לק"י

ואולי היא כן פנתה גם לשאר אלו שהיו עם פלאפון. אין לדעת.

יש לך אפשרות לצאת לדבר בחוץ כשיש משהו דחוף?

(לא בקטע של להסתיר ממנה. להגיד לה מראש שתתנהלי ככה).

יש לך הפסקה לקבוע בה תורים?

למרות שלפעמים יש שיחות דחופות ואין ברירה אלא לענות. אם מתקשרים מהמסגרות של הילדים למשל, אני עונה. זה כנראה דחוף...

שאם אני צריכה להתקשר לעדכן אותה ואז לצאת מחוץ למסגרת החינוכית ולדבר שם.

לי זה היה נשמע מוגזם וגם מה אני אעשה כשיש שיחה דחופה שמתקשרים אלי?

לק"י

תגידי לה בבוקר, שבמידת הצורך תצאי לדבר.

בהנחה שאין לך שיחות כל יום, היא מגזימה.

תחשבי כמה פעמים קורה שאת בפלאפון.

זה מקובל בעוד עבודות.

אני עובדת במקצוע טיפולי, הטלפון שלי על שקט בזמן שאני עם מטופלים, גם אם זה דחוף, אני אפילו לא שומעת שמתקשרים.

כשאני יודעת שאמורים להצקשר אלי ךמשהו דחוף, אני אומרת להם מראש שלפעמים אני לא יכולה לענות בעבודה , ושאם לא עניתי שינסו שוב.

אם יש משהו נדיר , שכל עך דחןף שאהיה מנש חיבת לענות, טני מבקדת סליחה מהמטופל, ואומרת שאני נאלצת להשאיר את הטלפון לא על שקט ושאהיה חיבת לענות, קרה פעמים בודדות ממש.

אם זה דחוף ממש, את יכןלה לומר למנהלת מראש שאמורים להתקשר אליך היום למשהו דחוף, וכשזה יקרה, תעני ותצאי לדבר בחוץ, מאמינה שאם זה יהיה פעמים נדירות היא תקבל את זה.

יכול להיות שהיתה תופעה שמטפלות היו הרבה בפלאפון בזמן העבודה והיא מנסה להלחם בזה, נשמע שהיא עושה את זה באופן לא נעים.

אבל הגיוניי בעיני שמטפלות יתרכזו בילדים ולא ידברו בטלפון.

אני קובעת תורים כשאני ביום חופשי/ אחר הצהרים.

כשאני ביום עבודה, אני משתדלת לא להתעסק בקביעת תורים. את עובדת עד אחת, הגיוני בעיני לקבע תורים אחרי העבודה. ואם יש מקום ספציפי שעובד רק עד אחת, אז לומר לה ולצאת לדבר בחוץ, גם מורה לא קובעת תורים תוך כדי שהיא מלמדת בכיתה.

לק"י

או שמקסימום הם פונים לבעלך?

(שזה משהו שאני בהחלט צריכה להגיד לצוותים של הילדים שלי. שאם לא עניתי, שיתקשרו אליו. הבעיה שאם צריך להגיע במיידי, לרוב אני יכולה להגיע, ולא הוא).

(אני כן עונה לפעמים, אבל לרוב אני בעבודה עם עוד צוות ולא לבד. ולא במקצוע טיפולי או משהו שמצריך 100% ריכוז.

ואם יש לי תור טלפוני או משהו, אני אומרת לצוות שלי מראש ויוצאת לדבר בחוץ. אני כן קובעת תורים לא לזמן העבודה, אבל לפעמים זה בטווח מסויים של זמן).

יש להם את הטלפון של אבא של הילדים

ואמור להיות להם עוד מספרים של קרובים לשעת חרום

אצלי גם הטלפון בעבודה רוב הזמן על שקט

ובהחלט מסתדרים 

קודם כל, לא יקרה כלום אם התקשרו מהמסגרת של הילד ואראה את זה אחרי חצי שעה/ 40 דקות, אני כן בודקת את הטלפון בין לבין , לראות שלא היה משהו דחוף.

ואם זה מקום שהשארתי מס טלפון וחזרו, אז באמת מבאס, ולפעמים יש סידורים וקביעת תורים שנדחים לי מיום חופשי , ליום חופשי , משבוע לשבוע. אם זה משהו שאני צריכה דחוף, אעשה מאמץ מיוחד, אתנצל שאני צריכה לענות, ט,ל זה נדיר. 

וגיל הילדים ומצבם (לצורך העניין. הבת שלי אלרגית, וב"ה היו פעמים בודדות שהיה צריך טיפול קל. אבל אני כן צריכה להיות זמינה למקרה ש...).

שיש הבדל מאוד גדול בין מורה/מטפלת- שיש לה 45 דקות שבהם היא לא יכולה לענות לטלפונים ואחר כך הפסקה (מוגדרת, שבה אפשר לדבר), לבין מישהי שעובדת ברצף כמה שעות טובות ומצפים ממנה לא לדבר כל הזמן הזה.

אם אין הפסקות קבועות (שבהן אפשר לבדוק האם חיפשו אותי, ולחזור לאנשים במידת הצורך), הגיוני מאוד לצאת לשיחה באמצע עבודה.

מצד שני, כן צריך להפעיל שיקול דעת, ואם בדיוק יש עומס ובאלגן- לא חייבים לענות לכל טלפון במיידי.

חשבתי על זה ואני באמצ בודקת בין לבין אם יש משהו דחוף, אבל נראה שהפותחת רוצה להיות זמינה כל הזמן, וזה לא אפשרי בעבודה.

יכול להיות ששקיפות מול המנהלת תפתור את הבעיה,

שתראה שהיא לא מדברת בבסר ולא צריך לחפש אותה במצלמות, אלא היא מודיעה מראש ויוצאת לדבר זמן מוגדר, זה יתן למנהלת תחושת שליטה במצב, ויתכן שהיא תרד ממנה. 

אני מבינה שזה מעון.
אסור לה להסתכל בלי נציג מהמשטרה לידה...
קצת לא ברור לי שהיא צופה סתם כך מתי שבא לה, זה אסור (נראה לי חוקית אסור, תבדקי את זה...)

בכל מקרה היא לא יכולה לפטר אותך כי את בהריון, מה נסגר איתה?
במעון כשכל היום עם הילדים, אני חושבת שבזמני חצר או משחק לילדים כשהם רגועים וגם ככה זה רק השגחה, אפשר לבקש ממטפלת נוספת שתשגיח רגע כי יש לך שיחה חשובה.

הייתי מחפשת מקום אחר תכלס, ובמקביל חושבת איך להמשיך עם עור של פיל למקרה שלא תמצאי...

החליטה להתלבש עלייך זה נשמע

והיא לא נשמעת טיפוס נעים..ם..

אז תכלס זה או להמשיך ולהתעלם מההערות

לענות בחיוך

להדגיש שאת אוהבת את הילדים ומשקיעה בהם

ייתר להגיד לפרוטוקול

איצה זה לא יעניין אם היא החליטה להתלבש עלייך

או לעבור למקום יותר נעים

מטפלת זו בסוף משרה שתמיד חסר בה אנשים...

לי אישית ממש בלתי אפשרי לעבוד במקום שרע לי..

אלא אם כן את נהנית בכל זאת למרות זאת..

