יש איזה הילה סביב מגויסים.

וצריך קצת להרגיע עם זה..

כל אחד עושה מה שביכולתו. נקודה. אין לך שום סיבה להרגיש לא נעים.

אני בחיים לא שאלתי חברה האם בעלה מגויס באופן ישיר, זאת שאלה שיכולה לדרוך במקומות רגישים. אי אפשר לדעת אם יש איזה בעיה עם הבעל, איזה עניין רפואי, איזה עניין משפחתי, איזה עניין נפשי או ווטאבר. צריך תמיד רגישות מול הזולת.

תשחררי את זה מול *עצמך*, הרי את יודעת שזה לא שהוא מתחמק, זה שהוא פשוט לא יכול, אז מה לעשות? ואח''כ גם מול העולם זה ישתחרר.

אם את מרגישה שאת לא מספיק תורמת, תקחי על עצמך משהו רוחני (תהילים, שמירת הלשון..). בטוחה שזה ישפיע על עמ''י. ואת לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד! 

כמה אני זקוקה למילים האלה

מגוייסים עושים מעל ומעבר

באמת מגיעה להם אינסוף הערכה

אבל אני צריכה לראות איך אני לא פוגעת בעצמי

עם יותר מדי חוסר נעימות

גם אני מגויסת (רוב הזמן לפחות) ושמחה מאוד שיש לא מגויסים

חסכת לי לכתוב באריכות

אולי ביישובים יש הילה.

יש מקומות שמסתכלים על מגוייסים בתור חוליה חלשה ומחלישה שצורכת משאבים ומביאה תועלת מוגבלת.

קצת כמו שמסתכלים על נכים ונזקקים.

נגיד בספריה פתחו לכמה שעות (בשעות שיא של טיפול בילדים)

וביקשו שרק מבוגר יגיע בלי ילדים להחזיר ספרים.

אז התקשרתי להסביר שזה לא אפשרי-

או שאגיע עם הילדים,

או שאשלח את הגדול לבד

או שיאריכו את ההשאלה ללא קנס.

לא הסכימו, הסברתי שבעלי במילואים ואין סיכוי לבוא בלי הילדים בשעות האלה,

ומקבלת תשובות בסגנון של:

אם אתם לא מסוגלים להיות אחראים להחזיר ספרים, אל תשאילו.. (כאילו שידענו מראש בעת ההשאלה שיהיה סגר ותנאים לא אפשריים להחזרה, וגם אם כן, יאללה גם לילדי מגוייסים מותר להנות מהמעט שעוד נותר ומותר)

או בסופר אם הילדים קצת משתוללים אז אנשים רוטנים ומתלוננים, וגם כשאני מסבירה שאבא שלהם במילואים 24/7 וגם הם צריכים לאכול משהו, אז אין ברירה אלא לערוך קניות איתם, התגובות מאוד לא אוהדות, בסגנון של תפתרי את הבעיות שלך לבד ואל תפילי על קונים תמימים בסופר את בעיות החינוך של הילדים שלך. דברים בסגנון הזה.

פשוט למדתי שאם אני משתפת עוד יותר כועסים עלי.

אפילו הרופאת שיניים שהגזימה עם הביקורת שלה על אי הקפדה על צחצוח שיניים (ובד"כ אני ממש לא מתרגשת מהערות כאלה)

הרגשתי שהיא עלתה לי עד הראש, באתי לטיפול לא לסדרת חינוך, עניתי לה שאני מבינה את הבעיה ומסכימה איתה, אבל אבא שלהם מגוייס תקופה ארוכה ומטבע הדברים לא מצליחים להיות 100% בהכל, ומה לעשות יש נזקים זה נכון ובאנו לטפל בדיוק בזה.

היא לא ענתה לי אבל הסתלבטה עם הסייעת שתמיד לדתיים האלה איפה שאין אחריות יש תשובות, משהו בסגנון הזה.

שלא לדבר שבמקום העבודה ברגע ששמעו שבעלי מגוייס, בודקים אותי כל הזמן שאני עובדת רגיל ומטרידים אותי על שטויות בדיוק בחלון הזמן של איסוף הילדים. פשוט שקוף שהם בודקים שאני עובדת את כל השעות שאמורה, ממש התחרטתי שסיפרתי.

וזה לא שיש בעיה עם המשימות. תמיד ניהלתי את המשימות שלי בעצמי, והם גם מודים בזה שהתפקוד שלי לא נפגע.

הם מצדיקים את ההתנהלות שלהם בזה שהתפקיד שלי הוא גם דוגמה אישית לשאר העובדים בחברה והם צריכים להרגיש שהם יכולים לפנות אלי בנחת בכל זמן וכל מיני בלה בלה כאלו שברור שהמטרה שלהם להתיש אותי שננסה לוותר על המילואים ולהשתחרר מה"תיק" הזה.

ועכשיו קארמה התחילה מלחמה וכולם מהבית.

מחריגה את הקהילה המהממת שלנו שהם בעצמם ברובם המוחלט הורים למגוייסים ומעריכים ממש. אבל הקהילה זה סוג של יישוב מהבחינה הזאת.

אני מתכוונת לאינטראקציות שלא קשורות למעגל חברתי ספציפי שבחרנו להשתייך אליו.

