שיח על משקל?

מאיפה זה בא לו?

כי זה נשמע לי חריג, גם לגיל וגם למין...

והוא לא מלא או רזה

הוא במידות תקינות לגילו

מתלבטת אם לומר לו על זה משהו או להתעלם

ואם כן- אז מה להגיד

בבית הספר נגיד?

יש עוד דברים שהוא מתעסק בהם קצת באוססיביות?

אני חושבת שאולי כדאי להתייעץ על זה, עם מנחת הורים או משהו כזה...

ייעוץ. נבדוק את האופציה הזו

אין עוד נושאים שהוא מדברבר עליהם ככה כמה פעמים ביום, נבדוק 

שהוא פשוט אוהב חישובים והשוואות.

אבל להתייעץ לא מזיק...

שגם אצלה הבת בגיל הזה משווה משקלים ומדברת

אז אני מתלבטת אם מצריך ייעוץ. נוטה כן להתייעץ כדי לא לפספס משהו אבל מצד שני נשמע לי שטותי

פותחת איתו סוג של שיח

למה זה מענין אותך?

או מה אתה חושב על הנראות שלך

ולראות לאן זה יוביל אותך

מחכה לזה

לא חשבתי שאגיב ככה להריון

יצא למישהי ש"ידעה" מה יש לה עוד לפני שאפשר לדעת?

מין תחושת בטן שכזו

אני פתאום מקווה שאני טועה

כי בעצם בא לי בת ולא בן כמו שחשבתי עד היום

פשוט "ידעתי" שזה בן. (בחרתי לא לדעת עד הלידה)

כשהמיילדת אמרה לי שזו בת בעלי עמד בצד וצחק.

מה עושים?

מרפים, משחררים, נהנים מהתחושות החדשות. נשמע שזה הריון ראשון אז תנצלי עד הסוף את הפריבילגיה להיכנס למיטה עם נטפליקס וגלידה, לסנן אנשים חופשי ולבכות מתי וכמה שאת רוצה.

מנסיון רב- שבת תיכנס בכל מקרה, גם אם תאכלו בה חלה עם סלט ויהיו כלים בכיור.

תשקפי לבעלך מה שאת מרגישה ושהוא יעשה את מה שהוא מסוגל (זה מן הסתם לא יהיה בסטנדרטים שלך, אז מה? גם את לא בסטנדרטים שלך)

תחילת הריון זה התחתית של התחתית...

תחושה שלעולם לא נחזור לתפקד כאחד האדם.

אבל בעז"ה עוד שבועיים פלוס מינוס זה ישתפר ותרגישי יותר טוב.

חיבוק 🫶

לק"י

במשרה מלאה.

אבל בתיכונים זה בדרך כלל עוז לתמורה, ואז זה פחות שעות.

את ההטבה של משרת אם מקבלים רק אם יש מעל 80% משרה, שזה יוצא 19 שעות.

זה עדיין לא מגיעה למשרה מלאה.

משרה מלאה בחט"ב /תיכון למורה לא אם זה 24  ש"ש.

למורה אם זה בערך 22 ש"ש.

לק"י
 

כי ביסודי משרה מלאה זה 26 שעות פרונטאליות, 5 שהיה ו-5 פרטני.

משרת אם זה בסך הכל פחות שעתיים (1 פרונטאלי, ו-1 שהיה).

אני יודעת שבתיכונים יש פחות שעות פרונטאליות ויותר שהיה 

אני פחות מכירה מה קורה ביסודי אבל יודעת שיש הבדל.

לפני האופק ("בעולם הישן") ההבדל היה אפילו יותר משמעותי.

כי 18 שעות זה אחלה מבחינתי

מה זה אומר בפועל שזה לא משרת אם??? ה בדיוק אני מפסידה?

להתעקש על זה?

אני בחטיבה 

כאילו יש לך יותר אחוזי משרה ממה שאת עובדת בפועל.

אפשר לקבל את זה רק מאחוז משרה מסויים. אם עובדים פחות, מקבלים בדיוק לפי אחוז המשרה שלך, בלי תוספת.

באופן אישי, אני לא קיבלתי אף פעם משרת אם, כי מבחינתי מספר השעות שאני עובדת מאפשרות לי איזון נכון בין בית לעבודה. ולא התאים לי להוסיף יותר שעות בשביל משרת אם, כשזה בסופו של דבר יבוא על חשבון הבית...

אני יודעת שאת באה מהכיוון השני - של להפחית שעות כדי לתת יותר מקום לבית. ויכול להיות שעבורך גם הפחתה מועטה יותר שעדיין תשאיר לך את התוספת של המשרת אם, תהיה משמעותית ותאפשר לך להתמקד יותר בבית.

אבל בעיני השאלה היא כמה שעות באמת יאפשרו איזון נכון, וגם אם 'מפסידים' משרת אם כי לא עובדים מספיק שעות כדי לקבל את ההטבה הזו, זה לא בהכרח הפסד אם ה מה שנכון לבית.