ואז זה שונה

תעני לה במידת הצורך

אבל מראש לא הייתי נכנסת להתכתשויות ולהשוואות. כמה זמן נשאר לך שם? תעבירי אותו עד הלידה "לפי הכללים" לדעתי ואל תחזרי לשם אחרכך

אגב, לי זה נשמע הגיוני מאוד הבקשה להיות בלי טלפון במהלך היום כשמטפלים בתינוקות/ פעוטות למעט הפסקות מוגדרות מראש

היא מצפה שלא אגע בפלאפון מתחילת העבודה עד שאני יוצאת משם. אני אנסה

אבל נראה לי קצת מוגזם.

את לא אוכלת בעבודה?

זו זכות מעוגנת בחוק

שעות עובדים

על כל שמונה שעות זכאים לחצי שעת הפסקה

זה קצת מעצבן שאני אגיד את זה, ואני בטוחה שלך זה קשה בכל אופן❤️

אבל את לא עובדת משרה מלאה, אלא חמש שעות ביום.

ובמצב כזה אני יכולה להבין מנהלת שמפריע לה שיחות טלפון תוך כדי עבודה.

זה לא אומר שזה תקין איך שהיא מתקשרת, אבל אני ממש חושבת שזה לגיטימי.

האמת יש לי תחושה השיא מנסה למגר תופעה ולהיות נוקשה כדי לייצר הרגלי עבודה השיא רוצה שישמרו בהמשך

אם זה רק לך היא מעירה ולשאר שמדברים לא- אז באמת זה לא שייך

אם זה לכולם

אני קצת יכולה להבין

כי בסוף זה מה שיגרום לזה לקרות בפועל

ובאמת אם יש הפסקות אז אפשר לרכז שם שיחות של תורים לבדיקות

אם ההפסקה קצרה מדי- אז אולי תבקשי להאריך טיפה

זה לא נכון

ואל תבני על זה

אסור לפטר אותך אם הסיבה היא שאת בהריון

מותר לפטר אישה בהריון אם מוכחים שהסיבה לא קשורה להריון

ואם היא נותנת לך אזהרה על נהלים בעבודה (אסור לדבר בטלפון)

ואת ממשיכה

ויש לה הוכחות (את כאמור מצולמת)

אז לא תהיה לה שום בעיה חוקית לפטר אותך

לענין עצמו

לא יודעת כמה דיברת ומתי

אבל מי שעובד עם אנשים- כמו קבלת קהל/טיפול בתינוקות/מורה

הגיוני שתהיה הגבלה על שימוש בטלפון

עדאי להגיע להבנות מתי כמה ואיך

לק"י

אני לא חושבת שחכם לפתוח איתה במלחמה של ראש בראש. בסוף להיות בקרב עם המנהלת זה לא נעים.

כן להסביר לה מהבוקר שהיום יש לך שיחה חשובה, ובמקרה הצורך תצאי לשיחה קצרה.

וגם למטפלות יש זמן רגוע יותר כשהילדים כבר ישנים. מאמינה שאז יש לך כמה דקות לעשות שיחות.

ואם יש לך שיחות מהבעל או משהו, תני לו את המספר של המנהלת או המקום עצמו, ושבמקרה הצורך יתקשר לשם.

(ברור שלא נעים להרגיש שנופלים דוקא עלייך. בטח אם את לא הרבה בפלאפון, ורק פעם ב... לדברים חשובים).

זה היה ברור מאליו שלא נוגעים בפלאפון.

אבל זה היה לפני הרבה שנים.

מה שקורה מול מטפלות אחרות זה לא עניין שלך.

העניין הוא הנוהל הזה שמגביל אותך מול האכיפה של המנהלת.

אגב את יכולה להגיד לה אני שמחה שאת מסתכלת במצלמות בטח ראית איך הלך לי טוב עם ההצגה על אליעזר והגזר. כלומר אל תשמרי את זה בבטן, תגידי את זה בצורה יפה ומכבדת שהיא תלמד גם לפרגן ולא רק להעביר ביקורת.

אין לך זמן מוגדר להפסקות מתחילת העבודה עד סופה? אם לא תגידי לה שאת מבקשת הפסקה כל כמה שעות ואז זה נחשב שתיאמת את זה מראש. פשוט כל יום בשעה קבועה שהיא יחסית רגועה עם הילדים תצאי רבע שעה לעשות סידורים.

אם יש שיחה נכנסת תחזרי אליהם מאוחר יותר. או בזמן המוגדר או בסוף היום.

את עובדת חמישה ימים בשבוע?

בכל מקרה את עוד לא הרבה זמן מסיימת שם, זה לא הזמן למלחמות לדעתי.

אגב, טיפ כללי, אל תכניסי אנשים לפרטים אישיים, זה לא מועיל, להיפך זה הופך אותך לפגיעה יותר. את לא צריכה להסביר מה מהות השיחה הדחופה, אלא לומר שיש סידורים אישיים חשובים. ברגע שאת "פותחת" את הקלפים את מאפשרת משא ומתן על זה, ואת זה את לא רוצה.

חלק מהצבת גבולות זה גם שמירה על גבולות השיח. זה ככה בכללי

אבל פיטורי אישה בהריון, מאוד קלים לתביעה, גם אם למנהלת יש הוכחה שהיא בטלפון.
בהריון, תמיד אפשר לומר שאלו שיחות עם הרופאה או לקביעת תור, כי יש חלילה צורך במעקב כלשהו בהריון, ואפשר להוציא מסמך מהרופאה( תמיד יש איזה משהו בקטנה...)
מה גם, שאסור למנהלת לצפות במצלמות של המעון ללא שוטר נוכח, כך שגם לא תוכל להראות את הסרטונים במשפט, והנתבעת ההריונית יכולה להוכיח שצפתה ללא שוטר, לפי ההודעות בכל יום.(לא שאני מצדיקה שיחות טלפוניות בעבודה כן?)
בקיצור, החוק מאוד לטובת אישה הריונית, ומסובך הרבה מעבר לפיטרתי אותך בלי קשר להריון...

הייתי פעם במקום דומה, והייתי תחושה שהמנהלת ממש מחפשת אותנו. זה לא נעים ולא נחמד.

מה שכן, הייתי גם מעיפה מבט פנימה -

האם הטלפון מסיח את הקשב מהילדים?

האם יש כללים סביב זה במקום העבודה?

וגם מנסה להפריד -

כי בסוף את עובדת שם, ולה לא אמור להיות רלוונטי אם את בהריון או לא.

אם את עובדת במעון, אז חלק מהגדרת התפקיד זה גם להרים את הילדים. ההריון לא רלוונטי לעניין.

גם קביעת התורים - בעיקרון באמת לא אמור להיות על חשבון העבודה.

יש הבדל בין שליחת הודעה פה ושם, לבין שיחת טלפון.

אז אולי לנסות לשים לב, שלצד זה שהיא מעירה ומתקטננת וזה מעצבןןןן.

האם את מול עצמך ב100%, או שיש מקום ביחס לעבודה שראוי לתת יותר

כי בסוף ביחסי עובד מעביד, יש את מה שה"ספר" אומר. אבל בשביל אווירה נעימה, הערכה ויחסים טובים, צריך גם מעבר.

תקשורת טובה

נכונות לעבוד

ראש גדול

והשאלה אם זה קיים

ומרגישה שהיא "תפסה אותי" על משהו כזה, כשיש מקומות שיש שם התעללות בילדים וזה הרבה יותר חמור.

התעללות בילדים זה מקרה קצה

את נדרשת לעמוד בנהלי עבודה מוגדרים מראש.

כשעבדתי בשירות לקוחות, היו לנו משמרות של 7 שעות בלי פלאפון. כי אלו הנהלים. וצריך לכבד אותם.

