יש איזה הילה סביב מגויסים.

וצריך קצת להרגיע עם זה..

כל אחד עושה מה שביכולתו. נקודה. אין לך שום סיבה להרגיש לא נעים.

אני בחיים לא שאלתי חברה האם בעלה מגויס באופן ישיר, זאת שאלה שיכולה לדרוך במקומות רגישים. אי אפשר לדעת אם יש איזה בעיה עם הבעל, איזה עניין רפואי, איזה עניין משפחתי, איזה עניין נפשי או ווטאבר. צריך תמיד רגישות מול הזולת.

תשחררי את זה מול *עצמך*, הרי את יודעת שזה לא שהוא מתחמק, זה שהוא פשוט לא יכול, אז מה לעשות? ואח''כ גם מול העולם זה ישתחרר.

אם את מרגישה שאת לא מספיק תורמת, תקחי על עצמך משהו רוחני (תהילים, שמירת הלשון..). בטוחה שזה ישפיע על עמ''י. ואת לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד! 

כמה אני זקוקה למילים האלה

מגוייסים עושים מעל ומעבר

באמת מגיעה להם אינסוף הערכה

אבל אני צריכה לראות איך אני לא פוגעת בעצמי

עם יותר מדי חוסר נעימות

גם אני מגויסת (רוב הזמן לפחות) ושמחה מאוד שיש לא מגויסים

חסכת לי לכתוב באריכות

אולי ביישובים יש הילה.

יש מקומות שמסתכלים על מגוייסים בתור חוליה חלשה ומחלישה שצורכת משאבים ומביאה תועלת מוגבלת.

קצת כמו שמסתכלים על נכים ונזקקים.

נגיד בספריה פתחו לכמה שעות (בשעות שיא של טיפול בילדים)

וביקשו שרק מבוגר יגיע בלי ילדים להחזיר ספרים.

אז התקשרתי להסביר שזה לא אפשרי-

או שאגיע עם הילדים,

או שאשלח את הגדול לבד

או שיאריכו את ההשאלה ללא קנס.

לא הסכימו, הסברתי שבעלי במילואים ואין סיכוי לבוא בלי הילדים בשעות האלה,

ומקבלת תשובות בסגנון של:

אם אתם לא מסוגלים להיות אחראים להחזיר ספרים, אל תשאילו.. (כאילו שידענו מראש בעת ההשאלה שיהיה סגר ותנאים לא אפשריים להחזרה, וגם אם כן, יאללה גם לילדי מגוייסים מותר להנות מהמעט שעוד נותר ומותר)

או בסופר אם הילדים קצת משתוללים אז אנשים רוטנים ומתלוננים, וגם כשאני מסבירה שאבא שלהם במילואים 24/7 וגם הם צריכים לאכול משהו, אז אין ברירה אלא לערוך קניות איתם, התגובות מאוד לא אוהדות, בסגנון של תפתרי את הבעיות שלך לבד ואל תפילי על קונים תמימים בסופר את בעיות החינוך של הילדים שלך. דברים בסגנון הזה.

פשוט למדתי שאם אני משתפת עוד יותר כועסים עלי.

אפילו הרופאת שיניים שהגזימה עם הביקורת שלה על אי הקפדה על צחצוח שיניים (ובד"כ אני ממש לא מתרגשת מהערות כאלה)

הרגשתי שהיא עלתה לי עד הראש, באתי לטיפול לא לסדרת חינוך, עניתי לה שאני מבינה את הבעיה ומסכימה איתה, אבל אבא שלהם מגוייס תקופה ארוכה ומטבע הדברים לא מצליחים להיות 100% בהכל, ומה לעשות יש נזקים זה נכון ובאנו לטפל בדיוק בזה.

היא לא ענתה לי אבל הסתלבטה עם הסייעת שתמיד לדתיים האלה איפה שאין אחריות יש תשובות, משהו בסגנון הזה.

שלא לדבר שבמקום העבודה ברגע ששמעו שבעלי מגוייס, בודקים אותי כל הזמן שאני עובדת רגיל ומטרידים אותי על שטויות בדיוק בחלון הזמן של איסוף הילדים. פשוט שקוף שהם בודקים שאני עובדת את כל השעות שאמורה, ממש התחרטתי שסיפרתי.

וזה לא שיש בעיה עם המשימות. תמיד ניהלתי את המשימות שלי בעצמי, והם גם מודים בזה שהתפקוד שלי לא נפגע.

הם מצדיקים את ההתנהלות שלהם בזה שהתפקיד שלי הוא גם דוגמה אישית לשאר העובדים בחברה והם צריכים להרגיש שהם יכולים לפנות אלי בנחת בכל זמן וכל מיני בלה בלה כאלו שברור שהמטרה שלהם להתיש אותי שננסה לוותר על המילואים ולהשתחרר מה"תיק" הזה.

ועכשיו קארמה התחילה מלחמה וכולם מהבית.

מחריגה את הקהילה המהממת שלנו שהם בעצמם ברובם המוחלט הורים למגוייסים ומעריכים ממש. אבל הקהילה זה סוג של יישוב מהבחינה הזאת.

אני מתכוונת לאינטראקציות שלא קשורות למעגל חברתי ספציפי שבחרנו להשתייך אליו.

לפעמים כשיש פה שרשורי ארוחות למשפחות מגוייסים זה מרגיש לי כאילו מדובר על פלנטה אחרת.

אני רואה בזה הזדמנות לחוות איך אחרים שאין להם סיבה "טובה" למה הם לא ממש בתפקוד רגיל מרגישים,

נניח סתם לא עלינו נפלו בסטטיסטיקה שיש ילד חולה במשפחה או איזה אירוע שמקשה על החיים,

איך העולם מתייחס לאנשים כאלו?

פתאום הבנתי למה אנשים מסתירים קשיים והתמודדויות בחיים.

מודה שבלי החוויה הזו לא הייתי מצליחה להבין.

כאילו כשאתה משתף, האחרים עוד יותר רומסים כי הם מבינים שממך כבר לא יצא להם משהו טוב אלא עוד מקרה שצריך טיפול פרטני.

אני זוכרת כשהייתי אמא צעירה עם שני פעוטות בתור לאוטובוס ואנשים דוחפים בלי הבחנה לתפוס מקום בלי שניה לחשוב איפה אמא עם שני ילדים קטנים תשב, זה היה לי כאפה למציאות שגדלתי בה. הבנתי שיש לנו עוד הרבה מה לתקן בעולם.

ב"ה שאנחנו לא נזקקים ויש לנו כוחות להתמודד לבד עם החיים בשגרה, אבל מה עם אלה שלא יכולים להיות בטוחים שיום אחד כל זה ייגמר? האם מגיע להם היחס הזה?

זה באמת משנה למה אמא לא מצליחה להקפיד על צחצוח שיניים אפקטיבי של הילד שלה?

מקווה מאוד שהחוויה האישית שלי, תסייע לי לראות את האחר בכל מקום שהוא נמצא.

מה שנקרא היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה.

על איך שונים/מוגבלים מרגישים ולמה להסתיר את השונות.

( ורק לגבי רופאת בשיניים, זן פשוט התנהגות רופאי שיניים טיפוסית וזו הסיבה העיקרית לכך שאני שונאת רופאי שיניים.

אני לא אוהבת את הכאב ואת תחושת החפירה בשיניים, אבל זה לא מה שמפריע לי. אני שונאת את הטפות המוסר שלהם. זה מאפיין כללי שלהם).

ביישוב בו אני גרה, מגויסים הם גיבורי על.

בעלי במילואים אבל לתקופות קצרות ובתפקיד עורפי, לא לוחם, ואני לא צריכה עזרה.

אתמול כתבתי למישהי, בצחוק, שהגיע לי משלוח של עוף ושזה בדרך כלל התפקיד של בעלי לנקות ולחלק ולהקפיא, אז אולי אשלח הודעה שאני צריכה עזרה למגויסים שמישהי לבוא לטפל לי בעוף. זו היתה בדיחה, והיא הבינה אבל כתבה לי שבהחלט יבואו. והיא צדקה לגמרי, אם הייתי שולחת הודעה היו באים לעזור לי. 

מסתירים קשיים מהרבה סיבות:

בושה

חוסר סבלנות להתמודד עם תגובות של אחרים

וגם

הבנה ששיתוף הבעיות לא עוזר ולפעמים אף פוגע

אם היית יודעת איך גופים שאמורים לעזור לאנשים חולים/ עם מוגבלות מתנהלים..