יש כמובן עוד שיקולים חוץ מהשיקול הכלכלי אז כדאי לקחת גם אותם בחשבון.

לפי מה שאני רואה עכשו באתר הסתדרות המורים משרת אם מתחילה כבר מ18 שעות.

(בעבר זה היה רק מ19 שעות).

אז אין בעיה עם 18 שעות, הפער הוא בין 17 ל18.

מבנה שבוע עבודה - אתר הסתדרות המורים

אני ידעתי מהניסיון שלי שצריך 19 שעות אבל כיוון שזה ניסיון יחסית ישן (בשנים האחרונות עובדת משרה מלאה) בדקתי באינטרנט וראיתי שכתוב משהו אחר אז חשבתי ששינו.

יש לך ניסיון מהשנים האחרונות? מה קורה בפועל ב18 שעות?

לא הייתי עוזבת בבית ספר בגלל זה (הייתי מחכה למ"מ של חופשת לידה של מישהי ולהוסיף שם שעתיים) אבל זה כן מבאס.

אני מדברת על צעירות יחסית.. כיתה ה'ו'.

הן מספיק כוח עזר אבל לא תמיד יכולות לתפקד לבד..

לפזר את הילדים בין חברים ואת הקטן לקחת איתך.

גם אם את חושבת שאת לא צריכה לנסוע להיבדק לשאול שכנה אם יש סיכוי שהיא לוקחת ילד 1 לארוחת ערב רק כדי לאפשר לך להתאושש קצת ולצבור כוח להשכיב..

אבל כבר כמעט שלושה חודשים אחרי..

לא חושבת שאני צריכה להיבדק..אלא אם ימשיך עד מחר אולי

להתפלל לה' שייתן לך כוח לארוחה והשכבות. לחם עם גבינה לארוחת ערב וזהו.

אפילו להשכיב בלי פיג'מה אלא עם הבגדים שלבשו היום.

אולי באמת אני לא אקלח אותם למרות שבקיץ זה די מסריח

אבל מחר שישי

החלטתי לקחת גם נורופן וב"ה שעה אחרי אני מרגישה הרבה יותר טוב

עדיין ויתרתי על מקלחת😅ועכשיו שני הגדולים כבר במיטות בתקווה להירדמות מהירה (שלא לדבר על זה שהאמצעי נגמל עכשיו מחיתול בלילה🥴)

נראה איך יתקדם הערב עם הקטני

קודם כל חיבוקק

איזהסיוט זה להרגיש טוב ואין במי להעזר להתמך....

בממוחד כשבעלך במילואים.

קוראת שאת מרגישה טוב יותר ב"ה

חיבוק ענק

אם יקרה שוב... אין חברה עם לב זהב שאפשר לקרוא לה?

בטוח שיש ממי לבקש

אבל זה כאילו כבר ערב וזה אז הרגשתי שהעיקר זה  לארגן אותם ופחות יעזור לי שמישהו תיקח לחצי שעה 

קמתי בטוב בה

לקראת הצהריים ככה התחיל לכאוב לי שוב אבל לקחתי כדור וכבר

והכי חשוב שהגענו להורים שלי לשבת והקטני נרדם לשינה ארוכה אז היה לי זמן לשנצ של שעה ומשהו😁

מאוד מאוד אהבתי את הבייבי גוגר (לי היה 3 גלגלים הקלאסי מיד שניה). יציב, מתקפל מאוד בקלות וכשמקופל תופס פחות מקום ממה שנראה. נכנס לנו לרכב פצפון שיש בו בקושי בגאז.

לא נחשב הכי קל בטיולונים, אני לא חזקה והיה מבחינתי איזון טוב בין יציבות למשקל. וינה על "אחים גדולים יתפסו ".

אני קונה טיולונים של עגלות משולבות במשקל יחסית קל

כי אחרת מרגישה תמיד שהם בחשש התהפכות

הילדים שלי מלא מטפבים נשענים קופצים על העגלות ... אומרת להם שלא אבל זה סוג של אוטומט

וגם לא אוהבת טיולונים שמכל אבן או קצת דרך לא סלולה מתהפכים או הגלגל נתקע

היא קלה וחזקה

לא מכירה אישית אבל בגלל זה לא קניתי אותו

מחזיק לנו כבר ארבע שנים (קודמיו בתפקיד החזיקו פחות, אבל התעללנו בהם יותר - שני ילדים יחד באופן די קבוע).

לי הוא מרגיש יציב מספיק. רק אם ממש אעמיס עליו דברים מאחור הוא עלול ליפול. (השבוע פעמיים העמסתי עליו תינוקת+ארגז מלא בספרים+כיסא מתקפל קל - והוא שרד יפה. ובשגרה יוצא שהילדים האחרים נתלים עליו והייתה תקופה שלפעמים הייתי שמה שתיים ביחד בתוכו, אבל לא הרבה)

מתקפל בנוחות. לא הכי קטן בעולם, אבל יותר קטן מעגלה משולבת.

