בכל אופן, אם הוא נמצא אצל קלינאית תקשורת - היא הכתובת הראשונה לשאול אותה על הדברים האלה.

תתארי לה את מה שנראה לך חריג, ותשאלי אותה אם לדעתה הוא צריך גם ריפוי בעיסוק ואולי אבחון מקיף.

אם היא תאמר שכן, אז הכתובת הבאה היא רופא משפחה שיפנה להתפתחות הילד.

כל הכבוד לך שאת ערנית להתנהגויות של הילד שלך!

❤️

אז  התשובות שלו מולהבות מדי.. הוא לא נותן לה לדבר

מנסה לדבר כמה שיות בהתלהבות ולפעמים גם מספר בלי קשר

הוא אפילןו רצה להדגים משהו ושם רגליים על השולחן.. ש מבחינתי היה השיא

היא רצתה לדבר איתי וזה היה בלתי אפשרי ממש

הוא דיבר בקול ונדנד

ךמשלך בהתחלה היא ניסתה לשאול אותו שאלות על פעילות שהייתה בגן

והוא ענה לה בצורה מוזרה ולא נימוסית בכלללל

" משעמם.. נמאס לי לענות לך לשאלות כל הזמן"...

גם כשחזר ובעלי שאל אותו איך היה\אז הוא אמר

"אוף כל הזמן שואלים אותי איך היה.. אין לי כח כבר לענות"...

הוא ילד שמאוד חביב על כולם

סימפטי מאוד, מדבר, מלא שמחת חיים

אבל פה כבר היה נראה לי מוגזם מממש

מהגננת אני ממש לא מקבלת תלונות, היא אומרת שהוא חברותי

ושעיש לו שמחה אבל לא מציגה את זה זה כבעיתי או כתוספת להתנהגות לא נעימה...

(בדיעבד ממש לפני שסיימנו הוא סינן ש"הוא כבר ממש חייב לשירותים... חשבתי שאולי לכן היה ככ קצר רוח

אבל נראה לי שזה מעבר...)

אחכ קראתי קצת וחשבתי שאולי זה קושי בוויסות

אבל מה הקשר בין זה לבין מה שהצעת  כריפוי בעיסוק?

ולמה בעצם זה קורה לו רק במצבים מסימים?

ולמיטב ידיעתי ויסות חושי משפיע על הוויסות הרגשי (אבל לא בהכרח).

ויכול להיות שזה קורה לו רק בזמנים שבהם הוא מוצף מבחינה חושית - מה שהגיוני מאוד.

נסי לדבר עם קלינאית התקשורת כשהוא לא נוכח. ואם לא - אז עם רופא הילדים. תתארי לו בפרוטרוט את כל החששות שלך על הילד, כדי שהוא ידע להפנות אותך לאבחון ולטיפול המתאימים.

זה נשמע לי די הגיוני.

מפגש עם אדם זר, הוא מבין שהוא קצת "נבחן" כאן

אולי גם מבין שהוא מגיע לעבוד על קושי.

הוא מתרגש, אולי קצת מתבייש, לא רוצה להתמודד עם הקושי. ולכן הוא מגיב ככה.

את השיח ביניכם כדאי לעשות לפני או אחרי מפגש, כדי להיות לגמרי פנויים לילד בטיפול עצמו.

ובמיוחד בקלינאות תקשורת, צריך לדעת איך לגשת לילד. כי בריפוי בעיסוק הקושי לא תמיד "נמצא על השולחן", כי יש הרבה עבודה שאפשר לעשות תוך כדי משחק, או דרך חוויות ואז לומדים תוך כדי.

בקלינאות תקשורת, במיוחד אם הילד כבר מבין, הקושי הרבה יותר נוכח. הוא צריך להבין איפה הטעות בדיבור, ואז לתקן אותה. וזה יכול להיות מאוד מביך עבורו, וקשה להתמודד עם הקושי הזה.

אני חושבת שבעיקר צריך לקבל את זה ולמצוא דרכים להגיע ללב שלו, להבין שזה הגיוני ולהבין את הקושי שלו

 זה לא פעם ראשונה שלו אצל קלינאית

בעבר הוא היה המון טיפולים

מגיל ממש צעיר

אבל כן היתה הפסקה של כמעט שנתיים

ואני ממש מרגישה שינוי בהתנהגות...

אולי הוא גם יותר התחבר לקודמת?!

הוא מאוד מאוד אהב אותה

(בלי קשר, אני מזהה כבר חוסר סבלנות אצל הנוכחית על ה]גישה השניה.. ומבינה אותה בהחלט)

וזה גם לא היה רק אצל קלינאית

ניזכרתי שהיינו אצל רופאה שהייתה קצת מדי נחמדה אליו על ההתחלה

והוא ממש התנהג לא לענין בהתחשב שזה בנא מבוגר ובטח רופאה ...

מה שאת אומרת כן נשמע לי מענין לגביו

הוא ילד מאוד "רגשי" וכשמשהו יושב לו על נקודה מסוימת שמציקה לו

מיד הכל צף...

או להפך...

לענות לך בדיוק.

