3 ילדים נולדו לפני שחשבתי לעומק אם אני רוצה ילדים או לא

אחרי שהם נולדו הרגשתי שזה בעיקר עול והחלטתי לא ללדת עוד

אחרי שהם גדלו, החלטתי ללדת עוד ילד כחוויה מתקנת.

אני לא רואה בילדים שליחות וגם לא את מרכז חיי, הם תוספת טובה לחיים, בעיקר שהם כבר גדולים ורוב העול מאחורי.

החיים לא נגמרים כשיש ילדים אבל בהחלט יש שנים שהם מורכבות ומוגבלות יותר

הגיוני שזה נושא רגיש, גם עם הספקות, כי זה עניין חברתי ואידיאולוגי מובהק, וזה משפיע על התחושות.

לפני שהיו לי ילדים, לא הייתה לי כמיהה לילדים. לכן אני לא מופתעת ממה שאת כותבת.

אני לא הייתי מהילדות שחולמות על המון ילדים. אמרתי נראה איך הולך ובעז"ה נתגלגל

התחתנתי ונכנסתי להריון הראשון (אחרי הפלה) התאהבתי ורציתי ממש עוד אחד ונולדה הבת השנייה.

לגבי שאר החששות שאת מעלה, הם לגיטימיים. ילד זה הרבה שינויים בחיים. וגם המון המון אושר. וגם לילות ללא שינה וכו. אבל עם היערכות מתאימה אפשר שזה לא יהיה כזה נורא כמו שזה נראה לך וישתלב בחיים עצמם, אאכ ויש לך תמונה בראש של איך האמהות חייבת להראות

לדעתי אם את מרגישה שזה מנקר בך החשש ממש,. הייתי בוחנת אם את תחת ההגדרה של חרדה מהריון ולידה או שבאמת זה לא הזמן לקפוץ למים.

אבל אומר את האמת, לדעתי אם מחכים לזמן המתאים הוא לא מגיע ונוחת מהשמיים בידיעה כזו ש- זה הזמן. זה בדרכ רצון שגובר על כל השאר למרות

גם אצלי לפני שנולדו הילדים לא הרגשתי רצון , והיה לי המון המון פחד...

ולדג' חברה טובה שהיתה בהריון שיתפה אותי בחששות שלה, הרגשתי שששלה זה חששות רגילים אבל לי יש חששות אמיתיים ורציניים ואולי באמת לא מתאים לי להיות אמא.

בסוף כשנכנסתי להריון שמחתי בזה מאוד, ויש תשע חודשים לעכל את הסיפור, להתחבר לעובר, לדמיין את אחרי הלידה ואחרי הלידה זה פשוט נהיה מציאות חיי.

ברור שעם קשיים, בעיקר ההתחלה והמעבר להורות היה לי מאוד מאתגר אבל עם מלא אושר פשוט החיים עצמם, והאושר גדל מבחינתי עם השנים. אני כ"כ מחוברת לאימהות שלי היא ממש חלק ממני. אבל האמא הזאת נולדה ביחד עם התינוק זה מציאות חדשה.

 . אני חושבת שזה היה לי מוזר לדמיין את זה ולהכניס את זה למציאות שלי לפני שזה באמת קרה. כמו שגם היה לי מוזר לדמיין את עצמי נשואה...

לגבי הרגישות חברתית- מבינה אותך, גם בלי הרצון שלך זה יכול להיות סוג של הרגשה של חוסר (לכולם יש ולי לא) ושל תקיעות (למה אצלי זה תקוע?) ועוד.. זה יושב לנו כל נק' בנפש בערך העצמי שלנו.

זה עבודה לחיים לקבל את המסלול חיים המדוייק שלי באהבה בלי קשר למה שקורה מסביב. כי זה לא נגמר בהריון ראשון תמיד אפשר להיות בהשוואות מול הסביבה, ילד שני, עבודה שוווה, לקנות דירה ועוד ועוד ועוד.

תודה רבה!!

במיוחד על הסיום, עזרת לי להבין מה נסגר איתי;)

חשבתי על זה אח"כ אולי זה נראה שאני מייפה את המציאות

מול מה שראיתי בתגובות אחרות שמדגישות יותר הקושי

אז חשבתי על זה שאני באמת רואה את זה שאני מביאה ילדים לעולם כדרך הטבע הבריאה של העולם.

ממש לא הייתי רוצה לדמיין את הקושי שהיה לי ח"ו אם לא הייתי זוכה לזה. ואי אפשר להשוות את זה לקשיים שיש עם הבאת ילדים

שהם קשיים טבעיים של חיים ושל גדילה. גם אם לפעמים זה יכול להיות מאוד קשה

אני לא בעד ללדת צפוף בלי הקשבה לעצמי ולצרכים ולרצונות אחרים וכד' 

אבל אני חושבת שבאופן כללי זה שאישה יולדת ילדים זה לא דבר שאני אמורה לחשוב עליו אם כן או לא.

יכול להיות שעולות תהיות לפני אבל תכלס- זה דרך החיים.

ככל שאני מסכימה יותר למעבר הזה מנערה ואישה צעירה לאמא המעבר הזה נהיה יותר קל וטבעי ומשמח ץ

מאשר שאני אחיה כל החיים בהתנגדות לזה שעכשיו אני אמא ובהשוואות לאיך שהייתי עצמאית וחופשייה לפני. (באמת באמת שיש לפעמים געגוע אבל זה השלמה עם מסע החיים הטוב והבריא)

אני לא רואה בלהביא ילדים שליחות... 

אוקי זה מצווה נכון, אבל רואה את זה ממקומות אחרים... 

אני פשוט נהנית מהרעיון של משפחתיות. 

אני חושבת שכל הדבר הזה של הריון, לידה, תינוק, וכל השלבים שבאים שם אחרי

זה מורכב, כי יש ימים שם של כאבים, של עייפות, של חוסר זמן,

מצד שני יש ימים שיש זמן, שלא כואב, ושלא עייפים חח

ויש רגעים מתוקים וחמודים ויש רגעים סתם של שיגרה רגילים

יש הכל. 

גם מאוד תלוי איך ההריון, איך חווית הלידה, יש המון גורמים...

גם תינוקות, יש תינוקות שהגידול שלהם ממש קשה ויש תינוקות שלא מרגישים את הגידול שלהם כמעט... 

אם יש בסיס טוב, ילדים יכול בעיניי להעצים ולהרים זוגיות, זוגיות זה לא רק הזמן של הביחד זה הרבה גם מעבר בעיניי... 

יש אנשים שמתפקדים אפילו יותר טוב בזמנים של עומס, שזה גורם להם להיות יעילים יותר 

מצד שני, יש משהו בשקט הזה שכל הזמן שיש לך הוא נטו לך, לבית, לזוגיות, לעבודה, לחלומות, כן יש בזה משהו כיפי וקסום, לגמרי

אהבתי מאוד מאוד את התקופה הזאת ואני עדיין מאוד נהנית מהרגעים האלו שבאים מדי פעם פה ושם...

מצד שני להביא ילדים, זה תהליך ארוך ארוך שיש בו השקעה לטווח הרחוק, ויש גם הרבה סיפוק בדרך

וזה בונה בך הרבה דברים שלא היו נבנים אלמלא הילדים...

לגבי שילוב עם עבודה תובענית, אממ זה יכול להתנגש, כן... צריך לקחת בשיקול.

באופן אישי יכולה להגיד לך שאני שמה בצד הרבה דברים שאני רוצה ואוהבת לעשות בגלל השלב הזה בחיים...

אני שמחה ב"ה, אבל זה כן יכול להביא מעט תסכולים וזה כן דורש ממני הרבה חשיבה איך לשלב בין הדברים...

חושבת שאם היה לי רק את הבית וגידול ילדים, הייתי יותר בנחת ורגועה.. אבל מציאות החיים לנשים שמחפשות מעבר לזה, היא מאתגרת יותר בעיניי

קודם כל- שאף אחד לא ייפה לך את המציאות, ילדים משנים את המציאות. לטוב ולרע. את יכולה לשכוח מהחיים שלפני.

עם הזמן, יש יותר עצמאות ואת קצת יותר חופשיה.

אני זרמתי עם זה אחרי החתונה, לא באמת חשבתי לעומק ולא הבנתי את המשמעויות העמוקות. מבחינתי זה היה המשך טבעי להפוך לזוג נשוי ואז להפוך למשפחה.

הבאתי ילד 10 חודשים אחרי החתונה, וזהו, לא מסוגלת יותר, הוא כבר בן 5 ילד יחיד מרוב טראומות וקושי.

כמה דברים שראיתי שיכולים להקל-

1. לבוא מוכנה מראש. נראה שאת מאד מודעת וזה יפה בעיני.

לבוא בידיעה שעכשיו כמה שנים תצטרכי קצת לעצור את החיים או לשלב אותם עם היומיום שלך אבל יהיה הרבה יותר עמוס וקשה ועייף.

2. לגור ולהיות בסביבה תומכת. אנחנו גרים מרחק גדול מאד מההורים והמשפחה, ואני שומעת חברות שגרות ליד ההורים כמה עזרה מקבלות, מגדלים את הילדים ביחד עם הבני דודים וכו'..

3. לדעת שזה בסדר לחכות ולקחת את הזמן, בעיקר כשכתבת שאת צעירה. תאמיני לי במבט אחורה לא כזה קריטי שנה לפה שנה לשם, הבשלות והרצון שלך יותר קריטיים.

מאמינה שאחרי שתתבססי בעבודה טובה, במקום טוב,

יש מצב שהרצון יגיע. את רק בתחילת החיים אין לחץ..

בהצלחה!

קודם כל תביאי ילדים בעזרתו יתברך רק שמרגיש *לך* נכון.

עזבי סביבה. הם לא יטפלו לך אחר כך בילדים נכון? הם לא יביאו לך משכורת כל חודש ולא כלום… רק הערות.

וגם אם תלדי כמה ברצף, תמיד יהיה להם מה להגיד.

(ואני אומרת לך את זה בתור אמא ל4 צפופים שבאו ב"ה ממקום שלם ואוהב וכן רציתי ילדים מההתחלה, ידעתי שאני רוצה להשקיע במשפחה ברוכה, בלי קשר למה וכמה מקובל כאן. מעניין לראות שהרבה בנות כאן לא רצו בהתחלה ועשו כי צריך. הייתי בטוחה שזה רצון טבעי טמוע, עכשיו גם אדע להיות רגישה יותר.)

לגבי זה שהחיים משתנים וגם הגוף משתנה זה נכון, ומאתגר בהתחלה. אבל זה לא רע, זה עוד שלב בחיים…

מאמינה שבתור ילדה את לא ממש רצית להיות אישה וללכת לעבודה וזה.. אבל את כאן ונשמע שטוב לך.

אז זה עוד שלב (גם אם תקחי תזמן)

אצלי לפחות, המשפחתיות הזו מביאה שמחה וסיפוק בחיים ולומדים לייצר שגרה מתאימה ויודעים מתי לקחת פסק זמן… וסך הכל החיים טובים. לא מתארת את עצמי שנים בלי ילדים, באיזה שהוא שלב זה יתחיל להיות רגוע ושקט מידי. אפילו קצת משעמם.

ואת נשמעת מהממת ושיהיה לך רק טוב ותלכי בדרך שלך ותסמכי על עצמך.

הרגשות שלך לגיטימיים, והמון נשים פוגשות את השאלות האלו בכל מיני שלבים בחיים. גם בהריונות הבאים...

השאלה מה מנחה אותנו, הפחד או הרצון.