תחפשי ותשאלי שמה, מאמינה שתקבלי יותר מענה.. עולה שם הרבה שיתופים על התמודדויות כאלו💔

האמת שפחות. מעדיפה להישאר אנונימית ולכן מעדיפה פייסבוק.

תודה רבה על ההצעה בכל זאת! 

אבל חיבוק גדול

והמון כוחות

דבר ראשון רוצה להגיד לה שאת אלופה, ועמוק בפנים יש לך את התשובות, ואם תצליחי לא להיפגע ולא לקחת את ההתנהגות שלהם באופן אישי (כי בכנות, ילד בן 4 שאומר לך אמא תינוקת, חוצפנית ומילים של שרותים, זה לא מעליב... זה מצחיק אם כבר 🙃 ברור שזה מעצבן כשזה הילד שלך, אבל מכאו ועד להיפגע מהשטויות שלהם? אל תתני לזה להפעיל אותך) יהיה לך יותר קל לשמוע את הקול הפנימי שלך ולהרגיש מה הילד באמת צריך.

לדעתי היה לו קשה להתחלק עם התאום שלו בזכות לשחק עם החבר, והסיטואציה היתה גדולה עליו. זה הציף אותו, ומשם זה התגלגל לכל ההפרעות הבאות, שבסופו של דבר היו קריאה של מצוקה, קריאה של אמא תראי אותי, רצון ליחס אישי (ואצל תאומים רצון ליחס אישי הוא תמיד יותר דרמטי והישרדותי כי הם רבים על זה מהרגע שנולדו). החיבוק שנתת לו בסוף זה בדיוק מה שהוא היה צריך (והעונש לא לקבל עוד פנקייק בגלל שזרק את העגבניות היה בדיוק מה שהוא לא היה צריך להרגיש עוד יותר לא רצוי ולא אהוב. במקום זה הייתי מבקשת ממנו לעזור לי לאסוף את העגבניות ולנגב את השיש. כמה שיותר ברוגע בלי אמוציות) ומהמם שהגעת לתובנה הזו! כמה שיותר חום אהבה וחיבוקים ירגיע אותם הרבה יותר מעונשים. במיוחד לפני השינה, נשמע שהם זקוקים לזה.

מילה אחרונה לגבי חברים, לדעתי כשמזמינים חבר הכי טוב שיהיה ברור שהחבר הזה מגיע לתאום א', ותאום ב' הולך לשחק בבית של חבר אחר, ובפעם הבאה מתחלפים. קשה לצפות מהם לבגרות הנדרשת כדי להתחלק בחבר הזה שכל כך חיכו לו.

לזהות את הצורך שמבטאת התנהגות זו מיומנות שלגמרי אפשר ללמוד ולתרגל ולרכוש. כמו שהמליצה @אמאשוני בקורסים \ הנחית הורים בגישת תקשורת מקרבת (הגישה ההיקשרותית - נראה לי שזה בערך אותו דבר, אולי יש הבדלים בניואנסים).

המון המון הצלחה!

תנסי להפחית קונפליקטים. זה לא כ"כ הגיל להזמין חברים לעיתים קרובות, בטח לא כשזה הופך לשלישיה.

ההתחרפנות הזאת מלמדת על קושי רגשי להכיל את הסיטואציה. הוא מקנא, מתרגש, מבולבל

איך איומים או הטפת מוסר מה יפה או לא יפה יצליחו לדבר אליו?

הוא קודם צריך לאסוף את עצמו, להרגיע את התחושות הקשות.

תארי לך את עצמך בשיא הקושי איתם שאת רק רוצה לצרוח, השכנה קוראת לך מלמטה ומתחילה להטיף לך מוסר שהכביסה הרטובה מטפטפת לה למרפסת

או הועד בניין אומר לך שאם את לא נותנת לך עכשיו צ'ק ביד הוא מונע ממך איזה שירות,

האם תצליחי לשתף פעולה עם האיומים או המוסר שלהם, או שזה רק יגביר אצלך את החוסר אונים והמצוקה והתסכול?

הילד שלך קורא לך ע"י ההתנהגות שלו. תנסי להפריד בין איך שהמצוקה באה לידי ביטוי בפועל, לבין מה שהוא מנסה להגיד.

תנסי לא לשחק על המגרש שלו, אלא לתרגם לך לשפה הורית: הילד שלי משתולל עכשיו כי הוא לא מצליח להירגע אחרת.

למה הוא זקוק? לדרך להירגע?

איך אעזור לו? האם איום יקדם אותי למטרה, או דווקא אמפתיה ותעסוקה?

כשאת מחליטה לעזור לו, השאלה היא איך. וכאן יש הרבה אפשרויות, תלוי ילד.

אפשר הסחות דעת (הינה ציפור) הרבה פעמים יציאה החוצה לחצר או מרפסת יכולה להרגיע.

מקלחת (אפשר להציע קצף בועות בתור משחק או צבעי ידיים)

מוזיקה

פעילות ספורטיבית (לרדת במדרגות)

אפשר אפילו סתם לנפח בלון או כמה בלונים, בלי להציע לו ובלי לדבר איתו. פשוט תניחי אותם במרכז הבית.