בירוקרטיה רשלנות ואטימות

כשחווים את זה אין שום ציפייה להתייחסות מיטבית

אני לקחתי את זה ללמידה

להיות אסרטיבית

לשקול תמיד עלות תועלת

לפתח עור פיל

לפני שבועיים רופאה צעקה עלי בטלפון כי בקשתי ממנה אישור דיגיטלי במקום לבוא פיזית לחתום על מסמך

היא אמרה שהיא לא מזכירה ועוד מעט לא יהיו רופאים

לא התרגשתי (אם כי זה היה מפתיע הטון והדברים שאמרה) ובקשתי שתוציא את האישור

היא אמרה שהיא לא יודעת אם היא תוציא ונתקה את הטלפון

החלטתי שאם היא לא מוציאה אתלונן עליה

אחרי כמה דקות האישור היה באפליקציה

זה מקרה אחד מני רבים עם התמודדות עם

קופת חולים

ביטוח לאומי

מועצה

משרדי ממשלה

ועוד ועוד

מודה שזה הפתיע אותי.

לא שציפיתי שכולם יצאו מגדרם לעזור אחד לשני, אבל להרשות לעצמך לדבר בצורה דורסנית למי שגם ככה במצב פגיע, זה אטימות.

לוקחת לגמרי את כל תהליך הלמידה שכתבת.

ולא נעים להם להרגיש חייבים. זה דבר ראשון.

דבר שני , הם לא מבינים שהקושי הוא לא תפקודי אלא נפשי.

שלישית, בגלל שאת בדרך כלל אישה מאוד חזקה , מחושבת מושלמת מכל הכיוונים , את סוג של מצפה ( ובצדק ) שאנשים ישימו לב ויתחשבו. כי את  במצב הזה בשביל כולנו. אבל בפועל , יש הרבה אנשים שצריכים עזרה פה ושם והם באים ומבקשים.

את לא רוצה להיות בצד הזה. ראיתי שלבקש חלב מהשכנים בשבילך זה משהו שמור למצבי חירום. אבל בפועל אנשים בשגרה מבקשים חלב מהשכנים ועוד דברים... זה טבעי להיעזר.

אצלנו ממש נותנים למגוייסים מקום של כבוד.

אם החזרת ספרים היא רק עי מבוגר- יתפרסמו לפחות 4-5 הודעות של אנשים שמציעים לאסוף מהמגוייסים ולהחזיר.

בעבודה כבר יצא לי לעשות כמה פעמים משימות במקום חברה שבעלה מגוייס, למרות שדרש ממני לעבוד הרבה שעות בערב מחוץ לשעות עבודה שלי וזאת היתה בקשה/ דרישה מהמנהל- היה לו ברור שהיא מורידה כרגע משימות והדבר היחיד שהוא דרש זה לוודא שיש מי שלוקח אחריות עליהן, וכולם התנדבו בשמחה.

(וגם מחליפה לא מעט עובדים שאיתי שהם עצמם במילואים במשימות שלהם, אבל זה כבר בתשלום...)

ואני לא חושבת שקשור לזה שיישוב, כי העבודה לא קשורה לזה.

אולי יותר לציבור המגוייס (אלו שחווים מהמשפחה הקרובה/ חברים קרובים את הקשיים של הגיוס)

אבל מודה שבהתחלה הייתה לי מן תחושה של אם אנחנו מגוייסים אז זה יותר נסלח,

מן משוואה כזאת שאנחנו שומרים עליכם, אתם סולחים לנו

ואח"כ מן משאלת לב של: בבקשה אל תחלישו אותנו שלא נישבר ונפרוש, גם ככה יש מספיק מגוייסים שקשה להם גם בלי כל זה, אז לפחות מי שעוד יכול להמשיך אל תערימו עליו קשיים מיותרים.

ועכשיו זה מן תחושה של מבחן אישיות כמה אני נאמנה לערכים שלי, וכמה אני מוכנה לספוג כולל לעג והחלשה וכולל הפסדים כאלו ואחרים כדי לדבוק במה שאני מאמינה שחשוב.

נגיד יהודים בחול ויתרו על עבודה בחגי ישראל והם מדברים על זה כמובן מאליו, לא ציפו מאף אחד לשלם להם על אובדן ימי העבודה האלו.

או הקפדה על אוכל כשר, בארץ כמעט בכל מקום יש אוכל כשר אז זה לא באמת התמודדות כמה חשוב לי אוכל כשר כי כמעט תמיד יהיה כזה. אנחנו לא מתמודדים עם דברים מהסוג הזה, אז עכשיו מתמודדים עם השלכות של "בעיה פרטית" שלנו שנוצרה בשל האמונה בערכים שבחרנו לחיות על פיהם.

היה ראוי שיפרסו לכם שטיח

בספרייה

בסופר

ובכל מקום

ולפותחת- מבינה אותך מאד ומחזקת שלכל אחד יש שליחות בכל מקום ומצב.

שימי את ייסורי המצפון בצד ותחשבי במה את יכולה להוסיף טוב

נוראית הרופאה.

אישה שנותנת שירות לא יכולה לדבר ככה למטופלים שלה בודאי שלא בפניהם.

במקרה כזה לדעתי את צריכה להגיב ואם אפשרי גם לקום וללכת שהילדים שלך ידעו שזה דבר שלא מתקבל על הדעת.

אנחנו מגזר עובד, תורם, מתגייס ונופל - ומה שיש לה להגיד זה הדתיים האלו?

באמת שהייתה מקבלת ממני שטיפה. 

ראוי ומתקבל לקחת את הילדים וללכת, תוך הסבר שבעלך מגן עליה שתעבוד בשקט ותוכל לצחצח לילדים שלה שיניים היטב כל בוקר.

ואף להתלונן עליה.
בושה!!!צורה לה.
בטוחה שזו לא רופאה ערביה??

אני גרה בעיר וזה ממש ממש לא המצב כאן

בכללי אני עושה קניות עם ילדים תמיד , בד"כ שואלים אותי אם אני רוצה לעקוף/ מנסים לדבר איתם וכו.

בד"כ שיש מגויסים ממש נותנים להם הרגשה טובה

חוויות מהרחוב כן? לא מדברת על הקהילה

אולי בכללי את גרה במקום לא נחמד 🤨

  ממש לא נתקלתי בשום דבר מהסוג הזה, כנראה כי רוב המעגלים שלי נמצאים על ציר 60...

חיבוק גדול, אני בקושי מצליחה להרגע שזו תגובה של אנשים למי ששומר עליהם

אני חושבת שאת גרה במקום מעט חריג מהבחינה הזו, לא?
אצלנו בקהילה, בעיר יש הבנה גדולה סיוע ועזרה למגויסים.
שומעים מגויס- ונעמדים כולם דום

גם בעבודה איפה שאני, מפרגנים, מפנקים במשלוחים לבית.
חבל שיש כאלה שלא, הם לא מבינים שבזכות המגויסים האלו והאימהות הקורסות המדינה עוד מתקיימת..

אולי בהתחלה

עכשיו

בעיקר אומרים לי כמה זה מיותר

ואיזה חסר אחריות בעלי שעוזב אישה וילדים

לא כולם

יש כאלה שמעריכים כמובן

וגם

אם יש הילה

לרוב זה משאיר אותי בודדה

כמו מישהו שמתמודד בגבורה עם מחלה-אובדן וכו

שמה ד מתפעלים וואי איזה גיבור וחזק וכו

אבל בפועל

הוא לבד עם זה

כי אף אחד לא מעז לגשת בטבעיות לשבת לקפה

להתעניין באמת, לאפשר לו לפתוח את הלב בכנות

לק"י

לא חייבים להעריץ, אבל מפה ועד מה שאת כותבת.

הזוי.

כי אין פה משהו אישי

אבל לא רוצה שיצא שפתחתי את השרשור ולא התייחסתי למה שהעלית...

מזעזע ברמות אחרות!!!!!!

את אומרת שזה גם מכמה כיוונים ולא מקרי

הזוי!!!!!!!!!!!!

ומזעזע כ"כ!!!!!!

אני כל כך מבינה אותך וחושבת על זה המון!

קשה לי ומורכב לי במילואים ומשמח שחברות מציעות עזרה.

אבל! לגמרי אשמח לשמוע מהן על הקשיים שלהן.

כל אחת והסיפור שלה.

כל אחת והמסע שלה.

אין מה להשוות

ובאמת יכולים להיות פה נושאים רגישים בסיבה למה לא מגוייסים, וזה לא ענייני. באמת כל אחד תורם בדרכו לעם ישראל.

ואני לא מדברת על עזרה למגויסות או קשירת ציציות לחיילים . אלא על להתמיד בעבודה, להסביר פנים, להיות אנשים יותר טובים, להשקיע במשפחה שלך..

וזה ממש לא תלונה טיפשית, זה מובן לגמרי.

