קודם כול – וואו, איזו התמודדות מורכבת. מצד אחד את באירוע מתמשך וקשה של גיוס מתמשך, עם כל מה שזה מביא, ומצד שני יש עזרה ונתינה מהקהילה, שזה מדהים – אבל לא תמיד זה נעים או מתאים, ופה בדיוק הדילמה שלך. את לא לבד בזה.

הנה כמה מחשבות ואפשרויות רגישות שיכולות לעזור לך להתנהל:

⸻

🌱 1. לגיטימי להרגיש ככה

את מרשה לעצמך להרגיש אי נוחות – וזה בסדר. את לא מתלוננת על עצם הנתינה, אלא פשוט על התאמה. לא כל אוכל מתאים לכל משפחה. במיוחד כשמדובר בילדים בררנים (או עם חוש טעם רגיש), וזה בכלל לא אישי נגד המתנדבת.

⸻

🤔 2. האם לדבר עם האחראית?

אם יש לך קשר טוב עם האחראית – דווקא כן הייתי שוקלת לדבר איתה, אבל בצורה מאוד רגישה ולא “מתלוננת”. משהו בסגנון:

“אני מרגישה מאוד לא נעים לעלות את זה, כי ברור לי כמה אהבה ומאמץ נשפכים כאן, אבל הילדים שלי ממש לא מצליחים לאכול חלק מהמנות – וזה פשוט חבל שהאוכל הולך לפח שוב ושוב. אולי אפשר לשבץ אותנו בימים אחרים, או שאני אכין באותו יום מראש? אני לגמרי מעריכה את התרומה, רק רוצה למנוע בזבוז ופחות תסכול לילדים.”

את לא מפילה עליה אחריות, רק משתפת. היא בטח תבין – ואולי אפילו יודעת על עוד משפחות עם דילמות דומות. לפעמים מה שנראה לנו “אי אפשר לדבר עליו” הוא דווקא משהו שמוכר גם לאחרים.

⸻

🍽️ 3. אפשרות נוספת: לשחרר אותך מהשיבוץ בימים קבועים

אפשר לבקש בעדינות לא לקבל ארוחה בימים מסוימים – בלי להסביר למה. למשל:

“ביום שלישי פחות נוח לנו לקבל ארוחה מבחינת תיאומים בבית, אפשר להשאיר אותנו מחוץ לשיבוץ בימים האלה?”

לא צריך לומר “זו ההיא שמבשלת”, אלא להיעזר בזה כטכניקה עקיפה.

⸻

💡 4. להציע להשתלב בשיבוץ בעצמך

אם את מרגישה שאת מסוגלת להכין בעצמך פעם בשבוע, אולי אפילו תרצי להגיד:

“אני מרגישה שדווקא מתאים לי בימים מסוימים לבשל לילדים שלי, ואולי גם אפשר לשלב את זה בשיבוץ הכללי – אם צריך.”

כך את יוצרת פתרון ולא רק מציגה בעיה.

⸻

💬 ואם את רוצה ניסוח מוכן…

אם את מחליטה לדבר עם האחראית, אפשר לנסח לך הודעה קצרה ומתחשבת שתשלחי בוואטסאפ – רק תגידי.

⸻

בסוף, הכוונה שלך כל כך עדינה ומכבדת, ורואים שאת לא רוצה לפגוע – רק לא לבזבז אוכל ולהקל על הילדים שלך. זה הכי לגיטימי בעולם, ואת נוהגת בעדינות יפה.

וואלה חכם.
אני בהלם, עוד כמה שנים יסגרו את הפורומים ונתייעץ עם הג'י פיי טי הזה.
אוי ואבוי לנו

יש אנשים שזה טוב להם

לק"י

יש דברים ספציפיים שהיא מבשלת?

אולי לבקש שלא ישלחו לכם מאכלים מסויימים.

או אם יש קבוצה שהיא לא נמצאת בה (רצוי קבוצה מצומצמת), אז לפרסם שנשאר לכם אוכל, ומי שרוצה- שיגיד.

אצלינו בבישולים ליולדות/ מקרים אחרים מקובל לכתוב אם יש דברים שרוצים או לא רוצים.

(וקרה לי אחרי אחת הלידות שקיבלנו אורז שחור מתוק, שהלך לפח. אבל למזלי רוב הנשים מבשלות אוכל סטנדרטי יותר😂).

ולפןתחת- אני לא הייתי אומרת כלום. ממשיכה לקבל ולומר תודה ומבינה שיש מי מהילדים שכן אוכלים אז משאירה את זה בשבילו.

אולי להציע למישהי ספציפית, שאת יודעת שהיא רגישה ולא תפרסם.

ומקבלת את זה שלא בטוח יש מה לעשות, והאוכל יגיע וייזרק.

שואלת אם אפשר להחליף איתה

בהנחה שהאוכל לא מגעיל אובייקטיבית אלא לא לטעם שלכם..

גם אצלי הרבה מהאוכל שמביאים לנו נזרק כי הילדים לא אוהבים (גם סביב מילואים)

ובעיני הלבנת פנים זה מעל הכל

לא הייתי אומרת כלום

גם לאחראית. היא תבין את הלה"ר בזה...

בעיני עדיף לזרוק פעם בכמה שבועות ארוחת ערב מלפגוע במשהי.

היא הרי חושבת היא מכינה משהו טעים.

אין מה להעיר לה.

מתארת לעצמי שאם את לא נוגעת בזה זה כי יש סיבה שזה באמת לא עושה חשק

ולך חיבוק על זה שבמקום לקבל ארוחת ערב טעימה את לא מקבלת משהו יעיל

אני הייתי מתבעסת לבשל ושיזרקו.

(או שיש דברים שכן נאכלים או שאת אוכלת?...).

התכוונתי שמי ששולחים לה אוכל והרוב נזרק, שתבקש שלא יביאו לה בכלל.

ואת של אחרות אוכלים

לק"י

שכתבה שאצלם הרוב נזרק.

ברור שאם לרוב כן אוכלים, אז סבבה.

אבל תמיד כשמבשלים לנו

הרבה נזרק.

לידות מילואים וכולי.

יש נשים מסויימות שאוכלים יותר את האוכל שלהם. שעושות יותר לטעמי.

ויש נשים שפחות. זה לא בקטע רע זה פשוט עניין של טעם...

בגלל זה אחרי לידןת אני ץמיד אומרת לאחראית ארוחות די מהר שאין צורך יותר כי אני רואה שהרוב נזרק. 

גם כשאני מבשלת לאחרות. אני בטוחה שחלק יזרק. ככה זה. למרות שמרגישה שיודעת לבשל ואצלנו הכל היה נגמר. 

ועדיין בעיני זה שווה את החסד בזה החיבוק בזה. 

בכל אופן. בחיים לא הייתי אומרת וגם לא ברמז לאישה ספציפית. האוכל שלך לא נאכל אצלנו. פוגע נורא. 

באהבה ליולדת נזרק, הייתי מתבאסת מאוד מאוד.

אני משקיעה בזה זמן רב וכסף.

לק"י

לא אשה ספציפית, אלא בכלל.

אני לא משקיעה זמן וכוח כדי שיזרקו🤷‍♀️

אבל מהודעה אחרת שלך אני חושבת שאת נוהגת נכון, בזה שאת מבקשת שלא ישלחו לך כשאת רואה שזה לא נאכל.

אולי באמת כשאני מבשלת אני צריכה לברר מול המשפחה, שהם אוהבים מה שאני חושבת להכין. או לתת 2 אפשרויות לבחירה.

ואני תמיד רוצה לבשל למגויסות אצלנו בשכונה, ואני גם יודעת לבשל!!
אבל אני לא עושה את זה ולא עוזרת בבישולים בדיוק מהסיבה הזו שיזרקו את האוכל שלי.

אני לא יכולה לדמיין שאקנה ואטרח ואבשל והכל פשוט ייזרק.

לי יש ערך לאוכל שאני מבשלת, ולא אהייה מוכנה שייזרק.

אם אחת לכמה זמן כבר אבשל, בקבוע שלי מכינה פסטה ברוטב בולונז שאז יודעת שילדים אוהבים.

לא יודעת מה האישה הזו מבשלת וטורחת להביא לפותחת השרשור, אבל בהחלט יש מקום לעשות צעד שלא תבשל לכם...

למשל, מה שהציעו, שביום שהיא מתנדבת, לא להירשם לקבל ארוחה.

ולגטימי לגמרי גם לומר יש לי ילדים בררנים גם את האוכל שלי הם לא אוכלים לפעמים, נשמח לקבל רק: פסטה, עוף, קציוצות, וכן הלאה...

רוב הסיכויים שיאכל ובשמחה!

את יכולה לגשש אח"כ ולהגיד נראלי יצא מלוח מדי או בלי טעם

אם היא עונה כללי אז אולי באמת לא אהבו אבל אם היא תענה בפרוטרוט כנראה שדווקא שימח..

גם אני חוששת לבשל אבל אני באמת מבשלת לא כ"כ טעים 🤦‍♀️

תמיד יש בי פחד.

כשאני כן מביאה ארוחות אני תמיד אומרת הלוואי ויהיה לטעמכם.

ותמיד אומרת ומציינת שמתי מעט תיבול, כדי שתוסיפו לטעמכם האישי. 

אבל לצערי משום מה עדיין אין לי את הבטחון להביא חופשי.

רק כשיודעת שיש ממש צורך ותקועים.

תמיד הפחד שייזרק או לא יאהבו מקנן בי.

למרות שלאחרונים שבישלתי, חייבת לספר,

משפחה עם ילדים גדולים יחסית ונוער שהבעל מגויס.

הכנתי אוכל מפנק, והגדולה שלהם סיפרה לי בתמימות שהם לקחו את כל השאריות ממה שכולן הביאו להם ושיחקו מאסטר שף...
ואני ניצחתי! חחחח כל כך שמחה אותי.

