דברי ה"שפת אמת":
אך י"ל דכתיב התאוו תאוה. ומשמע שלא הי' להם תאוה. שהיו למעלה מהטבע. חירות מיצה"ר. ולכך הי' נראה להם שנכון שיהי' להם תאוה ושיזכו לעשות נחת רוח להשי"ת על ידי שיאכלו בקדושה אף בשר גשמי. וז"ש נפשנו יבשה כו' שלא קיימו בכל נפשכם. כמ"ש במד' בכל נפש ונפש שברא בך. שהוא ביטול כל הרצונות ותאוות להשי"ת. וזה לא הי' להם שהיו למעלה מבחי' הנפש. אבל לא הוטבו דבריהם להשי"ת שצריך האדם להיות חרד יותר לירא פן יבטל ח"ו רצון השי"ת ולא יביא עצמו לידי נסיון אף שיוכל לזכות למדריגה ע"י זה שזה נקרא לגרמייהו קצת. כי מי שירא באמת לעבור רצון השי"ת מרוצה יותר בפשיטות. [ובאמת כל הנסיונות משום מאן דאכיל לאו דילי' בהית לאסתכולי כו' וזהו טובת השי"ת אבל כשכן רצון האדם נק' לגרמייהו]:
שבני ישראל התאוו שתהיה להם תאווה, כי בזה רצו לעבוד את השי"ת מתוך קשיים ומניעות - תאווה. ומתוך כך לשבור אותה, לקיים את מצוות ה', ולהתעלות למעלה יותר מקודם.

מה הבעיה בגישה כזאת? היא משבר חינוכי עמוק ממה שמשה רצה להנחיל לעם. - האדם מצווה לעבוד את ה', בלי חכמות, אלא כעבד לפני רבו. זה שלימותו. החיפוש אחר תאוות כדי כביכול לעשות נחת רוח לקב"ה, הוא בדיוק ההפך מזה, וכמו שכותב השפת אמת יש בזה נגיעה עצמית. אם האידיאל הגדול של בני ישראל היה לעבוד את ה', היו עובדים בתנאים שה' סיפק להם במדבר וזהו. אך בני ישראל רצו יותר, וזה היה לא לדעת המקום ולא לדעת משה.

נפתחו פה לאחרונה כמה שירשורים בעניין.

בגלל שזו הייתה הפעם היחידה שהוא באמת נשא הכל לבד. לפני ואחרי היו את הזקנים איתו.

אגב משה מאוד האמין בהאצלת סמכויות, רשי אומר (בפר' פינחס או וזה"ב  לא זוכר כעת) שמשה הציע ליהושע להקשיב לזקנים ואפילו ה' רצה שיהושע יהיה דומיננטי יותר.

ה' "נשבר" כביכול, ומשה הוא זה שמחזק אותו, בעוד שבקברות התאווה זה הפוך

במתאווים זה היה ילדותי. משה אומר שם כאשר ישא האומן את היונק. הם תינוקות. לה' זה לא כזה מפריע (אולי בשלב זה) אבל למשה כמנהיג זה קשה ושובר.

במרגלים זה חוסר אמונה מובהק וצועק יותר מהכל.  לה' זה הכי קשה וכואב החוסר אמונה וביטחון בו 

משה יכול להתמודד עם היצר הטבעי של האדם לחטוא, קורה לכולם.

מה שהיה קשה למשה זה היצר העל טבעי שהיה לבני ישראל, שהם חיפשו על מה להתלונן.