ש...מה 'את מתארת  זה בעצם

רגש שעולה בך למול המפגש עם זה שבתחושה שלך להן קשה

ולך לא

אז מה הז אומר עליך לדעתך?

תנסי להתבונן.לעומק בתחושות 'לך

להבין מה מסתתר שם

שה שזה גורם לך לעצבנות או לאי שקט זה סימפטום לזה שיש בפנים רגש שלא מקבל מקום

מי שלא קשה לה אז היא לא שווה?

5ולי תחושה של- לא רואים אותי ..כי מה הקושי הרגיל נחשב מול אנשים שעוברים כל כך הרבה ה'נה..וזה נותן תחושה שלא נשאר לי מקום..

ואולי זה את בפנים שלא מאפשרת לעצמך להכיר בעצמך ובערכך

בכל מקרה נראה לי נכון להתבונן ולהבין כי הבנה מייצרת רוגע

ואחרי זה

אפשר לנתב את הרצון ההז לקחת חלק למשהו מעשי שביכלתך לעשות

ואגב- כמגויסת- צריך את זה מאוד

לא דוקא 'את עצמך תשמרי על ילדים או תבשלי

אבל יש כל מיני יוזמות שאפשר לעשות

ממגבית בפייבוקס ולקנות צ'ופר לכל משפחה מגויסת בשכונה

או סתם לקנות עכשיו חומרי יצירה ולהביא לשכנה המגויסת 'יהיה לילדים תעסוקה

או סתם שוקולד או בקבוק מיץ ופתק חמוד

אפשר גם פשוט להתעניין ,להאיר פנים לחברה

לי זה באמת רוב מה 'חסר שרק ישאלו באמת מה 'לו י ויאפשרו קצת לפרוק מהלב( לא כל אחד..כמובן..מדברת על חברות שיש לי איתן קשר)

וכמגויסת אומרת לך שיש לי כמה וכמה חברות לא מגויסות

הרוב אפילו

ואני אולי בלב קצת מקנאה לפעמים כי לי המילואים האלה הפכו את החיים לא רק לכאן ועכשיו אלא גם הלאה ...וכרגע לא לטובה..

אבלל

אין לי בלב כלום מולן

כשזה באמת כמו שתארת לא מבחירה

אז באמת מה את יכולה לעשות אחרת

נכון כשמאוד קשה לי כרגע ואין לי פניות רגשית להקשיב לקשיים הרגילים של החיים- אני קצת מתרחקת מהן

זמנית...עד שעובר לי

אבל זה לא מופנה כנגדן

פשוט לא מצליחה תמיד להכיל הכל בו זמנית

ולפעמים פשוט מקנאה

אפילו ששמחה בחלקי ובזכות לקחת חלק

אבל ברגעים קשים כן הלב כוסף לחסור לחיים הפשוטים של פעם

מודה שרק מול חברה אחת או שתיים שמונעות מהבעל להתגייס כי הן אומרות שקשה להן...

קשה לי  יותר

ומהן התרחקתי רוב השנה כי זה מעל לכוחות שלי לשמוע את זה כי באמת שמבחינתי זה קושי שהמון מעבר לכוחות +++

ולא מסוגלת להכיל אותן שם

אבל באמת חושבת שאת באמת בעיקר מחפשת מקום

עד כה היינו כולנו שוות בין שווים

ופתאם נוצרו כאלו פערים

זה באמת מאוד מבלבל וממש יכולה להבין את התחושות שלך

ומגיע להן חיבוק❤️

גם הייתי שמחה אילו היינו תורמים יותר למלחמה הזו

אבל אני יודעת שזה לא בהשפעה שלי

אז אני לא מרגישה רע

(לא מבזבזת אנרגיות שליליות)

ועושה רק מה שכן בהשפעה שלי

וואו כתבת אותי כמעט לגמרי. זה באמת קושי להיות לא מגוייס.

אצלנו הוא מתגייס פעם ב ליומיות בתפקיד גוב לגמרי, וזה מבאס אותי ממש. והאמת שאצלנו זה כן קצת תלוי בו, הוא היה יכול לעשות הכשרה לקרבי, אבל מרגיש מספיק משמעות במה שהוא עושה היומיום שאם לא תהיה לו איזושהי דחיפה רצינית הוא לא ילך על זה. וזה מבאס אותי ממש. כל הזמן בא לי שיבוא מישהו מבחוץ ופשוט יכריח אותו להיכנס למערכת בצורה הרבההה יותר רצינית ממה שיש עכשיו.

בתחילת המלחמה היו לנו המון דיונים על זה, בשלב מסוים הבנתי שזה לא תורם וירדתי ממנו. אבל כן. מבאס אותי ממש, לא נעים לי מאחרים שקורסים במלחמה הזו ובעיקר הייתי רוצה להיות חלק הרבה יותר משמעותי.

יש תפקידי "ג'וב" ממש משמעותיים ותורמים ברמה של הצלת חיי חיילים, שאם הם לא היו אז אשכרה לוחמים היו מתים בקרב. אם הוא מרגיש משמעות הוא כנראה עושה משהו חשוב, אז למה בעצם להקטין אותו?

אני מכירה את זה מקרוב גם בעלי כביכול בפקיד ג'ובניק אבל אני יודעת שחיילים חייבים לו את חייהם בלי שהם יודעים על זה כמובן ומעריצה את המסירות לתפקיד, למרות שעכשיו כבר לא עושה מילואים מסיבות כאלה ואחרות (בהתחלה עשה הרבה). וכן, ברוך ה' אין לי את החרדה של אשת לוחם, ליבי עם נשות הלוחמים, באמת. אבל סיכון החיים הוא לא הקריטריון היחיד לתרומה

ברור שיש תפקידי גוב קריטיים מאוד. ספיציפית זה באמת תפקיד לא מאוד משמעותי, הוא בעצמו אומר כל פעם שמרגיש לו בזבוז זמן המילואים. עושה, אבל הרבה פחות ממה שהיה יכול. עניין של ניצול גרוע של כוח אדם ושל תפקיד באמת לא קריטי.

הוא מרגיש משמעותי מספיק במה שהוא עושה מחוץ למילואים, וזו באמת עשיה משמעותית, ולכן לא רואה עניין לדחוף למצוא תפקיד מילואים משמעותי יותר.

בעלי נכה צהל, נפצע במהלך השירות הצבאי שלו ואפילו כשניסה עכשיו במלחמה להתגייס חזרה למרות הפציעה הוועדה הרפואית דחתה אותו.

אז אני משתדלת להגיד לעצמי שזה לא הניסיון שלי פשוט.

הקב"ה שולח לי את הניסיונות שמתאימים לי. זה לא אחד מהם.

מה כן? אני משחררת אותו להיות יותר בישיבה כדי להחליף את כל הצוות שלא נמצא. בתחילת המלחמה הוא ממש היה כמעט כל היום בישיבה, למעט שעה וחצי בערך סביב השכבות מקלחות שהיה חוזר הביתה.

עכשיו קצת יותר מאוזן אבל עדיין רוב היום אני לבד עפ הבנות

ופשוט באמת משתדלת להתרכז בידיעה שזה לא בידיים שלי ולכן זו לא אשמתי ולא מעיד על משהו עליי או עלינו.

הקב"ה מצפה מאיתנו למשהו אחר 

גם אני לא "מגוייסת"

אבל כן אני חושבת שכשעושים דברים שהמטרה שלהם זה להיטיב במעגלים של השפעה חיובית

וזה יכול להיות הכל (מה שמתאים באותו זמן) למשל

אמירת תהילים

תפילות

חיזוק אמונה

אוירה נעימה בבית

חיוך

בוקר טוב

עזרה לשכנים אם מתאפשר

זה משפיע

ובעיניי, הגבורה של העבודת מידות

לא פחות משפיעה מאשר להיות לוחמים.

אפשר להסביר את זה לילדים

ואם הם רוצים לתרום 

אז לתת להם להתנדב בדברים שקשורים או אפילו בבית (הבית פחות אטרקטיבי מבחוץ... ככה זה )

זה נקרא החיזוק בעורף שלגמרי משפיע על החזית.

וממילא כל אחד והיכולות שלו

כל אחד וההשפעות שלו

כל משפחה והיכולות שלה.

זה לא הופך את מי שלא מגוייס לפחות שווה

מה פתאום?

זה כמו שטבח יגיד שזה פחות שווה שהוא לא לוחם קרבי

את שניהם צריך. וכל אחד הכרחי 

לא משנה מה הוא עושה בפועל

העיקר להיות יצרני

ולהיות בעין טובה על כל אחד ותפקידו, ומעשיו.