מה שעזר לי לרצות - לדעת ש'להרגיש מוכנה' זה קצת כמו להרגיש מוכנה לנישואין. יש מה ללמוד, והרבה, אבל אם אחכה ואחכה שתבוא ההארה מלמעלה כבר יכול להיות הרבה יותר קשה ומאתגר. הרבה יותר עוצמתי וחזק זה ללמוד תוך כדי תנועה ולא מלכתחילה פשוט לחכות להיות מוכנה.

האם הרגשתי מוכנה להיות אמא?

לא. אבל כנראה שאם הייתי מחכה להיות מוכנה אז גם עכשיו כשהילד שלי כבר בן שנה לא הייתי מרגישה מוכנה.

קופצים למים ושוחים איתם, ושוחים איתם מעולה.

וכשמתאהבים בילד זה באמת מדהים.

ומשהו בקשר לזה שהחיים נגמרים

אז חשוב לי להגיד, שאמנם ילדים דורשים הרבה ובאופן אינטנסיבי, אבל זה לא לתמיד.

אני לא יודעת בדיוק למה התכוונת אבל 2 דברים.

1. מה שחשוב לך - לא יודעת, קריירה מצליחה למשל, או נופשים, ברור שההורות דורשת, אבל עם רצון משותף של שני בני הזוג אפשר לאזן ותוכלי להתפתח ולהתקדם... זה לא קל אבל זה אפשרי ועןבדה שנשים עושות את זה.

2.אמא שלי בגיל 43 כבר הייתה עם 7 ילדים גדולים, והיא הייתה מספיק צעירה לטייל, ללכת כל היום לקניונים ולפגוש חברות ולצאת לנופשים. החיים לא נגמרים... וגיל 43 זה מאוד צעיר... לחשוב שנשים מהגיל הזה ועד קרוב לגיל 60 מגדלות את הילדים, וואו. זה קשה הרבה יותר מלהיות אמא צעירה ולג'נגל בין ילדים לעבודה...

יהיו שיחלקו עלי אולי אבל זו דעתי

מה גם שהסבא והסבתא כבר מבוגרים בעצמם ופחות יכולים לעזור, ולפעמים גם צריכים עזרה בעצמם ואז יש עול טיפול בהורים ובילדים במקביל.

לגבי שילוב עבודה וילדים, אמנם בגיל מבוגר פחות אכפת מהעבודה וגם בדרך כלל המצב הכלכלי טוב יותר, אבל ההפסקה או האטה בקריירה באה בזמן שכבר קשה להתאושש ממנו. בגיל ארבעים חמישים לנסות להחזיר את הקריירה למסלול זה קשה יותר.

יש גם פחות כוח, לפעמים הבריאות מתחילה להתדרדר..

בקיצור, עדיף להביא ילדים בגיל צעיר יותר, כדרך הטבע. בלי לחץ ולא צפוף אם זה קשה, אבל דווקא כן להתחיל מוקדם.

הם נותנים לי את המשמעות העמוקה ביותר לחיים.

הם המנוע שלי להצליח. הם המנוע לצאת מעצמי בשבילם. להכיר אותם מקרוב. להבין אלו אוצרות הם.

אני חושבת שהקושי הוא זניח לעומת האור שהם מביאים.

וגם אני לא חלמתי על ילדים לפני כן. את אחיינים שלי בקושי חיבקתי.

אבל ילדים זה משהו אחר.

ילדים זה נצח, זה המשכיות, זה כיף גדול. זה ללמוד כל הזמן. זו משמעות עמוקה. זו אהבה שאין שני לה.

בע"ה את תראי כמה תאהבי ותשמחי בהריון ובתינוק שיוולד לך. 

ב"ה הקמנו משפחה מהממת.

יש הרבה אתגרים בדרך

יש ילדים שההתחלה קשה איתם

יש ילדים שההריון שלהם היה מאתגר

יש מתבגרים שהיומיום איתם מאתגר

אבל הם האושר שלי

והם הסיבה שלי לקום בבוקר לעוד יום של חיים, עוד יום של אהבה.

העבודה שלי היא כלי בשביל שיהיה לי כסף שיעזור לי בגידול הילדים, העבודה אצלי היא לא המטרה

אז בשבילי היא במקום האחרון.

הילדים הם אלו שנותנים לי את הכח, הם אלו שמניעים אותי לכל עשייה.

 יודעת שלא עניתי לכל שאלותייך, כי אף פעם לא הייתי במקום שלך

אבל לאור התגובות פה הייתי חייבת להצטרף ל @שוקולד פרה. 

מאחלת לך הצלחה וסיעתא דשמייא בכל מעשייך

תגדלו אותם בנחת!

במהלך השנים בעקבות הילדים צמצמתי מאוד בעבודה וכך גם בתחושת הסיפוק והמשמעות ממנה.

לפני שהגיעו הילדים שמחתי שלקח קצת זמן עד שהם הגיעו וככה הספקתי להתחיל עבודה מסודרת וטובה ולהנות ממנה כמה שנים.

בשנים האלה גם הצלחנו לחסוך סכום משמעותי ב"ה שעכשיו הוא גדל כי נמצא בהשקעות ויהיה לעתיד בע"ה.

)ביומיום כרגע אנחנו לא מצליחים כ"כ לחסוך כל חודש. ב"ה לא מגיעים למינוס)

לא מתאים לכולם.

תקראי את הבלוג של זיק הולנד.

יש גם קופות גמל להשקעה 

קופת גמל להשקעה במדדים רחבים כן מתאימה לכל אחד.

מעט למידה

הרבה התמדה

ותוצאות ממש בגדר מובטחות (לטווח ארוך)

תמיד מנדובסקי כנראה הכי מפורסם, כותב מאוד טוב, יעיל ובשפה פשוטה על איך להשקיע במדדים רחבים, מה ההגיון של זה ולמה זה באמת כל-כך חכם ומתאים לכל אחד.

אם תרצי הסבר בפרטי אוכל לתמצת לך את ההגיון של השקעות במדדים כדי שתראי בכללי אם זה מעניין אותך לפני שאת מתחילה לקרוא.

השקעה בקופת גמל היא לא חוקית עבור אזרחי ארה"ב.

ומה כן חוקי לאזרחי ארצות הברית?

רואה חשבון שמבין בתחום

מניות מסוימות,אגחים

בקרנות אמריקאיות.

תודה

לא רק בגלל הדיווח על הכנסות.

יכול להיות שיש אופנים שזה בסדר בהם

לדווח בכל מקרה צריך, לא משנה איפה משקיעים.

בקופת גמל יש בעיה ספיציפית שהם משקיעים גם בקרנות לא אמריקאיות, שלא עונות על דרישות המיסוי האמריקאיות.

בגדול, קרנות לא אמריקאיות משקיעות חזרה את הדיבידנדים בלי להוריד מס כל שנה.

שורה תחתונה, זה לא חוקי.

אני גם מרגישה ככה

תמיד גם חיפשתי עבודות שיתאימו למבנה המשפחתי שלי, וגידול הילדים.

היו עבודות נחמדות שויתרתי עליהן

אבל באמת לא הרגשתי שאני מוותרת פה על משהו.

בעיני זה הפוך. להתמסר לעבודה באופן שמוריד ממני את היכולת להיות עם הילדים שלי יותר, אז זה ויתור על זמן עם הילדים וזה חבל...

בסוף יום עבודה, שמחה לחזור לבית, לילדים.

ונכון שתינוקות ממלאים לנו את הזמן פול טיים וגם משבשים תוכניות לפעמים

זה באמת מבאס

אבל ברור לי שלא הייתי מוותרת על קשיים מסוג זה בעד שום הנאה אחרת בעולם.

לא יכולה לדמיין את היום יום שלי בלי האתגרים שגידול ילדים מביא איתו.

ויש גם רגעים שמחים ושל נחת שזה בכלל ממש נחמד ועושה טוב.

ולפותחת היקרה

בגלל שאין לך עדיין ילדים החשש מובן לגמרי.

מאחלת לך החלטות טובות!

אני בטוחה שלא תצטערי מלהיות אמא

עם כל האתגרים שבדבר.

ניכר שאת באה עם חשיבה בוגרת ואחראית

ושום דבר לא יהיה לך הפתעה

ולא תרגישי פתאום שנקלעת למצב שלא ידעת עליו. וזה כבר מוריד משמעותית את הקושי.

כל אחד והדרך שלו בעולם, זה בסדר

את לא צריכה להיכנס למרתון של לידות וגידול כרגע, או בכלל.

כשיגיע הזמן, יגיע הזמן! מעטות רואות שליחות בלהביא ילד אחרי ילד, זה מאוד קשה.

ואני מאמינה שילדים זה תיקון עולם, לא סתם שליחות ועדין יש לי 3 ב"ה ואני לא רוצה לעבור את זה שוב. ואני התחתנתי רק בגיל 34, עד אז בניתי את חיי. בידעבד אם הייתי מתחתנת קודם הייתי עושה בחירות שונות, בסופו של דבר כנראה ה' רצה שאמשיך להתקדם בעבודה....

השנים הראשונות קשות, אחר כך זה הרבה יותר קל. תיכנסי לזה כשתהי מוכנה לזה. ולא בגלל החברה וכו וכו

הרבה נשים שחשבו שרוצות משפחה גדולה, שינו את דעתן כשהבינו מה זה דורש (כולל אני)

א. גוף ונפש משולבים... יש מצב שבגלל שהנפש שלך לא רוצה הריון במובנים מסויימים, אז זה מונע מהגוף לקלוט הריון...

ב. ילדים הם האור הגדול ביותר בעולם. ביחד עם בעלי נהנית ממתיקותם . ממלאים את ליבי באור ובאהבה

ויחד עם זאת. לגדל ילדים זנ עומס גדול. נפשי פיזי טכני כלכלי רגשי הכל.

וצריך לעשות את זה מתוך רצון. 

כלומר מהקשר- שאולי אני לא נכנסת להריון כי אני לא מספיק רוצה

לי באופן אישי מספיקה מחשבה אחת בכיוון הזה בשביל ייסורי מצפון בלתי נגמרים

אז מעדיפה לא לחפש קשרים בכיוון הזה, אולי אני טועה...

ושוב תודה על התשובה

שכל הדיבור על שליחות להביא כמה שיותר ילדים, זה לא מגיע ממקום של בירור אמיתי אצלך, אולי זה מגיע מציפיות הסביבה או מערכים שגדלת עליהם,

כי אם זה היה מגיע מבירור עמוק ואמיתי שלך עם עצמך,

זה היה לך ברור שזה כרוך בוויתורים והיית שלמה עם המחירים של זה.

זה בסדר גמור לרצות דברים נוספים בחיים, אבל צריך להבין שאם את נותנת יותר משקל לדברים אחרים, זה בהכרח בא אחד על חשבון השני.

אז תחליטי אם את רוצה משפחה כמה שיותר גדולה ולהפנות את כל המשאבים והכוחות לזה,

או שאת רוצה לשלב, ואולי תצליחי גם משפחה גדולה וגם דברים נוספים, אבל זה לא יהיה "כמה שיותר גדולה"

וזה גם בסדר, העיקר שתדעי לאן *את* שואפת.

ולא לאיפה מצפים ממך לשאוף.

הכי חשוב שתהיי שלמה עם הבחירות שלך, כי זה מה שיתן לך את הכוחות להתמודד עם הכל.

לגבי החשש מאיך יהיה אני לא חושבת שמישהי יכולה באמת להבין עד הסוף מה זה להיות אמא לפ י שהיא אמא. צריך להיות בשלים להתמודד עם הידיעה שאת נכנסת להרפתקה שאת לא מבינה אותה עד הסוף ובע"ה תתמודדי.

