גם הילדים שלי לוחצים שרוצים תאומים / שלישיה וכו'...

מסתכלת לפי הכוחות שלי  לפני שמתחשבנת בתגובות סביבה אם בכלל...

לזה שחצי מההריון אהיה משבתת

לזה אח"כ צריך לקום בלילה

בקיצור-לגדל אותם בבריאות ב"ה

נכון שהם חמודים אבל שוב- זאת ההכנה שאני עושה לעצמי

גם עכשיו שהחלטנו ביחד על עוד ילד

אף אחד לא הבטיח- אני מעל 35

אבל אמרתי שעושה את ההשתדלות שלי 

למה להכניס ילד נוסף אם אין כוחות לילדים שכרגע.

בגיל 31 יש עוד ב"ה הרבה שנים לחשוב שוב על ההחלטה שלך ולשנות אותה, אבל אם כרגע לא מתאים אז לא מתאים וזה בכלל לא משנה מה יש ליתר.

מעבר לזה, בעיני תחילת ההתבגרות היא שלב קשה מאוד בהורות שמתמתן עם הזמן, וגם בגיל 11 היא עוזרת מעט, עוד שנתיים יכול להיות שתהיה יותר עזרה.

מצטרפת למי שהציעה לחשוב על זה שוב בהמשך

אפשר לעשות הפסקה עד שדברים יתאזנו.

תביאי ילדים רק בגלל שככה מקובל אצלכם

אבל לא תהני מזה??

בעיני זה לא שאלה בכלל אם ללדת עכשיו או לא.

ממה שאת מתארת זה עוול לך, לכם כזוג, וכהורים לילדים הקיימים.

אני בטוחה שיש הרבה איך לשפר את המצב

אבל אם תהיו עסוקים בלידות ותינוקות זה יהיה קשה

ארבעה זה הרבה.

אני מבינה מאיפה את מגיעה. לי יש הכי קצת מכל החברות שלי. יש כאלה עם 2 יותר ויש עם 6 יותר ממני. ולא סיימנו את הגיל. זה הסדר גודל.

היום זה כבר לא מרצוני אבל זה היה לאורך לא מעט שנים לחלוטין מבחירה.

זה תחום שהמבט חייב חייב להיות בו פנימה ולא החוצה.

גם אין סיבה להחליט החלטות הרות גורל.

כרגע לא מתאים. אפשר לבחון מה קורה בעוד שנה שנתיים.

הרבה נחת ובהצלחה עם האתגרים.  

חכי שנה, שנתיים... תראו אז איך אתם.

כל הכבוד שאתם קשובים לעצמכם!

תמיד זה בא ממקום אישי שלי ושל בעלי

גרתי באזור מעורב ועכשיו יותר דתי

איך ץסבירי אחרת למה בישוב ממוצע בשומרון מס הילדים למשפחה למעחה מ5?

יש סולם ערכים משותף פחות או יותר ורצון לאורח חיים דומה, וזה בא יחד עם מספר ילדים כזה או אחר. מי שלא שותף לרצון לאורח החיים הזה או לא מתחבר לסולם הערכים ילך לגור במקום אחר, יישובים הם מקומות מאד הומוגניים. אבל בערים את יכולה לראות קהילות דתיות עם שונות גדולה במספר הילדים

שיש הבדל גדול בין סל ערכים דומה

ומשהו שברעיון יש לך אמונה שהוא נכון כמו משפחה מאד ברוכת ילדים,

ובין היכולת הנפשית הרגשית והפיזית.

סל ערכים ומוכנות להתמסר אאליהם זה נכון

אבל בפועל עומדת אישה ואומרת. קשה לי. הלידה/הגידול/הינקות/ההתבגרות או הכל. ולא רוצה

אבל משהו בחברה יגרום לה ללדת בלי רצון

כי זה לא שכל מי שמאמין במשפחה גדולה מסוגל לעשות את זה

ילדים צריכים לבוא לעולם ברצון. לא רק באעדיאל

אני חושבת שתפיסת העולם מאוד משפיעה גם על היכולת והרצון בגידול הילדים.

זה נכון שגם עם אידאלים ותפיסת עולם יש הבדלים בין משפחות ביכולת להתמודד עם עומס של ילדים (וגם ילדים שונים שמצריכים רמה אחרת של כוחות).

אבל בעיני, כשרואים את גידול הילדים בתור ערך, אז מוכנים ומסוגלים להשקיע בזה יותר מאשר אם התפיסה היא שיולדים רק כשזה מגיע מתוך כמיהה גדולה לילד.

אותה אישה שיולדת רק מתוך הרצון שלה, מן הסתם יהיו לה פחות ילדים מאשר אם היא תגדל משפחה מתוך אמונה בערך המשפחה.

ובשני המקרים היא תשקיע בילדים ותאהב אותן, ותעשה את זה מתוך רצון.

אבל כשזה גם מתוך תחושת ערך, אז זה יתן לה יותר רצון להיכנס להריון גם אם קצת קשה ועמוס, או גם אם היא עדיין לא מרגישה כמיהה גדולה, אבל כן מרגישה שיש לה את היכולת להוסיף עוד ילד למשפחה.

יש הרבה נשים שמביאות הרבה יותר מהיכולת שלהן

רק בגלל האידיאל 

לא יודעת אם הרבה.

מניחה שזה גם יכול להיות שונה בין ציבורים שונים. אצלנו בישוב באופן אישי אני לא שמעתי שום הערות על ילודה. גם כשהיה לי פער של 4 שנים, אך אחד לא אמר ולא רמז כלום. ומכירה עוד משפחות עם פערים דומים. ויש פה גם משפחות גדולות של סביב 10 ילדים, וגם משפחות קטנות יותר.

ומן הסתם הממוצע של הילדים פה גדול מאשר במקומות אחרים בארץ. אבל אני לא חושבת שזה בגלל לחץ חברתי, אלא בזכות שמי שגר פה מאמין בערך של משפחה. 

ברור שגם אם לא אמרו לך כלום, יש בתת מודע השפעה על הרצון שלנו

ככה זה כמעט בכל דבר בחיים. הרמבם כותב את זה במפורש "טבע האדם להיות נמשך אחרי רעיו וחבריו.."

