גם הילדים שלי לוחצים שרוצים תאומים / שלישיה וכו'...

מסתכלת לפי הכוחות שלי  לפני שמתחשבנת בתגובות סביבה אם בכלל...

לזה שחצי מההריון אהיה משבתת

לזה אח"כ צריך לקום בלילה

בקיצור-לגדל אותם בבריאות ב"ה

נכון שהם חמודים אבל שוב- זאת ההכנה שאני עושה לעצמי

גם עכשיו שהחלטנו ביחד על עוד ילד

אף אחד לא הבטיח- אני מעל 35

אבל אמרתי שעושה את ההשתדלות שלי 

למה להכניס ילד נוסף אם אין כוחות לילדים שכרגע.

בגיל 31 יש עוד ב"ה הרבה שנים לחשוב שוב על ההחלטה שלך ולשנות אותה, אבל אם כרגע לא מתאים אז לא מתאים וזה בכלל לא משנה מה יש ליתר.

מעבר לזה, בעיני תחילת ההתבגרות היא שלב קשה מאוד בהורות שמתמתן עם הזמן, וגם בגיל 11 היא עוזרת מעט, עוד שנתיים יכול להיות שתהיה יותר עזרה.

מצטרפת למי שהציעה לחשוב על זה שוב בהמשך

אפשר לעשות הפסקה עד שדברים יתאזנו.

תביאי ילדים רק בגלל שככה מקובל אצלכם

אבל לא תהני מזה??

בעיני זה לא שאלה בכלל אם ללדת עכשיו או לא.

ממה שאת מתארת זה עוול לך, לכם כזוג, וכהורים לילדים הקיימים.

אני בטוחה שיש הרבה איך לשפר את המצב

אבל אם תהיו עסוקים בלידות ותינוקות זה יהיה קשה

ארבעה זה הרבה.

אני מבינה מאיפה את מגיעה. לי יש הכי קצת מכל החברות שלי. יש כאלה עם 2 יותר ויש עם 6 יותר ממני. ולא סיימנו את הגיל. זה הסדר גודל.

היום זה כבר לא מרצוני אבל זה היה לאורך לא מעט שנים לחלוטין מבחירה.

זה תחום שהמבט חייב חייב להיות בו פנימה ולא החוצה.

גם אין סיבה להחליט החלטות הרות גורל.

כרגע לא מתאים. אפשר לבחון מה קורה בעוד שנה שנתיים.

הרבה נחת ובהצלחה עם האתגרים.  

חכי שנה, שנתיים... תראו אז איך אתם.

כל הכבוד שאתם קשובים לעצמכם!

תמיד זה בא ממקום אישי שלי ושל בעלי

גרתי באזור מעורב ועכשיו יותר דתי

איך ץסבירי אחרת למה בישוב ממוצע בשומרון מס הילדים למשפחה למעחה מ5?

יש סולם ערכים משותף פחות או יותר ורצון לאורח חיים דומה, וזה בא יחד עם מספר ילדים כזה או אחר. מי שלא שותף לרצון לאורח החיים הזה או לא מתחבר לסולם הערכים ילך לגור במקום אחר, יישובים הם מקומות מאד הומוגניים. אבל בערים את יכולה לראות קהילות דתיות עם שונות גדולה במספר הילדים

שיש הבדל גדול בין סל ערכים דומה

ומשהו שברעיון יש לך אמונה שהוא נכון כמו משפחה מאד ברוכת ילדים,

ובין היכולת הנפשית הרגשית והפיזית.

סל ערכים ומוכנות להתמסר אאליהם זה נכון

אבל בפועל עומדת אישה ואומרת. קשה לי. הלידה/הגידול/הינקות/ההתבגרות או הכל. ולא רוצה

אבל משהו בחברה יגרום לה ללדת בלי רצון

כי זה לא שכל מי שמאמין במשפחה גדולה מסוגל לעשות את זה

ילדים צריכים לבוא לעולם ברצון. לא רק באעדיאל

אני חושבת שתפיסת העולם מאוד משפיעה גם על היכולת והרצון בגידול הילדים.

זה נכון שגם עם אידאלים ותפיסת עולם יש הבדלים בין משפחות ביכולת להתמודד עם עומס של ילדים (וגם ילדים שונים שמצריכים רמה אחרת של כוחות).

אבל בעיני, כשרואים את גידול הילדים בתור ערך, אז מוכנים ומסוגלים להשקיע בזה יותר מאשר אם התפיסה היא שיולדים רק כשזה מגיע מתוך כמיהה גדולה לילד.

אותה אישה שיולדת רק מתוך הרצון שלה, מן הסתם יהיו לה פחות ילדים מאשר אם היא תגדל משפחה מתוך אמונה בערך המשפחה.

ובשני המקרים היא תשקיע בילדים ותאהב אותן, ותעשה את זה מתוך רצון.

אבל כשזה גם מתוך תחושת ערך, אז זה יתן לה יותר רצון להיכנס להריון גם אם קצת קשה ועמוס, או גם אם היא עדיין לא מרגישה כמיהה גדולה, אבל כן מרגישה שיש לה את היכולת להוסיף עוד ילד למשפחה.

יש הרבה נשים שמביאות הרבה יותר מהיכולת שלהן

רק בגלל האידיאל 

לא יודעת אם הרבה.

מניחה שזה גם יכול להיות שונה בין ציבורים שונים. אצלנו בישוב באופן אישי אני לא שמעתי שום הערות על ילודה. גם כשהיה לי פער של 4 שנים, אך אחד לא אמר ולא רמז כלום. ומכירה עוד משפחות עם פערים דומים. ויש פה גם משפחות גדולות של סביב 10 ילדים, וגם משפחות קטנות יותר.

ומן הסתם הממוצע של הילדים פה גדול מאשר במקומות אחרים בארץ. אבל אני לא חושבת שזה בגלל לחץ חברתי, אלא בזכות שמי שגר פה מאמין בערך של משפחה. 

ברור שגם אם לא אמרו לך כלום, יש בתת מודע השפעה על הרצון שלנו

ככה זה כמעט בכל דבר בחיים. הרמבם כותב את זה במפורש "טבע האדם להיות נמשך אחרי רעיו וחבריו.."

השאלה היא, כמה אישה קשובה לדבר הזה, שזה משפיע.

אני בטוחה שהרבה נשים "מפתחות" רצון למשפחה גדולה כי הן חלק מחברה כזו.

מפה ועד ל- להיכנס להריון לא רצוי בגלל זה אני לא יודעת

רוב האנשים עם סל ערכים שמתעדף משפחה גדולה יביאו הרבה ילדים לא כי זה מה שהחברה מצפה אלא כי הם בעצמם רוצים ומוכנים לתעדף את זה על פני דברים אפילו כמו האנרגיות שלהם (אם זה חכם או כדאי זו שאלה אחרת).

אבל אם היא מודעת לזה שהיא לא רוצה ולא מתעדפת טת זה ומביאה עוד ילד רק בגלל החברה יש פה בעיה גדולה שלדעתי היא ממש לא נפוצה.

ואני חושבת שרוב מי שמביאה ילדים מעל לכוחותיה זה לא בגלל החברה אלא כי היא חושבת/הולכת לפי רב שחושב שאסור למנוע ילודה. 

אז תביאו 10 ילדים כי לשכנים יש?

לא משנה כמה ילדים יהיו לכם, בסוף תמיד יהיה לאנשים מה להגיד.

צריך לדעת להתעלם מרעשי רקע לא רלוונטים.

זה מזכיר לי,

אני עם 4 ילדים, הגדול עוד לא בן 5. וכשהקטן שלי היה בערך בן 9 חודשים שאלו את בעלי אם יש בעיות ולמה אני לא בהריון....

מתאים להגיד את זה בצחוק כזה

( לא סותר שבעיני לא לעניין לדבר על זה בכלל גם בצחוק) 

למה לרצות משהו שלא יקרה?

אם בעלך היה רוצה או מתלבט כמוך הייתי אומרת לכם שקטנה בת שנתיים וחצי זה בדיוק השיא של הקושי.

עוד שנתיים תרגישו אחרת,

אני בדיוק שם עם 4 ילדים, הקטן בן 4 והחיים ממש שונים מלפני שנתיים.

וכשיש פניות מלקום בלילה ולטפל בטנטרומים אז יש כח להשקיע באחרים ולא רק לעסוק בכיבוי שריפות שזה סיזיפי.

ובכלל למה חשוב לכם להגדיר שלא יהיו יותר ילדים? מה זה משנה לדעת עכשיו מה תרצו בעוד שנתיים?

תשאירו את זה פתוח לגבי העתיד.

אם בעלך רוצה למסור חפצים כי הוא סיים מבחינתו, תני לו למסור שיהיה לבריאות. אם תרצו מתישהו בעתיד עוד ילד, זה שמסרתם חפצים זה לא מה שימנע מכם ללכת על הצעד הזה. וזה לא שאת הולכת על קשירת חצוצרות. אז לא חייבים להחליט מעכשיו ועד סוף החיים שזהו לא יהיו יותר ילדים. תנו לזמן לעשות את שלו בלי לחץ.

מה שכן, בלי קשר לסוגיית המשך הילודה, בשביל האיכות חיים שלכם, תחשבו מה יכול לגרום לכם להנות מההורות.

אולי הדרכת הורים טובה, או איזה שינוי בחיים.

נגיד אנחנו התחלנו לצאת לטיולים בסביבה בימי שישי וזה ממש מוסיף לגיבוש וכיף.

אולי לשנות משהו בסדר יום, לא יודעת, תחשבו מה יכול לעזור.

חופשה זוגית או משפחתית לעיתים קרובות יותר.

(תנסו קונספט של לפזר ילדים למסגרות, למצוא להם סידור ללילה אחד, ולחזור למחרת בשעה שמספיקים לאסוף)

או שתצאו בערב, אם יש מתבגרת אפשר להשאיר אותם ישנים ולצאת.

קחו את המחשבות האלו כהזדמנות לבחון איך לשפר את החיים כבר עכשיו.

נתת לי מלא נקודות למחשבה, את ממש צודקת, כתבתי מתבגרת אבל היא בת 11🤭

פשוט מרגיש שהיא כבר מתבגרת..

וממש עודדת אותי שהמצב ישתפר ...

בעלך לא רוצה עכשיו, עכשיו אין לכם כוחות.

יכול להיות שבעוד שנתים - שלוש- ארבע, תרגישו אחרת.

את לא צריכה להחליט עכשיו סופית, רק לשנים הקרובות.

וממש ממליצה שתמצאו דרך לצאת יחד, גם חופשה קצרה.

תלוי מה הכוחות שלכם עכשיו ובכלל עזרה וכו..