וזה בסדר לרצות ולא לרצות בו זמנית, להיות רגישה כלפי שני המצבים בו זמנית ולהיות מבולבלת ולהרגיש שאת לפני תקופה מאוד משמעותית בחיים שלך, כי זה באמת מה שזה.

בהצלחה!

בס"ד

א. הכל טוב ואת כותבת דברים ממש הגיוניים בסך הכל. לא חושבת שחובה להיות עם רצון בוער לתינוק על תחילת הדרך, אפילו מובן מאד למה שזה לא יהיה ככה.

לגבי שילוב של חיי שליחות ושליחות של הקמת משפחה, זה זה בנפשך מאד, אני בעד שתמשיכי לחפש את זה גם אחרי שילדים יוולדו לכם בע"ה. זה יותר מורכב ומן הסתם זה יהיה באופן קצת שונה ממה שאת תעשי בעבודה הנוכחית שהתקבלת אליה. אבל יש אימהות חובשות, יש אימהות שליחות חב"ד, יש אימהות מילואימניקיות, יש אימהות רופאות, יש אימהות שמיישבות גבעות חדשות ועוד כל-כל הרבה תחומים… אם זה חשוב לך ממש וזה מבטא משהו גדול מהנפש שלך, חפשי איך להמשיך להגשים את עצמך ובע"ה גם תצליחי.

לגבי זמן לזוגיות אחרי שהילדים מגיעים, כנ"ל! זה דורש השקעה ויצירתיות לפעמים אבל בוודאי שזה יכול להיות מאד גבוה בסדר העדיפויות ולהמשיך להתקיים יופי!

ב. כן, אני… לפני החתונה בכלל לא חשבתי על זה. ברמה שכשבעלי הציע שנעשה בדיקות גנטיות לפני שהתארסנו, ממש לא רציתי (בסוף כן עשינו 🙂). אני שאלתי אותו "ומה אם התוצאות יראו שאנחנו לא מתאימים? ניפרד?" ולא הצלחתי להבין את התשובה שלו כשהוא אמר "ילדים זה מהותי". פשוט לא הייתי שם… אחרי החתונה היינו עסוקים עם עניין גדול (חליתי בדיכאון) וזה הפך את הנושא ל כלל לא רלוונטי. אבל גם לא היה לי שום רצון. הרצון הופיע מאוחר יותר, כשכבר החלמתי וסביבי ורוב החברים כבר עברו לשלב הבא של ילד אחד או שניים והתחלתי להרגיש שגם אני רוצה…

ג. מנסה כיוון - יכול להיות שאם היית יודעת באופן בטוח שיהיו לכם ילדים וכמה ושהכל יהיה בסדר, זה לא היה רגיש בכלל? אבל אי הוודאות שיש תמיד סביב הנושא הזה קצת מעיבה על ההנאה של השלב שבו אתם עכשיו?

ועל ג- וואו כןןן

אני תמיד אומרת שאם הייתי יודעת מתי זה יגיע לא היה אכפת לי מכל הדרך...

שממש הגיוני לא כל כך לרצות, ועדיין להתבאס כשזה לא מגיע.

אולי כי יש חשש מה יקרה כשכן תרצי. אולי כי לפעמים זה מתפרש כאילו "משהו לא בסדר אצלי/נו". ואולי כי באמת המקום לא מבורר עד הסוף אם את רוצה או לא, ולכן את רוצה ולא רוצה בו זמנית.

- לא מביאים ילד כי צריך..

מביאים ילד כי רוצים.

ברגע שרף הרצון עולה ביחס לחששות: תדעי שזה הזמן.

- אמהוּת היא דבר שנולד גם כן.. אני ממש לא ראיתי את עצמי כאמא למשפחה ברוכת ילדים.. פשוט רציתי ילד. תינוק. שלי. כזה שלא היה לפני כן בעולם ולא יהיה אחרי כן.. סיקרן אותי איך הוא/היא יראה, ידעתי שמחכה לי שם נשמה וממש רציתי להוריד אותה.. מי את?

כל משך ההריון אני בסקרנות מי הילד הזה..

וכשהגדולה שלי נולדה: הייתי בהלם.

(לא, לא ברגע הראשון, אצלי האהבה העצומה מגיעה אחריי חודש וחצי/חודשיים כשאני מתחילה להתאושש ולהכיר את היצור הזה שבא לעולם..)- הייתי בהלם מכמות האהבה ליצור קטן שיכולה להיות אצלי בלב.... הלםםם

ויש לך מסתבר לכל אחד מהילדים את אותה כמות אהבה.. זה הדבר הכי הכי הכי מתוק ויקר בחיים.

את יודעת מה אני אומרת לילדים שלי?

כל ילד הבא בתור הגיע כי- זה שלפניו היה כזה מתוק ורציתי עוד אחד כזה מתוק...

כן, יש הרבה עבודה.

זה החיים שלי בעצם.

גיליתי את הדבר הזה שקוראים לו אימהוּת. ולא ידעתי שזה אומר לב מלא באהבה.

אגב, כנערה לא הייתי מאלה שאוהבים ילדים של אנשים אחרים.. אוּפס, גם עכשיו לא..

רק את שלי.

אני צוחקת ואומרת שהילדים שלי הם באמת משהו מיוחד, ה ישמור עליהם, עובדה שרציתי עוד ועוד: כשאצל אחרים אחריי 3 זהו..

שתביני אני בת 40 ותכלס העומס גדול אז סיימנו ככל הנראה.. אבל תכלס, יאבא, געגוע להריון הזה שגדל בתוכך אוצר, אשכרה בנאדם.. נס של החיים... שלך ולא של אף אחד אחר...

- אז לסיכום, לדעתי חכי, וכשיגיע הרצון- רק לאחד! (אחד אחד.. ) זה יהיה הזמן.

בנתיים תהני מהזמן שלך,

לכל זמן ועת תחת השמיים,

עת לנפוש ולהיות מזה שאתם זוג צעיר.. (תהנו!)

ועת לצלול לאימהוּת....

בהצלחה מותק!

שתינוק מביא איתה. לגבי שילוב עם עבודה , גם אבא אמור להיות בתמונה. אם הוא לא יכול אז חייבים לארגן עזרה בתשלום ותקציב לזה.

אם במשך שנתיים מהחתונה אין הריון כדאי להתחיל לברר בלי לחץ כדי לא להגיע למצב שכבר ממש רוצים אבל לא יכולים. 

גם אני לא הייתי בטוחה שאני רוצה, גם אני נורא פחדתי מההיריון, מהלידה, מזה שיצור קטנטן יהיה תלוי בי. אני דווקא נכנסתי להיריון נורא מהר. ובאמת היה קשה. גם ההיריון וגם אחרי הלידה. התאהבתי בתינוק כל כך, אבל המעבר הזה היה לי נורא קשה. ולקח לי כמה חודשים לשמוח בזה שאני אמא. ומאז אני בתהליך עם זה, בשבילי  זאת ממש עבודת חיים. ללמוד לשלב בין ילדים- זוגיות- עבודה- צמיחה והנאה אישית שלי. וזה כל הזמן למצוא איזונים מחדש. ולברר ולהתחבר יותר ויותר לאידיאל הגדול שבגידול ילדים.

וזאת דרך לא פשוטה ומפחיד להתחיל אותה. אבל היא דרך עם כל כך הרבה משמעות ואהבה וצמיחה ולמידה ורגעים של מתיקות ונחת.

ולגבי זה שרגיש לך למרות שאת לא רוצה את זה עכשיו. אני ממש מבינה. כי יש משהו בשפע הגדול והמטורף הזה שקוראים לו היריון שיכול להגיע כל חודש באופן מפתיע שמעורר רצון אליו גם כשלא רוצים היריון. וגם כשמנעתי ולא היה מתאים לי באותן זמן וחשבתי שאולי יש היריון ובדקתי תמיד התבאסתי כשיצאה תוצאה שלילית. למרות שלא רציתי היריון בכלל.

ומצד שני בטח יש משהו מחשיש בזה שההיריון לא מגיע ואת לא יודעת למה ומתי יגיע.

לכולכן!!

תודה על המחשבה וההשקעה, זה כ"כ לא מובן מאליו...

ממש נרמלתן לי את החששות והרגעתן... וקיבלתי כאן עוד המון כיווני חשיבה, מזה שזו המתנה הכי גדולה ועד שלגיטימי לגמרי לחכות, וכל האמצע;)

קראתי הכל בעיון ואקרא עוד...

תודה רבה!!

אני חושבת שלכל זמן ועת, וכל אדם נהיה מוכן בזמן אחר. כמו שיש כאלה שמוכנים לנישואים בגיל 20 ובשלים לזה, ויש כאלה שרק בגיל 25, זה נכון גם לילודה. כמו נישואין - אם יכניסו אנשים לזה בכוח כשהם לא בשלים, בחלק מהמקרים זה יהיה סביר פלוס מינוס, בחלק מהמקרים זה יהיה נוראי. אותו דבר פה.

נשמע שאת פשוט עדיין לא שם, את צריכה זמן לעצמך, לגלות להתפתח ובעיקר בעיקר לרצות את הילדים. וברור שיש לך רצון כללי, אבל ממש להרגיש את הרצון, באופן יציב לתקופה ולהבין שזה מה שאת רוצה, לא באופן כללי אלא עכשיו, ואז לדעתי זה הסימן שאת מוכנה.

על סקאלת ה-'לא הייתי בטוחה' יותר הייתי קרובה ל'בטוחה שלא'. חשבתי שאני לא רוצה ילדים בכלל, שזה לא מתאים לי, ועוד כל מיני דברים. היה לי רצון כללי כזה לילדים, אבל וואלה לא ראיתי את עצמי מגיעה לשם. והתחתנתי בגיל שלא נחשב כזה צעיר בסביבה הדוסית שלי וחיכינו כמה שנים(!) וקיבלנו המון הערות ומבטים מהסביבה, המשפחה, החברים, בעבודה וכו. כולם היו בטוחים שיש לנו איזו בעיה רצינית, ולא. פשוט הייתי צריכה את הזמן להתבשל עם זה. היום יש לי 2 ילדים הכי מתוקים מושלמים מקסימים ומדהימים ובעה אני רוצה עוד 😍

אבל כן אני יודעת שאם הייתי מביאה אותם כשלא הייתי בשלה לזה הייתי סובלת ממש, גם אם בסוף זה היה מתאזן, לידה וגידול ילדים ובמיוחד תינוקות זה דבר לא קל, וצריך באמת לרצות את זה.

וג. את רוצה. פשוט לא עכשיו, ואת גם רוצה וגם לא רוצה וגם מרגישה שיש ממך ציפיות חברתיות וגם בעלך מן הסתם עם דעה כלשהי, וגם זה דבר ממש גדול ומשמעותי. אז ברור שזה רגיש

תודה!

באופן כללי - שאני חושבת שלצד התכנון שהוא חשוב, צריך גם להשאיר מקום לאמונה.

אין זמן שהוא הכי טוב לילדים. ילדים זה תמיד עומס, וברכה ושמחה, אבל גם אתגרים.

ואפשר לנסות לחשוב מתי נוח, אבל גם לזכור שזה מלמעלה. ומתוך בחינה של מה ה' רוצה מאיתנו בעולם, לא לשכוח גם את זה.

אני בעיקר ראיתי בילדים משהו מגביל ומתיש וממש חששתי מזה, אבל היה לי ברור שאני אצטרך לעשות את זה מתישהו.

אז מנענו קצת בהתחלה, ואז הפסקנו (קיבלנו היתר למנוע תקופה קצרה) ואז התפללתי שה' יתן לי את ההריון בזמן המדויק ביותר, ושההריון עצמו הלידה והילד הבא רק יגרמו לי לרצות עוד ילדים.