אבל את כותבת שהוא היה בהרבה טיפולים

ואני חושבת, שהחוויה של ילד "מטופל", יכולה להיות לפעמים חויה מאתגרת עבורו.

כי אם אני צריך עזרה, מה זה אומר על הכוחות שלי? והאם אני יכול להסתדר לבד?

ובמיוחד אם זה משהו שנמשך הרבה זמן, זה יכול להיות מאתגר.

ואולי הם לא יודעים להגיד את זה, אבל זה מתבטא בכל מיני דרכים.

ואני יודעת כמה הטיפולים האלו חשובים

ואני לא מכירה את הסיפור שלכם

אבל אולי לנסות לחשוב, איך יוצרים לו חוויה של ביטחון בעצמו. איך הטיפולים החוזרים לא מגדירים את מי שהוא. איך מניחים את זה שיש קושי, נותנים לגיטימציה, אבל גם מחזקים אותו 

כתבת שאת מבינה את חוסר הסבלנות של הקלינאית. אני מציעה לחשוב על זה.

הוא ילד, היא אשת מקצוע.

ההנחה היא שהוא לא עושה משהו במכוון מתוך רצון להתריס או חוסר נימוס, אלא מתוך קושי להתמודד עם הסיטואציה (מכל סיבה שהיא).

היא כאשת מקצוע, צריכה לקבל את זה שלא כל ילד יושב ועושה בדיוק מה שאומרים. זה ממש התנהגות לגיטימית של ילדים, במיוחד במפגשים כאלו. אם אין סבלנות להכיל התנהגות קצת מעבר לקווים של ילד, כדאי לשקול האם זה מתאים. (מבלי להכיר אותה)

אפשר בתור התחלה לדבר איתה על זה, ולנסות להבין מה הגישה שלה.

אצלנו הייתה פעם שהיה ממש לא נעים במפגש, כי לילד שלי היה ממש קשה. אבל המטפל המשיך בסבלנות מרשימה. בכל אופן התנצלתי אחרי זה, והוא ממש אמר שאין על מה. ודווקא הוא שמח שהוא מרגיש בנוח להביא את עצמו.

אז שימי לב האם אין כאן שיפוט של הילד לחומרה, כשהוא פשוט מנסה להביע משהו בדרך שלו

על המשפט הזה..

אם היה נכון לכתוב אותו

אבל החלטתי לא למחוק

את צודקת לגמרי.. חשבתי גם בכיון\וחידדת לח

קצת מבוכה מעודף תשומת לב

או ניסיון למשיך עוד יותר תשומת לב...

נגיד אם אני פוגשת עם הבת שלי מישהו מהצוות שלה היא יכולה להתנהג מביך שבא לי ללכת..

הזה, אז אולי אני בכלל לא בכיוון.

נשמעת תגובה הגיונית של ילדים שרואים שהם מקבלים עכשיו תשומת לב מיוחדת והם מגיבים לזה בהגזמת יתר 🙂.

אני מכירה התנהגות כזאת בכל מיני מפגשים שפתאום הילד מרגיש שהפוקוס עליו וזה גורם לו להתנהג באופן נועז. זה יכול להיות עם קרוב משפחה שהמפגשים איתו נדירים, זה יכול להיות באיזה חנות שהמוכר/ת נותנים תשומת לב, זה יכול להיות כשמגיע הביתה חבר של אחד האחים וכל סוגי המפגשים האלה.

בעיני, את צריכה לנסות לא לצאת מגדרך בעניין הזה, ולתת למטפלים להתמודד עם הסיטואציה (אפילו הייתי אומרת לך לא לנכוח בחדר אם זה משהו שעושים ואפשרי, אבל שוב אני לא מכירה איך זה עובד ולא יודעת אם מותר לצאת או חובה שתישארי איתו). לפעמים הנועזות הזו היא דוקא כי זה גם לעיני ההורים/ אחים וזה סוג של בדיקת גבולות גם מולכם. בקיצור, נראה לי שבמקומך הייתי מנסה לא להתערב בדינמיקה בין המטפלת לילד, אולי אם יש משהו שהוא קו אדום אז להגיד משהו בשלוות נפש שיבין שבעיניך זה קו אדום ('הי, עד כאן' או משהו כזה), וזהו, להניח, ולתת למטפלת להוביל. וכמו שהציעו, את הסיכום מפגש עם המטפלת לא בפניו כשכבר אין לו סבלנות.

מכירה את התחושה הזו שהילד מציג עכשיו משהו שהוא כל כך לא הוא, וכמה זה יכול להפעיל אותי... מובן ממש שלא בא לך להיות בסיטואציה 💜

בהצלחה!

ומה אתן מציעות לעשות מול הקלינאית? להגיד לה משהו ? להתעלם ולתת לה לטפל במה שהיא צריכה?

וכדאי לקחת אותו לקושי בוייסות רגשי או שזה לא הכיון?

לגבי קושי בוויסות- לא יודעת לענות 🤷 מקוה שיגיעו חכמות ממני לתת עצות טובות

את יכולה לספר לה (עדיף לא באוזניו) שזה התנהגות שמיוחדת למפגש הזה ולא הרגיל שלו ומה היא מציעה שאת תעשי.