אני האמת ממש מחזיקה ממנה שהיא אוכפת את זה ככה, כאמא. כעובדת זה יכול להעיק ואם יש לך צורך נקודתי אני מאמינה שזה יהיה בסדר, אבל להתנהל במסע של חתול ועכבר ונו נו נו זה לא נעים. 

לק"י

אני מבינה את הקושי להתנתק, אבל זה הגיוני לצפות שחמש שעות לא תתעסקי בפלאפון.

וגם נתנו לך פה הצעות איך כן להתנהל (לדבר עם המנהלת, להסביר מראש אם יש שיחה חשובה).

מבינה שאולי רק רצית לפרוק, ולא חיפשת עיצות....

כשיש מקומות שאני מתקשרת ואז הם לא עונים וצריך להשאיר מספר ואז הם חוזרים אלי?

אני צריכה לענות באותו רגע כי אם לא אפספס את השיחה וכמעט תמיד הם פנויים רק בבוקר

שיכול להיות שיחזרו אלייך, ואת תדברי מהר בחוץ ותחזרי.

אבל כמה זה קורה?

כי הרופאה הפנתה אותי לבדיקות דחופות בהריון.

אני עובדת מראשון עד חמישי והשעות שהם עונים זה רק בבוקר, אז לא היתה לי אפשרות אחרת.

גם הסברתי למנהלת שזה היה דחוף אבל עדיין לא הרגשתי שהיא הבינה.

במקום לקחת יוזמה ולהגיד את זה מראש.

אני חושבת שתתני לזה כמה ימים להירגע ואז כשיש לך שטב משהו חריג תפני מראש מיוזמתך במקום שהיא תעיר לך ותצטרכי להסביר את עצמך בדיעבד.

בסוף המנהלת רוצה להרגיש שיש לה שליטה בסיטואציה ולא שהיא צריכה לרדוף אחרי הנושא וגם זה מונע תחושה של "מדרון חלקלק"

כלומר מבחינתך זה חמש דקות, מבחינתה היום זה חמש, מה מונע מזה להפוך ל20 דקות מחר?

ברגע שזה "על השולחן" ויש תיאום היא אמרה שתאפשר את זה.

מה שכן, תבקשי ממטפלת אחרת, שתשגיח על קבוצתך כשאת רגע בטלפון.
וגם זה בסדר אם חוזרים אלייך לומר אפשר בבקשה שתחזרו אליי באחת? אני בעבודה. זה מקובל ואפשרי...

לדוגמא שיתנו לי כמה דקות ביום לקבוע תורים, או לצאת להתאוורר.

נראה לי הזוי שמצפים ממני לעבוד בלי הפסקה ועוד במצב כזה.

שיש לאישה בהריון זכאות לשעות שהיא יכולה לצאת לבדיקות למשל.

אבל את לא עובדת משרה מלאה, אז אני לא יודעת אם זה תקף במלואו, או באופן חלקי או בכלל לא.

ואני חושבת שאולי את תופסת את ההריון כאיזושהי מגבלה? ולכן את מצפה להתחשבות בנושא?

הריון באמת מכביד, אני מבינה מאוד.

אבל אני חושבת שהמעסיק לא מסתכל על זה ככה. מבחינת המעסיק אישה בהריון היא עובדת כמו כל שאר העובדים, וכמו שיש ציפייה מהם, יש ציפייה גם ממנה. ואלא אם יש משהו חריג באישור רופא (נגיד שמירה), אין התייחסות מיוחדת. ואני ממש מבינה את התסכול שלך, אבל אולי זה גם קצת רף גבוה מידי להציב להנהלה. כי הם מבחינתם צריכים עובדת, שתעשה את כל מה שצריך. לא רלוונטי הריון כן או לא.

או באפליקציה...

פשוט להתקשר כשיש לך זמן, כמו שאמרת מסיימת לעבוד ב 1

במיוחד שלפעמים צריך לחכות על הקו, זה לא נראה טוב

חבל שזה מה שיפגע בך, גם נשמע שהיא לא מונעת ממך לצאת לדבר רגע בחוץ, רק שלא יהיה ליד הילדים

אם זה השיחות שמזכירים על התור וצריך לאשר, מניסיון הם לא מוחקים אותך אם את לא מאשרת.

היו לי שיחות כאלה שלא עניתי ועדין נכנסתי לתור

בעבודה שהמנהלת עושה את זה רק לי!

סיפרתי למטפלות שעובדות איתי והן אמרו שזה ממש מוגזם מה שהיא אמרה לי לחתום, לצאת מהמעון להתקשר לאן שאני צריכה, לחזור ולחתום.

וגם חזרו אלי מבית חולים שקבעתי אליו תור למחר ולא יכולתי לענות.

ממש מרגיז 😠

ויש לך הרבה מה להפסיד מזה.

לחתום כניסה ויציאה כדי לדבר בטלפון זה לחפש אותך. אבל גם את כשפתחת את זה עם העובדות האחרות זה לא סבבה.

תמיד תקחי בחשבון שיש מי שמעבירה למנהלת הלאה את השיחות שלכן.

כנראה זה לא התחיל מהטלפונים.

אם תמשיכי בגישה הזו תהיי אולי צודקת, אבל תשארי בלי דמי לידה.

אם המטרה היא לנסות ליישר את ההדורים כדאי לך לפעול אחרת.

ליזום שיחת פיוס. להתנצל על מה שהיה ולבקש לפתוח דף חדש.

עוד חודש זה לא הרבה. ואולי תצליחי לסיים את השנה אם תצליחי לשנות את האווירה בינכן.

בחיים צריך לדעת להתמודד עם כל מיני מצבים מרגיזים.

מה היה לפני השבוע האחרון? פתאום זה התחיל כל הגישה הזאת?

תמיד אפשר לתקן, שווה לך לנסות. אבל רק אם את באמת באמת בוחרת לנסות לפתוח דף חדש.

מי שלא בסדר זו היא, היא דיברה אלי בצורה ממש לא נעימה והיא נותנת לי כללים ואני מרגישה כמו בבית כלא.

לא חושבת שאם היו מתייחסים אלייך ככה, ככה היית מגיבה..

אבל לך יש הרבה יותר מה להפסיד מאשר למנהלת ולכן העצה שלי היא שתהיי חכמה ולא צודקת.

(ובכל משבר במערכת יחסים אין צד אחד שהוא 100%)

אני לא נותנת עצות שאני לא מיישמת בעצמי. ובכלל איזה אינטרס יש לי להגיב לך אם אני לא מחפשת בטובתך? אני לא מכירה את המנהלת שלך ולא מנהלת מעון בעצמי אז אין פה עניין של לבוא לטובת קולגה או שום עניין להראות את הצד שלה אם לא בשביל שלא תצאי מופסדת מהמריבה הזאת.

פשוט אני לא מסתכלת על זה במישור של מי התחיל קודם או מי צריך להתנצל,

אני מסתכלת על זה כעל שני דרכים שאת צריכה לבחור ביניהן, בשתיהן יש לך מה להפסיד.

אני חושבת שבמסלול ההתנגשות יש לך הרבה יותר מה להפסיד ולכן לא הייתי בוחרת בו.

אבל זה יעבוד רק אם תביני שזה או או.

אי אפשר גם להרגיש צודקת וגם לפתוח דף חדש.

לכן את הצודקת הייתי שמה בצד. לא כהכרעה אם את צודקת או לא, אלא כהחלטה מושכלת שהמשך התעסקות בשאלת צודקת או לא, לא מקדם את האינטרס שלך, שהוא לשמור על מקום העבודה כרגע.

ותאמיני לי שבחיים אכלתי הרבה לוקשים. מי שמתמרן בחכמה מגיע ליעדים שרצה להשיג.

