

גם סביב 5.5 חודשים הבת שלי נכנסה למסגרת ולמדה להירדם אחרת. לא זוכרת איך בעלי הסתדר איתה.

אצל הקטן חזרתי לעבודה בגיל חצי שנה והוא נשאר עם בעלי, והוא היה נרדם לו בידיים או לידו במיטה.

אולי שבעלך ינסה יותר פעמים להרדים אותו בדרך שהולכת לו. שיתרגל.

אני לא מרדימה בהנקה בכלל. אף פעם. לא מוכנה לתלות הזאת. ה' עשה איתי חסד ונתן לילדיי ריפלוקסים כדי שהרדמה בהנקה לא תהייה אפשרית כי לאחר ההנקה הם פולטים אמבטיות של חלב... 

לק"י

אבל יש דברים שכן משתנים עם הזמן או הגיל.

(לא תמיד אפשר לדעת מתי זה הרגל ומתי שינוי שבא עם הגיל).

אפשר לזרז תהליכים עם אימון ו"אילוף" והרגלים כמו שאת אומרת

אבל תינוקות זה הדבר הכי גמיש שקיים, והם לומדים נורא מהר.

בשנה הראשונה לחיים קצב ההתפתחות של התינוק מטורף. בחודש הם עוברים שינויים שילדים בני שמונה לא עוברים בשנה.. וזו התפתחות פיזית אבל גם התפתחות מנטלית

ברור שתינוק בן 9-10 חודשים מבין הרבה יותר ומסוגל יותר להמתין מתינוק בן 5 חודשים וכן הלאה..

ולכן ברור שיש פה גם התפתחות משמעותית שקשורה לחלוטין לגיל.

אבל התכוונתי לגיל הקטן יותר ששם רוצים ללמד עצמאית..

ואגב, לא מכירה הרבה תינוקות שמעצמם בגיל 9 חודשים התחילו לישון עצמאית... ההרגל חזק יותר... אלא אם מלמדים אותם אחרת

ותסלחי לי, הביטוי "אילוף" מזעזע בעיניי... מאיפה המושג הזה? 

בגיל קטן יותר ההרדמה העצמאית היא רק טכנית

ואם היא רק טכנית ובלי הבנה רגשית, זה אילוף....

לדעתי זה לא השלב

ואם כן בוחרים בזה צריך לדעת שזו צורת התהליך...

פירטתי למטה על הילדים שלי, בהחלט ראיתי אצלם שינוי סביב גיל 9 חודשים. 

שזה עושה לי קונוטציה של כלבים/חיות ולכן קשה לי ממש הביטוי הזה...

אני לא משתמשת במושג הזה בהקשר של ילדים (או בני אדם בכלל)

אני מלמדת ילד... גם בלי שמבין את המשמעות.

למשל עבור ילד בן שנתיים שאנחנו לא נותנים לו לעבור כביש לבד, זה מלמד אותו שלא עוברים כביש לבד... ולא משנה לי כמה מבין את הסכנה של זה... זה לא מה שיגדיר לי אם ללמד או לא...

לילד בגיל קטן טוב להיות עם ההורים שלו כמה שיותר, ושירדימו אותו... אבל אם אני מלמדת אותו שאני איתו גם כשנרדם לבד, אז הביטחון שלו לא מתערער וזה מושלם לו בדיוק כמו לפני כן, רק שלא הכיר את זה. אני פה כדי לחשוף אותו לעולם החדש שנכנס אליו...

אני בטוחה שיש התקדמות בהתפתחות בכל גיל, גם בגיל 9 חודשים. לא מכירה שתינוקות מעצמם נרדמים לבד... מעניין. 

הרבה יותר קל ללמד חלק מהילדים..

את הגדולה לימדתי להירדם לבד בגיל ארבעה חודשים וזה זרם, ועם האמצעי זה היה סיוט וראיתי שהוא ממש לא בשל

ניסיתי שוב כמה חודשים אחרי וראיתי שזה עדיין לא מתאים

בסוף למד להירדם לבד רק לקראת גיל שנה וזה היה תהליך הרבה יותר טוב ומהיר מאשר כשניסיתי לפני..