וברוך ה' לקח קצת זמן.

וזה היה מדויק. ושמחתי בהריון כזה סביר, ולאט לאט התחברתי יותר .

וגם לבת שלי, בהתחלה זה היה כזה סבבה, ולאט לאט אני מאוהבת בה יותר ברמות שלא יכולתי לדמיין שאני יכולה לאהוב יצור חי בכזאת רמה.

ובאמת צריך לתת מקום לאמונה, להאמין שהקב''ה יתן לנו את הכוחות לגלות בעצמנו את היכולות להיות אמהות טובות, למצוא את הכוחות לעשות את הדברים הטובים לנו לילדים שלנו ולבית שלנו.

כי בלי אמונה ובלי רצון חזקקק, זה באמת מאוד קשה להחליט על ילד ראשון.

ולהתפלל להתפלל.

ולזכור שקריירה אפשר לבנות כל החיים, וילדים זה קצת מוגבל יותר...

אם את מחליטה ששווה לך להוציא על זה את הכסף.

אני לא רציתי כי אין לי כח לפרוצדורה, ותכלס לא כזה נורא גלולות.

וזה משתנה בין נשים

גם בגלולות לא תמיד הדימום הסתגלות אוסר

או לפחות ככה לפי הפסיקה שלנו

מקווה גם ;)

שמההסתכלות שלי התקן לא הורמונלי זו לא כזו 'פרוצדורה' מבחינת ההתקנה, כמה דקות אצל רופא/ה שמנוסה, לפעמים קצת כאבים באותו יום, וזהו. (כדאי מאד לבוא בזמן מחזור)

מניחה שיש חוויות שונות לנשים אחרות.

זה לא מונע מחזור.

מבחינת דימום:

יכולים להיות מעט כתמים ביום-יומיים לפני המחזור, אבל אם לא מסתכלים וכו' לא צריך להתייחס לזה.

יכול להאריך את ימי הדימום, אבל ממש לא בהכרח. לי הוסיף יום אבל אאל"ט רק בהתחלה

לעיתים הדימום בימי המחזור בעיקר ביום יומיים הראשונים הוא יותר כבד, אבל הרגשתי שזה 'על חשבון' הימים האחרים

אישית זה 'סידר' את המחזור למשהו מתוקתק מאד, שזה אולי חסרון אבל גם יכול להיות יתרון...

אין שום השפעה על ההנקה או התחושה מבחינה הורמונלית.

בקיצור, יחסית למה שקיים זה פתרון טוב, כמובן יותר יקר מגלולות אבל בעיני שווה את זה.

לי כן היו כתמים בשבועות הראשונים אבל הם לא אסרו לפי הפסיקה שלנו. הבנתי שגם מכון פועה פוסקים כך

אני מכירה מהרבה נשים שזה מאריך להן את המחזור משמעותית, ואני רוצה כמה שפחות לקבל מחזור אז גם לא סיכון שאני רוצה לקחת

אני לוקחת סרזט

שבוע אחרי שהתחלתי לקחת התחיל דימום כמו מחזור

היה בדיוק כמו מחזור- 5 ימים ואז עשיתי הפסק

וזהו מאז כבר 3 חודשים ואין כלום

שאיבות זה נראלי גם נחשב הנקה מלאה לא?

למרות הנקה מלאה ו0 שילוב של תמל או מוצקים

כי כשזה לא באותה תדירות וזמנים כמו הנקה זה יכול להשפיע על ההורמונים

אם כן יכול להיות שאין לחץ למנוע כרגע.

אני לא זקוקה לאמצעי מניעה בחודשים שלאחר הלידה (אצלי התקופה הולכת ומתארכת מלידה ללידה, עם דפוסי הנקה שהולכים ונעשים אינטנסיביים מילד לילד בהתאמה)

במקביל רציתי להמליץ על דיאפרגמה, אבל באמת יותר נח להתחיל איתה קצת רחוק יותר מהלידה כשהמשקל מתייצב.

אז אין לי ניסיון בכלל, ואני גם אצטרך לשלב שאיבות ככה שזה לא יהיה מדויק ובוודאות לא ימנע במאה אחוז. וזה לא סיכון שאני מוכנה לקחת...

אמצעי מניעה לא הורמונלי. גם אם זה יעלה יותר, גם אם זה ידרוש עוד התאמה בהמשך..

(לא מצליחה משום מה להיכנס לניק המקורי אז פתחתי חדש דומה)

אני רוצה כמה שפחות לקבל מחזור, ואני לא אוכל להניק מלא לחלוטין (אהיה חייבת לשאוב/לשלב תמל) אז הגיוני שבלי גלולות אקבל די מהר וסדיר

גלולות הנקה ובודקת איך זה משפיע עלייך

יש הרבה נשים שזה מעולה להן

בלידה הראשונה לא לקחתי מניעה וההנקה מנעה לי 9 חודשים

בלידה השניה חודשיים וחצי אחרי הלידה קיבלתי מחזור

הפעם אני אפילו לא שואבת כי הוא לא לוקח בקבוק

רק הנקה כל הזמן

הגדולה שלי כן לקחה בקבוק ושאבתי לה

זה שלא הגיע מחזור לא אומר שלא היה ביוץ, כי הביוץ יכול להתרחש לפני המחזור

אז זה לא בהכרח שההנקה מונעת עד שמקבלים מחזור

בדיעבד אני יודעת כמה זמן מנע לי

כי אחרי 9 חודשים קיבלתי מחזור

זה באמת נושא מעצבן

יחסית גלולות הנקה היו סבירות

כן פגעו לי קצת בחשק...

אחרי ניסיונות כושלים בכל סוגי המניעות

לא נותרה לי ברירה אלא ללכת על זה. בררתי עם הרב שלנו והוא התיר לי כי באמת שום דבר אחר לא התאים.

זה הכי טוב מבחינתי כי אין שום הורמונים ולא מתערב בכלום

אבל כתבתי כאן שאני לא אוכל להניק מלא אלא גם לשאוב ואולי לשלב תמל, ואני לא רוצה לקבל מחזור כל חודש

אז לצערי פחות מתאים

ולקחת את הסיכוי שאולי לא היהי לך השפעות מזה

יכול להיות שתקחי ויהיה לך שקט לתקופה ארוכה.

אצלי אחרי דימום הסתגלות קצר שלא אסר לא היו לי דימומים לפחות עד שהתחלתי לשלב מוצקים, ולפעמים הרבה יותר

יכול להיות דימום הסתגלות בהתחלה, שיכול לאסור ויכול גם לא. אבל זה לא לתקופה ארוכה.

יש כאלה שאין להן דימום בכלל.

בדרך כלל בהמשך אין דימומים.

דימומים ארוכים יותר נפוצים עם התקן הורמונלי.

אם בהמשך את מורידה בנקאות ומשלבת תמ"ל, אולי כדאי לעבור לגלולות משולבות.

אבל יכול להיות שגם כלולות של הנקה יהיו בסדר ולא יעשו כתמים.

כתבת רק על תחום הלימוד

מה עם שאר התחומים הבית ספריים?

יש לילד חברים בכיתה?

מה הוא עושה בהפסקות?

יש אינראקציה טובה עם בני גילו?

הוא יודע לבקש? לשתף?

מקשיב בשיעורים או מפריע??

הולך לתנועת נוער? חוגים? פעילות אחר צהריים?

יוצא לטיולים? פעילויות חברתיות?

הוא ילד שמח?

איך הוא בבית? מזמין חברים? וכו וכו...

אוכל טוב?

ישן טוב?

אם כל שאר התחומים סבבה אצלו והוא מסתדר וטוב לו בחיים

הייתי שמה בצד את הלימודים כרגע, שמחה שטוב לילד שלי, אז לא אוהב ללמוד

או שישתנה או שלא. הייתי מבקשת ממנו בקשה לימודית אחת ממוקדת שיעמוד בה (ש"ב במקצוע אחד בלבד בכל יום וכדומה...)

אם המצב הכללי לט טוב בנוסף לתחום הלימודי- פה כבר הייתי פונה לעזרה, ליווי, הדרכה, יועצת בית ספר, דואגת לסל לשנה הבאה, כל מה שאפשר.

אבל שוב, אם זה רק הלימודים, להתמקד בדבר אחד ספציפי שתחליטו ביחד (ואפשר כל הזמן להוסיף עוד אתגר לימודי קטן)

ומשם לסמוך עליו ולא לחפור לו.

אגב, לא ציינת באיזו כיתה הוא? מנחשת ש ז'? ח'? לפי הציפיה?

נשמע שהוא בוגר ומבין שלא רוצה רטלין, לא לכולם זה עושה טוב, אם הכל טוב לו והוא בסדר בבית ספר, ומקשיב וחברים וכו וכו... אז אני כאמא שלו הייתי רגועה יותר.

האמת שהוא ילד חברותי פלוס פלוס

מעדיף תמיד חברים וטיולים ע"פ לימודים...

אני לא ככ רגילה לזה

וגם לא האופי שלו

לכן קשה ליח עם זה...

איך ילד יעדיף לבלות מאשר להצליח במבחן??

הצלחות לא מדרבנות לימוד?

ולא כדאי לנסות תרופה אחרת?

הרי עכשיו הכל נהיה יותר קשה אבל אחכ זה כבר יהיה מתסכל ואולי יהיה מאוחר מדי?

הוא הבכור שלך נכון?

יש ילדים שאוהבים הצלחות, וההצלחה מדרבנת

ויש ילדים שלא- זה לא מעניין אותם

ויש ילדים שמשלבים, לא מתאבדים על מבחן ו 70 זה סבבה להם.

מבינה שאת ובעלך מצפים לילד מחונן ולמדן, ובפועל זה לא ככה, וזה ממש מלחיץ אתכם.

הוא סה"כ יושב בכיתה ולומד? ילד נעים לזולת? מידות טובות? רגוע? טוב לו בחיים? מתפלל?

אז הייתי נפגשת עם המחנך ומנסה ליצור לו רצף מטרות לימודיות ספציפיות, משהו בקטנה, אבל שירגיש למידה ולאט לאט מחליטים יחד על עוד ועוד מטרה לכבוש בלימודים, הכל בהתאם לקצב שלו ולמה שהוא מצפה מעצמו, כי בסוף צריך ללמוד ולהתקדם גם אם זה לא מעניין אותו, אבל כנראה שהוא צריך קצב אחר, ושאצלו הצלחה זה דווקא במשחק בגול במשחק כדורגל ולא במבחן)

אם הכל זורם איתו טוב, וזה ממש רק עניין הלימודים, לא הייתי כריחה אותו לקחת כדור. (כמובן אם הוא מסוג הילדים שמפריעים בכיתה, לא לומדים, מתפרעים, עושים שטויות מתוך חוסר עניין לימודי- זה כבר משהו אחר).

בעבר הוא אהב ללמוד? פחות אהב חברים וטיולים?

ועכשיו השתנה?

האמת שהוא לא הבכור

הבעיה שלפניו 2 שלומדים

אחד גם לא כשרוני כמוהו... ובכא מתאמץ מאוד

ורוב המורים מפרגנים לו מעבר גם בגלל שרואים את ההשקעה

כן ילד רגוע... אבל יושב לי שבנא שיש לו בעית קשה צריך להיות מטופל לא?

ומה זה רצף מטרות לימודיות? כמו מה?

אבל כל מה שאת כותבת נשמע הגיוני לגמרי ולא קשור בכלל לקשב וריכוז או לריטלין. האמת שאני לא מכירה הרבה ילדים שיעדיפו ללמוד במבחן מאשר לבלות ולעשות משהו שהם נהנים ממנו.