לפעמים כשיש פה שרשורי ארוחות למשפחות מגוייסים זה מרגיש לי כאילו מדובר על פלנטה אחרת.

אני רואה בזה הזדמנות לחוות איך אחרים שאין להם סיבה "טובה" למה הם לא ממש בתפקוד רגיל מרגישים,

נניח סתם לא עלינו נפלו בסטטיסטיקה שיש ילד חולה במשפחה או איזה אירוע שמקשה על החיים,

איך העולם מתייחס לאנשים כאלו?

פתאום הבנתי למה אנשים מסתירים קשיים והתמודדויות בחיים.

מודה שבלי החוויה הזו לא הייתי מצליחה להבין.

כאילו כשאתה משתף, האחרים עוד יותר רומסים כי הם מבינים שממך כבר לא יצא להם משהו טוב אלא עוד מקרה שצריך טיפול פרטני.

אני זוכרת כשהייתי אמא צעירה עם שני פעוטות בתור לאוטובוס ואנשים דוחפים בלי הבחנה לתפוס מקום בלי שניה לחשוב איפה אמא עם שני ילדים קטנים תשב, זה היה לי כאפה למציאות שגדלתי בה. הבנתי שיש לנו עוד הרבה מה לתקן בעולם.

ב"ה שאנחנו לא נזקקים ויש לנו כוחות להתמודד לבד עם החיים בשגרה, אבל מה עם אלה שלא יכולים להיות בטוחים שיום אחד כל זה ייגמר? האם מגיע להם היחס הזה?

זה באמת משנה למה אמא לא מצליחה להקפיד על צחצוח שיניים אפקטיבי של הילד שלה?

מקווה מאוד שהחוויה האישית שלי, תסייע לי לראות את האחר בכל מקום שהוא נמצא.

מה שנקרא היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה.

על איך שונים/מוגבלים מרגישים ולמה להסתיר את השונות.

( ורק לגבי רופאת בשיניים, זן פשוט התנהגות רופאי שיניים טיפוסית וזו הסיבה העיקרית לכך שאני שונאת רופאי שיניים.

אני לא אוהבת את הכאב ואת תחושת החפירה בשיניים, אבל זה לא מה שמפריע לי. אני שונאת את הטפות המוסר שלהם. זה מאפיין כללי שלהם).

ביישוב בו אני גרה, מגויסים הם גיבורי על.

בעלי במילואים אבל לתקופות קצרות ובתפקיד עורפי, לא לוחם, ואני לא צריכה עזרה.

אתמול כתבתי למישהי, בצחוק, שהגיע לי משלוח של עוף ושזה בדרך כלל התפקיד של בעלי לנקות ולחלק ולהקפיא, אז אולי אשלח הודעה שאני צריכה עזרה למגויסים שמישהי לבוא לטפל לי בעוף. זו היתה בדיחה, והיא הבינה אבל כתבה לי שבהחלט יבואו. והיא צדקה לגמרי, אם הייתי שולחת הודעה היו באים לעזור לי. 

מסתירים קשיים מהרבה סיבות:

בושה

חוסר סבלנות להתמודד עם תגובות של אחרים

וגם

הבנה ששיתוף הבעיות לא עוזר ולפעמים אף פוגע

אם היית יודעת איך גופים שאמורים לעזור לאנשים חולים/ עם מוגבלות מתנהלים..

בירוקרטיה רשלנות ואטימות

כשחווים את זה אין שום ציפייה להתייחסות מיטבית

אני לקחתי את זה ללמידה

להיות אסרטיבית

לשקול תמיד עלות תועלת

לפתח עור פיל

לפני שבועיים רופאה צעקה עלי בטלפון כי בקשתי ממנה אישור דיגיטלי במקום לבוא פיזית לחתום על מסמך

היא אמרה שהיא לא מזכירה ועוד מעט לא יהיו רופאים

לא התרגשתי (אם כי זה היה מפתיע הטון והדברים שאמרה) ובקשתי שתוציא את האישור

היא אמרה שהיא לא יודעת אם היא תוציא ונתקה את הטלפון

החלטתי שאם היא לא מוציאה אתלונן עליה

אחרי כמה דקות האישור היה באפליקציה

זה מקרה אחד מני רבים עם התמודדות עם

קופת חולים

ביטוח לאומי

מועצה

משרדי ממשלה

ועוד ועוד

מודה שזה הפתיע אותי.

לא שציפיתי שכולם יצאו מגדרם לעזור אחד לשני, אבל להרשות לעצמך לדבר בצורה דורסנית למי שגם ככה במצב פגיע, זה אטימות.

לוקחת לגמרי את כל תהליך הלמידה שכתבת.

ולא נעים להם להרגיש חייבים. זה דבר ראשון.

דבר שני , הם לא מבינים שהקושי הוא לא תפקודי אלא נפשי.

שלישית, בגלל שאת בדרך כלל אישה מאוד חזקה , מחושבת מושלמת מכל הכיוונים , את סוג של מצפה ( ובצדק ) שאנשים ישימו לב ויתחשבו. כי את  במצב הזה בשביל כולנו. אבל בפועל , יש הרבה אנשים שצריכים עזרה פה ושם והם באים ומבקשים.