שמצד אחד את צודקת

ומצד שני, יכולה להעיד על עצמי שרוב מוחלט של האוכל שקיבלתי אחרי לידות ובמילואים בהחלט נאכל, והיה בשבילי בגדר הצלה ממש, ורק דברים ספציפיים מועטים נזרקו, ואיזה מזל שהכנות שלי לא עשו את החשבון הזה...

ואוסיף ואומר שגם כשקיבלתי דברים שפחות אהבתי, לפעמים אין שום כוח להכין ואכלתי גם דברים שלא הייתי מכינה לעצמי (סלט עם טונה למשל- ממש לא אוהבת ברגיל)

אז חבל

גם כי בעיני עצם היחס והרצון זה משמח ממש

וגם אם את חוששת שלא יאכלו- תשאלי אותה בהודעה- מה אוהבים אצלכם-

פסטה-אורז-מרק( סתם ךדוגמא)

ואפשר גם לשאול- יש הערות לגבי מה שבחרת- עם או בלי רוטב וכדומה

תבחרי מה שקל לך ונח לך

והיא תבחר

ובאמת חושבת שגם אפשר משהו יותר פשוט

בלי הכנה

ירקות חתוכים ,לקנות לחמניות וגבינה-קוטג' או טחינה או מקושקשת

אפילו פיצה קנויה

או סתם בורקסים פתיתים

לנו בישלנו רק פעמיים בערך מתחילת המלחמה וכל פעם כזאת היתה פשוט הצלה בשבילי!

הגיוני שיהיה ילד שלא יאהב אבל גם את שלי לא כל הילדים אוהבים וזה בסדר וככ עוזר כשמבשלים לך!

לק"י

אני כן מציעה להכין אוכל סטנדרטי ולא מיוחד מידי.

ומצד מי שמבשלים לו, להגיד מראש אם יש דברים שאין מצב שייאכלו.

בינתיים אני יושבת על סף בכי ומחכה שהתינוק ירדם

ובלי תקווה כי אין פה בכלל ושם עזרה

גם אם היו מביאים לי אוכל מגעיל

כרגע רק זה שמישהו נזכר שאני קיימת זה היה מעודד קצת🙏

בס"ד

אפשר ליתר ביטחון לברר העדפות לפני ולהציע כמה אופציות. וללכת על דברים יחסית אוניברסליים.

מי שממש בררנית באוכל לרוב לא תירשם לקבל ארוחות.

אני מחזיקה את עצמינו כבררנים אבל אני כל-כך צריכה את העזרה הזאת שאני נרשמת מדי שבוע וסומכת על ה' שיהיה בסדר. ברוב רובם של המקרים האוכל נאכל, ובהנאה רבה, וזאת ה צ ל ה של ממש! פשוט חסד ודלק שנותנים את הכוח להמשיך.

לפעמים אני כן נותנת עוד סיבוב קטן בתנור כדי שזה יהיה יותר חרוך, כמו שאוהבים פה, אבל ארוחה שלמה (ולפעמים יותר מזה, תלוי כמויות) נחסכת ממני! לפעמים חלק מהילדים לא אוהבים וחלק כן, אבל החלק שכן, זה כבר רווח גדול! (מי שלא אוהב, אם יש פסטה במקרר, יאכל פסטה, ואם לא אז פרוסה. בכל מקרה זה לא כמו להכין ארוחה).

ממש מחזקת אותך לקפוץ למים,

אני לא יכולה להגיד לך כמה זה לפעמים מחזיק אותי, פשוטו כמשמעו, האוכל שנשים ירקות מכינות לנו.

חשבתי שזה נכחד מהעולם כבר מזמן

ובע"ה שיצטרכו לבשל רק ליולדות. 

אתם ראויים לכל העזרה והתמיכה בעולם!!🫶🏼

אני חייה באיזור מאד מגוון (שלח גילאים, שלל מגזרים וכו) עם אחוז מגויסים לא מהכי גבוהים בארץ (עיר, לא ישוב). ב"ה זה ממשיך אצלנו אודות לכך שנבנה מערך מאד גדול עם הרבה מאד מתנדבות (ומתנדבים) ובעיקר כמה נשים שמנהלות את כל המערך הזה בצורה מעוררת התפעלות. מבחינת יוזמות פרטיות בודדות, אני כן מרגישה שזה פחת לעומת לפני שנה. הייתה שוב התעוררות עם הגיוס הענק לקראת מרכבות גדעון. זה פתאום שם את הפוקוס בחזרה על משפחות המילואים.

הלוואי ואצלכם יתעוררו / יחזרו לתמוך בכם / יבינו כמה היום זה נחוץ בדיוק כמו בתחילת המלחמה, אם לא יותר!!!🫶🏼

אבל לגמרי מבינה גם אותם.. כשהיינו בהפסקה די ארוכה של יותר מחודשיים גם אני הרגשתי עמוסה וממש בחרתי במה ומתי לעזור שממש מבינה שלאנשים כבר קשה לעזור לנו..

מאמינה שלא שכחו ופשוט באמת התעייפו והתרגלו..🙃

ומסכימה לגמרי עם העידוד בזה שאנשים בכלל זוכרים אותך😀

על לעזור (תוך התחשבות בכוחות שלך)!!! הפסקה של חודשיים זה כלום ושום דבר כדי להשתקם ולהשלים פערים…

אני מרגישה שבתקופות של שגרה בין סבבי מילואים המשפחה כולה צריכה להתאושש ולמלא חוסרים מכל מה שלא היה כשהאיש לא היה בבית. גם לנו קרה ב"ה להביא ארוחות למגויסים אחרים בין הסבבים. אבל מצד שני אין לי ציפייה שמשפחה שבעצמה עושה סבבי מילואים תעזור למשפחת מילואים אחרת. זה מהמם כשכן אבל לרוב יש לה כל-כך הרבה לשקם לפני זה, וזה מה שבאמת חשוב כרגע! - שהמשפחה תדאג לעצמה אחרי כל מה שהיא נתנה - שממש לא מצופה שהיא תעזור למשפחות אחרות.

אבל מהמעגלים שלא לוקחים חלק במערך המילואים באופן כללי, עצוב לי לשמוע שהם מתעייפים, מתרגלים, עברו הלאה וכו' 😔. אני לא מדברת על שום אדם או שום משפחה ספציפית כי יש כל מיני מצבים שפשוט אי אפשר לעזור לאחר וזה בסדר גמור. אבל כחברה, ככלל, כמעגלים, חשוב כל-כך שהמודעות תמשיך ושידעו כולם שהעזרה והתמיכה למשפחות מילואים עדיין נצרכת! ועוד יותר לאור זה שהכוחות כבר הולכים וקטנים. אפילו רק כוחות הגוף (עוד לפני שמדברים על הנפש). אחרי קרוב לשנתיים שמחזיקים - גם אם "רק" לפרקים - את הבית לבד, הגוף מותש והלב ממש זקוק להרגיש שלא לבד בדבר הזה…

אולי את מדברת על מקומות שבהם הרוב מגויס אז אין את המעגלים שאני מדברת אליהם. אצלנו בעיר, רק אחוז מאד מסוים מגויס. אז בעיניי ראוי שכל השאר ימשיך לתמוך (שוב, ככלל, ממש לא שופטת או באה עם ציפיות מאנשים או משפחות ספציפיות כי כל אחד והסיפור שלו/ה) - בדיוק כמו שהחיילים שלנו ממשיכים לשרת, גם אחרי מעל שנה וחצי, למען כולם…

וברור גם אני מבינה את העומס בשגרה

ולא מגיעה תמיד ללבשל ליולדות וכדומה

אבללל

במציאות של מלחמה מתמשכת

אני אישית היתי מרגישה רע מאוד עם עצמי אם היתי ממשיכה את השגרה הפרטית שלי בלי לתרום למען הכלל -לפחות בזה...!!

הפער הזה בין אנשים שממשיכים את חייהם כאילו כלום

לבין משפחות שכל העולם התהפך להם..משלל סיבות ..

והתחושה לפחות לשי שהחיים שלי עברו טלטלות בכללל החזיתות בגלל המילואים האלה המתמשכים

וי ש לזה מליון השפעות

ונכון הז מאמץ לבשל למישהו כשאת עמוסה.

אבל אם רק היית קולטת כמה 'מעבר לכוחות'  נדרשות המגוייסות שנה וחצי...

הפער הזה משגע אותי

באמת לא צריכה עזרה.. אולי כן אבל כבר לא מצפה .

אבל כואב לי בשביל מי שמרשה לעצמו להמשיך בחייו 'לפי הכוחות'...

באמת לא היתי מתחלפת איתו

אבל כן קשה לי לא להיות ביקורתית בלב לפעמים

אני באמת מרגישה שיש מקומות שזה אחרת

אבל הלוואי ובכל המקומות היתה תמיכה

מסייגת רק שוב, כי אולי משהי קוראת והיא לא מגויסת, ועדיין אין לה, פשוט אין לה!, אפשרות לעזור, שכל הפואנטה שלי היא לגבי הכלל. אני מבינה ב-100% שלא כולם יכולים לעזור, כן, גם במצב של מלחמה. ושלפעמים יש נסיבות חיים פשוט מורכבות מאד, וחלקן לגמרי שקופות, ומבחוץ זה נראה שממשיכים בשגרה כשאחרים נקרעים תחת הנטל, אבל באמת זה הרבה יותר מורכב מזה.

אבל לעשות חשבון נפש ולבדוק מה  אני יכולה..

ובאיזה אופן..זה נכון לכולם..לא צריך בדרך אחת

והגיוני גם לומר שלא אפשרי עכשיו כי...זה בסדר!!

זה בכלל לא הכי משנה הפרקטיקה

אבל האכפתיות והנכונות הז הנקודה בעיני

זה גם להוציא ילדים מהגן ולהיות איתם
לשמור עליהם כשהאמא בקניה

לקחת את התינוק כי האמא רוצה לנוח...

גם מי שלא מבשלת, אולי עושה דברים אחרים בעקיפין.  זה לא רק בישול.

