3 ילדים נולדו לפני שחשבתי לעומק אם אני רוצה ילדים או לא

אחרי שהם נולדו הרגשתי שזה בעיקר עול והחלטתי לא ללדת עוד

אחרי שהם גדלו, החלטתי ללדת עוד ילד כחוויה מתקנת.

אני לא רואה בילדים שליחות וגם לא את מרכז חיי, הם תוספת טובה לחיים, בעיקר שהם כבר גדולים ורוב העול מאחורי.

החיים לא נגמרים כשיש ילדים אבל בהחלט יש שנים שהם מורכבות ומוגבלות יותר

הגיוני שזה נושא רגיש, גם עם הספקות, כי זה עניין חברתי ואידיאולוגי מובהק, וזה משפיע על התחושות.

לפני שהיו לי ילדים, לא הייתה לי כמיהה לילדים. לכן אני לא מופתעת ממה שאת כותבת.

אני לא הייתי מהילדות שחולמות על המון ילדים. אמרתי נראה איך הולך ובעז"ה נתגלגל

התחתנתי ונכנסתי להריון הראשון (אחרי הפלה) התאהבתי ורציתי ממש עוד אחד ונולדה הבת השנייה.

לגבי שאר החששות שאת מעלה, הם לגיטימיים. ילד זה הרבה שינויים בחיים. וגם המון המון אושר. וגם לילות ללא שינה וכו. אבל עם היערכות מתאימה אפשר שזה לא יהיה כזה נורא כמו שזה נראה לך וישתלב בחיים עצמם, אאכ ויש לך תמונה בראש של איך האמהות חייבת להראות

לדעתי אם את מרגישה שזה מנקר בך החשש ממש,. הייתי בוחנת אם את תחת ההגדרה של חרדה מהריון ולידה או שבאמת זה לא הזמן לקפוץ למים.

אבל אומר את האמת, לדעתי אם מחכים לזמן המתאים הוא לא מגיע ונוחת מהשמיים בידיעה כזו ש- זה הזמן. זה בדרכ רצון שגובר על כל השאר למרות

גם אצלי לפני שנולדו הילדים לא הרגשתי רצון , והיה לי המון המון פחד...

ולדג' חברה טובה שהיתה בהריון שיתפה אותי בחששות שלה, הרגשתי שששלה זה חששות רגילים אבל לי יש חששות אמיתיים ורציניים ואולי באמת לא מתאים לי להיות אמא.

בסוף כשנכנסתי להריון שמחתי בזה מאוד, ויש תשע חודשים לעכל את הסיפור, להתחבר לעובר, לדמיין את אחרי הלידה ואחרי הלידה זה פשוט נהיה מציאות חיי.

ברור שעם קשיים, בעיקר ההתחלה והמעבר להורות היה לי מאוד מאתגר אבל עם מלא אושר פשוט החיים עצמם, והאושר גדל מבחינתי עם השנים. אני כ"כ מחוברת לאימהות שלי היא ממש חלק ממני. אבל האמא הזאת נולדה ביחד עם התינוק זה מציאות חדשה.

 . אני חושבת שזה היה לי מוזר לדמיין את זה ולהכניס את זה למציאות שלי לפני שזה באמת קרה. כמו שגם היה לי מוזר לדמיין את עצמי נשואה...

לגבי הרגישות חברתית- מבינה אותך, גם בלי הרצון שלך זה יכול להיות סוג של הרגשה של חוסר (לכולם יש ולי לא) ושל תקיעות (למה אצלי זה תקוע?) ועוד.. זה יושב לנו כל נק' בנפש בערך העצמי שלנו.

זה עבודה לחיים לקבל את המסלול חיים המדוייק שלי באהבה בלי קשר למה שקורה מסביב. כי זה לא נגמר בהריון ראשון תמיד אפשר להיות בהשוואות מול הסביבה, ילד שני, עבודה שוווה, לקנות דירה ועוד ועוד ועוד.

תודה רבה!!

במיוחד על הסיום, עזרת לי להבין מה נסגר איתי;)

חשבתי על זה אח"כ אולי זה נראה שאני מייפה את המציאות

מול מה שראיתי בתגובות אחרות שמדגישות יותר הקושי

אז חשבתי על זה שאני באמת רואה את זה שאני מביאה ילדים לעולם כדרך הטבע הבריאה של העולם.

ממש לא הייתי רוצה לדמיין את הקושי שהיה לי ח"ו אם לא הייתי זוכה לזה. ואי אפשר להשוות את זה לקשיים שיש עם הבאת ילדים

שהם קשיים טבעיים של חיים ושל גדילה. גם אם לפעמים זה יכול להיות מאוד קשה

אני לא בעד ללדת צפוף בלי הקשבה לעצמי ולצרכים ולרצונות אחרים וכד' 

אבל אני חושבת שבאופן כללי זה שאישה יולדת ילדים זה לא דבר שאני אמורה לחשוב עליו אם כן או לא.

יכול להיות שעולות תהיות לפני אבל תכלס- זה דרך החיים.