אין הרבה ילדים "שיתאפקו" ולא יתחילו להתעסק עם זה.

אפשר תוך כדי שאת "מסדרת" להפעיל "בטעות" משחק מנגן או מדליק אורות, ואז לכבות ולהחזיר למקום. בלי לומר מילה.

מסוג הדברים שתופסים את תשומת הלב ומגרה את הסקרנות להתעסק איתם בלי שישימו לב וככה להירגע.

אפשר לאכול קרח או לשים צלחת אבטיח על השולחן.

אחרי שהוא נרגע, לתמלל לו מה קרה.

הגיע חבר, זה גרם לך לקנאה, לא ידעתי מה לעשות וזה גרם לך לתסכול.

זה ממש קשה לחוש תסכול. וזה מעליב שהחבר לא משחק איתך. אתה צודק זה באמת לא נעים.

אתה השתוללת כי לא ידעתי איך להירגע? גם אני כשהייתי קטנה לפני שההורים שלי לימדו אותי להירגע, לפעמים הייתי משתוללת ואז למדתי.

אחרי שהוא מפנים, אפשר לשאול אותו: בוא נחשוב מה עוזר לנו להירגע כשקשה לנו?

וכן, לפעמים כל מה שילד צריך זה רק חיבוק טוב, את כל השאר הוא יודע לבד.

ותזכרי שהם רק ילדים, בגיל ששובבות זה חלק מההתפתחות, ועכשיו חופש גדול. ומצד אחד זה זמן טוב לבסס הרגלים חדשים במשפחה, מצד שני זאת תקופה שיותר קשה עם גבולות.

אז זה ממש נורמלי שיש אצלכם טנטרומים, השאלה מה עושים עם זה.

ומחזקת אותך ללכת להדרכת הורים, זה עושה סדר ובהירות, ומאוד מאוד עוזר. בהצלחה רבה!

אין לי את זה בקטע הרגשי

מרגישה שאני רק רוצה שיתנהגו יפה

וכשהם לא, אני רק מעירה ומתעצבנת ואין לי את כל ההבנה העמוקה על מה התנהל אצלם בלב

קשה לי לראות את האחר! רק את הדרישה שלי להרמוניה. 

ממליצה לך ממש ממש על הקורס של הבית להורות מקרבת.

זה עולה רק כמה מאות ויתן לך בדיוק את זה. ויש גם ליווי בווטסאפ.

ואפשר ללמוד בלי לצאת מהבית.

ואגלה לך עוד טיפ, אחרי שאת לומדת את הקורס (וחוזרת עליו שוב ושוב כדי לחדד ולחדש מול השינויים)

את יכולה לכתוב לצאטGPT מקרה ולבקש ממנו ניתוח סיטואציה בכלים של תקשורת מקרבת.

זה ממש לא במקום הדרכה מסודרת, אלא בנוסף ואחרי שלומדים את העקרונות לעומק ואת עדיין מרגישה שחסר לך קצת פרקטיקה או לזקק איפה בדיוק הנקודה שבה היה אפשר לעשות דברים אחרת וזה היה משפיע על ההמשך, אז הצאט ממש עוזר.

וגם אחרי שלומדים את העקרונות בצורה מסודרת, אח"כ יותר קל לתחזק ע"י קריאת מאמרים ושמיעת פודקאסטים וכד' שזה בחינם.

את יכולה גם ללכת למפגשים פרונטליים, אבל אם את רוצה להתחיל ממשהו, אני ממליצה על הקורס הזה. שימי לב שיש כל מיני גישות להדרכת הורים, ואני חושבת שיש מה לקחת מכל דבר, אבל זה יכול לבלבל, אז אם את רוצה את גישת תקשורת מקרבת, לא הייתי הולכת במקביל להדרכה בגישת אדלר/ שפר אלא בגישה ההיקשרותית.

את רוצה להנות מהילדים, מהמתיקות שלהם, רוצה הורמוניה ואני מבינה אותך כל כך!

זה סוג של תלות, כי רוב הזמן מה לעשות הם לא ככה, הם לא אלה שנותנים כח , אלה לוקחים אותו.

ואנחנו צריכות לבוא עם כח ואנרגיה להכיל אותם, לתת להם גבולות. ההחלטה שלך להוריד מהמשרה בעצמה אני חושבת תעזור, כי פשוט יתפנו לך קצת כוחות לעצמך.

העבודה שלי רוב הזמן בכלל לא מול הילדים, אלה מול עצמי, לפתח חוסן פנימי ותחושת אושר שלא תלויה בהתנהגות של ילדים. לפעמים אני במקום טוב ולפעמים פחות, אבל בכל מקרה, המחשבה הזאת נותנת הרגשה שהשליטה בידיים שלי. אולי גם לך?

זו התחלה מצוינת.

מה שאת מתארת, הרבה הורים צעירים לילד בכור רוצים שיתנהגו יפה, וכשהם לא אז ,'נכנסים בילד' , אצלך זה שניים, וגם אנרגטיים, אז זה באמת קשה פי 2!