השאלה היא, כמה אישה קשובה לדבר הזה, שזה משפיע.

אני בטוחה שהרבה נשים "מפתחות" רצון למשפחה גדולה כי הן חלק מחברה כזו.

מפה ועד ל- להיכנס להריון לא רצוי בגלל זה אני לא יודעת

רוב האנשים עם סל ערכים שמתעדף משפחה גדולה יביאו הרבה ילדים לא כי זה מה שהחברה מצפה אלא כי הם בעצמם רוצים ומוכנים לתעדף את זה על פני דברים אפילו כמו האנרגיות שלהם (אם זה חכם או כדאי זו שאלה אחרת).

אבל אם היא מודעת לזה שהיא לא רוצה ולא מתעדפת טת זה ומביאה עוד ילד רק בגלל החברה יש פה בעיה גדולה שלדעתי היא ממש לא נפוצה.

ואני חושבת שרוב מי שמביאה ילדים מעל לכוחותיה זה לא בגלל החברה אלא כי היא חושבת/הולכת לפי רב שחושב שאסור למנוע ילודה. 

אז תביאו 10 ילדים כי לשכנים יש?

לא משנה כמה ילדים יהיו לכם, בסוף תמיד יהיה לאנשים מה להגיד.

צריך לדעת להתעלם מרעשי רקע לא רלוונטים.

זה מזכיר לי,

אני עם 4 ילדים, הגדול עוד לא בן 5. וכשהקטן שלי היה בערך בן 9 חודשים שאלו את בעלי אם יש בעיות ולמה אני לא בהריון....

מתאים להגיד את זה בצחוק כזה

( לא סותר שבעיני לא לעניין לדבר על זה בכלל גם בצחוק) 

למה לרצות משהו שלא יקרה?

אם בעלך היה רוצה או מתלבט כמוך הייתי אומרת לכם שקטנה בת שנתיים וחצי זה בדיוק השיא של הקושי.

עוד שנתיים תרגישו אחרת,

אני בדיוק שם עם 4 ילדים, הקטן בן 4 והחיים ממש שונים מלפני שנתיים.

וכשיש פניות מלקום בלילה ולטפל בטנטרומים אז יש כח להשקיע באחרים ולא רק לעסוק בכיבוי שריפות שזה סיזיפי.

ובכלל למה חשוב לכם להגדיר שלא יהיו יותר ילדים? מה זה משנה לדעת עכשיו מה תרצו בעוד שנתיים?

תשאירו את זה פתוח לגבי העתיד.

אם בעלך רוצה למסור חפצים כי הוא סיים מבחינתו, תני לו למסור שיהיה לבריאות. אם תרצו מתישהו בעתיד עוד ילד, זה שמסרתם חפצים זה לא מה שימנע מכם ללכת על הצעד הזה. וזה לא שאת הולכת על קשירת חצוצרות. אז לא חייבים להחליט מעכשיו ועד סוף החיים שזהו לא יהיו יותר ילדים. תנו לזמן לעשות את שלו בלי לחץ.

מה שכן, בלי קשר לסוגיית המשך הילודה, בשביל האיכות חיים שלכם, תחשבו מה יכול לגרום לכם להנות מההורות.

אולי הדרכת הורים טובה, או איזה שינוי בחיים.

נגיד אנחנו התחלנו לצאת לטיולים בסביבה בימי שישי וזה ממש מוסיף לגיבוש וכיף.

אולי לשנות משהו בסדר יום, לא יודעת, תחשבו מה יכול לעזור.

חופשה זוגית או משפחתית לעיתים קרובות יותר.

(תנסו קונספט של לפזר ילדים למסגרות, למצוא להם סידור ללילה אחד, ולחזור למחרת בשעה שמספיקים לאסוף)

או שתצאו בערב, אם יש מתבגרת אפשר להשאיר אותם ישנים ולצאת.

קחו את המחשבות האלו כהזדמנות לבחון איך לשפר את החיים כבר עכשיו.

נתת לי מלא נקודות למחשבה, את ממש צודקת, כתבתי מתבגרת אבל היא בת 11🤭

פשוט מרגיש שהיא כבר מתבגרת..

וממש עודדת אותי שהמצב ישתפר ...

בעלך לא רוצה עכשיו, עכשיו אין לכם כוחות.

יכול להיות שבעוד שנתים - שלוש- ארבע, תרגישו אחרת.

את לא צריכה להחליט עכשיו סופית, רק לשנים הקרובות.

וממש ממליצה שתמצאו דרך לצאת יחד, גם חופשה קצרה.

תלוי מה הכוחות שלכם עכשיו ובכלל עזרה וכו..

אני יודעת שנכנסתי להריון החמישי כשהקטנה הייתה בת שנתיים ושמונה חודשים.. שנייה לפני שהיא נכנסה לגן עירייה..

והתינוק נולד כשהיא בגן יחד עם אחותה..

ויחסית ממש מרגיש לי שהילדים גדלו, כמו שאמרת שיש את הגדולה בת 11, אז אצלי היא בת 10 וחצי אבל כן מרגיש מתבגרת.. ועוד אח בביהס ברוך ה'..

אז בהחלט היה שלב כזה שהרגשתי שזה הזמן..

אז גם אצלכם, תחושי מבחינת הכוחות, העזרה ובכלל גילאי הילדים כעת, האם זה הזמן להביא עוד אחד או שלחכות קצת

א. זה לא משנה מה הנורמה או שהילדה שלך רוצה, את ובעלך צריכים לרצות עוד ילד

ב. את עוד צעירה, ושנתים וחצי זה קטן, לא צריך להחליט עכשיו החלטות סופיות

ג. אם כרגע אתם בטירוף של החיים ובעלך לא רוצה, אין מה לחשוב על זה כרגע

ד. מה בהורות שוחק אותכם? תנסי לפרק את זה ולראות האם יש דברים שיכולים להשתנות

ה. אם יהיה לכם יותר קל בחיים, את כן רוצה עוד ילד? ומה עם בעלך?