ככל שאני מסכימה יותר למעבר הזה מנערה ואישה צעירה לאמא המעבר הזה נהיה יותר קל וטבעי ומשמח ץ

מאשר שאני אחיה כל החיים בהתנגדות לזה שעכשיו אני אמא ובהשוואות לאיך שהייתי עצמאית וחופשייה לפני. (באמת באמת שיש לפעמים געגוע אבל זה השלמה עם מסע החיים הטוב והבריא)

אני לא רואה בלהביא ילדים שליחות... 

אוקי זה מצווה נכון, אבל רואה את זה ממקומות אחרים... 

אני פשוט נהנית מהרעיון של משפחתיות. 

אני חושבת שכל הדבר הזה של הריון, לידה, תינוק, וכל השלבים שבאים שם אחרי

זה מורכב, כי יש ימים שם של כאבים, של עייפות, של חוסר זמן,

מצד שני יש ימים שיש זמן, שלא כואב, ושלא עייפים חח

ויש רגעים מתוקים וחמודים ויש רגעים סתם של שיגרה רגילים

יש הכל. 

גם מאוד תלוי איך ההריון, איך חווית הלידה, יש המון גורמים...

גם תינוקות, יש תינוקות שהגידול שלהם ממש קשה ויש תינוקות שלא מרגישים את הגידול שלהם כמעט... 

אם יש בסיס טוב, ילדים יכול בעיניי להעצים ולהרים זוגיות, זוגיות זה לא רק הזמן של הביחד זה הרבה גם מעבר בעיניי... 

יש אנשים שמתפקדים אפילו יותר טוב בזמנים של עומס, שזה גורם להם להיות יעילים יותר 

מצד שני, יש משהו בשקט הזה שכל הזמן שיש לך הוא נטו לך, לבית, לזוגיות, לעבודה, לחלומות, כן יש בזה משהו כיפי וקסום, לגמרי

אהבתי מאוד מאוד את התקופה הזאת ואני עדיין מאוד נהנית מהרגעים האלו שבאים מדי פעם פה ושם...

מצד שני להביא ילדים, זה תהליך ארוך ארוך שיש בו השקעה לטווח הרחוק, ויש גם הרבה סיפוק בדרך

וזה בונה בך הרבה דברים שלא היו נבנים אלמלא הילדים...

לגבי שילוב עם עבודה תובענית, אממ זה יכול להתנגש, כן... צריך לקחת בשיקול.

באופן אישי יכולה להגיד לך שאני שמה בצד הרבה דברים שאני רוצה ואוהבת לעשות בגלל השלב הזה בחיים...

אני שמחה ב"ה, אבל זה כן יכול להביא מעט תסכולים וזה כן דורש ממני הרבה חשיבה איך לשלב בין הדברים...

חושבת שאם היה לי רק את הבית וגידול ילדים, הייתי יותר בנחת ורגועה.. אבל מציאות החיים לנשים שמחפשות מעבר לזה, היא מאתגרת יותר בעיניי

קודם כל- שאף אחד לא ייפה לך את המציאות, ילדים משנים את המציאות. לטוב ולרע. את יכולה לשכוח מהחיים שלפני.

עם הזמן, יש יותר עצמאות ואת קצת יותר חופשיה.

אני זרמתי עם זה אחרי החתונה, לא באמת חשבתי לעומק ולא הבנתי את המשמעויות העמוקות. מבחינתי זה היה המשך טבעי להפוך לזוג נשוי ואז להפוך למשפחה.

הבאתי ילד 10 חודשים אחרי החתונה, וזהו, לא מסוגלת יותר, הוא כבר בן 5 ילד יחיד מרוב טראומות וקושי.

כמה דברים שראיתי שיכולים להקל-

1. לבוא מוכנה מראש. נראה שאת מאד מודעת וזה יפה בעיני.

לבוא בידיעה שעכשיו כמה שנים תצטרכי קצת לעצור את החיים או לשלב אותם עם היומיום שלך אבל יהיה הרבה יותר עמוס וקשה ועייף.

2. לגור ולהיות בסביבה תומכת. אנחנו גרים מרחק גדול מאד מההורים והמשפחה, ואני שומעת חברות שגרות ליד ההורים כמה עזרה מקבלות, מגדלים את הילדים ביחד עם הבני דודים וכו'..

3. לדעת שזה בסדר לחכות ולקחת את הזמן, בעיקר כשכתבת שאת צעירה. תאמיני לי במבט אחורה לא כזה קריטי שנה לפה שנה לשם, הבשלות והרצון שלך יותר קריטיים.

מאמינה שאחרי שתתבססי בעבודה טובה, במקום טוב,

יש מצב שהרצון יגיע. את רק בתחילת החיים אין לחץ..

בהצלחה!

קודם כל תביאי ילדים בעזרתו יתברך רק שמרגיש *לך* נכון.

עזבי סביבה. הם לא יטפלו לך אחר כך בילדים נכון? הם לא יביאו לך משכורת כל חודש ולא כלום… רק הערות.

וגם אם תלדי כמה ברצף, תמיד יהיה להם מה להגיד.