אני מרגישה שעם כל ילד שהצטרף , הצלחתי יותר ויותר לראות את הילד, את הצרכים האמיתיים שלו, ממה נובעת ההתנהגות שלו, ופחות לכעוס ולאבד את זה. (עדיין לפעמים אני מאבדת את זה כי מה לעשות, הילדים באמת לפעמים משגעים!), . במקרה הבא, תנסי רגע לקחת זום אאוט, תצאי שניה מהתחושה שלך, תשאלי את עצמך -למה הוא מתנהג ככה? הוא לא עושה את זה כדי להרע לך, הוא לא עושה את זה כי הוא רע. הוא פיצי, פיצי. הוא עייף? רעב? פגוע? מקנא? ואז זה יעזור לך להכיל בלי לכעוס ולהיפגע. בכל אופן תזכרי, שאת האמא, התשובות באמת באמת בתוכך!! את תמצאי אותן, רק תתנערי רגע מהפגיעות שלך, אל תקחי אישית. הילד אוהב אותך, את כל חייו. אפילו כשאת יוצאת מהחדר לשניה הוא רודף אחרייך ובוכה... את כל עולמו, ואת מסןגלת ללמוד להבין אותו. בע''ה, תהיי רגועה בטוחה ותראו הצלחה. 

וככל שהתיאור שלך התמשך, זה רק חידד את זה.

לא תמיד אני מצליחה לעצור את עצמי מהפליק.

אבל אם אני מזכירה לעצמי שהילד עייף מותש, גם כשאני עייפה אני פחות מה שהייתי רוצה להיות,

אז יותר קל לי להתעלם מההתנהגות.

כמו שעצרת אותו עם חיבוק בכיסא, אני חושבת שהוא היה צריך את זה כבר קודם. הוא היה עייף, וכנראה היה עדיף לזרז עניינים, לשלוח את החבר אם אפשר, ולקדם אותו למיטה. אבל גם אם לא, לפחות להבין שהוא עייף, והוא צריך עכשיו משהו יותר רגוע, אולי חיבוק, אולי לשכב על הספה עם ספר.

אני חושבת שכשאנחנו מצליחים להסתכל רגע מבחוץ ולהבין מה קורה כאן, שהילד לא נגדנו אלא מנסה להביע משהו / צריך משהו, אז כבר לא משנה בדיוק הפרטים איך נגיב ומה נאמר, יש לך בפנים מספיק אינטואיציות בריאות. פשוט צריך רגע לצאת מהסיטואציה, לחשוב מה באמת עובר עליו, ומה הוא צריך כרגע כדי לעצור את ההתנהגות ולצאת מהמעגל השלילי.

אבל גם תלוי באופי של הילד. ילד שאת רואה שיותר משמעותי לו שתהיה דמות מרכזית קבועה אולי הייתי מעדיפה לשלם יותר.

יש ילדים פחות רגישים שכל עוד מכירים את הילדים ו80 אחוז מהצוות - אם מתייחסים אליהם יפה זה מספיק להם, ואז ברור שהמעון

לק"י

אנחנו העדפנו להשאיר את 2 הקטנים במשפחתון פרטי, גם כי זה קרוב יותר לבית, וגם כדי לא להעביר אותם למסגרת חדשה (אצל הגדולה יותר זה גם היה בגלל שהיא אלרגית).

אבל המטפלת שלנו לא יקרה יותר ממעון (למרות שבמעון היתה לנו הנחה בוודאות, והיינו משלמים פחות מאשר למטפלת).

אז עם המעון טוב אני לא אוציא הרבה יותר כסף על משפחתון.

ומהניסיון שלי במשפחתון פרטי יש יותר סיכוי לביטולים, שזה די תוקע.

למרות שרק עכשיו שמתי לב ל10 דקות נסיעה, זה לכל כיוון? כלומר 20 דקות לפיזור ולאיסוף. סה"כ 40 דקות ביום? זה כן יכול להיות שיקול משמעותי, תלוי כמה זה מתנגש עם שאר ההתנהלות בבית.

אז מודיעים שאין משפחתון, לפעמים באותו בוקר, או אפילו באמצע היום.

לק"י

ב"ה אצלּינו זה כמעט ולא קורה.

למטפלת שלנו יש רק ילדים גדולים, וגם היא ב"ה בריאה לרוב.

המשפחתון שלנו (וגם זה של שנה הבאה) לא פועל בבית של המטפלת

אלא ביחידת דיור נפרדת שהיא שוכרת בשביל המשפחתון

ולפי ההסכם היא צריכה להביא מטפלת מחליפה אם היא לא יכולה להגיע

באופן כללי ממליצה לשלוח למטפלת רק אם זה עם חוזה/ הסכם מסודר

ושהיא מתיחסת ברצינות למחויבות שלה ושזה לא משהו שהיא עושה על הדרך 

גם למטפלת וגם ללקוחות שלה.

בגלל מחסור בצוות ומחליפות

והמשפחתונים דוקא כמעט ואף פעם

או בכללי?