זה מה ששבר את משה

ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה נ'

הַמַּחֲשָׁבָה בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ כִּרְצוֹנוֹ לְמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד כְּלָל. וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים מַחֲשַׁבְתּוֹ פּוֹרַחַת וּמְשׁוֹטֶטֶת בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְזָרִים הִיא בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לַחֲשׁב מַה שֶּׁרָאוּי. וְהוּא מַמָּשׁ כְּמוֹ סוּס שֶׁפּוֹנֶה מִן הַדֶּרֶךְ וְסָר לְדֶרֶךְ אַחֵר שֶׁתּוֹפְסִין אוֹתוֹ בְּרִסְנוֹ וּמַחֲזִירִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. כְּמוֹ כֵן יְכוֹלִים לִתְפּס אֶת הַמַּחֲשָׁבָה בְּעַל כָּרְחוֹ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל הַדֶּרֶךְ הָרָאוּי

אם הוא מזוהה עם כלב בן יפונה שהיה בן 40 בחטא המרגלים, אז יוצא שבצלאל חייב להיות פעוט ולכן לא הגיוני.

כוונת חזל שאותה מגמה רוחנית שהיתה אצל כלב בן חצרון היתה אצל כלב בן יפונה, שהוא ממשפחתו וכנראה  מצאצאיו של כלב בן חצרון, משפחת הכליבים שגם נבל וכנראה אביגיל היו ממשפחה זו

או שאומרים שכל 7 מלכי אשור זה שמות של סנחריב. הכוונה שלכל מלכי אשור ייצגו מגמה אשורית אחת וזה לא מדנה מי האיש הפרטי.

גם כאן כלב בן חצרון וכלב בן יפונה זו אותה מהות ואותו תפקיד ורעיון, והם מאותה משפחה. ראב"ע אומר שזה לא הפשט.

עצוב לראות שאנשים מתעלמים מדברים שנכתבו בצורה ברורה, וחוזרים על טענתם הקודמת כאילו לא הגיבו להם.

רק תיקון: הם לא כותבים שבצלאל היה בן 10, אלא שאבותיו - חור ואורי - הולידו בהיותם בני 8.

ולהבנתי - הגמרא הזאת לא ניתנת להתפרש כ"דרך משל".

דברי הגמרא הם משל. או שכך היה בעולם הרוחני אבל זה התבטא בגשמיות אחרת, כמו שכתוב שהתורה נתנה בדור האלף אבל ה' קימט את הדורות ודחסם בתוך 25 דורות

אינני מבין איך אתה מסביר את הגמרא הזאת בדרך משל...

אלו דברים עמוקים. אולי הכוונה שזה שהתורה קראה לשני הכלב בשם כלב, זה אטמר שרמזה לנו דברים עמוקים. וייתכן שבעולם הרוחני נשמתם היתה כבת 8 שנים, כי לכל זמן יש את המהות שלו

יש גמרות שרואים שהן מתפרשות שלא כפשוטן, ויש גמרות שרואים שעושים בהן חשבון מתימטי, ודי ברור שהאומר אותן התכוון לפשוטם של דברים.

האם זה לא ברור ממה שכתב לך @עזריאל ברגר ?

ייתכן שבעולם הרוחני נשמתם היתה בת 8. לא כאן בגשמיות.

דוגמא לזה זה 1000 דורות רוחניים שקומטו ב2448 שנה לפי הגמרא.

גם בעין איה הרב קוק מסביר פרטים טכניים כמשלים עמוקים

(השערה בלבד)

לא הגיוני שאדם יוליד בגיל 8. אלא אם נעשה לו נס. ואין סיבה שיעשה נס כזה גדול לאנשים שאינם האבות או נביאי הדור, מלבד חריגים כמו האשה השונמית וגם שם זה בזכות אלישע.

הכוונה במשל ששני הכלב מייצגים אותה מהות, ואולי הם גלגול נשמה לא יודע

אתה אמרת "לא הגיוני".

עזריאל ואני אמרנו "לא הגיוני לפרש את הגמרא הזאת כמשל".

אחי, יהי לך אשר לך...