אין לך מה להתבייש או לנסות לנהל אותו. זה חלק מהטיפול וזה בסדר

להחליט יחד האם את תציבי את הגבול או שהיא תעשה את זה בעצמה. עד כמה היא מצפה ממך להתערב

ובנוסף לפני המפגש הבא לדבר איתו בפרוטרוט על הכללים ואיך את מצפה שיתנהג

ואולי תשקלי להיות מחוץ לחדר

לפעמים זה מבלבל ילדים שמערבבים בין שני עולמות

ושני תחומים...

גם לי נגיד מביך להיות עם שכנה וקולגה באותה שיחה, כי אני מתקשרת עם כל אחת בצורה שונה, וזה מוזר הערבוב...

מבינה מה הכוונה?

תתייעצי איתה מה דעתה לגבי הנוכחות שלך בחדר ותשקלו לנסות ולראות ומקסימום לשנות.. לכאן או לכאן...

באותו היום כמעט התיאשתי ... אמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת יותר לקחת אותו אליה

אין לי כח כל הזמן להעיר לו... לא בשבילי

כן מציק לי שאחרי הביקור אצל הרופאה ההיא שהייתה נחמדה אליו אני מבינה שזה לא רק מול הקלינאית... זה פשוט קורה

במצבים מסוימים 

(משערת שאם היתי הולכת לרופא מאוד רציני הוא לא היה מרשה לעצמו לצחקק ולהסתובב בחדר כאילו החדר שלו...)

ומאז שהתחלנו אצל  הקלינאית זה ממש התחדד לי...

נמצאת בטיפול עם ילד, אני משתדלת כמה שיותר להשאיר את הדינמיקה בינו לבין המטפל.

אני כן חושבת שחשוב מאוד שהורה יהיה בטיפול, כי שיתוף פעולה והיכרות של מה עושים היא חשובה בשביל לקדם את הילד (וזה גם ביחס למה ש@כתבתנו כתבה. לא נכון בעיניי לצאת לגמרי).

אבל אני כמעט ולא מתערבת, אלא אם כן יהיה משהו חריג. זה חשוב בעיניי לאפשר מרחב עבודה למטפל.

ואם את מרגישה אם זה לא בנוח, אז אחרי הטיפול, לא בנוכחות הילד, אפשר לעשות תיאום ציפיות מול המטפל.

הדינמיקה היא של הילד מול המטפלת ואני סומכת עליה שיהיו לה את הכלים להתמודד מולו גם אם הוא עושה שטויות.. הוא לא הילד הראשון שעושה דברים כאלה אצל המטפלת והאמת שקראתי את ההודעות שלך @תפוח אדום ולא עלו לי נורות אדומות.. נראה לי ילד רגיל ובריא שמבין שהפוקוס עליו והוא "במבחן" במקום חדש ולא מוכר וזו הדרך שלו לחפות על הביישנות והמבוכה. מאמינה שתוך כמה מפגשים זה ישתחרר ובכל מקרה אל תתרגשי מזה. זה לא מולך ולא שלך ואני בטוחה שהוא לא הראשון שמתנהג ככה מול המטפלת והיא תדע להתמודד. כשאני מביאה את הילדים שלי לטיפול אני סומכת על המטפלים שיידעו את העבודה, והעבודה היא לא רק טכנית להעביר ידע או תרגילים, אלא גם להגיע אל הילד שלי ולקבל ולקדם אותו.

תפילת ראש חודש עם הלל מוסף, אם יש לי אפשרות.

לא יותר מידי.

נוהגים לא לגזור ציפורניים.

קבוע בראש חודש אני נזכרת שצריך לגזור ציפורניים לילדים, ואז בעלי מזכיר לי שראש חודש.

לק"י

נראה לי שסריגה/ תפירה

משתדלת להגיד הלל

אם זוכרת לא לכבס 😅

אם מצליחה אז ארוחה קצת יותר חגיגית ומושקעת מהרגיל (בתור ילדה זה היה אצלנו יום של צ'יפס ונקניקיות שאהבנו ממש, מקווה להצליח ליצור איזושהי מסורת כזאת גם בבית שלי)

וופל בלגי/ בלינצס.

אתמול הכנתי סופגניות היתה ממש חגיגה

מעדנים מיוחדים (דנונה , מילקי) בשגרה אנחנו לא קונים. רק בראש חודש

ממש מקפידים בזכות בעלי לעשות סעודת ראש חודש בשרית ואם לא בשרי אז חלבי שווה

ההפתעה לילדים

הפתעה טעימה בבוקר- לפעמים משהו מיוחד קנוי ולפעמים מכינה בלינצ'ס או משהו בסגנון..

סעודת ראש חודש- הולכים למסעדה או קונים אוכלים איפשהו בחוץ

לפעמים אם אין זמן לצאת מזמינים משהו טעים לבית

והיו פעמים שהכנתי משהו חגיגי בעצמי

לק"י

פעם פעם הייתי לובשת חולצה לבנה.

בדרך כלל לובשת חולצה לבנה.