(ואני אומרת לך את זה בתור אמא ל4 צפופים שבאו ב"ה ממקום שלם ואוהב וכן רציתי ילדים מההתחלה, ידעתי שאני רוצה להשקיע במשפחה ברוכה, בלי קשר למה וכמה מקובל כאן. מעניין לראות שהרבה בנות כאן לא רצו בהתחלה ועשו כי צריך. הייתי בטוחה שזה רצון טבעי טמוע, עכשיו גם אדע להיות רגישה יותר.)

לגבי זה שהחיים משתנים וגם הגוף משתנה זה נכון, ומאתגר בהתחלה. אבל זה לא רע, זה עוד שלב בחיים…

מאמינה שבתור ילדה את לא ממש רצית להיות אישה וללכת לעבודה וזה.. אבל את כאן ונשמע שטוב לך.

אז זה עוד שלב (גם אם תקחי תזמן)

אצלי לפחות, המשפחתיות הזו מביאה שמחה וסיפוק בחיים ולומדים לייצר שגרה מתאימה ויודעים מתי לקחת פסק זמן… וסך הכל החיים טובים. לא מתארת את עצמי שנים בלי ילדים, באיזה שהוא שלב זה יתחיל להיות רגוע ושקט מידי. אפילו קצת משעמם.

ואת נשמעת מהממת ושיהיה לך רק טוב ותלכי בדרך שלך ותסמכי על עצמך.

הרגשות שלך לגיטימיים, והמון נשים פוגשות את השאלות האלו בכל מיני שלבים בחיים. גם בהריונות הבאים...

השאלה מה מנחה אותנו, הפחד או הרצון.

מה שעזר לי לרצות - לדעת ש'להרגיש מוכנה' זה קצת כמו להרגיש מוכנה לנישואין. יש מה ללמוד, והרבה, אבל אם אחכה ואחכה שתבוא ההארה מלמעלה כבר יכול להיות הרבה יותר קשה ומאתגר. הרבה יותר עוצמתי וחזק זה ללמוד תוך כדי תנועה ולא מלכתחילה פשוט לחכות להיות מוכנה.

האם הרגשתי מוכנה להיות אמא?

לא. אבל כנראה שאם הייתי מחכה להיות מוכנה אז גם עכשיו כשהילד שלי כבר בן שנה לא הייתי מרגישה מוכנה.

קופצים למים ושוחים איתם, ושוחים איתם מעולה.

וכשמתאהבים בילד זה באמת מדהים.

ומשהו בקשר לזה שהחיים נגמרים

אז חשוב לי להגיד, שאמנם ילדים דורשים הרבה ובאופן אינטנסיבי, אבל זה לא לתמיד.

אני לא יודעת בדיוק למה התכוונת אבל 2 דברים.

1. מה שחשוב לך - לא יודעת, קריירה מצליחה למשל, או נופשים, ברור שההורות דורשת, אבל עם רצון משותף של שני בני הזוג אפשר לאזן ותוכלי להתפתח ולהתקדם... זה לא קל אבל זה אפשרי ועןבדה שנשים עושות את זה.

2.אמא שלי בגיל 43 כבר הייתה עם 7 ילדים גדולים, והיא הייתה מספיק צעירה לטייל, ללכת כל היום לקניונים ולפגוש חברות ולצאת לנופשים. החיים לא נגמרים... וגיל 43 זה מאוד צעיר... לחשוב שנשים מהגיל הזה ועד קרוב לגיל 60 מגדלות את הילדים, וואו. זה קשה הרבה יותר מלהיות אמא צעירה ולג'נגל בין ילדים לעבודה...

יהיו שיחלקו עלי אולי אבל זו דעתי

מה גם שהסבא והסבתא כבר מבוגרים בעצמם ופחות יכולים לעזור, ולפעמים גם צריכים עזרה בעצמם ואז יש עול טיפול בהורים ובילדים במקביל.

לגבי שילוב עבודה וילדים, אמנם בגיל מבוגר פחות אכפת מהעבודה וגם בדרך כלל המצב הכלכלי טוב יותר, אבל ההפסקה או האטה בקריירה באה בזמן שכבר קשה להתאושש ממנו. בגיל ארבעים חמישים לנסות להחזיר את הקריירה למסלול זה קשה יותר.

יש גם פחות כוח, לפעמים הבריאות מתחילה להתדרדר..

בקיצור, עדיף להביא ילדים בגיל צעיר יותר, כדרך הטבע. בלי לחץ ולא צפוף אם זה קשה, אבל דווקא כן להתחיל מוקדם.

הם נותנים לי את המשמעות העמוקה ביותר לחיים.

הם המנוע שלי להצליח. הם המנוע לצאת מעצמי בשבילם. להכיר אותם מקרוב. להבין אלו אוצרות הם.

אני חושבת שהקושי הוא זניח לעומת האור שהם מביאים.

וגם אני לא חלמתי על ילדים לפני כן. את אחיינים שלי בקושי חיבקתי.

אבל ילדים זה משהו אחר.

ילדים זה נצח, זה המשכיות, זה כיף גדול. זה ללמוד כל הזמן. זו משמעות עמוקה. זו אהבה שאין שני לה.

