אף פעם לא הרגשתי ככה. וזה מבאס. אני לא יודעת איך להסביר....
הוא חזר לצבא בחמישי. ובשישי לפנות בוקר 2 מהילדודס קמו מקיאים. אני מהאלה שמעדיפה להחליף 20 טיטולים ולא קיא. אבל שרדתי.
שבת ותור הילדה השלישית להיות חולה... סליחה על התיאור אבל פעמיים מתוך 3 היא כיבסה אותי.
ואז היום הילדה עם הפרעות התנהגות מחליטה לברוח מהבית. והשכנים עזרו לי לחפש.
ואז תור לרופא שיניים לילדה היחידה שלא חלתה (טפו טפו). והיא עם חרדת מרפאת שיניים שאין לתאר. החלפתי רופאה ומה לא עשיתי... ותמיד זה מסתיים בלגרור אותה לבפנים ולהחזיק אותה בכוח. (בהזדמנות הזאת אשמח לעצות בעניין... ממש נואשת)
מחזיקה חזק את הגוש שעומד לי בגרון ואת הדמעות שרוצות לצאת כמו הבניאס.
אין לי כח לתקשר עם הילדים שלי. אין לי כח לפתוח את הפה או לזוז.
והכי אין לי כח לספר לבעלי. מרגישה שבזכות זה שאני בבית עדיין (מאריכה חל"ד) אז אמור להיות לי קל יותר. הרי יש נשות מגוייסים שעובדות (וואלה באמת נשגב מבינתי איך הן עושות את זה) ולי יש אפשרות לקחת קצת יותר באיזי את היומיום.. אז למה הכוחות נגמרים כ"כ מהר?
הוא לגמרי אמפתי, וישמע את הקושי ויכיל אותו. אבל הוא לא באמת מבין. ואין לי כח שמישהו לא יבין אותי עכשיו. פשוט אין.
