הרשתי לעצמי לכתוב כאן את הלב שלי רק אחרי שאני כותבת את התודות של היום
אז כתבתי ועכשיו אני פה ואוצה רק להוציא את כל העומס מהלב שלי.
כמה קשה זה הדבר הזה. כמה כוחות נפש.
זה כל כך מרוקן כל פעם.
מה היה, מה אמרתי, איך זה הצטייר, כמה נשמתי ואם בכלל.
באמת בתכלס פחדתי מאוד רגע לפני
ואז הגעתי כמה דקות קודם וראיתי שההזוי ההוא לא נמצא וגיליתי שוב שהפחדים שמונחים לי בראש לעיתים עצומים מידי
מה אני יעשה, הלב שלי עובר הרבה, כל כך.
לפני כמה ימים הבנתי שהאיזון שלי לא תלוי יותר בשקיעה שהייתי פעם מקפידה לראות אותה באדיקות או בחדר חייב להיות מסודר עד חולי או בסדר יום או בשמיים בכלל.
לפני כמה ימים שמחתי מיזה והבנתי שאני אשכרה לא תלותית בזה ואני עצמאית.
עכשיו כשאני בשיברון לב אני חושבת שזה אולי בגלל שאיבדתי עניין בשקיעה ובחדר מסודר ובסדר יום ובשמיים.
אני סתם ככה עכשיו. זה בכלל לא נכון.
אני הרבה יותר ממה שאני חושבת על עצמי כרגע אבל נו שויין.
פוף אנחה
באלי אנחה
קניתי דף עצום לצבעי מים וסתם קשקשתי שם
אין לי כוחות אלי
אין לי כוחות בכלל
אני פיזית מרוקנת
אבל הלב שלי גדוש.
אולי כל אנרגית הגוף עברה ללב
ולכן הגוף מרוקן והלב מוצף. אולי.
אני עייפה ובאלי אי רחוק ולצרוח עד כלות ולהתהפך אחורה בבום ופשוט לשכב על חול ולבכות המון. ואז פשוט לא יודעת. פשוט להמשיך לבכות.
משהו נגדי, למרות שכל כך לא. למרות שכל כך כן. לא.
זה מעייף אותי להיות אני.
היום בעבודה זיהיתי אישה רגישה ואכשהו חשבתי עליה- "איזה באסה לה. כם היא בטח סופגת את החיים מכל הכיוונים והיא מתמודדת. כמוני. כמו כל הרגישים. איזה סיוט זה להיות רגיש בעולם הזה. איזה גורל אה."