כי אני כבר שנה שלישית במעון שיש מטפלת קבועה לכל קבוצה וגם כשיש צורך להביא מחליפה המנהלת ממש משתדלת שזו תהיה דמות שהם מכירים .

ביום החופשי של המטפלת- יש מחליפה קבועה.

הבנות שלי גם היו אצל מטפלת פרטית מהממת ודווקא שם בעיני יש את החיסרון שאם יש למטפלת צורך להעדר- בעצם אין החלפה והילדה צריכה להשאר איתי. אמנם היא לא עשתה את זה הרבה אבל זה כן קרה מידי פעם. 

התקן הוא 6 ילדים למטפלת, וכן יש יותר ילדים וגם יותר מטפלות

אבל לא כזה תחלופת צוות כמו שרשמת. 

אני בחרתי במשפחתון לקטנה אחרי הגדולים היו במעון...

אם את מרגישה שחשוב לך שעוד מישהו יהיה, אז זו כן סיבה לגיטימית לבקש מאמא או חברה

מבינה את החשש, אבל אני משתדלת להאמין שהכל בסדר.. וגם יודעת שהרופא שאני הולכת אליו מקסים וגם אם משהו חריג, הוא יודע להגיד את זה בצורה עדינה.

בהריון הנוכחי בגלל שיצא פער גדול בין הדופק לשקיפות וחששתי לשמוע שבזמן הזה ח"ו קרה משהו לקחתי איתי את חמותי.. 

לק"י

מבחינתי זה בסדר.

אבל אם יש לך צורך רציני לא להיות לבד, אז למה לא לספר לחברה טובה, ושתהיה איתך?

זר הכוונה היא כל מי שהוא לא בעלי.

אני מבינה אותך שלא באתלך ללכת לבד - אני בשתי ההריונות לא הלכתי לבד לסקירות או שקיפות. זה המעט שהוא צריך להיות בו חלק חחח

אם אין ברירה כמו במקרה הזה, לא הייתי מתחרפנת (קל להגיד. בפועל? הוא היה מגיע איתי)

ותהיי לבד

לפי זה הייתי מחליטה

בעלי לא מגיע לשום בדיקה בהריון, לא רואה למה זה קריטי ואין לי בייביסיטר לילדים

אפילו לחדר לידה הוא עושה טובה שמגיע ;)

(לא באמת, אצלנו הבעל לא נמצא בחדר לידה אז הוא נכנס רק אחרי שהתינוק יוצא. וגם אז אני לא מרשה שיכנס עד שמנקים את החדר)

בעלי לא מגיע לשום בדיקה בהריון, לא רואה למה זה קריטי ואין לי בייביסיטר לילדים

אפילו לחדר לידה הוא עושה טובה שמגיע ;)

(לא באמת, אצלנו הבעל לא נמצא בחדר לידה אז הוא נכנס רק אחרי שהתינוק יוצא. וגם אז אני לא מרשה שיכנס עד שמנקים את החדר)

אם את ממש חוששת ומעדיפה שתהיה איתך מישהי, אז הייתי מספרת למישהי שאני יודעת שיש סיכוי תוכל להגיע איתי. ברור.

על זה שלא נכנס עד שמנקים את החדר

איך הוא מסכים לוותר על החוויה הזאת?

בעלי יהיה שם גם בלעדיי, לפניי חחח

ממש ממש מעניין

לא יודעת איך להתייחס לזה 

אם אני עצבנית קשה לו, אז לראות אותי בלידה עם זירוז בלי אפידורל? הוא לא יעמוד בזה...

מספיק לו לשמוע אותי מחוץ לדלת

ואני לא מוכנה שיכנס כשהכל מלוכלך, אם כבר לא ראה אז שגם לא יראה מה קורה שם באמת.

יש רגעים שזה מבאס אותי, אבל רוב הזמן אני לגמרי בסדר עם זה כי מבינה את הרעיון שמאחורי זה.

הוא כל הלידה בחוץ?

ולא חסרה לך התמיכה שלו?

לרוב בני הזוג קשה לראות את האישה שלהם סובלת אבל מתגברים ורוצים להיות שם איתה ...

גם האישה סובלת

סובלים יחד 😝

אז אנחנו בכל מקרה נוהגים לא לגעת אחד בשני ליד אנשים אחרים.

וגם הרבה פעמים נאסרים בשלב מוקדם.

תמיכה נפשית - הידיעה שהוא אומר תהילים מחוץ לחדר הלידה וחושב עלי כל הזמן מספיקה לי

בגדר חבר נפש מבחינתי, ובן זוגי לחיים ואב התינוק כמובן,

אז רוצה שיהיה איתי ממש ויחווה איתי כל רגע

נפשית בעיקר ( פיזית רק אם התמיכה של הדולה לא מספקת/ שהיא לא נמצאת)

לא מבינה איך אמירת תהילים חשובה ככל שתהיה מספקת את כל זה

תהילים שבני המשפחה המורחבת יגידו

את התינוק אנחנו יולדים יחד, 2 בני הזוג,

בהרבה מובנים

ברור לי שיש צורות שונות

הן של תמיכה והן של אהבה וזוגיות

אבל באמת לא מצליחה להבין את זה

נשגב מבחינתי🤔

ולתת לו להכנס לחדר סטרילי כביכול התינוק הגיע מהחסידה או מאנשהו 🫢🤔

אבל אם היית רגילה מאז ומתמיד שלפי הפסיקה שלכם הבעל לא יכול להיות בחדר לידה, אז גם לא היית מצפה לזה.

