גם הילדים שלי לוחצים שרוצים תאומים / שלישיה וכו'...

מסתכלת לפי הכוחות שלי  לפני שמתחשבנת בתגובות סביבה אם בכלל...

לזה שחצי מההריון אהיה משבתת

לזה אח"כ צריך לקום בלילה

בקיצור-לגדל אותם בבריאות ב"ה

נכון שהם חמודים אבל שוב- זאת ההכנה שאני עושה לעצמי

גם עכשיו שהחלטנו ביחד על עוד ילד

אף אחד לא הבטיח- אני מעל 35

אבל אמרתי שעושה את ההשתדלות שלי 

למה להכניס ילד נוסף אם אין כוחות לילדים שכרגע.

בגיל 31 יש עוד ב"ה הרבה שנים לחשוב שוב על ההחלטה שלך ולשנות אותה, אבל אם כרגע לא מתאים אז לא מתאים וזה בכלל לא משנה מה יש ליתר.

מעבר לזה, בעיני תחילת ההתבגרות היא שלב קשה מאוד בהורות שמתמתן עם הזמן, וגם בגיל 11 היא עוזרת מעט, עוד שנתיים יכול להיות שתהיה יותר עזרה.

מצטרפת למי שהציעה לחשוב על זה שוב בהמשך

אפשר לעשות הפסקה עד שדברים יתאזנו.

תביאי ילדים רק בגלל שככה מקובל אצלכם

אבל לא תהני מזה??

בעיני זה לא שאלה בכלל אם ללדת עכשיו או לא.

ממה שאת מתארת זה עוול לך, לכם כזוג, וכהורים לילדים הקיימים.

אני בטוחה שיש הרבה איך לשפר את המצב

אבל אם תהיו עסוקים בלידות ותינוקות זה יהיה קשה

ארבעה זה הרבה.

אני מבינה מאיפה את מגיעה. לי יש הכי קצת מכל החברות שלי. יש כאלה עם 2 יותר ויש עם 6 יותר ממני. ולא סיימנו את הגיל. זה הסדר גודל.

היום זה כבר לא מרצוני אבל זה היה לאורך לא מעט שנים לחלוטין מבחירה.

זה תחום שהמבט חייב חייב להיות בו פנימה ולא החוצה.

גם אין סיבה להחליט החלטות הרות גורל.

כרגע לא מתאים. אפשר לבחון מה קורה בעוד שנה שנתיים.

הרבה נחת ובהצלחה עם האתגרים.  

חכי שנה, שנתיים... תראו אז איך אתם.

כל הכבוד שאתם קשובים לעצמכם!

תמיד זה בא ממקום אישי שלי ושל בעלי

גרתי באזור מעורב ועכשיו יותר דתי

איך ץסבירי אחרת למה בישוב ממוצע בשומרון מס הילדים למשפחה למעחה מ5?

יש סולם ערכים משותף פחות או יותר ורצון לאורח חיים דומה, וזה בא יחד עם מספר ילדים כזה או אחר. מי שלא שותף לרצון לאורח החיים הזה או לא מתחבר לסולם הערכים ילך לגור במקום אחר, יישובים הם מקומות מאד הומוגניים. אבל בערים את יכולה לראות קהילות דתיות עם שונות גדולה במספר הילדים

שיש הבדל גדול בין סל ערכים דומה

ומשהו שברעיון יש לך אמונה שהוא נכון כמו משפחה מאד ברוכת ילדים,

ובין היכולת הנפשית הרגשית והפיזית.

סל ערכים ומוכנות להתמסר אאליהם זה נכון

אבל בפועל עומדת אישה ואומרת. קשה לי. הלידה/הגידול/הינקות/ההתבגרות או הכל. ולא רוצה

אבל משהו בחברה יגרום לה ללדת בלי רצון

כי זה לא שכל מי שמאמין במשפחה גדולה מסוגל לעשות את זה

ילדים צריכים לבוא לעולם ברצון. לא רק באעדיאל

אני חושבת שתפיסת העולם מאוד משפיעה גם על היכולת והרצון בגידול הילדים.

זה נכון שגם עם אידאלים ותפיסת עולם יש הבדלים בין משפחות ביכולת להתמודד עם עומס של ילדים (וגם ילדים שונים שמצריכים רמה אחרת של כוחות).

אבל בעיני, כשרואים את גידול הילדים בתור ערך, אז מוכנים ומסוגלים להשקיע בזה יותר מאשר אם התפיסה היא שיולדים רק כשזה מגיע מתוך כמיהה גדולה לילד.

אותה אישה שיולדת רק מתוך הרצון שלה, מן הסתם יהיו לה פחות ילדים מאשר אם היא תגדל משפחה מתוך אמונה בערך המשפחה.

ובשני המקרים היא תשקיע בילדים ותאהב אותן, ותעשה את זה מתוך רצון.

אבל כשזה גם מתוך תחושת ערך, אז זה יתן לה יותר רצון להיכנס להריון גם אם קצת קשה ועמוס, או גם אם היא עדיין לא מרגישה כמיהה גדולה, אבל כן מרגישה שיש לה את היכולת להוסיף עוד ילד למשפחה.

יש הרבה נשים שמביאות הרבה יותר מהיכולת שלהן

רק בגלל האידיאל 

לא יודעת אם הרבה.

מניחה שזה גם יכול להיות שונה בין ציבורים שונים. אצלנו בישוב באופן אישי אני לא שמעתי שום הערות על ילודה. גם כשהיה לי פער של 4 שנים, אך אחד לא אמר ולא רמז כלום. ומכירה עוד משפחות עם פערים דומים. ויש פה גם משפחות גדולות של סביב 10 ילדים, וגם משפחות קטנות יותר.

ומן הסתם הממוצע של הילדים פה גדול מאשר במקומות אחרים בארץ. אבל אני לא חושבת שזה בגלל לחץ חברתי, אלא בזכות שמי שגר פה מאמין בערך של משפחה. 

ברור שגם אם לא אמרו לך כלום, יש בתת מודע השפעה על הרצון שלנו

ככה זה כמעט בכל דבר בחיים. הרמבם כותב את זה במפורש "טבע האדם להיות נמשך אחרי רעיו וחבריו.."

השאלה היא, כמה אישה קשובה לדבר הזה, שזה משפיע.

אני בטוחה שהרבה נשים "מפתחות" רצון למשפחה גדולה כי הן חלק מחברה כזו.

מפה ועד ל- להיכנס להריון לא רצוי בגלל זה אני לא יודעת

רוב האנשים עם סל ערכים שמתעדף משפחה גדולה יביאו הרבה ילדים לא כי זה מה שהחברה מצפה אלא כי הם בעצמם רוצים ומוכנים לתעדף את זה על פני דברים אפילו כמו האנרגיות שלהם (אם זה חכם או כדאי זו שאלה אחרת).

אבל אם היא מודעת לזה שהיא לא רוצה ולא מתעדפת טת זה ומביאה עוד ילד רק בגלל החברה יש פה בעיה גדולה שלדעתי היא ממש לא נפוצה.

ואני חושבת שרוב מי שמביאה ילדים מעל לכוחותיה זה לא בגלל החברה אלא כי היא חושבת/הולכת לפי רב שחושב שאסור למנוע ילודה. 

אז תביאו 10 ילדים כי לשכנים יש?

לא משנה כמה ילדים יהיו לכם, בסוף תמיד יהיה לאנשים מה להגיד.

צריך לדעת להתעלם מרעשי רקע לא רלוונטים.

זה מזכיר לי,

אני עם 4 ילדים, הגדול עוד לא בן 5. וכשהקטן שלי היה בערך בן 9 חודשים שאלו את בעלי אם יש בעיות ולמה אני לא בהריון....

מתאים להגיד את זה בצחוק כזה

( לא סותר שבעיני לא לעניין לדבר על זה בכלל גם בצחוק) 

למה לרצות משהו שלא יקרה?

אם בעלך היה רוצה או מתלבט כמוך הייתי אומרת לכם שקטנה בת שנתיים וחצי זה בדיוק השיא של הקושי.

עוד שנתיים תרגישו אחרת,

אני בדיוק שם עם 4 ילדים, הקטן בן 4 והחיים ממש שונים מלפני שנתיים.

וכשיש פניות מלקום בלילה ולטפל בטנטרומים אז יש כח להשקיע באחרים ולא רק לעסוק בכיבוי שריפות שזה סיזיפי.

ובכלל למה חשוב לכם להגדיר שלא יהיו יותר ילדים? מה זה משנה לדעת עכשיו מה תרצו בעוד שנתיים?

תשאירו את זה פתוח לגבי העתיד.

אם בעלך רוצה למסור חפצים כי הוא סיים מבחינתו, תני לו למסור שיהיה לבריאות. אם תרצו מתישהו בעתיד עוד ילד, זה שמסרתם חפצים זה לא מה שימנע מכם ללכת על הצעד הזה. וזה לא שאת הולכת על קשירת חצוצרות. אז לא חייבים להחליט מעכשיו ועד סוף החיים שזהו לא יהיו יותר ילדים. תנו לזמן לעשות את שלו בלי לחץ.

מה שכן, בלי קשר לסוגיית המשך הילודה, בשביל האיכות חיים שלכם, תחשבו מה יכול לגרום לכם להנות מההורות.

אולי הדרכת הורים טובה, או איזה שינוי בחיים.

נגיד אנחנו התחלנו לצאת לטיולים בסביבה בימי שישי וזה ממש מוסיף לגיבוש וכיף.

אולי לשנות משהו בסדר יום, לא יודעת, תחשבו מה יכול לעזור.

חופשה זוגית או משפחתית לעיתים קרובות יותר.

(תנסו קונספט של לפזר ילדים למסגרות, למצוא להם סידור ללילה אחד, ולחזור למחרת בשעה שמספיקים לאסוף)

או שתצאו בערב, אם יש מתבגרת אפשר להשאיר אותם ישנים ולצאת.

קחו את המחשבות האלו כהזדמנות לבחון איך לשפר את החיים כבר עכשיו.

נתת לי מלא נקודות למחשבה, את ממש צודקת, כתבתי מתבגרת אבל היא בת 11🤭

פשוט מרגיש שהיא כבר מתבגרת..

וממש עודדת אותי שהמצב ישתפר ...

בעלך לא רוצה עכשיו, עכשיו אין לכם כוחות.

יכול להיות שבעוד שנתים - שלוש- ארבע, תרגישו אחרת.

את לא צריכה להחליט עכשיו סופית, רק לשנים הקרובות.

וממש ממליצה שתמצאו דרך לצאת יחד, גם חופשה קצרה.

תלוי מה הכוחות שלכם עכשיו ובכלל עזרה וכו..

אני יודעת שנכנסתי להריון החמישי כשהקטנה הייתה בת שנתיים ושמונה חודשים.. שנייה לפני שהיא נכנסה לגן עירייה..

והתינוק נולד כשהיא בגן יחד עם אחותה..

ויחסית ממש מרגיש לי שהילדים גדלו, כמו שאמרת שיש את הגדולה בת 11, אז אצלי היא בת 10 וחצי אבל כן מרגיש מתבגרת.. ועוד אח בביהס ברוך ה'..

אז בהחלט היה שלב כזה שהרגשתי שזה הזמן..