כמה תכלס הילד מקבל במבחנים וכזה? כי אם הוא מקבל ציונים סבירים (נניח סביבות 80) זה הגיוני לגמרי שהוא יעדיף לקבל ציון סביר ולא להשקיע הרבה ולקבל ציון טוב יותר.

מה שתכלס לדעתי כדאי לעשות זה לשחרר לגמרי. אין לכם איך ללמוד במקומו, וממה שאת כותבת נשמע שהנסיונות לעודד אותו ללמוד רק יצרו לו התנגדות ללמידה. תנו לו לקחת אחריות על הלמידה של עצמו, וזאת בחירה שלו עד כמה להשקיע ואם להתאכזב מהציונים שהוא מקבל או לשמוח איתם.

רגילה מה2 לפניו שמבחן זה מבחן

ואם צריך ללמוד אז לומדים, כל אחד כמה שצריך

אז מה זא ילדים תמיד יעדיפו לעשות משהו שהם נהנים?

לכולם יותר נחמד אבל אם יש מבחן אז לומדים ואחכ נהנים לא?

ולא להפך...

פה זה פשוט עובר לידו...

לא מענין אותו כהוא זה

ולגורור אותו ללמוד זה משימה מאוד קשה

וגם בסוף נגמר לרוב בלא כלום

אני לא חושבת שרוב הילדים ישבו ללמוד כמה שצריך למבחן ורק אחרי זה ילכו לעשות משהו כיף, בטח אם זה ילד עם יכולות שיכול לקבל ציון סביר גם אם לא ילמד.

יכולה להגיד לך מהניסיון שלי בתור מישהי עם יכולות והפרעת קשב- אף פעם לא למדתי למבחנים, לא ראיתי שום עניין ללמוד שעה מבחינתי מיותרת בשביל עוד 10-15 נקודות במבחן. גם לבגרויות למדתי די את המינימום האפשרי. וכשאמא שלי ניסתה לשכנע אותי ללמוד יותר זה רק גרם לי להפסיק לשתף אותה במתי יש לי מבחנים כדי שלא תחפור לי על זה. והאמת שגם בדיעבד לא הייתי משנה משהו, אני חושבת שיכולות למידה הציונים זה חשוב אבל רק עד גבול מאוד מסוים ולהעכיר את הקשר עם הילד שלכם הוא בעיני הרבה מעבר לגבול הזה...

אז למה כן יש ילדים שלומדים וילדים שלא?...

סתם מענין...

ואם היית לוקחת תרופה שתעזור לך ללמוד את חושבת שזה כן היה עוזר לך ללמוד עוד?

או שזו החלטה שהחלטת שמספיק לך?

הבעיה שאם הוא לא מצליח והמורה אומר לנו כמה מאוכזב זה גם מעכיר לנו את היחסים איתו...

ולכן אני מאוד מבולבלת עד כמה לשכנע אותו ללמוד/ לקחת תרוםה שתעזור לו אם צריך...

שרגע יהיה עם קצת יותר חמלה.. מגיע למורה לדעת וגם לילד שקצת יותר יבינו אותו, את המקום שלו., לדעתי.

לגבי כדור, אני לקחתי ריטלין - התחושה באמת לא נעימה.

אטנט היה לי מעולה, לא ממש מתמידה, לוקחת רק בתקופות עמוסות שחייבת קשב מלא. אצלי אין תופעות לוואי.

ויש תחושה מגניבה שאני פשוט רוצה לשבת ולעבוד עוד ועוד ועוד.

אבל - זה חייב להגיע עם תחום עניין שרוצה ללמוד אותו.. קצת לא פר לתת כדור ולהכריח אותו לעשות איתו רק דברים ששונא לעשות.

הכדור יכול לעזור לו לאהוב את הלמידה.

קחי דוגמה - את רוצה לשבת לאכול פלאפל, וכל ביס משהו מחרפן אותך, מושך לך את הפיתה ואת ממש רוצה למשוך אותו חזרה אלייך וסופסוף לאכול. תרצי להמשיך לאכול אחרי כל זה?

זו התחושה שלי - אני רוצה לעבוד, אבל קשה לי. כל רגע המחשבות שלי במקום אחר.

כשאני בלי כדור אני מגדירה לעצמי זמן למשימה, עד שעה מסויממת או עד סיום מטלה אני לא XXXX, רק בסיום סעיף כלשהו אני קמה לאכול וכו

זה יכול לעזור לו אולי בלמידה למבחן, לומדים דף אחד והולכים לשחק, דף נוסף ויוצאים לרכב וכו

נ.ב. דיעה אישית, לא תורה מסיני. לא לוקחת אחריות.

אופי, חינוך, כמה השקעה נדרשת מול כמה התוצאה שווה. בכללי אני חושבת שכשמפעילים לחץ בכיוון מסוים הצד השני הרבה פעמים מפעיל התנגדות. ולהגיד אכזבה מילד זה אף פעם לא הדרך הנכונה לחנך לדעתי.

היה תקופה שניסיתי ריטלין, עזר ליכולות ההקשבה אבל לא למוטיבציה כי באמת לא ראיתי עניין להשקיע. וכמו שכתבתי אני עד היום לא חושבת שהיה לי עניין להשקיע יותר, למרות שהן יכולתי לקבל ציונים הרבה יותר טובים.

אני גם חושבת שלנסות לשכנע זה מה שניסיתם עד היום ולא דווקא עבד, אולי כדאי לשנות גישה. להחליט ולהגיד גם למורה וגם לילד שהלימודים הם באחריותו של הילד, אם הוא רוצה עזרה אז בשמחה ואם לא אז לא. ולא להתאכזב אם התוצאות לא דווקא מתאימות למה שציפיתם.

אבל כמובן שאני כותבת מתוך החוויה האישית שלי ולא דווקא שזה המקרה פה, אז אני מציעה גישה ותחליטי אם מתאים לכם או לא🙂

אין לי ניסיון בכלל עם ילדים בגי כזה, או קושי כזה.

יכולה להגיד לך על עצמי - כשהייתי ביסודי גם לא היה לי שום עניין וחשק ללמוד.

אהבתי רק מקצועות מסויימים ובכל השאר נכשלתי.

אני זוכרת את היום הזה שבו אמא שלי ישבה איתי לשיחה, והסבירה לי שאלה הם חיי. אם אחליט להשקיע, אצליח. אם לא, אעבוד בתור ___.

התחלנו עם מבצעים. המבצע הראשון היה להביא 80 במספר מבחנים, התמורה - סידור לבת מצווה עם כריכה בהתאמה אישית במקום כריכה קרם שהיה לכולן (משהו שהיה מאוד יקר ומגניב באותם שנים חח).

לאחר מכן מבצע על עוד איזה מתנה, כל תקופת מבחנים מחדש.

אני לא יודעת מה הגישה החינוכית בעניין מבצעים, לי זה העלה את המוטיבציה.

אני ממש מעריכה היום את אמא שלי על הצעד הזה, הייתי חייבת את האיפוס כדי להבין שיש פה בעיה ואני חייבת לקחת אחריות עליה.

לא אשקר, עד היום - אני שונאת לשבת להקשיב וללמוד. קשה לי ברמות. אני עם קשיי קשב מאבדת עניין ברגע.

האם יש תחום כלשהו שהילד כן אוהב? אני נגיד ממש אהבתי מקצוע מסוים, הוצאתי בו תמיד 100 והמשכתי לימודים בכיוון.

הלוואי וכבר בילדות היתי יכולה לתקתק חוגים בתחום.

התבוננות עצמית ואישית, שלכם מול עצמכם.

הכי טבעי להורה לרצות שהילד שלו יהיה דומה לו (ולאחים שלו, לפעמים). הכי קל לגדל ילד שדומה לך ושדרכו בחיים דומה לשלך.

הכי קל - אבל לא מגדל.

והילדים שלנו, שאמנם אנחנו מגדלים אותם, מעניקים לנו הזדמנות מיוחדת לגדול בעצמנו. להבין שלא הכול בחיים הולך בדרך שאנחנו רוצים. להבין שיש סוגים שונים של אנשים בחיים, וצריך להסתדר איתם ולאהוב אותם. במיוחד אם הם הילדים שלנו.

אז כן, הוא אולי לא אוהב ללמוד, ואולי באמת יש לו קושי שמונע ממנו להצליח ללמוד למרות שהוא מוכשר.

אבל זה לא משנה את העובדה שהוא הילד שלכם, האהוב והמתוק, שצריך תמיכה בדרך החיים שהוא בוחר לעצמו.

ובעיקר - צריך להסתכל על נקודות החוזק שלו בחיים (ונשמע שיש לו כאלה) ולהעצים אותן.

זה לא קל בכלל ועלול להזמין חיכוכים... אבל זו עבודת חיים...

(כותבת את זה ממקום לגמרי-לגמרי מזדהה❤️ גם אני בעבודת החיים הזו עכשיו...)

מקוה מאוד מאוד שהוא לא מרגיש שלא אוהבים אותו

למרות שאנחנו מבקשים ממנו ללמוד

כהורים אני מודה שאני הרבה חותר משחררת ובעלי פחות...

וזה החשש שלי גם

הבעיה ישיש לי עוד חשש

ולא יודעת מה מוצדק יותר

ואיך לאזן בין שתי החששות

שבעצם לא לתת לו את "הטיפול" שהוא צריך

זה להזניח את הבעיה ששאולי יש לו והיא צריכה מענה

חוששת שכשיהיה גדול יגיד לי אבל למה בעצם לא טיפלתם...

יש לכם איש מקצוע אמין וקשוב להתייעץ איתו?

נשמע שגם הדרכת הורים תוכל לעזור לכם. (גם לנו היא עוזרת מאוד)

ואיזה הדרכת הורים מומלצת?

איפה מוצאים?

הוא ידע לתת לכם הדרכה רגישה ומבינה, לכם בתור הורים?

ונשמע שיש לכם הרבה סימני שאלה לגביו

התנהגויות שלא ברור ממה הן נובעות,

ומצד שני כל מיני אקסיומות שאתם מתייחסים אליהן כאמת מוחלטת ובעיני מזמינות בירור נוסף.

וביניהם יש נושאים שאתם לא רואים עין בעין.

הייתי הולכת להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית-התפתחותית כדי לעשות סדר ולהבין קודם כל מה אתם רואים מול העיניים ואחר כך איך אפשר לעזור לו.

2 ילדים בשנתיים וחצי זה קשה קשה קשה

מותר לך שיהיה קשה!

ומותר וצריך לפנות לעזרה.

אני מאוד נזהרת מלאבחן, אבל זה נשמע קצת שיש שם דיכאון אחרי לידה, שהוא הורמונלי והעומס משפיע עליו גם

ויש איך לעזור ואיך להקל.

מנסיון. זה בור שחור שהכל נראה לא טוב ולא מתאים ואני ממש גרועה. ואפשר לצאת מהבור הזה.

יש לך רופאת משפחה נעימה? אם כן היא כתובת טובה להתחיל ממנה🧡

יש לך עם מי לדבר? לשתף?

חברה? אמא? אחות? מכרה בעבודה?

יש לך אפשרות לבקש עזרה?

בגדול זה לא פשוט לאף אחת עם שני קטנטנים, ועומס ואת מתארת שאתם לא יוצאים (כי עם שני קטנים), ואת די בודדה

חושבת שהתחושות שלך מתבקשות ממש וזה הזמן לצאת משם, לשתף ולטפל בעצמך.

לא אשת מקצוע מתחום הנפש, אבל בטוחה שיש מה שיכול לעזור ךלך.