בציפייה לגאולה שלימה. 

בעלי שירת שלוש שנים בתפקיד סתמי וקיבלו פטור שנתיים אחרי שחרור. דווקא בעבודה הוא בתפקיד שכן חשוב וצריך אותו.

גדול שלי גם אומר דברים בסגנון. יש אנשים במגזר דתי לאומי שהם גם קרבי ,גם עשרה ילדים , גם התנדבות, גם התישבות וגם קריירה. אבל גדול עלינו. כל אחד בא מרקע אחר. אי-אפשר הכל.

ואני מלאת הכרת תודה לכל המגויסות , שה' יראה אותן ויברך בכל וכל.

הדבר היחיד שכמגוייסת כואב לי,

זה שאנשים שלא מגוייסים מדברים על המלחמה בעין שלילית...

סתם חיילים מתים וכו וכו

חוץ מזה הכל נפלא

חלק מהקושי יוצא בצורה לא ראויה על הסביבה.

אם זה בצורה ישירה או בצורה שיוצא עת מגזר שלם.

מציע לך לגשת לביקורת הזו שמופנית כלפיך באופן סלחני יותר. פשוט להבין את הצד שקשה לו ולהבין שזה לא הוא, זה המצב.

אם כי נשמע שרוב המועקה נובעת מביקורת עצמית על הסיטואציה, וזה משהו שכדאי לפתור ולחזק.

האמת שאני לא מכירה אנשים שהם לא מהמגזר הדת"ל שמרגישים מצפון על זה שהם לא מגוייסים.

כנראה זה משהו בגישה/ בחינוך של הציבור וצריך להתמודד עם זה.

גם את הילדים כדאי לחזק. להסביר שלכל אחד יש ייעוד וה' נותן כלים בהתאם לכך.

ואם יש סיבה טכנית/פיזית שאתם לא חלק מהמערך הלוחם, כנראה שלה' יש סיבה טובה לזה.

לא כל שליחות באה לידי ביטוי בכל תקופה.

אתם נרתמים למאמץ המלחמתי ככל יכולתכם, אבל אין סיבה שהמוראל יהיה ירוד בגלל זה.

לנו יש ממד בבית, ויש כאלו שלא, אז אני צריכה לפנות את הבית שלי כדי להרגיש מה עמ"י מרגיש?

לא.

מציעה לך לקחת איזה פסק זמן לברר עם עצמך איפה את בתוך ההתמודדות הזו, ומתוך תשובות שיעלו לך בתוך עצמך, תחזקי אותך ואת הילדים.

הקב"ה שולח לכל אחת ואחד את התפקיד שלו.

יודע פי אמה ממ וממני מה מתאים לכל אחד,

ואפילו לא מבחיה טכנית.

מתאים כי יהיה לי קשה מידי וכזה,

באמת מבחינת התוכנית שלכם בעולם.

בסוף אנחנו לא פה בשביל למלא לעצמנו את החסכים,

או הרצונות.

אפילו לא בשביל למלא שק מצוות.

אנחנו פה חלק מתכנית אלוקית אדירה, שיש לה משמעות עצומה.

אם הקב"ה שלח אתכם לא להתגייס,

מן הסתם שזה פשוט לא שלכם.

לא יועיל לכם.

לא יועיל לתכנית.

ממש אין לך מה להיות ם מצפונים על זה.

הוא שולח לכל אחד את החלק שלו להועיל לתכנית הזאת.

וזה תכנית כל כך עצומה ומטורפת שאין מצב שהתפספסת.

כולנו בתוכה ולכל אחד יש את החלק שלו.

תהיי גאה בעצמך,

שאת חלק מהעם הכי גבוה בעולם.

שאת חלק מתכנית אלוקית אין סופית.

שהקב"ה בחר דווקא בך להיות בתקופה הפסיכית הזאת של גאולה אחרי כל כך הרבה שנים.

אני רואה את זה לגמרי כמו מישהי שממשיכה את עמ"י עם ילדים ומי שלא מצליחה להיכנס להיריון.

וזה עוד דוגמא לא כל כך טובה כי ברור שהרצון הוא להביא ילדים...

אבל גם אם לא.

מי שיש לה יכולת לגור בגבעה ולכבוש שטחים מארץ ישראל ומי שזה בכלל לא באופציות שלה.

מי שיש לה יכולת לתת חינוך לדור הבא של עם ישראל ומי שאין לה.

כל דבר שהוא טוב וחיובי אבל מתחלק בין חלקים שונים בעם.

מקווה שהועלתי לך ❤️

אם מגויסת שואלת אותי אם בעלי מגויס, אני תמיד עונה, גויס פעם בכל המבצעים השונים, נכנס לעזה, נלחם כמו כולם
עכשיו? זקן.
זה לא הזמן שלו, אז כולנו בבית, ומשתדלים לעזור למגויסים בעיקר בפן השמרתפות, בעיקר למי שאחרי לידה בשכונה, וזו ההתגיסות שלי, זה התפקיד שלנו כרגע, כי להילחם אני לא יכולה ובעלי לא יכול.
אבל תמיד אני אומרת לעצמי, אני מגדלת פה כמה בנים, ויבוא יום והם יתגייסו, עצם זה שאני פה כאמא מגדלת בצורה הכי בריאה שאני יכולה את ילדיי, אני כבר תורמת למדינת ישראל, לעתיד של כולנו, ומנסה ומשתדלת לסייע לאימהות נפשית, בכך שנותנת להם זמן מנוחה ושקט מהילדים. (כן זה נצרך)...
את לא צריכה להרגיש אשמה, תחיי כאן ועכשיו תסתכלי סביבך, וגם אם כעת את לא יכולה לתרום לסביבה שלך, תעניקי את כל כולך לילדיך שלך, תעצימי אותם, תשמרי על הבריאות הנפשית שלהם- זו כבר תרומה לעם ישראל!
מתלבטת אם לכתוב, אבל אכתוב, אני רואה סביבי מגויסים שגם טוב להם, האבא חוזר כל יום לבית, משלב עבודה וצבא(לא תפקיד קרבי, משהו משרדי, כך שגם אין לחץ ופחד מצד המשפחה), מקבל 2 משכורות(משלה עבודה וצבא), מענקים וכו 
אני יודעת שאין הרבה כאלה, אבל בכל זאת בחרתי לכתוב זאת, למען הפרופורציה, שלא צריך להיות לך מצפון, בפרט שבעלך לא כשיר לגיוס.
ושיהיו בשורות טובות והבנים שלנו יעסקו בשמירה על גבולות ולא מלחמה.
 

קראתי מישהו שאומר שבמלחמה הזאת נולדו אינספור רגשות אשם.

רגשות אשם של מי שניצל מהנובה וחברים שלו נהרגו.

רגשות אשם של מי שלא מגויס.

רגשות אשם של מי  שמגויס לתפקיד לא קרבי.

רגשות אשם של מגויס לקרבי שחור הביתה לשבת וחברים שלו נשארים בשטח.

רגשות אשם של מי שנשבר ובוכה.

רגשות אשם של מי שלא נשבר ומרגיש מנותק.

ואפילו רגשות אשם של הורים שכולים שלא שמרו על הבנים שלהם מספיק...

תמיד יש על מה להרגיש 'אשמים'. זה לא בגלל שאנחנו באמת אשמים. זה פשוט רגש.

אפשר לתת לו מקום, ולבדוק מאיפה הוא מגיע, מה הוא מנסה להגיד לנו, ואחר כך לשחרר אותו.

זה לא אומר עלייך כלום, כלום, כלום!!!

ואם זה מעיד עלייך משהו, זה רק על הרצון המדהים שלך להיות שותפה עם עם ישראל הנכונות לשלם מחיר.

אהובה שאת.

גם בעלי לא מגוייס וזה נושא כאוב אצלנו מאוד, ואחרי כל כך הרבה זמן השלמנו לצערנו שזה גם לא יקרה.

משתדלים להתחזק בשליחות של להחזיק את המשק ולעזור בדברים שיכולים, גם אם זה דברים קטנים- כמו לקחת עוד חבילה מהדואר, לגבות חברה בעבודה, להכין ארוחה, להכפיל את הכמות של העוגה ולהביא למישהי, לתת בשמחה דברים כשמגוייסות נתקעות ומחפשות בצל/ עגבניה/ ביצה- גם אם זה אומר שאצטרך להכין ארוחת ערב אחרת ממה שתיכננתי...

ולגבי עין רעה-

אני גם חווה את זה שלאנשים קשה שבעלי לא מגוייס.

קיבלתי על זה תגובות בעבודה, בסופר ואפילו בגינה...