המון חכמי ישראל פירשו את המדרשים כמשלים

ולא יראה כן לפי פשטי הפסוקים. כי לפי פשטי הפסוקים נראה כי כלב זה היה מבני חצרֹן הראשונים, ואומר כי אחַר לקח (את) בת מכיר והוא בן ששים שנה. ואם כמו שאמרו רבותינו ז"ל כי היה כלב בן יפנה, כשהוליד חצרון (את) כלב היה חצרון בן מאה ושבעים שנה. כי כלב אמר "בן ארבעים שנה אנכי בשלח אותי משה עבד ה'", וזה היה בשנה שניה שיצאו ממצרים, וחצרון היה מבאי מצרים.

אמרו רבותינו ז"ל כי אחיו מאמו היה. כי כלב היה בן יפונה, ועתניאל בן קנז. ומה שאמר על כלב "הקנזי" - יִחש אותו לבעל אמו.

ויתכן לפרש כי אחיו מאביו ומאמו היה, והיה שם אבי כלב 'יפונה' ו'קנז', כי הרבה נמצאים שני שמות לאדם אחד.

והנכון אצלי עוד, כי קנז היה ראש המשפחה, והתיחשו בני המשפחה אליו. ובאמרו הקנזי או בן קנז, הכל אחד. כי רחוק הוא ליחש האדם לבעל אמו, כי אפילו למשפחת האם לא מצאנו שיתיחש אדם, כי אם לבית אבֹתיו.

(כשהאחרונים נקראו על שם קרוביהם הראשונים), או שהיה שם הרבה גילויי עריות בסיפור (ולפעמים הכתוב מתייחס לאב הביולוגי ולפעמים לא)
 

הרמבן מביא את שתי האפשרויות, וכותב על האפשרות השניה: "וזה מדרשם של דורשי חומרות כמו שמוזכר במסכת פסחים, ואיננו דברי הכל בגמרא ולא משמעו של מקרא כלל"

חזל אומרים שהיו שמה גלויי עריות ומפרשים אחרים אומרים שהיו שני ענה ויש עוד דעות אבל זה עדיין לא ממש מסתדר 

הוא ענה. הָאָמוּר לְמַעְלָה שֶׁהוּא אָחִיו שֶׁל צִבְעוֹן וְכָאן הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּנוֹ? מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד אֶת עֲנָה:

והרשי הזה

בת ענה בת צבעון. אִם בַּת עֲנָה לֹא בַּת צִבְעוֹן? עֲנָה בְּנוֹ שֶׁל צִבְעוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה? מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת עֲנָה, וְיָצְאָה אָהֳלִיבָמָה מִבֵּין שְׁנֵיהֶם, וְהוֹדִיעֲךָ הַכָּתוּב שֶׁכֻּלָּן בְּנֵי מַמְזֵרוּת הָיוּ:

פעם כתוב שהוא אח של צבעון, ופעם בן שלו. ובהמשך כתוב שאהליבמה היא בת ענה בת צבעון

לכן רשי מסביר שצבעון בא על אימו, ולכן ענה הוא גם אח שלו וגם בן שלו. ואחרי זה צבעון בא גם על אשת ענה, ואהליבמה נולדה מאחד מהם. והיא מיוחסת גם לאביה האמיתי וגם לאביה החורג. (או על פי תפיסה שאולי הייתה פעם, שאישה יכולה להוליד בן אחד שחצי מה'גנים' שלו באים מאיש אחד וחצי מה'גנים' שלו מאיש שני)

(ערכתי את ההודעה)

במקרה 2 אהליבמות שלאבא שלהם ולסבא שלהם אותו שם? פשוט עשיו התחתן עם חורית מבני שעיר החורי כחלק מהברית ביניהם. בסוף הוא היגר להר שעיר ואליפז התחתן עם תמנע ואדום ובני שעיר התחתנו אחד עם השני. בסוף האדומים הרגו את בני שעיר אבל אמצו את התרבות והאליל הלאומי שלהם "אלוהי שעיר" הוא נקרא בדברי הימים אצל אמציה.