לא נראה לי שיש מישהו שממשיך בחייו רגיל בתקופה הזו, זה לא אפשרי.

אבל עוזרים למשפחות אחרות, לצערנו הרבה חולים, הורים שלא מתפקדים בגלל מצב כלכלי קשה.

אי אםפשר לבקר משפחות שממשיכות את חייהם כאילו כלום, יש הרבה דברים בסתר.

סתם מעירה נקודה...

ויש כאלה שכן כאילו כלום, כי המצב המשפחתי שלהם עצמם על הפנים, וקל לתת כשטוב לך ולא כשבך יש משהו חסר(ונכון שנתינה עושה טוב וזה, אבל המציאות היום קשה לכולם)

בס"ד

וגם עם ההודעה מעל, שזה לא רק בישולים כמובן. (חושבת שסבב לא סבבה לא דיברה על אוכל כסוג היחיד של עזרה, אלא כדוגמה).

שקושי פרטי זה משהו אחד וגם בו בודאי חשןבבב לעזור

אבל מי שהקושי' שלו הוא מתוך מסירות לכלל אז כן בעיני הכלל כן צריך לצאת מהנוחות לשו כדי לתמוך

אני לא מבקרת באופן אישי

אני מדברת כתופעה

וברור יש המון דרכים גם פשוטותת לקחת חלק

בכלל לא צריך דוקא בישול

גם סתם להתעניין באמת או לקנות שוקולד

וגם להוריד למישהי זבל פעם ב

לא משנה מה

ואני שמחה שככה את חווה את המצב שאין מי שממשיך כרגיל

אני מרגישה בדיוק להפך

איפה את גרה?
זה דבר שתלוי בכמה נשים חזקות שרוצות לארגן.
אצלנו יש כמה כאלה...

ויש הרבה מתנדבות מקסימות, כעיקר מבוגרות או בפנסיה שמבשלות לצעירות מגויסות.

בס"ד

מגיע מנשים יותר מבוגרות. לא רק. אבל הרוב.

עול הילדים והעבודה
והחיים העמוסים.

יכול להיות שאת גרה בסביבה של צעירים, אז הגיוני שיהיה פחות מי שיבשל ויפנק בארוחות.

מבוגרות גם נהנות מזה...השכנה שלי כל יומיים מוציאה סיר מפנק, וזה ממש עושה לה טוב.(ובטוח גם למשפחה המגויסת)

גרה בסביבה של צעירים? אני בסביבה מעורבת כאמור 🙂

יש מהכל ..

ולדוגמא פעם אחת ויחידה כשלא עמדתי בקצב ושאלו מה יעזור לי

עניתי שאשמח שידאגו לעוגה לשבת כי לא אגיע לזה

מיישוב שלם לא מצאו עוגה אחת. או ששכחו לשאול

איך שלא יהיה...אכלנו ביסקויטים בשבת בקידוש

ומי ששאלה לא יכולה להכין לך משהו?(סליחה על הבקורת, אבל סתם זה כזה מתבקש).
איך לא מוצאים מיישוב שלם, בהנחה שזה לא יישוב של 20 משפםחות.

בס"ד
 

לא סבבה בכלל.

תמיד אפשר לדון לכף זכות* אבל במקומך היה לי ממש מפנצ'ר סיטואציה כזאת ❤️‍🩹. מבינה שזה קרה כבר מזמן אבל חיבוק על הסיטואציה!

* לפני שבועים משהי כתבה לי שהיא תשמח להכין לנו ארוחה וממש ממש שמחתי. היא שאלה מתי ועניתי שיום חמישי יוכל לעזור לי מאד, והיא ענתה שזה נשמע לה אחלה. ואז התקרבנו למועד ולא שמעתי ממנה כלום. באותו היום לא ידעתי אם אקבל בסוף או לא עד שהתייאשתי ובאמת היא לא הגיעה. ואתמול פתאום קיבלתי הודעה ממש מתנצלת שהם עברו דירה מהרגע להרגע וזה ההסבר. אידיאלית היא הייתה יכולה לשלוח לי הודעה תוך כדי הכל אבל באמת שכולם בסוף בהי אדם ולפעמים למרות רצון טוב אמיתי דברים מתפספסים. קרה לי גם בשבת האחרונה אגב, שביקשתי להירשם לקבל ארוחה ובסוף האחראית בטעות לא רשמה אותי… אז אולי קרה משהו כזה עם העוגה? אני מרגישה שכשאני מנסה למצוא הסבר זה יותר טוב לי ללב מאשר לחשוב שכל אחד לעצמו ובישוב שלם אף אחד לא מסוגל לצאת קצת מעצמו ולעזור. כמובן שאת מכירה את הנפשות הפועלות אז אם זה רלוונטי לך, תזרקי 🤗. ושולחת לך עוד חיבוק, כל-כך כל-כך מעריכה אותך!!!

בס"ד

כתבתי פה לפני כמה שבועות על איך אני צועקת יותר על הילדים בתקופה הזאת, ובין השאר סיפרתי על החוברת חשבון הזאת שנעלמה לבן שלי ועכשיו צריך לטפל גם בזה. משהי הציעה שאבקש מהמורה פשוט לצלם לו את הדפים החסרים עד סוף השנה. וזה מה שעשיתי. והמורה, שחוץ מזה אדם מקסים, ענתה שהיא יכולה לצלם לי 2-3 עמודים אבל לא יותר ואם אני רוצה היא תביא לי את שלה ואני אצלם. עכשיו, לאורך כל השנה כשאני מעדכנת שבעלי במילואים היא תמיד אומרת שאם אפשר לעזור אז בשמחה, כל דבר. ובפועל כשאני סוף סוף מבקשת משהו שלי נשמע ממש פעוט, אני מקבלת תשובה כזאת, כשברור שבבית הספר יש מכונת צילום, בעוד שלי זה יהיה להיגרר לחנות והכל. היה מפנצ'ר מאכזב ומעצבן ממש. והלכנו לחנות לקנות חוברת…….

אבל כן לפעמים זה סתם מצטרף לכל הכיווץ הגדול

וזה נורמלי ואנושי

היא גם לא התנצלה כי פשוט שכחה כנראה

אני לא כועסת עליה

סתם התפספס

קורה

לא אומרת שזה לא ביאס כי באמת מעולם לא ביקשתי כלוםם

אבל בכללי אין לי בכלל תחושה שיכולה לבקש משהו שבאמת עוזר לי מאף אחד

מקסימום אחת ל..לקבל מחווה סמלית לש יחס וזה גם מוערך ומשמח 🙏

אבל עזרה- לא...

אז אולי כשאת רואה שהיא משתבצת, לשלוח לה הודעה, או דרך האחראית (אבל רק אליה), שלאור הניסיון, היא שולחת כמות גדולה, והילדים לא אוכלים הכל וחבל, אז עדיף שמראש תשלח פחות. גם ככה את מכינה עוד משהו, אז לפחות שילך לפח מעט. ואם יש מאכלים מסויימים שלה שהילדים יותר אוכלים, אז תגידי את זה.

היא תחשוב שזה ככה לכולם, או שהיא באמת שולחת הרבה, או שהילדים שלך לא כ"כ אוכלים... זה לא פוגע.

לא הבנתי האוכל שלה טעים- אבל נגעלים מסיבות שלכם?

או שלא טעים?
ואת לא צריכה לרמוז לה ישירות שהאוכל לא טעים, תחשבי על פתרון אחר... הציעו פה כמה.

פשוט אומרת שאם אפשר לשבץ אותה למישהי אחרת ..

אוצכן לומר בעדינות שהילדים שלך לא מתחברים לסוג אוכל שהיא מכינה וחבל לך שהיא תטרח סתם..

זה לא יעליב את האחראית ולא אומר על האישה כלום- כי זה רק עניין של טעם והעדפה אישית

ואין סיבה שהיא תדע מזה

התקשורת בניכן ישירות?

אין גורם מקשר?

אם כן- הייתי פונה אליו 

שהיא זו שאמורה לשלוח לנו ארוחת ערב, פשוט אמרתי לה שבסוף אנחנו מסתדרים/קניתי משהו/נסענו למשפחה.

אחר כך הבנתי שזה לא ממש פיתרון

אז שיתפתי את האחראית על הארוחות והיא הבינה לגמרי...

בסופו של דבר יש משפחות אחרות ששמחות לקבל את הארוחה הזו ואני יודעת שאני מאוד סטרילית.

אן שאפאחד לא שמח... כי אם אפאחד. אז בעיני אין פה מה לומר.

ואני מהבררנים ולפעמים זןרקת מה שמביאים לנו. אבל אומרת תודה וזהו

שתרשום את עצמה אצלכם ואחרי שהיא משתבצת שתוריד את השם מהמשבצת שלכם ככה גם אחת לא תדע במי מדובר

נגיד מיכל היא האחראית וכוכבה היא האישה שאת לא רוצה שתשתבץ אצלכם

אז בםתיחת הרישום יהיה כתוב אצלכם מיכל

ואחרי שכוכבה תשתבץ מיכל תוריד את השם שלה ותשתבץ אצלכם מישהי שתכין אוכל חוץ מכוכבה

אם לא מתאים לכם לאכול. אל תאכלו.

אבל להגיד עליה שאתם לא אוהבים את האוכל שלה, וכנ ראה היא תבין היטב על מה מדובר... בעיני זה לא יפה.

זה לא יומיומי.

זה נגיד יוצא פעם בחודש שהיא מכינה לכם?

תחשבו אם זה היה את

 שמבשלת בדרך קבע למילואמנקיות. 

ואז מדברים עם האחראית מאחורי הגב שלא אוהבחם את האוכל שלך... זה ממש מעליב בעיני... 

לק"י

קודם כל, מותר לא לאהוב אוכל מסויים. ולהגיד לאחראית בלבד זה עדיף בעיני. ולא חושבת שיש פה לשון הרע. זה לא שכולם לא אוהבים, עניין של טעם אישי.