ןהקטן עכשיו אני רואה שבגיל שלושה חודשים זה ממש תלוי במוד שלו, לפעמים אני מניחה אותו והוא נרדם ולפעמים אני ממש צריכה להרדים אותו עלי או בנדנוד.. ככה שאני כבר חא מאמינה בחוקיות הזו זה כל כך משתנה בגילאים האלה

ברור שיש הבדלים בין הילדים והם שונים זה מזה ולא מגיבים דומה לכל דבר, אבל האמירה *הכללית* שללמד ילד לישון לבד זה לא מתאים בגיל הזה, לא נכונה...

אגב אני מרגישה שאמא יודעת על הילד (הספציפי) מתי זה נכון וטוב צורת ההירדמות ומתי זה לא מרגיש לה נכון ותקין... ולו רק בגלל ההרגשה שלה.

אני פה בשביל הילדים שלהם לעזור להם בכל מה שצריכים אבל תמיד אפשר לשאוף ללמד דברים ואני עדין פה לתת תמיכה להכל.. ועושה לי טוב לדעת שה באפשרותם, ואם הם לא מצליחים אני אעזור יותר. (אגב, בדיוק כמו במצבי חולי) 

שלפעמים יותר קל ללמד ילדים לישון לבד דווקא בגיל גדול יותר

ברור שאין משהו שנכון לכולם ויכול להיות שהייתי יכולה ללמד אותו לישון לבד בגיל ארבעה חודשים אבל המחיר לא שווה את זה ולא הרגיש לי שזה נכון לאבלבגיל גדול יותר התהליך כבר היה הרבה יותר קל כי הוא גדל ופחות היה צריך את ההיצמדות הזו..

וההרגל יכול להתחרבש ברגע בגלל חולי, או שיניים או חופשה או בגלל התפתחות טבעית של יותר סקרנות וכו'.

אבל זה לא הכל או כלום,

אפשר להירדם עם עזרה אבל לא בהכרח בהנקה.

למשל לשים אותו חצי ינשנוני במיטה ואז לשים עליו יד ודברים כאלה..

בעיני נדנוד זה הכי קשה כי התינוק הכי מרגיש את הפסקת הנדנוד מתוך שינה ואז מרבה להתעורר.

בגיל הזה ממליצה לבעלך להתרגל להרדים אותו במנשא.

וגם שהתינוק יהיה רגיל להיות על אבא ולהירגע עליו לא רק בהקשר של להירדם כשאמא לא נמצאת.

אבל יש את מה שלימדנו אותה, זהו, למדה. כשיש קושי נותנים מענה שלא סותר את מה שלימדנו...

או נשארים יותר זמן בחדר וכו' אבל עדין ההירדמות היא עצמאית ולא אני מרדימה (מעשה חיצוני לילד שבלעדיו לא נרדם) 

אבל בגיל יותר גדול היא הפסיקה.

לא ממש לימדתי אותה להירדם עצמאית, זה פשוט בא לבד. אבל כשהיא גדלה יותר, היא כבר לא הצליחה להירדם לבד.

בוודאי שהוא לא ישכח,

מה שאני דיברתי זה שאם כן סותרים את התהליך ליומיים- שלושה רצוף,

אז אח"כ יש רגרסיה.

לא יודעת להגיד אם כל התהליך יורד לטמיון או שיותר קל מאשר כשלא היה תהליך בכלל לפני,

כי אני בסוף תמיד נשברתי עד שהפסקתי להשקיע בתהליכים האלו שהתחרבשו כל הזמן והשלמתי עם זה שהתינוק זקוק לי בשביל להירדם.

(הכי קשה להתמיד זה כשקם לפנות בוקר ואז זה מאוד מפתה להרדים בהנקה ולא לתת לו לנסות להירדם לבד ולהשקיע זמן וסבלנות כשאין לי כח לכלום ורק רוצה לחזור לישון אז מה שעובד עובד בלי לחשוב על הטווח הארוך)

מחלה של הילד החזירה את ההנקות לילה אחרי גמילה מתישה, מחלה אחרת החזירה אותו לישון איתי במיטה אחרי תהליך מאתגר ומוצלח והעביר למיטה שלו, מחלה נוספת (ארוכה מאוד) החזירה את הילד לטיטול...