בע"ה את תראי כמה תאהבי ותשמחי בהריון ובתינוק שיוולד לך. 

ב"ה הקמנו משפחה מהממת.

יש הרבה אתגרים בדרך

יש ילדים שההתחלה קשה איתם

יש ילדים שההריון שלהם היה מאתגר

יש מתבגרים שהיומיום איתם מאתגר

אבל הם האושר שלי

והם הסיבה שלי לקום בבוקר לעוד יום של חיים, עוד יום של אהבה.

העבודה שלי היא כלי בשביל שיהיה לי כסף שיעזור לי בגידול הילדים, העבודה אצלי היא לא המטרה

אז בשבילי היא במקום האחרון.

הילדים הם אלו שנותנים לי את הכח, הם אלו שמניעים אותי לכל עשייה.

 יודעת שלא עניתי לכל שאלותייך, כי אף פעם לא הייתי במקום שלך

אבל לאור התגובות פה הייתי חייבת להצטרף ל @שוקולד פרה. 

מאחלת לך הצלחה וסיעתא דשמייא בכל מעשייך

תגדלו אותם בנחת!

במהלך השנים בעקבות הילדים צמצמתי מאוד בעבודה וכך גם בתחושת הסיפוק והמשמעות ממנה.

לפני שהגיעו הילדים שמחתי שלקח קצת זמן עד שהם הגיעו וככה הספקתי להתחיל עבודה מסודרת וטובה ולהנות ממנה כמה שנים.

בשנים האלה גם הצלחנו לחסוך סכום משמעותי ב"ה שעכשיו הוא גדל כי נמצא בהשקעות ויהיה לעתיד בע"ה.

)ביומיום כרגע אנחנו לא מצליחים כ"כ לחסוך כל חודש. ב"ה לא מגיעים למינוס)

לא מתאים לכולם.

תקראי את הבלוג של זיק הולנד.

יש גם קופות גמל להשקעה 

קופת גמל להשקעה במדדים רחבים כן מתאימה לכל אחד.

מעט למידה

הרבה התמדה

ותוצאות ממש בגדר מובטחות (לטווח ארוך)

תמיד מנדובסקי כנראה הכי מפורסם, כותב מאוד טוב, יעיל ובשפה פשוטה על איך להשקיע במדדים רחבים, מה ההגיון של זה ולמה זה באמת כל-כך חכם ומתאים לכל אחד.

אם תרצי הסבר בפרטי אוכל לתמצת לך את ההגיון של השקעות במדדים כדי שתראי בכללי אם זה מעניין אותך לפני שאת מתחילה לקרוא.

השקעה בקופת גמל היא לא חוקית עבור אזרחי ארה"ב.

ומה כן חוקי לאזרחי ארצות הברית?

רואה חשבון שמבין בתחום

מניות מסוימות,אגחים

בקרנות אמריקאיות.

תודה

לא רק בגלל הדיווח על הכנסות.

יכול להיות שיש אופנים שזה בסדר בהם

לדווח בכל מקרה צריך, לא משנה איפה משקיעים.

בקופת גמל יש בעיה ספיציפית שהם משקיעים גם בקרנות לא אמריקאיות, שלא עונות על דרישות המיסוי האמריקאיות.

בגדול, קרנות לא אמריקאיות משקיעות חזרה את הדיבידנדים בלי להוריד מס כל שנה.

שורה תחתונה, זה לא חוקי.

אני גם מרגישה ככה

תמיד גם חיפשתי עבודות שיתאימו למבנה המשפחתי שלי, וגידול הילדים.

היו עבודות נחמדות שויתרתי עליהן

אבל באמת לא הרגשתי שאני מוותרת פה על משהו.

בעיני זה הפוך. להתמסר לעבודה באופן שמוריד ממני את היכולת להיות עם הילדים שלי יותר, אז זה ויתור על זמן עם הילדים וזה חבל...

בסוף יום עבודה, שמחה לחזור לבית, לילדים.

ונכון שתינוקות ממלאים לנו את הזמן פול טיים וגם משבשים תוכניות לפעמים

זה באמת מבאס

אבל ברור לי שלא הייתי מוותרת על קשיים מסוג זה בעד שום הנאה אחרת בעולם.

לא יכולה לדמיין את היום יום שלי בלי האתגרים שגידול ילדים מביא איתו.

ויש גם רגעים שמחים ושל נחת שזה בכלל ממש נחמד ועושה טוב.

ולפותחת היקרה

בגלל שאין לך עדיין ילדים החשש מובן לגמרי.

מאחלת לך החלטות טובות!

אני בטוחה שלא תצטערי מלהיות אמא

עם כל האתגרים שבדבר.

ניכר שאת באה עם חשיבה בוגרת ואחראית

ושום דבר לא יהיה לך הפתעה

ולא תרגישי פתאום שנקלעת למצב שלא ידעת עליו. וזה כבר מוריד משמעותית את הקושי.

כל אחד והדרך שלו בעולם, זה בסדר

את לא צריכה להיכנס למרתון של לידות וגידול כרגע, או בכלל.