אציין אגב רעיון שבני שעיר זה כנגד רומא, ומשפחת עשיו זה כנגד הנצרות שיצאה מהיהדות והשתלטה על רומא

רמבן פסוק כה: "ואלה בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה" - דרך הכתוב לאמר בבנות כן, כמו 'ואת דינה בתו'. וזה ענה הוא הבן הרביעי לשעיר החורי, אחי צבעון הנמנה אחריו למעלה. כי הפרשה תמנה שבעה בני שעיר החורי כתולדותם. והיה לזה ענה בן אחד, יקרא גם כן דישון, כשם דודו. ולו בת תקרא אהליבמה כשם קרובתה בת ענה בן צבעון. ולכך יאמר הכתוב באשת עשו 'אהליבמה בת ענה בת צבעון', להגיד כי היא בת ענה שמצא הימים, נכדת צבעון, לא אהליבמה בת ענה בן שעיר החורי אחי צבעון.

בארכיאולוגיה יש הרבה אזכור של החורים שהיו עם גדול ואין כלום על החיווים, למרות שערים מרכזיות הם מוזכרות חיוויות כמו שכם של חמור וגבעון של הגבעונים.  כבר הרמבן אומר שחיווים זה כינוי לחורים. ייתכן גם שזה מילת שיבוש , שבה נקראו החורים שגרו בעבר הירדן המערבי. גם אצל הגבעונים וגם אצל בני שעיר אין מלכים אלא אלופים וזקנים, וגם חמור נקרא נשיא ולא מלך.

בו.

(עד לפני כמה עשרות שנים המבחן עדיין היה בעל פה, וכלל רק את איסור והיתר. אבל כן למדו כבר גמרא טור בית יוסף שולחן ערוך טז שך פתחי תשובה)

האמת שגם היום, לפחות בשלבים מסויימים צריך להביא המלצה, אבל איני יודע מי בודק אותה.

(היתה גם וועדת חריגים לצעירים שרצו להבחן, באיזה שהוא שלב פשוט אפשרו לכולם...)

יש רמות שונות של רבנים.

יש מי שרואה עצמו כרב עיר, יש מי שרואה את עצמו על כסא הדיין, ויש מי שרואה את עצמו מחנך בישיבה תיכונית או מכינה קדם צבאית למשל.

ברור שלא לכל סוג של רבנות יש צורך בידע עצום וביכולות פנומנליות של זיכרון, שינון, הבנה וניתוח.

אי אפשר שרף הכניסה (כלומר תעודת הרבנות הנמוכה ביותר) תצריך יכולות של פסיכומטרי 750.

מיכה ו' ה'

avid;font-size:21.7px;">עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'

רשי:

"ומה ענה אותו בלעם בן בעור" - מה אזעום לא זעם ה' (במדבר כג) שלא כעסתי כל אותן הימים "מן השטים" - שחטאתם לי שם דעו צדקותי שלא מנעתי טובתי ועזרתי מכם עד הבאתי אתכם לגלגל וכבשתי לפניכם שם את הארץ.

זה הרי אחד מעשר זכירות שצריך לזכור בכל יום.

אמנם אין לי תשובה מוחלטת מחז"ל

אבל אני חושב שרעיונית זה בא ללמד מוסר כמה אדם שרוצה משהו (רע במקרה הזה) יכול להתעלם מסימני אזהרה - אפילו מעל הטבע כמו בעל חיים שמדבר איתו 

וכל הפרשה נועדה להראות שה' מעל המאגיה של קללות וכו

'בשר ודם המבקש להנקם מחבירו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב'
 

באופן כללי נדמה לי שיש הרבה סיפורים בתנך בהם הקב"ה מעביר אנשים או נביאים סדרת חינוך (פרעה, אליהו, יונה)
 

(זו אולי לא תשובה מלאה או לגמרי מספקת, ובכל זאת זו נראית לי תשובה טובה)

...."וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא"

ואז בלילה השני השם אמר:

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה."