אז נכון שזה לא היה קורה אם לא הייתי מניקה את הילד החולה בלילה, לא מעבירה אותו למיטה שלי או לא שמה לו טיטול גם כשהוא קודח מחום, הוזה ומשלשל... אבל יש לזה מחירים משמעותיים אחרים.

ברוך ה' כל התהליכים האלה קרו בסוף שוב אבל לקח להם את הזמן לקרות גם אחרי שהילדים הבריאו.

להתחיל ללמוד הירדמות עצמאית

בעיני זה מוקדם

עשיתי את זה עם שני הגדולים בגיל מאוחר יותר

מנסיון שלי- זה עובד רק שאת באמת מוכנה ושלמה עם התהליך

בן השנה וחודשיים עדין נרדם בהנקה

אני לוקחת בחשבון שבשנה הראשונה הם צמודים אלי, במיוחד בערבים

בדיעבר- הייתי מחכה

לא הייתי מוכנה לזה ב100 וזה השפיע על התהליך שהיה ארוך.

אצל השניה- שנה וחצי

הלךך חלק ומהיר, הגעתי מוכנה ושלמה

והשלישי - מתחיל לבצבבץ לי מחשבה אבל אנחנו עדין לא שמה

באופן ממש קצר

מפרידים הנקה משינה

עוושים טקס קצר של לפני השינה

אני נשארת על ידם בלילות הראשוננים, אין דבר כזה לבכות בלי מענה

אני מרימה ומרגיעה במקרי הצורך

הלילה הראשון הכי קשה וארוך

אני מבינה על עצמי שכנראה אצטרך לחכות עוד קצת כדי לעשות את זה הכי טוב בשבילו

תודה!!

בת תיכף 10 חודשים

נרדמת לרוב בהנקה, לפעמים במנשא.

השבוע היתה פעם ראשונה אצל בייביסיטר והיא הרדימה אותה בטיול בעגלה אין לי מושג איך (אצלי היא בקושי מסכימה לשבת בעגלה, לרוב עומדת).

מבחינתי לא דחוף לשנות את זה כרגע כי ממילא אני איתה כל הזמן.

הגדול שלי היה נרדם עצמאית עם סדר היום של הלוחשת. זה היה נחמד אבל כל המערך היה שונה אצלו (היה עם מוצץ, לא היו לי עוד ילדים, היה במסגרת ארוכת שעות מגיל צעיר...)

דווקא ממה שאת מתארת לא נשמע שהוא לא יודע להירדם בשום דרך אחרת, אלא שהוא מעדיף מאוד את ההנקה, וזה נראה לי ממש ממש טבעי ונורמלי בגיל הזה.

כן יש אפשרות להרדים אותו אם יש צורך גדול ואת לא זמינה.. אבל זה כן קשה יותר וזה הגיוני בגילו.

חשוב לזכור שהנקה היא לא רק מזון לתינוק אלא היא גם הרבה מעבר. היא משחררת אוקסיטוצין(הורמון האושר/הרוגע) אצל האמא והתינוק

נותנת לתינוק שייכות ואהבה(בגיל הזה התינוק מבין רק מחוות פיזיות)

מחברת בין האמא לתינוק ויוצרת היקשרות בריאה..

וחשוב לי להזכיר שתינוקות משתנים ומאוד.

מה שהוא עכשיו זה לא לכל החיים, זה גם לא עד גיל שנתיים או שלוש או חמש. זה הצורך והרצון שלו עכשיו בגיל 5 חודשים. זהו. אני מרגישה שהרבה תהליכים שאנחנו עושים נובעים מתוך הפחד הזה של "מה, ככה הוא יהיה עד גיל שלושים?" שמתוך הפחד הזה אנחנו מתנהלים ולא נותנים להתפתחות הטבעית להוביל אותנו.

אני ראיתי ממש על הילדים שלי שסביב גיל 10 חודשים כבר יותר קל בשעות היום להסביר ולהפריד, וגם בהרדמה שלפני השינה. זה לא אומר שאני לא מניקה לפני השינה אלא מניקה ואז מניחה במיטה וזה עובר טוב ברוב הפעמים..

באמצע הלילה עוד לא פיצחתי את השיטה🤭אבל נראה לי שזה כי גם אני גמורה ורק מתה לחזור לישון אז עושה מה שהכי מהיר..