כשיגיע הזמן, יגיע הזמן! מעטות רואות שליחות בלהביא ילד אחרי ילד, זה מאוד קשה.

ואני מאמינה שילדים זה תיקון עולם, לא סתם שליחות ועדין יש לי 3 ב"ה ואני לא רוצה לעבור את זה שוב. ואני התחתנתי רק בגיל 34, עד אז בניתי את חיי. בידעבד אם הייתי מתחתנת קודם הייתי עושה בחירות שונות, בסופו של דבר כנראה ה' רצה שאמשיך להתקדם בעבודה....

השנים הראשונות קשות, אחר כך זה הרבה יותר קל. תיכנסי לזה כשתהי מוכנה לזה. ולא בגלל החברה וכו וכו

הרבה נשים שחשבו שרוצות משפחה גדולה, שינו את דעתן כשהבינו מה זה דורש (כולל אני)

א. גוף ונפש משולבים... יש מצב שבגלל שהנפש שלך לא רוצה הריון במובנים מסויימים, אז זה מונע מהגוף לקלוט הריון...

ב. ילדים הם האור הגדול ביותר בעולם. ביחד עם בעלי נהנית ממתיקותם . ממלאים את ליבי באור ובאהבה

ויחד עם זאת. לגדל ילדים זנ עומס גדול. נפשי פיזי טכני כלכלי רגשי הכל.

וצריך לעשות את זה מתוך רצון. 

כלומר מהקשר- שאולי אני לא נכנסת להריון כי אני לא מספיק רוצה

לי באופן אישי מספיקה מחשבה אחת בכיוון הזה בשביל ייסורי מצפון בלתי נגמרים

אז מעדיפה לא לחפש קשרים בכיוון הזה, אולי אני טועה...

ושוב תודה על התשובה

שכל הדיבור על שליחות להביא כמה שיותר ילדים, זה לא מגיע ממקום של בירור אמיתי אצלך, אולי זה מגיע מציפיות הסביבה או מערכים שגדלת עליהם,

כי אם זה היה מגיע מבירור עמוק ואמיתי שלך עם עצמך,

זה היה לך ברור שזה כרוך בוויתורים והיית שלמה עם המחירים של זה.

זה בסדר גמור לרצות דברים נוספים בחיים, אבל צריך להבין שאם את נותנת יותר משקל לדברים אחרים, זה בהכרח בא אחד על חשבון השני.

אז תחליטי אם את רוצה משפחה כמה שיותר גדולה ולהפנות את כל המשאבים והכוחות לזה,

או שאת רוצה לשלב, ואולי תצליחי גם משפחה גדולה וגם דברים נוספים, אבל זה לא יהיה "כמה שיותר גדולה"

וזה גם בסדר, העיקר שתדעי לאן *את* שואפת.

ולא לאיפה מצפים ממך לשאוף.

הכי חשוב שתהיי שלמה עם הבחירות שלך, כי זה מה שיתן לך את הכוחות להתמודד עם הכל.

לגבי החשש מאיך יהיה אני לא חושבת שמישהי יכולה באמת להבין עד הסוף מה זה להיות אמא לפ י שהיא אמא. צריך להיות בשלים להתמודד עם הידיעה שאת נכנסת להרפתקה שאת לא מבינה אותה עד הסוף ובע"ה תתמודדי.

וזה בסדר לרצות ולא לרצות בו זמנית, להיות רגישה כלפי שני המצבים בו זמנית ולהיות מבולבלת ולהרגיש שאת לפני תקופה מאוד משמעותית בחיים שלך, כי זה באמת מה שזה.

בהצלחה!

בס"ד

א. הכל טוב ואת כותבת דברים ממש הגיוניים בסך הכל. לא חושבת שחובה להיות עם רצון בוער לתינוק על תחילת הדרך, אפילו מובן מאד למה שזה לא יהיה ככה.

לגבי שילוב של חיי שליחות ושליחות של הקמת משפחה, זה זה בנפשך מאד, אני בעד שתמשיכי לחפש את זה גם אחרי שילדים יוולדו לכם בע"ה. זה יותר מורכב ומן הסתם זה יהיה באופן קצת שונה ממה שאת תעשי בעבודה הנוכחית שהתקבלת אליה. אבל יש אימהות חובשות, יש אימהות שליחות חב"ד, יש אימהות מילואימניקיות, יש אימהות רופאות, יש אימהות שמיישבות גבעות חדשות ועוד כל-כל הרבה תחומים… אם זה חשוב לך ממש וזה מבטא משהו גדול מהנפש שלך, חפשי איך להמשיך להגשים את עצמך ובע"ה גם תצליחי.

לגבי זמן לזוגיות אחרי שהילדים מגיעים, כנ"ל! זה דורש השקעה ויצירתיות לפעמים אבל בוודאי שזה יכול להיות מאד גבוה בסדר העדיפויות ולהמשיך להתקיים יופי!