בעיני זאת השאלה העיקרית, ואם לך יש רצון ולבעלך אין יש פה פער זוגי

לא הייתי מתעסקת עם הפער כרגע כי את צעירה ויש לך עדין ילדה קטנה

אבל כן כדי לפתוח את זה מתישהו ולא לחכות לגיל 40 ..

תחכי שנה שנתיים בנחת, בזמן הזה תנסי לשפר את החיים שלכם ובמקביל תנסי להרגיש מה הרצון שלך, האם את רוצה עוד ילד או שזה סיבות חיצוניות

אם עוד שנה שנתיים תרגישי את  שאת כן רוצה ובעלך לא ירצה, אז תנסי לפתוח את זה עם בעלך ולראות איפה הוא עומד מול זה, אם הפער יהיה גדול ולא תצליחו להחליט אולי לפנות לטיפול זוגי שיעזור לכם לבחור... אבל כרגע באמת להרפות

מגיעה מחברה ש4 זה מאד קצת

כשהייתי בגיל שלך היו לי 3 ילדים ולא רציתי להביא נוספים

בגיל 36 החלטתי להביא ילד נוסף

לי אין בעיה להיות חריגה בנוף

בעלי כן רצה יותר אבל אני לא הסכמתי

בשבילי 4 וגם 3 זה הרבה מאד

אם יש לי חרטות זה רק הרווחים המדי קטנים שילדתי את הגדולים שלי

אלה היו שנים קשות עם עומס יתר

שיכלו להמנע אילו הייתי יולדת עם יותר רווח

כשיולדים הרבה ילדים/ קצב ילודה מהיר מדי

מגיעים לעומס יתר שמביא לפעמים לקריסה ולהזנחה

גם הרבה פעמים מגיעים למצוקה כלכלית

אנשים לא יגידו שהם מתחרטים על כך, כי ככה כולם עושים וככה אמורים לעשות ולא אמורים לחשוב מחשבות אחרות או חרטה.

מעולם לא התחרטתי על ילדי הצפופים

עם כל הקושי, שקיים, כמובן

זה אור חיי

זה השמחה הכי פנימית ואמיתית שיש לי, הרבה יותר מכל מימוש עצמי מקצועי או פיתוח תחביבים (שהם דברים חשובים. ועדיין).

מעולם לא הבאתי לעולם ילד שלא היה ממקום של בחירה ורצון, ותופתעי לשמוע- יש כאלה שהבחירה והרצון שלהם באים בצפיפות, והרבה, וטוב להם עם זה! וזה שליחות חייהם. מהמקום הכי פנימי, מדוייק וכנה.

אני כזו

לא מעט מחברותיי כאלה

ובטוחה שגם רבות מחברות הפורום מתכווצות למראה תגובות שמקטינות אותן ואת הבחירות שלהן.

לא דברתי על אלה שאינם מתחרטים

מי שלא מתחרט אומר את זה בפה מלא

מי שמתחרט כנראה לא יאמר את זה

זה בסדר גמור שהיה לך קשה ואת מתחרטת זה לא אומר שכולם ככה ורק לא אומרים בקול

זה רק אומר שלך היה ככה וזהו

יש כאלו שאחרי תקופה קשה צולחים אותה ואומרים ב''ה שהתגברנו נכון היה מורכב אבל בואו נראה מה הרווח הגדול שעשינו

ולא- איזה חבל

ויש כל מיני אפשרויות

ואיפה ההשלכה?

זה לא אומר שרק לי היה ככה

כל מה שקורה לי (או לאדם אחר) כנראה קורה לעוד אנשים

אכן יש הרבה אפשרויות

ואפשר וכדאי לדבר על כל האפשרויות 

באופן כללי אני אישית נזהרת כשכותבת בצורה ציבורית לסייג את דברי תמיד

כמובן את לא חייבת וברור שאת יכולה לטעון- שכל אחד יקח אחריות על מה שהוא מבין ולוקח מהדברים.

ובכ''ז אני רואה לנכון באופן אישי תמיד לסייג את דברי וכן אם את או מישהי אחרת כותבת בצורה מידי נחרצת.

מותר לי לבוא ולהאיר לקוראות הנוספות שישימו לב שזה משהו אישי וסובייקטיבי של מישהי אחת, נכון שזה יכול לקרות גם לעוד אבל יתכן שלא 

לא אמרתי שאת אומרת כולם אלא שאת כותבת בצורה שכאילו מה שקרה לך הוא מה שקורה לרוב- ועד שלא חקרת והוכחת, אין זה כך אלא ראיה סובייקטיבית שלך שכלפי אחרים שלא חושבים כך - היא שיפוטית.

לדוג שאת כותבת וזה ציטוט-

'' שהם מתחרטים על ילד ספציפי שנולד....אלא על הסיטואציה.....

לרוב זה אפילו לא יהיה במודע

כי זה מחשבות 'אסורות'

שיש 'בעיה' חשוב אותן ובוודאי שלומר אותן

וגם מי שכן אומרת תיפה את המציאות''

זאת ראיה סובייקטיבית שלך

מי אמר שהן חושבות את זה לא במודע? את מנחשת כך ואני מנחשת הפוך..

אבל זה כתוב מאוד בהכללה בשיפוטיות וכו ולכן אנחנו באות ואומרות שימו לב שזאת ראיה סובייקטיבית של אדם שהרגיש כך ומשליך על הסביבה.  וכן בהודעות הנוספות בשרשור

והשמטת את המשפט שמסייג

'בטח שחלק מתחרטים'

חלק

לא כולם

לא הרוב

לא השלכה

לא חייבים לקרוא או להסכים עם דברי

אבל לא צריך לסלף אותם

במודע או שלא במודע

את ה'חלק' הזה אני מכירה

ולכן אני בטוחה שזה קורה

אני ועוד כמה שפגשתי בחיים וחשבו ודברו על חרטות במודע ושלא במודע

אבל ההתיחסות שלי היתה לפסקה השלמה קראתי את כולה

לא אמרתי שאין כאלו שמתחרטים

אלא שאת אומרת על אלו שלא- שבעצם בתת מודע הם או לפחות רובם מתחרטים

שוב יתכן שיש כמה כאלו ויתכן שהם בודדים והרוב לא, לא יודעת

זה בסדר גמור לחשוב שרוב האנשים מתחרטים על זה אבל זאת ראיה מנוקדת המבט שלך וזה בסדר גמור להציג אותה כמו שכתבתי

אפשר לעשות את זה אם תרצי בצורה פחות שיפוטית להשתמש יותר בנראה לי, אולי, יתכן. 