את לא רוצה להיות בצד הזה. ראיתי שלבקש חלב מהשכנים בשבילך זה משהו שמור למצבי חירום. אבל בפועל אנשים בשגרה מבקשים חלב מהשכנים ועוד דברים... זה טבעי להיעזר.

אצלנו ממש נותנים למגוייסים מקום של כבוד.

אם החזרת ספרים היא רק עי מבוגר- יתפרסמו לפחות 4-5 הודעות של אנשים שמציעים לאסוף מהמגוייסים ולהחזיר.

בעבודה כבר יצא לי לעשות כמה פעמים משימות במקום חברה שבעלה מגוייס, למרות שדרש ממני לעבוד הרבה שעות בערב מחוץ לשעות עבודה שלי וזאת היתה בקשה/ דרישה מהמנהל- היה לו ברור שהיא מורידה כרגע משימות והדבר היחיד שהוא דרש זה לוודא שיש מי שלוקח אחריות עליהן, וכולם התנדבו בשמחה.

(וגם מחליפה לא מעט עובדים שאיתי שהם עצמם במילואים במשימות שלהם, אבל זה כבר בתשלום...)

ואני לא חושבת שקשור לזה שיישוב, כי העבודה לא קשורה לזה.

אולי יותר לציבור המגוייס (אלו שחווים מהמשפחה הקרובה/ חברים קרובים את הקשיים של הגיוס)

אבל מודה שבהתחלה הייתה לי מן תחושה של אם אנחנו מגוייסים אז זה יותר נסלח,

מן משוואה כזאת שאנחנו שומרים עליכם, אתם סולחים לנו

ואח"כ מן משאלת לב של: בבקשה אל תחלישו אותנו שלא נישבר ונפרוש, גם ככה יש מספיק מגוייסים שקשה להם גם בלי כל זה, אז לפחות מי שעוד יכול להמשיך אל תערימו עליו קשיים מיותרים.

ועכשיו זה מן תחושה של מבחן אישיות כמה אני נאמנה לערכים שלי, וכמה אני מוכנה לספוג כולל לעג והחלשה וכולל הפסדים כאלו ואחרים כדי לדבוק במה שאני מאמינה שחשוב.

נגיד יהודים בחול ויתרו על עבודה בחגי ישראל והם מדברים על זה כמובן מאליו, לא ציפו מאף אחד לשלם להם על אובדן ימי העבודה האלו.

או הקפדה על אוכל כשר, בארץ כמעט בכל מקום יש אוכל כשר אז זה לא באמת התמודדות כמה חשוב לי אוכל כשר כי כמעט תמיד יהיה כזה. אנחנו לא מתמודדים עם דברים מהסוג הזה, אז עכשיו מתמודדים עם השלכות של "בעיה פרטית" שלנו שנוצרה בשל האמונה בערכים שבחרנו לחיות על פיהם.

היה ראוי שיפרסו לכם שטיח

בספרייה

בסופר

ובכל מקום

ולפותחת- מבינה אותך מאד ומחזקת שלכל אחד יש שליחות בכל מקום ומצב.

שימי את ייסורי המצפון בצד ותחשבי במה את יכולה להוסיף טוב

נוראית הרופאה.

אישה שנותנת שירות לא יכולה לדבר ככה למטופלים שלה בודאי שלא בפניהם.

במקרה כזה לדעתי את צריכה להגיב ואם אפשרי גם לקום וללכת שהילדים שלך ידעו שזה דבר שלא מתקבל על הדעת.

אנחנו מגזר עובד, תורם, מתגייס ונופל - ומה שיש לה להגיד זה הדתיים האלו?

באמת שהייתה מקבלת ממני שטיפה. 

ראוי ומתקבל לקחת את הילדים וללכת, תוך הסבר שבעלך מגן עליה שתעבוד בשקט ותוכל לצחצח לילדים שלה שיניים היטב כל בוקר.

ואף להתלונן עליה.
בושה!!!צורה לה.
בטוחה שזו לא רופאה ערביה??

אני גרה בעיר וזה ממש ממש לא המצב כאן

בכללי אני עושה קניות עם ילדים תמיד , בד"כ שואלים אותי אם אני רוצה לעקוף/ מנסים לדבר איתם וכו.

בד"כ שיש מגויסים ממש נותנים להם הרגשה טובה

חוויות מהרחוב כן? לא מדברת על הקהילה

אולי בכללי את גרה במקום לא נחמד 🤨

  ממש לא נתקלתי בשום דבר מהסוג הזה, כנראה כי רוב המעגלים שלי נמצאים על ציר 60...

חיבוק גדול, אני בקושי מצליחה להרגע שזו תגובה של אנשים למי ששומר עליהם

אני חושבת שאת גרה במקום מעט חריג מהבחינה הזו, לא?
אצלנו בקהילה, בעיר יש הבנה גדולה סיוע ועזרה למגויסים.
שומעים מגויס- ונעמדים כולם דום

גם בעבודה איפה שאני, מפרגנים, מפנקים במשלוחים לבית.
חבל שיש כאלה שלא, הם לא מבינים שבזכות המגויסים האלו והאימהות הקורסות המדינה עוד מתקיימת..