(הגדול שלי ישן לילות מגיל שנה בערך, הקטנה בת 1.5 עדיין מתעוררת פעם-פעמיים בלילה להנקה.. מניחה שהיא תגדל מתישהו)

ועם כל זה ובלי לסתור את מה שכתבתי

אם לך זה מכביד וקשה

אפשר לעבוד על ניתוק ויש כל מיני שיטות.. (לישון בלי לבכות, הלוחשת לתינוקות..) אפשר לקרוא ולראות למה הלב שלך מתחבר.

ממה שאני שומעת וגם מה שאני חוויתי, לרוב ילד ראשון מאוד מאתגר בשינה.

יש גם משהו שבגלל שאנחנו הורים טריים אנחנו קוראים הרבה ולומדים הרבה ופחות מקשיבים לאינטואציות שלנו.

אני אישית עברתי סרטים עם השינה של הבכור שלי (שגם היה בלי מוצץ).

כל לילה הרדמה של 3 שעות בכייף והתעוררויות של בין 4 ל-5 פעמים כל לילה.

ניסינו כל שיטה אפשרית ללמד אותו להירדם.

שיטות מזעזעות שהיום בחיים לא נראה לי שאעשה לילד (לעשות טקס שינה, להכניס למיטה ולא להרים גם אם בוכה (ברררר... מסכן שלי)

גם שיטות שצלחו, הן עזרו לשבועיים ואז הכל חזר לקדמותו.

אצלנו אחרי שנה קשה ממש מה שהכי עזר זה המאמר הבא שפשוט מלמד להקשיב לילד, לראות את סימני העייפות שלו ולנצל את חלון הזמן לשינה.

איך לעזור לתינוק להרדם עם אנשים נוספים - הורות מחבקת

(אומנם מדבר על הרדמה עם אנשים אחרים אבל עזר לי מאוד להבין בעצמי איך להרדים את התינוק)

וחוץ מזה לשחרר לשחרר לשחרר.

במקום לבדוק בשעון ולראות שמאוחר כבר וצריך לישון, ובמקום לקרוא עשרות מאמרים ברשת איך להרדים תינוקות פשוט להיות איתם וללכת בדרך שלהם.

היום אם הילדים שלי בערב לא בכיוון לישון גם אם השעה תשע או עשר אני לא מכניסה אותם למיטה.

רק כשאני רואה סימני עייפות אני מדרבנת ללכת לישון.

כמובן שאם התלות בהנקה קשה לך אז כדאי לנסות להפחית את התלות ולחפש דרכים אחרים להרדמה.

אבל מהניסיון שלי, יש מצב שהדרך להפחית את התלות (כי ככה כתוב וכולן מתלוננות וסימן שזה קשה) זה יהיה יותר קשה מ"התלות" עצמה.

ולדעתי הקושי האמיתי לאמא בהרדמה בהנקה הוא בגילאים הרבה יותר מאוחרים שהתינוק רוצה לישון עם הנקה צמודה כל הלילה.

איך להרדים תינוק תוך 10 דקות

שווה קריאה בעיני

הגדול לא ינק, עד היום בן כמעט 3 הוא נרדם עם בקבוק (סיוט!!!)

דווקא הילד השני בן עשרה חודשים בהתחלה באמת לא נשם בלי הנקה, הכל הוא עשה תוך כדי הנקה. כמובן גם להירדם.

כיום הוא בן עשרה חודשים ונרדם עצמאים לגמרי

אני מניקה, איך שמסיימת להניק הוא מתעורר

מחתלת

ורק אחר כך משכיבה לישון, הוא משחק קצת עם הגדול שישן במיטה לידו עד שנרדם (רגע לפני שאתן בהלם שהוא כבר ישן בחדר ילדים, זה רק לשעתיים הראשונות עד ההנקה לאחר מכן)

אני בגישה של רגע לנשום ולחכות

להרגיל הירדמות למשל בסיבוב ברחוב זה גרוע

אבל להרגיל להירדם עם הנקה - הכי מבורך בעיניי. הוא ממש קטני תני לו את זה שייהנה ויספוג ממך כמה שיותר!