מתבאסת על המשפחה המורחבת שלי, שקיימת רק ליופי ולהודעות יום הולדת מאולצות בוואטסאפ. וזהו. בשאר הזמן לא רואים ולא שומעים מהם.
מתבאסת על המשפחה הקטנה שלי, כי אני אמא כל כך שונה ממה שחשבתי שאהיה. כל כך עייפה כל הזמן, חסרת סבלנות. ולדעתי הילדים שלי "מסכנים", אנחנו לא הולכים לשום מקום ובקושי עושים משהו, גם בחופשים. רק מעבירים איכשהו את הזמן והם בעיקר רואים טלויזיה, לא נעים להודות.
לא הולכים לחוגים כי איך אני אגרר עם 3 ילדים…
מתבאסת שאין לי חברות. בכלל. מרגישה הכי לבד בעולם.
מתבאסת ממש על הבעל שלי. שהוא לא תומך יותר, עסוק בעבודה שלו ואין לו כוח לכלום אחר (ע"ע לא הולכים לשום מקום ולא עושים כלום).
אני 4 חודשי אחרי לידה, וברור לי שזה לא עוזר להרגשה שלי.
המקור לבאסה הנוכחית - בעלי יצא מאוחר מדי מהעבודה ביום של מסיבת סיום של הבכורה שלי (בת 6, עולה לכיתה א'). היה לי קשה לארגן את שני הגדולים לבד, פלוס עוד תינוק שצורח, פלוס להתארגן בעצמי. הוא היה אמור לצאת מוקדם יותר ולעזור לי.
בסוף הוא יצא עם הגדולים למסיבה. אני נשארתי להתארגן ולארגן ולהאכיל את התינוק, הגעתי באיחור של 25 דקות למסיבה. פספסתי הכל. את כל הדברים החשובים.
כל הדרך לשם אני עם דמעות בעיניים. גם עכשיו עם דמעות כשכותבת את זה ובכל פעם שנזכרת בזה.
מתבאסת ממש שפספסתי, עצוב לי מאוד בגלל זה. היא אולי לא תזכור (אני מקווה שלא), אבל אני אזכור לנצח.
וכועסת על בעלי שה"לא יכל" לצאת מוקדם יותר והציב אותי במצב הזה, ואפילו לא טרח לשלוח לי את הסרטונים שצילם (כאילו, הוא מחכה שאבקש? באמת? כרגע אני לא מדברת איתו אז לא מבקשת ממנו כלום).
איכסה לי ממש.