מי שנותן להסחות לשבש את קבלת ההחלטות שלו, נשאר עם תחושת ניצחון אבל בלי היעד שרצה להשיג.

ל@אמאשוני.

זה ממש מעצבן

אבל בסוף ביחסי עובד - מנהל לה יש יותר כוח.

יש איזשהו איזון במקום עבודה, בין "זה מעצבן אבל אני יכולה לנהל את זה ולהסתדר" לבין "זה בלתי נסבל ואני מרגישה אומללה ומנוצלת".

אף מקום עבודה לא מושלם

בכל מקום יש את המורכבות שלו

ויכול להיות שכאן זה באמת בלתי נסבל, ותבחרי לעזוב. אני לא יודעת מה בדיוק קורה אצלכם.

אבל יכול להיות שיש יותר חסרונות לעזיבה, שווה לחשוב איך כן מסתדרים. ואם כן, זה מתוך הנחה שאת המנהלת לא תצליחי לשנות, ולכן העבודה היא פנימה.

זה לא מונחים של הוגן או צודק, אלא של תועלת עבורך. רווח אישי.

וזו גם הזדמנות בעיניי להכיר קצת את עולם העבודה, איך הוא עובד, וללמוד איך מתנהלים בו, גם בסיטואציות שהן לא אידיאליות

האמת שגם לי זה יכול לקרות אבל אני לא נחמדה אם לא שתיתי קפה..

אומרת להם שעכשיו אמא שותה קפה כדי להתעורר בנחת ושלא יפריעו. ואם הם ממשיכים אז כמו מנטרה - אני לא קמה עכשיו וזה מפריע לי

אבל תלוי בגילאים גם

עוגנים זה דבר נצרך, אבל סוג העוגן הוא לא תורה מסיני ואפשר לחליף עוגנים כשעוגן אחד לא מתקיים.

זה דורש גמישות מחשבתית וקשה בזמן שגם ככה הל הקרשים,

אבל מכיוון שעברו כבר כמה ימים מתחילת המלחמה ואין צפי סיום, כדאי לפנות מעט אנרגיה בשביל זה,

ובתמורה זה ימלא לך את הסוללה בהמשך.

ממליצה כל ערב או כל יומיים,

אחרי ההשכבות, במקום להתהלך כמו זומבי, או לגלול באופן חסר מעש, לחפש שיעורים/ הדרכות בדיוק בסגנון הזה שממלאות את המצברים.

קצת פחות משעה, חלקה הרפיה מודרכת וחלקה כמה טיפים וחיזוקים.

ככה לאט לאט צוברים שגרה בריאה ויותר כוחות.

אם תרצי שאחפש את המארגנות של הקבוצה הזו תגידי לי כי זה קצת לנבור כי יצאתי מהקבוצה כבר,

אבל אם זה יעזור לך או למישהי אחרת אז בשמחה.

במצבים כאלה אני פשוט נועלת את החדר ומתעלמת כי אחרת אשתגע . מתי שאני מרגישה שפויה יותר פותחת..

תנסי להעסיק אותם אולי בזמן הזה, להפעיל איזה סרט חינוכי במחשב או לתת להם איזה ממתק ....

אם הם אכלו עוגיות ושתו שוקו.

הם כנראה רעבים מבחינה נפשית.

הגיוני שילדים צריכים עזרה במעברים (בוקר/ ערב)

תנסי לא להילחם בזה, אלא לתת להם ביד רחבה.

לדוגמה להזמין אותם להתכרבל איתך במיטה כשהם עוד עם פיגמות.

קצת לדגדג, להתחבק,

אפשר להשמיע להם סיפור בפודקאסט תוך כדי שהם מנמנמים לילדך.

כשהאנרגיות עולות לשלוח אותם להתארגן בזמן שאת שותה קפה, אפשר במרפסת אם יש. קצת לעמעם רעש.

או לתת להם את העוגיות והשוקו במטבח בזמן הזה.

מושלם? לא.

אפשרי? כן.

זמן יותר סביר לקפה בשקט זה סביב 12:00 בצהריים כזה.

תנסי לבנות סדר יום ריאלי עם זמני אוורור.

לא כדאי להתקבע על קפה שקט על הבוקר אם לא ריאלי.

באופן כללי, טיפ.

יותר ישים ללמד ילד לבוא להורה באופן שמתאים להורה, מאשר לגרום לו לא להגיע בכלל.

ככה שאם יש ילד בן שנתיים/ שלוש שמצליח "לברוח" אליך בזמן שהגדרת כשקט, יותר יעיל ללמד אותו לבוא בשקט, לשים ראש עלייך.

או רק לעמוד לידך או אם במרפסת להסתכל על הרחוב, ואז זה לא מפריע

מאשר להחזיר אותו, לכעוס, או לנעול את הדלת.

נכון שאם נותנים לאחד זה יכול לגרום לתגובת שרשרת, אבל לפעמים זה לא גורם.

במיוחד אם קיבלו לפני רגע מנה גדושה של ביחד, אם אין תחושה של נמאסתם עלי, גם בילדים מגיבים בשחרור וחוסר תלות.

כמו שאם ילש בן שנתיים בה כשאמא שלו מניקה, אם עושים לו תנאי אתה יכול לבוא ולשבת ליד ולקחת תעסוקה מקופסת תעסוקות,

זה הרבה יותר יעיל מאשר לנסות להסביר לו שעכשיו הוא לא יכול לבוא לאמא כי היא מניקה.

אז על אותו עיקרון.

ככה לימדתי ילדים פיצים ממש לבוא אליך לא בוכים בתקופה שהייתי רגישה מאוד לרעשים ובכי היה עושה לי מגרנה ומשבית אותי.

צורך בקרבה לאמא הם קיבלו ונרגעו.

פורקן דרך בכי הם לא קיבלו.

העדיפו ככה מאשר לא לבוא אלי בכלל וזה לגמרי עבד.

יש לי עוד דוגמאות שככה זה עבד הרבה יותר טוב.

נגיד עוד אחד שאני זוכרת.

כשנכנסו אלי לשירותים, עשינו משחקים מצידי הדלת

למשל אני עושה סדרת נקישות והם אחרי.

או שעושים ציור על הדלת וצריך לנחש.

(לא באמת יש דרך לנחש, כן? הם לא קלטו את זה)

כשגדלו קצת למדו לשחרר מעצמם.

אם את איתם לבד בימים ובלילות, כדאי להזמין בייביסיטר שעתיים אחר"צ כל יום, שיהיה לך הפוגה יותר משמעותית.

הילדים שלי בני 12, 14 לא מפחדים בכלל.

אחלה תקופה לעשות כסף.

הצעתי לבן שלי לעבוד בניקיונות פסח, הזדמנות בשבילו לעשות כסף קל (עבורו)

כל הנוער אצלנו ברחובות או במרפסות רואים יירוטים.

לעשות מיני קייטנה של שעתיים שלוש זה כסף קליל.

ויש גם אוכלוסיית המתפרנסים שכר מינימום שהם הראשונים להיפגע כלכלית וישמחו לעשות קצת כסף.

בקיצור הקושי של האחד זו הזדמנות של השני.

ותנסי לא תפסידי.

הבני נוער בכלל לא מפחדים.

עושים אחלה כסף עכשיו.

עוזרים בבייביסיטר בניקיון בקיפולי כביסה

אצלי הולכים לישון בעשר או אחת עשרה בלילה

ואז קמים ב8-9

אבל עם הגדולים יותר בהחלט.