ובעיני הרבה יותר מכאיב לטרוח לשווא, גם אם לא יודעים. לא לכולן זורם לבשל בכיף, ואם אני טורחת ומתאמצת והכל הולך לפח, זה ממש חבל.

אני אומרת בכלליות, כי מההודעה הפותחת לא ברור למה לא אוהבים את האוכל שלה, ויש הבדל אם זה בגלל זה היא מבשלת דברים מקוריים מידי, או שהיא לא נקיה וכדומה.

(הסיבה השניה זה כנראה לשון הרע. למרות שגם אז הייתי מעדיפה להתחמק מלקבל ממנה לשווא).

אבל אצלי מפונקים ממש. התרגלו לטוב מידי

אז הייתי זורקת כמויות של אוכל שכאב לי שהכינו. אחרי שבוע שממש כאב לי ביקשתי להפסיק ומאז אני מסכימה לקבל מאנשים ספציפים שאני מכירה את האוכל..

במקומך הייתי פונה לאחראית ומבקשת שתעשה את זה בחכמה ודיסקרטיות 

השאלה היא האם אתם לא אוכלים את מה שהיא מכינה כי היא מכינה דברים שאתם לא אוהבים או דברים ש"קל להרוס" ולהכין אותם  באופן שאינו מעורר תאבון... או שממש כל דבר שהיא תכין לא ימצא חן בעיניכם?

כי מה למשל אם תבקשו להכין משהו מאוד ספציפי שהוא פשוט וקשה להרוס? נניח טוסטים וסלט? בעיניי ממש הגיוני לבקש (ומי שמתאים לה שתיקח). אפילו לא צריך להתנצל ולהסביר שיש ילדים בררנים (אם זה לא המצב), כי זה מה שכל אחת תניח למקרא בקשה כזו.

הלוואי שזה הגיוני ויוכל לעזור לך. 

לא רוצה שאף אחת תטרח (וזו ממש טרחה!!) וילך לפח.

מצד שני לא מסוגלת לאכול מכך אחד כל דבר והבנות שלי גם בררניות

תפילת ראש חודש עם הלל מוסף, אם יש לי אפשרות.

לא יותר מידי.

נוהגים לא לגזור ציפורניים.

קבוע בראש חודש אני נזכרת שצריך לגזור ציפורניים לילדים, ואז בעלי מזכיר לי שראש חודש.

לק"י

נראה לי שסריגה/ תפירה

משתדלת להגיד הלל

אם זוכרת לא לכבס 😅

אם מצליחה אז ארוחה קצת יותר חגיגית ומושקעת מהרגיל (בתור ילדה זה היה אצלנו יום של צ'יפס ונקניקיות שאהבנו ממש, מקווה להצליח ליצור איזושהי מסורת כזאת גם בבית שלי)

וופל בלגי/ בלינצס.

אתמול הכנתי סופגניות היתה ממש חגיגה

מעדנים מיוחדים (דנונה , מילקי) בשגרה אנחנו לא קונים. רק בראש חודש

ממש מקפידים בזכות בעלי לעשות סעודת ראש חודש בשרית ואם לא בשרי אז חלבי שווה

ההפתעה לילדים

הפתעה טעימה בבוקר- לפעמים משהו מיוחד קנוי ולפעמים מכינה בלינצ'ס או משהו בסגנון..

סעודת ראש חודש- הולכים למסעדה או קונים אוכלים איפשהו בחוץ

לפעמים אם אין זמן לצאת מזמינים משהו טעים לבית

והיו פעמים שהכנתי משהו חגיגי בעצמי

לק"י

פעם פעם הייתי לובשת חולצה לבנה.

בדרך כלל לובשת חולצה לבנה.

נוהגת לא לעשות מלאכות מסויימות- לא מכבסת, סורגת, תופרת... (די דומה למלאכות שלא עושים בתשעת הימים)

למשל בחול המועד לא כותבים או כותבים בשינוי, בחול המועד לא עושים מלאכה שלא לצורך המועד, בראש חודש כולם הולכים לעבודה...

שנשים לא מכבסות

זה מתבטא בזה שבעלי לוחץ על כפתור ההפעלה חחחח

אבל תמיד אני שוכחת ולא שמה לב

ומשתדלים להתפנק באוכל טעים

לא תופרת וסורגת,

לגבי כביסה פעם לא הייתי עושה בכלל, היום משתדלת להמעיט (עשיתי על זה התרת נדרים)

'הפתעת ראש חודש'- יכול להיות מעדן (לא אוכלים ברגיל) או משהו טעים אחר

לפעמים ארוחה חגיגית

היום הכנו ארוחת לביבות (וסלט ענק לרענן את כל המטוגן הזה) וקינחנו בשתיה חמה ועוגיה

לפעמים, כשמתאפשר, נוסעים בערב ראש חודש לסיבוב שערים.

ממליצה. מרגש מרגש ומחבר מאוד

וחוץ מזה רק חולצות לבנות לילדים..

והם יכולים מה שרוצים..

המון בריאות ונחת, התאוששות קלה ונעימה!❤️❤️

איזה מרגש. ממש חיכיתי איתך.

מקווה שעבר לך בטוב💓

הרבה נחת והתאוששות קלה

מזל טוב!!

הרבה נחת 💕💕

חיכית לזה כ"כ...

התאוששות קלה ❤️

התאוששות קלה ומלא נחת

תגדלו אותו בנחת

מרגש ממש!! הרבה נחת!

היינו יוצאים קונים אוכל ותמיד יצא שנשארתי רעבה.

בעלי התחיל טיפול במונגרו.

היום סלט אנחנו לא מסיימים במסעדה.

הויא ירד 15 קילו תוך חודשיים.

גם כי נכנס לזה ברצינות ממש והוריד פחמימות מהתפריט, עושה ספורט וזה...

יש מרפאות ייעודיות להפרעת אכילה

שיתחיל בפנייה לרופא משפחה

שם גם יאבחנו אם זה הפרעת אכילה ואיזה טיפול צריך

חיבוק לך❤️ נשמע שאת מתמודדת עם זה הכי טוב שאפשר

אמיתית ומאובחנת זה מקום שונה מהתמודדות זוגית רגילה, וכדאי להתייעץ עם איש מקצוע שמומחה לתחום איך להגיב ולהתנהל עם זה. איך להיות המסגרת תמיכה שלו ולא להחמיר את המצב...

מסכימה שיש פה אכילה לא בריאה רגשית וכזה אבל לא נראה לי חריג ולא נראה לי ברמת הפרעה אלא ברמה נורמטיבית... וואללה לא הייתי מתערבת בכלום.. אמרת את שלך. אם ירצה עזרה יבקש ממך.. אם לא הכל בסדר יאכל יאכל עד שישמין עוד יותר ויחליט לעשות אולי משו ואולי לא.... אבל בעיני אם יותר מדי תשפטי אותו על זה (גם בלי מילים) זה סתם יהפוך למאבק....

מכירה את זה על עצמי יש לי תקופות כאלו וברור שזה מאד מאד רגשי אבל אם בעלי יתחיל לשפוט אותי זה יהיה ממש לא כיף....

מציעה לשחרר את זה לגמרי

אם זה מפריע לו תציעי לו דיאטנית , אגב יש פסיכולוגיות תזונאיות. שעושות בעצם שילוב של תזונה עם פסיכולוגיה.

אבל לדעתי זה יותר שלו. נכון שזה מבאס אבל בטח אם לא מפריע לך חיצונית אז חבל שתיכנסי למקום כזה שאחראי עליו.

תהיי איתו יחד ולא כמפקחת.

אצלנו סביב דברים אחרים אני הבנתי שאין לי שום שליטה ואחריות ושזה לגמרי שלו. אז לפעמים מבאס אותי אבל עובדת על עצמי. וראיתי שבסוף הוא זה שמבין בעצמו שלא מיטיב איתו הרגלים מסויימים עובד לבד לשנות אותם

את ההתמודדות הספציפית

אבל חייבת לכתוב לך שמתוך המילים שלך רואים כמה את אישה טובה ומיוחדת!!

אין לי ניסיון בתחום

אם הייתי במקומך הייתי מנסה לקרוא על זה כדי להבין אותו יותר.

וכנראה להימנע מהערות פרקטיות, אם זאת הפרעת אכילה זה נפשי, וצריך מענה נפשי ולא רק פרקטי.

ובאופן כללי אנשים יודעים איך להרזות, זה די ברור, אולי אפילו זה מטרגר אותו אם הוא קיבל המון הערות בעבר.

תנסו לדבר על זה בפן הרגשי, מתי זה התחיל, מה הוא מרגיש בקשר לזה, מה הוא מרגיש אחרי שהוא אוכל.

זה כנראה מה שהייתי עושה אם הייתי בנעליים שלך❤️

לא הערתי לו פרקטית גם כשדיברנו, אלא אמרתי לו מה אני רואה ושאני חושבת שכדאי שיחזור לטיפול

הוא לא אוהב לדבר על זה, אז זה היה ממש קצר. פחות מ 5 דק שיח כי באמת זה שלו.

גם לפעמים הוא זורק הערות על התחושות שלו סביב זה.

ושהוא כל היום במחשבות סביב אוכל. או מה רוצה לאכול או שמתבאס על עצמו שאכל כמות/דברים לא טובים.

אני ביומיום ממש לא מעירה לו על כלום בקשר לזה.

ברור שהוא יודע איך לרזות ומה תזונה נכונה וכמה ספורט כדאי שיעשה

הבעיה שלי היא אפילו לא שהוא אוכל דברים מאוד לא בריאים, אלא שזה בלי הכרה.

נניח יש הבדל בין לאכול כל פעם שורה של חבילת שוקולד כמה פעמים ביום, לבין לקחת שוקולד לנשנש ואחרי 20 דקות להסתכל סביבך ולקלוט שאכלת 2-3 חבילות.

כאילו… תקום תמלא את הצלחת כמה פעמים שתרצה, אבל אל תקח מראש תבנית כאילו היא צלחת אישית…

שזה איזה הפרעה קיצונית

כן 2 לאפות זה הרבה יוסית, אבל גברים אוכלים הרבה.