שני ילדים קטנים וצפופים זה באמת לא קל בכלל בכלל

אני יכולה להגיד שהייתי במצב ממש דומה, את כותבת פה ממש את המחשבות שהיו לי. בערך חודשיים אחרי הלידה השנייה הבנתי שאני בדיכאון אחרי לידה, ופניתי לעזרה דרך הקופה (אני הלכתי לעו''ס של המרפאת נשים, אפשר גם דרך רופאת משפחה) והיום כל החיים שלי וההורות שלי השתנו ואני ב''ה במקום הרבה יותר טוב. אם מה שאת מתארת פה זה לא מחשבה חולפת אלא משהו שאת מרגישה לאורך זמן, בבקשה תפני לעזרה🩷 יכול להיות הרבה יותר טוב.

וטכנית- תנסי כמה שיותר להקל על עצמך. כמה שיותר להוריד סטנדרטים, למצוא דברים שיקלו עם הילדים, אם יש אפשרות לעזרה ממשפחה וכזה לקבל אותה. אם יש אפשרות שבעלך יהיה יותר נוכח. לנסות למצוא כמה שיותר זמנים שקטים לעצמך במהלך היום.

בהצלחה🩷

למרות שעברו 20 שנה מאז שחוויתי את הסיטואציה הזו

אני יכולה להזדהות עם כל מילה

הורות זה קשוח

ול2 תינוקות זה על גבול הבלתי אפשרי

זה בסדר שאת מרגישה אבודה

זה יותר הגיוני להרגיש ככה מאשר לשלוט במצב

מה שיכול לעזור קצת

זה שמישהו ישגיח עליהם ואת תצאי

אפילו ליום שלם

או אם זה אפשרי לכמה ימים

למלא מצברים

זה לטווח קצר

למצוא זמנים למנוחה אמיתית

לטווח הארוך לתכנן ילודה

או במילים אחרות למנוע עד שתרגישי אחרת

תקשיבי כשהם קטנים ותלויים בך על כל דבר זה קשהההההה

אני כל פעם שהילדים שלי מתלבשים לבד/ שמים נעליים לבד/ לוקחים אוכל לבד

אני בהלם

אשכרה סוף סוף הם יכולים לעשות משהו בלי שאני אעשה כל דבר כל דבר כל דבר.

הגיל שהם פצפונים והכל מגיע אלייך, את צריכה להלביש/ לחתך/ לקלח/ להרגיע/ לחבק

זה מתיש ושוחק מאוד מאוד.

אבל בסוף הם גדלים (ושלי עדיין קטנטנים, בני 5 ו-3)

והכל נהיה יותר קל.

בינתיים, מצטרפת למה שאמרו פה. לבדוק דיכאון אחרי לידה.

כי נראה לי כשהכל תקין חוץ מזה שמאוד מאוד מאוד מאוד קשה, יש גם דברים טובים ומהנים בהורות

ונשמע שאת ממש לא שם.

תחשבי שאם תקבלי חותמת רשמית מרופא יהיה לך קל יותר והסביבה שלך כנראה תבין אותך יותר ותתמוך בך יותר.

את ממש נורמאלית

יש זמנים ותקופות שהכל נראה קשה קשה קשה

אם המשאבים הפנימיים שלך מרוקנים אז בכלללל

זה עובר

ילדים גדלים

דברים נהיים קלים יותר עם הזמן

והופ אפילו תגלי שבא לי עוד אחד

לראות אמהות אחרות ולהניח שהכל סבבה להן זה פייק, אשליה.

בלי קשר- תבדקי חוסר בויטמין b12 תתפלאי לשמוע כמה זה משפיע בטירוף על מצב ועייפות רגשית נפשית

יכול להיות שכדאי לך גם להיעזר באיש מקצוע וכו' יש דרך הקופה, אבל בלי קשר לזה-

1. בדקת ברזל וB12 לאחרונה?

2. יש לך אפשרות לצאת להליכה יומית? הליכה בעיקר ופעילות גופנית מאוד משפיעים על הנפש

3. הגדולה (גם כן גדולה... היא בטח עוד לא בת שנתיים) בוכה עכשיו חריג או שתמיד היתה בוכה הרבה?

4. יש לך אפשרות שמישהו יקח את הילדים ליום שלם ואת תברחי לצימר ליד הים?

5. יש לכם ארגון התנדבות לעזרה אחרי לידה?

6. יש לכם באזור תכנית אימהות? מפגשים שבועיים במתנ"ס/אמא מלווה אמא/ וכו'?

אין לי זמן לענות ארוך.

ומצטרפת לכל הדברים שהקודמות היו מעלי.

אבל רק יכולה לעודד שגם לי היה ממש ככה. ופתאום עכשיו הם קצת גדלו (עכשיו שנתיים וחצי ושנה וחודשיים), והתחילו לישון לילות. ואני מרגישה שהתחלתי לנשום ומבינה כמה היה קשוח לפני זה.

שיש גם דרך קופ"ח וגם מרפאות לנשים אחרי לידה שאפשר לקבל ללא תשלום טיפול פסיכולוגי מעולה.

הבדידות קשה מאוד. יש מעגלים של אימהות בסביבה שלך?

וזה לא היה דיכאון אחרי לידה

זה פשוט היה הרגשה שאין אותי וזהו.

מבטיחה לך שזה משתפר

אבל עכשיו תנסי לראות מה בכל זאת יכול לעזור לך

אולי יום בשבוע שאת יוצאת לבד עם חברות/משפחה/חוג/מסעדה וכן הלאה

במיוחד עם צמודים.

זה לופ שלא נגמר❤️

יש לך אפשרות להתאווררות קבועה פעם בשבוע? חצי שעה ביום? משהו שהוא שלך ולא רק של האמהות?

את עובדת? סביבה תומכת? את מונעת הריון כרגע?

התחושות שלך סופר לגיטימיות ואי אפשר פשוט לסבול אותם עד שהם יגדלו.

איפה את יכולה ביום יום שלך להקל על עצמך ולנשום אוויר? אי אפשר לחיות ולהחיות ילדים בלי דלק.

קודם כל את יכולה גם לא להניק. מבטיחה לך. אל תעשי מה שאת לא רוצה.

דבר שני, את יכולה לשלוח למסגרות (אם אני מבינה נכון הם לא במסגרות כרגע) ולצאת לעבודה ותהיה לך חברה והפוגה מהאמהות

גם בלי קשר לכסף שאולי זה לא משתלם. זה משתלם לנפש שלך. ובסוף זה ישתלם גם בכיס.

ואפשר גם בייביסיטר ולצאת עם בעלך

ולדעתי בשלב הזה - למנוע עד שתמצאי את עצמך מחדש, אם יורשה לי.

נשמע שהלבד והתלותיות של הילדים בך גומרת אותך אבל זה לא חייב להיות ככה

ולדעתי אין צורך בטיפול אם את יודעת מה חסר לך. את "רק" צריכה למלא אותו

חיבוק ענק אישה יקרה♥️

עם לצאת לעבודה. זה יתן לך אויר ולפעמים בעבודה אפשר למצוא גם חברות

שאלון 1 את ממלאת, שאלון שני הגננת. את מביאה הכל למזכירה- הפניה ו2 שאלונים. היא סורקת ושןלחת לקופ"ח. את מקבלת אישור לאבחון אחרי שבוע- שבועיים. ואז את יכולה להתחיל לשלוח למכונים להתפתחות הילד את ההפניה ו2 השאלונים כדי להיכנס לרשימת המתנה לאבחון.

ספורט טיפולי קבוצתי הרבה יותר פשוט, אם זה בהסדר עם הקופה את רק מבקשת הפניה מהרופאה. תלוי במדריכה של הספורט אם את משלמת לה ומגישה קבלות כדי לקבל החזרים מהקופה או שאת מורידה התחייבויות ונותנת למדריכה.

אולי תבדקי אם יש החזרים מהביטוח, אם יש ,אז למה לא לעשות פרטי?

בהצלחה!!

יכול להיות שזה פיזיותרפיה ולא ריפוי בעיסוק. בכל מקרה כדאי לפנות להתפתחות הילד (פשוט תתקשרי להתפתחות הילד באיזור שלך ותשאלי מה התהליך ומה זמני ההמתנה.) כדאי לך לברר גם על הביטוח הפרטי, אבל ממה שאני יודעת ביטוחים פרטיים שמכסים טיפולי ריפוי בעיסוק מבקשים אבחון מהקופה כדי לתת החזרים. ואם זה לא משהו דחוף או שמשפיע על החיים אישית אין מצב שהייתי משלמת על פרטי, זה 300-400 לטיפול...

את ברשותך נדחפת לשאלה

איך יודעים איזה טיפול מתאים לו?

לקחתי כבר את השאלונים מהמרפאה, הם ידעו להתאים לו את הטיפול הנכון? או שאני צריכה לבקש משהו מסויים?

קצת נמנעתי מלהתקדם בינתייל כי אין לו קושי מובהק אלא משהו כללי מסורבל כזה כמו שתיארת.. והוא מאד מאד חכם ותקשורתי שזה מפצה על זה.

ניגשת לאבחון ראשון, משם זה מתגלגל.

אם המרפאה חושבת שיש צורך באבחון נוסף, היא תפנה.

לגבי לבקש - את מגיעה עם כיוןון על קושי בתחום מסוים? כמו קושי בדיבור? קושי בריפוי בעיבוק?

כי אם אני לא טועה אלה שאלונים שונים..

זוכרת את ההמלצה הראשונה, הייתי בטוחה שעולמי חרב עליי חחח

בביטוח הפרטי שלנו אין כיסוי להתפתחות הילד..

תתחילי את התהליך בלאומית עם הטפסים. מרגע הגשת הטפסים קיבלנו תור דיי מהר, תוך איזה שבוע שבועיים.

משם התגלגלנו.

אם המרפאה בעיסוק תחשוב שזה לא אצלה, היא תפנה לאבחון פיזיו.

לגבי ספורט טיפולי, שיתפתי פה בעבר.

התחלתי קבוצה חדשה במקום מוכר יטעם הקופה, הילד הלך פעמיים וכל יום מתחנן ללכת.

הוא ממש נהנה. יש שם עוד 4 ילדים בגילו, כל אחד עם קשיים אחרים וכולם מסתדרים שם מצוין. ממליצה.

המלצה לאן לפנות (זה גם עוזר להקדים את התור אח"כ למה שצריך)

במקביל תתחילי ספורט טיפולי, זה בכל מקרה יעזור (במידה והמדריכ/ה טובים)

לא בטוחה שבמכון יסכימו להכניס לרופא לפני כל האבחונים (ככה בכל מקרה היה בסניף שלנו, הלוואי שאצלהם זה שונה)

שלוש, משהו כזה, והוא המליץ לי איך להתקדם הלאה.

בלאומית עשו את המוות כדי לזכות להיפגש איתה, מי שישמע המזכירה משלמת לה מהכיס הפרטי שלה.

יהלום נדיר שהשמישמור אם יגעו בו יותר מידי 😈

צריך הפניה מרופא ילדים, או שאפשר פשוט לקבוע?

מקבלים ילדים עד גיל מסוים?

הבן שלי כבר עבר כמה סבבים בהתפתחות הילד, של פיזיותרפיה לריפוי בעיסוק. אבל אצל רופא התפתחות לא היינו.

יש לו תור נוסף לאבחון של ריפוי בעיסוק, אבל אני רוצה משהו יותר כולל.

כשהבן שלי היה בן שנה ו9 הרופאת משפחה אמרה לי לפנות לרופא התפתחות, פניתי לסניף של התפתחות הילד אצלינו וקבעתי תור לרופא התפתחות.