אז גם אצלכם, תחושי מבחינת הכוחות, העזרה ובכלל גילאי הילדים כעת, האם זה הזמן להביא עוד אחד או שלחכות קצת

א. זה לא משנה מה הנורמה או שהילדה שלך רוצה, את ובעלך צריכים לרצות עוד ילד

ב. את עוד צעירה, ושנתים וחצי זה קטן, לא צריך להחליט עכשיו החלטות סופיות

ג. אם כרגע אתם בטירוף של החיים ובעלך לא רוצה, אין מה לחשוב על זה כרגע

ד. מה בהורות שוחק אותכם? תנסי לפרק את זה ולראות האם יש דברים שיכולים להשתנות

ה. אם יהיה לכם יותר קל בחיים, את כן רוצה עוד ילד? ומה עם בעלך?

בעיני זאת השאלה העיקרית, ואם לך יש רצון ולבעלך אין יש פה פער זוגי

לא הייתי מתעסקת עם הפער כרגע כי את צעירה ויש לך עדין ילדה קטנה

אבל כן כדי לפתוח את זה מתישהו ולא לחכות לגיל 40 ..

תחכי שנה שנתיים בנחת, בזמן הזה תנסי לשפר את החיים שלכם ובמקביל תנסי להרגיש מה הרצון שלך, האם את רוצה עוד ילד או שזה סיבות חיצוניות

אם עוד שנה שנתיים תרגישי את  שאת כן רוצה ובעלך לא ירצה, אז תנסי לפתוח את זה עם בעלך ולראות איפה הוא עומד מול זה, אם הפער יהיה גדול ולא תצליחו להחליט אולי לפנות לטיפול זוגי שיעזור לכם לבחור... אבל כרגע באמת להרפות

מגיעה מחברה ש4 זה מאד קצת

כשהייתי בגיל שלך היו לי 3 ילדים ולא רציתי להביא נוספים

בגיל 36 החלטתי להביא ילד נוסף

לי אין בעיה להיות חריגה בנוף

בעלי כן רצה יותר אבל אני לא הסכמתי

בשבילי 4 וגם 3 זה הרבה מאד

אם יש לי חרטות זה רק הרווחים המדי קטנים שילדתי את הגדולים שלי

אלה היו שנים קשות עם עומס יתר

שיכלו להמנע אילו הייתי יולדת עם יותר רווח

כשיולדים הרבה ילדים/ קצב ילודה מהיר מדי

מגיעים לעומס יתר שמביא לפעמים לקריסה ולהזנחה

גם הרבה פעמים מגיעים למצוקה כלכלית

אנשים לא יגידו שהם מתחרטים על כך, כי ככה כולם עושים וככה אמורים לעשות ולא אמורים לחשוב מחשבות אחרות או חרטה.

מעולם לא התחרטתי על ילדי הצפופים

עם כל הקושי, שקיים, כמובן

זה אור חיי

זה השמחה הכי פנימית ואמיתית שיש לי, הרבה יותר מכל מימוש עצמי מקצועי או פיתוח תחביבים (שהם דברים חשובים. ועדיין).

מעולם לא הבאתי לעולם ילד שלא היה ממקום של בחירה ורצון, ותופתעי לשמוע- יש כאלה שהבחירה והרצון שלהם באים בצפיפות, והרבה, וטוב להם עם זה! וזה שליחות חייהם. מהמקום הכי פנימי, מדוייק וכנה.

אני כזו

לא מעט מחברותיי כאלה

ובטוחה שגם רבות מחברות הפורום מתכווצות למראה תגובות שמקטינות אותן ואת הבחירות שלהן.

לא דברתי על אלה שאינם מתחרטים

מי שלא מתחרט אומר את זה בפה מלא

מי שמתחרט כנראה לא יאמר את זה

זה בסדר גמור שהיה לך קשה ואת מתחרטת זה לא אומר שכולם ככה ורק לא אומרים בקול

זה רק אומר שלך היה ככה וזהו

יש כאלו שאחרי תקופה קשה צולחים אותה ואומרים ב''ה שהתגברנו נכון היה מורכב אבל בואו נראה מה הרווח הגדול שעשינו

ולא- איזה חבל

ויש כל מיני אפשרויות

ואיפה ההשלכה?

זה לא אומר שרק לי היה ככה

כל מה שקורה לי (או לאדם אחר) כנראה קורה לעוד אנשים

אכן יש הרבה אפשרויות

ואפשר וכדאי לדבר על כל האפשרויות 

באופן כללי אני אישית נזהרת כשכותבת בצורה ציבורית לסייג את דברי תמיד

כמובן את לא חייבת וברור שאת יכולה לטעון- שכל אחד יקח אחריות על מה שהוא מבין ולוקח מהדברים.

ובכ''ז אני רואה לנכון באופן אישי תמיד לסייג את דברי וכן אם את או מישהי אחרת כותבת בצורה מידי נחרצת.

מותר לי לבוא ולהאיר לקוראות הנוספות שישימו לב שזה משהו אישי וסובייקטיבי של מישהי אחת, נכון שזה יכול לקרות גם לעוד אבל יתכן שלא 

לא אמרתי שאת אומרת כולם אלא שאת כותבת בצורה שכאילו מה שקרה לך הוא מה שקורה לרוב- ועד שלא חקרת והוכחת, אין זה כך אלא ראיה סובייקטיבית שלך שכלפי אחרים שלא חושבים כך - היא שיפוטית.

לדוג שאת כותבת וזה ציטוט-

'' שהם מתחרטים על ילד ספציפי שנולד....אלא על הסיטואציה.....

לרוב זה אפילו לא יהיה במודע

כי זה מחשבות 'אסורות'

שיש 'בעיה' חשוב אותן ובוודאי שלומר אותן

וגם מי שכן אומרת תיפה את המציאות''

זאת ראיה סובייקטיבית שלך

מי אמר שהן חושבות את זה לא במודע? את מנחשת כך ואני מנחשת הפוך..

אבל זה כתוב מאוד בהכללה בשיפוטיות וכו ולכן אנחנו באות ואומרות שימו לב שזאת ראיה סובייקטיבית של אדם שהרגיש כך ומשליך על הסביבה.  וכן בהודעות הנוספות בשרשור

והשמטת את המשפט שמסייג

'בטח שחלק מתחרטים'

חלק

לא כולם

לא הרוב

לא השלכה

לא חייבים לקרוא או להסכים עם דברי

אבל לא צריך לסלף אותם

במודע או שלא במודע

את ה'חלק' הזה אני מכירה

ולכן אני בטוחה שזה קורה

אני ועוד כמה שפגשתי בחיים וחשבו ודברו על חרטות במודע ושלא במודע

אבל ההתיחסות שלי היתה לפסקה השלמה קראתי את כולה

לא אמרתי שאין כאלו שמתחרטים

אלא שאת אומרת על אלו שלא- שבעצם בתת מודע הם או לפחות רובם מתחרטים

שוב יתכן שיש כמה כאלו ויתכן שהם בודדים והרוב לא, לא יודעת

זה בסדר גמור לחשוב שרוב האנשים מתחרטים על זה אבל זאת ראיה מנוקדת המבט שלך וזה בסדר גמור להציג אותה כמו שכתבתי

אפשר לעשות את זה אם תרצי בצורה פחות שיפוטית להשתמש יותר בנראה לי, אולי, יתכן. 

שוב את מסלפת

ושוב את כותבת 'שיפוטית' למרות שאם יש מישהו שכותב משהו שיפוטי  בדיון בינינו זו רק את

כן יש להם מן

חכמה של בדיעבד

כזה שאילו ידעתי שיהיה ככה קשה אולי הייתי פועלת אחרת.

אבל חרטה ביחס לילדים שנולדו לדעתי זה משהו נדיר מאוד.

ולדעתי רוב האנשים שמביאים לעצמם את העומס הזה הוא במודע. אולי כמו שכתבתי לא ידעו עד כמה אבל כן עשו את זה כי החליטו שזה מה שמתאים להם.

שהם מתחרטים על ילד ספציפי שנולד (אם כי גם זה קורה)

אלא על הסיטואציה כולה

על הצפיפות על העומס

בטח שחלק מתחרטים

לרוב זה אפילו לא יהיה במודע

כי זה מחשבות 'אסורות'

שיש 'בעיה' חשוב אותן ובוודאי שלומר אותן

וגם מי שכן אומרת תיפה את המציאות

הראשונים קצת צפופים. לא מאוד. בין 1.10 - 2.10 הפרשים ביניהם.

כל הריון שנכנסתי אליו, למעט הראשון שזה פשוט כי ככה זה מתחתנים ויולדים 😉

אז כל האחרים נכנסתי להריון במודע ברצון הלכתי והוצאתי התקן כדי שזה יקרה.

היה קשה אותה תקופה?

מאוד.  

בד"כ כשנכנסתי להריון אז זה היה מצב שדברים נרגעו והתאזנו אבל אז הגיע הריון חדש ותופעות הריון ואחכ תינוק קטן ושוב הכל התהפך ונהיה קשה מחדש ואף יותר.

לא היה רגע שהתחרטתי שהבאתי את עצמי לזה. כן היו לי רגעים של שבירה, של תסכול, של בכי מרוב עייפות.

והיום במבט לאחור כשאני בת 35, אני ממש שמחה שעשיתי את זה אז כשהייתי צעירונת

היום אני מרגישה לא מסוגלת לעצמי את העומס הזה.

אחרי 5 שנים נולד החמישי. ואני נהנית מהגידול שלו כל כך. ואני כל הזמן מודעת לזה שכבר לא מתאים לי להיות בעומס כמו בשנות ה20 שלי.

אז זה לא שהתחרטתי על מה שעשיתי אז.

להיפך. אני שמחה וזה הדבר הכי חכם עבורי ועבור משפחתי.

מה אני רוצה להגיד

שזה בסדר שבמהלך החיים אנחנו מגיעים לתובנות ומסקנות בדרך הקשה קצת

זה עדיין לא אומר שהקושי היה לא נכון עבורי, מיותר וחבל.

חרטה היא דבר מיותר כי היא לא מקדמת בכלום..

הסקת מסקנות, למידה, חכמה של בדיעבד אני לגמרי בעד..

אבל מה עוזר להתחרט על מה שאין באפשרותי לשנות?

לכן זה מושג שנראה לי קצת פחות שייך לנושא.

וזה המקום שממנו אני חושבת שחלק מהתגובות פה בשרשור מגיעות.

היא לא דבר מיותר

נכון שכדאי ללמוד מטעויות ולא להשקיע אנרגיות שליליות בעבר שלא ניתן להשיב

אבל חרטה חיובית כן קיימת

כזו שאומרת שאפשר להתנהל אחרת

שלא חייבים לעשות טעות כדי ללמוד ממנה

שלא חייבים לעשות דברים כמו כולם כי זה לא בהכרח דבר טוב

אני הראשונה ללמוד מטעויות להודות בהן ולהפיק מהן תועלת

זה לא סותר הבנה שהיה עדיף אילו ידעתי להתנהל אחרת

שהקושי והסבל יכלו להמנע אילו בחרתי אחרת

אני לא ידעתי לבחור אחרת

אבל אחרות שקוראות את הדיון יכולות להזדהות עם תחושות כאלה ואחרות ואולי יחליטו לפעול אחרת

ולא

התגובות לא מגיעות מזה

לפעמים קשה לקרוא תגובות שנוגעות במקומות ונושאים רגישים

או הקושי בכלל

ואז מה מועילה ה"אזהרה מראש" כביכול?