בעלי לא שמן ואין לו בעיה לאכול 2 פיתות שווארמה בלי בעיה. האמת גם אני מסוגלת לפעמים 🫣

וכן זה הרבה גבינצ , אבל לפעמים יש הרגשה קיצונית של רעב וקשה להפסיק

נכון שיותר בריא לחיות אחרת אבל אני לא חושבת שאת צריכה ''לעשות משהו'' בנידון

אני לדוגמא אוהבת שוקולד ומתוק ויש ימים שאני מסוגלת לטרוף את כל הארון.

כדי לא להגיע לזה אני ממש לא צריכה שבעלי יבדוק מה אכלתי ולמה

זה לא מה שיגרום לי להפסיק

ואם הוא יתחיל להעיר זה רק יגרום לי לאכול עם עצמי בלי לעדכן אותו, אין לי כח להטפות מוסר

של קופות חולים או בבתי חולים

אבל בעלי גם מסוגל לאכול 2 לאפות שווארמה

והוא רזה מאוד מאוד

הוא לא קונה שניים רק כי זה יקר

ואני מסוגלת לדמיין סיטואציה שאני רעבה ואין לי מה לאכול

אז מכרסמת חבילת גבנצ....

את מכירה אותו הכי טוב ויודעת אם זה באמת הפרעה או סתם רעב

אני רק מנרמלת שהמקרים האלה לא נראים לי הזויים...

בעלי אוכל כמו מתבגר, הרבה יותר ממני..ולא רואה סיטואציה שהוא יאכל שתי לאפות שווארמה (זה גם ממש לא אותו דבר כמו שתי פיתות) ועוד אוכל.. בטח לא להזמין מראש

וחבילה שלמה של גבינה צהובה.. נשמע לי המון גם לאדם מאוד רעב

לפותחת- אין לי המלצות, אבל בהצלחה בהתמודדות❤️

גם הבת שלי לפעמים אוכלת שתי פיתות

אבל לא מפוצצות בשווארמה וסלטים

(ובלי קשר היא לדעתי לא באמת צריכה את זה לרוב ואוכלת עם העיניים)

באמת לא מספיק כתבתי מובן.

אבל גם זה אני רואה ילדים סביבי שאוכלים חצי פיתה, ואצלי גם ילדה בת שנתיים אוכלת 2 פיתות שלמות.

האם היא חייבת? לא בטוח. זו המציאות

וככה גם מבוגרים אני לפעמים אוכלת כמויות פסיכיות. האם זה בריא? לאמפה עד להפרעת אכילה הדרך ארוכה מאד בעיניי

וכשאני מורעבת או עצבנית אני בהחלט יכולה לאכול 2 לאפות

לא מומחית בזה..

רק מופתעת שיש בנות שכותבות שזו לא כמות קיצונית. אולי אני טועה, אבל לא מכירה אנשים שאוכלים בכמויות האלה בטח לא יותר מפעם ב.. ואני מכירה אנשים שאוכלים כמויות שונות על סקאלה די רחבה נראה לי

אני מגדירה את זה כאילו שמנים יותר באופי (ואני לגמרי שם לפעמים והרבה גם מהמשפחה שלי וגם משל בעלי...) בגלל זה הגבתי לנרמל את הכמויות...

ברור שזה לא בריא ולא אידיאלי (על הגבנץ בעיקר.. הלאפות סבבה)

אבל בעיני ממש לא הפרעה

הם דוחסים לך שם מלא בשר וכאלה. זה מגיע לרמה שזה יותר דומה לכדור מאשר לפיתה

גם אני יכולה לנשנש שתי פיתות ריקות או עם ממרח קל.

ולאפה שווארמה זה יותר גדול מפיתה

ובאמת הבעיה של להזמין מראש. זו מנה גדולה, בטח עם צ'יפס גדול ושתיה. תשב בנחת תאכל. תרצה תקנה עוד אחת.

הבעיה היא שהוא כבר שם/קונה לעצמו (תלוי אם בבית או בחוץ), ואז הוא אוכל כל מה שיש בלי לשים לב. גם אם אחרי חצי שעה תכאב לו הבטן מרוב הכמות…

וההפרעת אכילה זה דבר ידוע, זה לא אני אבחנתי. היה על זה בטיפול אצל אנשי מקצוע.

גם הוא בעיקר מתאר שהוא כל הזמן חושב על נושא האוכל…

בעיקר מרגיש לי שהוא בחרדה שלא יהיה מספיק אוכל (אז מכין/לוקח הרבה)

ואז הוא אוכל את כל מה שיש ולא משנה מה הכמות…

(וזו היתה חבילת גבנ"צ כפולה בתכלס)

אז זה בכלל לא משנה הכמות.. זה התפיסה בראש

והפרעת אכילה היא לכל החיים

הוא רוצה טיפול?

בטיפול הוא צריך להתמסר לתהליך.

וזה גם קשה ליישם בפועל

וגם זה להודות עוד יותר בזה שיש הפרעה ומצבו עם האוכל לא תקין

אני ממש מבינה את הקושי.

הוא גם הגיש פניה לבירור על טיפול באותו יום שדיברנו

אחכה לראות מה קורה כמובן

אבל נראה לי שהוא צריך את הדחיפה הקטנה לטיפול, אבל גם ממש לא רוצה להיות זאת שנותנת אותה כי זה להכניס את זה בינינו…

השאלה מה הוא עושה אחרי שאוכל? זה מפריע לו? הוא מדבר על זה?

כותבת בכוונה מאנונימי כי אני חוששת שאני במצב דומה לא בכמויות כי אני אישה

אבל דומה

חיבוק.

קודם כל אני לא יודעת בוודאות כמובן, אבל ממה שיודעת הוא לא מרוקן את עצמו אחרי בדרכים לא בריאות.

מבחינת תחושות:

הוא מתאר שהוא כל הזמן חושב על זה. או על האוכל או על השמנה, או על זה שהוא אוכל כמו חזיר (מילים שלו)

קם בבוקר חושב מה יאכל, מכין אוכל או שאני או שמוצא מה לאכול, כל לילה במיטה חושב על זה. מרגיש רע עם עצמו

מתאר שתמיד יש תחושות רעות עם האוכל

בגלל שכתבת שאת אולי במצב דומה:

בעיניי, ואני לא אשת מקצוע, הפרעת אכילה זה לאו דווקא השמנה או כמות האוכל שאוכלים, כמו שזו מערכת יחסים בעייתית עם אוכל.

שאוכל לוקח לך מקום גדול מדי בחיים, ובסופו של דבר מפריע לחיים השגרתיים שלך.

וכמובן שהפרעת אכילה יכולה לבוא אצל אנשים ונשים בכל משקל וצורה.

מעודדת אותך לפנות לטיפול או עזרה בנושא. אפשר להתחיל אצל אשת מקצוע מהתחום הרגשי, ואפשר גם ללכת לרופאת משפחה ולהתייעץ.

אל תישארי עם זה לבד❤️

תתחילי מזה זאת לא אוסרת עליו דברים כי זה בדיוק זה

אני מבינה שזה נראה לך חריג אבל כמו שכתבו פה - ייתכן וזה לא

בנאדם רעב אוכל גם עם העיניים ולא סתם אומרים לא ללכת לסופר רעבים, כי קונים יותר

אז הוא רצה להזמין 2 לאפות.לא בטוח שהיה אוכל את שתיהן. תחושת שובע מגיעה רבע שעה עשרים דקות אחרי האכילה. הכי הרבה היה לומד את זה בכאב בטן + פחות כסף בכיס

גם לגבי הגבנצ. לא חריג לדעתי לגבר רעב. לא בריא אבל לא חריג. זה לא מאוד משביע בפני עצמו.

נשמע שבעלך אוכל לא בריא ושהרגלי האכילה שלו לא נכונים אבל לא בטוח שזו איזו הפרעה

אני חושבת ששוב, את צריכה להתייחס אליו כאאדם בוגר ולא לנהל את האוכל שלו/ להעיר/ לאסור. התנהלות כזו ביחס לכמעט כל דבר בזוגיות היא התנהלות של אמא מול ילד אז אם חשוב לך לא להיות שם כדאי לשים לב

הכי הרבה את יכולה לומר בעיניי - הרגלי האכילה שלך לא בריאים וזה מדאיג אותי. ולשאול אותו אם זה מפריע לו ומה הוא רוצה לעשות עם זה

היום יש הרבה דרכים לטפל בהשמנה ובנאדם שרוצה בכך יגיע לשם בסוף, גם אם ייקח לו זמן

חיבוק♥️

לא הצלחתי… זה לא היה עניין העוד כמה עשרות שקלים, אלא שידעתי שאם הוא מזמין הוא גם יאכל ולא משנה כמה הוא שבע.

ובשיחה בעיקר אמרתי לו שאני רואה שלאחרונה הוא אוכל ונראה שבלי לשים לב, שאני חושבת שזה לא בריא, שממה שאני שומעת ממנו זה מפריע לו גם רגשית. שמבחינתי זה בכלל לא עניין של המשקל או הנראות, אלא של הרגלי אכילה בריאים. שאני אוהבת אותו ונמשכת אליו בכל משקל וזה לא מה שמפריע לי. שאפילו אם לא יאכל רק בריא, וגם אם יאכל פסטות ושוקולדים, שאני חושבת שצריך שהגישה לאכילה תהיה בריאה.

הוא אמר שהוא מסכים איתי.

ובזה סיימנו את השיחה. היא ארכה דקות ספורות ולגמרי העברתי לו את המושכות…

באמת הבעיה שלי היא לא עם ההשמנה (ברור שזה כשלעצמו לא בריא, אבל כרגע זה לא העניין כי גם כשאורח החיים שלו היה בריא לאורך תקופה הוא לא הגיע למשקל תקין)

הבעיה היא שזה באמת כאילו כשהוא אוכל משהו מתנתק משאר הגוף.

