קודם כל חיבוק אני מבינה אותך
בסוף זה השותף שלך לחיים להכל דמיינת משהו מסוים (אני מניחה..) ובפועל המציאות רחוקה משם..
יחד עם זה אני מסתכלת על כל מה שכתבת
הוא איש חכם
אוהב
מפרנס
אנטליגנט
אבא לילדיו
איש טוב
את אוהבת אותו.
המציאות הרוחנית שלו לא באמת קשורה אליך
אני יודעת שזה נורא קשה להניח את זה ככה
אבל אולי תנסי לשאול על זה את 4 השאלות של ביירון קייטי
מה הוא צריך, לדעתך?
ז"א יכול להות שכלפי שמיא הוא לא בסדר
אבל כלפיך, כלפי הילדים
איפה זה פוגע בך?
עכשיו ברור מהסיפור שלך איפה- את מתמסרת מאד בשביל זה, והוא לא מספק את ה'תמורה'
הענין הוא שאת לא אמורה להתמסר לתפילה שלו
אלא אליו. זו המחויבות שלך כאישה תומכת.
אם לו לא חשובה התפילה, וממה שאת מתארת אפשר, בצער, להניח, שזה אכן לא חשוב לו, או לא ביכולות הנפשיות שלו כרגע,
אז ההתמסרות הזו יכולה לייצר אצלו רק עצבים ואנטי.
הוא יודע שאת תשמחי לתמוך בו וברוחניות שלו נכון?
אז זהו. תרפי.
אני יודעת זה קל לכתוב קשה לבצע (אצלי זה בדברים אחרים לגמרי אבל מן הסתם לכל אחת פה יש דוגמא קטנה או גדולה בשבילך)
ציפיות מהבעל הן חשובות וטובות כאשר הן מולינו
מה שלא מולינו-
העבודה היא שלנו לעשות הפרדה.
אני אפילו לא אומרת לך 'תתפללי על זה' כי לדעתי אי אפשר להתפלל ולרצות במקביל לעבודה על השחרור
אחרי שיש שחרור וקבלה כמו שהוא תוכלי לשתף את הקב,ה בתפילות שלך,
שאת רוצה צביון אחר של בית
עם אבא שמתנהג כך או אחרת,
ואולי להשפיע בצורה כזו.
ומול הילדים- אני לא יודעת בני כמה הם, אבל הייתי מחפשת פתרון טכני אחר.
את אמורה להיות גאה בו (יש לך מלא על מה ממה שאת מתארת!)
ולחלוטין לא אמורה לסנגר/לדבר עליו עם הילדים למה לא הלך לתפילה
זה בכלל לא נושא ולא נכון להכניס ילדים למקום הזה.
אם הוא רוצה לשתף בעבודה ה' שלו בגיל גדול קצת יותר- זה שלו. ממש ממש לא שלך.
אם יש משהו שילדים צריכים להרגיש ולדעת- זה שאמא מעריכה את אבא (וכן להפך)