אני יודעת שנכנסתי להריון החמישי כשהקטנה הייתה בת שנתיים ושמונה חודשים.. שנייה לפני שהיא נכנסה לגן עירייה..

והתינוק נולד כשהיא בגן יחד עם אחותה..

ויחסית ממש מרגיש לי שהילדים גדלו, כמו שאמרת שיש את הגדולה בת 11, אז אצלי היא בת 10 וחצי אבל כן מרגיש מתבגרת.. ועוד אח בביהס ברוך ה'..

אז בהחלט היה שלב כזה שהרגשתי שזה הזמן..

אז גם אצלכם, תחושי מבחינת הכוחות, העזרה ובכלל גילאי הילדים כעת, האם זה הזמן להביא עוד אחד או שלחכות קצת

א. זה לא משנה מה הנורמה או שהילדה שלך רוצה, את ובעלך צריכים לרצות עוד ילד

ב. את עוד צעירה, ושנתים וחצי זה קטן, לא צריך להחליט עכשיו החלטות סופיות

ג. אם כרגע אתם בטירוף של החיים ובעלך לא רוצה, אין מה לחשוב על זה כרגע

ד. מה בהורות שוחק אותכם? תנסי לפרק את זה ולראות האם יש דברים שיכולים להשתנות

ה. אם יהיה לכם יותר קל בחיים, את כן רוצה עוד ילד? ומה עם בעלך?

בעיני זאת השאלה העיקרית, ואם לך יש רצון ולבעלך אין יש פה פער זוגי

לא הייתי מתעסקת עם הפער כרגע כי את צעירה ויש לך עדין ילדה קטנה

אבל כן כדי לפתוח את זה מתישהו ולא לחכות לגיל 40 ..

תחכי שנה שנתיים בנחת, בזמן הזה תנסי לשפר את החיים שלכם ובמקביל תנסי להרגיש מה הרצון שלך, האם את רוצה עוד ילד או שזה סיבות חיצוניות

אם עוד שנה שנתיים תרגישי את  שאת כן רוצה ובעלך לא ירצה, אז תנסי לפתוח את זה עם בעלך ולראות איפה הוא עומד מול זה, אם הפער יהיה גדול ולא תצליחו להחליט אולי לפנות לטיפול זוגי שיעזור לכם לבחור... אבל כרגע באמת להרפות

מגיעה מחברה ש4 זה מאד קצת

כשהייתי בגיל שלך היו לי 3 ילדים ולא רציתי להביא נוספים

בגיל 36 החלטתי להביא ילד נוסף

לי אין בעיה להיות חריגה בנוף

בעלי כן רצה יותר אבל אני לא הסכמתי

בשבילי 4 וגם 3 זה הרבה מאד

אם יש לי חרטות זה רק הרווחים המדי קטנים שילדתי את הגדולים שלי

אלה היו שנים קשות עם עומס יתר

שיכלו להמנע אילו הייתי יולדת עם יותר רווח

כשיולדים הרבה ילדים/ קצב ילודה מהיר מדי

מגיעים לעומס יתר שמביא לפעמים לקריסה ולהזנחה

גם הרבה פעמים מגיעים למצוקה כלכלית

אנשים לא יגידו שהם מתחרטים על כך, כי ככה כולם עושים וככה אמורים לעשות ולא אמורים לחשוב מחשבות אחרות או חרטה.

מעולם לא התחרטתי על ילדי הצפופים

עם כל הקושי, שקיים, כמובן

זה אור חיי

זה השמחה הכי פנימית ואמיתית שיש לי, הרבה יותר מכל מימוש עצמי מקצועי או פיתוח תחביבים (שהם דברים חשובים. ועדיין).

מעולם לא הבאתי לעולם ילד שלא היה ממקום של בחירה ורצון, ותופתעי לשמוע- יש כאלה שהבחירה והרצון שלהם באים בצפיפות, והרבה, וטוב להם עם זה! וזה שליחות חייהם. מהמקום הכי פנימי, מדוייק וכנה.

אני כזו

לא מעט מחברותיי כאלה

ובטוחה שגם רבות מחברות הפורום מתכווצות למראה תגובות שמקטינות אותן ואת הבחירות שלהן.

לא דברתי על אלה שאינם מתחרטים

מי שלא מתחרט אומר את זה בפה מלא

מי שמתחרט כנראה לא יאמר את זה

זה בסדר גמור שהיה לך קשה ואת מתחרטת זה לא אומר שכולם ככה ורק לא אומרים בקול

זה רק אומר שלך היה ככה וזהו

יש כאלו שאחרי תקופה קשה צולחים אותה ואומרים ב''ה שהתגברנו נכון היה מורכב אבל בואו נראה מה הרווח הגדול שעשינו

ולא- איזה חבל

ויש כל מיני אפשרויות

ואיפה ההשלכה?

זה לא אומר שרק לי היה ככה

כל מה שקורה לי (או לאדם אחר) כנראה קורה לעוד אנשים

אכן יש הרבה אפשרויות

ואפשר וכדאי לדבר על כל האפשרויות 

באופן כללי אני אישית נזהרת כשכותבת בצורה ציבורית לסייג את דברי תמיד

כמובן את לא חייבת וברור שאת יכולה לטעון- שכל אחד יקח אחריות על מה שהוא מבין ולוקח מהדברים.

ובכ''ז אני רואה לנכון באופן אישי תמיד לסייג את דברי וכן אם את או מישהי אחרת כותבת בצורה מידי נחרצת.

מותר לי לבוא ולהאיר לקוראות הנוספות שישימו לב שזה משהו אישי וסובייקטיבי של מישהי אחת, נכון שזה יכול לקרות גם לעוד אבל יתכן שלא 

לא אמרתי שאת אומרת כולם אלא שאת כותבת בצורה שכאילו מה שקרה לך הוא מה שקורה לרוב- ועד שלא חקרת והוכחת, אין זה כך אלא ראיה סובייקטיבית שלך שכלפי אחרים שלא חושבים כך - היא שיפוטית.

לדוג שאת כותבת וזה ציטוט-

'' שהם מתחרטים על ילד ספציפי שנולד....אלא על הסיטואציה.....

לרוב זה אפילו לא יהיה במודע

כי זה מחשבות 'אסורות'

שיש 'בעיה' חשוב אותן ובוודאי שלומר אותן

וגם מי שכן אומרת תיפה את המציאות''

זאת ראיה סובייקטיבית שלך

מי אמר שהן חושבות את זה לא במודע? את מנחשת כך ואני מנחשת הפוך..

אבל זה כתוב מאוד בהכללה בשיפוטיות וכו ולכן אנחנו באות ואומרות שימו לב שזאת ראיה סובייקטיבית של אדם שהרגיש כך ומשליך על הסביבה.  וכן בהודעות הנוספות בשרשור

והשמטת את המשפט שמסייג

'בטח שחלק מתחרטים'

חלק

לא כולם

לא הרוב

לא השלכה

לא חייבים לקרוא או להסכים עם דברי

אבל לא צריך לסלף אותם

במודע או שלא במודע

את ה'חלק' הזה אני מכירה

ולכן אני בטוחה שזה קורה

אני ועוד כמה שפגשתי בחיים וחשבו ודברו על חרטות במודע ושלא במודע

אבל ההתיחסות שלי היתה לפסקה השלמה קראתי את כולה

לא אמרתי שאין כאלו שמתחרטים

אלא שאת אומרת על אלו שלא- שבעצם בתת מודע הם או לפחות רובם מתחרטים

שוב יתכן שיש כמה כאלו ויתכן שהם בודדים והרוב לא, לא יודעת

זה בסדר גמור לחשוב שרוב האנשים מתחרטים על זה אבל זאת ראיה מנוקדת המבט שלך וזה בסדר גמור להציג אותה כמו שכתבתי

אפשר לעשות את זה אם תרצי בצורה פחות שיפוטית להשתמש יותר בנראה לי, אולי, יתכן. 

שוב את מסלפת

ושוב את כותבת 'שיפוטית' למרות שאם יש מישהו שכותב משהו שיפוטי  בדיון בינינו זו רק את

כן יש להם מן

חכמה של בדיעבד

כזה שאילו ידעתי שיהיה ככה קשה אולי הייתי פועלת אחרת.

אבל חרטה ביחס לילדים שנולדו לדעתי זה משהו נדיר מאוד.

ולדעתי רוב האנשים שמביאים לעצמם את העומס הזה הוא במודע. אולי כמו שכתבתי לא ידעו עד כמה אבל כן עשו את זה כי החליטו שזה מה שמתאים להם.

שהם מתחרטים על ילד ספציפי שנולד (אם כי גם זה קורה)

אלא על הסיטואציה כולה

על הצפיפות על העומס

בטח שחלק מתחרטים

לרוב זה אפילו לא יהיה במודע

כי זה מחשבות 'אסורות'

שיש 'בעיה' חשוב אותן ובוודאי שלומר אותן

וגם מי שכן אומרת תיפה את המציאות

הראשונים קצת צפופים. לא מאוד. בין 1.10 - 2.10 הפרשים ביניהם.

כל הריון שנכנסתי אליו, למעט הראשון שזה פשוט כי ככה זה מתחתנים ויולדים 😉

אז כל האחרים נכנסתי להריון במודע ברצון הלכתי והוצאתי התקן כדי שזה יקרה.

היה קשה אותה תקופה?

מאוד.  

בד"כ כשנכנסתי להריון אז זה היה מצב שדברים נרגעו והתאזנו אבל אז הגיע הריון חדש ותופעות הריון ואחכ תינוק קטן ושוב הכל התהפך ונהיה קשה מחדש ואף יותר.

לא היה רגע שהתחרטתי שהבאתי את עצמי לזה. כן היו לי רגעים של שבירה, של תסכול, של בכי מרוב עייפות.

והיום במבט לאחור כשאני בת 35, אני ממש שמחה שעשיתי את זה אז כשהייתי צעירונת

היום אני מרגישה לא מסוגלת לעצמי את העומס הזה.

אחרי 5 שנים נולד החמישי. ואני נהנית מהגידול שלו כל כך. ואני כל הזמן מודעת לזה שכבר לא מתאים לי להיות בעומס כמו בשנות ה20 שלי.

אז זה לא שהתחרטתי על מה שעשיתי אז.

להיפך. אני שמחה וזה הדבר הכי חכם עבורי ועבור משפחתי.

מה אני רוצה להגיד

שזה בסדר שבמהלך החיים אנחנו מגיעים לתובנות ומסקנות בדרך הקשה קצת

זה עדיין לא אומר שהקושי היה לא נכון עבורי, מיותר וחבל.

חרטה היא דבר מיותר כי היא לא מקדמת בכלום..

הסקת מסקנות, למידה, חכמה של בדיעבד אני לגמרי בעד..

אבל מה עוזר להתחרט על מה שאין באפשרותי לשנות?