זה כאילו הוא בחוסר שליטה כשהוא אוכל. מהרגע שהרים את המזלג המוח נכבה בכל מה שקשור לאם הוא רעב או שבע, והוא ידלק שוב רק כשהצלחת (והתבנית) יהיו ריקות. הוא אפילו לא מתלבט אם בא לו עוד או לא. זה לא עובר בראש. זה כמו מכונה- יש אוכל אז אוכלים עד שנגמר.

בעלי גם עם עודף משקל, אוכל לא מסודר, ומסוגל לנשנש כמויות של אוכל בלי לשים לב בכלל.

בחודשים האחרונים לוקח זריקות להרזיה, החליף סוג, בעידוד שלי, בזריקות עם פחות תופעות לוואי, והשחרור שהוא לא מרגיש כל הזמן רעב ולא חושב על אוכל כל הזמן עושה לו ממש טוב. לגלות שעבר יום והוא אכל כמות ממש קטנה ולא נשנש.

שווה לברר את הכיוון הזה, אולי גם עבורו זה יהיה משחרר

טבול בתה קמומיל חמים. זה ממש מרפא דלקות. תעשי ככה כמה פעמים ביום.

יש גם לקנות מגבוני ניקוי לעין אבל זה קצת יקר.

בעקרון הפרשות כאלו כן מראות על דלקת, ודלקת עיניים היא לרוב מדבקת.

הוא מצונן? מלא נוזלים? זה הרבה פעמים הולך ביחד.

והוא לא ממש מצונן, מחלת חום אחרונה נגמרה ברביעי האחרון, אז היה צינון ושיעול.

זה לא יפתיע אותי אם הוא נדבק, כל שבוע הוא חולה, יותר ימים הוא נשאר בבית מימים שהלך למשפחתון השנה...

ממש מרפא

כל פעם כשהתחילו הפרשות מהעיניים ניקיתי את העיניים עם טישו שסחטתי עליו קצת חלב אם, וזה עבר די מהר בלי צורך בטיפול מעבר.

בגלל שיש בחלב סוכר

אם כן מנוזל אז זה לא דלקת עיניים?

לק"י

שלפעמים חלק מדלקות העיניים כוללות צינון.

כי לא מזמן גם לבן שלי היו הפרשות ועין אדומה. עבר לבד (מאז הוא קם בבוקר עם הפרשות, אבל הן לא חוזרות אחרי שמנקים. והעיניים לא אדומות. ולרוב גם ההפרשות לא דביקות, שאני לא בטוחה שזה קשוד).

אם הילדה מצוננת והעיניים לא אדומות...

התלבטתי כמה להאמין לו 😅

הנזלת היא חיידקית, וכשהתינוק נוגע בה ואז בעיניים - מתפתחת דלקת בעיניים. (הוא אמר שלכן חשוב לקנח היטב. לא שזה קל אצל תינוקות, שבדרך כלל מרגישים שכל קינוח הוא מינימום ברית מילה🙄)

אבל אם הוא מצונן

וזה רק כשהוא קם מהשינה

זה כנראה חלק מהצינון..

לכי לרופא ובינתיים אסור לשלוח למסגרת.

מבאס

אלא משהו כמו צינורית דמעות חסומה.

אבל רק רופא יוכל לומר לך.

ולשאלתך בהודעה מעל - כן, חלב אם בהחלט יכול להועיל לדלקת עיניים. (יש שיגידו שזה לא טוב כי יש בזה סוכרים, שמעודדים חיידקים)

אבל האמת שבאופן אישי אצלנו רק טיפות אנטיביוטיות או משחה עזרו סופית (אולי הייתה פעם אחת שתה קמומיל עזר, אבל צריך בשביל זה כמה ימים, אז זה רק אם הילד לא במסגרת)

לא מבינה בזה כל כך... (הרופא אבחן את זה לבת שלי בגיל כמה שבועות. בפועל מאז לא היה לה כלום, כן הייתה לה פעם או פעמיים דלקת...)

הוא בן 11 חודשים, עוד לא בדיוק שנה...

הבת שלי בהחלט בוכה בדמעות, אבל כאמור לא היו לה עוד מופעים של צינורית דמעות חסומה (אף שלא ממש הקפדנו על התרגילים שהרופא נתן לנו).

זו באמת שאלה לרופא...

יותר דמעות מהרגיל.

החסימה בדר"כ היא בניקוז של הדמעות אז רואים יותר בכי עם דמעות או גם דמעות בלי בכי...

הוא מצונן גם בלי קשר?

אם זו דלקת זה מאוד מדבק

בלי אדום

והרופאה הביאה טיפות אנטיביוטיות

אבל הוא היה גם עם חום

בעיקרון אם זה לא דלקת אז מגבוני עיניים לתינוק ממש עוזרים (תקני בבית מרקחת זה קצת יותר זול) אבל אם זו כבר דלקת (ממש הפרשות ולא רק פצפוצים, עיניים אדומות) אז צריך רופא שיתן בדכ סינטומיצין

כולו מלא צהוב בעיניים והיא לא אמרה על זה כלום, היום שלחנו (לא ידעתי שאסור) ושוב היא לא אמרה כלום, רק שהיה מצויין והכל טוב.

עשיתי דוקטורט בדלקות עיניים

אסור לשלוח 😬צריך ללכת לרופא

אם דודה באמת את מכירה אותה ממש? רואה אותה בסיטואציות ממש מעצבנות? רואה איך היא מגיבה? כמה סבלנות יש לה? אם את רואה את כל זה רוב הזמן וסומכת עליה אז הייתי משאירה איתה.

סומכת עליה לגמרי

אבל שוב- בייביסיטר כזה

לאור המצב היום, הייתי שמה אצל בת דודה שאני יודעת שלא תתעלל

מנשים זרות שאינני יודעת מה טיבן

בייביסיטר זה מעולה. היא תשחק איתו, תצא מדי פעם לגינה, תלך איתו לסידורים. תהיה פנויה אליו, תיתן לו מענה בלי לחכות בתור של עוד 4 ילדים.

אני הייתי חותמת על זה בלי להסס

לי בגיל הזה פחות חשובים חוגים ומפגשים וכאלה. ואפילו קצת מרגישה שבמעון לפעמים מגזימים עם הדרישה מהילדים. בעיני תינוקות בגיל הזה יכולים להתפתח מצוין גם בבית עם תיווך מתאים... מה שהכי חשוב לי זה יד חמה אוהבת.

בעיני בגיל שנה וחצי ילד לא צריך חוגים, אם יהיו שם עוד ילדים והוא יקבל יחס אוהב זה ממש מספיק בעיני.

גם שתי מטפלות על 10 ילדים נשמע ממש אחלה, שתי האופציות נשמעות טובות

ש2 האופציות נשמעות טובות

2 מטפלות על 10 (אני מניחה שאם יגיעו עוד ילדים ה יהיה 12)

והגן חדש גדול ומרווח.

והשעות נוחות 7:30-16:00

אצל הבת דודה זה 8:00-15:30 שזה מאתגר אבל אפשרי כי בעלי זמין גם כשהוא עובד

יחס אוהב ומטפלת שהאמא סומכת עליה. אז לגמרי הייתי הולכת על הדודה

זה תינוק קטן ממנו בחודשיים

ועוד תינוקת הרבה יותר קטנה לא יודעת בת כמה

מניחה שבכל מקרה כנראה המעון יותר יקר בגלל החוגים..

הייתי הולכת על בת הדודה, שקט נפשי מובטח

איזו התמודדות לא פשוטה.

אין לי עצות, אבל עצרתי להגיד פרק תהילים לרפואה שלימה בקרוב!!

ממש כואב ושובר את הלב לראות את הילדים שלנו חסרי אונים וכאובים. שולחת לך חיזוקים.

לגבי ההעלבויות של מי שלא עונים לו - אם אפשר לדבר איתם בצורה בוגרת הייתי משתפת שאתם ממש מעריכים את האכפתיות אבל כרגע מתקשים לדבר על זה עם הסביבה שאתם צריכים קצת להתכנס בתוך עצמכם ותעדכנו אם יהיה שינוי..

או לנצל את השיחות האלה לבקשת עזרה שחשובה לכם - יקרה אחד מהשניים, או שיעזרו במה שאתם באמת צריכים, או שיפסיקו להתקשר. נשמע ממה שכתבת ששתי האפשרויות טובות.

אפשר אגב גם לסנן ולתת לאנשים להתגבר בעצמם

עם חמותך - תני לבעלך לדבר, או שתבוא כשהוא נמצא, או שתרווח ביקורים. ברור שהכל מכוונה טובה אבל אם זה מאמץ את הילד אפשר להסביר לה, יכול להיות שבעלך ידע איך לעשות את זה.

ותעסוקה לילד - זה קצת תלוי מה מצבו ומה הוא מסוגל לעשות, יש מתנדבות בבתי חולים שהן הרבה פעמים במחלקת ילדים אבל אולי אפשר לבקש שיבואו להיות איתו ולשחק איתו, יש בשניידר למשל גם משחקיות במחלקות (הייתי שם לפני מלא שנים אולי לא הכל מדויק להיום) ואז אפשר לעשות קצת יצירות או לקחת ספרים לקרוא. אני מבינה שהוא לא במחלקת ילדים אבל אולי יש מחלקת ילדים קרובה שאפשר לשאול משם דברים או לקחת אותו לשם? את יכולה גם לעשות סיבוב במקסטוק ולקנות לו יצירות או משחקים שהוא אוהב, או ספרים אם מעניין אותו.

אם הוא לא מסוגל לזוז הרבה אבל יש לו כוח להתרכז אפשר להשמיע לו פודקאסטים מעניינים או סיפורים וכאלה דברים

רפואה שלמה במהרה!!

אוף. כל כך מתסכל שהמשפחה לא עוזרת ורק מקשה.

מסכנון. אולי להביא לו בובה או דובי וערכת רופא, שיוכל לשחק ואולי לעבד את החוויה במשחק.

לשיעמום אפשר להביא משחקים, טושים, ספרים, סרטים.. אני בטח לא מחדשת לך. לגבי הקלה על סבל לצערי זה נשמע משימה קשה..