נוהגת לא לעשות מלאכות מסויימות- לא מכבסת, סורגת, תופרת... (די דומה למלאכות שלא עושים בתשעת הימים)

למשל בחול המועד לא כותבים או כותבים בשינוי, בחול המועד לא עושים מלאכה שלא לצורך המועד, בראש חודש כולם הולכים לעבודה...

שנשים לא מכבסות

זה מתבטא בזה שבעלי לוחץ על כפתור ההפעלה חחחח

אבל תמיד אני שוכחת ולא שמה לב

ומשתדלים להתפנק באוכל טעים

לא תופרת וסורגת,

לגבי כביסה פעם לא הייתי עושה בכלל, היום משתדלת להמעיט (עשיתי על זה התרת נדרים)

'הפתעת ראש חודש'- יכול להיות מעדן (לא אוכלים ברגיל) או משהו טעים אחר

לפעמים ארוחה חגיגית

היום הכנו ארוחת לביבות (וסלט ענק לרענן את כל המטוגן הזה) וקינחנו בשתיה חמה ועוגיה

לפעמים, כשמתאפשר, נוסעים בערב ראש חודש לסיבוב שערים.

ממליצה. מרגש מרגש ומחבר מאוד

וחוץ מזה רק חולצות לבנות לילדים..

והם יכולים מה שרוצים..

המון בריאות ונחת, התאוששות קלה ונעימה!❤️❤️

איזה מרגש. ממש חיכיתי איתך.

מקווה שעבר לך בטוב💓

הרבה נחת והתאוששות קלה

מזל טוב!!

הרבה נחת 💕💕

חיכית לזה כ"כ...

התאוששות קלה ❤️

התאוששות קלה ומלא נחת

תגדלו אותו בנחת

מרגש ממש!! הרבה נחת!

התאוששות מהירה וקלה!

היינו יוצאים קונים אוכל ותמיד יצא שנשארתי רעבה.

בעלי התחיל טיפול במונגרו.

היום סלט אנחנו לא מסיימים במסעדה.

הויא ירד 15 קילו תוך חודשיים.

גם כי נכנס לזה ברצינות ממש והוריד פחמימות מהתפריט, עושה ספורט וזה...

יש מרפאות ייעודיות להפרעת אכילה

שיתחיל בפנייה לרופא משפחה

שם גם יאבחנו אם זה הפרעת אכילה ואיזה טיפול צריך

חיבוק לך❤️ נשמע שאת מתמודדת עם זה הכי טוב שאפשר

אמיתית ומאובחנת זה מקום שונה מהתמודדות זוגית רגילה, וכדאי להתייעץ עם איש מקצוע שמומחה לתחום איך להגיב ולהתנהל עם זה. איך להיות המסגרת תמיכה שלו ולא להחמיר את המצב...

מסכימה שיש פה אכילה לא בריאה רגשית וכזה אבל לא נראה לי חריג ולא נראה לי ברמת הפרעה אלא ברמה נורמטיבית... וואללה לא הייתי מתערבת בכלום.. אמרת את שלך. אם ירצה עזרה יבקש ממך.. אם לא הכל בסדר יאכל יאכל עד שישמין עוד יותר ויחליט לעשות אולי משו ואולי לא.... אבל בעיני אם יותר מדי תשפטי אותו על זה (גם בלי מילים) זה סתם יהפוך למאבק....

מכירה את זה על עצמי יש לי תקופות כאלו וברור שזה מאד מאד רגשי אבל אם בעלי יתחיל לשפוט אותי זה יהיה ממש לא כיף....

מציעה לשחרר את זה לגמרי

אם זה מפריע לו תציעי לו דיאטנית , אגב יש פסיכולוגיות תזונאיות. שעושות בעצם שילוב של תזונה עם פסיכולוגיה.

אבל לדעתי זה יותר שלו. נכון שזה מבאס אבל בטח אם לא מפריע לך חיצונית אז חבל שתיכנסי למקום כזה שאחראי עליו.

תהיי איתו יחד ולא כמפקחת.

אצלנו סביב דברים אחרים אני הבנתי שאין לי שום שליטה ואחריות ושזה לגמרי שלו. אז לפעמים מבאס אותי אבל עובדת על עצמי. וראיתי שבסוף הוא זה שמבין בעצמו שלא מיטיב איתו הרגלים מסויימים עובד לבד לשנות אותם

את ההתמודדות הספציפית

אבל חייבת לכתוב לך שמתוך המילים שלך רואים כמה את אישה טובה ומיוחדת!!

אין לי ניסיון בתחום

אם הייתי במקומך הייתי מנסה לקרוא על זה כדי להבין אותו יותר.

וכנראה להימנע מהערות פרקטיות, אם זאת הפרעת אכילה זה נפשי, וצריך מענה נפשי ולא רק פרקטי.

ובאופן כללי אנשים יודעים איך להרזות, זה די ברור, אולי אפילו זה מטרגר אותו אם הוא קיבל המון הערות בעבר.

תנסו לדבר על זה בפן הרגשי, מתי זה התחיל, מה הוא מרגיש בקשר לזה, מה הוא מרגיש אחרי שהוא אוכל.