לכן זה מושג שנראה לי קצת פחות שייך לנושא.

וזה המקום שממנו אני חושבת שחלק מהתגובות פה בשרשור מגיעות.

היא לא דבר מיותר

נכון שכדאי ללמוד מטעויות ולא להשקיע אנרגיות שליליות בעבר שלא ניתן להשיב

אבל חרטה חיובית כן קיימת

כזו שאומרת שאפשר להתנהל אחרת

שלא חייבים לעשות טעות כדי ללמוד ממנה

שלא חייבים לעשות דברים כמו כולם כי זה לא בהכרח דבר טוב

אני הראשונה ללמוד מטעויות להודות בהן ולהפיק מהן תועלת

זה לא סותר הבנה שהיה עדיף אילו ידעתי להתנהל אחרת

שהקושי והסבל יכלו להמנע אילו בחרתי אחרת

אני לא ידעתי לבחור אחרת

אבל אחרות שקוראות את הדיון יכולות להזדהות עם תחושות כאלה ואחרות ואולי יחליטו לפעול אחרת

ולא

התגובות לא מגיעות מזה

לפעמים קשה לקרוא תגובות שנוגעות במקומות ונושאים רגישים

או הקושי בכלל

ואז מה מועילה ה"אזהרה מראש" כביכול?

שונה מצב שבו אישה נכנסת להריון בידיעה שקשה לה אבל כולם כך עושים/ מוסכמות חברתית לאישה שהייתה שמחה עם החבורה שלה ב"ה ורצתה עוד ואז הגיע קושי

ומסכימה עם המשפט האחרון

אלא תובנה שאפשר להתחרט על הבאת/ קצב הבאת ילדים

שזה לגיטימי

שזה קורה

למרות שזה נושא מושתק

ולקחת את זה במכלול השיקולים 

אבל חרטות של אחרות לא חייבות להיות החרטות שלי

ויכולות גם סתם להפחיד

ומה יהיה בעתיד אף אחת לא יודעת. אי אפשר לדעת מראש שנתחרט. אז איך ניקח את זה כשיקול כשהריון הוא רצוי?

צריך לחיות בהווה.

אם כל הזמן ניקח בחשבון שיקולים של אחרים, או נחיה לפי שיקולים עתידיים בלהבד (כנל במניעה) זה לא נכון בעיניי

כשההריון לא רצוי

כשהסביבה לוחצת

כשבן הזוג לוחץ

מדברים הרבה על חרטות של אי הבאת ילדים

כנגד זה אפשר וצריך לדבר על חרטה בהבאת ילדים

שהתכוונתי אליהם, זה לחץ חברתי ולחץ של הבעל

במידה ויש הריון לא רצוי, זה כבר עניין גם של ראייה דתית ושיקול אחר שנכנס. ואז עושים חישוב נוסף : האם אותה אישה תצטער על ההחלטה שלא להביא לעולם את הילד מההריון הזה

הריון לא רצוי עתידי

לא כזה שכבר נכנסו אליו

חברתי

סביבתי

דתי

זוגי

זה מה שקרה לי

כשהייתי צעירה והיה קל לנווט אותי

תגובה ל@בארץ אהבתי

ייתכן והיה מאוד קל להשפיע עלייך

אבל כל עוד לא היתה בך התנגדות פנימית, ואז ריצוי לתכתיב, לא יודעת כמה זה נחשב לא רצוי

חסרות ניסיון

זו קבוצה מאד קלה להשפעה

ולכן בעיניי האידאל הזה פסול

שהוא דוחף לעשות דברים שהתוצאה שלהם לא בהכרח טובה

אישה צריכה לדעת להקשיב לעצמה

השלכת האשמה כלפי חוץ משל האישה חסרת עמוד שדרה לחלוטין זה לא נכון בעיניי. לא רעיונית ולא אובייקטיבית.

זה שהיו קשיים לאחר מכן, לא אומר ששעת ההחלטה הייתה לא נכונה

זה אומר שלא בהכרח היה קושי אז, ושהיתה השפעה של החברה (מה שבופטנציה תמיד יש). אבל תמיד יש התנגדות של רצונות וקולות בחיים. זה חלק מהחיים בכל דבר כמעט.

ולכן אם כבר חרטה ולימוד להבא בעיניי - להיות קשובה לעצמי.

להשלים עם החלטות שלקחתי ולקחת עליהן אחריות, גם אם תוצאותיהן קשות לי בהתמודדות.

בעיניי זה עדיף על פני חרטה והשלכת האשמה כלפי חוץ . 

גם להתחרט

וגם להבין שאידאלים עלולים להיות בעייתיים 

שהיא רגש שיא הלגיטימי שאני בכלל לא מתכחשת לו

אני מדברת על השלכת החרטה כלפי חוץ, על האידאלים.

יש אנשים שהאידאל טוב להם

יש כאלה שלא

יש נשים שקשובות לעצמן, ויש שלא

זה לא אומר שהאידאל לא נכון.

הוא לא נכון לך

וכנראה גם לי

וזה בסדר ממש

אבל זה שלקחתי החלטה בצעירותי לפני אי אילו שנים, וקשה לי עם השלכותיה/ תוצאותיה, לא אומר שהיא לא נכונה כאידאל לאנשים אחרים וצריך להיזהר ממנה באופן כללי כי יש בה קושי מסוים

אנשים אחרים מגיבים שונה לקשיים בחיים. לא כולם חיים באידאל של הימנעות מקושי, לחלק מהאנשים זה חלק לגיטימי מהדרך

כאילו החרטה משאירה רק עצב ומרמור בלב.

למה לא להגיד לעצמך- איזו אלופה אני על השלב הקשה הזה שעברתי? וודאי יצאתי ממנו מחוזקת ועם שלל תובנות.

נראה לי הרבה יותר עדיף להחליף את הדיסקט. 

בגלל שהייתי אלופה ויצאתי מחוזקת

אני יכולה להרשות לעצמי להרגיש חרטה

טעיתי התמודדתי למדתי לעתיד

(לבד! בלי לקרוא או לדבר עם נשים נוספות שחוו את זה) ועכשיו אפשר גם להתייחס לכאב שהיה בגלל הטעות

לומר בפה מלא זו היתה טעות ושלמתי עליה

זו לא בושה זה לא דבר רע

זה דבר טוב

וגם שם אפשר ללכת לפי לחץ חברתי ולהמנע מילד נוסף כי לא נעים מהחברה, ומה יגידו.

זה משהו שקיים בכל תחום לא רק בזה.

לא יודעת למה את מרגישה שיש לחץ להביא הרבה ילדים , אני מרגישה הפוך.

אולי תלוי חברה.

יש לי משפחה ממש גדולה ב"ה, מבחירה ורצון מוחלטים. וכל חיי הרגשתי שבחלק מהמקומות אני צריכה להתנצל על זה, ולהוכיח שאני אשה מטופחת , חכמה , משכילה ועובדת אפילו שיש לי הרבה ילדים.

בשנים האחרונות, קצת שחררתי את הצורך הזה וגם עברתי למקום עבודה שהחברה בו תורנית יותר, אז פחות מרגישה חריגה.

אבל עבדתי ולמדתי במקומות חילונים / דתיים לייט.

וקיבלתי על מיני פרצופים על הריונות/ תמיהות/ הערות, שאלות אם אני עובדת ...

( סבתא שלי שלא היתה דתיה, בחו"ל, והיתה אשה משכילה מאוד היתה בהריון שלישי, ומישהי בעבודה העירה לה שרק אנשים פרמיטיבים מביאים ילד שלישי)

אז כל חברה והנורמות שלה,

ותמיד מומלץ לפתח חשיבה עצמאית, ולחשב מה נכון לך.

אבל יש נשים שרוצות באמת משפחה גדולה, ורוצות להתמודד עם הקושי הזה מבחירה. ואני מרגישה שבכל שרשור כזה מייד קופצים לומר כמה קשה להביא הרבה ילדים וכמה רוב הנשים פשוט לא חשבו כשעשו את זה.

זה מרגיש לי מזלזל .

גם לעשות דוקטורט זה קשה ויש לזה מחירים, לא ראיתי כזו ביקורת על מישהי שעושה דוקטורט.

אבל אם בחרת לעשות דוקטורט בלגדל משפחה גדולה, זה כבר לא בסדר, כנראה לא חשבת , הלכת לפי נורמות, הילדים שלך מוזנחים, ואת מתחרטת, רק לא מעיזה לומר.

אלו אמירות שמזלזלות בנשים.

כנראה שלרובנו יש שכל ויכולת בחירה.

סליחה על החריפות, כנראה זה רגיש אצלי.

מסכימה איתך שתמיד לחברה יש מה לומר

וגם שצריך לעשות מה שחושבים ופחות להתחשב בסביבה

אני לא מדברת על נשים שזה מה שהן רוצות ושמחות בזה

אלא על אחרות

מתוך ניסיון שלי ושל אחרות

נראה לך שאני מזלזלת בעצמי על שהבאתי ילדים צמודים?

אני כואבת את המצב שנכנסתי אליו ומדברת עליו

כן זה נושא רגיש ומעלה אסוציאציות

לכן אני משתדלת לכתוב בעדינות אבל עדיין רוצה להתבטא בצורה ברורה

על הריון עתידי

זה מושג ערטילאי

כי כמו שכתבת, יש כאלה שטוב להן ויש כאלה שלא.

איך נדע לאיזה קבוצה אני שייכת מראש..? זה חכמה של בדיעבד בלבד.

לי היה קשה עם ההריון השני. מאוד.

אבל רציתי אותו ממש (מראש) ואני לא מתחרטת עליו, על אף הקושי. ובעיקר לא על התזמון.

אי אפשר לדעת שתתחרטי על החלטה עתידית. כי כל אחת לוקחת את זה אחרת ועל כל אחת הקושי משפיע אחרת.

וכמו שכתבתי בהודעה אחרת - אם אין התנגדות פנימית, וריצוי, זה לא נחשב בעיניי לא רצוי. כי באותו זמן לא ידעת שלא תרצי אותו/ שהוא יביא ככ הרבה קושי עד כדי תחושת חרטה.

וזה עוד אנחנו מדברות על הריון שני ושלישי, כן? שזה אפילו פחחת מהממוצע למשפחה לא דתית בישראל.

לא על הריון חמישי של אישה שקורסת וחייבת להגיע ליעד שהציבה לה בראש

אני שומעת סביבי הרבה הערות כמו "היא כל הזמן בהריון"

או "היא כל שנה יולדת" "מפעל לילדים" וכו'

וזה ממש משפיע עליי שיחשבו עליי ככה...