אולי בהתחלה

עכשיו

בעיקר אומרים לי כמה זה מיותר

ואיזה חסר אחריות בעלי שעוזב אישה וילדים

לא כולם

יש כאלה שמעריכים כמובן

וגם

אם יש הילה

לרוב זה משאיר אותי בודדה

כמו מישהו שמתמודד בגבורה עם מחלה-אובדן וכו

שמה ד מתפעלים וואי איזה גיבור וחזק וכו

אבל בפועל

הוא לבד עם זה

כי אף אחד לא מעז לגשת בטבעיות לשבת לקפה

להתעניין באמת, לאפשר לו לפתוח את הלב בכנות

לק"י

לא חייבים להעריץ, אבל מפה ועד מה שאת כותבת.

הזוי.

כי אין פה משהו אישי

אבל לא רוצה שיצא שפתחתי את השרשור ולא התייחסתי למה שהעלית...

מזעזע ברמות אחרות!!!!!!

את אומרת שזה גם מכמה כיוונים ולא מקרי

הזוי!!!!!!!!!!!!

ומזעזע כ"כ!!!!!!

אני כל כך מבינה אותך וחושבת על זה המון!

קשה לי ומורכב לי במילואים ומשמח שחברות מציעות עזרה.

אבל! לגמרי אשמח לשמוע מהן על הקשיים שלהן.

כל אחת והסיפור שלה.

כל אחת והמסע שלה.

אין מה להשוות

ובאמת יכולים להיות פה נושאים רגישים בסיבה למה לא מגוייסים, וזה לא ענייני. באמת כל אחד תורם בדרכו לעם ישראל.

ואני לא מדברת על עזרה למגויסות או קשירת ציציות לחיילים . אלא על להתמיד בעבודה, להסביר פנים, להיות אנשים יותר טובים, להשקיע במשפחה שלך..

וזה ממש לא תלונה טיפשית, זה מובן לגמרי.

ש...מה 'את מתארת  זה בעצם

רגש שעולה בך למול המפגש עם זה שבתחושה שלך להן קשה

ולך לא

אז מה הז אומר עליך לדעתך?

תנסי להתבונן.לעומק בתחושות 'לך

להבין מה מסתתר שם

שה שזה גורם לך לעצבנות או לאי שקט זה סימפטום לזה שיש בפנים רגש שלא מקבל מקום

מי שלא קשה לה אז היא לא שווה?

5ולי תחושה של- לא רואים אותי ..כי מה הקושי הרגיל נחשב מול אנשים שעוברים כל כך הרבה ה'נה..וזה נותן תחושה שלא נשאר לי מקום..

ואולי זה את בפנים שלא מאפשרת לעצמך להכיר בעצמך ובערכך

בכל מקרה נראה לי נכון להתבונן ולהבין כי הבנה מייצרת רוגע

ואחרי זה

אפשר לנתב את הרצון ההז לקחת חלק למשהו מעשי שביכלתך לעשות

ואגב- כמגויסת- צריך את זה מאוד

לא דוקא 'את עצמך תשמרי על ילדים או תבשלי

אבל יש כל מיני יוזמות שאפשר לעשות

ממגבית בפייבוקס ולקנות צ'ופר לכל משפחה מגויסת בשכונה

או סתם לקנות עכשיו חומרי יצירה ולהביא לשכנה המגויסת 'יהיה לילדים תעסוקה

או סתם שוקולד או בקבוק מיץ ופתק חמוד

אפשר גם פשוט להתעניין ,להאיר פנים לחברה

לי זה באמת רוב מה 'חסר שרק ישאלו באמת מה 'לו י ויאפשרו קצת לפרוק מהלב( לא כל אחד..כמובן..מדברת על חברות שיש לי איתן קשר)

וכמגויסת אומרת לך שיש לי כמה וכמה חברות לא מגויסות

הרוב אפילו

ואני אולי בלב קצת מקנאה לפעמים כי לי המילואים האלה הפכו את החיים לא רק לכאן ועכשיו אלא גם הלאה ...וכרגע לא לטובה..

אבלל

אין לי בלב כלום מולן

כשזה באמת כמו שתארת לא מבחירה

אז באמת מה את יכולה לעשות אחרת

נכון כשמאוד קשה לי כרגע ואין לי פניות רגשית להקשיב לקשיים הרגילים של החיים- אני קצת מתרחקת מהן

זמנית...עד שעובר לי

אבל זה לא מופנה כנגדן

פשוט לא מצליחה תמיד להכיל הכל בו זמנית

ולפעמים פשוט מקנאה

אפילו ששמחה בחלקי ובזכות לקחת חלק

אבל ברגעים קשים כן הלב כוסף לחסור לחיים הפשוטים של פעם

מודה שרק מול חברה אחת או שתיים שמונעות מהבעל להתגייס כי הן אומרות שקשה להן...

קשה לי  יותר

ומהן התרחקתי רוב השנה כי זה מעל לכוחות שלי לשמוע את זה כי באמת שמבחינתי זה קושי שהמון מעבר לכוחות +++

ולא מסוגלת להכיל אותן שם

אבל באמת חושבת שאת באמת בעיקר מחפשת מקום

עד כה היינו כולנו שוות בין שווים

ופתאם נוצרו כאלו פערים

זה באמת מאוד מבלבל וממש יכולה להבין את התחושות שלך

ומגיע להן חיבוק❤️

גם הייתי שמחה אילו היינו תורמים יותר למלחמה הזו

אבל אני יודעת שזה לא בהשפעה שלי

אז אני לא מרגישה רע

(לא מבזבזת אנרגיות שליליות)

ועושה רק מה שכן בהשפעה שלי

וואו כתבת אותי כמעט לגמרי. זה באמת קושי להיות לא מגוייס.

