ספציפית אצלי, וגם אצל @oo, ממה שאני יודעת, הבעל לא מגויס
זה שונה בתכלית מבחינת ההתנהלות והמקום הנפשי שנמצאים בו
וגם, אין לנו הרבה ילדים קטנים. ויש לנו ממד בבית.
אז ממילא, ההתנהלות היא ביותר בנחת אם אין לי ילד/ פעוט/ תינוק שצורח כשאני מתקלחת, או שאני צריכה לרוץ עכשיו למקלט בנגלות
אצלי בכל אופן, הבן שלי נורא נחרד ביומיים הראשונים. והחלטתי מאחר ואני יודעת שהוא מאוד מושפע מהלך הרוח שלי, שאני כן מנרמלת את המצב ולא מראה לו יותר מדי לחץ.
אז הוא יודע שיש טילים. והוא יודע גם שהם יכולים לעשות המון נזק, כי דיברתי איתו על זה והוא גם ראה תמונות של ההרס.
אבל מעבר לזה, ככל שאני יכולה ליצור להם מציאות שמחה - אני שם.
ואל דאגה, הם רואים את אמא מצוברחת/ כועסת/ מותשת/ לא יכולה להכיל. כי זה חלק מהחיים ממילא ואני לא מנסה ליצור להם מציאות אוטופית בכח. אבל איפה שאפשר לחסוך להם, וגם לעצמי - אני חוסכת. במיוחד שזו מציאות שיש בה הרבה שינויים. פתאום אין בית ספר, יש אזעקות, שינוי שגרה, יותר זמן בבית.
אני לא אשאר במקלחת לצורך העניין, כי הם מחכים שאכנס איתם לממד ונסגור, אבל גם לא אמנע אותה מעצמי.
ושוב, זה הרבה תלוי כמו שאמרתי במצב המשפחתי ובאופציות