באלי מלא ילדים

לא באלי שיזלזלו בי שאני בית חרושת

אם גדלת במשפחה גדולה והסביבה של משפחות גדולות , הרי ראית את כל הקשיים מגיל אפס . היית אמורה להיות מודעת. בטח היית צריכה לעזור בבית או עם אחים / אחיינים.

אז איך יכול להיות שכל העניין פתאום הפתעה למישהי כמוך? 

לא היתה הפתעה

לא רציתי בזה

אבל היה קשה לי ליישם

להתמודד עם הלחץ להעיז להגיד שאני עושה רק מה שאני רוצה

או שזה היה משהו שהרגשת...?

באמת גם לי זה נשמע מוזר. את נתפסת כאישה אינדיווידואליסטית מאוד.

איך פתאום כשזה מגיע להחלטה להביא עוד ילד, החלטה לכל החיים- את כל כך מדחיקה את הרצון שלך?

זה כאילו מתאים לאישה אחרת שחיה מאוד לפי תכתיבים חיצונים. 

לחצו

וכן זו אני לפני 20 שנה

הייתי אחרת לגמרי ועשיתי שינוי מבורך

זו היתה נקודת המוצא לשינוי

יכול להיות שגם משהו השתנה עם הזמן.

לא חושבת שהיום כ"כ מהר לוחצים על הגדלת המשפחה. לכולם ברור שזה מאתגר כלכלית ונפשית

הוא מגיע בעיקר מלמטה מהבנות הצעירות עצמן

יש להן קצת יותר מודעות לעמידה על הרצון

אבל

הלחץ עדיין קיים בצורה כזו או אחרת החברתי הדתי והאידיאולוגי

והוא גם תמיד ישאר כי זה אחד המאפיינים הכי מרכזיים בחברה החרדית ובחלק מהחברה הדתית

אגב הנושא הזה מתאים גם להגיד על נישואין.  אחרי 10 שנים אשה יכולה פתאום להגיד

התחתנתי עם בעלי כי ככה היה מקובל.. לא באמת רציתי עדיין, לא באמת בחרתי אותו נכון

היום הייתי מקבלת החלטות אחרות אולי לא הייתי בוחרת בו בתור בעלי.. סגנון אחר רציתי ובלה בלה בלה..

ברור שעכשיו את יותר חכמה כי אתם נשואים ומרגישים את הפערים אבל זה עדיין לא אומר שאז לפני 10-15 שנה כשהחלטתם להתחתן הבחירה לא היתה מושכלת ומתוך רצון שלך..

(מסייגת שיש מקרים מסויימים של זוגות שמתחתנים בניגוד לרצון שלהם. או שפשוט מישהו מבוגר אחר מחליט עבורם אבל זה לא המקובל באופן כללי ועל פי רוב ולא עליהם אני מדברת כמובן)

לא על ילד ספציפי

אלא על הצפיפות

על ילדה שנולדה בגיל 40 פלוס

וכן מכירה גם כמה וכמה שהתחרטו שלא הביאו עוד אחד

לפעמים פשוט קשה ולא מתחרטים עדיין. כי למרות הקושי, זה גם הרבה טוב. זה לא דיכוטומי לצד אחד.

לדעתי גם שני ילדים זה קשה

אז מה?

זה לא אומר שאני מתחרטת.

הרבה פעמים להורים צעירים אין כלים נפשיים להכיל קשיים שמגיעים עם הילדים, עם התרחבות המשפחה, עם הזוגיות, עם השילוב של הכל. אבל אלמלא היו מגיעים הילדים והקושי, לא היינו מגלים בתוכנו את הכוחות להתמודד. התמודדות כשלעצמה זה לא איזו מטרה אגב, זה חכמה שנולדת וגדלה בתוכנו עם החיים. וברור שמי שבוחר באתגרים של משפחה גדולה, מודע לעובדה שמדובר בהתמודדות. ולפעמים לא יודעים כמה כוחות נפש וגוף זה ייקח. אבל ממילא אנחנו במצב קיים, וחרטה לא עוזרת להתמודדות בעיניי. היא רק מעין חלון לבריחה שלא קיימת במציאות

אני יודעת שיש גם אמהות שמתחרטות.וודאי. אבל לדעתי לא מדובר ברוב.

וכן, מסכימה עם הסייפא שמשפחה גדולה יכולה מאתגרת בכל מיני דברים כמו מה שכתבת.

ומוסיפה ברשותך גם- שיכול לקרות לי מצב שאני לומדת לתואר ויש תקופה קשה של עומס ואני אומרת אוף חבל בכלל שהתחלתי

אבל לאחר מעשה אני לא מתחרטת- רציתי את זה ושמחה שעשיתי

נכון היה קשוח, החיים לא תמיד קלים

אני יכולה לשבת על המקום ולא לזוז כל החיים לשום מקום אבל אני לא רוצה

כנ''ל יכול להיות שבתוך העומס קשה

אבל אין אח''כ חרטה

יש כאלו שתמיד יחפשו חיים קלים ויתחרטו על כל דבר שגורם להם עומס

יחפשו רק דברים נוחים זה קצת ענין של אופי

אבל ההישגים שלהם בכל התחומים יהיו מינוריים

מה שכן, אם אתם רוצים יותר אבל דואגים שיהיה קשה מדי. אז אפשר לחשוב עם בעלך איך אפשר להקל על עצמכם כדי לנסות להגיע למצב שיהיה לכם כוח-

אולי הדרכת הורים תעזור?

אולי לרדת משרה?

להשקיע יותר בזוגיות? למצוא איך כן אפשר לצאת לחופשה זוגית למרות שזה מאתגר?

האמת שבכל מקרה כל מה שיקל עליכם ויגרום לכם לחיות יותר בטוב, זה טוב גם בשביל הגידול של הילדים שיש. 

הוא התכנון הנכון של הטיפול במשפחה.

ילדים זה דורש, בין אם מדובר בשניים ובין אם מדובר בעשרה, וצריך להשקיע וללמוד איך להתנהל איתם בצורה בריאה.

איך עושים את זה?

הנחיית הורים מותאמת אליכם, בדיקות רפואיות אם צריך לכם ולילדים (לבדוק אם יש לכם מספיק כוחות גוף, לבדוק למה קשה לילדים עצמם), חשיבה לטווח ארוך של הסביבה שלכם - אם היא מתאימה לכם ולילדים, וכן הלאה.

כתבת שהגדולה מאתגרת אתכם בגלל גיל ההתבגרות - השאלה אם זה משהו חריג או לא. וכתבת שהיו לכם שנתיים קשות עם הקטנה - למה, בעצם? היה לה קושי חריג?

ברגע שתצליחו לבודד את הקשיים, תוכלו לדעת איך לטפל בהם, ותוכלו לפי זה לדעת אם אתם מסוגלים ללדת עוד ילדים (שלמעשה אי אפשר לדעת אם ומה יהיו הקשיים שלהם עצמם...)

בכל אופן, אני ממש מבינה את הקושי בלהיות חריג מול הסביבה וגם את הקושי שבהתנפצות החלום האישי שלכם. לא הייתי מבטלת את זה לגמרי, כן הייתי מנסה להגיע לחלום הזה בצורה הכי בריאה שאפשר.

בהצלחה❤️

הם הגיעו אחרי המון המון תפילות, אכזבות ותקוות.

אני אישית ממש ממש ממש רוצה עוד 1 , עם כל הקושי שלי בהריונות (שמירה ארוכה ואשפוזים) אהבתי ונהנהתי להיות בהריון. אני אןהבת את הילדים שלי אהבת נפשש, לא יכולה לתאר.

אבל עדין אני לא רואה את עצמי אמא ל 5. אני חסרת כוחות, עייפה, עובדת 8 שעות ביום, עבודה בבית שוחקת. אני אישית לא אהיה מסוגלת, עוד ועוד אחריות על עצמי.

זה נכון לעכשיו. יודעת מה יקרה בעוד x שנים? לא. משאירה את זה לבורא עולם שיודע יותר טוב ממני מה נכון עבורי.

כרגע, נהניהת מהילדים וחיה את הרגע. 

ממש לא הייתי מביאה ילד נוסף *כרגע*. כל שנה מחדש תעשו בחינה של הכוחות הקיימים ותחליטו בהתאם לסיטואציה המשפחתית.

ותסנני את רעשי הרקע של כמה ילדים יש בסביבה. מה שטוב לאחת (ולא בהכרח טוב, גם אם נראה מבחוץ) לא טוב לשניה. תעשו מה שנכון לכם כהורים, לילדים האחרים במשפחה, ולילד העתידית 

החברה - לא רלוונטית

רמת דוסיות- כנל

מה שהבת שלך חושבת - סליחה, אבל קל וחומר

מה שבעלך חושב ומה שבכח שלכם - זה לגמרי הדבר היחיד שחשוב

אני עצרתי בחצי הדרך לפנייך. ואם תשאלי את בעלי היום,למרות שכשהתחתנו הוא רצה 5 - הוא יגיד לך שנח לו ככה. וקשה לו לחשוב על עוד עומס (בין היתר בעיקר כי הוא דואג לי)

הדבר החשוב ביותר בהורות בעיניי, זה לא לחיות על הקשקש.

תמיד צריך מאגרים של כח. כשאין אותם בשוטף, מאיפה הם יבואו בשביל עוד ילד?

את כותבת שאין לכם כוחות, ואת עוד צעירה, מה הלחץ בעצם..?

לשכנה טוב לגדל 8 - מעולה. שתרווה רוב נחת בעז"ה

אנחנו לא העתק אחד של השני.

לדעתי - ממש ממש לא.

תעשו את זה לעצמכם

אם אתם לא מרגישים מוכנים!!!

אבל במאה אחוז!

ילד זה עולם ומלואו וחייב לבוא מתוך רצון ולא מתוך לחץ.

עזבו את כל המסביב את החברה הסביבה והמשפחה

לא הם מי שיגדלו את הילד.

זה אתם ורק אתם.

את צעירה מאוד ויש לך עוד זמן גם לנוח עוד קצת ואז לנסות שוב.

חכי אפילו 3 שנים, עוד יחזור לבעלך החשק ובינתיים תתמלאו כוחות, ותביאו עוד באהבה וברצון, ולא בגלל שהגדולה לוחצת או בגלל ש 4 זה מעט בחברה שלכם...
אתם צעירים, חותמת שיהיו לך עוד שניים לפחות!

כיף לשמוע שמלא חושבות שאני ממש צעירה😅

באמת הדבר הכי טוב זה לחכות עכשיו..

מקווה שאצליח ואחשוב על דברים אחרים ואשקיע בדברים אחרים, ה' כנראה ברא אותנו ככה שיש כל הזמן חשק ורצון לזה אבל באמת שאין ברירה וצריך לחכות ולראות מה יהיה..

סליחה על הבורות, זו הייתה פעם ראשונה

היא לא אמרה לך להרפות את השרירים שם?