ויש לי גם גיסים מגוייסים שהגיבו על העניין (הם לא יודעים את הסיבה שלא מגייסים אותו, ומבחינתם הוא יכול פשוט להתקשר לבקש שיקראו לו... רק שזה לא המצב)

למדתי לשחרר, ולהבין שזה כאב שאני לא מבינה אותו.

כמו שאחרים לא יכולים להבין את הכאב שלי שלפעמים גורם לי לעשות דברים לא רציונלים או כאב של מישהי בלי ילדים שגורם לה להגיב בצורה לא נעימה כלפי נשים בהריון.

זה קושי גדול מנשוא, שנמשך כבר מעל 600 ימים, וגם אם אני כל היום אבשל לה ואשמור על הילדים שלה ואסדר לה את הבית ואפתור את כל הקשיים הטכניים והפיזיים- הקושי הנפשי של המגוייסות עומד על תילו ואין לי את היכולת לפתור אותו. אולי טיפה להקל.

אז להבין אותה שלא פשוט לה לראות אחרים שלא בתוך הקושי הזה,

ויחד עם זה לא לקחת את זה למקום מחליש אלא להתחזק במה שאת כן יכולה לעזור, אפילו אם זה דברים קטנים, כי זה דברים קטנים שמצטברים לגדולים.

לבעלי אין פרופיל קרבי. הוא היה תקופה בתפקיד ג'וב (יומיות) במלחמה הזו, ועכשיו כבר לא צריך שם מילואימניקים. הוא ניסה להתגייס לתפקיד תומך לחימה שמתאים ממש לכישורים שלו, אבל לא הסכימו לגייס אותו בגלל הפרופיל.

אז לו זה קשה, ולי זה קשה, אבל בדיעבד אנחנו מבינים שכנראה התפקיד שלנו לא שם (אלא בבית, עם אתגרים לא קלים שיש לחלק מהילדים שלנו).

עדיין לא נעים לנו, במיוחד שאנחנו שומעים על משפחות מגויסים שגם מתמודדות עם אתגרים לא פשוטים בחיים הפרטיים, אבל זה מה יש...

בעלי משתדל לעזור ולהתנדב במקומות שהוא יכול (אני לצערי פחות), וזהו זה...

מתפללים שהמלחמה (או מלחמות) תסתיים מהר, ושאף אחד לא יצטרך להילחם ולהיות רחוק מהבית...❤️

לא עונה אחת אחת כי באמת זה פאזל שיצא מההודעות שלכן, כל אחת ועוד זווית שהוסיפה וחידדה וחיזקה

וואו נתתן לי מלא כוחות

הורדתן לי אסימון קריטי

במקום לכעוס על בעלי שיש לו את הבעיה הזו ובגלל זה אנחנו לא מגוייסים

להבין שזו ההתמודדות שלנו!!

וזה מה שה' רוצה ממני

להתמודד עם הדבר הזה

בטוב

לשמור על שלום בית

לא להתמרמר שיש לנו את הבעיה ובגלל זה אנחנו לא מגוייסים

אלא בדיוק להיפך-

לעשות את הכי טוב בהינתן שזה משמיים

ואי אפשר לשנות את זה

אז *זה* מה שה' רוצה ממני!!!

וזה באמת בעיה מאתגרת, מאוד,

שלגמרי מלמעלה...

והמרחב שיש לנסות לשנות את המצב הוא מאוד קטן ומצומצם..

אז במקום בלהיתקע בלכעוס על בעלי שהוא לא ממצה עד תום את המרחב הקטן,

לזכור שבגדול העניין הוא 99 אחוז שלא תלוי בנו

ולהתמודד עם זה הכי טוב

בלי להתמרמר שהמצב הוא לא שונה

ואז הייתי יכולה לקבל את ההתמודדות של הגיוס...

בקיצור וואו

כבר שנתיים אני בתסכול מזה

וממש הושעתן אותי בסיעתא דשמיא

אלפי תודות!!!!!!!!!!

זה הגיוני.. זה שלה, לא שלך..

אני עכשיו אחרי הפלה וממש קשה לי לראות נשים בהריון. ואני יודעת שזה ממש ממש שלי ולא שלהן

אז בעיניי זה אותו דבר

כשיש קושי אתה נבלע בתוך הבועה שלך ומי שמחוץ קשה לך לראות אותו

גם לי קשה לראות חברות שלי לא מגויסות בתקופת המילואים. זה לגמרי לגמרי שלי

קודם כל שולחת חיבוק.

הבן שלי אוטיסט ובהחלט יש לו תקשורת בין אישית.

מי אמר לך את זה?

האם עבר אבחון?

איך את רואה את הילד?

שולחת הרבה כוחות וחיזוקים

התחלנו לו טיפול ושם הציעו לנו שיחה עם היועץ של המקום. השיחה הסתמכה על שאלון שאני והגננת מילאנו, ושיחה של ההורים עם היועץ שבסיומה זה מה שאמר.

היועץ לא פגש את הילד מעולם ולא דיבר עם המטפלת של הילד.

לילד יש קושי זה בטוח, אבל לא חשבתי שזה קושי חריג אלא משהו שעם עזרה והכוונה הוא יוכל להתגבר עליו.

הוא היה בגן שלדעתי השנה לא היה לו שם טוב. כשראיתי שההתנהגות שלו משתנה ושאני לא רגועה לגבי הגן הוצאתי והשארתי בבית וחשבתי שכשנסיים עם הגן הזה הוא יחזור לעצמו, לצערי לא קורה.

ואני מודה שאחרי האמירה הזאת של היועץ ממש השפיעה עליי, פתאום זה נראה לי בלתי אפשרי לעזור לו

לא מאבחנים ככה ילד בלי לראות אותו.

מציעה לך לפנות להתפתחות הילד ולעשות אבחון מקצועי. דוקא ילדים אוטיסטים שמקבלים טיפול נכון יכולים להתקדם מאד (אגב יש חשיבות לאבחון מוקדם ככל הניתן).

ומצד שני גם ילדים לא אוטסטים שמתנהגים בדרך לא מתאימה, זה לא עוזר "להסביר" להם. בדרך כלל צריך טיפול כלשהו- רגשי/התנהגותי/תרופתי (במקרה של קשב וריכוז למשל).

הוא אמר שיש לו חוסר בתקשורת בין אישית, משהו שאי אפשר לשנות אלא רק לבקש מאלוקים ושלא יעזור כמה שנסביר ונדבר הוא פשוט לא מבין.

הוא בטיפול רגשי.

לק"י

זו נשמעת לי אמירה מאוד קיצונית.

אני בטוחה שרוב האנשים מסוגלים ללמוד ולהתקדם בתקשורת בין אישית, גם אם הם רגשית מתקשים להבין, יש דברים שאפשר להבין דרך השכל.

חיבוק לך!!

לכי למישהו שאת סומכת עליו. או להתפתחות הילד דרך הקופה (תירשמי כבר עכשיו להתפתחות הילד בקופה, יש תורים, מקסימום תבטלי).

איך בכלל אפשר להגיד משהו כזה בלי לראות את הילד? רק על סמך השאלונים? אמורים לעשות בדיקות יותר מקיפות - להיפגש עם הילד וכו.

אולי אולי אפשר להסכים עם היועץ שמי שקשה לו חברתית, תמיד יהיה לו יחסית קשה חברתית. וגם זה אולי. לא מבינה בתחום. מכאן ועד להגיד שצריך להתפלל לאלוהים כי אין מה שיעזור - יש פער עצום

ואת אמא מהממת. 

זה באמת מה שאמרתי לבעלי מהרגע הראשון, שלא מבינה איך מאבחנים בכזאת נחרצות ילד בן 4 (בקרוב יחגוג 5) שעוד לומד את העולם וברור לנו שגם עבר משהו בגן שבטח השפיע. וכל זה בלי לראות אותו בכלל.

מוסיפה שגם המטפלת כששמעה שזה מה שהוא אמר אמרה לי שאסור לה לומר את זה אבל שגם לה זה נשמע יותר מידי והיא לא הייתה לוקחת את זה יותר מידי ברצינות ושהיא רואה איך הילד השתנה מאז שנגמר הגן אז שניתן לו את הזמן שגם הטיפול ישפיע ויהיה בסדר.

זה יועץ של המרכז שבו הוא מקבל טיפול @יעל מהדרום

אבל..

אם זה על סמך חוו"ד של גננת שהיה לו ממש לא טוב איזה עד כדי שהוצאת אותן מהגן,

ובכלל בלי לראות את הילד

זה לא מקצועי בכלל.

חיבוק לך

הייתי כן הולכת איתו לאבחון מסודר ומקצועי. ואולי בודקת אם יש איך ולמי להתלונן על היועץ הזה..