והקטן אני מבקשת ממנו לשכב לידי בזמן שאני נחה

כלומר

אני מכינה לי ולהם

לכל אחד כוס שוקו ועוגיה ולי קפה

רק כשהקפה שלי מוכן הם מקבלים את שלהם, יושבים איתו בשולחן ואני על הספה כמה דקות...

זה אמנם לא כמו קפה ממש לבד בשקט

אבל זה כן מאפשר לי לשתות את הקפה שלי בלי ילדים על הראש

הם יודעים שהם לא יקבלו שוקו בלעדיי...

יש לו מאות סיפורים לילדים ממש מעניינים וחינוכיים ותורנים

הילדים לשי ממש מכורים

וככה אני שמה להם ברצף כמה סיפורים כשא י צריכה זמן קצת שקט

תוך כדי שהם בונים במקנטים או צובעים דפי צביעה

או סתם ככה

או כתמריץ להתארגן מהר לשינה

לי זה ממש עוזר ובתקופה הזאת ש'ווה כל שקל 'של המנוי

או סיפורים אחרים כמובן 'יש לך

או

לתכנן מראש תעסוקה מוגדרת עבורם

נגיד סלסילה מיוחדת לש רמה חומרי יצירה 5ו משחק מיוחד שלא נגיש להם ומסקרן אותם ואת מביאה להם במיוחד בזמן הזה ואס מתפנה לקפה

אצלי קבועעעע מתחילת המלחמה כל פעם שמרתיחה מים לקפה בכל 'שעה- יש אזעקה חח

תכלס העצבנות גם יושבת על רצון בשליטה שלנו, הנשים

שזה לא ככ בריא..

למדתי ללכת למקום אחר ולבנות מהזמן לעצמי ולהשתדל לא להתערב לבעלי

זכותו, זה גם הילדים שלו ואני לא צריכה תמיד לקבוע מה הדבר הנכון

גם אם זה מעכב השכבות או מישהו בוכה בסוף..

שיהיה..

זה חשוב הזמנים האלה

אגב בכי מקפיץ אותנו אבל תכלס מה כזה נורא שמישהו בוכה? מתחשלים ככה..

ונשמע שהוא נהנה איתם, זה דבר משמעותי מאוד!!!

אחרת למה שירצה להיות איתם

אנחנו אוהבות גם להנות איתם, נכון?

כולנו אוהבים להיות איפה שכיף לנו

אבל כן מבינה אותך גם שזה מחרפן שלא תביני לא נכון..

ויש לו את שיקול הדעת שלו.

ואם לדעתו זה כייף ונחמד לשחק במשחקים האלו אז שישחק איתם ויישא בתוצאות.

קרי אם הילדים בוכים אחרי המשחק הוא צריך להרגיע את הרוחות ולפייס אותם.

ואם הבית בלגן בעקבות המשחק הוא צריך לדאוג שהבית יהיה מסודר לאחר מכן.

שיסדר לבד או שיפעיל את הילדים.

לגבי הצרחות אם לך זה מפריע ועושה כאב ראש זאת סיבה מספיק טובה לא לשחק את זה בנוכחותך.

כשאת לא נמצאת שיבלו איך שבא להם.

אם אחד בוכה כי לא נעים לו אז בעלי כזה "די זה לא כאב לך לא הכאבתי לך תירגע" מה שרק מגביר את הבכי, ואם ילד מנסה להפסיק אבל לא מצליח לדבר מאיזו סיבה (התקף צחוק מדגדוגים, או סתם ילד מחליט שזה ייתר מדי לו ובעלי לא זיהה בזמן) ואז הילד התחרפן והגיב בכוח - אז בעלי ממש יכעס עליהם ויצעק על הילד, וזה לא אשמת הילד בכלל!! ואם אני אומרת לו אז הוא לא מקבל את זה מבחינתו הכל היה בסדר והילד סתם התחרפן. זה בדיוק מה שמעצבן אותי שבסוף אני זאת שמרגיעה את הילדים ואז אני עוד יותר עצבנית שהוא לא מספיק רגיש. וזה באמת סימנים עדינים לפעמים לראות על הילדים שגם בזמן רגיל הוא לא תמיד יזהה אבל בטח שכשהם עסוקים בהשתוללות הוא בכלל לא במצב לזהות דברים שהם לא ממש מפורשים. ואז אני מתעצבנת עליו למה להיכנס לסיטואציה שאתה לא קשוב לילדים שלך בכלל????

וגם יש את הקטע שלפעמים הוא עןשה משהן מסוכן איתם ואז הנשמה שלי יוצאת עד שזה נגמר. אבל בסדר נגיד ששם אני צריכה לסמוך על שיקול הדעת שלו.

בלגן הם דווקא לא עושים, לפחות זה..

ואז יהיה לו ברור שהוא מטפח בתוצאות

וככה הוא ילמד מעצמו מצי להפסיק 

זה לא שהוא ילמד כי הוא לא רואה את זה בכלל, אז איך הוא ילמד?

גם אם מדברים על זה הוא לא מזהה את זה. אולי אני סתם מגוננת יותר מדי על הילדים? לא יודעת כבר. המלחמה הזאת מעייפת אותי נפשית

שיזרקו פירורי עוגה בחצר.

שיעשו מלחמת מים.

ילדים צריכים להשתולל, זה בריא וטוב.

הם גם צריכים לדעת לעשות תעסוקה רגועה.

אז טוב שיש אותך.

אני חושבת שיעזור:

1. להבין שהשתוללות ופריקת אנרגיה זה צורך לגיטימי, ולא לצפות שכל היום ישחקו רגוע כמו לוטו

2. להבין מה בהשתוללות שקורית לא טוב ולחשוב איך ומה כן לאפשר.

ליצור סביבה בטוחה עם מינימום נזק.

(נעליים מלאות בוץ אמור להיות סוג של לגיטימי)

שיעשו מלחמת בלוני מים, רובי מים, תופסת. מחוץ לבית.

צרחות מחוץ לבית

ספורט עם רועיקי מצחיקי

אופניים

אם בעלך איתם ומשגיח אז יופי.

מבחינת מריבות שיפתור את זה מחוץ לבית.

ילדים מקבלים מכה, אבא יתמודד עם זה.

שיחזיר אותם ישר למקלחות, תשמיעי להם פודקאסט בזמן הזה להרגעת הרוחות.

מבינה שהם צריכים לפרוק אנרגיה אבל אי אפשר לעשות את זה בצורה הגיונית? ספורט נגיד זה מושלם בעיני. אבל הכיף שבהשתוללות מסתבר יותר טוב

לי אין בעיה עם בלגן או לכלוך - אני מנקה ומסדרת הכל טוב. דוקא בעלי משתגע מזה.. אבל הבעיה שלי כמו שכתבתי למעלה שאני מרגישה שהוא בעצמו הופך לילד והוא לא זוכר שהוא עדיין בתפקיד האבא ולא יכול פשוט להשתולל וזהו אלא צריך להיות האחראי - לשים לב מתי להפסיק, לראות איך הם מרגישים, יותר מסתם חברים שמשחקים אלא שהאחריות שלו היא עמוקה יותר

מישהו איבד יד/עין/ רגל?

בעלי גם משתולל איתם, פעם אחת ילד פתח את המצח ונשארה לו צלקת מפוארת

דווקא שברים ונקעים ופריקות וכוויות קרו בתאונה בזמן רגוע באופן בלתי צפוי.

לגבי מתי להפסיק, לפעמים עוברים את הגבול, צורחים בוכים, נרגעים.

זה תהליך שלא צריך להיבהל ממנו.

זה קשה להתנהל עם זה כאמא, ולכן מי שהתסיס ישא בתוצאות.