לק"י
 

הרופא/ המיילדת מכניסים את האצבעות שלהם. לפעמים לוחצים על הבטן במקביל.

לפעמים זה לא כל כך נעים. לנשים שהן לא רגישות במיוחד, אני לא חושבת שזה כואב בדרך כלל.

ואם אין סיבה מיוחדת, לרוב בודקים פתיחה כשמגיעים ללדת, ובודקים כמה פעמים בדר"כ, לבדוק אם יש התקדמות.

(יש רופאים שבודקים במעקב הריון עודף. אני אישית מוותרת, אם אין סיבה).

היא סתם רצתה לעשות "כי בד"כ עושים" , לא בהריון או משהו

פעם הבאה לסרב? לא ידעתי שזה לא הרגיל

לק"י

ופתיחה לא בודקים עם המכשיר.

סתם כתמים לא כרגיל...

נראה לי שסתם נפלתי על רופאה מעצבנת

גם לי קרה שהלכתי מהסיבה הזאת לרופא ושאלתי אם אפשר לוותר על הבדיקה הפנימית, אז הוא אמר שאם ככה הוא לא יבדוק את כל מה שצריך לבדוק כדי לוודא שהכל בסדר..

וממליצה לך ממש לחפש רופאה מוצלחת שתלכי אליה קבוע❤️

ואיזה כיף לקבל חיבוקים

ככלל יותר שיותר רפויים ורגועים, פחות כואב.

ומאוד סביר שאצל רופאה שאת לא סומכת עליה את לא תהיי רגועה בבדיקה...

נשימות יכול לעזור, להתכונן לזה מראש. ללכת רק לרופא שאת סומכת עליו...

כן כואב לדעתי

אבל אני לא אחת שמרפה גם..

מה שלא יודעים זה שיש גדלים שונים, אפשר לבקש קטן. את גם יכולה לבקש להכניס אותו בעצמך.

ולהקפיד לשחרר את שרירי רצפת האגן בזמן הבדיקה כי בעצם מה שעושים בבדיקה כזאת זה להרחיב את האזור ולפתוח כדי שהרופא יוכל לבדוק, ואם השרירים מכווצים זה כואב הרבה יותר.

לשאלתך, עברתי בדיקות פנימיות כואבות מאוד וכאלה שלא כל כך כאבו, זה מאוד תלוי במומחיות של הרופא. העובדה שהכנסתי לעצמי את הספקולום השפיעה מאוד.

אבל יש רופאים יותר עדינים ויש פחות,

וכמו שכבר כתבו, זה גם תלוי עד כמה את מצליחה להיות נינוחה ומרפה.

אבל, ממש לא אמורים לעבור את זה מלא פעמים סביב לידות וכו'. בהריון אני לא חושבת שיש סיבה, לקראת לידה לפעמים, אבל לפעמים גם כשרופא רוצה לבדוק - זה מיותר, כדאי לשאול האם זה נחוץ ולמה. אחרי לידה לא כל הרופאים בודקים עם ספקולום, אבל לי נראה שזה כן חשוב. בדיקת פאפ פעם ב3 שנים נדמה לי.

אז באמת נפלתי על אחת ממש לא עדינה...

ורק בשביל לנרמל - גם כשעושים אצל רופאה עדינה מתוקה מנוסה (כמו האחת שלי) זה עדיין יכול לכאוב. לפעמים ההחדרה כואבת (אבל כאמור את יכולה לבקש להחדיר לעצמך לאט), אבל כשפותחים את הספקולום (יעני מרחיבים) כמעט תמיד מרגישים כזה לחץ, קצת דומה לזה שמרגישים בבדיקות שיניים לחץ (כשהרופאה אומרת)

זה לא כיף, אבל אם אין לך בעיות בריאותיות שקשורות, לא צריך לעבור את זה הרבה. 

לק"י

במשרה מלאה.

אבל בתיכונים זה בדרך כלל עוז לתמורה, ואז זה פחות שעות.

את ההטבה של משרת אם מקבלים רק אם יש מעל 80% משרה, שזה יוצא 19 שעות.

זה עדיין לא מגיעה למשרה מלאה.

משרה מלאה בחט"ב /תיכון למורה לא אם זה 24  ש"ש.

למורה אם זה בערך 22 ש"ש.

לק"י
 

כי ביסודי משרה מלאה זה 26 שעות פרונטאליות, 5 שהיה ו-5 פרטני.

משרת אם זה בסך הכל פחות שעתיים (1 פרונטאלי, ו-1 שהיה).

אני יודעת שבתיכונים יש פחות שעות פרונטאליות ויותר שהיה 

אני פחות מכירה מה קורה ביסודי אבל יודעת שיש הבדל.

לפני האופק ("בעולם הישן") ההבדל היה אפילו יותר משמעותי.

כי 18 שעות זה אחלה מבחינתי

מה זה אומר בפועל שזה לא משרת אם??? ה בדיוק אני מפסידה?

להתעקש על זה?

אני בחטיבה 

כאילו יש לך יותר אחוזי משרה ממה שאת עובדת בפועל.

אפשר לקבל את זה רק מאחוז משרה מסויים. אם עובדים פחות, מקבלים בדיוק לפי אחוז המשרה שלך, בלי תוספת.

באופן אישי, אני לא קיבלתי אף פעם משרת אם, כי מבחינתי מספר השעות שאני עובדת מאפשרות לי איזון נכון בין בית לעבודה. ולא התאים לי להוסיף יותר שעות בשביל משרת אם, כשזה בסופו של דבר יבוא על חשבון הבית...

אני יודעת שאת באה מהכיוון השני - של להפחית שעות כדי לתת יותר מקום לבית. ויכול להיות שעבורך גם הפחתה מועטה יותר שעדיין תשאיר לך את התוספת של המשרת אם, תהיה משמעותית ותאפשר לך להתמקד יותר בבית.

אבל בעיני השאלה היא כמה שעות באמת יאפשרו איזון נכון, וגם אם 'מפסידים' משרת אם כי לא עובדים מספיק שעות כדי לקבל את ההטבה הזו, זה לא בהכרח הפסד אם ה מה שנכון לבית.

יש כמובן עוד שיקולים חוץ מהשיקול הכלכלי אז כדאי לקחת גם אותם בחשבון.

אני מדברת על צעירות יחסית.. כיתה ה'ו'.

הן מספיק כוח עזר אבל לא תמיד יכולות לתפקד לבד..

לפזר את הילדים בין חברים ואת הקטן לקחת איתך.

גם אם את חושבת שאת לא צריכה לנסוע להיבדק לשאול שכנה אם יש סיכוי שהיא לוקחת ילד 1 לארוחת ערב רק כדי לאפשר לך להתאושש קצת ולצבור כוח להשכיב..

אבל כבר כמעט שלושה חודשים אחרי..

לא חושבת שאני צריכה להיבדק..אלא אם ימשיך עד מחר אולי

להתפלל לה' שייתן לך כוח לארוחה והשכבות. לחם עם גבינה לארוחת ערב וזהו.

אפילו להשכיב בלי פיג'מה אלא עם הבגדים שלבשו היום.

אולי באמת אני לא אקלח אותם למרות שבקיץ זה די מסריח

אבל מחר שישי

החלטתי לקחת גם נורופן וב"ה שעה אחרי אני מרגישה הרבה יותר טוב

עדיין ויתרתי על מקלחת😅ועכשיו שני הגדולים כבר במיטות בתקווה להירדמות מהירה (שלא לדבר על זה שהאמצעי נגמל עכשיו מחיתול בלילה🥴)

נראה איך יתקדם הערב עם הקטני

קודם כל חיבוקק

איזהסיוט זה להרגיש טוב ואין במי להעזר להתמך....

בממוחד כשבעלך במילואים.

קוראת שאת מרגישה טוב יותר ב"ה

חיבוק ענק

אם יקרה שוב... אין חברה עם לב זהב שאפשר לקרוא לה?

לק"י

להגיד את שמות החלקים של הלב.

אני לא הכרתי הכל😂

ונראה לי שבמקומך הייתי מספרת למשפחות.

בעיקרון כמעט כולם אומרים שלא רואים את החב בצורה טובה וממליצים על אקו לב. הסיבה לרוב זה שהלב עדין לא מפותח מספיק. ישלחו אותך לאקו יגידו שהכל בסדר ויבקשו שתגיעי שוב בשלב מאוחר יותר, מניסיון.

אם את מרגישה שאת רוצה לספר תספרי אם לא בא לך את לא חייבת. אבל ברגע שתספרי בשלב מאוחר יש מצב ש"יכעסו" עלייך שלא סיפרת לפני אבל, זה נטו החלטה שלך. בהצלחה

לק"י

ותמיד ראו טוב את הלב ולא הפנו לאקו לב סתם.

וגם את פותחת השרשור לא הפנו לשם, אלא אמרו לה לחזור שוב לעשות אול'.

אז לא בטוחה שאת צודקת.

שמעת מעוד נשים שעשו אצל הרופא שאת עשית או באותו אזור?

והיא לא שלחה לאקו לב, אלא לסקירה חוזרת אצלה רק של הלב.

לק"י

ותמיד ראו טוב.

למה ההתלבטות אם לספר עכשיו או לא קשורה ללב?

לבן שלי יש מום בלב, גילינו רק אחרי הלידה. אבל גם אם היינו מגלים במהלך ההיריון, לא נראה לי שזה היה משנה משהו. סיפרנו להורים מוקדם יחסית, ואם היינו רואים את המום בהמשך אז היינו מספרים להם על המום בהמשך.

פשוט אני לא באמת יודעת מה המשמעות של זה. אם חס ושלום זה משהו שאומר שהעובר לא בר חיות חס ושלום חס ושלום ולא נשמע שזה העניין כי היא סה"כ כן ראתה ואמרה שתקין.. ואם זה מום מאוד קשה עם הרבה השלכות ונרצה לעכל לבד מבלי לקבל שאלות על ההריון מהסביבה?

אני לא יודעת מה אפשר לגלות בסקירה חוזרת של הלב. מקווה מאוד מאוד שהכל בסדר גמור וזה "סתם" זהירות יתרה של הרופאה.

לק"י

מאמינה שהרופא בדק מה שצריך.

אולי פשוט לא כולם מפרטים 

לא לאורך כל הבישול, גם לי לקח זמן להתרגל...

זה טוב אם את רוצה לשים את הסיר בתנור, לנשים שלא שמות סירים בתנור זה סתם מעצבן

קשה עד בלתי אפשרי 'להלביש' את זה כשהסיר כבר רותח. במיוחד על המכסה…

ובקשר לתנור, הפוך. אם שמים בתנור צריך להסיר את הסיליקון. בבישול זה אמור להשאר… 

אני צריכה במהלך הבישול לפתוח/לסגור מכסה, להזיז להבה או לשפוך פסטה לסינון למשל. זה ממש רותח! 