שונה מצב שבו אישה נכנסת להריון בידיעה שקשה לה אבל כולם כך עושים/ מוסכמות חברתית לאישה שהייתה שמחה עם החבורה שלה ב"ה ורצתה עוד ואז הגיע קושי

ומסכימה עם המשפט האחרון

אלא תובנה שאפשר להתחרט על הבאת/ קצב הבאת ילדים

שזה לגיטימי

שזה קורה

למרות שזה נושא מושתק

ולקחת את זה במכלול השיקולים 

אבל חרטות של אחרות לא חייבות להיות החרטות שלי

ויכולות גם סתם להפחיד

ומה יהיה בעתיד אף אחת לא יודעת. אי אפשר לדעת מראש שנתחרט. אז איך ניקח את זה כשיקול כשהריון הוא רצוי?

צריך לחיות בהווה.

אם כל הזמן ניקח בחשבון שיקולים של אחרים, או נחיה לפי שיקולים עתידיים בלהבד (כנל במניעה) זה לא נכון בעיניי

כשההריון לא רצוי

כשהסביבה לוחצת

כשבן הזוג לוחץ

מדברים הרבה על חרטות של אי הבאת ילדים

כנגד זה אפשר וצריך לדבר על חרטה בהבאת ילדים

שהתכוונתי אליהם, זה לחץ חברתי ולחץ של הבעל

במידה ויש הריון לא רצוי, זה כבר עניין גם של ראייה דתית ושיקול אחר שנכנס. ואז עושים חישוב נוסף : האם אותה אישה תצטער על ההחלטה שלא להביא לעולם את הילד מההריון הזה

הריון לא רצוי עתידי

לא כזה שכבר נכנסו אליו

חברתי

סביבתי

דתי

זוגי

זה מה שקרה לי

כשהייתי צעירה והיה קל לנווט אותי

תגובה ל@בארץ אהבתי

ייתכן והיה מאוד קל להשפיע עלייך

אבל כל עוד לא היתה בך התנגדות פנימית, ואז ריצוי לתכתיב, לא יודעת כמה זה נחשב לא רצוי

חסרות ניסיון

זו קבוצה מאד קלה להשפעה

ולכן בעיניי האידאל הזה פסול

שהוא דוחף לעשות דברים שהתוצאה שלהם לא בהכרח טובה

אישה צריכה לדעת להקשיב לעצמה

השלכת האשמה כלפי חוץ משל האישה חסרת עמוד שדרה לחלוטין זה לא נכון בעיניי. לא רעיונית ולא אובייקטיבית.

זה שהיו קשיים לאחר מכן, לא אומר ששעת ההחלטה הייתה לא נכונה

זה אומר שלא בהכרח היה קושי אז, ושהיתה השפעה של החברה (מה שבופטנציה תמיד יש). אבל תמיד יש התנגדות של רצונות וקולות בחיים. זה חלק מהחיים בכל דבר כמעט.

ולכן אם כבר חרטה ולימוד להבא בעיניי - להיות קשובה לעצמי.

להשלים עם החלטות שלקחתי ולקחת עליהן אחריות, גם אם תוצאותיהן קשות לי בהתמודדות.

בעיניי זה עדיף על פני חרטה והשלכת האשמה כלפי חוץ . 

גם להתחרט

וגם להבין שאידאלים עלולים להיות בעייתיים 

שהיא רגש שיא הלגיטימי שאני בכלל לא מתכחשת לו

אני מדברת על השלכת החרטה כלפי חוץ, על האידאלים.

יש אנשים שהאידאל טוב להם

יש כאלה שלא

יש נשים שקשובות לעצמן, ויש שלא

זה לא אומר שהאידאל לא נכון.

הוא לא נכון לך

וכנראה גם לי

וזה בסדר ממש

אבל זה שלקחתי החלטה בצעירותי לפני אי אילו שנים, וקשה לי עם השלכותיה/ תוצאותיה, לא אומר שהיא לא נכונה כאידאל לאנשים אחרים וצריך להיזהר ממנה באופן כללי כי יש בה קושי מסוים

אנשים אחרים מגיבים שונה לקשיים בחיים. לא כולם חיים באידאל של הימנעות מקושי, לחלק מהאנשים זה חלק לגיטימי מהדרך

כאילו החרטה משאירה רק עצב ומרמור בלב.

למה לא להגיד לעצמך- איזו אלופה אני על השלב הקשה הזה שעברתי? וודאי יצאתי ממנו מחוזקת ועם שלל תובנות.

נראה לי הרבה יותר עדיף להחליף את הדיסקט. 

בגלל שהייתי אלופה ויצאתי מחוזקת

אני יכולה להרשות לעצמי להרגיש חרטה

טעיתי התמודדתי למדתי לעתיד

(לבד! בלי לקרוא או לדבר עם נשים נוספות שחוו את זה) ועכשיו אפשר גם להתייחס לכאב שהיה בגלל הטעות

לומר בפה מלא זו היתה טעות ושלמתי עליה

זו לא בושה זה לא דבר רע

זה דבר טוב

וגם שם אפשר ללכת לפי לחץ חברתי ולהמנע מילד נוסף כי לא נעים מהחברה, ומה יגידו.

זה משהו שקיים בכל תחום לא רק בזה.

לא יודעת למה את מרגישה שיש לחץ להביא הרבה ילדים , אני מרגישה הפוך.

אולי תלוי חברה.

יש לי משפחה ממש גדולה ב"ה, מבחירה ורצון מוחלטים. וכל חיי הרגשתי שבחלק מהמקומות אני צריכה להתנצל על זה, ולהוכיח שאני אשה מטופחת , חכמה , משכילה ועובדת אפילו שיש לי הרבה ילדים.

בשנים האחרונות, קצת שחררתי את הצורך הזה וגם עברתי למקום עבודה שהחברה בו תורנית יותר, אז פחות מרגישה חריגה.

אבל עבדתי ולמדתי במקומות חילונים / דתיים לייט.

וקיבלתי על מיני פרצופים על הריונות/ תמיהות/ הערות, שאלות אם אני עובדת ...

( סבתא שלי שלא היתה דתיה, בחו"ל, והיתה אשה משכילה מאוד היתה בהריון שלישי, ומישהי בעבודה העירה לה שרק אנשים פרמיטיבים מביאים ילד שלישי)

אז כל חברה והנורמות שלה,

ותמיד מומלץ לפתח חשיבה עצמאית, ולחשב מה נכון לך.

אבל יש נשים שרוצות באמת משפחה גדולה, ורוצות להתמודד עם הקושי הזה מבחירה. ואני מרגישה שבכל שרשור כזה מייד קופצים לומר כמה קשה להביא הרבה ילדים וכמה רוב הנשים פשוט לא חשבו כשעשו את זה.

זה מרגיש לי מזלזל .

גם לעשות דוקטורט זה קשה ויש לזה מחירים, לא ראיתי כזו ביקורת על מישהי שעושה דוקטורט.

אבל אם בחרת לעשות דוקטורט בלגדל משפחה גדולה, זה כבר לא בסדר, כנראה לא חשבת , הלכת לפי נורמות, הילדים שלך מוזנחים, ואת מתחרטת, רק לא מעיזה לומר.

אלו אמירות שמזלזלות בנשים.

כנראה שלרובנו יש שכל ויכולת בחירה.

סליחה על החריפות, כנראה זה רגיש אצלי.

מסכימה איתך שתמיד לחברה יש מה לומר

וגם שצריך לעשות מה שחושבים ופחות להתחשב בסביבה

אני לא מדברת על נשים שזה מה שהן רוצות ושמחות בזה

אלא על אחרות

מתוך ניסיון שלי ושל אחרות

נראה לך שאני מזלזלת בעצמי על שהבאתי ילדים צמודים?

אני כואבת את המצב שנכנסתי אליו ומדברת עליו

כן זה נושא רגיש ומעלה אסוציאציות

לכן אני משתדלת לכתוב בעדינות אבל עדיין רוצה להתבטא בצורה ברורה

על הריון עתידי

זה מושג ערטילאי

כי כמו שכתבת, יש כאלה שטוב להן ויש כאלה שלא.

איך נדע לאיזה קבוצה אני שייכת מראש..? זה חכמה של בדיעבד בלבד.

לי היה קשה עם ההריון השני. מאוד.

אבל רציתי אותו ממש (מראש) ואני לא מתחרטת עליו, על אף הקושי. ובעיקר לא על התזמון.

אי אפשר לדעת שתתחרטי על החלטה עתידית. כי כל אחת לוקחת את זה אחרת ועל כל אחת הקושי משפיע אחרת.

וכמו שכתבתי בהודעה אחרת - אם אין התנגדות פנימית, וריצוי, זה לא נחשב בעיניי לא רצוי. כי באותו זמן לא ידעת שלא תרצי אותו/ שהוא יביא ככ הרבה קושי עד כדי תחושת חרטה.

וזה עוד אנחנו מדברות על הריון שני ושלישי, כן? שזה אפילו פחחת מהממוצע למשפחה לא דתית בישראל.

לא על הריון חמישי של אישה שקורסת וחייבת להגיע ליעד שהציבה לה בראש

אני שומעת סביבי הרבה הערות כמו "היא כל הזמן בהריון"

או "היא כל שנה יולדת" "מפעל לילדים" וכו'

וזה ממש משפיע עליי שיחשבו עליי ככה...

באלי מלא ילדים

לא באלי שיזלזלו בי שאני בית חרושת

אם גדלת במשפחה גדולה והסביבה של משפחות גדולות , הרי ראית את כל הקשיים מגיל אפס . היית אמורה להיות מודעת. בטח היית צריכה לעזור בבית או עם אחים / אחיינים.

אז איך יכול להיות שכל העניין פתאום הפתעה למישהי כמוך? 

לא היתה הפתעה

לא רציתי בזה

אבל היה קשה לי ליישם

להתמודד עם הלחץ להעיז להגיד שאני עושה רק מה שאני רוצה

או שזה היה משהו שהרגשת...?

באמת גם לי זה נשמע מוזר. את נתפסת כאישה אינדיווידואליסטית מאוד.

איך פתאום כשזה מגיע להחלטה להביא עוד ילד, החלטה לכל החיים- את כל כך מדחיקה את הרצון שלך?

זה כאילו מתאים לאישה אחרת שחיה מאוד לפי תכתיבים חיצונים. 

לחצו

וכן זו אני לפני 20 שנה

הייתי אחרת לגמרי ועשיתי שינוי מבורך

זו היתה נקודת המוצא לשינוי

יכול להיות שגם משהו השתנה עם הזמן.

לא חושבת שהיום כ"כ מהר לוחצים על הגדלת המשפחה. לכולם ברור שזה מאתגר כלכלית ונפשית

הוא מגיע בעיקר מלמטה מהבנות הצעירות עצמן

יש להן קצת יותר מודעות לעמידה על הרצון

אבל

הלחץ עדיין קיים בצורה כזו או אחרת החברתי הדתי והאידיאולוגי

והוא גם תמיד ישאר כי זה אחד המאפיינים הכי מרכזיים בחברה החרדית ובחלק מהחברה הדתית

אגב הנושא הזה מתאים גם להגיד על נישואין.  אחרי 10 שנים אשה יכולה פתאום להגיד

התחתנתי עם בעלי כי ככה היה מקובל.. לא באמת רציתי עדיין, לא באמת בחרתי אותו נכון

היום הייתי מקבלת החלטות אחרות אולי לא הייתי בוחרת בו בתור בעלי.. סגנון אחר רציתי ובלה בלה בלה..