ב. כן, אני… לפני החתונה בכלל לא חשבתי על זה. ברמה שכשבעלי הציע שנעשה בדיקות גנטיות לפני שהתארסנו, ממש לא רציתי (בסוף כן עשינו 🙂). אני שאלתי אותו "ומה אם התוצאות יראו שאנחנו לא מתאימים? ניפרד?" ולא הצלחתי להבין את התשובה שלו כשהוא אמר "ילדים זה מהותי". פשוט לא הייתי שם… אחרי החתונה היינו עסוקים עם עניין גדול (חליתי בדיכאון) וזה הפך את הנושא ל כלל לא רלוונטי. אבל גם לא היה לי שום רצון. הרצון הופיע מאוחר יותר, כשכבר החלמתי וסביבי ורוב החברים כבר עברו לשלב הבא של ילד אחד או שניים והתחלתי להרגיש שגם אני רוצה…

ג. מנסה כיוון - יכול להיות שאם היית יודעת באופן בטוח שיהיו לכם ילדים וכמה ושהכל יהיה בסדר, זה לא היה רגיש בכלל? אבל אי הוודאות שיש תמיד סביב הנושא הזה קצת מעיבה על ההנאה של השלב שבו אתם עכשיו?

ועל ג- וואו כןןן

אני תמיד אומרת שאם הייתי יודעת מתי זה יגיע לא היה אכפת לי מכל הדרך...

שממש הגיוני לא כל כך לרצות, ועדיין להתבאס כשזה לא מגיע.

אולי כי יש חשש מה יקרה כשכן תרצי. אולי כי לפעמים זה מתפרש כאילו "משהו לא בסדר אצלי/נו". ואולי כי באמת המקום לא מבורר עד הסוף אם את רוצה או לא, ולכן את רוצה ולא רוצה בו זמנית.

- לא מביאים ילד כי צריך..

מביאים ילד כי רוצים.

ברגע שרף הרצון עולה ביחס לחששות: תדעי שזה הזמן.

- אמהוּת היא דבר שנולד גם כן.. אני ממש לא ראיתי את עצמי כאמא למשפחה ברוכת ילדים.. פשוט רציתי ילד. תינוק. שלי. כזה שלא היה לפני כן בעולם ולא יהיה אחרי כן.. סיקרן אותי איך הוא/היא יראה, ידעתי שמחכה לי שם נשמה וממש רציתי להוריד אותה.. מי את?

כל משך ההריון אני בסקרנות מי הילד הזה..

וכשהגדולה שלי נולדה: הייתי בהלם.

(לא, לא ברגע הראשון, אצלי האהבה העצומה מגיעה אחריי חודש וחצי/חודשיים כשאני מתחילה להתאושש ולהכיר את היצור הזה שבא לעולם..)- הייתי בהלם מכמות האהבה ליצור קטן שיכולה להיות אצלי בלב.... הלםםם

ויש לך מסתבר לכל אחד מהילדים את אותה כמות אהבה.. זה הדבר הכי הכי הכי מתוק ויקר בחיים.

את יודעת מה אני אומרת לילדים שלי?

כל ילד הבא בתור הגיע כי- זה שלפניו היה כזה מתוק ורציתי עוד אחד כזה מתוק...

כן, יש הרבה עבודה.

זה החיים שלי בעצם.

גיליתי את הדבר הזה שקוראים לו אימהוּת. ולא ידעתי שזה אומר לב מלא באהבה.

אגב, כנערה לא הייתי מאלה שאוהבים ילדים של אנשים אחרים.. אוּפס, גם עכשיו לא..

רק את שלי.

אני צוחקת ואומרת שהילדים שלי הם באמת משהו מיוחד, ה ישמור עליהם, עובדה שרציתי עוד ועוד: כשאצל אחרים אחריי 3 זהו..

שתביני אני בת 40 ותכלס העומס גדול אז סיימנו ככל הנראה.. אבל תכלס, יאבא, געגוע להריון הזה שגדל בתוכך אוצר, אשכרה בנאדם.. נס של החיים... שלך ולא של אף אחד אחר...

- אז לסיכום, לדעתי חכי, וכשיגיע הרצון- רק לאחד! (אחד אחד.. ) זה יהיה הזמן.

בנתיים תהני מהזמן שלך,

לכל זמן ועת תחת השמיים,

עת לנפוש ולהיות מזה שאתם זוג צעיר.. (תהנו!)

ועת לצלול לאימהוּת....

בהצלחה מותק!

שתינוק מביא איתה. לגבי שילוב עם עבודה , גם אבא אמור להיות בתמונה. אם הוא לא יכול אז חייבים לארגן עזרה בתשלום ותקציב לזה.

אם במשך שנתיים מהחתונה אין הריון כדאי להתחיל לברר בלי לחץ כדי לא להגיע למצב שכבר ממש רוצים אבל לא יכולים. 