שיחה של שעה וחצי עם ההורים וקריאת שאלונים, זה מה שהיה שם

מתלבטת אם ללכת לאבחון או לתת הזדמנות לטיפול לעזור.

בעיקר דואגת מאיך יסתדר בגן עם החברים שנה הבאה

יועץ לא יכול לאבחן.

תקבעי תור לאבחון, גם ככה מחכים חצי שנה בתור, לבטל את תמיד יכולה. ולו בשביל השקט הנפשי שלך.

חיבוק גדול!!

זה בדרך כלל קורה במקביל.

וכמעט שאין דבר כזה קושי שאי אפשר להסביר ולעבוד ולקדם.

לדעתי תמחקי מהראש שלך כמה שאפשר את כל מה שהיועץ הזה אמר בלי להכיר את הילד. תמשיכי את הטיפול הרגשי אם נראה שזה מתאים ועושה טוב. ותתחילי תהליך מול התפתחות הילד, גם ככה התורים נורא ארוכים. מקסימום תבטלי את התור אם כבא לא יהיה צורך.

(זה ממש לא מקצועי להגיד דבר כזה. גם אנשים עם קשיים בתקשורת מסוגלים להתקדם בתחום התקשורת. ובטח שאסור מראש להרים ידיים).

יועץ זו מילה כללית, מה המקצוע של הבנאדם?

ככל שאת כותבת עליו יותר, כך הוא נשמע יותר חסר מקצועיות.

לא רציני בכלל.

מה שהורים רואים ומורים רואים זה בנוסף למה שמאבחן מקצועי רואה.

השלמה, לא במקום אבחון מלא, מקצועי ותקין.

ובכל מקרה, קושי בתקשורת קיים גם אצל אנשים ללא אוטיזם וגם במקרים של הרצף האוטיסטי הדבר נרכש הרבה פעמים.

הכי נכון זה לקבוע תור להתפתחות הילד ולהתקדם משם.

קודם לבדוק, אחר כך להסיק מסקנות ורק אחר כך לחשוב איך פותרים ואיזה כלים נותנים.  

מי אמר לך את זה? האם הוא עבר אבחון מסודר?

בכל אופן, השלב הראשון בכל בשורה כזו הוא הלם ואחר כך הכחשה. רק אחר כך אפשר לעכל אותה ולראות איך מטפלים ואיך עוזרים לילד.

ב"ה יש הרבה אפשרויות לטפל בילדים עם אוטיזם, רק צריך למצוא את המטפלים הנכונים.

אם קשה לך לפרט את הכול על גבי הפורום את מוזמנת לאישי, ואנסה לעזור לך מניסיוננו הטרי יחסית...❤️

מצטרפת למחזקות ללכת לאבחון מסודר בקופת החולים, ואז להקשיב רק להם ולא לאף אחד אחר, מקצועי יותר או פחות.

הרבה כוח!

אבל גם אנחנו הגענו לשירות מסויים שהמאבחן ראה רק אותנו ההורים בשיחה עשה לנו שאלון והחליט מה שהחליט... ברור לנו שזה היה בזבוז זמן וחוסר רצינות

משם פנינו לאבחונים פרטיים רציניים עם הילדה

אז אם יש לך ספק, אל תתלבטי בכלל תנסי גם בכיוונים אחרים עד שתרגישי שנגעו בנקודות הנכונות והטיפול תואם ורואים שיפור

תתחילי בהתפתחות הילד

קודם כל, הילד שלך הוא הילד שלך.

לא משנה איזו תווית ישימו עליו ואיך יגדירו אותו- הוא נשאר אותה נשמה מדהימה שהקב''ה בחר לתת לך. זה לא משתנה לעולם!

חוץ מזה, אין דבר כזה שאי אפשר לקדם ילד. גם ילדים אוטיסטים אפשר לקדם, והרבה מאוד. פשוט בדרכים שונות.

ודבר אחרון-

הוא נשמע סתם מאבחן לא מקצועי בכלל בכלל!

כדי לאבחן אוטיזם, צריך שני אנשי מקצוע, אחד פסיכולוג ואחד רופא (כלומר, המאבחנים צריכים להיות עם מינימום תואכ שני/דוקטורט), ולפגוש את הילד ואת ההורים לסדרה של פגישות. פנים אל פנים. מעולם לא שמעתי על אבחון אוטיזם בטלפון. חלק קריטי מהאהחנה זה לראות את הקשר עין של הילד, ואת תנועות הגוף והג'סטות שהוא עושה.

לא לעבור על כמה שאלונים ואז לחרטט בביטחון...

(ואם כבר, מהתיאור הקצר שלך שההתנהגות השתנתה בעקבות חוויות קשות בגן, זה ממש מפחית סיכוי שהנקודה היא אוטיזם).

קודם כל שולחת לך חיזוקים והזדהות.

הילד שלי כנראה על הרצף, ואני לא אומרת אוטיסט כי בעיני לא כל מי שעל הרצף האוטיסטי הוא אוטיסט (אולי זה הכחשה, תקראו לזה איך שבא לכם). אנחנו בתהליך אבחון ולידל שלי בהחלט יש קושי בתקשורת בין אישית, ובאמת להסביר לו שההתנהגות שלו לא מתאימה זה לא תמיד עוזר אפילו שהוא ילד מאוד חכם כי זאת אינטליגנציה אחרת. אבל! זה ממש לא אומר שאין מה לעשות עם זה ואיך לקדם אותו! פשוט הוא צריך ללמוד, ולאט לאט הוא לומד, להבין את האחר, ליצור יותר קשר, להיות מסוגל לחשוב על האחר ולהבין מה יכול להיות נעים או לא נעים לאחר. הוא לומד את זה! לאט לאט ולא כמו ילדים אחרים בגילו.

מה את אמורה לעשות כדי לעזור לו?

זאת שאלה ענקית, אנחנו התלבטנו המון המון אם לקחת אותו לאבחון, דווקא בגלל שהוא ילד בתפקוד גבוה ובדרך כלל מסתדר. מה שגרם לנו להחליט על אבחון היה המסגרת החינוכית, במסגרת הוא צריך עזרה, גם עם גננת מדהימה ומכילה, היה לו שם קושי משמעותי, ובמסגרת אין לנו כהורים שום דרך לעזור לו בלי אבחון (אם הוא לא היה ילד כל כך חכם, אולי היה אפשר להכניס לו עזרה בתחום החברתי עם אבחון של קושי שפתי נניח, אבל אצלו באמת הקשיים של התקשורת זה הקשיים היחידים) גם אם נשלם את כל הכסף שבעולם, לא נוכל להכניס לו סייעת אישית לגן או כל דבר אחר בלי אבחון. לכן הלכנו על זה.

מה עוד עשינו? קודם כל למדנו על הנושא, הלכנו להדרכת הורים, לשתי הדרכות, אחת לכמה מפגשים בודדים לעזור לנו לעכל את המצב, לשקול את הנתונים, להתאפס על הרגשות שלנו ועל היחס לילד. (בהתחלה זה היה לי כאילו זה ילד אחר ולא הילד שאני מכירה, פתאום כל התנהגות שלו נבחנה במשקפיים של אוטיזם, קצת הזכיר לי את הלילה שאחרי החלאק'ה שהוא הגיע אלי למיטה והיה את הרגע הזה ש"מי זה הילד הזה?", אז אחרי החלאק'ה לקח לזה דקה להבין ולהרגיש שזה הילד שלי שאני מכירה מצויין, אחרי הבשורה הראשונית על החשש ללקות תקשורת זה לקח איזה שבוע).

הדרכת הורים נוספת נתנה לנו כלים לעזור לו בבית, להתמודד עם הקושי בגמישות, לעזור לו לפתור בעיות, להביע רגשות, להיות שותף.

ועכשיו עוד לפני האבחון אנחנו לוקחים אותו לטיפול של אשת מקצוע, שממש ממוקד בתקשורת שלו, בשלבים המאוד ראשוניים של יצירת קשר, אינטראקציה והנאה משותפת, הרחבה של משחק משותף, הדדיות.

אבל לקח לנו חצי שנה שבה לאט לאט צעד אחרי צעד התקדמנו. כיום ברור לי שהוא על הרצף, אני מקווה שהזיהוי המוקדם יקדם אותו כמה שיותר ומנסה בסך הכל להמשיך להסתכל עליו כמו ילד רגיל עם קושי מסויים כי זה מה שהוא.