ברור שעכשיו את יותר חכמה כי אתם נשואים ומרגישים את הפערים אבל זה עדיין לא אומר שאז לפני 10-15 שנה כשהחלטתם להתחתן הבחירה לא היתה מושכלת ומתוך רצון שלך..

(מסייגת שיש מקרים מסויימים של זוגות שמתחתנים בניגוד לרצון שלהם. או שפשוט מישהו מבוגר אחר מחליט עבורם אבל זה לא המקובל באופן כללי ועל פי רוב ולא עליהם אני מדברת כמובן)

לא על ילד ספציפי

אלא על הצפיפות

על ילדה שנולדה בגיל 40 פלוס

וכן מכירה גם כמה וכמה שהתחרטו שלא הביאו עוד אחד

לפעמים פשוט קשה ולא מתחרטים עדיין. כי למרות הקושי, זה גם הרבה טוב. זה לא דיכוטומי לצד אחד.

לדעתי גם שני ילדים זה קשה

אז מה?

זה לא אומר שאני מתחרטת.

הרבה פעמים להורים צעירים אין כלים נפשיים להכיל קשיים שמגיעים עם הילדים, עם התרחבות המשפחה, עם הזוגיות, עם השילוב של הכל. אבל אלמלא היו מגיעים הילדים והקושי, לא היינו מגלים בתוכנו את הכוחות להתמודד. התמודדות כשלעצמה זה לא איזו מטרה אגב, זה חכמה שנולדת וגדלה בתוכנו עם החיים. וברור שמי שבוחר באתגרים של משפחה גדולה, מודע לעובדה שמדובר בהתמודדות. ולפעמים לא יודעים כמה כוחות נפש וגוף זה ייקח. אבל ממילא אנחנו במצב קיים, וחרטה לא עוזרת להתמודדות בעיניי. היא רק מעין חלון לבריחה שלא קיימת במציאות

אני יודעת שיש גם אמהות שמתחרטות.וודאי. אבל לדעתי לא מדובר ברוב.

וכן, מסכימה עם הסייפא שמשפחה גדולה יכולה מאתגרת בכל מיני דברים כמו מה שכתבת.

ומוסיפה ברשותך גם- שיכול לקרות לי מצב שאני לומדת לתואר ויש תקופה קשה של עומס ואני אומרת אוף חבל בכלל שהתחלתי

אבל לאחר מעשה אני לא מתחרטת- רציתי את זה ושמחה שעשיתי

נכון היה קשוח, החיים לא תמיד קלים

אני יכולה לשבת על המקום ולא לזוז כל החיים לשום מקום אבל אני לא רוצה

כנ''ל יכול להיות שבתוך העומס קשה

אבל אין אח''כ חרטה

יש כאלו שתמיד יחפשו חיים קלים ויתחרטו על כל דבר שגורם להם עומס

יחפשו רק דברים נוחים זה קצת ענין של אופי

אבל ההישגים שלהם בכל התחומים יהיו מינוריים

מה שכן, אם אתם רוצים יותר אבל דואגים שיהיה קשה מדי. אז אפשר לחשוב עם בעלך איך אפשר להקל על עצמכם כדי לנסות להגיע למצב שיהיה לכם כוח-

אולי הדרכת הורים תעזור?

אולי לרדת משרה?

להשקיע יותר בזוגיות? למצוא איך כן אפשר לצאת לחופשה זוגית למרות שזה מאתגר?

האמת שבכל מקרה כל מה שיקל עליכם ויגרום לכם לחיות יותר בטוב, זה טוב גם בשביל הגידול של הילדים שיש. 

הוא התכנון הנכון של הטיפול במשפחה.

ילדים זה דורש, בין אם מדובר בשניים ובין אם מדובר בעשרה, וצריך להשקיע וללמוד איך להתנהל איתם בצורה בריאה.

איך עושים את זה?

הנחיית הורים מותאמת אליכם, בדיקות רפואיות אם צריך לכם ולילדים (לבדוק אם יש לכם מספיק כוחות גוף, לבדוק למה קשה לילדים עצמם), חשיבה לטווח ארוך של הסביבה שלכם - אם היא מתאימה לכם ולילדים, וכן הלאה.

כתבת שהגדולה מאתגרת אתכם בגלל גיל ההתבגרות - השאלה אם זה משהו חריג או לא. וכתבת שהיו לכם שנתיים קשות עם הקטנה - למה, בעצם? היה לה קושי חריג?

ברגע שתצליחו לבודד את הקשיים, תוכלו לדעת איך לטפל בהם, ותוכלו לפי זה לדעת אם אתם מסוגלים ללדת עוד ילדים (שלמעשה אי אפשר לדעת אם ומה יהיו הקשיים שלהם עצמם...)

בכל אופן, אני ממש מבינה את הקושי בלהיות חריג מול הסביבה וגם את הקושי שבהתנפצות החלום האישי שלכם. לא הייתי מבטלת את זה לגמרי, כן הייתי מנסה להגיע לחלום הזה בצורה הכי בריאה שאפשר.

בהצלחה❤️

הם הגיעו אחרי המון המון תפילות, אכזבות ותקוות.

אני אישית ממש ממש ממש רוצה עוד 1 , עם כל הקושי שלי בהריונות (שמירה ארוכה ואשפוזים) אהבתי ונהנהתי להיות בהריון. אני אןהבת את הילדים שלי אהבת נפשש, לא יכולה לתאר.

אבל עדין אני לא רואה את עצמי אמא ל 5. אני חסרת כוחות, עייפה, עובדת 8 שעות ביום, עבודה בבית שוחקת. אני אישית לא אהיה מסוגלת, עוד ועוד אחריות על עצמי.

זה נכון לעכשיו. יודעת מה יקרה בעוד x שנים? לא. משאירה את זה לבורא עולם שיודע יותר טוב ממני מה נכון עבורי.

כרגע, נהניהת מהילדים וחיה את הרגע. 

ממש לא הייתי מביאה ילד נוסף *כרגע*. כל שנה מחדש תעשו בחינה של הכוחות הקיימים ותחליטו בהתאם לסיטואציה המשפחתית.

ותסנני את רעשי הרקע של כמה ילדים יש בסביבה. מה שטוב לאחת (ולא בהכרח טוב, גם אם נראה מבחוץ) לא טוב לשניה. תעשו מה שנכון לכם כהורים, לילדים האחרים במשפחה, ולילד העתידית 

החברה - לא רלוונטית

רמת דוסיות- כנל

מה שהבת שלך חושבת - סליחה, אבל קל וחומר

מה שבעלך חושב ומה שבכח שלכם - זה לגמרי הדבר היחיד שחשוב

אני עצרתי בחצי הדרך לפנייך. ואם תשאלי את בעלי היום,למרות שכשהתחתנו הוא רצה 5 - הוא יגיד לך שנח לו ככה. וקשה לו לחשוב על עוד עומס (בין היתר בעיקר כי הוא דואג לי)

הדבר החשוב ביותר בהורות בעיניי, זה לא לחיות על הקשקש.

תמיד צריך מאגרים של כח. כשאין אותם בשוטף, מאיפה הם יבואו בשביל עוד ילד?

את כותבת שאין לכם כוחות, ואת עוד צעירה, מה הלחץ בעצם..?

לשכנה טוב לגדל 8 - מעולה. שתרווה רוב נחת בעז"ה

אנחנו לא העתק אחד של השני.

לדעתי - ממש ממש לא.

תעשו את זה לעצמכם

אם אתם לא מרגישים מוכנים!!!

אבל במאה אחוז!

ילד זה עולם ומלואו וחייב לבוא מתוך רצון ולא מתוך לחץ.

עזבו את כל המסביב את החברה הסביבה והמשפחה

לא הם מי שיגדלו את הילד.

זה אתם ורק אתם.

את צעירה מאוד ויש לך עוד זמן גם לנוח עוד קצת ואז לנסות שוב.

חכי אפילו 3 שנים, עוד יחזור לבעלך החשק ובינתיים תתמלאו כוחות, ותביאו עוד באהבה וברצון, ולא בגלל שהגדולה לוחצת או בגלל ש 4 זה מעט בחברה שלכם...
אתם צעירים, חותמת שיהיו לך עוד שניים לפחות!

כיף לשמוע שמלא חושבות שאני ממש צעירה😅

באמת הדבר הכי טוב זה לחכות עכשיו..

מקווה שאצליח ואחשוב על דברים אחרים ואשקיע בדברים אחרים, ה' כנראה ברא אותנו ככה שיש כל הזמן חשק ורצון לזה אבל באמת שאין ברירה וצריך לחכות ולראות מה יהיה..

תפילת ראש חודש עם הלל מוסף, אם יש לי אפשרות.

לא יותר מידי.

נוהגים לא לגזור ציפורניים.

קבוע בראש חודש אני נזכרת שצריך לגזור ציפורניים לילדים, ואז בעלי מזכיר לי שראש חודש.

לק"י

נראה לי שסריגה/ תפירה

משתדלת להגיד הלל

אם זוכרת לא לכבס 😅

אם מצליחה אז ארוחה קצת יותר חגיגית ומושקעת מהרגיל (בתור ילדה זה היה אצלנו יום של צ'יפס ונקניקיות שאהבנו ממש, מקווה להצליח ליצור איזושהי מסורת כזאת גם בבית שלי)

וופל בלגי/ בלינצס.

אתמול הכנתי סופגניות היתה ממש חגיגה

מעדנים מיוחדים (דנונה , מילקי) בשגרה אנחנו לא קונים. רק בראש חודש

ממש מקפידים בזכות בעלי לעשות סעודת ראש חודש בשרית ואם לא בשרי אז חלבי שווה

ההפתעה לילדים

הפתעה טעימה בבוקר- לפעמים משהו מיוחד קנוי ולפעמים מכינה בלינצ'ס או משהו בסגנון..

סעודת ראש חודש- הולכים למסעדה או קונים אוכלים איפשהו בחוץ

לפעמים אם אין זמן לצאת מזמינים משהו טעים לבית

והיו פעמים שהכנתי משהו חגיגי בעצמי

לק"י

פעם פעם הייתי לובשת חולצה לבנה.

בדרך כלל לובשת חולצה לבנה.

נוהגת לא לעשות מלאכות מסויימות- לא מכבסת, סורגת, תופרת... (די דומה למלאכות שלא עושים בתשעת הימים)

למשל בחול המועד לא כותבים או כותבים בשינוי, בחול המועד לא עושים מלאכה שלא לצורך המועד, בראש חודש כולם הולכים לעבודה...

שנשים לא מכבסות

זה מתבטא בזה שבעלי לוחץ על כפתור ההפעלה חחחח

אבל תמיד אני שוכחת ולא שמה לב

ומשתדלים להתפנק באוכל טעים

לא תופרת וסורגת,

לגבי כביסה פעם לא הייתי עושה בכלל, היום משתדלת להמעיט (עשיתי על זה התרת נדרים)

'הפתעת ראש חודש'- יכול להיות מעדן (לא אוכלים ברגיל) או משהו טעים אחר

לפעמים ארוחה חגיגית

היום הכנו ארוחת לביבות (וסלט ענק לרענן את כל המטוגן הזה) וקינחנו בשתיה חמה ועוגיה

לפעמים, כשמתאפשר, נוסעים בערב ראש חודש לסיבוב שערים.