שוב את מסלפת

ושוב את כותבת 'שיפוטית' למרות שאם יש מישהו שכותב משהו שיפוטי  בדיון בינינו זו רק את

כן יש להם מן

חכמה של בדיעבד

כזה שאילו ידעתי שיהיה ככה קשה אולי הייתי פועלת אחרת.

אבל חרטה ביחס לילדים שנולדו לדעתי זה משהו נדיר מאוד.

ולדעתי רוב האנשים שמביאים לעצמם את העומס הזה הוא במודע. אולי כמו שכתבתי לא ידעו עד כמה אבל כן עשו את זה כי החליטו שזה מה שמתאים להם.

שהם מתחרטים על ילד ספציפי שנולד (אם כי גם זה קורה)

אלא על הסיטואציה כולה

על הצפיפות על העומס

בטח שחלק מתחרטים

לרוב זה אפילו לא יהיה במודע

כי זה מחשבות 'אסורות'

שיש 'בעיה' חשוב אותן ובוודאי שלומר אותן

וגם מי שכן אומרת תיפה את המציאות

הראשונים קצת צפופים. לא מאוד. בין 1.10 - 2.10 הפרשים ביניהם.

כל הריון שנכנסתי אליו, למעט הראשון שזה פשוט כי ככה זה מתחתנים ויולדים 😉

אז כל האחרים נכנסתי להריון במודע ברצון הלכתי והוצאתי התקן כדי שזה יקרה.

היה קשה אותה תקופה?

מאוד.  

בד"כ כשנכנסתי להריון אז זה היה מצב שדברים נרגעו והתאזנו אבל אז הגיע הריון חדש ותופעות הריון ואחכ תינוק קטן ושוב הכל התהפך ונהיה קשה מחדש ואף יותר.

לא היה רגע שהתחרטתי שהבאתי את עצמי לזה. כן היו לי רגעים של שבירה, של תסכול, של בכי מרוב עייפות.

והיום במבט לאחור כשאני בת 35, אני ממש שמחה שעשיתי את זה אז כשהייתי צעירונת

היום אני מרגישה לא מסוגלת לעצמי את העומס הזה.

אחרי 5 שנים נולד החמישי. ואני נהנית מהגידול שלו כל כך. ואני כל הזמן מודעת לזה שכבר לא מתאים לי להיות בעומס כמו בשנות ה20 שלי.

אז זה לא שהתחרטתי על מה שעשיתי אז.

להיפך. אני שמחה וזה הדבר הכי חכם עבורי ועבור משפחתי.

מה אני רוצה להגיד

שזה בסדר שבמהלך החיים אנחנו מגיעים לתובנות ומסקנות בדרך הקשה קצת

זה עדיין לא אומר שהקושי היה לא נכון עבורי, מיותר וחבל.

חרטה היא דבר מיותר כי היא לא מקדמת בכלום..

הסקת מסקנות, למידה, חכמה של בדיעבד אני לגמרי בעד..

אבל מה עוזר להתחרט על מה שאין באפשרותי לשנות?

לכן זה מושג שנראה לי קצת פחות שייך לנושא.

וזה המקום שממנו אני חושבת שחלק מהתגובות פה בשרשור מגיעות.

היא לא דבר מיותר

נכון שכדאי ללמוד מטעויות ולא להשקיע אנרגיות שליליות בעבר שלא ניתן להשיב

אבל חרטה חיובית כן קיימת

כזו שאומרת שאפשר להתנהל אחרת

שלא חייבים לעשות טעות כדי ללמוד ממנה

שלא חייבים לעשות דברים כמו כולם כי זה לא בהכרח דבר טוב

אני הראשונה ללמוד מטעויות להודות בהן ולהפיק מהן תועלת

זה לא סותר הבנה שהיה עדיף אילו ידעתי להתנהל אחרת

שהקושי והסבל יכלו להמנע אילו בחרתי אחרת

אני לא ידעתי לבחור אחרת

אבל אחרות שקוראות את הדיון יכולות להזדהות עם תחושות כאלה ואחרות ואולי יחליטו לפעול אחרת

ולא

התגובות לא מגיעות מזה

לפעמים קשה לקרוא תגובות שנוגעות במקומות ונושאים רגישים

או הקושי בכלל

ואז מה מועילה ה"אזהרה מראש" כביכול?

שונה מצב שבו אישה נכנסת להריון בידיעה שקשה לה אבל כולם כך עושים/ מוסכמות חברתית לאישה שהייתה שמחה עם החבורה שלה ב"ה ורצתה עוד ואז הגיע קושי

ומסכימה עם המשפט האחרון

אלא תובנה שאפשר להתחרט על הבאת/ קצב הבאת ילדים

שזה לגיטימי

שזה קורה

למרות שזה נושא מושתק

ולקחת את זה במכלול השיקולים 

אבל חרטות של אחרות לא חייבות להיות החרטות שלי

ויכולות גם סתם להפחיד

ומה יהיה בעתיד אף אחת לא יודעת. אי אפשר לדעת מראש שנתחרט. אז איך ניקח את זה כשיקול כשהריון הוא רצוי?

צריך לחיות בהווה.