הוא לא מקצועי מספיק בעיניי האמת

תמיד יש מה לעשות ואיך לקדם ילד

וגם, לייאש זה פשוט ככ לא תואם את האג'נדה הרפואית היום 

מי שמעביר כזו פסימיות, ועוד בכזו שטחיות, בעיניי מדבר שטויות וזהו. בטח בלי לפגוש את הילד

הייתי שוכחת ממה שהוא אמר והולכת לאבחון מסודר אם צריך. חיבוק

מה אני אומרת לה? שקשה לו להתנהג יפה ולשחק עם האחים אז רוצה ללכת לאבחון? ככה זה הולך?

אני לא רוצה להביא הגדרות מעצמי ואני רוצה שתיתן הפנייה להתפתחות הילד

ולבקש הפניה לאבחון מקיף בהתפתחות הילד.

רק מזהירה מראש שזה לוקח זמן, אז תיקחי נשימה ארוכה...

אבל מדובר על כמה אלפי שקלים...

אם את בכל זאת רוצה, אני יכולה לתת לך טלפונים בפרטי (אזור ירושלים, בנימין והשומרון).

על ביטוח משלים.

בפרטי ממש, זה יקר מאוד (אבל מיידי).

3 וחצי - 5 וחצי אלף.

אם האבחון היה פותר את הבעיות - יש היגיון לשלם כדי לעשות את זה כמה שיותר מהר,

אבל הוא לא.

הוא רק מקדם וממקד את אפשרויות הטיפול.

לכן טוב מאוד שאתם בינתיים בטיפול, בעז"ה הטיפול יקדם ויעזור, ואם את מרגישה שזה לא מספיק - אפשר לחפש כיווני טיפול נוספים.

ואז אצטרך שאלון של הגננת, איך אביא להם?

לא באלי להביא מהגננת שהייתה וגם אין לי איך להגיע אליה וזה בטח גם יקח לה זמן

גמגום עד גיל 6 זה גמגום שיש לו סיכוי רב לחלוף.

את מתארת ילד צעיר מאוד שמדבר משפטים מורכבים לגילו, וזה בהחלט יכול להסביר את התוצאה של הגמגום.

אם הוא נתקע במילה אחת, אפשר לנסות להחליף אותה במילה אחרת, למשל לקרוא לעצמו בגוף ראשון:

במקום אני רוצה מים, לומר איציק רוצה מים.

אבל יכול להיות שהוא ממש צעיר לטריקים האלו וחבל לסבך אותו.

פשוט להיות איתו בתסכול. לשים לו יד על הכתף ולעבור את זה איתו.

אם הוא מתעצבן לתמלל לו ולתת לגיטימציה לרגשות שזה מעלה בו וזהו, לקוות שהוא יתגבר על זה מהר בע"ה.

על הגמגום מציע לך לקרוא בצורה מסודרת באתר של אמב"י זה יעשה לך סדר.

וגם כשלך יהיה ביטחון, זה יחזק גם אותו בהתמודדות מול התופעה.

נכנסתי לאתר של אמב"י - זה בדיוק מה שחיפשתי!

עושה לי טוב לקרוא ולהבין יותר. תודה!!!

אצלנו לא היה גמגום היה משהו אחר, לקחנו לקלינאית תקשורת שאמרה שאצל רוב הילדים זה עובר לבד עד גיל 8, ובמילא לא מטפלים בגיל הזה רק במצבים ממש קשים.

בכל מקרה,

זוכרת שכתבת שהוא מחונן וחכם מאד לגילו.

הרבה פעמים זה מגיע ביחד..

גם מבחינת זה שהמוח חושב מהר יותר ממה שהוא מצליח לדבר ואז יוצא מין גמגום כזה.

וגם יצא לי לראות אצל כמה מחוננים שיש בעיות גמגום.

אבל אני לא אשת מקצוע, לכן הייתי מתחילה בתהליך אצל התפתחות הילד. זה במילא לוקח המון זמן ובינתיים תוכלי לעקוב ולראות אם משתפר/מחמיר. 

כן יכולה להגיד שהוא ילד מאוד עדין ורגיש.

הגננת מתארת שהוא מפחד מהילדים הגדולים, לא מתעמת איתם, ומעדיף לשחק רק עם השניים שלושה הילדים העדינים האחרים בגן.

הוא היה הכי קטן בגן השנה, ילדים ילידי ספטמבר עד מרץ.
כל ילידי ספטמבר עד דצמבר יעלו לגן גיל 3, הוא עובר יחד עם עוד 2 מפספסי שנתון לקבוצה של הגדולים בפעוטון.

הוא אכן מוכשר וחכם בצורה יוצאת דופן. גם בתקשורת שלו, גם במודעות הרגשית שלו, וגם בהתפתחות הקוגנטיבית שלו.

בבית ובסביבת המשפחה הקרובה כולם דלוקים עליו, הוא ילד באמת מתוק במיוחד.

הוא בא בשבת להתיישב על חמי, ורגע לפני שהוא טיפס עליו הוא שאל אותו "זה נעים לך שאני יושב עליך?"

יום אחד הוא בכה בחדר ונכנסתי אליו, והוא אמר לי "אמא אני לא עצוב, אני רק בוכה"
והוא יודע את כל האותיות באנגלית ובעברית, מרכיב פזאלים של 24 חלקים לבד ובקלות, ושר המון שירים עם קצב מאוד יפה.

אני כן רואה אצלו קשיים אחרים. כמו לדוגמא בגינה, הוא מאוד מפחד מהמתקנים ולא רוצה בכלל לעלות עליהם. מסתפק בלשבת על הרכב הגדול ולנסוע בהגה, לשבת על הדשא, ולרוץ בין המתקנים.

פעם היה מתגלש במגלשות הנמוכות, לאחרונה אפילו את זה לא רוצה.

אחיו הצעיר בן 11 חודשים, כבר מטפס במרץ את המגלשה מלמטה, ונהנה מאוד...

את יכולה לפרט לי מה זה אומר התפתחות הילד? זה דרך הטיפת חלב או קופת חולים?\

ממש מעריכה את התגובה!

הייתי מתארת בדיוק מה שאת כותבת לרופא ילדים ומבקשת הפנייה לריפוי בעיסוק ו/או קלינאית תקשורת.

התפתחות הילד זה דרך הקופה. בירושלים זה לפי שכונות.

אני במאוחדת אם עוזר לך אני אשלח מיילים.

בכל מקרה במזכירות של הסניף שלך אמורים לדעת ולתת לך את פרטי ההתקשרות.

אפשר גם להגיש בקשה אונליין באפליקציה.

בהצלחה!

אלופה ששמה לב ומטפלת!

תודה!

התחיל לגמגם פתאום. לא רק במילה אחת , בכל משפט שרוצה להוציא מהפה, לרוב בתחילת משפט זה יפגוש אותו

הןא ממש מתעצבן מזה זה ניכר עליו, מקווה שיעבור לו מהר

בניגוד לבן שלך, אצלינו יש עיכוב התפתחותי בכל התחומים וגם בדיבור אז עכשיו עוד יותר קשה להבין אותו

רופאת ילדים אמרה לי שזה תואם גיל , אני בכל מקרה מחכה ברשימת המתנה לקלינאית תקשורת (כבר שנה...) 

לא יודעת איזו קופה

אבל בכללית בעיקרון אחרי 3 חודשים ניתן ללכת לפרטי ולקבל החזר.

ואמרו לי עכשיו שזה ככה רק עד ספטמבר שאז משנים את הכלל וכבר לא יהיה ניתן ללכת לפרטי.

אז אולי אל תחכי עם זה יותר 

250 ש"ח לטיפול. וקבלתי החזר 213 ש"ח. ככה עולה גם טיפול בקופה.

(לאומית)

והקופה חייבת לממן לך פרטי אם בגיל כזה לא נותנים לך מענה מיידי. יש לזה חוקים.

אני כרגע הייתי עם 4/7 מילדיי בטיפולים פרא רפואיים כל אחד מסיבותיו.

קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה. כשחיכיתי זמן רב מדי הם אשרו לי מיידי החזר לפרטי

70-80% רק לכן ירדתי מזה די מהר

אולי אני טועה? 

עם תשלום של 35 שקלים השתתפות עצמית,  ככה תשלמי גם בקופה.

את צריכה לבדוק רק כמה המטפלת הפרטית לוקחת, אם היא לוקחת יותר מתעריף משרד הבריאות ההחזר באמת יכסה פחות

צריך לחכות בסבלנות ולתת לו להשלים את המשפט. ולהסביק לסביבה את המצב, כדי שגם הם יהיו סבלניים.

אם הוא נלחץ מזה, אפשר להרגיע אותו שזה בסדר קורה להרבה ילדים. ואולי שינסה להחליף את המילה שהוא נתקע בה.

גם בשבוע יותר מתקדם.