ממליצה. מרגש מרגש ומחבר מאוד

וחוץ מזה רק חולצות לבנות לילדים..

והם יכולים מה שרוצים..

המון בריאות ונחת, התאוששות קלה ונעימה!❤️❤️

איזה מרגש. ממש חיכיתי איתך.

מקווה שעבר לך בטוב💓

הרבה נחת והתאוששות קלה

מזל טוב!!

הרבה נחת 💕💕

חיכית לזה כ"כ...

התאוששות קלה ❤️

התאוששות קלה ומלא נחת

תגדלו אותו בנחת

מרגש ממש!! הרבה נחת!

היינו יוצאים קונים אוכל ותמיד יצא שנשארתי רעבה.

בעלי התחיל טיפול במונגרו.

היום סלט אנחנו לא מסיימים במסעדה.

הויא ירד 15 קילו תוך חודשיים.

גם כי נכנס לזה ברצינות ממש והוריד פחמימות מהתפריט, עושה ספורט וזה...

יש מרפאות ייעודיות להפרעת אכילה

שיתחיל בפנייה לרופא משפחה

שם גם יאבחנו אם זה הפרעת אכילה ואיזה טיפול צריך

חיבוק לך❤️ נשמע שאת מתמודדת עם זה הכי טוב שאפשר

אמיתית ומאובחנת זה מקום שונה מהתמודדות זוגית רגילה, וכדאי להתייעץ עם איש מקצוע שמומחה לתחום איך להגיב ולהתנהל עם זה. איך להיות המסגרת תמיכה שלו ולא להחמיר את המצב...

מסכימה שיש פה אכילה לא בריאה רגשית וכזה אבל לא נראה לי חריג ולא נראה לי ברמת הפרעה אלא ברמה נורמטיבית... וואללה לא הייתי מתערבת בכלום.. אמרת את שלך. אם ירצה עזרה יבקש ממך.. אם לא הכל בסדר יאכל יאכל עד שישמין עוד יותר ויחליט לעשות אולי משו ואולי לא.... אבל בעיני אם יותר מדי תשפטי אותו על זה (גם בלי מילים) זה סתם יהפוך למאבק....

מכירה את זה על עצמי יש לי תקופות כאלו וברור שזה מאד מאד רגשי אבל אם בעלי יתחיל לשפוט אותי זה יהיה ממש לא כיף....

מציעה לשחרר את זה לגמרי

אם זה מפריע לו תציעי לו דיאטנית , אגב יש פסיכולוגיות תזונאיות. שעושות בעצם שילוב של תזונה עם פסיכולוגיה.

אבל לדעתי זה יותר שלו. נכון שזה מבאס אבל בטח אם לא מפריע לך חיצונית אז חבל שתיכנסי למקום כזה שאחראי עליו.

תהיי איתו יחד ולא כמפקחת.

אצלנו סביב דברים אחרים אני הבנתי שאין לי שום שליטה ואחריות ושזה לגמרי שלו. אז לפעמים מבאס אותי אבל עובדת על עצמי. וראיתי שבסוף הוא זה שמבין בעצמו שלא מיטיב איתו הרגלים מסויימים עובד לבד לשנות אותם

את ההתמודדות הספציפית

אבל חייבת לכתוב לך שמתוך המילים שלך רואים כמה את אישה טובה ומיוחדת!!

אין לי ניסיון בתחום

אם הייתי במקומך הייתי מנסה לקרוא על זה כדי להבין אותו יותר.

וכנראה להימנע מהערות פרקטיות, אם זאת הפרעת אכילה זה נפשי, וצריך מענה נפשי ולא רק פרקטי.

ובאופן כללי אנשים יודעים איך להרזות, זה די ברור, אולי אפילו זה מטרגר אותו אם הוא קיבל המון הערות בעבר.

תנסו לדבר על זה בפן הרגשי, מתי זה התחיל, מה הוא מרגיש בקשר לזה, מה הוא מרגיש אחרי שהוא אוכל.

זה כנראה מה שהייתי עושה אם הייתי בנעליים שלך❤️

לא הערתי לו פרקטית גם כשדיברנו, אלא אמרתי לו מה אני רואה ושאני חושבת שכדאי שיחזור לטיפול

הוא לא אוהב לדבר על זה, אז זה היה ממש קצר. פחות מ 5 דק שיח כי באמת זה שלו.

גם לפעמים הוא זורק הערות על התחושות שלו סביב זה.

ושהוא כל היום במחשבות סביב אוכל. או מה רוצה לאכול או שמתבאס על עצמו שאכל כמות/דברים לא טובים.

אני ביומיום ממש לא מעירה לו על כלום בקשר לזה.

ברור שהוא יודע איך לרזות ומה תזונה נכונה וכמה ספורט כדאי שיעשה

הבעיה שלי היא אפילו לא שהוא אוכל דברים מאוד לא בריאים, אלא שזה בלי הכרה.

נניח יש הבדל בין לאכול כל פעם שורה של חבילת שוקולד כמה פעמים ביום, לבין לקחת שוקולד לנשנש ואחרי 20 דקות להסתכל סביבך ולקלוט שאכלת 2-3 חבילות.

כאילו… תקום תמלא את הצלחת כמה פעמים שתרצה, אבל אל תקח מראש תבנית כאילו היא צלחת אישית…

שזה איזה הפרעה קיצונית

כן 2 לאפות זה הרבה יוסית, אבל גברים אוכלים הרבה.

בעלי לא שמן ואין לו בעיה לאכול 2 פיתות שווארמה בלי בעיה. האמת גם אני מסוגלת לפעמים 🫣

וכן זה הרבה גבינצ , אבל לפעמים יש הרגשה קיצונית של רעב וקשה להפסיק

נכון שיותר בריא לחיות אחרת אבל אני לא חושבת שאת צריכה ''לעשות משהו'' בנידון

אני לדוגמא אוהבת שוקולד ומתוק ויש ימים שאני מסוגלת לטרוף את כל הארון.

כדי לא להגיע לזה אני ממש לא צריכה שבעלי יבדוק מה אכלתי ולמה

זה לא מה שיגרום לי להפסיק

ואם הוא יתחיל להעיר זה רק יגרום לי לאכול עם עצמי בלי לעדכן אותו, אין לי כח להטפות מוסר

של קופות חולים או בבתי חולים

אבל בעלי גם מסוגל לאכול 2 לאפות שווארמה

והוא רזה מאוד מאוד

הוא לא קונה שניים רק כי זה יקר

ואני מסוגלת לדמיין סיטואציה שאני רעבה ואין לי מה לאכול

אז מכרסמת חבילת גבנצ....

את מכירה אותו הכי טוב ויודעת אם זה באמת הפרעה או סתם רעב

אני רק מנרמלת שהמקרים האלה לא נראים לי הזויים...

בעלי אוכל כמו מתבגר, הרבה יותר ממני..ולא רואה סיטואציה שהוא יאכל שתי לאפות שווארמה (זה גם ממש לא אותו דבר כמו שתי פיתות) ועוד אוכל.. בטח לא להזמין מראש

וחבילה שלמה של גבינה צהובה.. נשמע לי המון גם לאדם מאוד רעב

לפותחת- אין לי המלצות, אבל בהצלחה בהתמודדות❤️

גם הבת שלי לפעמים אוכלת שתי פיתות

אבל לא מפוצצות בשווארמה וסלטים

(ובלי קשר היא לדעתי לא באמת צריכה את זה לרוב ואוכלת עם העיניים)

באמת לא מספיק כתבתי מובן.

אבל גם זה אני רואה ילדים סביבי שאוכלים חצי פיתה, ואצלי גם ילדה בת שנתיים אוכלת 2 פיתות שלמות.

האם היא חייבת? לא בטוח. זו המציאות

וככה גם מבוגרים אני לפעמים אוכלת כמויות פסיכיות. האם זה בריא? לאמפה עד להפרעת אכילה הדרך ארוכה מאד בעיניי

וכשאני מורעבת או עצבנית אני בהחלט יכולה לאכול 2 לאפות

לא מומחית בזה..

רק מופתעת שיש בנות שכותבות שזו לא כמות קיצונית. אולי אני טועה, אבל לא מכירה אנשים שאוכלים בכמויות האלה בטח לא יותר מפעם ב.. ואני מכירה אנשים שאוכלים כמויות שונות על סקאלה די רחבה נראה לי

אני מגדירה את זה כאילו שמנים יותר באופי (ואני לגמרי שם לפעמים והרבה גם מהמשפחה שלי וגם משל בעלי...) בגלל זה הגבתי לנרמל את הכמויות...

ברור שזה לא בריא ולא אידיאלי (על הגבנץ בעיקר.. הלאפות סבבה)

אבל בעיני ממש לא הפרעה

הם דוחסים לך שם מלא בשר וכאלה. זה מגיע לרמה שזה יותר דומה לכדור מאשר לפיתה

גם אני יכולה לנשנש שתי פיתות ריקות או עם ממרח קל.

ולאפה שווארמה זה יותר גדול מפיתה

ובאמת הבעיה של להזמין מראש. זו מנה גדולה, בטח עם צ'יפס גדול ושתיה. תשב בנחת תאכל. תרצה תקנה עוד אחת.

הבעיה היא שהוא כבר שם/קונה לעצמו (תלוי אם בבית או בחוץ), ואז הוא אוכל כל מה שיש בלי לשים לב. גם אם אחרי חצי שעה תכאב לו הבטן מרוב הכמות…

וההפרעת אכילה זה דבר ידוע, זה לא אני אבחנתי. היה על זה בטיפול אצל אנשי מקצוע.

גם הוא בעיקר מתאר שהוא כל הזמן חושב על נושא האוכל…

בעיקר מרגיש לי שהוא בחרדה שלא יהיה מספיק אוכל (אז מכין/לוקח הרבה)

ואז הוא אוכל את כל מה שיש ולא משנה מה הכמות…

(וזו היתה חבילת גבנ"צ כפולה בתכלס)

אז זה בכלל לא משנה הכמות.. זה התפיסה בראש

והפרעת אכילה היא לכל החיים

הוא רוצה טיפול?

בטיפול הוא צריך להתמסר לתהליך.

וזה גם קשה ליישם בפועל

וגם זה להודות עוד יותר בזה שיש הפרעה ומצבו עם האוכל לא תקין

אני ממש מבינה את הקושי.

הוא גם הגיש פניה לבירור על טיפול באותו יום שדיברנו

אחכה לראות מה קורה כמובן

אבל נראה לי שהוא צריך את הדחיפה הקטנה לטיפול, אבל גם ממש לא רוצה להיות זאת שנותנת אותה כי זה להכניס את זה בינינו…

השאלה מה הוא עושה אחרי שאוכל? זה מפריע לו? הוא מדבר על זה?

כותבת בכוונה מאנונימי כי אני חוששת שאני במצב דומה לא בכמויות כי אני אישה

אבל דומה

חיבוק.

קודם כל אני לא יודעת בוודאות כמובן, אבל ממה שיודעת הוא לא מרוקן את עצמו אחרי בדרכים לא בריאות.