זה היה הדבר הכי פשוט בכל הסרט הזה של קלינאית תקשורת-פיזיותרפיה-וריפוי בעיסוק.

@רוני_רון במקביל תקבעי כבר תורים לבדיקת שמיעה וראיה כי תצטרכי את זה.

ותלכי לאף אוזן גרון מומחה כי לפעמים נוזלים או דברים באוזניים ובמערכת אא"ג גורמים לסרבול.

אני הייתי חכמה ישר שזיהיתי בעיה מילאנו שאלונים ושלחנו, לא חיכיתי יותר מידי

אני הייתי חכמה עכשיו בנושא אחר, קבעתי תור שנה קדימה לפסיכיאטר ילדים (אחרי שרשור הכדור, שיהיה תור נראה אם יהיה צורך).

הבנתי שזו שיטה נפלאה לבעיות קשב

שמלמדת את הילד על תפקודים ניהוליים, ועוזרת להתנסות בהם במסגרת כיפית, עם העברה של היישום למטרות תפקודיות יומיומיות.

יש דרך הקופה, גל קופה עד גיל מסוים (לא בקיאה). וביטוחים פרטיים אם יש החזר על ריפוי בעיסוק אז לכאורה כן

צריך אבחון רפואי שיש הפרעת קשב כדי להתחיל לטפל, לא יודעת אם כולם מתעקשים על זה.

קבוצת טיפול דרך הקופה, או הדרכת הורים.

על אחד על אחד כן

יש מרפאות בעיסוק מוסמכות קוגפאן.

להתחיל עם הפניה להתפתחות הילד

אמור להיות החזרים מהקופה

מטפלות בנושא של תפקודים ניהוליים ועוזרות לילד לפתח אסטרטגיות בכל התחום הזה.

אבל קוגפאן זה מעולה אם יש

אז עשינו פרטי

עשה פלאים

היו שנים שהיה מותר לקחת מיילדת פרטית מתוך הצוות הקיים והוחלט שזו אפלייה בין נשים במצבים כלכליים שונים.

אני מבינה שהיום מותר חקחת אבל היא בתור מלווה ולא במקום המיילדת במשמרת

עשיתי אצל אחת כזאת קןרס הכנה ללידה ראשונה

לא יודעת אם מלווה במרכז

אני לא מהמרכז

אבל מאמינה שיש שם כאלה

ונשמע לי גם שיכולה להתאים דולה ביומכנית

מבחינת הגישה

קוראים לזה ביומכניקה של הלידה

וממה שאת מחפשת נשמע שזה יכול מאד לענות על הצורך

ליוותה אותי פעמיים והייתה ממש פרקטית. ממש לא עצות וסגולות

אני מצאתי אותה שם בזמנו

מדהימה

למדה ביומכניקה של הלידה.

הכי אלופה שיש

‏‪+972 58-580-2617‬‏

זה הדבר היחיד ה"חמור" שעליו היית רוצה לדבר איתה?

אין לי בגיל הזה עדיין אבל בגלל שהיא ילדה בת עשר אז מה שציינת זה בעיני סופר טבעי לגיל ולא מעיד על ההמשך... אני רק בסוף התיכון חשבתי על מדרשה וגם לי הכל עד אז היה נראה כמו עול. וסופר נהניתי אחר כך במדרשה. והחיים הדתיים שלי מאד מושפעים מהמדרשה, ואפילו קצת מהאולפנא, עד היום.

כך גם לא אהבתי בגיל ההוא את התפילה ויתר הדברים שציינת.

אז לא הייתי מרגישה בגלל זה כשלון בחינוך. את עשית בגילה את מה שציינת לגבי תורה ותפילה?

באמת סקרנית מאיפה הציפיה פשוט.

והיסחפות עם חברה למילים לא יפות אל מול מחשב ריק מנשמה... תראי, יש כאן גם שאלה מה זה חינוך... כשלון בחינוך זה בעיני התנהגות לזולת. הגיוני שרצו "לבחון" את הצ'ט ובטח אם זה כשנמצאים עם חברה. יפה שמילים לא יפות מצאו את דרכן רק שם במחשב... את כילדה לא חיפשת במילון מילים לא יפות? סקרנות טבעית בעיני שלא מעידה על ההמשך ואם כבר, הפוך.

ובאופן כללי גיל ההתבגרות עבר עלינו בלי דרמות מיותרות.

מבחינתי אמונה ודרך ארץ זה דברים כל כך בסייסים ומוטמעים מצד אחד, מצד שני לא מרגישה שזה עובר הלאה לדור הבא.

מדרשה זה שם מפוצץ, בפועל זה ערב נחמד עם בנות ואפילו חברות מהשכבה, לא מצליחה להבין למה לא ללכת לנסות דבר כזה..

לתחושתי ולא רק בצפייה מהצד

זאת אומרת את רוצה שתלך לערב מדרשייה? אם זה בילוי עם אמא זה כבר נראה אחרת

ברכות השחר? אחת עונה לשנייה אמן

לקחת אותה איתך לבית הכנסת מדי פעם

לקנות לה סידור תפילה יפה עבורה עם חריטה מתנה מאמא

ממש לבנות את הקשר ביניכם לילדים דרך המצוות

אבא לומד עם ילד משנה זה לא כמו שמצפים ממנו לשבת לשנן לבד

שיילך עם אבא לשיעורים מדי פעם

שהמצווה תהיה דרך חוויה מול ההורה מצד אחד אבל מצד שני לא תבטל את הילד שבו

לגיטימי שלא תמיד היא תרמה

ומתחברת למה ש @אמאשוני כתבה על הצ'אט. בחיים לא אשאיר ילדים איתו לבד.

אני חושבת שלחוזרים בתשובה יש הרבה פעמים הרגשה של גילו את האור, וחיבור ורצון לקיים מצוות ברמה שמי שנולד דתי לא תמיד מצליח להרגיש. אתם גיליתם משהו, הם כבר נולדו לתוך זה וחייבים בזה. ויש משהו מאוד לא פשוט בחוויה של לגדול בצל מישהו שנמצא בכאלו אורות כשאצלך זה קצת עול מעיק. ממליצה מאוד לא ללחוץ חזק מידי ולכבד ולהבין את הקושי שלהם ולתת להם לגלות בעצמם מה המקום שלהם מול זה, הלחץ בדרך כלל רק יוצר אנטי.

לגבי הצאט- טוב שראית, זה מזמן שיחה ויכול לפתוח דברים חשובים.

שימי לב שיכול להיות שזו בכלל החברה ששוחחה עם הצאט.. אבל גם ככה וגם ככה -זו הזדמנות מצוינת לפתוח את נושא הדיבור והכתיבה, ולמה זה לא טוב להדתמש במילים כאלו אפילו מול רובוט שלא נפגע וק"ו מול אנשים.

לגבי המצב התורני- באמת הכי חשוב זה דוגמא אישית ותפילות, ואת זה אתם עושים. וגם לייצר הרבה חוויות משמחות של קדושה. יש הופעה תורנית? הולכים. ערב מיוחד שמתאים גם לילדים? אנחנו שם. בקיץ כשנוסעים לטיוך- מוסיפים עצירה ברשב"י שכוללת פינוקים..

ממש לייצר חוויות של כמה כיף להיות מחוברים לקודש.

ובלי רגשות מצפון!! אתם עושים את המירב, התוצאות לא בידיים שלכם.

חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'!

משתדלים מאוד לעשות גם חוויות סביב קודש, אבל באמת צריך לשים על זה יותר דגש..

איך היית עושה שיחה כזאת?

קודם כל בהרבה אהבה אליה והרבה אמון בטוב שבה ושהיא רוצה להיות טובה.

לפתוח ולומר-

שירה אהובה, היום רציתי לשאול משהו את הצאט ופתאום ראיתי שיחה שהיתה שם לפני כמה ימים. הבנתי שזה מהזמן שלמדת עם דינה למבחן והיה לי קצת עצוב לראות מה שהיה שם. את יודעת למה?

ומשם לפתוח את מה שחשוב לך, לחזק אותה שהיא טובה ובגור לך שזה חד פעמי ואת סומכת עליה.

לסיים בחיבוק..

זה ריגוש באפשרות לפרוץ גבולות.

בינה מלאכותית זה ממש מסוכן לילדים.

לפעמים אני נותנת לילדים לידי לשאול את הצאט שאלות (מקליטה ומשמיעה את התשובה)

פעם אחת הייתי צריכה לעשות משהו כמה דקות, אני שומעת את הצאט נותן להם הוראות קפיצה למרחק, אומר להם 4 משבצות, ואז לנסות 5.

הייתי בשוק איל בשניה הגיען לזה,

טוב שלא אמר להם לקפוץ מדרגות.

(זה היה בהקשר של הדגמה של קפיצת קנגרו) אבל לא משנה ההקשר, בינה מלאכותית נותנת לכם הוראות מה לעשות בעולם הפיזי, והם היו דקות בודדות ממש בלעדי.

בקיצור ממש לא לתת גישה לצאט, זה לא כמו לתת קנבה נגיד ולהתרחק קצת.. זה ממש חייב להיות צמוד.

זה מאוד מצחיק לדבר עם מישהו שבעצם אין לו מח ואין לו רגשות מצד אחד, ומצד שני הוא עונה לך לעניין..

זה נורא ילדותי ומצחיק לקלל אותו ולדבר שטויות במיוחד שאת עם חברה... זה נראה לי מאוד טבעי ואפילו מבוגרים לפעמים אומרים לצ'אט- יואו , איזה טיפש אתה! אמרתי לך כך וכך ואתה לא קולט! ..

זה קצת משעשע.. אז לא שזה בסדר לקלל! אבל זה לא היה כ"כ מבהיל אותי.

לגבי החינוך, קודם כל שאפו על 3 תפילות ביום, וואו. דבר שני, הרבה ילדים וגם נוער ומבוגרים נרתעים מלחץ, יכול להיות שיש לחץ סמוי סביב המצוות? כשמדברים הרבה על מצוות ולימוד תורה זה יכול להיות מאוד חופר/ מעיק/ מלחיץ , לקיים בנחת בעצמכם.

אבל האמת שבסוף חינוך זה בעיקר תפילות שבסוף זו בחירה של הילד מה לעשות בחייו, אנחנו רק יכולים לנסות להוביל...

וגם הורי חזרו בתשובה לפני שנולדתי.

הילדים חשופים לכל מיני סגנונות במשפחה.

אבל אני מרגישה שהילדים לא מספיק נושאים אלינו עיניים, כאילו אבא ואמא עושים ככה או אומרים ככה, אין לזה הרבה משמעות, ככה זה נראה לפחות כלפי חוץ, ולכן כל הדברים שאנחנו עושים (בשביל עצמנו כן?), לא מחלחלים אליהם..

אין צפייה שהילד יראה אותנו מתפללים ויגיד 'יואו זה נראה מגרה להתפלל. אני ינסה גם'

יש ציפייה שהוא יראה שטוב לנו עם השמירה והתפילה והמצוות. ויחלחל לו להבנה ששווה לו גם בעתיד להידמות לזה.

אני חושבת שמה שהכי חשוב זה הקשר בבית.

שהילדים ירגישו מחוברים לבית ולהורים.

שתהיה אווירה טובה, נעימה ורגועה.

כמה שפחות לחץ או יותר נכון אפס לחץ לגבי קיום מצוות.

אני חושבת שלא כדאי לך להציע להם ללכת למדרשה ולא להגיד לילדים ללכת לתפילות.

פשוט לתת דוגמא אישית ולא מתוך הטפה וכמה שיותר קשר טוב וחזק בינכם לבין הילדים.