אצלנו הוא מתגייס פעם ב ליומיות בתפקיד גוב לגמרי, וזה מבאס אותי ממש. והאמת שאצלנו זה כן קצת תלוי בו, הוא היה יכול לעשות הכשרה לקרבי, אבל מרגיש מספיק משמעות במה שהוא עושה היומיום שאם לא תהיה לו איזושהי דחיפה רצינית הוא לא ילך על זה. וזה מבאס אותי ממש. כל הזמן בא לי שיבוא מישהו מבחוץ ופשוט יכריח אותו להיכנס למערכת בצורה הרבההה יותר רצינית ממה שיש עכשיו.

בתחילת המלחמה היו לנו המון דיונים על זה, בשלב מסוים הבנתי שזה לא תורם וירדתי ממנו. אבל כן. מבאס אותי ממש, לא נעים לי מאחרים שקורסים במלחמה הזו ובעיקר הייתי רוצה להיות חלק הרבה יותר משמעותי.

יש תפקידי "ג'וב" ממש משמעותיים ותורמים ברמה של הצלת חיי חיילים, שאם הם לא היו אז אשכרה לוחמים היו מתים בקרב. אם הוא מרגיש משמעות הוא כנראה עושה משהו חשוב, אז למה בעצם להקטין אותו?

אני מכירה את זה מקרוב גם בעלי כביכול בפקיד ג'ובניק אבל אני יודעת שחיילים חייבים לו את חייהם בלי שהם יודעים על זה כמובן ומעריצה את המסירות לתפקיד, למרות שעכשיו כבר לא עושה מילואים מסיבות כאלה ואחרות (בהתחלה עשה הרבה). וכן, ברוך ה' אין לי את החרדה של אשת לוחם, ליבי עם נשות הלוחמים, באמת. אבל סיכון החיים הוא לא הקריטריון היחיד לתרומה

ברור שיש תפקידי גוב קריטיים מאוד. ספיציפית זה באמת תפקיד לא מאוד משמעותי, הוא בעצמו אומר כל פעם שמרגיש לו בזבוז זמן המילואים. עושה, אבל הרבה פחות ממה שהיה יכול. עניין של ניצול גרוע של כוח אדם ושל תפקיד באמת לא קריטי.

הוא מרגיש משמעותי מספיק במה שהוא עושה מחוץ למילואים, וזו באמת עשיה משמעותית, ולכן לא רואה עניין לדחוף למצוא תפקיד מילואים משמעותי יותר.

בעלי נכה צהל, נפצע במהלך השירות הצבאי שלו ואפילו כשניסה עכשיו במלחמה להתגייס חזרה למרות הפציעה הוועדה הרפואית דחתה אותו.

אז אני משתדלת להגיד לעצמי שזה לא הניסיון שלי פשוט.

הקב"ה שולח לי את הניסיונות שמתאימים לי. זה לא אחד מהם.

מה כן? אני משחררת אותו להיות יותר בישיבה כדי להחליף את כל הצוות שלא נמצא. בתחילת המלחמה הוא ממש היה כמעט כל היום בישיבה, למעט שעה וחצי בערך סביב השכבות מקלחות שהיה חוזר הביתה.

עכשיו קצת יותר מאוזן אבל עדיין רוב היום אני לבד עפ הבנות

ופשוט באמת משתדלת להתרכז בידיעה שזה לא בידיים שלי ולכן זו לא אשמתי ולא מעיד על משהו עליי או עלינו.

הקב"ה מצפה מאיתנו למשהו אחר 

גם אני לא "מגוייסת"

אבל כן אני חושבת שכשעושים דברים שהמטרה שלהם זה להיטיב במעגלים של השפעה חיובית

וזה יכול להיות הכל (מה שמתאים באותו זמן) למשל

אמירת תהילים

תפילות

חיזוק אמונה

אוירה נעימה בבית

חיוך

בוקר טוב

עזרה לשכנים אם מתאפשר

זה משפיע

ובעיניי, הגבורה של העבודת מידות

לא פחות משפיעה מאשר להיות לוחמים.

אפשר להסביר את זה לילדים

ואם הם רוצים לתרום 

אז לתת להם להתנדב בדברים שקשורים או אפילו בבית (הבית פחות אטרקטיבי מבחוץ... ככה זה )

זה נקרא החיזוק בעורף שלגמרי משפיע על החזית.

וממילא כל אחד והיכולות שלו

כל אחד וההשפעות שלו

כל משפחה והיכולות שלה.

זה לא הופך את מי שלא מגוייס לפחות שווה

מה פתאום?

זה כמו שטבח יגיד שזה פחות שווה שהוא לא לוחם קרבי

את שניהם צריך. וכל אחד הכרחי 

לא משנה מה הוא עושה בפועל

העיקר להיות יצרני

ולהיות בעין טובה על כל אחד ותפקידו, ומעשיו.

בציפייה לגאולה שלימה. 

בעלי שירת שלוש שנים בתפקיד סתמי וקיבלו פטור שנתיים אחרי שחרור. דווקא בעבודה הוא בתפקיד שכן חשוב וצריך אותו.