מבחינת תחושות:

הוא מתאר שהוא כל הזמן חושב על זה. או על האוכל או על השמנה, או על זה שהוא אוכל כמו חזיר (מילים שלו)

קם בבוקר חושב מה יאכל, מכין אוכל או שאני או שמוצא מה לאכול, כל לילה במיטה חושב על זה. מרגיש רע עם עצמו

מתאר שתמיד יש תחושות רעות עם האוכל

בגלל שכתבת שאת אולי במצב דומה:

בעיניי, ואני לא אשת מקצוע, הפרעת אכילה זה לאו דווקא השמנה או כמות האוכל שאוכלים, כמו שזו מערכת יחסים בעייתית עם אוכל.

שאוכל לוקח לך מקום גדול מדי בחיים, ובסופו של דבר מפריע לחיים השגרתיים שלך.

וכמובן שהפרעת אכילה יכולה לבוא אצל אנשים ונשים בכל משקל וצורה.

מעודדת אותך לפנות לטיפול או עזרה בנושא. אפשר להתחיל אצל אשת מקצוע מהתחום הרגשי, ואפשר גם ללכת לרופאת משפחה ולהתייעץ.

אל תישארי עם זה לבד❤️

תתחילי מזה זאת לא אוסרת עליו דברים כי זה בדיוק זה

אני מבינה שזה נראה לך חריג אבל כמו שכתבו פה - ייתכן וזה לא

בנאדם רעב אוכל גם עם העיניים ולא סתם אומרים לא ללכת לסופר רעבים, כי קונים יותר

אז הוא רצה להזמין 2 לאפות.לא בטוח שהיה אוכל את שתיהן. תחושת שובע מגיעה רבע שעה עשרים דקות אחרי האכילה. הכי הרבה היה לומד את זה בכאב בטן + פחות כסף בכיס

גם לגבי הגבנצ. לא חריג לדעתי לגבר רעב. לא בריא אבל לא חריג. זה לא מאוד משביע בפני עצמו.

נשמע שבעלך אוכל לא בריא ושהרגלי האכילה שלו לא נכונים אבל לא בטוח שזו איזו הפרעה

אני חושבת ששוב, את צריכה להתייחס אליו כאאדם בוגר ולא לנהל את האוכל שלו/ להעיר/ לאסור. התנהלות כזו ביחס לכמעט כל דבר בזוגיות היא התנהלות של אמא מול ילד אז אם חשוב לך לא להיות שם כדאי לשים לב

הכי הרבה את יכולה לומר בעיניי - הרגלי האכילה שלך לא בריאים וזה מדאיג אותי. ולשאול אותו אם זה מפריע לו ומה הוא רוצה לעשות עם זה

היום יש הרבה דרכים לטפל בהשמנה ובנאדם שרוצה בכך יגיע לשם בסוף, גם אם ייקח לו זמן

חיבוק♥️

לא הצלחתי… זה לא היה עניין העוד כמה עשרות שקלים, אלא שידעתי שאם הוא מזמין הוא גם יאכל ולא משנה כמה הוא שבע.

ובשיחה בעיקר אמרתי לו שאני רואה שלאחרונה הוא אוכל ונראה שבלי לשים לב, שאני חושבת שזה לא בריא, שממה שאני שומעת ממנו זה מפריע לו גם רגשית. שמבחינתי זה בכלל לא עניין של המשקל או הנראות, אלא של הרגלי אכילה בריאים. שאני אוהבת אותו ונמשכת אליו בכל משקל וזה לא מה שמפריע לי. שאפילו אם לא יאכל רק בריא, וגם אם יאכל פסטות ושוקולדים, שאני חושבת שצריך שהגישה לאכילה תהיה בריאה.

הוא אמר שהוא מסכים איתי.

ובזה סיימנו את השיחה. היא ארכה דקות ספורות ולגמרי העברתי לו את המושכות…

באמת הבעיה שלי היא לא עם ההשמנה (ברור שזה כשלעצמו לא בריא, אבל כרגע זה לא העניין כי גם כשאורח החיים שלו היה בריא לאורך תקופה הוא לא הגיע למשקל תקין)

הבעיה היא שזה באמת כאילו כשהוא אוכל משהו מתנתק משאר הגוף.

זה כאילו הוא בחוסר שליטה כשהוא אוכל. מהרגע שהרים את המזלג המוח נכבה בכל מה שקשור לאם הוא רעב או שבע, והוא ידלק שוב רק כשהצלחת (והתבנית) יהיו ריקות. הוא אפילו לא מתלבט אם בא לו עוד או לא. זה לא עובר בראש. זה כמו מכונה- יש אוכל אז אוכלים עד שנגמר.

בעלי גם עם עודף משקל, אוכל לא מסודר, ומסוגל לנשנש כמויות של אוכל בלי לשים לב בכלל.

בחודשים האחרונים לוקח זריקות להרזיה, החליף סוג, בעידוד שלי, בזריקות עם פחות תופעות לוואי, והשחרור שהוא לא מרגיש כל הזמן רעב ולא חושב על אוכל כל הזמן עושה לו ממש טוב. לגלות שעבר יום והוא אכל כמות ממש קטנה ולא נשנש.

שווה לברר את הכיוון הזה, אולי גם עבורו זה יהיה משחרר

טבול בתה קמומיל חמים. זה ממש מרפא דלקות. תעשי ככה כמה פעמים ביום.

יש גם לקנות מגבוני ניקוי לעין אבל זה קצת יקר.

בעקרון הפרשות כאלו כן מראות על דלקת, ודלקת עיניים היא לרוב מדבקת.

הוא מצונן? מלא נוזלים? זה הרבה פעמים הולך ביחד.

והוא לא ממש מצונן, מחלת חום אחרונה נגמרה ברביעי האחרון, אז היה צינון ושיעול.

זה לא יפתיע אותי אם הוא נדבק, כל שבוע הוא חולה, יותר ימים הוא נשאר בבית מימים שהלך למשפחתון השנה...

ממש מרפא

כל פעם כשהתחילו הפרשות מהעיניים ניקיתי את העיניים עם טישו שסחטתי עליו קצת חלב אם, וזה עבר די מהר בלי צורך בטיפול מעבר.

בגלל שיש בחלב סוכר

אם כן מנוזל אז זה לא דלקת עיניים?

לק"י

שלפעמים חלק מדלקות העיניים כוללות צינון.

כי לא מזמן גם לבן שלי היו הפרשות ועין אדומה. עבר לבד (מאז הוא קם בבוקר עם הפרשות, אבל הן לא חוזרות אחרי שמנקים. והעיניים לא אדומות. ולרוב גם ההפרשות לא דביקות, שאני לא בטוחה שזה קשוד).

אם הילדה מצוננת והעיניים לא אדומות...

התלבטתי כמה להאמין לו 😅

הנזלת היא חיידקית, וכשהתינוק נוגע בה ואז בעיניים - מתפתחת דלקת בעיניים. (הוא אמר שלכן חשוב לקנח היטב. לא שזה קל אצל תינוקות, שבדרך כלל מרגישים שכל קינוח הוא מינימום ברית מילה🙄)

אבל אם הוא מצונן

וזה רק כשהוא קם מהשינה

זה כנראה חלק מהצינון..

לכי לרופא ובינתיים אסור לשלוח למסגרת.

מבאס

אלא משהו כמו צינורית דמעות חסומה.

אבל רק רופא יוכל לומר לך.

ולשאלתך בהודעה מעל - כן, חלב אם בהחלט יכול להועיל לדלקת עיניים. (יש שיגידו שזה לא טוב כי יש בזה סוכרים, שמעודדים חיידקים)

אבל האמת שבאופן אישי אצלנו רק טיפות אנטיביוטיות או משחה עזרו סופית (אולי הייתה פעם אחת שתה קמומיל עזר, אבל צריך בשביל זה כמה ימים, אז זה רק אם הילד לא במסגרת)

לא מבינה בזה כל כך... (הרופא אבחן את זה לבת שלי בגיל כמה שבועות. בפועל מאז לא היה לה כלום, כן הייתה לה פעם או פעמיים דלקת...)

הוא בן 11 חודשים, עוד לא בדיוק שנה...

הבת שלי בהחלט בוכה בדמעות, אבל כאמור לא היו לה עוד מופעים של צינורית דמעות חסומה (אף שלא ממש הקפדנו על התרגילים שהרופא נתן לנו).

זו באמת שאלה לרופא...

יותר דמעות מהרגיל.

החסימה בדר"כ היא בניקוז של הדמעות אז רואים יותר בכי עם דמעות או גם דמעות בלי בכי...

הוא מצונן גם בלי קשר?

אם זו דלקת זה מאוד מדבק

בלי אדום

והרופאה הביאה טיפות אנטיביוטיות

אבל הוא היה גם עם חום

בעיקרון אם זה לא דלקת אז מגבוני עיניים לתינוק ממש עוזרים (תקני בבית מרקחת זה קצת יותר זול) אבל אם זו כבר דלקת (ממש הפרשות ולא רק פצפוצים, עיניים אדומות) אז צריך רופא שיתן בדכ סינטומיצין

כולו מלא צהוב בעיניים והיא לא אמרה על זה כלום, היום שלחנו (לא ידעתי שאסור) ושוב היא לא אמרה כלום, רק שהיה מצויין והכל טוב.

עשיתי דוקטורט בדלקות עיניים

אסור לשלוח 😬צריך ללכת לרופא

אם דודה באמת את מכירה אותה ממש? רואה אותה בסיטואציות ממש מעצבנות? רואה איך היא מגיבה? כמה סבלנות יש לה? אם את רואה את כל זה רוב הזמן וסומכת עליה אז הייתי משאירה איתה.

סומכת עליה לגמרי

אבל שוב- בייביסיטר כזה

לאור המצב היום, הייתי שמה אצל בת דודה שאני יודעת שלא תתעלל

מנשים זרות שאינני יודעת מה טיבן

בייביסיטר זה מעולה. היא תשחק איתו, תצא מדי פעם לגינה, תלך איתו לסידורים. תהיה פנויה אליו, תיתן לו מענה בלי לחכות בתור של עוד 4 ילדים.

אני הייתי חותמת על זה בלי להסס

לי בגיל הזה פחות חשובים חוגים ומפגשים וכאלה. ואפילו קצת מרגישה שבמעון לפעמים מגזימים עם הדרישה מהילדים. בעיני תינוקות בגיל הזה יכולים להתפתח מצוין גם בבית עם תיווך מתאים... מה שהכי חשוב לי זה יד חמה אוהבת.

בעיני בגיל שנה וחצי ילד לא צריך חוגים, אם יהיו שם עוד ילדים והוא יקבל יחס אוהב זה ממש מספיק בעיני.

גם שתי מטפלות על 10 ילדים נשמע ממש אחלה, שתי האופציות נשמעות טובות

ש2 האופציות נשמעות טובות

2 מטפלות על 10 (אני מניחה שאם יגיעו עוד ילדים ה יהיה 12)

והגן חדש גדול ומרווח.

והשעות נוחות 7:30-16:00

אצל הבת דודה זה 8:00-15:30 שזה מאתגר אבל אפשרי כי בעלי זמין גם כשהוא עובד

יחס אוהב ומטפלת שהאמא סומכת עליה. אז לגמרי הייתי הולכת על הדודה

זה תינוק קטן ממנו בחודשיים

ועוד תינוקת הרבה יותר קטנה לא יודעת בת כמה

מניחה שבכל מקרה כנראה המעון יותר יקר בגלל החוגים..