בהחלט יש צורות שונות של תמיכה, אהבה וזוגיות וזה בסדר לא להבין

להיכנס לחדר סטרילי זה כבר תלוי בכל זוג, אצלנו הוא בהחלט ראה חדר לא סטרילי 😉

כי גם אם מהצד הנפשי מספיק שהוא מתפלל, אני אישית צריכה עזרה טכנית- להביא משהו, לקרוא לצוות (שלא תמיד מגיע כשלוחצים על הכפתור).

(אז מי שבאה איתה עוד אשה, אז יש לה עזרה. מי שרק עם הבעל, אז היא ממש לבד שם. וזה נשמע לי מוזר).

גם מבחינתי עצם הנוכחות שלו זה המון

אפילו אם בזמן הלחיצות אני בכלל לא רואה אותו כי עסוקה בללחוץ והוא עומד בצד ולפעמים אפילו מאחורי וילון

אבל מרגיהש שהוא לידי.. הוא גם מעודד אותי תוך כדי ..וכן לרוב מתמקם כך שרואה את הפנים ויש לי קשר עין איתו..

ולפעמים מנגן

וגם כשלא

פשוט מבחינתי איך הז שלא יהיה חלק מהרגעים המטורפים האלה

'ל הכאב המטורף והמאמץ.והעוד קצת והנה תכף תלחצי רק עוד פעם..והראש יוצא

ואז בכי כזה...והתרגשות

הז משהו שאי אפשר לספר אחר כך

זה חוויה כזאת שפשוט מרגישים מי שבחדר

וזה הילד שלנו יחד

אז איך אעבור חוויה כזאת לבד

בחיים לא אצליח לתאר לו

ובאמת לא מבינה מה הבעיה לעמוד מאחורי וילון אפילו

זה אמנם לא אותו הדבר כמו כשלידי אבל עדיין הוא נוכח בחדר ושומע הכל ושותף

וגם קהש לי כשכל כך מפחדים עליו שקשה לו והוא לא מסוגל

ולי לא קשה?

חלק מהתהליך להיות הורים בעיני הז לעבור את זה

אז מסתכלים על זה אחרת ולא מצפים לזה

לא מזדהה

אבל לא חושבת שזה אומר משהו על הזוגיות או על חוסר שותפות

פשוט לזה רגילים וזה מובן מאליו

רק אומרת שעד לפני כמה עשורים זה לא היה כזה מקובל שהבעל נכנס לחדר לידה.

סבתא שלי סיפרה לי שרק בזכות זה שעבדה בבי"ח יחד עם הרופא שיילד אותה הוא הרשה לה שסבא שלי ייכנס לחדר לידה.

וזה בסדר שלא כל הזוגות מרגישים את הצורך הזה גם היום. אמנם זה רגע של ילד משותף שבא לעולם אבל זה גם רגע מאד נשי וזה לגיטימי אם אשה מרגישה שרוצה סביבה ברגע הזה רק נשים

לק"י

ב"ה שזה השתנה.

אבל פה מדובר על משהו אחר. אני מבינה שזה מנהג חב"ד.

ונראה לי שאישית הייתי הכי שמחה ללדת לבד לבד. אבל מאחר וזה לא שניה וגמרנו, ועלולים להיות סיבוכים, אז לא נעשה את זה😅

קיצור הרבה דברים השתנו ואני חושבת שגם סגנון ההורות והזוגיות השתנה ועדיין לא רואה בזה דבר כזה הזוי שהבעל לא בלידה.

נגיד לא מצליחה לחשוב על אבא שלי בסיטואציה של לידה (והוא אכן לא היה עם אמא שלי בלידות.. הוא נשאר איתנו בבית)

וזה לא שהוא יתעלף מלראות חדר לא סטרילי

פשוט מבחינתי אם הוא גם ככה לא היה בשלב של כל הסירחון, אז אני מעדיפה שיחכה עוד 3 דקות ויראה אותי ואת כל הסביבה במצב קצת יותר נעים.

מותר לך לא להבין, זה לא עושה את זה לא בסדר או לא תקין 🤷🏻‍♀️

אצלי הוא רוב הלידה לא נמצא, לפעמים מצליח לקפוץ לכמה דקות אם מצליחים למצוא סידור קטן לילדים. לרוב לא מתאמצים על זה כי באמת אין לנו עזרה אז אין מי שיהיה עם הילדים....

ואני יותר שקטה לדעת שבעלי עם הילדים מאשר שבעלי איתי ולא יודעת איך הילדים מסתדרים עם מישהו זר במשך שעות.