גדול שלי גם אומר דברים בסגנון. יש אנשים במגזר דתי לאומי שהם גם קרבי ,גם עשרה ילדים , גם התנדבות, גם התישבות וגם קריירה. אבל גדול עלינו. כל אחד בא מרקע אחר. אי-אפשר הכל.

ואני מלאת הכרת תודה לכל המגויסות , שה' יראה אותן ויברך בכל וכל.

הדבר היחיד שכמגוייסת כואב לי,

זה שאנשים שלא מגוייסים מדברים על המלחמה בעין שלילית...

סתם חיילים מתים וכו וכו

חוץ מזה הכל נפלא

חלק מהקושי יוצא בצורה לא ראויה על הסביבה.

אם זה בצורה ישירה או בצורה שיוצא עת מגזר שלם.

מציע לך לגשת לביקורת הזו שמופנית כלפיך באופן סלחני יותר. פשוט להבין את הצד שקשה לו ולהבין שזה לא הוא, זה המצב.

אם כי נשמע שרוב המועקה נובעת מביקורת עצמית על הסיטואציה, וזה משהו שכדאי לפתור ולחזק.

האמת שאני לא מכירה אנשים שהם לא מהמגזר הדת"ל שמרגישים מצפון על זה שהם לא מגוייסים.

כנראה זה משהו בגישה/ בחינוך של הציבור וצריך להתמודד עם זה.

גם את הילדים כדאי לחזק. להסביר שלכל אחד יש ייעוד וה' נותן כלים בהתאם לכך.

ואם יש סיבה טכנית/פיזית שאתם לא חלק מהמערך הלוחם, כנראה שלה' יש סיבה טובה לזה.

לא כל שליחות באה לידי ביטוי בכל תקופה.

אתם נרתמים למאמץ המלחמתי ככל יכולתכם, אבל אין סיבה שהמוראל יהיה ירוד בגלל זה.

לנו יש ממד בבית, ויש כאלו שלא, אז אני צריכה לפנות את הבית שלי כדי להרגיש מה עמ"י מרגיש?

לא.

מציעה לך לקחת איזה פסק זמן לברר עם עצמך איפה את בתוך ההתמודדות הזו, ומתוך תשובות שיעלו לך בתוך עצמך, תחזקי אותך ואת הילדים.

הקב"ה שולח לכל אחת ואחד את התפקיד שלו.

יודע פי אמה ממ וממני מה מתאים לכל אחד,

ואפילו לא מבחיה טכנית.

מתאים כי יהיה לי קשה מידי וכזה,

באמת מבחינת התוכנית שלכם בעולם.

בסוף אנחנו לא פה בשביל למלא לעצמנו את החסכים,

או הרצונות.

אפילו לא בשביל למלא שק מצוות.

אנחנו פה חלק מתכנית אלוקית אדירה, שיש לה משמעות עצומה.

אם הקב"ה שלח אתכם לא להתגייס,

מן הסתם שזה פשוט לא שלכם.

לא יועיל לכם.

לא יועיל לתכנית.

ממש אין לך מה להיות ם מצפונים על זה.

הוא שולח לכל אחד את החלק שלו להועיל לתכנית הזאת.

וזה תכנית כל כך עצומה ומטורפת שאין מצב שהתפספסת.

כולנו בתוכה ולכל אחד יש את החלק שלו.

תהיי גאה בעצמך,

שאת חלק מהעם הכי גבוה בעולם.

שאת חלק מתכנית אלוקית אין סופית.

שהקב"ה בחר דווקא בך להיות בתקופה הפסיכית הזאת של גאולה אחרי כל כך הרבה שנים.

אני רואה את זה לגמרי כמו מישהי שממשיכה את עמ"י עם ילדים ומי שלא מצליחה להיכנס להיריון.

וזה עוד דוגמא לא כל כך טובה כי ברור שהרצון הוא להביא ילדים...

אבל גם אם לא.

מי שיש לה יכולת לגור בגבעה ולכבוש שטחים מארץ ישראל ומי שזה בכלל לא באופציות שלה.

מי שיש לה יכולת לתת חינוך לדור הבא של עם ישראל ומי שאין לה.

כל דבר שהוא טוב וחיובי אבל מתחלק בין חלקים שונים בעם.