הייתי הולכת על בת הדודה, שקט נפשי מובטח

איזו התמודדות לא פשוטה.

אין לי עצות, אבל עצרתי להגיד פרק תהילים לרפואה שלימה בקרוב!!

ממש כואב ושובר את הלב לראות את הילדים שלנו חסרי אונים וכאובים. שולחת לך חיזוקים.

לגבי ההעלבויות של מי שלא עונים לו - אם אפשר לדבר איתם בצורה בוגרת הייתי משתפת שאתם ממש מעריכים את האכפתיות אבל כרגע מתקשים לדבר על זה עם הסביבה שאתם צריכים קצת להתכנס בתוך עצמכם ותעדכנו אם יהיה שינוי..

או לנצל את השיחות האלה לבקשת עזרה שחשובה לכם - יקרה אחד מהשניים, או שיעזרו במה שאתם באמת צריכים, או שיפסיקו להתקשר. נשמע ממה שכתבת ששתי האפשרויות טובות.

אפשר אגב גם לסנן ולתת לאנשים להתגבר בעצמם

עם חמותך - תני לבעלך לדבר, או שתבוא כשהוא נמצא, או שתרווח ביקורים. ברור שהכל מכוונה טובה אבל אם זה מאמץ את הילד אפשר להסביר לה, יכול להיות שבעלך ידע איך לעשות את זה.

ותעסוקה לילד - זה קצת תלוי מה מצבו ומה הוא מסוגל לעשות, יש מתנדבות בבתי חולים שהן הרבה פעמים במחלקת ילדים אבל אולי אפשר לבקש שיבואו להיות איתו ולשחק איתו, יש בשניידר למשל גם משחקיות במחלקות (הייתי שם לפני מלא שנים אולי לא הכל מדויק להיום) ואז אפשר לעשות קצת יצירות או לקחת ספרים לקרוא. אני מבינה שהוא לא במחלקת ילדים אבל אולי יש מחלקת ילדים קרובה שאפשר לשאול משם דברים או לקחת אותו לשם? את יכולה גם לעשות סיבוב במקסטוק ולקנות לו יצירות או משחקים שהוא אוהב, או ספרים אם מעניין אותו.

אם הוא לא מסוגל לזוז הרבה אבל יש לו כוח להתרכז אפשר להשמיע לו פודקאסטים מעניינים או סיפורים וכאלה דברים

רפואה שלמה במהרה!!

אוף. כל כך מתסכל שהמשפחה לא עוזרת ורק מקשה.

מסכנון. אולי להביא לו בובה או דובי וערכת רופא, שיוכל לשחק ואולי לעבד את החוויה במשחק.

לשיעמום אפשר להביא משחקים, טושים, ספרים, סרטים.. אני בטח לא מחדשת לך. לגבי הקלה על סבל לצערי זה נשמע משימה קשה..

לגבי עזרה, אולי יש חברים או שכנים שישמחו לתת יד אם תשתפו אותם?

רפואה שלמה במהרה

אין מצב לארגן תורנויות לילה שתוכלו להתחלק את ובעלך יותר במהלך היום?

מ20:00 נגיד עד 7:00 בבוקר, אין ביקורי רופא והחלטות שצריך לקבל.

גם הצוות מודע לקושי, זה לא שיש ציפיה שתמיד הורה יהיה ליד הילד. את הטיפול הרפואי גם אם בלילה הם עושים בעצמם (בד"כ זה לתת תרופות דרך האינפוזיה, אפילו לא משהו שצריך להעיר את הילד)

בעיני זה בסיסי כדי לצלוח את האשפוז.

לגבי כביסות, יש לך שכנות/ ארגוני חסד שיכולים לעזור?

לגבי הסבתא, יכול להיות שהיא מנסה לעזור ולא יודעת איך?

ממש לא הייתי משאירה אותה על תקן המבדרת אלא מבקשת עזרה ספציפית.

רפואה שלמה!!

לגבי הטכני השוטף- יש לך או לבעלך אח/ות שאתם יכולים לבקש ממנה לארגן מערך עזרה בין המשפחה? אם לא- מה עם ארגוני חסד שכונתיים?

דיברת עם חמותך וביקשת ממנה להיכנס לתורנות מסודרת עם הילד? אפילו שעתיים פעם ביומיים מאוד מאוד עוזר.

כל מי שאין לך כח לדבר איתו- תסנני.

יש לעזר מציון מחלקה לשליחת ארוחות, קניות תעשי אונליין,

לגבי הילד- עו"סית מטעם הבי"ח דיברת איתכם? איתו? יש שם ליצנים רפואיים שמסתובבים? את יכולה לקחת אותו על כיסא גלגלים לחדר יצירה במחלקת ילדים?

יש לך טאבלט עם סרטי ילדים להראות לו?

לגבי עצמך- ממליצה מאוד מאוד מאוד, למצוא בייביסיטר/מתנדבת/סבתא/דודה לשמירה על התינוק והילדים האחרים אם יש ועוד אחת לשמירה על הילד ולצאת לבריכה או משהו בסגנון להטעין את עצמך בעוד קצת אויר לנשימה.

אישפוזים ממושכים

חוסר עזרה טוטאלי

טלפונים וביקורים מטרידים

זה קשוח מאד

והמחירים אח"כ ממשיכים לאורך זמן

נקודת האור שמכל קושי אפשר לצמוח

טלפונים וביקורים פשוט לסנן

שיפגעו

את נפעת מספיק

את צריכה לשרוד שפויה

ולא לחשוב לרגע על מישהו אחר

גם אם זה ההורים שלך

זה באמת קשה ושובר

הבן שלי היה מאושפז ל8 ימים וזה היה קשוח ממש אז רק מתארת לעצמי את המצב שלך

קודם כל בשבילו- זה היה הזמן שהמסך נכנס לבית אבל באמת לא הייתה ברירה ולא היה הגבלה על זה

ה ישמור על איזה אוכל הוא אכל( אני לא יודעת איפה אתם אבל בשערי צדק כמעט כל יום הגיעו לפחות פעמיים מתנדבים עם פרסים וממתקים. בצד אגיד שהיה לי קשה לראות את הילד שצאושפז עם סכרת כולם מסביבו מקבלים ממתקים )

לגביכם. זה קשה ממש לבקש עזרה אבל אם כבר מתנדנדים אותך אולי תנסי לבקש עזרה מהמשפחה ( אם רלונטי מבחינת מיקום וכו' )

מתפללת בשבילכם שבע"ה תראו ישועות בקרוב ובריאות תמיד

קודם כל שולחת לך חיבוק גדול ותפילות לרפואה שלמה במהרה, וכוחות לכולכם!

מניסיון אישי, אחד הילדים שלנו אובחן עם סרטן וב"ה הבריא, אז היה לנו הרבה זמן באשפוז, זה באמת לא קל! כותבת לך חלק מהדברים שעזרו לי-

1. להאמין בו! להאמין בו שיש בו חוסן נפשי וכוחות להתמודד עם מה שמגיע. להאמין בי שאני יכולה להיות משמעותית עבורו.

2. לראות בכל הדרך הזאת את הזכות הגדולה שיש לי ללוות את הילד שלי בדרך להחלמה, כמה פעמים בחיים יש לנו זכות לעזור לילדים שלנו להתרפא? זה ממש דבר גדול בעיני.

3. לסנן! לא לענות לטלפונים, אם אין לי כוח, לשלוח למישהו אחד מהמשפחה עדכון ולבקש שיעדכן. לבחור איפה אני משקיעה את הכוחות. כנל לגבי ביקורים. אפשר להסביר שזה קשה לילד ומוציא אותו מאיזון ומעדיפים שלא כרגע.

4. לבקש עזרה, אם מישהו כן מציע לעזור אז לכתוב במה תרצו כרגע עזרה, ארוחות, כביסה וכו. אנשים הרבה פעמים ישמחו לעזור הם פשוט לא יודעים במה.

5. ליצור לילד אווירה כמה שיותר נעימה וביתית באשפוז, להביא מהבית פיג'מה או בגדים שלו, משחקים, בובות, מצעים שלו, כל דבר שייתן לו תחושת שייכות ובטחון.

6. להסביר לו למה זה חשוב שיש לו עירוי או שהוא מקבל תרופות מיוחדות וטובות שאנשים חכמים המציאו כדי שהוא יהיה בריא וכו.. לתווך לו כמה שאפשר במילים שלו

7. לדאוג לעצמך לאוכל, לנוח כשאפשר, להאמין שבעזרת השם כל יום שעובר אתם קרובים יותר להחלמה המלאה!

8. איך להנעים לו את הזמן- משחקים, ספרים, שיראה סרטים שהוא אוהב, יצירות וכו, זה באמת מאתגר ואת אמא אלופה!

בעזרת השם בקרוב ממש זה יהיה מאחוריכם ותהיו כולכם בבית בבריאות טובה!

אם אני יכולה לעזור בעוד משהו בשמחה

נזכרתי בעוד נקודה, אם יש דברים שאת או הצוות יכולים לתת לו בחירה ושליטה זה ממש חשוב. לדוגמא מד לחץ דם, הוא מעדיף ביד ימין או שמאל? אם הוא צריך ללכת לבדיקה הוא מעדיף על הידיים שלך או בכיסא גלגלים או על המיטה, זה רק דןגמא כמובן כי אני לא יודעת מה מצבכם אבל כמה שאפשר לתת לו תחושת בחירה ושליטה בסיטואציה זה משמעותי

תודה לאשה המהממת ששלחה לי הודעה כדי שאגיב כאן ואשתף מהניסיון שלי, אין כמוך♡♡

כל כך קשה לראות את הילד סובל ואי אפשר לעזור לו.

אבל את יודעת, הנוכחות שלך כל כך משמעותית! פשוט שאת שם. רק שאת רואה כמה כואב לו ומסכימה להשאר שם - לא נעלמת פיזית או רגשית. זה אולי נראה כאילו את לא עושה כלום אבל בזכותך הוא לא לבד בזה!

לגבי המשפחה והחוסר עזרה

מציעה להיות פרואקטיביים ולעדכן לפני שהם שואלים (אפילו: בוקר טוב משפחה יקרה, אין שום שינוי מאתמול... צפוי לנו היום כך וכך"

במסגרת העדכונים להוסיף: "למי שמתאים, אנחנו זקוקים לעזרה טכנית בתחומים הבאים..."

לשאול את חמותך מתי היא מתכוונת להגיע, ולהשתמש בביקור שלה כדי לצאת להתאוורר.

לגבי הילד, נסי לאוורר אותו רגשית כמה שיותר. הכי טוב דרך משחק - משחקי דמיון, משחקי מילים, משחקי תפקידים, משחקים שבהם הוא השולט (בניגוד לסיטואציה של האישפוז...)

לשלוח עדכון מצב ולכתוב מה רצוי ומה לא רצוי בצורה מנומסת.

ב"ה היינו בשני אשפוזים ארוכים יחסית, אחד עם ילדה שאושפז שבועיים וחצי, ואחד עם ילד שאושפז 5 שבועות.

בעיני לא לחכות לעזרה אלא להגיד מה צריך, אם את גרה בישוב, אז לעדכן את רכזת הקהילה באיזה עזרה את צריכה ואם בעיר אז לבקש מחברה טובה שתדאג לסיוע בכביסה, באוכל, בשמירה על הילדים וכו...