לגבי עזרה, אולי יש חברים או שכנים שישמחו לתת יד אם תשתפו אותם?

רפואה שלמה במהרה

אין מצב לארגן תורנויות לילה שתוכלו להתחלק את ובעלך יותר במהלך היום?

מ20:00 נגיד עד 7:00 בבוקר, אין ביקורי רופא והחלטות שצריך לקבל.

גם הצוות מודע לקושי, זה לא שיש ציפיה שתמיד הורה יהיה ליד הילד. את הטיפול הרפואי גם אם בלילה הם עושים בעצמם (בד"כ זה לתת תרופות דרך האינפוזיה, אפילו לא משהו שצריך להעיר את הילד)

בעיני זה בסיסי כדי לצלוח את האשפוז.

לגבי כביסות, יש לך שכנות/ ארגוני חסד שיכולים לעזור?

לגבי הסבתא, יכול להיות שהיא מנסה לעזור ולא יודעת איך?

ממש לא הייתי משאירה אותה על תקן המבדרת אלא מבקשת עזרה ספציפית.

רפואה שלמה!!

לגבי הטכני השוטף- יש לך או לבעלך אח/ות שאתם יכולים לבקש ממנה לארגן מערך עזרה בין המשפחה? אם לא- מה עם ארגוני חסד שכונתיים?

דיברת עם חמותך וביקשת ממנה להיכנס לתורנות מסודרת עם הילד? אפילו שעתיים פעם ביומיים מאוד מאוד עוזר.

כל מי שאין לך כח לדבר איתו- תסנני.

יש לעזר מציון מחלקה לשליחת ארוחות, קניות תעשי אונליין,

לגבי הילד- עו"סית מטעם הבי"ח דיברת איתכם? איתו? יש שם ליצנים רפואיים שמסתובבים? את יכולה לקחת אותו על כיסא גלגלים לחדר יצירה במחלקת ילדים?

יש לך טאבלט עם סרטי ילדים להראות לו?

לגבי עצמך- ממליצה מאוד מאוד מאוד, למצוא בייביסיטר/מתנדבת/סבתא/דודה לשמירה על התינוק והילדים האחרים אם יש ועוד אחת לשמירה על הילד ולצאת לבריכה או משהו בסגנון להטעין את עצמך בעוד קצת אויר לנשימה.

אישפוזים ממושכים

חוסר עזרה טוטאלי

טלפונים וביקורים מטרידים

זה קשוח מאד

והמחירים אח"כ ממשיכים לאורך זמן

נקודת האור שמכל קושי אפשר לצמוח

טלפונים וביקורים פשוט לסנן

שיפגעו

את נפעת מספיק

את צריכה לשרוד שפויה

ולא לחשוב לרגע על מישהו אחר

גם אם זה ההורים שלך

זה באמת קשה ושובר

הבן שלי היה מאושפז ל8 ימים וזה היה קשוח ממש אז רק מתארת לעצמי את המצב שלך

קודם כל בשבילו- זה היה הזמן שהמסך נכנס לבית אבל באמת לא הייתה ברירה ולא היה הגבלה על זה

ה ישמור על איזה אוכל הוא אכל( אני לא יודעת איפה אתם אבל בשערי צדק כמעט כל יום הגיעו לפחות פעמיים מתנדבים עם פרסים וממתקים. בצד אגיד שהיה לי קשה לראות את הילד שצאושפז עם סכרת כולם מסביבו מקבלים ממתקים )

לגביכם. זה קשה ממש לבקש עזרה אבל אם כבר מתנדנדים אותך אולי תנסי לבקש עזרה מהמשפחה ( אם רלונטי מבחינת מיקום וכו' )

מתפללת בשבילכם שבע"ה תראו ישועות בקרוב ובריאות תמיד

קודם כל שולחת לך חיבוק גדול ותפילות לרפואה שלמה במהרה, וכוחות לכולכם!

מניסיון אישי, אחד הילדים שלנו אובחן עם סרטן וב"ה הבריא, אז היה לנו הרבה זמן באשפוז, זה באמת לא קל! כותבת לך חלק מהדברים שעזרו לי-

1. להאמין בו! להאמין בו שיש בו חוסן נפשי וכוחות להתמודד עם מה שמגיע. להאמין בי שאני יכולה להיות משמעותית עבורו.

2. לראות בכל הדרך הזאת את הזכות הגדולה שיש לי ללוות את הילד שלי בדרך להחלמה, כמה פעמים בחיים יש לנו זכות לעזור לילדים שלנו להתרפא? זה ממש דבר גדול בעיני.

3. לסנן! לא לענות לטלפונים, אם אין לי כוח, לשלוח למישהו אחד מהמשפחה עדכון ולבקש שיעדכן. לבחור איפה אני משקיעה את הכוחות. כנל לגבי ביקורים. אפשר להסביר שזה קשה לילד ומוציא אותו מאיזון ומעדיפים שלא כרגע.

4. לבקש עזרה, אם מישהו כן מציע לעזור אז לכתוב במה תרצו כרגע עזרה, ארוחות, כביסה וכו. אנשים הרבה פעמים ישמחו לעזור הם פשוט לא יודעים במה.

5. ליצור לילד אווירה כמה שיותר נעימה וביתית באשפוז, להביא מהבית פיג'מה או בגדים שלו, משחקים, בובות, מצעים שלו, כל דבר שייתן לו תחושת שייכות ובטחון.

6. להסביר לו למה זה חשוב שיש לו עירוי או שהוא מקבל תרופות מיוחדות וטובות שאנשים חכמים המציאו כדי שהוא יהיה בריא וכו.. לתווך לו כמה שאפשר במילים שלו

7. לדאוג לעצמך לאוכל, לנוח כשאפשר, להאמין שבעזרת השם כל יום שעובר אתם קרובים יותר להחלמה המלאה!

8. איך להנעים לו את הזמן- משחקים, ספרים, שיראה סרטים שהוא אוהב, יצירות וכו, זה באמת מאתגר ואת אמא אלופה!

בעזרת השם בקרוב ממש זה יהיה מאחוריכם ותהיו כולכם בבית בבריאות טובה!

אם אני יכולה לעזור בעוד משהו בשמחה

נזכרתי בעוד נקודה, אם יש דברים שאת או הצוות יכולים לתת לו בחירה ושליטה זה ממש חשוב. לדוגמא מד לחץ דם, הוא מעדיף ביד ימין או שמאל? אם הוא צריך ללכת לבדיקה הוא מעדיף על הידיים שלך או בכיסא גלגלים או על המיטה, זה רק דןגמא כמובן כי אני לא יודעת מה מצבכם אבל כמה שאפשר לתת לו תחושת בחירה ושליטה בסיטואציה זה משמעותי

תודה לאשה המהממת ששלחה לי הודעה כדי שאגיב כאן ואשתף מהניסיון שלי, אין כמוך♡♡

כל כך קשה לראות את הילד סובל ואי אפשר לעזור לו.

אבל את יודעת, הנוכחות שלך כל כך משמעותית! פשוט שאת שם. רק שאת רואה כמה כואב לו ומסכימה להשאר שם - לא נעלמת פיזית או רגשית. זה אולי נראה כאילו את לא עושה כלום אבל בזכותך הוא לא לבד בזה!

לגבי המשפחה והחוסר עזרה

מציעה להיות פרואקטיביים ולעדכן לפני שהם שואלים (אפילו: בוקר טוב משפחה יקרה, אין שום שינוי מאתמול... צפוי לנו היום כך וכך"

במסגרת העדכונים להוסיף: "למי שמתאים, אנחנו זקוקים לעזרה טכנית בתחומים הבאים..."

לשאול את חמותך מתי היא מתכוונת להגיע, ולהשתמש בביקור שלה כדי לצאת להתאוורר.

לגבי הילד, נסי לאוורר אותו רגשית כמה שיותר. הכי טוב דרך משחק - משחקי דמיון, משחקי מילים, משחקי תפקידים, משחקים שבהם הוא השולט (בניגוד לסיטואציה של האישפוז...)

לשלוח עדכון מצב ולכתוב מה רצוי ומה לא רצוי בצורה מנומסת.

ב"ה היינו בשני אשפוזים ארוכים יחסית, אחד עם ילדה שאושפז שבועיים וחצי, ואחד עם ילד שאושפז 5 שבועות.

בעיני לא לחכות לעזרה אלא להגיד מה צריך, אם את גרה בישוב, אז לעדכן את רכזת הקהילה באיזה עזרה את צריכה ואם בעיר אז לבקש מחברה טובה שתדאג לסיוע בכביסה, באוכל, בשמירה על הילדים וכו...

גם במשפחה, לא לחכות שיציעו אלא לבקש- תבואו להחליף אותנו, תביאו ככה, אל תביאו...

אם חמותך קופצת, מצוין, שתשמור על הילד ואת תלכי להתאוורר קצת או משהו בסגנון.

חוץ מזה, לא לצפות שאם מגיעים אורחים הוא צריך לחייך, ממש לא, מותר לו גם לבכות שבאים אורחים, או לישון... ולא חייבים לענות לטלפון של אף אחד!!!

בנוסף, אני לא יודעת איפה אתם מאושפזים אבל בשניידר לדוגמא, ובטח יש בעוד מקומות יש משחקיה, יש ליצנים רפואיים, יש מתנדבים שונים שקצת מקלים ומאווררים את המטופלים.

חוץ מזה, אם אתם בשניידר אני עובדת מטר משם, יכולה לקפוץ להביא לכם פינוקים

ממה שאני קוראת וגם מהנסיון שלנו

יש דוקא הציפענינות וביקורים

ואני בוחרת לתרגם את זה לרצון לעזור

אבל אין מי שמתכלל את הרצון הזה למקום טוב

שבאמת יעזור ולא יעיק

יש לך אולי אחות או גיסה שאפשר להפעיל אותה?