בעלי חווה איתי את ההיריון 9 חודשים ותומך בכל רגע וכל דקה וכל כאב.

לא חסרה לי התמיכה דווקא בחדר לידה, יודעת כמה הוא איתי וכמה הןא דואג והוא מתקשר ומתעניין כל כמה זמן.

ולנו זה מספיק, לא צריכה לראות אותו לידי (בלי שום יכולת לתמוך פיזית) כדי להרגיש שהוא איתי....

(ואני גם לא צריכה תמיכה פיזית של אף אחד, אגב. לא אוהבת שנוגעים בי, קל וחומר כשכואב לי. חוץ מבעלי כמובן)

לק"י

בצד הטכני. או שאת יולדת מהר?😅

אני צריכה לפעמים שיקראו למישהו מהצוות, כי לא תמיד הם באים כשלוחצים על הכפתור.

(בשתי לידות היתה איתי גם דודה שלי, אבל בשתי לידות רק בעלי).

לק"י

לא מדברת על מצב של ניתוח חירום שמטיסים את האשה לחדר ניתוח, והבעל נשאר בחדר לידה.

אלא על זה שהתינוק יוולד בלי כל הסבל של הלידה (אני יודעת שיש כאלה שנהנות מזה, אני לא🤷‍♀️).

לחוצה במהלך טיפול רפואי כלשהו בטח ובטח!!

לפני כל לידה אני מזכירה לו למה הוא איתי, ובעיקר זה כדי לשמור עליי!!!! ולוודא שהצוות מתייחס אליי יפה וראוי ותקין ולצפות שלא נותנים לי דברים שאני לא רוצה קיצור בעלי שומר עלייייי בלידה בעיקר חח

ואם כבר... ככה גם קיבלתי לבד בשורה שיש שלושה עוברים ותאמיני לי שזה במובן מסוים היה יותר מורכב לעבור לבד מאשר הבשורות הרעות😅והנה, גם את זה עשיתי

באותו יום החלטתי שבא לי מישהו איתי והזמנתי את גיסתי להצטרף (לומדת קרוב לאיפה שנבדקתי ואנחנו בקשר קרוב). היא כבר ידעה על ההריון (כי ראתה בעצמה..)

אבל זה ממש לא היה הכרחי..

גם הלכתי למיון פעמיים לבד (כי מישהו צריך להיות עם הילדים...) והיה לי בסדר גמור.

השאלה היא איפה את נמצאת בנפש ואיך זה מרגיש לך..

עבר בשלום. הזמנתי את אמא שלי אליי לשמור על אחד הילדודס שחולה ואז היא זו שתהיה בבית ותקבל את פניי אח''כ במידה וח"ו משהו יהיה לא תקין ובע"ה שהכל יהיה תקין תהיה איתי שם כדי להתרגש. פחות הרגשתי בנוח שמישהו שהוא לא בעלי יהיה איתי בבדיקה כזאת.

עכשיו שאלה אחרת - תכננו לספר למשפחות אחרי הסקירה. ב"ה הכל יצא תקין, אבל לא ראו את הלב כ"כ טוב והרופאה ביקשה לחזור אליה עוד שבועיים לראות שוב את הלב בצורה יותר מוצלחת.

מצד שני בבדיקה כל מה שהיא ראתה, היה תקין:

מבט 4 חדרי, טרכיאה, מוצא כלי דם גדולים, מסתם טריקוספידלי, מסתם מיטרלי, קשת אבי העורקים, וריד נבוב תחתון, אבי העורקים הבטני.

יש עוד משהו שהיא הייתה אמורה לראות ולא ראתה? זאת רופאה פרטית מאוד יסודית ואני סומכת עליה.

אני בשבוע 14+4, עוד לא רואים עליי. השאלה אם למשוך את זה עוד שבועיים לפחות, אני כבר אגיע לשבוע 17 וגם מרגיש לי מאוחר וגם יכול להיות שכבר יראו.

הייתן מספרות כי סה"כ הכל תקין? או מחכות לעוד שבועיים ויותר, לראות שההשלמה של הבדיקה תקינה?

אבל זה באמת אישי. ובעז"ה רוב הסיכויים שהכל יהיה תקין, וזה רק כדי שיהיה מישהו להתרגש איתו...

(אני עברתי כמה בדיקות שלא הכל היה מושלם, בעלי לא היה איתי, וזה היה בסדר מבחינתי, גם אם הייתי מעדיפה אותו איתי. בכל מקרה מבחינתי עיקר העיבוד אחר כך היה בבית. אבל זה לא אומר שלכל אחת זה יתאים).

בהריון האחרון בעלי בכלל לא בא איתי לשום דבר.
רק בסוף לסקירה שלישית ביקשתי שיבוא איתי, כי זו הזדמנות אחרונה בשבילו לראות את העובר לפני הלידה

עם הבת שלי, שהיתה בת 12.

דווקא היתה אחלה חוויה.

מכל מיני סיבות לא הסתדר שבעלי יבוא איתי