זה כנראה מה שהייתי עושה אם הייתי בנעליים שלך❤️

לא הערתי לו פרקטית גם כשדיברנו, אלא אמרתי לו מה אני רואה ושאני חושבת שכדאי שיחזור לטיפול

הוא לא אוהב לדבר על זה, אז זה היה ממש קצר. פחות מ 5 דק שיח כי באמת זה שלו.

גם לפעמים הוא זורק הערות על התחושות שלו סביב זה.

ושהוא כל היום במחשבות סביב אוכל. או מה רוצה לאכול או שמתבאס על עצמו שאכל כמות/דברים לא טובים.

אני ביומיום ממש לא מעירה לו על כלום בקשר לזה.

ברור שהוא יודע איך לרזות ומה תזונה נכונה וכמה ספורט כדאי שיעשה

הבעיה שלי היא אפילו לא שהוא אוכל דברים מאוד לא בריאים, אלא שזה בלי הכרה.

נניח יש הבדל בין לאכול כל פעם שורה של חבילת שוקולד כמה פעמים ביום, לבין לקחת שוקולד לנשנש ואחרי 20 דקות להסתכל סביבך ולקלוט שאכלת 2-3 חבילות.

כאילו… תקום תמלא את הצלחת כמה פעמים שתרצה, אבל אל תקח מראש תבנית כאילו היא צלחת אישית…

שזה איזה הפרעה קיצונית

כן 2 לאפות זה הרבה יוסית, אבל גברים אוכלים הרבה.

בעלי לא שמן ואין לו בעיה לאכול 2 פיתות שווארמה בלי בעיה. האמת גם אני מסוגלת לפעמים 🫣

וכן זה הרבה גבינצ , אבל לפעמים יש הרגשה קיצונית של רעב וקשה להפסיק

נכון שיותר בריא לחיות אחרת אבל אני לא חושבת שאת צריכה ''לעשות משהו'' בנידון

אני לדוגמא אוהבת שוקולד ומתוק ויש ימים שאני מסוגלת לטרוף את כל הארון.

כדי לא להגיע לזה אני ממש לא צריכה שבעלי יבדוק מה אכלתי ולמה

זה לא מה שיגרום לי להפסיק

ואם הוא יתחיל להעיר זה רק יגרום לי לאכול עם עצמי בלי לעדכן אותו, אין לי כח להטפות מוסר

של קופות חולים או בבתי חולים

אבל בעלי גם מסוגל לאכול 2 לאפות שווארמה

והוא רזה מאוד מאוד

הוא לא קונה שניים רק כי זה יקר

ואני מסוגלת לדמיין סיטואציה שאני רעבה ואין לי מה לאכול

אז מכרסמת חבילת גבנצ....

את מכירה אותו הכי טוב ויודעת אם זה באמת הפרעה או סתם רעב

אני רק מנרמלת שהמקרים האלה לא נראים לי הזויים...

בעלי אוכל כמו מתבגר, הרבה יותר ממני..ולא רואה סיטואציה שהוא יאכל שתי לאפות שווארמה (זה גם ממש לא אותו דבר כמו שתי פיתות) ועוד אוכל.. בטח לא להזמין מראש

וחבילה שלמה של גבינה צהובה.. נשמע לי המון גם לאדם מאוד רעב

לפותחת- אין לי המלצות, אבל בהצלחה בהתמודדות❤️

גם הבת שלי לפעמים אוכלת שתי פיתות

אבל לא מפוצצות בשווארמה וסלטים

(ובלי קשר היא לדעתי לא באמת צריכה את זה לרוב ואוכלת עם העיניים)

באמת לא מספיק כתבתי מובן.

אבל גם זה אני רואה ילדים סביבי שאוכלים חצי פיתה, ואצלי גם ילדה בת שנתיים אוכלת 2 פיתות שלמות.

האם היא חייבת? לא בטוח. זו המציאות

וככה גם מבוגרים אני לפעמים אוכלת כמויות פסיכיות. האם זה בריא? לאמפה עד להפרעת אכילה הדרך ארוכה מאד בעיניי

וכשאני מורעבת או עצבנית אני בהחלט יכולה לאכול 2 לאפות

לא מומחית בזה..

רק מופתעת שיש בנות שכותבות שזו לא כמות קיצונית. אולי אני טועה, אבל לא מכירה אנשים שאוכלים בכמויות האלה בטח לא יותר מפעם ב.. ואני מכירה אנשים שאוכלים כמויות שונות על סקאלה די רחבה נראה לי

אני מגדירה את זה כאילו שמנים יותר באופי (ואני לגמרי שם לפעמים והרבה גם מהמשפחה שלי וגם משל בעלי...) בגלל זה הגבתי לנרמל את הכמויות...

ברור שזה לא בריא ולא אידיאלי (על הגבנץ בעיקר.. הלאפות סבבה)

אבל בעיני ממש לא הפרעה

הם דוחסים לך שם מלא בשר וכאלה. זה מגיע לרמה שזה יותר דומה לכדור מאשר לפיתה

גם אני יכולה לנשנש שתי פיתות ריקות או עם ממרח קל.