אני לפעמים עובדת בבית קפה למשל במקום מהבית כדי לא להיכנס לפוזיציית המבוגר האחראי.

ילדים שיותר רגישים צריכים ללמוד בעצמם איך לא לעבור את הגבול כי אח"כ הם סובלים מזה, זה גם לימוד חשוב.

תחשבי על הסיטואציה עם העוגה. אם הבלאגן לא מפריע לך, אז מה כ"כ נורא במה שהם עשו?

לצה הרגשת צורך לעזוב הכל ולהתערב?

כי הוא במוד הישרדות והוא יודע שהוא חייב להיות על הכל בתשומת לב.

זה קורה כשאני בבית ונהיה כמה דקות של נחת ואז יש לו פניות למשחקים האלה איתם.  

אני חושבת שאת צודקת סהכ והאמת שאפילו הערב הוא שיחק איתם והשתוללו קצת (אבל יותר רגוע מבדכ) וממש עצרתי את עצמי מלהתערב וראיתי שהיה בזה משהו נכון.

זה עדיין קשה לי. מודה.. בתור ילדה כמה פעמים נפצעתי, דווקא לא מתוך השתוללות, אבל יש לי צלקות נראות לעין מזה וא י גם זוכרת את הכאב, וזה ממש מפחיד אותי שהילדים שלי יעברו את הסבל הזה. ובשביל מה? הרי אפשר למנוע את זה...

עם העוגה לא הפריע לי הבלגן, כל עוד הם שיחקו סתם בפירורים מהשולחן לא אכפת לי, אבל פתאום קלטתי שהם ממש לקחו פרוסת עוגה והתחילו לפרק אותה כדי שיהיה להם מלאי למלחמה וזה כבר היה סתם השחתה של אוכל. עד שהגעתי הם גם צירפו לזה השפרצות של מים באמצע המטח מה שהפך את כל הענין לעיסה דביקה ומגעילה למדי.

אני יותר בעד בלגן מסוג כל המשחקים על הרצפה, פחות השחתה של אוכל וגועל במטבח

אמא משחקת עם הילדים שלה על מנת ללמד אותם.

ואבא פשוט משחק איתם.או מלמד פשוט דברים אחרים.

וילד צריך גם את זה וגם את זה.

אני גם ממש מתחרפנת מזה ככה גם בעלי משחק עם הילדים,פשוט למדתי לשחרר ולתת לו להיות המבוגר האחראי.כי לנסות להיות האחראית פה מעמיד אותו בצורה לא מכבדת מול הילדים כי התיחסתי אליו כאילו הוא עוד ילד,וגם נדון מראש לכישלון.

והוא גם לא הבין מה הבעיה בכלל

אז פשוט למדתי לקחת את עצמי ולהתנדף מהשטח...

ולהנות מזמן איכות עם עצמי.

תודה גם ל @עדינה אבל בשטח ול @שופטים על הנירמול.

אני בכלל לא מכירה את זה מהבית שגדלתי בו. אבא שלי הוא איש כל כך עדין, שיחק איתנו טריוויה ושח מט. אף פעם לא השתולל איתנו ואנחנו בכלל לא השתוללנו הרבה, בעיקר שיחקנו משחקי קופסה ופאזלים.

פתאום בעלי עם כל האנרגיות האלה זה נראה לי פשוט הזוי

אבל אתן לא מפחדות שהוא יסכן אותם פתאום? נגיד בעלי מסוגל לשים ילדים על הכתפיים ולרוץ איתם ממש במהירות בתוך הבית וקרה כמה פעמים שממש פחדתי שעומד להחליק (גם קרה פעם בפארק שכמעט מעד עם ילד על הכתפיים כי רץ איתו) ואני פשוט יושבת שם בפחד אימים ומבקשת שיפסיק כי אני מפחדת על החיים שלהם

הוא אבא שלהם ולא רוצה להזיק להם

אפשר להגיד אחרי בעדינות - שומע בעלי נראה לי פחות מתאים ההשתוללויות האלה

או - אני חוששת שיפלו

אבל לגעור בו בפניהם זה קצת כמו להתייחס אליו כילד בעצמו, כי את מפילה עליו את הפחדים שלך ומשליכה על ההתנהלות שלו את הדרך שבה גדלתי

הוא לא אבא שלך, וזה לא אותו בית. זה באמת כזה פשוט כשקוראים אבל קשה להתנהל מול זה

אם יש לך ילד על הכתפיים אין לך איך להגן עליו כשאת נופלת.  

וגם קרה כמה פעמים שהמצח שלהם נחבט במשהו גבוה.. הוא פשוט לא נזהר מספיק, לא חושב מראש על הסכנות

כל הזמן המשחק ברקע ומתעופפים פה דברים (כי מי שזרק על מישהו משהו והוא לא תפס זה נקרא שהוא נגע בו אחרון), אני מדברת על נעליים, מפתחות, מגבות, בגדים שמחכים לטיפול, מה שלא תרצי..

כבר קרה כמה פעמים ששיחקו בבוקר והבן התעצבן עד שלא רצה ללכת לבית ספר 🤦‍♀️

זה מוכר סוג המשחק המוזר/ משגע / מעצבן הזה...

אבל, שימי לב שאת לא הופכת את בעלך לעוד ילד.

מכירה לו, צועקת עליו, לא סומכת עליו שיעשה דברים מסוכנים איתם, מאשימה שהם בוכים בגללו.

אני חושבת שהנזק הזה רב על התועלת, בעיני הילדים איך אמא תופסת ממנו, עוד איזה שטותניק קטן, או גבר שאפשר לסמוך עליו שגם אם יש בסוף נזק, הוא יטפל בזה.

תנסי להתרחק מהאזור כשהם משתוללים, ככה גם לא יחפרו לך וגם פחות מעצבן אותך וכשמישהו יבכה בעלך יהיה חייב לטפל בזה ולא את תבואי 'לעשות סדר'.

אני ממש מבינה אותך שזה משגע, אבל זה גם סוג של קשר מאוד מהנה ולא משהו שנשאר לנצח... 

קשה להפריז בתועלת של משחק כזה לשחרר אנרגיות של רגשות תסכול ובהלה מהגוף.

משחקי קופסא וציור זה מקסים אבל לא מביא שום פורקן של אגרסיות

ילדים בעולם שלנו עמוסי רגשות תסכול שאין להם איפה להתנקז, ובמיוחד בזמן מלחמה שחווים גם בהלה, זה כל כך חשוב!!

מהתיאור שלך על איך שגדלת קל להבין שאין לך שום מערכת יחסים פנימית עם אגרסיביות, וברור למה קשה מאד להכיל את הדבר הזה.

מה את עושה כשאת כועסת, או מתוסכלת מאד?

מה קורה לך בגוף כשמישהו לידך כועס או מגיב בתוקפנות?

כדאי להתבונן בזה

יש שם איזור שלם של רגשות חזקים ועוצמתיים,

לא תמיד פוטוגניים,

אבל הם חלק מקשת הרגשות

ורגשות צריכים לקבל ביטוי.

האתגר הזה יכול להיות מתנה בשבילך,

אבל גם אם לא - את יכולה להבין שהוא מתנה בשביל הבריאות הנפשית של הילדים שלך.

לגבי זה שהמשחק נגמר רע -

נשמע לי שאם לא תהיה לך התנגדות כללית לכל העניין, ואפילו תעריכי את התועלת שהוא מביא,

בעלך יהיה פתוח יותר לדיוקים ולשים לב למה שמפריע לך. אתם יכולים למשל להגדיר סימן מוסכם או מילה שעוצרים את המשחק באופן מיידי. או לנתח סיטואציות שקרו וללמוד מהן.