גם במשפחה, לא לחכות שיציעו אלא לבקש- תבואו להחליף אותנו, תביאו ככה, אל תביאו...

אם חמותך קופצת, מצוין, שתשמור על הילד ואת תלכי להתאוורר קצת או משהו בסגנון.

חוץ מזה, לא לצפות שאם מגיעים אורחים הוא צריך לחייך, ממש לא, מותר לו גם לבכות שבאים אורחים, או לישון... ולא חייבים לענות לטלפון של אף אחד!!!

בנוסף, אני לא יודעת איפה אתם מאושפזים אבל בשניידר לדוגמא, ובטח יש בעוד מקומות יש משחקיה, יש ליצנים רפואיים, יש מתנדבים שונים שקצת מקלים ומאווררים את המטופלים.

חוץ מזה, אם אתם בשניידר אני עובדת מטר משם, יכולה לקפוץ להביא לכם פינוקים

ממה שאני קוראת וגם מהנסיון שלנו

יש דוקא הציפענינות וביקורים

ואני בוחרת לתרגם את זה לרצון לעזור

אבל אין מי שמתכלל את הרצון הזה למקום טוב

שבאמת יעזור ולא יעיק

יש לך אולי אחות או גיסה שאפשר להפעיל אותה?

היא תשלח הודעה בקבוצה המשפחתית

*משפחה יקרה,

הדאגה שלכם נוגעת ללב ואנחנו מעריכים אותה מאוד

כרגע לקלמן וזלדה אין את הפניות הרגשית לענות טלפונים ואת מרב האנרגיה הם צריכים להשקיע בלביבה שלהם

בתיאום מולם אני אשלח פה עדכון בסוף כל יום

בנוסף- מי שרוצה לבוא לבקר - תעדכנו אותי מראש שאוכל לתאם מול זלדה שזה זמן מתאים והיא אולי אפילו תוכל לצאת להתאוורר

מי שיש לו עוד רעיונות איפה יוכל חהיות לעזר (הקפצה של א. ערב, כביסה טו עזרה עם להיבה מס 2) בבקשה פנו אלי*

ואת לא צריכה להעמיד פנים!

את צריכה להעמיד במקום

ואולי גם לגייס את הצוות הרפואי

תגידי לאחת האחיות שאחרי 10 דק ביקור שתפנה את כולם.

חיבוק ונשימה עמוקה

עברתי סרט דומה ובלופים של אשפוזים אחד אחרי השני

אם את מהמרכז מאושפזים במרכז אשמח מאוד מאוד לעזור לך

אם כן אפנה ליעל מהדרום בפרטי

כי הכי מבינה אותך בעולםםםם

שולחת לך חיבוק עצום וענק מרחוק

תדעי שזה יעבור בעז"ה ומתפללת שה' ישלח לך מלא כוחות

פליז תדאגי לעצמך, תעשי משהו שטוב לך בין לבין, אם זה להזמין אוכל שווה

או להביא מתנדבות לבית חולים כי יש מלא ארגונים של מתנדבות בבתי חולים

ואל תשכחי את עצמך לרגע בבקשה!!! כותבת מדם ליבי

רק להגיד שכשאני שומעת סיפורים כאלו אני מבטיחה לעצמי באלף הבטחות שהילדים שלי יהיו איתי בבית צמוד כל החיים.

כמובן לא רלבנטי, ומה אעשה בשעת אמת לא יודעת🤷‍♀️

אבל בעיניי-

א. אנשים יראי ה' סיכויים גבוהים יותר לאמינות

ב. ככל שיש יותר אנשים בשטח, סיכוי גבוה שיהיה בסדר

ג. לזכור שרוב האנשים טובים, רוב המטפלות אוהבות ילדים

ד. להתפלל לטוב

כמו שבכל חברה יש אנסים פדופילים וגנבים יש גם גננות מתעללות דתיות וחרדיות זה ממש לא חסר. המפלצת שפגעה לי בילד היתה חרדית..

לסמוך על האמירה הזאת פשוט מסוכן.

מסכימה מאד עם מה שכתבת אחרי.. כמה שיותר יש אנשים, כמה שלמטפלת יש סבלנות שתשהי שם ותשבי שם ולא מחכה שרק תעופי, כמה שיותר אנשים יוצאים ונכנסים - אם זה הורים או חוגים או משהו כזה, זה מבורך.

קודם כל - באמת אי אפשר בלב שקט. חד משמעית בכל חברה זה יכול לקרות ואף פעפ אי אפשר לסמוך לגמרי.

ויחד עם זה- כן, במקום שיש יראת ה' יש יותר עבודת מידות ופחות פגיעות. ממש כמו דברי אברהם אבינו...

שאפשר להציג מצג של יראת שמיים. וכמו שאי אפשר לדעת שמישהי מתעללת בילד גם לא תדעי שיראת השמיים שלה היא הצגה

יכולה בפרטי.

ופחות הבנתי את ב

זה משפחתון בבית שלה. אין איתה סייעות.

יש אצלה גג 8 ילדים מגיל חצי שנה עד 3

ואוליי יש לה את העזרה של הבת שלה לפעמים.

ותמיד שהיא שולחת לי הקלטה באמצע היום אז יש שקט דממה. או שהיא אלופה עם ילדים או לא יודעת מה

ויש אפילו הקלטות ב9 בבוקר שבטוח אף אחד לא ישן

שאר הסעיפים באמת עוזרים. תודה!

למקרה שלך אני לא עוזרת...

ככה הסיכוי גדל שמישהי תחליט פתאום לספר

משפחתון של 8 ילדים עם מטפלת אחת זה לא עבודה קלה.

אני אישית עבדתי יום בשבוע במשפחתון של 9 ילדים ועזבתי מהר. לדעתי זה לא שפוי.

גם מבחינת המטפלת זה מאוד קשה להיות עם כל כך הרבה ילדים לבד. רק הלכתי לשירותים ופעוטה אחת זרקה משחק על תינוק. ממש מלחיץ.

ומבחינת החוק זה גם בעייתי. מטפלת יכולה להיות על מקסימום 6 ילדים.

סליחה אם אני מלחיצה אבל כותבת מנסיוני.

צריך להשפיע על ההחלטות.

הסכנות קיימות בין אם הן פותחות מהדורות או לא.

יש השתדלות שאפשר וראוי לעשות.

אז באמת שאין אפשר לדעת, שם למשל, אפילו עם הקלטות לא עלו על זה כי ההתעללות היתה שקטה ושטנית ולא מתלהמת ובהמית , איכס על זה ועל זה. מזעזע

בטח שיש דרך

לדבר איתה לשאול שאלות על סדר יום על קשיים שעולים

לראות איך היא מגיבה איך היא פותרת קונפליקטים

מי שבעייתית רואים דברים כבר בשיחה פשוטה

(אני מכירה מקרה שלא פורסם כי הוא לא היה מספיק חריג אבל היתה התעללות

והאמא ששמה שם ילדה ספרה על חוסר סבלנות ועצבנות שהיו ניכרים לעין בשיחות פשוטות)

שמעונות שמשלמים מינימום ומקבלים כל אחת

זה כר פורה לבעיות במקרה הטוב והתעללויות במקרה הגרוע

זה למה קורים הרבה מקרים

רק הקיצוניים מגיעים לחדשות

והאחריות היא בעיקר על ההורים

מי שמוכן לשלוח למקום כזה

לוקח מראש סיכון

הוא רואה איפה הוא שם את הילד

אצל צוות שעלול להיות לא כשיר

מידי פעם להפתיע בביקורים במעון באמצע היום כדי לאסוף את הילד, בלי להגיד מראש ולהתרשם. ותנסי לבודד האם יש בסיס מאומת במציאות לחשדות שלך לגבי אותו מעון או שאת רק מונעת אמוציונלית ממקרים בתקשורת.

ויחד עם זאת-

קודם כל המלצות הן לא ציק ביטחון למקום טוב, הרבה מומלצים התגלו כחרדת אלוקים.

ולחלק היותר טוב-

פרופורציות,

1.רוב האנשים טובים. לא כולם פסיכופטים חולי נפש.

2.שנית, את מכירה את בעלת המשפחתון, מדברת איתה שומעת אותה את יכולה להסיק איך היא בכללי.

3.לעמוד מאחורי הדלת קצת לפני שאת נכנסת ואחרי שאת הולכת ולשמוע מה קורה.

4.הפתעות באמצע היום. אפילו רק להאזין לה ליד הדלת או מתחת למרפסת.

לי מאוד קשה לשים מקליט. והייתי משתדלת כמה שיותר להפתיע באמצע היום, כמובן שבמעון זה הרבה יותר קל.

אבל לא חסרים סיפורים (להבדיל כרמל מעודה) שההורים טענו שהילדים היו הולכים שמחים לגן והתרשמו שהם אוהבים אותה והיא היתה חייכנית וטובה אליהם.

כנראה שהאינטואיציות שלנו לא תמיד ערניות מספיק לדברים שאולי אפשר לראות

אפשר לשמוע אם יש בכי מוזר והסטרי, איך המטפלת מתייחסת לבכי.

רק פסיכופטית ממש תתעלל בדממה מוחלטת, אבל זה מכסה את מרבית המקרים.

להיות עם היד על הדופק כל הזמן, להפתיע וכמובן לשלוח עם מקליט.

מה שקרה שם זה פסיכופטיות זה דבר קיצוני...

כן יש טווח רחב ומטפלות אולי פחות נחמדות וכו זה פחות נדיר וגם יותר מובן.. אבל התעללות של ממש זה כמו פדופיליה

זו הפרעה וסטייה והיא באמת בקצה והיא במיעוט בסוף פשוט כזה בכותרות זה מטלטל.

לעשות השתדלות כן לפקוח עיניים ולראו שטוב לילד גם בבית, ולשים לב אם יש נורות אדומות (שלא תמיד יעידו על התעללות אבל יעידו שאולי פשוט פחות טוב לילד)

ומפה לשם להתשדל להיות באמון לעולם ולטוב שבו

כי לתת לילד את התחושה שאין אמון בעולם זה גם נוראי וזה עוול מצידנו לתת לו

ילד צריך לגדול בהרגשה שהעולם טוב

וההורים שלו מלאי אמון...

אז כן לחזק גם את זה בעיניי

כי אני מאוד חרדתית ופרנואידית. ואני גם מאוד גלויה עם הילדים הגדולים שלי (ילדי יסודי) כי חשוב לי שלא יהיו תמימים עם כל הסכנות.

ואחת מהילדים באמת יצאה חרדתית כמוני .

כמובן שאני לא מדברת רע על המטפלת, ובטח שאם אני חוששת אז לא אדבר בגלוי לידם. אבל הם מכירים אותי כאחת שלא מאמינה בעיניים עצומות לכל אחד ואני גם אומרת להם לא לסמוך על אף אחד אלא רק על אמא ואבא.

מעדיפה שיהיו פחדנים וזהירים ולא תמימים וה' ישמור משהו יקרה לא עלינו ולא על עם ישראל.

אבל את צודקת שחייב לתת להם ביטחון בעולם שהעולם טוב בסופו של דבר

וגם אם אמרנו ההפך...

שמחה שהתחברת

לא לכאן ולא לכאן... כל הכבוד שאת ערב לשים לב שלא להיות בקיצוניות...