גם אני לא הייתי בטוחה שאני רוצה, גם אני נורא פחדתי מההיריון, מהלידה, מזה שיצור קטנטן יהיה תלוי בי. אני דווקא נכנסתי להיריון נורא מהר. ובאמת היה קשה. גם ההיריון וגם אחרי הלידה. התאהבתי בתינוק כל כך, אבל המעבר הזה היה לי נורא קשה. ולקח לי כמה חודשים לשמוח בזה שאני אמא. ומאז אני בתהליך עם זה, בשבילי  זאת ממש עבודת חיים. ללמוד לשלב בין ילדים- זוגיות- עבודה- צמיחה והנאה אישית שלי. וזה כל הזמן למצוא איזונים מחדש. ולברר ולהתחבר יותר ויותר לאידיאל הגדול שבגידול ילדים.

וזאת דרך לא פשוטה ומפחיד להתחיל אותה. אבל היא דרך עם כל כך הרבה משמעות ואהבה וצמיחה ולמידה ורגעים של מתיקות ונחת.

ולגבי זה שרגיש לך למרות שאת לא רוצה את זה עכשיו. אני ממש מבינה. כי יש משהו בשפע הגדול והמטורף הזה שקוראים לו היריון שיכול להגיע כל חודש באופן מפתיע שמעורר רצון אליו גם כשלא רוצים היריון. וגם כשמנעתי ולא היה מתאים לי באותן זמן וחשבתי שאולי יש היריון ובדקתי תמיד התבאסתי כשיצאה תוצאה שלילית. למרות שלא רציתי היריון בכלל.

ומצד שני בטח יש משהו מחשיש בזה שההיריון לא מגיע ואת לא יודעת למה ומתי יגיע.

לכולכן!!

תודה על המחשבה וההשקעה, זה כ"כ לא מובן מאליו...

ממש נרמלתן לי את החששות והרגעתן... וקיבלתי כאן עוד המון כיווני חשיבה, מזה שזו המתנה הכי גדולה ועד שלגיטימי לגמרי לחכות, וכל האמצע;)

קראתי הכל בעיון ואקרא עוד...

תודה רבה!!

אני חושבת שלכל זמן ועת, וכל אדם נהיה מוכן בזמן אחר. כמו שיש כאלה שמוכנים לנישואים בגיל 20 ובשלים לזה, ויש כאלה שרק בגיל 25, זה נכון גם לילודה. כמו נישואין - אם יכניסו אנשים לזה בכוח כשהם לא בשלים, בחלק מהמקרים זה יהיה סביר פלוס מינוס, בחלק מהמקרים זה יהיה נוראי. אותו דבר פה.

נשמע שאת פשוט עדיין לא שם, את צריכה זמן לעצמך, לגלות להתפתח ובעיקר בעיקר לרצות את הילדים. וברור שיש לך רצון כללי, אבל ממש להרגיש את הרצון, באופן יציב לתקופה ולהבין שזה מה שאת רוצה, לא באופן כללי אלא עכשיו, ואז לדעתי זה הסימן שאת מוכנה.

על סקאלת ה-'לא הייתי בטוחה' יותר הייתי קרובה ל'בטוחה שלא'. חשבתי שאני לא רוצה ילדים בכלל, שזה לא מתאים לי, ועוד כל מיני דברים. היה לי רצון כללי כזה לילדים, אבל וואלה לא ראיתי את עצמי מגיעה לשם. והתחתנתי בגיל שלא נחשב כזה צעיר בסביבה הדוסית שלי וחיכינו כמה שנים(!) וקיבלנו המון הערות ומבטים מהסביבה, המשפחה, החברים, בעבודה וכו. כולם היו בטוחים שיש לנו איזו בעיה רצינית, ולא. פשוט הייתי צריכה את הזמן להתבשל עם זה. היום יש לי 2 ילדים הכי מתוקים מושלמים מקסימים ומדהימים ובעה אני רוצה עוד 😍

אבל כן אני יודעת שאם הייתי מביאה אותם כשלא הייתי בשלה לזה הייתי סובלת ממש, גם אם בסוף זה היה מתאזן, לידה וגידול ילדים ובמיוחד תינוקות זה דבר לא קל, וצריך באמת לרצות את זה.

וג. את רוצה. פשוט לא עכשיו, ואת גם רוצה וגם לא רוצה וגם מרגישה שיש ממך ציפיות חברתיות וגם בעלך מן הסתם עם דעה כלשהי, וגם זה דבר ממש גדול ומשמעותי. אז ברור שזה רגיש

תודה!

באופן כללי - שאני חושבת שלצד התכנון שהוא חשוב, צריך גם להשאיר מקום לאמונה.

אין זמן שהוא הכי טוב לילדים. ילדים זה תמיד עומס, וברכה ושמחה, אבל גם אתגרים.

ואפשר לנסות לחשוב מתי נוח, אבל גם לזכור שזה מלמעלה. ומתוך בחינה של מה ה' רוצה מאיתנו בעולם, לא לשכוח גם את זה.

אני בעיקר ראיתי בילדים משהו מגביל ומתיש וממש חששתי מזה, אבל היה לי ברור שאני אצטרך לעשות את זה מתישהו.

אז מנענו קצת בהתחלה, ואז הפסקנו (קיבלנו היתר למנוע תקופה קצרה) ואז התפללתי שה' יתן לי את ההריון בזמן המדויק ביותר, ושההריון עצמו הלידה והילד הבא רק יגרמו לי לרצות עוד ילדים.