כשאני כועסת או מוצפת אני צועקת או בוכה או מתכנסת בעצמי וזה משתולל בפנים עד שנגמר... יש לי הרבה פעמים רצוו להוציא את זה באמת בצורה יותר אגרסיבית אבל לא מכירה אופציות כאלה

מייד כשזה מתחיל אני הולכת למקום אחר.

ולגבי סימנים עדינים של חוסר נוחות של הילדים, זו בדיוק ההזדמנות שלו ללמוד

זה ממש קשה וסלע מחלוקת רציני ביותר שלנו

אבל אני אומרת לעצמי שהוא אבא של הילדים ובחרתי אותו, ויש לו מרחב טעות.

סיכמנו על דברים שלא עושים לידי כי זה מסוכן מידי ומבהיל אותי

אם כן, אפשר לומר לו שאת סומכת עליו ומכבדת את הרצון שלו להשתולל ואת נותנת לו את כל הסמכות.

יכול להיות שכשהוא יצטרף לזהות את הגבול בעצמו הוא לאט לאט ילמד אותו

כשמשהו תחת הגדרת מסוכן הוא אפילו נחשב אובר זהיר ברמה שלפעמים אנשים אומרים שהוא פחדן.

ספציפית בנושא הזה לא הבנתי למה הוא לא מבין את הסכנה. אם משהו כבר קורה אז הוא כזה "בסדר את צודקת אבל אנחנו רוצים לעשות כיף וזה לא יקרה שוב" אבל זה לא שהוא מתנהל שונה

לא לעשות דברים מסוימים כי את מפחדת או כואב לך הראש. בעיניי לגיטימי מאוד.

לא לגיטימי להמשיך לרוץ עם ילדים על הכתפיים אם כבר נחבלו במצח.

לגבי אמירה שהוא אבא ויש לו שיקול דעת , לא מסכימה עם זה. לאמא שלי הרבה פעמים לא היה שיקול דעת אבל אבא שלי  לא התערב כי היא אמא והטיפול עיקרי היה עליה למרות שהוא ידע שהיא עושה משהו לא נכון.

בעיניי זה לא נכון. אתה לא יכול לשחק את עצמך חירש/ עיוור ואז להגיד אמא שלך עשתה או במקרה שלך אבא שלכם עשה

פשוט אחד לאחד

משתוללים מדגדגים ועוד כל מיני

עד שנהפך ללא נעים ואז בכיות וצעקות

ניסיתי בהתחלה להסביר

איך לעשות את זה בצורה יותר נעימה

איך לזהות סימנים של חוסר נעימות

אפילו מצוקה לפעמים

אבל זה לא עזר

ופתאום קלטתי שהילדים בעצמם

רוצים ודורשים את זה

זאת אומרת שכיף להם

אפילו שלפעמים מקבלים על זה מכות וחוטפים

הם חוזרים על זה שוב ושוב

אז אני לא אהיה החכמה היחידה

פה שיחשוב שזה לא בסדר כשכולם נהנים

ואם הם בוכים מדי פעם ופונים אליי

אני אומרת להם לכו לאבא

ומנסה באמת לשחרר

אבל הדבר העיקרי פה זה שתביני

שזה באמת טוב וחשוב להם

וזה יוצר קשר מצוין עם האבא

ובסופו של דבר

זה יהיה זכרונות ילדות שלהם

הם לא יזכרו את המכות הם יזכרו את הכיף ואת הצחוקים שעשו עם אבא

וזה חשוב ברמות

הם באמת אוהבים את זה. נשגב מבינתי איך אפשר לאהוב משהו שמתפתח למשהו לא כיפי, אני מראש נמנעת מסיטואציות כאלה.. אבל זה ממש תיאור מדויק והם באמת אוהבים את זה.

לפעמים אני רואה שהם אפילו יודעים להגיד לו תעשה לי ככה אבל.. נגיד תהפוך אותי אבל בלי לדגדג, וכאלה. אז באמת יכול להיות שאני צריכה לתת להם את הזמן איכות(...?!) הזה איתו

סליחה על ההשוואה

זה קצת כמו לראות כלבים או חתולים משחקים

ולנו מהצד זה נראה שהם מכסחים אחד את השני

כל אחד והדרך משחק שלו

מחקרים בדקו וגילו שכשאבות "משתוללים" עם הילדים זה משחרר אוקסיטוצין (הורמון האהבה) בדיוק כמו שאצלנו משתחרר בהנקה או בלידה או בחיבוק ארוך.

זאת הדרך שלהם ללמד את הילדים שליטה באגרסיות.

וזאת לא השפה שלנו וזה לא נעים לנו, אז אני משתדלת להתרחק קצת מהסיטואציה.

אם הוא בן 8-9 עם אופי של בכור, אולי יעזור לדבר איתו ולהעצים אותו שהוא ה"גבר" של הבית,

שבעלך ישוחח איתו בוידאו שיחות של גדולים ויתן לו הרגשה של חשיבות. למשל אפשר לשתף אותו בדילמות שבעלך מתמודד איתם כרגע.

למשל מה עדיף: לחכות יום לטיסה ישירה,

או לצאת עכשיו בשלוש טיסות..דברים כאלה שהם לא "כבדים" מצד אחד מבחינה נפשית

והם כן של "גדולים" שלא קשורים לילד ישירות, אלא מתייעצים איתו וזה נותן לו הרגשת חשיבות.

וגם לשבח אותו.

נניח את מדברת עם אמא שלך בטלפון, להגיד משפטים כמו:

מציאות מוזרה, יוסלה תקוע בחול, כן קצת קשה, אבל בזכות מושיקו האלוף אנחנו מתמודדים.

היום הוא העלה לי את כל הקניות הביתה, וואו! ממש הציל אותי, כזה.

אפשר גם לקנות לו בחול מתנה ולהביא לו תעודה כי : התעלה לגודל השעה, ונתן מעצמו לטובת המלחמה וכד'.

ללטף לו את האגו הגברי..

אם ירגיש חשיבות, ירגיש גם מחוייבות, תראי איך האחריות והיכולות שלו מזנקות פלאים.

ואז אפשר בשיחה של בוגרים לפרוט למשימות

שאחת מהן היא לדאוג שהאחות הקטנה ישנה בזמן.

אפשר גם להבטיח לו שוקו ועוגיה ושיחת בוגרים אחרי שהיא נרדמת.

אפשר נגיד שבעלך יעזור בזה, ובמהלך היום יצבור חוויות, תמונות, סרטונים. גם חדשות ברמה מתאימה.

ואז אחרי שהקטנה נרדמת, לתת לו לשוחח עם אבא בזמן שלך יש שקט.

שידברו שעה על כדורגל ושאר עניינים בעולם. השיחה יכולה להתקיים רק עם הילדה לא יודעת עליה, אחרת היא מצטרפת לשיחה ומותאמת גם אליה.

אם הוא קטן יותר וזה לא פתרון מותאם אפשר לחשוב בכיוון אחר.

בכל מקרה את המלחמת כריות כדאי להזיז לשעה מוקדמת יותר שבערב כבר פחות יהיה אטרקציה.

שימי לב שיש שני סוגי תמריצים,

פנימי וחיצוני.

תמריץ פנימי זו תחושות שנותנות ערך רותמות לפעולה בטווי הארוך.

תמריץ חיצוני נותן הטבה בטווח הקצר.

זה מצויין להתחיל עם תמריץ חיצוני כדי להשיג תוצאות בטווח הקצר, וכדי להטמיע הרגלים.