ולאפה שווארמה זה יותר גדול מפיתה

ובאמת הבעיה של להזמין מראש. זו מנה גדולה, בטח עם צ'יפס גדול ושתיה. תשב בנחת תאכל. תרצה תקנה עוד אחת.

הבעיה היא שהוא כבר שם/קונה לעצמו (תלוי אם בבית או בחוץ), ואז הוא אוכל כל מה שיש בלי לשים לב. גם אם אחרי חצי שעה תכאב לו הבטן מרוב הכמות…

וההפרעת אכילה זה דבר ידוע, זה לא אני אבחנתי. היה על זה בטיפול אצל אנשי מקצוע.

גם הוא בעיקר מתאר שהוא כל הזמן חושב על נושא האוכל…

בעיקר מרגיש לי שהוא בחרדה שלא יהיה מספיק אוכל (אז מכין/לוקח הרבה)

ואז הוא אוכל את כל מה שיש ולא משנה מה הכמות…

(וזו היתה חבילת גבנ"צ כפולה בתכלס)

אז זה בכלל לא משנה הכמות.. זה התפיסה בראש

והפרעת אכילה היא לכל החיים

הוא רוצה טיפול?

בטיפול הוא צריך להתמסר לתהליך.

וזה גם קשה ליישם בפועל

וגם זה להודות עוד יותר בזה שיש הפרעה ומצבו עם האוכל לא תקין

אני ממש מבינה את הקושי.

הוא גם הגיש פניה לבירור על טיפול באותו יום שדיברנו

אחכה לראות מה קורה כמובן

אבל נראה לי שהוא צריך את הדחיפה הקטנה לטיפול, אבל גם ממש לא רוצה להיות זאת שנותנת אותה כי זה להכניס את זה בינינו…

השאלה מה הוא עושה אחרי שאוכל? זה מפריע לו? הוא מדבר על זה?

כותבת בכוונה מאנונימי כי אני חוששת שאני במצב דומה לא בכמויות כי אני אישה

אבל דומה

חיבוק.

קודם כל אני לא יודעת בוודאות כמובן, אבל ממה שיודעת הוא לא מרוקן את עצמו אחרי בדרכים לא בריאות.

מבחינת תחושות:

הוא מתאר שהוא כל הזמן חושב על זה. או על האוכל או על השמנה, או על זה שהוא אוכל כמו חזיר (מילים שלו)

קם בבוקר חושב מה יאכל, מכין אוכל או שאני או שמוצא מה לאכול, כל לילה במיטה חושב על זה. מרגיש רע עם עצמו

מתאר שתמיד יש תחושות רעות עם האוכל

בגלל שכתבת שאת אולי במצב דומה:

בעיניי, ואני לא אשת מקצוע, הפרעת אכילה זה לאו דווקא השמנה או כמות האוכל שאוכלים, כמו שזו מערכת יחסים בעייתית עם אוכל.

שאוכל לוקח לך מקום גדול מדי בחיים, ובסופו של דבר מפריע לחיים השגרתיים שלך.

וכמובן שהפרעת אכילה יכולה לבוא אצל אנשים ונשים בכל משקל וצורה.

מעודדת אותך לפנות לטיפול או עזרה בנושא. אפשר להתחיל אצל אשת מקצוע מהתחום הרגשי, ואפשר גם ללכת לרופאת משפחה ולהתייעץ.

אל תישארי עם זה לבד❤️

תתחילי מזה זאת לא אוסרת עליו דברים כי זה בדיוק זה

אני מבינה שזה נראה לך חריג אבל כמו שכתבו פה - ייתכן וזה לא

בנאדם רעב אוכל גם עם העיניים ולא סתם אומרים לא ללכת לסופר רעבים, כי קונים יותר

אז הוא רצה להזמין 2 לאפות.לא בטוח שהיה אוכל את שתיהן. תחושת שובע מגיעה רבע שעה עשרים דקות אחרי האכילה. הכי הרבה היה לומד את זה בכאב בטן + פחות כסף בכיס

גם לגבי הגבנצ. לא חריג לדעתי לגבר רעב. לא בריא אבל לא חריג. זה לא מאוד משביע בפני עצמו.

נשמע שבעלך אוכל לא בריא ושהרגלי האכילה שלו לא נכונים אבל לא בטוח שזו איזו הפרעה

אני חושבת ששוב, את צריכה להתייחס אליו כאאדם בוגר ולא לנהל את האוכל שלו/ להעיר/ לאסור. התנהלות כזו ביחס לכמעט כל דבר בזוגיות היא התנהלות של אמא מול ילד אז אם חשוב לך לא להיות שם כדאי לשים לב

הכי הרבה את יכולה לומר בעיניי - הרגלי האכילה שלך לא בריאים וזה מדאיג אותי. ולשאול אותו אם זה מפריע לו ומה הוא רוצה לעשות עם זה

היום יש הרבה דרכים לטפל בהשמנה ובנאדם שרוצה בכך יגיע לשם בסוף, גם אם ייקח לו זמן

חיבוק♥️

לא הצלחתי… זה לא היה עניין העוד כמה עשרות שקלים, אלא שידעתי שאם הוא מזמין הוא גם יאכל ולא משנה כמה הוא שבע.