להשתמש בידיות.

האמת יש לי סירים עם ידיות כאלו, ואני בכלל לא משתמשת בסיליקון, אלא בכפפות מטבח שתלויות לי במקום נגיש.

דבר ראשון רוצה להגיד לה שאת אלופה, ועמוק בפנים יש לך את התשובות, ואם תצליחי לא להיפגע ולא לקחת את ההתנהגות שלהם באופן אישי (כי בכנות, ילד בן 4 שאומר לך אמא תינוקת, חוצפנית ומילים של שרותים, זה לא מעליב... זה מצחיק אם כבר 🙃 ברור שזה מעצבן כשזה הילד שלך, אבל מכאו ועד להיפגע מהשטויות שלהם? אל תתני לזה להפעיל אותך) יהיה לך יותר קל לשמוע את הקול הפנימי שלך ולהרגיש מה הילד באמת צריך.

לדעתי היה לו קשה להתחלק עם התאום שלו בזכות לשחק עם החבר, והסיטואציה היתה גדולה עליו. זה הציף אותו, ומשם זה התגלגל לכל ההפרעות הבאות, שבסופו של דבר היו קריאה של מצוקה, קריאה של אמא תראי אותי, רצון ליחס אישי (ואצל תאומים רצון ליחס אישי הוא תמיד יותר דרמטי והישרדותי כי הם רבים על זה מהרגע שנולדו). החיבוק שנתת לו בסוף זה בדיוק מה שהוא היה צריך (והעונש לא לקבל עוד פנקייק בגלל שזרק את העגבניות היה בדיוק מה שהוא לא היה צריך להרגיש עוד יותר לא רצוי ולא אהוב. במקום זה הייתי מבקשת ממנו לעזור לי לאסוף את העגבניות ולנגב את השיש. כמה שיותר ברוגע בלי אמוציות) ומהמם שהגעת לתובנה הזו! כמה שיותר חום אהבה וחיבוקים ירגיע אותם הרבה יותר מעונשים. במיוחד לפני השינה, נשמע שהם זקוקים לזה.

מילה אחרונה לגבי חברים, לדעתי כשמזמינים חבר הכי טוב שיהיה ברור שהחבר הזה מגיע לתאום א', ותאום ב' הולך לשחק בבית של חבר אחר, ובפעם הבאה מתחלפים. קשה לצפות מהם לבגרות הנדרשת כדי להתחלק בחבר הזה שכל כך חיכו לו.

לזהות את הצורך שמבטאת התנהגות זו מיומנות שלגמרי אפשר ללמוד ולתרגל ולרכוש. כמו שהמליצה @אמאשוני בקורסים \ הנחית הורים בגישת תקשורת מקרבת (הגישה ההיקשרותית - נראה לי שזה בערך אותו דבר, אולי יש הבדלים בניואנסים).

המון המון הצלחה!

תנסי להפחית קונפליקטים. זה לא כ"כ הגיל להזמין חברים לעיתים קרובות, בטח לא כשזה הופך לשלישיה.

ההתחרפנות הזאת מלמדת על קושי רגשי להכיל את הסיטואציה. הוא מקנא, מתרגש, מבולבל

איך איומים או הטפת מוסר מה יפה או לא יפה יצליחו לדבר אליו?

הוא קודם צריך לאסוף את עצמו, להרגיע את התחושות הקשות.

תארי לך את עצמך בשיא הקושי איתם שאת רק רוצה לצרוח, השכנה קוראת לך מלמטה ומתחילה להטיף לך מוסר שהכביסה הרטובה מטפטפת לה למרפסת

או הועד בניין אומר לך שאם את לא נותנת לך עכשיו צ'ק ביד הוא מונע ממך איזה שירות,

האם תצליחי לשתף פעולה עם האיומים או המוסר שלהם, או שזה רק יגביר אצלך את החוסר אונים והמצוקה והתסכול?

הילד שלך קורא לך ע"י ההתנהגות שלו. תנסי להפריד בין איך שהמצוקה באה לידי ביטוי בפועל, לבין מה שהוא מנסה להגיד.

תנסי לא לשחק על המגרש שלו, אלא לתרגם לך לשפה הורית: הילד שלי משתולל עכשיו כי הוא לא מצליח להירגע אחרת.

למה הוא זקוק? לדרך להירגע?

איך אעזור לו? האם איום יקדם אותי למטרה, או דווקא אמפתיה ותעסוקה?

כשאת מחליטה לעזור לו, השאלה היא איך. וכאן יש הרבה אפשרויות, תלוי ילד.

אפשר הסחות דעת (הינה ציפור) הרבה פעמים יציאה החוצה לחצר או מרפסת יכולה להרגיע.

מקלחת (אפשר להציע קצף בועות בתור משחק או צבעי ידיים)

מוזיקה

פעילות ספורטיבית (לרדת במדרגות)

אפשר אפילו סתם לנפח בלון או כמה בלונים, בלי להציע לו ובלי לדבר איתו. פשוט תניחי אותם במרכז הבית.

אין הרבה ילדים "שיתאפקו" ולא יתחילו להתעסק עם זה.

אפשר תוך כדי שאת "מסדרת" להפעיל "בטעות" משחק מנגן או מדליק אורות, ואז לכבות ולהחזיר למקום. בלי לומר מילה.

מסוג הדברים שתופסים את תשומת הלב ומגרה את הסקרנות להתעסק איתם בלי שישימו לב וככה להירגע.

אפשר לאכול קרח או לשים צלחת אבטיח על השולחן.

אחרי שהוא נרגע, לתמלל לו מה קרה.

הגיע חבר, זה גרם לך לקנאה, לא ידעתי מה לעשות וזה גרם לך לתסכול.

זה ממש קשה לחוש תסכול. וזה מעליב שהחבר לא משחק איתך. אתה צודק זה באמת לא נעים.

אתה השתוללת כי לא ידעתי איך להירגע? גם אני כשהייתי קטנה לפני שההורים שלי לימדו אותי להירגע, לפעמים הייתי משתוללת ואז למדתי.

אחרי שהוא מפנים, אפשר לשאול אותו: בוא נחשוב מה עוזר לנו להירגע כשקשה לנו?

וכן, לפעמים כל מה שילד צריך זה רק חיבוק טוב, את כל השאר הוא יודע לבד.

ותזכרי שהם רק ילדים, בגיל ששובבות זה חלק מההתפתחות, ועכשיו חופש גדול. ומצד אחד זה זמן טוב לבסס הרגלים חדשים במשפחה, מצד שני זאת תקופה שיותר קשה עם גבולות.

אז זה ממש נורמלי שיש אצלכם טנטרומים, השאלה מה עושים עם זה.

ומחזקת אותך ללכת להדרכת הורים, זה עושה סדר ובהירות, ומאוד מאוד עוזר. בהצלחה רבה!

אין לי את זה בקטע הרגשי

מרגישה שאני רק רוצה שיתנהגו יפה

וכשהם לא, אני רק מעירה ומתעצבנת ואין לי את כל ההבנה העמוקה על מה התנהל אצלם בלב

קשה לי לראות את האחר! רק את הדרישה שלי להרמוניה. 

ממליצה לך ממש ממש על הקורס של הבית להורות מקרבת.

זה עולה רק כמה מאות ויתן לך בדיוק את זה. ויש גם ליווי בווטסאפ.

ואפשר ללמוד בלי לצאת מהבית.

ואגלה לך עוד טיפ, אחרי שאת לומדת את הקורס (וחוזרת עליו שוב ושוב כדי לחדד ולחדש מול השינויים)

את יכולה לכתוב לצאטGPT מקרה ולבקש ממנו ניתוח סיטואציה בכלים של תקשורת מקרבת.

זה ממש לא במקום הדרכה מסודרת, אלא בנוסף ואחרי שלומדים את העקרונות לעומק ואת עדיין מרגישה שחסר לך קצת פרקטיקה או לזקק איפה בדיוק הנקודה שבה היה אפשר לעשות דברים אחרת וזה היה משפיע על ההמשך, אז הצאט ממש עוזר.

וגם אחרי שלומדים את העקרונות בצורה מסודרת, אח"כ יותר קל לתחזק ע"י קריאת מאמרים ושמיעת פודקאסטים וכד' שזה בחינם.

את יכולה גם ללכת למפגשים פרונטליים, אבל אם את רוצה להתחיל ממשהו, אני ממליצה על הקורס הזה. שימי לב שיש כל מיני גישות להדרכת הורים, ואני חושבת שיש מה לקחת מכל דבר, אבל זה יכול לבלבל, אז אם את רוצה את גישת תקשורת מקרבת, לא הייתי הולכת במקביל להדרכה בגישת אדלר/ שפר אלא בגישה ההיקשרותית.

וככל שהתיאור שלך התמשך, זה רק חידד את זה.

לא תמיד אני מצליחה לעצור את עצמי מהפליק.

אבל אם אני מזכירה לעצמי שהילד עייף מותש, גם כשאני עייפה אני פחות מה שהייתי רוצה להיות,

אז יותר קל לי להתעלם מההתנהגות.

כמו שעצרת אותו עם חיבוק בכיסא, אני חושבת שהוא היה צריך את זה כבר קודם. הוא היה עייף, וכנראה היה עדיף לזרז עניינים, לשלוח את החבר אם אפשר, ולקדם אותו למיטה. אבל גם אם לא, לפחות להבין שהוא עייף, והוא צריך עכשיו משהו יותר רגוע, אולי חיבוק, אולי לשכב על הספה עם ספר.

אני חושבת שכשאנחנו מצליחים להסתכל רגע מבחוץ ולהבין מה קורה כאן, שהילד לא נגדנו אלא מנסה להביע משהו / צריך משהו, אז כבר לא משנה בדיוק הפרטים איך נגיב ומה נאמר, יש לך בפנים מספיק אינטואיציות בריאות. פשוט צריך רגע לצאת מהסיטואציה, לחשוב מה באמת עובר עליו, ומה הוא צריך כרגע כדי לעצור את ההתנהגות ולצאת מהמעגל השלילי.

לא תיזמנתי כי זה לא סדיר אבל זה כואב, ועושה לי גלי חום

ובשעה כזאת יש לי זמן להרגיש ואם צריך להיבדק, מה שלא אפשרי עוד כמה שעות בודדות

חשוב לראות שהדלקת עברה

וגם להבדק בכללי.....

בע"ה שיהיה כלום אבל חלילה אם חושדים בצירים באמת אז חשוב לקבל צלסטון ..

יתכם והטיפול לא היה מספיק יעיל.