"ואך – על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ואף על פי כן, 'וילך בלעם'. אמר, שמא אפתינו בדברים ויתרצה" (רשי)

...שצריך אומץ ובטחון בשם  כדי להשמיע באוזני מלך מואב ושריו ארבע פעמים ברכות מופלאות במקום הקללות

שהם ציפו ממנו לקלל

אבל נשמע לי שיש לך פרשנות משלך לפרשה. תרצה לחלוק אותה בתגובה להודעה הראשונה או בשרשור חדש?

...."וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, הִנֵּה-בָאתִי אֵלֶיךָ--עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה:  הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי--אֹתוֹ אֲדַבֵּר."

"וַיַּעַן, וַיֹּאמַר:  הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי--אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר."

"וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק:  הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה."

"וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק:  הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה. אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה, לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי:  אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֲדַבֵּר. וְעַתָּה, הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי; לְכָה, אִיעָצְךָ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים."

ממש קידוש השם. שלא לדבר על זה שהשם זיכהו להוציא מפיו ברכות מופלאות על עם ישראל .

זה עובדה פשוטה.

אני מתכוון לזה:

מצד אחד : " וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה."

מצד שני: "וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא,"

הרב שרקי השווה זאת לפילוסוף ניטשה, שמצד אחד היו לו דעות אנטישמיות מסויימות ומצד שני היה נאמן לאמת והיה חייב להודות שעם ישראל הוא העם הנפלא בעולם

בסוף ה' מראה לו שבפנימיות עם ישראל אין שום חסרון כי האתוס של ישראל מבוסס רק על אלוקים, ואלוקים הוא מושלם "מה אקוב לא קבה אל, ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו".

אין שום כוח טומאה הנובע מהטבע, בישראל "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"

האתוס היחיד של האומה זה ה', ומכיוון שה' מטדלם אז גם האומה באתוס שלה מושלמת. כאשר מצד האתוס עצמו נאמר "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" ומצד הופעת האתוס בחיי הכלל בעולם הזה, יש דורות שנאמר על האומה "כי זנתה אמם הובישה הורתם".

וכמו שאומר הרב קוק "אהבתינו את האומה לא תפריע לנו מלבקר את מומיה, אבל כשמסתכלים בפנימיותה, רואים שאין שם מום כלל אלא כולך יפה רעייתי ומום אין בך"

...ולכן שלמות נמדדת כך.

אתה באח מכיר את הסיפור על נוסע בספינה שרצה לקדוח חור בחדר שלו.

חוץ מזה עם כלל הדור לא רשע, אז גם עוונות היחיד לא מחייבים גלות, למשל בדור השופטים בפלגש בגבעה עם ישראל היה רשע יותר מדורו של מנשה מלך יהודה אהל לא התחייב גלות כי לא היה מלך וזה היה אוסף של פרטים חוטאים והחטא לא מוסד בסדרי הציבור הקולקטיביים או הפוליטיים

כי עלון מכון ויצמן לילדים היה נקרא פי האטום וד"ל ואכמ"ל וזה

רק מפאת כבודו של בלעם כביכול.

לע"ד

האתון היא מעין משל לעם ישראל

ודי לחכימא

רק הכלים הפוליטיים והגשמים בישראל נמשלו לחמור כמו חמורו של משיח. אפילו יוסף נמשל לשור ולא חמור. חמור זה חומרי מדיי.

נראה שדווקא האתון זה משל לאומות העולם. 

ר' אפרים מלונטשיץ כתב:

"ויפתח ה' את פי האתון. נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר, ולכבודן של ישראל לבד פתח ה' את פיו כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב"

רבנו בחיי:

ע"ד הפשט דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא

בלעם רצה לקלל. ושיחק עם הקב"ה חתול ועכבר. האתון הבינה שזה לא בסדר. הוא התעקש לא להבין.

תחשוב על ההר הבודד=ארץ החוילה

אפילו יש לך נהר