ובשיחה בעיקר אמרתי לו שאני רואה שלאחרונה הוא אוכל ונראה שבלי לשים לב, שאני חושבת שזה לא בריא, שממה שאני שומעת ממנו זה מפריע לו גם רגשית. שמבחינתי זה בכלל לא עניין של המשקל או הנראות, אלא של הרגלי אכילה בריאים. שאני אוהבת אותו ונמשכת אליו בכל משקל וזה לא מה שמפריע לי. שאפילו אם לא יאכל רק בריא, וגם אם יאכל פסטות ושוקולדים, שאני חושבת שצריך שהגישה לאכילה תהיה בריאה.

הוא אמר שהוא מסכים איתי.

ובזה סיימנו את השיחה. היא ארכה דקות ספורות ולגמרי העברתי לו את המושכות…

באמת הבעיה שלי היא לא עם ההשמנה (ברור שזה כשלעצמו לא בריא, אבל כרגע זה לא העניין כי גם כשאורח החיים שלו היה בריא לאורך תקופה הוא לא הגיע למשקל תקין)

הבעיה היא שזה באמת כאילו כשהוא אוכל משהו מתנתק משאר הגוף.

זה כאילו הוא בחוסר שליטה כשהוא אוכל. מהרגע שהרים את המזלג המוח נכבה בכל מה שקשור לאם הוא רעב או שבע, והוא ידלק שוב רק כשהצלחת (והתבנית) יהיו ריקות. הוא אפילו לא מתלבט אם בא לו עוד או לא. זה לא עובר בראש. זה כמו מכונה- יש אוכל אז אוכלים עד שנגמר.

בעלי גם עם עודף משקל, אוכל לא מסודר, ומסוגל לנשנש כמויות של אוכל בלי לשים לב בכלל.

בחודשים האחרונים לוקח זריקות להרזיה, החליף סוג, בעידוד שלי, בזריקות עם פחות תופעות לוואי, והשחרור שהוא לא מרגיש כל הזמן רעב ולא חושב על אוכל כל הזמן עושה לו ממש טוב. לגלות שעבר יום והוא אכל כמות ממש קטנה ולא נשנש.

שווה לברר את הכיוון הזה, אולי גם עבורו זה יהיה משחרר

שמדברת על זה,שיש שחרור מההתעסקות באוכל עם הטיפול הזה

שיש אנשים שסובלים ממעין "רעש רקע" תמידי של מחשבות על אוכל והתרופות עוזרות לזה מאוד. אולי באמת כדאי לנסות

אקמול זה לא רק לחום. אם תינוק סובל אני בעד לתת, אין סיבה שיסבול סתם.

ויש גם משחה לחניכיים שעוזרת, טיג'ל או ג'נג'יג'ל, לא זוכרת בדיוק.

ולמה לך היום אפשר להביא נשכנים שהיו במקרר או במקפיא או דברים כמו חתיכות של גזר שאפשר לנשוך וזה יקל.

יש לנו משחה אבל היא לא מספיק עוזרת אולי פעם הבאה באמת אתן לה אקמול

ולשים קובית קרח בנגיסון סיליקון (זה ששמים בתוכו פירות)

יש משהו מומלץ? עוד לא יצא לי לקנות כזה

מנסיוני יותר יעיל ויותר נעים לתינוק למצוץ

רטלין עזר

ללימודים והתנהגות בכיתה

אבל אצלנו מוקסו יצא מובהק קשב וריכוז

עוזר ממש. הציונים עלו מאוד.

היא התחילה לקחת בכיתה ז‘.

כפסיכולוגית מנסיוני יש בעיה עם המוקסו שהו בעיקר בודק חלקים מסויימים ולא אחרים בקשב....

עזר מאוד גם בהשמנה שהייתה, כי תופעת לוואי זה חוסר תיאבון.

בנוסף בהתחלה היו הרבה כאבי ראש חלף אחרי חודש.

לוקחת כבר 4 שנים, כיום לוקחת גם בסופי שבוע, כי יותר אוהבת את עצמה ככה.

וזה ממש מדהים וככ לא מובן מאליו...

אבל עם העומס של החיים קצת פחות מוצאים זמן ופניות להשקיע בקשר לעומק ומתחילים להרגיש שדברים פחות עובדים כמו פעם.. וזה יכול להיות קרירה להתעורר ולעבוד על זה.. ולמצוא אוצרות...

אנחנו היינו אצל @נגמרו לי השמות והיה לנו ממש ממש ממש טוב!!!

באמת..

ממליצה לך ממש עליה ובכלל על ייעוץ מקצועי ולהשקיע עד שמוצאים איך מתקדמים כאן.. לא לחכות עוד ועוד שהקשר ייחלש...

בהצלחהההההה

מבאס שזה המצב.

את נפגשת עם חברות בעצמך? יוצאת לפעמים בלעדיו?

לפעמים עם כל האהבה, מפגשים כאלה באמת ממלאים הרבה יותר מיציאה זוגית, יש משהו בשינוי אנרגיה ואנשים שממלא בצורה אחרת (כשזה בתדירות של פעם ב..)