אם יש לך אופציה- לכי עכשיו לעשות מוניטור ולקבל נוזלים וכו'

עדיף ללכת 10 פעמים סתם מלפספס חלילה....

תרגישי טוב

תעדכני, רפואה שלמה

בסוף בעייפות הכריעה ונרדמתי, נראה איך יהיה היום.

לגבי הבדיקה שהדלקת עברה, הרופא אמר לי לעשות שוב בדיקת שתן 10 ימים אחרי שמסיימת אנטיביוטיקה...

מכירות הנחייה כזאת?

ומה ההבדל בין צירים לברקסטונים? יש דרך להבדיל?

אם יש מעל 4 בשעה, או צירים כואבים כדאי להיבדק.

צירים יכולים לגרום ללידה מוקדמת

בריקטונים רק מכינים את הרחם

את בשלב שממש חייבים לעקוב, לא היית רוצה ללדת בשלב הזה.

לפחות עד שבוע 35 אם יש צירים כואבים אז לתזמן.

לא, זה לא זמן טוב ללדת

לא כזה מוקדם ולא כשכולם בבית ;)

צירים - מקדמים לידה

ברקסטונים - רק הרגשה, בלי לקדם לידה בפועל.

אני לא חושבת שיש דרך להבדיל בהרגשה בלבד.

זה מרגיש לי הרבה זמן

אני עם הדלקת הזאצ כמעט חודש עד שהתחלתי לטפל... אז אם עכשיו עוד 10 ימים אגלה שעדיין יש?!

לא ידע מקצועי.. רק הגיון

אני הייתי כמה פעמים עם צירים סדירים לאחרונה, אבל הם לא גרמו להתקצרות הצוואר, אז הרופאה הייתה רגועה…

צירים כואבים מצריכים התייחסות לדעתי.

וחלילה לגרום ללידה מוקדמת.

לכן ממש מקפידים לבדוק שהדלקת מוגרה כראוי.

אם צירים לא נרגעים אחרי מנוחה ושתיה מרובה זה לרוב יהיה צירים אמיתיים.

ואם התדירות שלהם גבוהה והם סדירים ומגיעים בגלים זה גם צירים אמיתיים.

ברקסטונים לרוב זה התקשויות שמלוות באי נעימות ופחות בכאב חזק.

את צודקת, יתכן וצריך לפני

שאלתי בפירוש כדי להיות בטוחה

שבוע אנטיביוטיקה ואז אחרי 10 ימים בדיקה חוזרת

לא יודעת

הייתי מתייעצת עם עוד רופא

אני עשיתי לעצמי סוג של תנאי שאם לא עובר מעל שעתיים

וזה אחרי מנוחה מוחלטת ורגיעה מוחלטת של אחרי אמבטיה,עם בגדים נוחים

ובהרפיה מלאה עד כמה שאפשר+ 3 ליטר של מים סך כל היום

אז נוסעת להיבדק

זו כמובן לא המלצה רפואית בכלל בכלל וגם תלוי בעוצמת הכאב!!!!

יש דלקות בשתן שעוברות רק אחרי מתן אנטיביוטיקה בוריד!!!!!

אז במקרה שלך הייתי רצה להיבדק זה לא צחוק

לק"י

וחוץ מהגדול שלא ידע להירדם אחרת, השאר נרדמו בצורות אחרות כשלא הייתי.

לק"י

אם לך לא נוח להרדים בהנקה, תנסי לעשות שינוי.

אם לך זה בסדר, אבל לסבתא/ השכנה/ מומחיות למיניהן- זה מפריע, תעשי מה שנוח לך.

בזמנו המליצו לי על הספר "לישון בלי לבכות". אני אהבתי את הגישה ואת העיצות שנתנו בו. בפועל לא היה לי כח ליישם.

יש שם גישה מאוד הדרגתית עם מגוון של עיצות, שאת יכולה לבחור מה מתאים לך.

יש גם את לריסה גינת שמדברת על זה. אולי יש לה סרטון חינמי בגוגל.

וקחי בחשבון שזה תהליך. זה לא הוקוס פוקוס. אם זה חשוב לך, אז קחי את הזמן ואל תתייאשי.

בהצלחה!!

לק"י

את צריכה כח רצון לעשות שינוי, כי אחרת גם גם יועצת שינה זה תאוריה בערך כמו הספר הזה (בעיני. כי גם הוא נותן מגוון עיצות, ולא אחת וזהו).

בסוף את העבודה את תצטרכי לעשות בעצמך.

אל תקראי לפני השינה. תקראי בזמנים אחרים.

בגדול השיטה היא הדרגתית: לנתק את התינוק ממך שניה לפני שהוא ישן עמוק ולהניח במיטה, ככה עד שהוא מתרגל. ואז לעבור להניח אותו שלב לפני וכו'.

ואם הוא בוכה, אז שוב להחזיר להניק, ולנתק שוב.

יכול להיות שהוא יבכה, כי זה שינוי וככה הוא מביע את עצמו. אז אני לא בעד להשאיר לבכות לבד יותר מדקה נניח, אבל לקחת בחשבון שזה תהליך של להרגיע, ושוב לנסות וכו'.

לק"י

גם סביב 5.5 חודשים הבת שלי נכנסה למסגרת ולמדה להירדם אחרת. לא זוכרת איך בעלי הסתדר איתה.

אצל הקטן חזרתי לעבודה בגיל חצי שנה והוא נשאר עם בעלי, והוא היה נרדם לו בידיים או לידו במיטה.

אולי שבעלך ינסה יותר פעמים להרדים אותו בדרך שהולכת לו. שיתרגל.

אני לא מרדימה בהנקה בכלל. אף פעם. לא מוכנה לתלות הזאת. ה' עשה איתי חסד ונתן לילדיי ריפלוקסים כדי שהרדמה בהנקה לא תהייה אפשרית כי לאחר ההנקה הם פולטים אמבטיות של חלב... 

לק"י

אבל יש דברים שכן משתנים עם הזמן או הגיל.

(לא תמיד אפשר לדעת מתי זה הרגל ומתי שינוי שבא עם הגיל).

אפשר לזרז תהליכים עם אימון ו"אילוף" והרגלים כמו שאת אומרת

אבל תינוקות זה הדבר הכי גמיש שקיים, והם לומדים נורא מהר.

בשנה הראשונה לחיים קצב ההתפתחות של התינוק מטורף. בחודש הם עוברים שינויים שילדים בני שמונה לא עוברים בשנה.. וזו התפתחות פיזית אבל גם התפתחות מנטלית

ברור שתינוק בן 9-10 חודשים מבין הרבה יותר ומסוגל יותר להמתין מתינוק בן 5 חודשים וכן הלאה..

ולכן ברור שיש פה גם התפתחות משמעותית שקשורה לחלוטין לגיל.

אבל התכוונתי לגיל הקטן יותר ששם רוצים ללמד עצמאית..

ואגב, לא מכירה הרבה תינוקות שמעצמם בגיל 9 חודשים התחילו לישון עצמאית... ההרגל חזק יותר... אלא אם מלמדים אותם אחרת

ותסלחי לי, הביטוי "אילוף" מזעזע בעיניי... מאיפה המושג הזה? 

בגיל קטן יותר ההרדמה העצמאית היא רק טכנית

ואם היא רק טכנית ובלי הבנה רגשית, זה אילוף....

לדעתי זה לא השלב

ואם כן בוחרים בזה צריך לדעת שזו צורת התהליך...

פירטתי למטה על הילדים שלי, בהחלט ראיתי אצלם שינוי סביב גיל 9 חודשים. 

שזה עושה לי קונוטציה של כלבים/חיות ולכן קשה לי ממש הביטוי הזה...

אני לא משתמשת במושג הזה בהקשר של ילדים (או בני אדם בכלל)

אני מלמדת ילד... גם בלי שמבין את המשמעות.

למשל עבור ילד בן שנתיים שאנחנו לא נותנים לו לעבור כביש לבד, זה מלמד אותו שלא עוברים כביש לבד... ולא משנה לי כמה מבין את הסכנה של זה... זה לא מה שיגדיר לי אם ללמד או לא...

לילד בגיל קטן טוב להיות עם ההורים שלו כמה שיותר, ושירדימו אותו... אבל אם אני מלמדת אותו שאני איתו גם כשנרדם לבד, אז הביטחון שלו לא מתערער וזה מושלם לו בדיוק כמו לפני כן, רק שלא הכיר את זה. אני פה כדי לחשוף אותו לעולם החדש שנכנס אליו...

אני בטוחה שיש התקדמות בהתפתחות בכל גיל, גם בגיל 9 חודשים. לא מכירה שתינוקות מעצמם נרדמים לבד... מעניין. 

הרבה יותר קל ללמד חלק מהילדים..

את הגדולה לימדתי להירדם לבד בגיל ארבעה חודשים וזה זרם, ועם האמצעי זה היה סיוט וראיתי שהוא ממש לא בשל

ניסיתי שוב כמה חודשים אחרי וראיתי שזה עדיין לא מתאים

בסוף למד להירדם לבד רק לקראת גיל שנה וזה היה תהליך הרבה יותר טוב ומהיר מאשר כשניסיתי לפני..

ןהקטן עכשיו אני רואה שבגיל שלושה חודשים זה ממש תלוי במוד שלו, לפעמים אני מניחה אותו והוא נרדם ולפעמים אני ממש צריכה להרדים אותו עלי או בנדנוד.. ככה שאני כבר חא מאמינה בחוקיות הזו זה כל כך משתנה בגילאים האלה

ברור שיש הבדלים בין הילדים והם שונים זה מזה ולא מגיבים דומה לכל דבר, אבל האמירה *הכללית* שללמד ילד לישון לבד זה לא מתאים בגיל הזה, לא נכונה...

אגב אני מרגישה שאמא יודעת על הילד (הספציפי) מתי זה נכון וטוב צורת ההירדמות ומתי זה לא מרגיש לה נכון ותקין... ולו רק בגלל ההרגשה שלה.

אני פה בשביל הילדים שלהם לעזור להם בכל מה שצריכים אבל תמיד אפשר לשאוף ללמד דברים ואני עדין פה לתת תמיכה להכל.. ועושה לי טוב לדעת שה באפשרותם, ואם הם לא מצליחים אני אעזור יותר. (אגב, בדיוק כמו במצבי חולי) 

שלפעמים יותר קל ללמד ילדים לישון לבד דווקא בגיל גדול יותר

ברור שאין משהו שנכון לכולם ויכול להיות שהייתי יכולה ללמד אותו לישון לבד בגיל ארבעה חודשים אבל המחיר לא שווה את זה ולא הרגיש לי שזה נכון לאבלבגיל גדול יותר התהליך כבר היה הרבה יותר קל כי הוא גדל ופחות היה צריך את ההיצמדות הזו..