אם כל הזמן ניקח בחשבון שיקולים של אחרים, או נחיה לפי שיקולים עתידיים בלהבד (כנל במניעה) זה לא נכון בעיניי

כשההריון לא רצוי

כשהסביבה לוחצת

כשבן הזוג לוחץ

מדברים הרבה על חרטות של אי הבאת ילדים

כנגד זה אפשר וצריך לדבר על חרטה בהבאת ילדים

שהתכוונתי אליהם, זה לחץ חברתי ולחץ של הבעל

במידה ויש הריון לא רצוי, זה כבר עניין גם של ראייה דתית ושיקול אחר שנכנס. ואז עושים חישוב נוסף : האם אותה אישה תצטער על ההחלטה שלא להביא לעולם את הילד מההריון הזה

הריון לא רצוי עתידי

לא כזה שכבר נכנסו אליו

חברתי

סביבתי

דתי

זוגי

זה מה שקרה לי

כשהייתי צעירה והיה קל לנווט אותי

תגובה ל@בארץ אהבתי

ייתכן והיה מאוד קל להשפיע עלייך

אבל כל עוד לא היתה בך התנגדות פנימית, ואז ריצוי לתכתיב, לא יודעת כמה זה נחשב לא רצוי

חסרות ניסיון

זו קבוצה מאד קלה להשפעה

ולכן בעיניי האידאל הזה פסול

שהוא דוחף לעשות דברים שהתוצאה שלהם לא בהכרח טובה

אישה צריכה לדעת להקשיב לעצמה

השלכת האשמה כלפי חוץ משל האישה חסרת עמוד שדרה לחלוטין זה לא נכון בעיניי. לא רעיונית ולא אובייקטיבית.

זה שהיו קשיים לאחר מכן, לא אומר ששעת ההחלטה הייתה לא נכונה

זה אומר שלא בהכרח היה קושי אז, ושהיתה השפעה של החברה (מה שבופטנציה תמיד יש). אבל תמיד יש התנגדות של רצונות וקולות בחיים. זה חלק מהחיים בכל דבר כמעט.

ולכן אם כבר חרטה ולימוד להבא בעיניי - להיות קשובה לעצמי.

להשלים עם החלטות שלקחתי ולקחת עליהן אחריות, גם אם תוצאותיהן קשות לי בהתמודדות.

בעיניי זה עדיף על פני חרטה והשלכת האשמה כלפי חוץ . 

גם להתחרט

וגם להבין שאידאלים עלולים להיות בעייתיים 

שהיא רגש שיא הלגיטימי שאני בכלל לא מתכחשת לו

אני מדברת על השלכת החרטה כלפי חוץ, על האידאלים.

יש אנשים שהאידאל טוב להם

יש כאלה שלא

יש נשים שקשובות לעצמן, ויש שלא

זה לא אומר שהאידאל לא נכון.

הוא לא נכון לך

וכנראה גם לי

וזה בסדר ממש

אבל זה שלקחתי החלטה בצעירותי לפני אי אילו שנים, וקשה לי עם השלכותיה/ תוצאותיה, לא אומר שהיא לא נכונה כאידאל לאנשים אחרים וצריך להיזהר ממנה באופן כללי כי יש בה קושי מסוים

אנשים אחרים מגיבים שונה לקשיים בחיים. לא כולם חיים באידאל של הימנעות מקושי, לחלק מהאנשים זה חלק לגיטימי מהדרך

כאילו החרטה משאירה רק עצב ומרמור בלב.

למה לא להגיד לעצמך- איזו אלופה אני על השלב הקשה הזה שעברתי? וודאי יצאתי ממנו מחוזקת ועם שלל תובנות.

נראה לי הרבה יותר עדיף להחליף את הדיסקט. 

בגלל שהייתי אלופה ויצאתי מחוזקת

אני יכולה להרשות לעצמי להרגיש חרטה

טעיתי התמודדתי למדתי לעתיד

(לבד! בלי לקרוא או לדבר עם נשים נוספות שחוו את זה) ועכשיו אפשר גם להתייחס לכאב שהיה בגלל הטעות

לומר בפה מלא זו היתה טעות ושלמתי עליה

זו לא בושה זה לא דבר רע

זה דבר טוב

וגם שם אפשר ללכת לפי לחץ חברתי ולהמנע מילד נוסף כי לא נעים מהחברה, ומה יגידו.

זה משהו שקיים בכל תחום לא רק בזה.

לא יודעת למה את מרגישה שיש לחץ להביא הרבה ילדים , אני מרגישה הפוך.

אולי תלוי חברה.

יש לי משפחה ממש גדולה ב"ה, מבחירה ורצון מוחלטים. וכל חיי הרגשתי שבחלק מהמקומות אני צריכה להתנצל על זה, ולהוכיח שאני אשה מטופחת , חכמה , משכילה ועובדת אפילו שיש לי הרבה ילדים.

בשנים האחרונות, קצת שחררתי את הצורך הזה וגם עברתי למקום עבודה שהחברה בו תורנית יותר, אז פחות מרגישה חריגה.

אבל עבדתי ולמדתי במקומות חילונים / דתיים לייט.

וקיבלתי על מיני פרצופים על הריונות/ תמיהות/ הערות, שאלות אם אני עובדת ...

( סבתא שלי שלא היתה דתיה, בחו"ל, והיתה אשה משכילה מאוד היתה בהריון שלישי, ומישהי בעבודה העירה לה שרק אנשים פרמיטיבים מביאים ילד שלישי)

אז כל חברה והנורמות שלה,

ותמיד מומלץ לפתח חשיבה עצמאית, ולחשב מה נכון לך.

אבל יש נשים שרוצות באמת משפחה גדולה, ורוצות להתמודד עם הקושי הזה מבחירה. ואני מרגישה שבכל שרשור כזה מייד קופצים לומר כמה קשה להביא הרבה ילדים וכמה רוב הנשים פשוט לא חשבו כשעשו את זה.

זה מרגיש לי מזלזל .

גם לעשות דוקטורט זה קשה ויש לזה מחירים, לא ראיתי כזו ביקורת על מישהי שעושה דוקטורט.

אבל אם בחרת לעשות דוקטורט בלגדל משפחה גדולה, זה כבר לא בסדר, כנראה לא חשבת , הלכת לפי נורמות, הילדים שלך מוזנחים, ואת מתחרטת, רק לא מעיזה לומר.

אלו אמירות שמזלזלות בנשים.

כנראה שלרובנו יש שכל ויכולת בחירה.

סליחה על החריפות, כנראה זה רגיש אצלי.