היא תשלח הודעה בקבוצה המשפחתית

*משפחה יקרה,

הדאגה שלכם נוגעת ללב ואנחנו מעריכים אותה מאוד

כרגע לקלמן וזלדה אין את הפניות הרגשית לענות טלפונים ואת מרב האנרגיה הם צריכים להשקיע בלביבה שלהם

בתיאום מולם אני אשלח פה עדכון בסוף כל יום

בנוסף- מי שרוצה לבוא לבקר - תעדכנו אותי מראש שאוכל לתאם מול זלדה שזה זמן מתאים והיא אולי אפילו תוכל לצאת להתאוורר

מי שיש לו עוד רעיונות איפה יוכל חהיות לעזר (הקפצה של א. ערב, כביסה טו עזרה עם להיבה מס 2) בבקשה פנו אלי*

ואת לא צריכה להעמיד פנים!

את צריכה להעמיד במקום

ואולי גם לגייס את הצוות הרפואי

תגידי לאחת האחיות שאחרי 10 דק ביקור שתפנה את כולם.

חיבוק ונשימה עמוקה

עברתי סרט דומה ובלופים של אשפוזים אחד אחרי השני

אם את מהמרכז מאושפזים במרכז אשמח מאוד מאוד לעזור לך

אם כן אפנה ליעל מהדרום בפרטי

כי הכי מבינה אותך בעולםםםם

שולחת לך חיבוק עצום וענק מרחוק

תדעי שזה יעבור בעז"ה ומתפללת שה' ישלח לך מלא כוחות

פליז תדאגי לעצמך, תעשי משהו שטוב לך בין לבין, אם זה להזמין אוכל שווה

או להביא מתנדבות לבית חולים כי יש מלא ארגונים של מתנדבות בבתי חולים

ואל תשכחי את עצמך לרגע בבקשה!!! כותבת מדם ליבי

רק להגיד שכשאני שומעת סיפורים כאלו אני מבטיחה לעצמי באלף הבטחות שהילדים שלי יהיו איתי בבית צמוד כל החיים.

כמובן לא רלבנטי, ומה אעשה בשעת אמת לא יודעת🤷‍♀️

אבל בעיניי-

א. אנשים יראי ה' סיכויים גבוהים יותר לאמינות

ב. ככל שיש יותר אנשים בשטח, סיכוי גבוה שיהיה בסדר

ג. לזכור שרוב האנשים טובים, רוב המטפלות אוהבות ילדים

ד. להתפלל לטוב

כמו שבכל חברה יש אנסים פדופילים וגנבים יש גם גננות מתעללות דתיות וחרדיות זה ממש לא חסר. המפלצת שפגעה לי בילד היתה חרדית..

לסמוך על האמירה הזאת פשוט מסוכן.

מסכימה מאד עם מה שכתבת אחרי.. כמה שיותר יש אנשים, כמה שלמטפלת יש סבלנות שתשהי שם ותשבי שם ולא מחכה שרק תעופי, כמה שיותר אנשים יוצאים ונכנסים - אם זה הורים או חוגים או משהו כזה, זה מבורך.

קודם כל - באמת אי אפשר בלב שקט. חד משמעית בכל חברה זה יכול לקרות ואף פעפ אי אפשר לסמוך לגמרי.

ויחד עם זה- כן, במקום שיש יראת ה' יש יותר עבודת מידות ופחות פגיעות. ממש כמו דברי אברהם אבינו...

שאפשר להציג מצג של יראת שמיים. וכמו שאי אפשר לדעת שמישהי מתעללת בילד גם לא תדעי שיראת השמיים שלה היא הצגה

יכולה בפרטי.

ופחות הבנתי את ב

זה משפחתון בבית שלה. אין איתה סייעות.

יש אצלה גג 8 ילדים מגיל חצי שנה עד 3

ואוליי יש לה את העזרה של הבת שלה לפעמים.

ותמיד שהיא שולחת לי הקלטה באמצע היום אז יש שקט דממה. או שהיא אלופה עם ילדים או לא יודעת מה

ויש אפילו הקלטות ב9 בבוקר שבטוח אף אחד לא ישן

שאר הסעיפים באמת עוזרים. תודה!

למקרה שלך אני לא עוזרת...

ככה הסיכוי גדל שמישהי תחליט פתאום לספר

משפחתון של 8 ילדים עם מטפלת אחת זה לא עבודה קלה.

אני אישית עבדתי יום בשבוע במשפחתון של 9 ילדים ועזבתי מהר. לדעתי זה לא שפוי.

גם מבחינת המטפלת זה מאוד קשה להיות עם כל כך הרבה ילדים לבד. רק הלכתי לשירותים ופעוטה אחת זרקה משחק על תינוק. ממש מלחיץ.

ומבחינת החוק זה גם בעייתי. מטפלת יכולה להיות על מקסימום 6 ילדים.

סליחה אם אני מלחיצה אבל כותבת מנסיוני.

צריך להשפיע על ההחלטות.

הסכנות קיימות בין אם הן פותחות מהדורות או לא.

יש השתדלות שאפשר וראוי לעשות.

אז באמת שאין אפשר לדעת, שם למשל, אפילו עם הקלטות לא עלו על זה כי ההתעללות היתה שקטה ושטנית ולא מתלהמת ובהמית , איכס על זה ועל זה. מזעזע

בטח שיש דרך

לדבר איתה לשאול שאלות על סדר יום על קשיים שעולים

לראות איך היא מגיבה איך היא פותרת קונפליקטים

מי שבעייתית רואים דברים כבר בשיחה פשוטה

(אני מכירה מקרה שלא פורסם כי הוא לא היה מספיק חריג אבל היתה התעללות

והאמא ששמה שם ילדה ספרה על חוסר סבלנות ועצבנות שהיו ניכרים לעין בשיחות פשוטות)

שמעונות שמשלמים מינימום ומקבלים כל אחת

זה כר פורה לבעיות במקרה הטוב והתעללויות במקרה הגרוע

זה למה קורים הרבה מקרים

רק הקיצוניים מגיעים לחדשות

והאחריות היא בעיקר על ההורים

מי שמוכן לשלוח למקום כזה

לוקח מראש סיכון

הוא רואה איפה הוא שם את הילד

אצל צוות שעלול להיות לא כשיר

מידי פעם להפתיע בביקורים במעון באמצע היום כדי לאסוף את הילד, בלי להגיד מראש ולהתרשם. ותנסי לבודד האם יש בסיס מאומת במציאות לחשדות שלך לגבי אותו מעון או שאת רק מונעת אמוציונלית ממקרים בתקשורת.

ויחד עם זאת-

קודם כל המלצות הן לא ציק ביטחון למקום טוב, הרבה מומלצים התגלו כחרדת אלוקים.

ולחלק היותר טוב-

פרופורציות,

1.רוב האנשים טובים. לא כולם פסיכופטים חולי נפש.

2.שנית, את מכירה את בעלת המשפחתון, מדברת איתה שומעת אותה את יכולה להסיק איך היא בכללי.

3.לעמוד מאחורי הדלת קצת לפני שאת נכנסת ואחרי שאת הולכת ולשמוע מה קורה.

4.הפתעות באמצע היום. אפילו רק להאזין לה ליד הדלת או מתחת למרפסת.

לי מאוד קשה לשים מקליט. והייתי משתדלת כמה שיותר להפתיע באמצע היום, כמובן שבמעון זה הרבה יותר קל.

אבל לא חסרים סיפורים (להבדיל כרמל מעודה) שההורים טענו שהילדים היו הולכים שמחים לגן והתרשמו שהם אוהבים אותה והיא היתה חייכנית וטובה אליהם.

כנראה שהאינטואיציות שלנו לא תמיד ערניות מספיק לדברים שאולי אפשר לראות

אפשר לשמוע אם יש בכי מוזר והסטרי, איך המטפלת מתייחסת לבכי.

רק פסיכופטית ממש תתעלל בדממה מוחלטת, אבל זה מכסה את מרבית המקרים.

להיות עם היד על הדופק כל הזמן, להפתיע וכמובן לשלוח עם מקליט.

מה שקרה שם זה פסיכופטיות זה דבר קיצוני...

כן יש טווח רחב ומטפלות אולי פחות נחמדות וכו זה פחות נדיר וגם יותר מובן.. אבל התעללות של ממש זה כמו פדופיליה

זו הפרעה וסטייה והיא באמת בקצה והיא במיעוט בסוף פשוט כזה בכותרות זה מטלטל.

לעשות השתדלות כן לפקוח עיניים ולראו שטוב לילד גם בבית, ולשים לב אם יש נורות אדומות (שלא תמיד יעידו על התעללות אבל יעידו שאולי פשוט פחות טוב לילד)

ומפה לשם להתשדל להיות באמון לעולם ולטוב שבו

כי לתת לילד את התחושה שאין אמון בעולם זה גם נוראי וזה עוול מצידנו לתת לו

ילד צריך לגדול בהרגשה שהעולם טוב

וההורים שלו מלאי אמון...

אז כן לחזק גם את זה בעיניי

כי אני מאוד חרדתית ופרנואידית. ואני גם מאוד גלויה עם הילדים הגדולים שלי (ילדי יסודי) כי חשוב לי שלא יהיו תמימים עם כל הסכנות.

ואחת מהילדים באמת יצאה חרדתית כמוני .

כמובן שאני לא מדברת רע על המטפלת, ובטח שאם אני חוששת אז לא אדבר בגלוי לידם. אבל הם מכירים אותי כאחת שלא מאמינה בעיניים עצומות לכל אחד ואני גם אומרת להם לא לסמוך על אף אחד אלא רק על אמא ואבא.

מעדיפה שיהיו פחדנים וזהירים ולא תמימים וה' ישמור משהו יקרה לא עלינו ולא על עם ישראל.

אבל את צודקת שחייב לתת להם ביטחון בעולם שהעולם טוב בסופו של דבר

וגם אם אמרנו ההפך...

שמחה שהתחברת

לא לכאן ולא לכאן... כל הכבוד שאת ערב לשים לב שלא להיות בקיצוניות...