וההרגל יכול להתחרבש ברגע בגלל חולי, או שיניים או חופשה או בגלל התפתחות טבעית של יותר סקרנות וכו'.

אבל זה לא הכל או כלום,

אפשר להירדם עם עזרה אבל לא בהכרח בהנקה.

למשל לשים אותו חצי ינשנוני במיטה ואז לשים עליו יד ודברים כאלה..

בעיני נדנוד זה הכי קשה כי התינוק הכי מרגיש את הפסקת הנדנוד מתוך שינה ואז מרבה להתעורר.

בגיל הזה ממליצה לבעלך להתרגל להרדים אותו במנשא.

וגם שהתינוק יהיה רגיל להיות על אבא ולהירגע עליו לא רק בהקשר של להירדם כשאמא לא נמצאת.

אבל יש את מה שלימדנו אותה, זהו, למדה. כשיש קושי נותנים מענה שלא סותר את מה שלימדנו...

או נשארים יותר זמן בחדר וכו' אבל עדין ההירדמות היא עצמאית ולא אני מרדימה (מעשה חיצוני לילד שבלעדיו לא נרדם) 

אבל בגיל יותר גדול היא הפסיקה.

לא ממש לימדתי אותה להירדם עצמאית, זה פשוט בא לבד. אבל כשהיא גדלה יותר, היא כבר לא הצליחה להירדם לבד.

בוודאי שהוא לא ישכח,

מה שאני דיברתי זה שאם כן סותרים את התהליך ליומיים- שלושה רצוף,

אז אח"כ יש רגרסיה.

לא יודעת להגיד אם כל התהליך יורד לטמיון או שיותר קל מאשר כשלא היה תהליך בכלל לפני,

כי אני בסוף תמיד נשברתי עד שהפסקתי להשקיע בתהליכים האלו שהתחרבשו כל הזמן והשלמתי עם זה שהתינוק זקוק לי בשביל להירדם.

(הכי קשה להתמיד זה כשקם לפנות בוקר ואז זה מאוד מפתה להרדים בהנקה ולא לתת לו לנסות להירדם לבד ולהשקיע זמן וסבלנות כשאין לי כח לכלום ורק רוצה לחזור לישון אז מה שעובד עובד בלי לחשוב על הטווח הארוך)

מחלה של הילד החזירה את ההנקות לילה אחרי גמילה מתישה, מחלה אחרת החזירה אותו לישון איתי במיטה אחרי תהליך מאתגר ומוצלח והעביר למיטה שלו, מחלה נוספת (ארוכה מאוד) החזירה את הילד לטיטול...

אז נכון שזה לא היה קורה אם לא הייתי מניקה את הילד החולה בלילה, לא מעבירה אותו למיטה שלי או לא שמה לו טיטול גם כשהוא קודח מחום, הוזה ומשלשל... אבל יש לזה מחירים משמעותיים אחרים.

ברוך ה' כל התהליכים האלה קרו בסוף שוב אבל לקח להם את הזמן לקרות גם אחרי שהילדים הבריאו.

להתחיל ללמוד הירדמות עצמאית

בעיני זה מוקדם

עשיתי את זה עם שני הגדולים בגיל מאוחר יותר

מנסיון שלי- זה עובד רק שאת באמת מוכנה ושלמה עם התהליך

בן השנה וחודשיים עדין נרדם בהנקה

אני לוקחת בחשבון שבשנה הראשונה הם צמודים אלי, במיוחד בערבים

בדיעבר- הייתי מחכה

לא הייתי מוכנה לזה ב100 וזה השפיע על התהליך שהיה ארוך.

אצל השניה- שנה וחצי

הלךך חלק ומהיר, הגעתי מוכנה ושלמה

והשלישי - מתחיל לבצבבץ לי מחשבה אבל אנחנו עדין לא שמה

באופן ממש קצר

מפרידים הנקה משינה

עוושים טקס קצר של לפני השינה

אני נשארת על ידם בלילות הראשוננים, אין דבר כזה לבכות בלי מענה

אני מרימה ומרגיעה במקרי הצורך

הלילה הראשון הכי קשה וארוך

אני מבינה על עצמי שכנראה אצטרך לחכות עוד קצת כדי לעשות את זה הכי טוב בשבילו

תודה!!

בת תיכף 10 חודשים

נרדמת לרוב בהנקה, לפעמים במנשא.

השבוע היתה פעם ראשונה אצל בייביסיטר והיא הרדימה אותה בטיול בעגלה אין לי מושג איך (אצלי היא בקושי מסכימה לשבת בעגלה, לרוב עומדת).

מבחינתי לא דחוף לשנות את זה כרגע כי ממילא אני איתה כל הזמן.

הגדול שלי היה נרדם עצמאית עם סדר היום של הלוחשת. זה היה נחמד אבל כל המערך היה שונה אצלו (היה עם מוצץ, לא היו לי עוד ילדים, היה במסגרת ארוכת שעות מגיל צעיר...)

דווקא ממה שאת מתארת לא נשמע שהוא לא יודע להירדם בשום דרך אחרת, אלא שהוא מעדיף מאוד את ההנקה, וזה נראה לי ממש ממש טבעי ונורמלי בגיל הזה.

כן יש אפשרות להרדים אותו אם יש צורך גדול ואת לא זמינה.. אבל זה כן קשה יותר וזה הגיוני בגילו.

חשוב לזכור שהנקה היא לא רק מזון לתינוק אלא היא גם הרבה מעבר. היא משחררת אוקסיטוצין(הורמון האושר/הרוגע) אצל האמא והתינוק

נותנת לתינוק שייכות ואהבה(בגיל הזה התינוק מבין רק מחוות פיזיות)

מחברת בין האמא לתינוק ויוצרת היקשרות בריאה..

וחשוב לי להזכיר שתינוקות משתנים ומאוד.

מה שהוא עכשיו זה לא לכל החיים, זה גם לא עד גיל שנתיים או שלוש או חמש. זה הצורך והרצון שלו עכשיו בגיל 5 חודשים. זהו. אני מרגישה שהרבה תהליכים שאנחנו עושים נובעים מתוך הפחד הזה של "מה, ככה הוא יהיה עד גיל שלושים?" שמתוך הפחד הזה אנחנו מתנהלים ולא נותנים להתפתחות הטבעית להוביל אותנו.

אני ראיתי ממש על הילדים שלי שסביב גיל 10 חודשים כבר יותר קל בשעות היום להסביר ולהפריד, וגם בהרדמה שלפני השינה. זה לא אומר שאני לא מניקה לפני השינה אלא מניקה ואז מניחה במיטה וזה עובר טוב ברוב הפעמים..

באמצע הלילה עוד לא פיצחתי את השיטה🤭אבל נראה לי שזה כי גם אני גמורה ורק מתה לחזור לישון אז עושה מה שהכי מהיר..

(הגדול שלי ישן לילות מגיל שנה בערך, הקטנה בת 1.5 עדיין מתעוררת פעם-פעמיים בלילה להנקה.. מניחה שהיא תגדל מתישהו)

ועם כל זה ובלי לסתור את מה שכתבתי

אם לך זה מכביד וקשה

אפשר לעבוד על ניתוק ויש כל מיני שיטות.. (לישון בלי לבכות, הלוחשת לתינוקות..) אפשר לקרוא ולראות למה הלב שלך מתחבר.

ממה שאני שומעת וגם מה שאני חוויתי, לרוב ילד ראשון מאוד מאתגר בשינה.

יש גם משהו שבגלל שאנחנו הורים טריים אנחנו קוראים הרבה ולומדים הרבה ופחות מקשיבים לאינטואציות שלנו.

אני אישית עברתי סרטים עם השינה של הבכור שלי (שגם היה בלי מוצץ).

כל לילה הרדמה של 3 שעות בכייף והתעוררויות של בין 4 ל-5 פעמים כל לילה.

ניסינו כל שיטה אפשרית ללמד אותו להירדם.

שיטות מזעזעות שהיום בחיים לא נראה לי שאעשה לילד (לעשות טקס שינה, להכניס למיטה ולא להרים גם אם בוכה (ברררר... מסכן שלי)

גם שיטות שצלחו, הן עזרו לשבועיים ואז הכל חזר לקדמותו.

אצלנו אחרי שנה קשה ממש מה שהכי עזר זה המאמר הבא שפשוט מלמד להקשיב לילד, לראות את סימני העייפות שלו ולנצל את חלון הזמן לשינה.

איך לעזור לתינוק להרדם עם אנשים נוספים - הורות מחבקת

(אומנם מדבר על הרדמה עם אנשים אחרים אבל עזר לי מאוד להבין בעצמי איך להרדים את התינוק)

וחוץ מזה לשחרר לשחרר לשחרר.

במקום לבדוק בשעון ולראות שמאוחר כבר וצריך לישון, ובמקום לקרוא עשרות מאמרים ברשת איך להרדים תינוקות פשוט להיות איתם וללכת בדרך שלהם.

היום אם הילדים שלי בערב לא בכיוון לישון גם אם השעה תשע או עשר אני לא מכניסה אותם למיטה.

רק כשאני רואה סימני עייפות אני מדרבנת ללכת לישון.

כמובן שאם התלות בהנקה קשה לך אז כדאי לנסות להפחית את התלות ולחפש דרכים אחרים להרדמה.

אבל מהניסיון שלי, יש מצב שהדרך להפחית את התלות (כי ככה כתוב וכולן מתלוננות וסימן שזה קשה) זה יהיה יותר קשה מ"התלות" עצמה.

ולדעתי הקושי האמיתי לאמא בהרדמה בהנקה הוא בגילאים הרבה יותר מאוחרים שהתינוק רוצה לישון עם הנקה צמודה כל הלילה.

איך להרדים תינוק תוך 10 דקות

שווה קריאה בעיני

הגדול לא ינק, עד היום בן כמעט 3 הוא נרדם עם בקבוק (סיוט!!!)

דווקא הילד השני בן עשרה חודשים בהתחלה באמת לא נשם בלי הנקה, הכל הוא עשה תוך כדי הנקה. כמובן גם להירדם.

כיום הוא בן עשרה חודשים ונרדם עצמאים לגמרי

אני מניקה, איך שמסיימת להניק הוא מתעורר

מחתלת

ורק אחר כך משכיבה לישון, הוא משחק קצת עם הגדול שישן במיטה לידו עד שנרדם (רגע לפני שאתן בהלם שהוא כבר ישן בחדר ילדים, זה רק לשעתיים הראשונות עד ההנקה לאחר מכן)

אני בגישה של רגע לנשום ולחכות

להרגיל הירדמות למשל בסיבוב ברחוב זה גרוע

אבל להרגיל להירדם עם הנקה - הכי מבורך בעיניי. הוא ממש קטני תני לו את זה שייהנה ויספוג ממך כמה שיותר!