זה שאני מרגישה שאני שונה, לא האני כמו שאני מכירה את עצמי.
אם בד"כ אני שואפת לצאת, ללמוד ידע כללי, לחוות עולם,
אז בתקופת מילואים רק תנו לי להיות בבית עם הילדים, להיות אנחנו בתוך קונכייה, ללמוד אחד את השני, ללמוד על עצמנו דברים לשהות לתוך זה.
אם בד"כ אני טיפוס מאורגן, יודעת מה אני רוצה מעצמי, מה השאיפות ומה הדרך, איפה אני שמה דברים, יודעת לפרק ולהרכיב אירועים ומצבים,
ובכללי יש לי ראש אנליטי ותרשימי זרימה מתארים טוב איך המוח שלי עובד,
אז במילואים אני יותר צבר של קווים מקושקשים לא ברורים.
זה מאפשר לי להכיר את עצמי כטיפוס פגיע,
בהתחלה זה היה מאוד מפחיד, אבל אחרי שחזרנו לשגרה מתישהו וחזרתי לעצמי מאוד מהר, אז למדתי גם להנות מזה קצת.
כי מה יותר הגיוני מזה שתוך כדי שאני מלמדת את הבת שלי שיטות איך לסדר חדר, אני מחפשת את המסרק סמיך שהשתמשתי בו רק מעט זמן קודם, בכל רחבי הבית.
ואז אני מרשה לעצמי להתייאש ולא למצוא כי זה ממש מותר לא להגיע לפתרון של כל דבר, וזה ממש מותר להיות מפוזרים ופתאום זו הרגשה קלילה ונחמדה דווקא.
ואז בדיוק כשאני מפסיקה לחפש, באה לפנות את המחבת המלוכלך מהכיריים ומוצאת על השיש ליד המחבת את המסרק
כי מה לא הגיוני בזה שאני מסרקת ילדה מקולחת ותוך כדי הופכת את האוכל במחבת ושמה בהיסח הדעת את המסרק רגע בצד, ולא זוכרת שהוא שם..
ומקודם הייתי בסופר, ואז כשסיימתי ויצאתי נזכרתי ששכחתי משהו, אז חזרתי ועמדתי בקופה שוב, והמוכרת זיהתה ולא אמרה כלום,
ואז בפעם השלישית היא כבר צחקקה ואני צחקקתי איתה כי איזה כיף זה לפעמים להיות מפוזרת ולא לזכור הכל, וזה מצחיק וקליל והכל טוב.