מקווה שהועלתי לך ❤️

אם מגויסת שואלת אותי אם בעלי מגויס, אני תמיד עונה, גויס פעם בכל המבצעים השונים, נכנס לעזה, נלחם כמו כולם
עכשיו? זקן.
זה לא הזמן שלו, אז כולנו בבית, ומשתדלים לעזור למגויסים בעיקר בפן השמרתפות, בעיקר למי שאחרי לידה בשכונה, וזו ההתגיסות שלי, זה התפקיד שלנו כרגע, כי להילחם אני לא יכולה ובעלי לא יכול.
אבל תמיד אני אומרת לעצמי, אני מגדלת פה כמה בנים, ויבוא יום והם יתגייסו, עצם זה שאני פה כאמא מגדלת בצורה הכי בריאה שאני יכולה את ילדיי, אני כבר תורמת למדינת ישראל, לעתיד של כולנו, ומנסה ומשתדלת לסייע לאימהות נפשית, בכך שנותנת להם זמן מנוחה ושקט מהילדים. (כן זה נצרך)...
את לא צריכה להרגיש אשמה, תחיי כאן ועכשיו תסתכלי סביבך, וגם אם כעת את לא יכולה לתרום לסביבה שלך, תעניקי את כל כולך לילדיך שלך, תעצימי אותם, תשמרי על הבריאות הנפשית שלהם- זו כבר תרומה לעם ישראל!
מתלבטת אם לכתוב, אבל אכתוב, אני רואה סביבי מגויסים שגם טוב להם, האבא חוזר כל יום לבית, משלב עבודה וצבא(לא תפקיד קרבי, משהו משרדי, כך שגם אין לחץ ופחד מצד המשפחה), מקבל 2 משכורות(משלה עבודה וצבא), מענקים וכו 
אני יודעת שאין הרבה כאלה, אבל בכל זאת בחרתי לכתוב זאת, למען הפרופורציה, שלא צריך להיות לך מצפון, בפרט שבעלך לא כשיר לגיוס.
ושיהיו בשורות טובות והבנים שלנו יעסקו בשמירה על גבולות ולא מלחמה.
 

קראתי מישהו שאומר שבמלחמה הזאת נולדו אינספור רגשות אשם.

רגשות אשם של מי שניצל מהנובה וחברים שלו נהרגו.

רגשות אשם של מי שלא מגויס.

רגשות אשם של מי  שמגויס לתפקיד לא קרבי.

רגשות אשם של מגויס לקרבי שחור הביתה לשבת וחברים שלו נשארים בשטח.

רגשות אשם של מי שנשבר ובוכה.

רגשות אשם של מי שלא נשבר ומרגיש מנותק.

ואפילו רגשות אשם של הורים שכולים שלא שמרו על הבנים שלהם מספיק...

תמיד יש על מה להרגיש 'אשמים'. זה לא בגלל שאנחנו באמת אשמים. זה פשוט רגש.

אפשר לתת לו מקום, ולבדוק מאיפה הוא מגיע, מה הוא מנסה להגיד לנו, ואחר כך לשחרר אותו.

זה לא אומר עלייך כלום, כלום, כלום!!!

ואם זה מעיד עלייך משהו, זה רק על הרצון המדהים שלך להיות שותפה עם עם ישראל הנכונות לשלם מחיר.

אהובה שאת.

גם בעלי לא מגוייס וזה נושא כאוב אצלנו מאוד, ואחרי כל כך הרבה זמן השלמנו לצערנו שזה גם לא יקרה.

משתדלים להתחזק בשליחות של להחזיק את המשק ולעזור בדברים שיכולים, גם אם זה דברים קטנים- כמו לקחת עוד חבילה מהדואר, לגבות חברה בעבודה, להכין ארוחה, להכפיל את הכמות של העוגה ולהביא למישהי, לתת בשמחה דברים כשמגוייסות נתקעות ומחפשות בצל/ עגבניה/ ביצה- גם אם זה אומר שאצטרך להכין ארוחת ערב אחרת ממה שתיכננתי...

ולגבי עין רעה-

אני גם חווה את זה שלאנשים קשה שבעלי לא מגוייס.

קיבלתי על זה תגובות בעבודה, בסופר ואפילו בגינה...

ויש לי גם גיסים מגוייסים שהגיבו על העניין (הם לא יודעים את הסיבה שלא מגייסים אותו, ומבחינתם הוא יכול פשוט להתקשר לבקש שיקראו לו... רק שזה לא המצב)

למדתי לשחרר, ולהבין שזה כאב שאני לא מבינה אותו.

כמו שאחרים לא יכולים להבין את הכאב שלי שלפעמים גורם לי לעשות דברים לא רציונלים או כאב של מישהי בלי ילדים שגורם לה להגיב בצורה לא נעימה כלפי נשים בהריון.

זה קושי גדול מנשוא, שנמשך כבר מעל 600 ימים, וגם אם אני כל היום אבשל לה ואשמור על הילדים שלה ואסדר לה את הבית ואפתור את כל הקשיים הטכניים והפיזיים- הקושי הנפשי של המגוייסות עומד על תילו ואין לי את היכולת לפתור אותו. אולי טיפה להקל.

אז להבין אותה שלא פשוט לה לראות אחרים שלא בתוך הקושי הזה,

ויחד עם זה לא לקחת את זה למקום מחליש אלא להתחזק במה שאת כן יכולה לעזור, אפילו אם זה דברים קטנים, כי זה דברים קטנים שמצטברים לגדולים.

לבעלי אין פרופיל קרבי. הוא היה תקופה בתפקיד ג'וב (יומיות) במלחמה הזו, ועכשיו כבר לא צריך שם מילואימניקים. הוא ניסה להתגייס לתפקיד תומך לחימה שמתאים ממש לכישורים שלו, אבל לא הסכימו לגייס אותו בגלל הפרופיל.

אז לו זה קשה, ולי זה קשה, אבל בדיעבד אנחנו מבינים שכנראה התפקיד שלנו לא שם (אלא בבית, עם אתגרים לא קלים שיש לחלק מהילדים שלנו).

עדיין לא נעים לנו, במיוחד שאנחנו שומעים על משפחות מגויסים שגם מתמודדות עם אתגרים לא פשוטים בחיים הפרטיים, אבל זה מה יש...