וברוך ה' לקח קצת זמן.

וזה היה מדויק. ושמחתי בהריון כזה סביר, ולאט לאט התחברתי יותר .

וגם לבת שלי, בהתחלה זה היה כזה סבבה, ולאט לאט אני מאוהבת בה יותר ברמות שלא יכולתי לדמיין שאני יכולה לאהוב יצור חי בכזאת רמה.

ובאמת צריך לתת מקום לאמונה, להאמין שהקב''ה יתן לנו את הכוחות לגלות בעצמנו את היכולות להיות אמהות טובות, למצוא את הכוחות לעשות את הדברים הטובים לנו לילדים שלנו ולבית שלנו.

כי בלי אמונה ובלי רצון חזקקק, זה באמת מאוד קשה להחליט על ילד ראשון.

ולהתפלל להתפלל.

ולזכור שקריירה אפשר לבנות כל החיים, וילדים זה קצת מוגבל יותר...

לא נותנים לכל אחד לקנות...

שצריך אישור מיוחד מתחת לגיל 55.

שכנעה אותי שלא כדאי לתת לילד הורמונים…

אוף, למישהי יש רעיון אחר? הילד (בן 10) פשוט לא נרדםםם. גם בימים עם ריטלין וגם בימים בלעדיו

https://il.iherb.com/

אם זה משהו חד פעמי שעבר, רוב הסיכויים שזה בסדר.

זה השלב שבו את אמורה לדמם קצת כדימום השתרשות.

עד שבוע 8.

חוצמזה, שדימום קל שלא מצריך פד הוא לא מאיים מבחינה רפואית, אחרי שהגעתי למוקד בגלל כתם בתחתון הסבירו לי פעם הבאה לא לחזור אם אין דימום שמצריך פד.

אז גם אם הם קצת הפריזו ברור שזה לא נורא ולרב לרב מסתיים בטוב.

והיו לי דימומים בשבועות הראשונים של ההריון לסירוגין, כולל כמה קרישי דם קטנים..

תודה לה' לי ולעובר שלום😊

מאחלת לך הריון תקין ובריא, בידיים מלאות בעז"ה❤️

פעמיים. פעם אחת אחרי האיחור והייתי בטוחה שזה התחלה של מחזור. כשזה לא התגבר עשיתי למחרת בדיקה ויצא חיובי. ופעם אחת עוד לפני הדופק. ב"ה אחכ ראו דופק. כרגע שבוע 8 ב"ה.

אני אישית הייתי מחכה ליום שני.

גם לא חושבת שקריטי להיבדק.

היו לי הכתמות חומות באחד ההריונות והכל בסדר ב"ה.

מקווה שגם אצלך

לי היה דימום שכן הצריך פד ,בערך סביב האיחור וגם אחכ .  והרופא ממש זלזל , אמר שרואה המון כאלה. ואמר שלדעתו בשלב הזה גם ככה אין מה לעשות אז לא לבוא.  אני מבינה שיש עוד גישות כנראה אבל הוא מנהל מרפאה, די מומחה .

הסתיים ב"ה בידיים מלאות .

בשורות טובות

לא תמיד רואים דופק בשלב כזה.

וגם הכתם שהיה לך- ממש תואם בתיאור שלו לדימום השתרשות: בצבע, בכמות, בשבוע ההריון ובמשך שלו.

שיהיה המשך הריון בריא ורגוע. 

אצל הגדול שלי הטיטולים של לייף היו הכי טובים.

וגם לכוון את הפין כלפי מטה בהחתלה.

אם שמים תה ממש יש בזה חומר משתן, לא יודעת כמה משמעותי.

יש שיטה כזו לשים חיתול על חיתול, כשבחיתול התחתון עושים חתך.

אבל האמת שהייתי מנסה לפני זה אפילו לעלות למידה 6, ולהקפיד לכוון את הפין כלפי מטה. 

נתנו לו תה רגיל/ צמחי כי היתה תקופה של שלשולים רציניים בבוקר וחשבנו אולי זה מהמטרנה..

מנסים בהדרגה בע"ה לעבור למים חמימים..

בתכל'ס אם לא מפריע לכם/לא מתעורר מדי להחליף לפני שאתם הולכים לישון זה הפתרון הכי הגיוני

הוא שותה הרבה במהלך היום?

אני מחליפה לו באמצע הלילה טיטול פעם אחת וזהו. אם את מחפשת פיתרון בלי לקום אז אין לי😅

עוקבת...

ומוצאת את עצמי בבעיה עכשיו כשלוקח לבגדים יותר זמן להתייבש מהכביסה.. כבר קניתי עוד חליפות אבל זה גרם לי פשוט להכניס לכביסה אחרי יותר זמן חחח.. צריכה לכבס לפני שהכל עומד להגמר

ככה לא ירטב ולא נצטרך לקום במיוחד להחליף הכל

תודה!!

בטיטול הראשון שאת שמה את עושה קרע קטן ישר, אורך 10 ס"מ בערך

ועל זה עוד טיטול 

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.