מסכימה איתך שתמיד לחברה יש מה לומר

וגם שצריך לעשות מה שחושבים ופחות להתחשב בסביבה

אני לא מדברת על נשים שזה מה שהן רוצות ושמחות בזה

אלא על אחרות

מתוך ניסיון שלי ושל אחרות

נראה לך שאני מזלזלת בעצמי על שהבאתי ילדים צמודים?

אני כואבת את המצב שנכנסתי אליו ומדברת עליו

כן זה נושא רגיש ומעלה אסוציאציות

לכן אני משתדלת לכתוב בעדינות אבל עדיין רוצה להתבטא בצורה ברורה

על הריון עתידי

זה מושג ערטילאי

כי כמו שכתבת, יש כאלה שטוב להן ויש כאלה שלא.

איך נדע לאיזה קבוצה אני שייכת מראש..? זה חכמה של בדיעבד בלבד.

לי היה קשה עם ההריון השני. מאוד.

אבל רציתי אותו ממש (מראש) ואני לא מתחרטת עליו, על אף הקושי. ובעיקר לא על התזמון.

אי אפשר לדעת שתתחרטי על החלטה עתידית. כי כל אחת לוקחת את זה אחרת ועל כל אחת הקושי משפיע אחרת.

וכמו שכתבתי בהודעה אחרת - אם אין התנגדות פנימית, וריצוי, זה לא נחשב בעיניי לא רצוי. כי באותו זמן לא ידעת שלא תרצי אותו/ שהוא יביא ככ הרבה קושי עד כדי תחושת חרטה.

וזה עוד אנחנו מדברות על הריון שני ושלישי, כן? שזה אפילו פחחת מהממוצע למשפחה לא דתית בישראל.

לא על הריון חמישי של אישה שקורסת וחייבת להגיע ליעד שהציבה לה בראש

אני שומעת סביבי הרבה הערות כמו "היא כל הזמן בהריון"

או "היא כל שנה יולדת" "מפעל לילדים" וכו'

וזה ממש משפיע עליי שיחשבו עליי ככה...

באלי מלא ילדים

לא באלי שיזלזלו בי שאני בית חרושת

אם גדלת במשפחה גדולה והסביבה של משפחות גדולות , הרי ראית את כל הקשיים מגיל אפס . היית אמורה להיות מודעת. בטח היית צריכה לעזור בבית או עם אחים / אחיינים.

אז איך יכול להיות שכל העניין פתאום הפתעה למישהי כמוך? 

לא היתה הפתעה

לא רציתי בזה

אבל היה קשה לי ליישם

להתמודד עם הלחץ להעיז להגיד שאני עושה רק מה שאני רוצה

או שזה היה משהו שהרגשת...?

באמת גם לי זה נשמע מוזר. את נתפסת כאישה אינדיווידואליסטית מאוד.

איך פתאום כשזה מגיע להחלטה להביא עוד ילד, החלטה לכל החיים- את כל כך מדחיקה את הרצון שלך?

זה כאילו מתאים לאישה אחרת שחיה מאוד לפי תכתיבים חיצונים. 

לחצו

וכן זו אני לפני 20 שנה

הייתי אחרת לגמרי ועשיתי שינוי מבורך

זו היתה נקודת המוצא לשינוי

יכול להיות שגם משהו השתנה עם הזמן.

לא חושבת שהיום כ"כ מהר לוחצים על הגדלת המשפחה. לכולם ברור שזה מאתגר כלכלית ונפשית

הוא מגיע בעיקר מלמטה מהבנות הצעירות עצמן

יש להן קצת יותר מודעות לעמידה על הרצון

אבל

הלחץ עדיין קיים בצורה כזו או אחרת החברתי הדתי והאידיאולוגי

והוא גם תמיד ישאר כי זה אחד המאפיינים הכי מרכזיים בחברה החרדית ובחלק מהחברה הדתית

אגב הנושא הזה מתאים גם להגיד על נישואין.  אחרי 10 שנים אשה יכולה פתאום להגיד

התחתנתי עם בעלי כי ככה היה מקובל.. לא באמת רציתי עדיין, לא באמת בחרתי אותו נכון

היום הייתי מקבלת החלטות אחרות אולי לא הייתי בוחרת בו בתור בעלי.. סגנון אחר רציתי ובלה בלה בלה..

ברור שעכשיו את יותר חכמה כי אתם נשואים ומרגישים את הפערים אבל זה עדיין לא אומר שאז לפני 10-15 שנה כשהחלטתם להתחתן הבחירה לא היתה מושכלת ומתוך רצון שלך..

(מסייגת שיש מקרים מסויימים של זוגות שמתחתנים בניגוד לרצון שלהם. או שפשוט מישהו מבוגר אחר מחליט עבורם אבל זה לא המקובל באופן כללי ועל פי רוב ולא עליהם אני מדברת כמובן)

לא על ילד ספציפי

אלא על הצפיפות

על ילדה שנולדה בגיל 40 פלוס

וכן מכירה גם כמה וכמה שהתחרטו שלא הביאו עוד אחד

לפעמים פשוט קשה ולא מתחרטים עדיין. כי למרות הקושי, זה גם הרבה טוב. זה לא דיכוטומי לצד אחד.

לדעתי גם שני ילדים זה קשה

אז מה?

זה לא אומר שאני מתחרטת.

הרבה פעמים להורים צעירים אין כלים נפשיים להכיל קשיים שמגיעים עם הילדים, עם התרחבות המשפחה, עם הזוגיות, עם השילוב של הכל. אבל אלמלא היו מגיעים הילדים והקושי, לא היינו מגלים בתוכנו את הכוחות להתמודד. התמודדות כשלעצמה זה לא איזו מטרה אגב, זה חכמה שנולדת וגדלה בתוכנו עם החיים. וברור שמי שבוחר באתגרים של משפחה גדולה, מודע לעובדה שמדובר בהתמודדות. ולפעמים לא יודעים כמה כוחות נפש וגוף זה ייקח. אבל ממילא אנחנו במצב קיים, וחרטה לא עוזרת להתמודדות בעיניי. היא רק מעין חלון לבריחה שלא קיימת במציאות

אני יודעת שיש גם אמהות שמתחרטות.וודאי. אבל לדעתי לא מדובר ברוב.