להתעניין בהם, בחיים שלהם, בחוויות שלהם.

אני חושבת שכשלילד יש קשר טוב עם אבא ואמא באופן טבעי הוא הולך בדרכיהם.

וכמובן הרבה מאוד תפילות.

אתם עושים השתדלות, הקב"ה עושה את השאר.

הם לא הולכים ולא ילכו מעצמם, אבל למה לא להציע? זה כמו שיגידו לא לצחצח לילד אם הוא לא רוצה, או שיילך לישון מתי שרוצה.

מבחינתי קיום מצוות זה ברמה הזאת..

ברור שאני רוצה שזה יבוא ממנו, כמו שאני רוצה שיצחצח שיניים ויילך לישון בשעה סבירה, אבל אם לא - לא להעלות את זה?

מרגישה שככה הלכנו עד עכשיו וזה בעוכרינו..

ומרגיש לי כאילו הכל נהיה חשוב, אבל רק בנוגע למצוות וקדושה צריך לתת את המרחב, ככה הילד יקלוט מה חשוב?

אבל הצעה, לא דרישה.

שמעתי פעם ממישהו שאמר שבחינוך אנחנו יכולים להתעקש על דברים שלא קשורים דווקא למצוות. את המצוות להשאיר לבחירת הילדים.

בעלי פגש מישהי ממשפחה עם כמה ילדים שכולם דוסים. שאלו אותה איך ההורים שלה הצליחו ככה. היא ענתה שכל המצוות אצלם היו בחוויה ולא בכפייה.

אני ממש מנסה להחזיק את זה בראש אבל באמת קשה ביומיום. והלוואי שאצליח לתת דוגמא אישית כמו שאת מתארת.

(ומשהו נוסף כי הזכרת חזרה בתשובה, גם ההורים של בעלי חזרו בתשובה, אבל כשהוא כבר היה גדול. אחד הדברים המדהימים שהם עשו זה שהם לא הכריחו את הילדים לחזור איתם בתשובה. נגיד לפני שבת הם השאירו לו כסף לבילוי בליל שבת, או אמרו לילדים להיות בפלאפון בחדרים. זה אחד הדברים שאיפשרו לילדים לחזור בתשובה גם בהמשך. אז בכללי נשמע לי שאפשר להיות בנחת לגבי זה ולתת לילדים את הזמן...).

אצלנו גם מחלקים בשבת בבית הכנסת ממתק לכל ילד שהגיע לתפילה, זה גם מדרבן אותם להגיע

דיברת על גיל 10, זה גיל גדול.

בית כנסת בכללי אני חושבת שצריך להיזהר מלהכריח ילדים ללכת לבית כנסת.

בגיל צעיר יותר אפשר להציע וגם להעיר ולעשות מבצעים וכדו'.

גם אני הילדים שלי קטנים ואני בחופש מתפללת איתם.

אבל כשיהיו גדולים, אם אני אזכיר להם להתפלל אז אני לוקחת את האחריות על המצוות שלהם במקום שזה יהיה אחריות שלהם.

אני מורידה בפניך את הכובע על 3 תפילות ביום.

תפלה זה לא דבר פשוט וקל

זה דורש מאמץ מנטלי או לחילופין סתם משעמם.

בפרט בדור כזה שבו אין לנו רגע מנוחה עם עצמנו בלי גירויים מבחוץ, מאד קשה להתכנס פנימה לתפילה.

כשאנחנו רוצים לגרום למישהו לצאת מהעולם שלו ולכוון אותו לעשות משהו מהעולם שלנו, או אפילו משהו בשבילנו, אי אפשר פשוט לקרוא לו ולצפות שהוא יעזוב הכל ויגיע.

קודם כל אוספים, אחר כך מכוונים.

אם הבן שלי קורא ספר על הספה, ואני מהמטבח אומרת לו: "סגור את הספר ולך להתקלח" את כבר יודעת מה יקרה, נכון?

אם אני רוצה שהוא אכן ילך להתקלח, אני צריכה להשקיע דקה מעצמי, להתקרב אליו, להכנס רגע לעולם שלו (ספר טוב? על מה זה?) ואז לכוון אותו לעולם שלי (כבר מאוחר, סיים את העמוד ולך להתקלח).

את רוצה שהילדים שלך יטעמו מהעולם שלך - מדרשה, תפילות.. נסי לטעום מהעולם שלהם קצת יותר - להצטרף אליהם למשחק ולפעילות שהם בוחרים, לשמוע מה מעסיק אותם כרגע, מה המחשבות, חלומות שלהם וכו'.

בהצלחה!!

גם אני הייתי מתעצבנת, אבל אולי אולי אולי, הם רצו לתת לכם להתאושש, אם את יכולה לחשוב בכיוון, אז תנסי..

מאמינה שהם אנשים טובים ושכנראה לא רוצים להפריע..

בזמנו ממש נפגעתי ונהיית מריבה גדולה. לא מומלץ..

השאלה מה לעשות עם העצבים.

אלו דברים שמאוד תלויים בדינמיקה המשפחתית ובציפיות שלך.

יכול להיות שהם בכוונה חיכו, כי לא רצו להכניס עליכם.

אצלם

או שתזמו אתם את הקשר.

אפשר גם לא לשתף אותם בכלל.

אני לא עונה

שיתקשרו לבעלי

אם זה עוזר לך,

לי נפל האסימון אחרי כמה שנות נישואין שהסטנדרטים המשפחתיים שאני מגיעה איתם זה לא הסטנדרטיים שלהם.

ואם לי זה ברור שכשקורה X חייבים להתקשר להתעניין

ושכשקורה Y חייבים לבוא לבקר וכן הלאה וכן הלאה

להם זה לא ברור, ומבחינתם אין ציפיות כאלו.

והקשרים קצת פחות הדוקים מצד אחד, מצד שני פחות תובעניים.

ויש לזה גם יתרונות.

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל ככה אני חווה בצד של בעלי.

אני ומשפחה שלי מול המשפחה של בעלי

אלא אם כן הם כאלו שכל הזמן על הטלפון והואטסאפ. ואז היה הגיוני שיכתבו משהו וכו'

אולי לא רצו להפריע לכם?

אולי חשבו שכשיתאים לכם אז אתם תתקשרו או תתנו לילדה לדבר איתם?

פשוט לא בראש מעייניהם

אם זה הסגנון המוכר שלהם עדיף לטובתך להתאים ציפיות ולא לקחת אישית.

במצב כזה אני הייתי שולחת הודעה מעצמי

"עבר בשלום ב"ה, הכל בסדר או משהו כזה.

אני גם כזו

גיסה שיולדת, אפילו אחותי

מתקשרת לברך ולאחל ושולחת מזל טוב רק אחרי יומיים שלושה.

כי מבינה שהן עמוסות ויודעת שכל העולם מתקשר ורק אני חסרה לה עכשיו.

רוצה שהאיחול והברכה יהיו במקום וראויים ויתקבלו. אז רוצה בזמן שאני יודעת שכבר אין את כל הטלפונים וכו...

במקרה שלך, אולי הם חיכו שתתאוששו ולא רצו להפריע? כשהם התקשרו זה היה קצר וקולע ולסמן וי? או אמיתי וכנה עם איחולים והתעניינות מהלב?

אני חושבת שתוכן השיחה חשוב יותר מעת השיחה.

אבל מרגיש לי שאם זה היה מספיק חשוב היו מתקשרים...

נשמע לי הזוי לא להתקשר

אז היום חמותי התקשרה מלא פעמים כי לא עניתי לה

סתם כי יש לה יום חופש זה מביא לי עוד יותר עצבים ואני לא עונה,לא מסוגלת

שתתקשר לבעלי מה היא רוצה ממני

וטוב שאת מעבירה את זה לבעלך.

אבל אם את רוצה שזה יהיה אחרת בפעם הבאה - צריך לחשוב איך להעביר את המסר ככה שהיא תדע מה הציפיות שלך.

כי יכול להיות שהיא תסיק ממה שקורה עכשיו שבעצם את מעדיפה שהיא בכלל לא תתקשר ושהכל יהיה דרך בעלך.

אולי אפילו שווה להיות כנים ולהגיד ישירות (לא את, שבעלך יגיד להורים שלו שהיית שמחה אם הם היו מתקשרים מוקדם יותר..). כמובן לא מכירה את נפשות הפועלות אז לא יודעת אם מתאים.

😄

אני מסוג האנשים שאם מתקשרים אלי באותו יום אני מתחרפנת

צריכה ספייס ולהיות מרוכזת בילדה המאושפזת ולג'נגל עם הילדים שבבית וממש אין לי זמן לשיחות התעניינות ונימוסים.

לא תמיד אפשר לדעת מי מתאים להתקשר, ולפעמים יש עניינים ורוצים לשוחח בנחת.

עכשיו אני קולטת שזה לא 3 ימים מהניתוח, אלא מהשחרור.

בכל אופן, אולי יש פערי מנטליות, אולי חוסר תשומת לב, מבאס בכל מקרה.

העיקר הבריאות.

איך את אחרי האשפוז והחזאה הביתה? 🤗

שולחת איחולי החלמה, הרבה כוחו., וחזרה לשגרה.

חווה את זה עכשיו מהמקום שלי- אני הייתי חולה שבוע שעבר (עדיין, סיפור ארוך), ההורים שלו ידעו על זה מיום שני, רק ביום שישי קיבלתי הודעה מחמותי. מאז כלום.

מאוד מזדהה

כשאני חולה זה לקבל הודעה מחמותי 😬

לגמרי מעדיפה שהיא תפטור אותי מהצורך להיות נחמדה או להתייחס להודעות שלה...

(גם כשהתאשפזתי בהריון היחס שלה רק הביא לי עצבים ...)

אני מכבדת אותה והכל והיא סבתא חביבה וטובה, אבל אני ממש לא אוהבת את הרעיון שהיא תדאג לי

אז אולי גם חמותך כזאת ומעדיפה לתת ספייס...

חמותי היא סוג נורא מפחדת לחפור

ואף פעם אחרי לידות למשל היא לא מתקשרת... (כן כותבת לבעלי מזל טוב אבל לא מעבר)

בהתחלה לא הבנתי מה הסיפור עד שפעם יצא לי לשמוע במקרה את דעתה על חמיות שחופרות ומגיעות לבקר את הכלה בבי"ח וכו' אז קלטתי שמשם זה בא...

מאותו מקום יכולה החמות להגיד- הנכדה שלי עברה פרוצדורה רפואית, האבא והאמא לא מתקשרים לעדכן שהכל בסדר,הם יודעים שאני מחכה לטלפון! אני לא רוצה להפריע אבל בחייאת, למה הם לא מרימים טלפון?! אנחנו במתח דואגים, בסוף נשבר לי אחרי שלושה ימים אני מתקשרת אבל הם אפילו לא טורחים לענות...

סתם מנסה לחשוב על הראש שלה... לא תמיד נעים להתקשר לשאול, אלא מחכים לעדכון.

אבל ממש מתאים לי לעשות דבר כזה. לא כי לא אכפת לי. פשוט כי מה שלא קורה איפה שאני נמצאת לא בראש שלי. ואני יכולה ממש לרחף ולשכוח שזה קרה באותו יום, ואז יום אחר כך להזכר להתקשר בדיוק כשאני באמצע להכניס כביסה ולתכנן להתקשר כשאסיים ואז לשכוח עד 23:00 בלילה ולהתלבט אם מאוחר מדי ולהחליט להתקשר מחר, וכן הלאה..

והערצתי את חמותי שלא התקשרו עד שהתקשרתי אני כדי שיהיה לי זמן להתאושש.

זה כנראה מאוד תלוי פרשנות