בעלי משתדל לעזור ולהתנדב במקומות שהוא יכול (אני לצערי פחות), וזהו זה...

מתפללים שהמלחמה (או מלחמות) תסתיים מהר, ושאף אחד לא יצטרך להילחם ולהיות רחוק מהבית...❤️

לא עונה אחת אחת כי באמת זה פאזל שיצא מההודעות שלכן, כל אחת ועוד זווית שהוסיפה וחידדה וחיזקה

וואו נתתן לי מלא כוחות

הורדתן לי אסימון קריטי

במקום לכעוס על בעלי שיש לו את הבעיה הזו ובגלל זה אנחנו לא מגוייסים

להבין שזו ההתמודדות שלנו!!

וזה מה שה' רוצה ממני

להתמודד עם הדבר הזה

בטוב

לשמור על שלום בית

לא להתמרמר שיש לנו את הבעיה ובגלל זה אנחנו לא מגוייסים

אלא בדיוק להיפך-

לעשות את הכי טוב בהינתן שזה משמיים

ואי אפשר לשנות את זה

אז *זה* מה שה' רוצה ממני!!!

וזה באמת בעיה מאתגרת, מאוד,

שלגמרי מלמעלה...

והמרחב שיש לנסות לשנות את המצב הוא מאוד קטן ומצומצם..

אז במקום בלהיתקע בלכעוס על בעלי שהוא לא ממצה עד תום את המרחב הקטן,

לזכור שבגדול העניין הוא 99 אחוז שלא תלוי בנו

ולהתמודד עם זה הכי טוב

בלי להתמרמר שהמצב הוא לא שונה

ואז הייתי יכולה לקבל את ההתמודדות של הגיוס...

בקיצור וואו

כבר שנתיים אני בתסכול מזה

וממש הושעתן אותי בסיעתא דשמיא

אלפי תודות!!!!!!!!!!

זה הגיוני.. זה שלה, לא שלך..

אני עכשיו אחרי הפלה וממש קשה לי לראות נשים בהריון. ואני יודעת שזה ממש ממש שלי ולא שלהן

אז בעיניי זה אותו דבר

כשיש קושי אתה נבלע בתוך הבועה שלך ומי שמחוץ קשה לך לראות אותו

גם לי קשה לראות חברות שלי לא מגויסות בתקופת המילואים. זה לגמרי לגמרי שלי

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

לא שלחו למיון.

הלכתי איתו לרופאה, ואחרי כמה ימים שעדיין לא עבר לקחתי אותו שוב.

היה זמן שהוא לא הסכים לינוק, ואז טפטפתי לו חלב לפה, כדי שלא יתייבש, וב"ה הוא חזר לאכול.

אם זה היה ממשיך יותר זמן, היה צריך לבדוק את זה.

יש לי תור ראשוני שקבעתי ממזמן והייתי אמורה ללכת כדי לבדוק את הסיפור עם המרפס... על הדרך אבקש לבדוק אותו כמובן

שולחים למיון רק בחום יותר גבוה.

רפואה שלימה!

על הדרך מקפיצה

לקחתי משהו אחר לחרדה במשך כמה חודשים והפסקתי

עם הזמן החרדה הפכה להיסטוריה ולא חזרה שוב

בעבר גם חוויתי דיכאון קל בלי טיפול תרופתי

גם הוא שייך להיסטוריה ולא מופיע יותר

בעיניי הדברים שצריך לטפל בהם לפני שמפסיקים לקחת תרופה:

1. בטריגר לחרדה/ דיכאון

אם הטריגר נשאר זה כנראה יחזור

2. מעבר לטריגר יש את סביבת החיים שאיפשרה לחרדה/ דיכאון להתפרץ

דברים/ הרגלים/ סביבה/ אנשים שגרמו לחיים להיות לחוצים/ מלחיצים/ מדכאים

אם לא משנים את הדברים הללו

הסיכוי שהדיכאון/ חרדה יחזרו גבוה

3. לחרדה ולדיכאון יש תסמינים

חלקם נפשיים וחלקם פיזיים

צריך ללמוד לתת מענה להם

כי הם כנראה יגיעו בהמשך

בלי קשר לטריגרים/ שינוי בסביבת החיים

לתסמינים יש חיים בפני עצמם

והופעה שלהם בחיים יכולה להיות טריגר בפני עצמו להתפרצות מחודשת של דיכאון/ חרדה

4. הבנה שכנראה יגיעו עליות ומורדות

לא לפחד מהם

ללמוד לזרום איתם

5. להאמין שאפשר לנצח את הדיכאון והחרדה

שאפשר לחיות בלעדיהם אם פועלים נכון

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

ריפלוקס. לי באופן אישי הרופא המליץ לא לעשות כשהיה חשד.

ואני מחסנת בד"כ את כל החיסונים.

יש לך את הפרבנר שזה נגד דלקת קרום המוח אין מה לפצל יותר ממש שפיצלת.

הרוטה זה טיפות שמקבלים בפה, אם החלטת להביא זה לא סותר את הפרבנר...

אני אשאל את הרופא.

פשוט יש לי נסיון עם ריפלוקס עם ילדה אחרת שלי והיה ריפלוקס ברמה לא קלה, אז אין לי כח להגיע לשם שוב..

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.