וכן, מסכימה עם הסייפא שמשפחה גדולה יכולה מאתגרת בכל מיני דברים כמו מה שכתבת.

ומוסיפה ברשותך גם- שיכול לקרות לי מצב שאני לומדת לתואר ויש תקופה קשה של עומס ואני אומרת אוף חבל בכלל שהתחלתי

אבל לאחר מעשה אני לא מתחרטת- רציתי את זה ושמחה שעשיתי

נכון היה קשוח, החיים לא תמיד קלים

אני יכולה לשבת על המקום ולא לזוז כל החיים לשום מקום אבל אני לא רוצה

כנ''ל יכול להיות שבתוך העומס קשה

אבל אין אח''כ חרטה

יש כאלו שתמיד יחפשו חיים קלים ויתחרטו על כל דבר שגורם להם עומס

יחפשו רק דברים נוחים זה קצת ענין של אופי

אבל ההישגים שלהם בכל התחומים יהיו מינוריים

מה שכן, אם אתם רוצים יותר אבל דואגים שיהיה קשה מדי. אז אפשר לחשוב עם בעלך איך אפשר להקל על עצמכם כדי לנסות להגיע למצב שיהיה לכם כוח-

אולי הדרכת הורים תעזור?

אולי לרדת משרה?

להשקיע יותר בזוגיות? למצוא איך כן אפשר לצאת לחופשה זוגית למרות שזה מאתגר?

האמת שבכל מקרה כל מה שיקל עליכם ויגרום לכם לחיות יותר בטוב, זה טוב גם בשביל הגידול של הילדים שיש. 

הוא התכנון הנכון של הטיפול במשפחה.

ילדים זה דורש, בין אם מדובר בשניים ובין אם מדובר בעשרה, וצריך להשקיע וללמוד איך להתנהל איתם בצורה בריאה.

איך עושים את זה?

הנחיית הורים מותאמת אליכם, בדיקות רפואיות אם צריך לכם ולילדים (לבדוק אם יש לכם מספיק כוחות גוף, לבדוק למה קשה לילדים עצמם), חשיבה לטווח ארוך של הסביבה שלכם - אם היא מתאימה לכם ולילדים, וכן הלאה.

כתבת שהגדולה מאתגרת אתכם בגלל גיל ההתבגרות - השאלה אם זה משהו חריג או לא. וכתבת שהיו לכם שנתיים קשות עם הקטנה - למה, בעצם? היה לה קושי חריג?

ברגע שתצליחו לבודד את הקשיים, תוכלו לדעת איך לטפל בהם, ותוכלו לפי זה לדעת אם אתם מסוגלים ללדת עוד ילדים (שלמעשה אי אפשר לדעת אם ומה יהיו הקשיים שלהם עצמם...)

בכל אופן, אני ממש מבינה את הקושי בלהיות חריג מול הסביבה וגם את הקושי שבהתנפצות החלום האישי שלכם. לא הייתי מבטלת את זה לגמרי, כן הייתי מנסה להגיע לחלום הזה בצורה הכי בריאה שאפשר.

בהצלחה❤️

הם הגיעו אחרי המון המון תפילות, אכזבות ותקוות.

אני אישית ממש ממש ממש רוצה עוד 1 , עם כל הקושי שלי בהריונות (שמירה ארוכה ואשפוזים) אהבתי ונהנהתי להיות בהריון. אני אןהבת את הילדים שלי אהבת נפשש, לא יכולה לתאר.

אבל עדין אני לא רואה את עצמי אמא ל 5. אני חסרת כוחות, עייפה, עובדת 8 שעות ביום, עבודה בבית שוחקת. אני אישית לא אהיה מסוגלת, עוד ועוד אחריות על עצמי.

זה נכון לעכשיו. יודעת מה יקרה בעוד x שנים? לא. משאירה את זה לבורא עולם שיודע יותר טוב ממני מה נכון עבורי.

כרגע, נהניהת מהילדים וחיה את הרגע. 

ממש לא הייתי מביאה ילד נוסף *כרגע*. כל שנה מחדש תעשו בחינה של הכוחות הקיימים ותחליטו בהתאם לסיטואציה המשפחתית.

ותסנני את רעשי הרקע של כמה ילדים יש בסביבה. מה שטוב לאחת (ולא בהכרח טוב, גם אם נראה מבחוץ) לא טוב לשניה. תעשו מה שנכון לכם כהורים, לילדים האחרים במשפחה, ולילד העתידית 

החברה - לא רלוונטית

רמת דוסיות- כנל

מה שהבת שלך חושבת - סליחה, אבל קל וחומר

מה שבעלך חושב ומה שבכח שלכם - זה לגמרי הדבר היחיד שחשוב

אני עצרתי בחצי הדרך לפנייך. ואם תשאלי את בעלי היום,למרות שכשהתחתנו הוא רצה 5 - הוא יגיד לך שנח לו ככה. וקשה לו לחשוב על עוד עומס (בין היתר בעיקר כי הוא דואג לי)

הדבר החשוב ביותר בהורות בעיניי, זה לא לחיות על הקשקש.

תמיד צריך מאגרים של כח. כשאין אותם בשוטף, מאיפה הם יבואו בשביל עוד ילד?

את כותבת שאין לכם כוחות, ואת עוד צעירה, מה הלחץ בעצם..?

לשכנה טוב לגדל 8 - מעולה. שתרווה רוב נחת בעז"ה

אנחנו לא העתק אחד של השני.

לדעתי - ממש ממש לא.

תעשו את זה לעצמכם

אם אתם לא מרגישים מוכנים!!!

אבל במאה אחוז!

ילד זה עולם ומלואו וחייב לבוא מתוך רצון ולא מתוך לחץ.

עזבו את כל המסביב את החברה הסביבה והמשפחה

לא הם מי שיגדלו את הילד.

זה אתם ורק אתם.

את צעירה מאוד ויש לך עוד זמן גם לנוח עוד קצת ואז לנסות שוב.