אבל אם מצפים לשינוי בטווח הארוך יותר ובאופן עמוק יותר,

כדאי במקביל לתמריץ החיצוני לתת גם תחושת ערך.

למשל אם הוא מרדים אותה בשביל לקבל פרס, זה לא סותר שאפשר להגיד לו אח"כ תודה רבה זה מאוד עוזר לי. אני גאה בך. רואים שאתה בוגר ואחראי. ככה לאט לאט זה יבנה בו ערך ומשמעות.

מה הסגנון שם? מה המחירים?

אני לא חושבת שהאוטובוסים מגיעים עד לשם

בכל אופן לא מכירה מקרוב

תחבצ לאיפה? לאריאל?

מה הסגנון של השכונת קראוונים? יודעת להגיד לי מחירים? 

מחפשים או מקום זול ואז נהיה עם רכב או יקר ועם תחבצ סביר. 

יודעת מה הסגנון?

יודעת מחירים?

אם תדעי אשמח

גם שכונת קרוואנים.

לא בטוחה איך האופי שלה היום אבל שווה לבדוק..

שם קראוונים?

סגנון יותר פתוח.

תנסי גם ב-

קרית נטפים

רחלים

תפוח

נופי נחמיה- בלי תחבצ

בשילה יש שכונת קראוונים צעירה ונחמדה.

אני חושבת שבכל ישוב יש שכונת קראוונים.

אנחנו במלחמה ואת עם תינוקת..זו סיבה מספיק טובה

אאכ ואח מתחתן נגיד.. כל עוד זו לא קרבה ראשונה הייתי מרגישה בנוח אם לא היה מתאים לי

אז באמת בעייתי להיעדר..🥴

מקווה שתצליחי להתאושש עד אז♥️

ואל תתבאסי על התינוקת המצוננת. אתעושה מקסימום בשבילה ויכל לקרות גם בלי המלחמה

וואו איזה מרגש ❤️

היא יודעת לאכול מבקבוק? הייתי משאירה אצל קרובת משפחה (מהצד השני) או בייביסיטר בוגרת (אולי מטפלת במעון או משהו כזה).

עשיתי את זה כשאחותי התחתנה אפילו שזה לא היה במלחמה…

את עושה את המקסימום במציאות קיצונית. הבן שלי בן 7 עם שיעול נבחני ויש לנו ממ''ד בבית ולא היינו ליד חולים. לא הכל בשליטתנו. וזה גם מזג אוויר כזה.

הייתי מנסה לראות רופא כי היא קטנה.  אני נתתי לו כדורי בטנזול...

לגבי האירוע תלוי איזה אירוע, מה הקרבה, מה יהיה המצב אז, כמה נסיעה ובת כמה התינוקת.

חיבוק

וגם למנוע הידבקות..

חוץ מזה להלבי שממש חם בהתראה

שכבה של פליז דובון כזה..

ולהקפיד על כובע

המעברים האלה באמת בעייתיים

מזל טובבבב

תנוחי הרבה בימים לפני ואחרי

זה מאוד משמעותי

כדי לחשוב טוב איך לשמור עליה

צריך ראש ערני ועובד..

את עושה את ההכי טוב שלך,

דבר שני, אם היא ממש פיצפונת הייתי לוקחת לרופא.

עיסויים עם שמנים בבית, להלביש טוב טוב ולהשאיר שמיכה בשקית במקלט.

של גיסי עם תינוק פיצי בן ארבעה שבועות

תמצאי חדר כמו חדר ייחוד ושיביאו לך הכל לשם ואם חשוב לך לקחת חלק מהאירוע כי זו בכל זאת אחותך אז להביא בייביסיטר איתך שתהיה עם התינוקת בחדר הזה

הרעש של המוזיקה נוראי.הוא לא הפסיק לבכות והייתי עם גודש נוראי עד בכי

כי נתתי בקבוקים. תחשבי קודם על הנוחות שלך ושל התינוקת לפני כולם

לגבי המקלט אין כל כך ברירה. רק לנסות להלביש יותר עם כובע ושמיכה 

כשהבת שלי הייתה בת 3 חודשים

הרעש של המוזיקה היה נורא

אז פשוט נשארתי אתה בלובי של האולם ובעלי שמח עם אח שלו בפנים (בערך.. חתונה בלי הפרדה).

אם את יכולה שבעלך יהיה אתה ואת תהיי בפנים, אולי זה רעיון… 

גמילת לילה זה עניין פיזיולוגי...

פשוט לחכות שהגוף שלה ילמד..

וכן יש מימד פיזיולוגי וגם רגשי

אז בזמן מלחמה וואלה היתי מורידה ציפיות

אולי שמה תחתוני גמילה ככה שהיא לא תדע שזה כמו טיטול ועדיין תרגיש גדולה עד שנחזור לשגרה והיא ואת תתאפסו קצת

בכל מקרה מה שלנו עוזר-

א. למתן שתיה לקראת הערב.

ב. לקחת יזום לשרותים לפעמים רק בתחילת הלילה ואם צריך אז גם בהמשך.

ג. לדאוג שחם לה כי קור גורם לבריחת שתן

ד. משהו שהיתי סקפטית אבל עבד- לעודד אותה מנטלית לא כאשמה חו''ש אם מפספסת

פשוט לעשות נגיד טבלה שאם פעמיים בשבוע קמה יבשה לפחות מקבלת פרס קטן וכמה שיותר-יוצר

זה לכאורה לא בשליטה ולא בחירי אבל אצלינו ראינו שהכח רצון עזר כמה וכמה פעמים לא יודעת להסביר איך..

אבל בשום אופן לא לשדר שזה לא בסדר ואוף חבל.. ממש להפך הכי לנרמל ולחבק

מלילה? כלומר מגיל 2.5 היא גמולה לילה?

אם כן וזה רק בגלל המלחמה אז אולי פיתרון זמני שהיא לא תרגיש כמו לשים טיטול שהיא נרדמת או תחתון טיטול..

אם גם לפני הייתה מפספסת אז ככל הנראה זה מוקדם מדי..

תשתמשי בסדיונית.

מקלחת זריזה בבוקר ולהתלבש.

מבחינת כביסות זה אכן מוסיף,

אבל אם משחררים את המועקה הנפשית אז הטכני פחות מורגש.

היא צעירה

אפשר לשים לה אחרי שהיא נרדמת

נגיד לשעה 2 בלילה. תקחי אותה לשירותים ואחרי שלושה ימים תשימי שעון מעורר ל 2:15. ככה לאט לאט עד שתגיעו לבוקר והיא תהיה גמולה.

(יכול להיות שעכשיו במלחמה זה לא מתאים לכם או שיש לכם תינוק שקם בלילה… אז פשוט תקחי אותה לשירותים כל פעם שאת קמה)

אם כן לקחת אותה לשירותים כשקמה, אפילו שהיא כבר עשתה, להחליף בגדים וסדינים אם נרטבו ולהחזיר לישון. מקלחת על הבוקר, זה ממש מהר

אם היא לא מתעוררת מזה אז פשוט לקלח בבוקר ולהכניס לכביסה על הבוקר

מבחינת מצעים של חורף - שימי לה רק דברים שמתכבסים בקלות - במקום פוך שמיכת פליז, כרית קטנה כזאת שאפשר להכניס למכונה.

זה כן דורש מכונה כל יום אבל יותר קל וסביר.

הבת שלי לא התלוננה בכלל אבל חזרה להרטיב.

שמתי לה שן שום בפי הטבעת ומאז פסקו כמעט לחלוטין ההרטבות