איך היציאות שלכם? מדברים על בעיות / ילדים / החיים

או שחרור וכיף (אולי כדאי לצאת למשל למופע סטנדאפ או משהו קליל).

כשאני יוצאת עם חברות, לפעמים זה באמת ממלא יותר מיציאה עם הבעל שגם ככה החיים מפגישים אותנו הרבה.

כרגע נשמע שאתם במצב שאת נואשת ליציאה ויחס והוא מרגיש חייב.

כשזה הפך למטלה זה באמת פחות מרגש.

אולי תקבעי עם חברות? אחיות? כדי שהאיוורור שלך לא יהיה רק דרכו, זה יקל עליך ועליו.

אני חושבת שהטרימינולוגיה חשובה בהבנה של מה שקורה ביניכם ולכן אני מרשה חעצמי לומר לך - הבעיה היא לא שכיף לו בלעדייך, אלא לדעתי - את מרגישה שאת לא ראשונה בסדר העדיפויות שלו

לפעמים דווקא עם בן הזוג מרגישים בנח להיות עייפים,לישון מוקדם וכו

והאמת שאני מסכימה עם @נעמי28. יציאה עם חברים יכולה מאוד לרענן. והאמת שכן, גם יותר מאשר עם אישה + תינוק. וכמובן גם הפוך מצד האישה.

אני חושבת על זה כמה דברים

1. אתם צריכים זמנים שלכם בלי ילדים/ תינוק ברקע. שינוי שגרה. אם בזמן שאת שותה קפה הוא עם הילדים כדי שתהיי פנויה לכך זה מהמם. הוא נותן לך זמן שקט . אתם יכולים לקבוע אחרת, ששניכם עם הילדים ואחרי זה זמן ביחד.

2. גם את צריכה לצאת ולעשות עבור עצמך ולהנות

3. את יכולה להגיד מה את מרגישה ולא לצאת עליו. זה הרבה יותר יעיל,ממוקד ונכון. אולי הוא לא מודע לאיך שהמציאות נראית בעיניך וכמה זה כואב לך והוא מאוד משתדל מצדו אבל עדיין לא עומד בציפיות.

4. בהמשך לסעיף הקודם - אין צורך להתנגח ולעמת אותו עם עובדות. אתה עמוס ועובד מול - איך יש לך כח לצאת. זה פתח לשיח ממקום לא נכון אלא - כמו שיש לך זמן וכח לצאת אני רוצה שיהיה לנו גם זמן שלנו. אני רוצה יותר ממך.

5. זה ידרוש גם ממך כמובן התאמות וסבלנות רגע. אמרת שבוע שעבר - תני לו רגע לעבד. לתהליכים לוקח זמן. לא כי הוא לא אוהב אותך,אלא כי זה דורש שינוי מסויים מהתנהלות שהתרגלתם אליה

לפעמים הזוגיות צריכה להתארגן מחדש עם תינוק חדש, וזה קצת משנה את הכללים...

בזמן כזה, כדאי למצוא את השמחה והמילוי שלך במקומות אחרים, חיצוניים. זאת אומרת גם את: לצאת עם חברות, להתמלא...

וגם- באמת שלצאת עם תינוק זה מכביד על היציאה טכנית... יכולה להבין..

זאת משימה.

צריך לדאוג לו ולה.

אולי גם מקבלים ביקורת/ נזהרים מלעשות משהו שלא יהיה לה טוב,

ולצאת עם חברים זה משחרר וממלא כוחות ואתה הרבה פחות דופק חשבון.

מכאן תחשבי מה את עושה עם זה.

בתור התחלה- בייביסיטר. ואם זה תינוק פיצי ואתם מעט זמן אחרי לידה, אז מן הסתם שהכל גוזל אנרגיה וזה נורמלי והציפיות צריכות להיות בהתאם ולא להיפגע.

אין לה שום אפשרות תזוזה בגלל התופסנים שיש לשתי המיטות יחד. פטנט פשוט פשוט וגאוני.

והרווח כמעט לא מורגש. כן מרגישים שזה שני מזרנים.

אולי זה תלוי מזרן .קנינו את היקר יחסית ומרגישים קצת את המעברים של המזרונים שזה סך הכל הגיוני, אבל בלי רווח בכלל.

מה שכן היא גבוהההה

בחכמתי לקחתי רק מידות אורך ורוחב ומדדתי את החדר. לא חשבתי על הגובה. ולפחות במקרה שלנו היא גבוהה משמעותית ממיטה סטנדרטית.

כותבת רק כדי שתקחי בחשבון, מאמינה שיש כאלו שלא יפריע להם. ויכול להיות גם שתוכלי לבחור מראש מזרונים שונים או רגליים בגובה שונה לפי מה שיתאים לך.

יש להם מזרוניים ממש גבוהים

אנחנו עם מיטות משם ומזרונים לא משם והמיטה יחסית גבוהה

והמיטה טיפה גבוהה

אבל מתרגלים

היא אכן גבוהה אבל לנו זה לא מאד מפריע.

המזרונים מעולים נוחים מאד.

המיטה יציבה ולא זזה, גם כשאין את התופסנים מלמטה.