חכי אפילו 3 שנים, עוד יחזור לבעלך החשק ובינתיים תתמלאו כוחות, ותביאו עוד באהבה וברצון, ולא בגלל שהגדולה לוחצת או בגלל ש 4 זה מעט בחברה שלכם...
אתם צעירים, חותמת שיהיו לך עוד שניים לפחות!

כיף לשמוע שמלא חושבות שאני ממש צעירה😅

באמת הדבר הכי טוב זה לחכות עכשיו..

מקווה שאצליח ואחשוב על דברים אחרים ואשקיע בדברים אחרים, ה' כנראה ברא אותנו ככה שיש כל הזמן חשק ורצון לזה אבל באמת שאין ברירה וצריך לחכות ולראות מה יהיה..

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

והיתה פעם שלא היו כתמים אך כן נשארה שארית והרופאה פספסה, כדאי לוודא.

זה מרגיז שנאסרים בטעות גם לי קרה, זה באמת קשה לא לדעת בדיוק מה קורה. אל תעשי לך מצפון..

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

וגם הכשרות של שאר המצרכים.

(בהכללה) בישובים או בקהילות סגורות שכולם מכירים את כולם ואותה אוכלוסיה פחות או יותר, זו באמת לא בעיה

בעיר שהגן מורכב מכל מיני סוגי משפחות, זה בהחלט כן..

אני עובדת במקום לא דתי, ולא אוכלת מכל אחת, גם אם היא מצהירה שהיא שומרת כשרות (כי אין לי מושג מה זה כשרות מבחינתה....).

זה קרה אתמול בערב מתישהו

לא להאמין כמה אני מכורה😂

אצלי מתעדכן רק בכניסה ויציאה מהפורום ולא מריפרוש הדפדפן

@משה

לק"י

הם נהנים מדברים קטנים.

בני כמה הם?

לק"י

אפשר טפטופי ניירות על דף עם הגדול.

לקחת גליל נייר, להדביק מסקנטייפ על צד אחד (על הפתח), לצייר עליו עם טוש לא מחיק, ואז להכניס פנס לתוך הגליל ולהאיר על הקיר.

לאפות ביחד עוגיות או לקשט סופגניות.

לשיר ולרקוד.

ואנחנו גם עושים סביבון עם הפתעות בפנים. אפשר לתת לילדים לקשט.

הכנתי סביבון מקרטון(כמו שיש בגן, ואפשר להגזים פחות ולקנות מוכן..)

ואז כל יום אחרי הדלקת נרות יש הפתעה קטנה בסביבון.. לא משהו גדול בכלל! אני שמה בדכ יצירות/הפתעות של שקל כאלה/דברים שגם ככה תכננו לקנות(נגיד השנה ביום הראשון יהיה פניני הלכה לילדים החדש של חנוכה, שאר הימים יהיו ממגירת ההפתעות אלא אם במקרה אגיע לחנות לקנות דברים במיוחד)

זה משהו שממש מחכים לו והופך את כל החוויה של הדלקת נרות לזמן משפחתי כייפי..

מדליקים נרות

שרים מעוז צור

מביאים סביבון הפתעות

ואז נשארים ביחד סביב הנרות, לפעמים יש משהו טעים כמו ספינגים אבל לא כל יום, מתעסקים בהפתעה החדשה, מנגנים קצת אם זורם, משחקים בסביבונים... ואז ארוחת ערב ולישון

זה עדיין החג הכי כייפי שיש!

אפשר גם לעשות יצירות לקשט את הבית זה גם מכניס לאווירה ממש

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

ואם זה משהו שאין לה אז בכלל כדאי

אנחנו קנינו בכל מיני הזדמנויות להורים: שואב שוטף, מטחנת בשר, מדיח כלים (לא היה להם אבל כן הייתה הכנה במטבח), מקרר - כשהמקרר שלהם גסס וידענו שקשה להם לקנות.

השרשור נועד לכל מי שחפצה בפרקי זמן של -

התאוורורות,

מנוחת הראש, הגב, העיניים ואצבעות הידיים,

נוכחות עם עצמה ועם היקרים לה,

מיקוד, ריכוז ויעילות 🙂

אנחנו מקדישות זמן איכות לעצמינו / בן הזוג / הילדים / כל מי שיקר לנו, ומתנתקות מהפלאפון ומהמחשב על מנת ללהתאוורר - ולהתחבר שוב למה ולמי שחשוב לנו.

איך זה עובד? כל אחת שרוצה כותבת בשרשור מתי היא מתכוונת להיות בלי מסך.

מוזמנות להתעניין, לשאול "איך היה?" לפרגן ולתמוך אחת בשנייה ❤️. וגם לנחם ולעודד כשלא הלך (קורה...). ההתעניינות ההדדית נותנת מוטיבציה וכוח!

הפרויקט מוקדש לעילוי נשמתן של רנה שנרב הי"ד, רעות שוורץ ז"ל, הודיה מעודד ז"ל וקרן אורה יוסקוביץ ז"ל.

מי שרוצה תיוג כשיש שרשור חדש - תכתבו לי בתגובה להודעה הזאת בבקשה 🙂❤️

ל3 שעות וחצי!

זה לא היה לגמרי מתוכנן מראש, אבל זה היה כל כך כיף ומשחרר.

הייתי רק בקשר עם הבית למה שהיה צריך וזהו.

מבחינתי זה היה מושלם!!

אני רוצה לקחת הבוקר לאיזה זמן אבל עוד לא תכננתי לגמרי איך הולך הבוקר שלי.. יש כמה טלפונים שאני צריכה לעשות וכזה.. אז אעדכן בע"ה בהמשך 😀

זה הריון ראשון ואני קצת בלחץ

הייתי בטוחה שעד כה אני כבר אלד מזמןן

לק"י

עושים מוניטור, שתן ולח"ד אצל האחיות.

ואז עוברים לרופא, הוא עובר על המוניטור ועושה אול'. יש רופאים שמציעים לבדוק פתיחה/ אורך צוואר הרחם. אני אישית מסרבת כשאין סיבה אמיתית.

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...