האמת שלא ניסיתי לשאול רב.

שתיתי הרבה לפני, בתשעה באב עצמו לא זזתי מהמזגן והשתדלתי כמה שיותר לנוח וב"ה עבר בטוב.

כמובן שבעלי עזר בכל מה שהיה צריך.

אבל מודה שזה לא גורם שהפעם לא אדאג מתשעה באב שמתקרב 😅

אבל את מכירה את עצמך בצומות, מכירה את מצב ההריון שלך, את יכולה להתייעץ עם הרופא ואז ללכת לרב ולשאול אותו.

בעיקרון מתחילים לשתות איזה יומיים שלושה לפני, אבל ממש לשתות. 3 ליטר ביום בערך.

השנה הצום יוצא מוצש אז אפשר לאכול סעודה שלישית טובה, אפילו בשרית אם רוצים.

לאכול פירות- אבטיח, ענבים..

וכמובן בצום עצמו להיות במזגן, לא להתאמץ ולהיות קשובה לגוף שלך, אם יש צורך לשבור את הצום. 

אלא אם יש סיבה שלא.

ואם במהלך הצום יש קושי, יש אפשרות לשבור את הצום.

כדאי כמה ימים לפני להתכונן עם הרבה שתייה.

ולהתייעץ עם רב כדי לדעת כמה לצום ובאיזה שלב להפסיק.

אני צמתי תמיד ההריונות, עבר בשלום.

גם לא בכיפור

אני לא יכולה לצום בהריונות

כי גם בלי צום אני מרגישה גרוע

(הקאות וחולשה/ צירונים מוקדמים)

צום ט באב הוא יחסית קל להקלות בהריון

אני אהיה בחודש תשיעי שהבנתי שבו פחות מקלים

כמובן שאשאל רב, אבל אשמח לשיתוף ממישהי שחוותה

תעשי שאלת רב. כי יש בזה הרבה הנהגות.

בכ"א אם כן תצומי-

לא מתייבשים כ"כ  מהר...

שותים הרבה לפני

מתכוננים כראוי

נמצאים כל היום במזגן ואח"כ משלימים....

כמובן אם לא מרגישים טוב/לא מרגישים תנועות וכד' מיד שותים. זה לא יום כיפור

ביום כיפור האחרון הייתי כמה ימים לפני התאריך

צמתי את כל הצום כאילו אני בחורה צעירה

ממש בשעה האחרונה של הצום היו לי טיפ טיפה צירים שעברו ברגע ששתיתי

ילדתי 3 שבועות אחרי....

די בהתחלה עוד בלילה

כי התחילו לי צירים

תשאלי רב

תהיי במנוחה

וקשובה לגוף שלך

שום צום בשום שלב בהריון.

יש רבנים שמקלים יותר יש רבנים שמחמירים יותר.

כמו הרבה נושאים תלוי את מי תשאלי.. 

ויש שפוסקים שנשים בהריון לא צריכות לצום כלל צום נדחה

תבדקי מול הרב שלך

(אני באופן גורף לא צמה בהריונות בגלל קרישות...)

כמובן שצריכים להתכונן היטב לפני כן ..

ובצום עצמו לנוח בחדר ממוזג עד כמה שניתן.

כשאני הייתי בהריון אחרי קיסרי ורופא אמר לי שעדיף שאשתה..

שאלנו רב והרב אמר לבעלי שהוא יהיה אחראי על הילד הגדול וייתן לי לנוח בחדר ממוזג.

אם לא ארגיש טוב חלילה- אז לשתות.

אבל צמתי במון פעמים בהריון בתשעה באב וביום כיפור. גם בחודש תשיעי וגם באמצע הריון וגם בתחילה.

החכמה היא להכין את הגוף בייומיים לפני כן, לשתות המון מים, לאכול ענבים

והמלצה שלי: לשתות מיץ ענבים של קידוש (תירוש). עוזר מאוד. והשנה אפשר לשתות כי ערב תשעה באב זה בשבת אז אין איסור בשבת לשתות מיץ ענבים..

ובצום עצמו לנוח כמה שיותר בחדר ממוזג.

(יותר קשה זה לצום כשאת מניקה. במיוחד כשמדובר בתינוק קטן שרק יונק.

ועברתי את זה גם כמה פעמים כם תינוק בן חודשיים. זה מאתגר ומחליש ממש.

אבל גם כאן למדתי להתכונן טוב לפני כן...)

בהצלחה ובשורות טובות

לפי הפסיקה שלנו צמים. אל תתכנני לעשות כלום חוץ מלשכב במזגן.

אם יש חולשה קיצונית, הקאות או צירים אז יש פעמים שצריך להפסיק את הצום. אני צמתי פעמיים, עבר סביר במנוחה מוחלטת. הייתי חלשה ממש אבל לא נגרם נזק להריון.

אם את ב"ה לא בהריון בסיכון.
הריחון בסיכון- זה משהו אחר.
לא מתייבשים ממחסור של שתיה ביום וחצי... צריך גם לדעת להיערך בהתאם לפני הצום...
ב"ה צמתי בהצלחה ברוב ההריונות שלי, גם כיפור. לא קיבלתי היתרים כי הריונותיי ב"ה היו תקינים (כמובן צמתי רק יוה"כ ו9 באב, לא צומות קטנים...)

לפחות שלושה ימים לפני, להרוות את הגוף בנוזלים - אפשר ממש לעשות טיימר כל 30-45 דקות, וכשהוא מצפצף אז לשתות ולכוון אותו מחדש.

לי זה עזר מאוד במקומות שצמתי (ובכל זאת היה לי יו"כ אחד שהתחילו לי צירים לקראת הסוף אז כן שתיתי).

גם אני קצת בלחץ מהצום. עם תינוק בהנקה מלאה (שיונק הרבה...) ועוד גדולה יותר שגם עוד מתפנקת לפעמים עם הנקה (אצלה אפשר יותר לצמצם, אבל יום שלם זה עשוי להיות קשה).

לק"י

(תירוש). זה גם יכול לעזור.

ובצום לנוח במזגן כל היום. אם יש ילדים- לדאוג להם מראש לאוכל שיוכלו לקחת לבד (או שמבוגר אחר ייתן להם), ברבוקי מים, משחקים זמינים.

וממליצה גם לשאול רב עם הפרטים שלך (אם יש הקאות/ בחילות/ ברזל נמוך וכו').

ואם הוא אומר לצום, תשאלי באיזה מקרים צריך לשבור את הצום.

בעיני, לשחרר.

תהני מהמתנה, תשמחי.

תני לו לנהל את הפן הכלכלי ותורידי ממך את העולם הזה, מה גם שב"ה המצב טוב פלוס, אז תודה לאל, תני לו לפרגן לך.

אני מאוד מכירה את המקום הזה שקשה לבזבז ולהוציא הוצאות מוגזמות. אבל .... לדעתי מה שנכון לזוגיות זה לשחרר ולקבל באהבה. 

וברוך ה' אין בעיה כלכלית, אז לא רואה פה בעיה.

הגיוני שהוא גם ירגיש צורך לפנק בצורה מוגזמת, תשחררי הפעם, ותנהלו על זה שיח בפעם אחרת קבלי קשר לסיטואציה מסוימת. זה מבאס לפנק מישהו ואז הבן אדם השני מוריד אותך...

בעיניי גם לא להגדיר את זה כבזבזן, אלא תקציב המותרות שלו הוא אחר משלך, ואפשר בנפרד, בלי קשר למתנה או קנייה ספציפית , לשבת לשיח של תקציב ולהגדיר תקציב מותרות שמתאים לשניכם.

יש אנשים שעבורם מותרות זה בסיסי לרווחה הנפשית

נראה לי אין יותר מבאס מאשר לתכנן לקנות מתנה לבן זוג, לחשוב להתלבט ואולי גם לסגור

ואז לשמוע מהבן זוג שהוא עלה עלייך ובעצם לא רוצה.

ויכול להיות שגם הוא עושה את כל החישובים שלך ובסוף יקנה את הדגם הפחות יקר (ואז את תתבאסי שהוא מתקמצן עלייך 😂)

מגיע לך

לגמרי.

בתור נשיםקשה חנו לפרגן לעצמנו 

מצד אחד איזה כיף שהוא ככה דואג לך!! ומצד שני באמת ההרגשה שהרבה יותר ישמח אותך משהו בתקציב סביר

קראתי פעם (בספר לדעת להיכנע של לורה דויל, אם את מכירה) שחלק מיצירת אינטימיות רגשית נבנה מהיכולת של האישה לקבל מתנות בחן, גם אם הן לא מה שהיא רוצה. היא כותבת שם שגבר מתכווץ ונסוג כשהוא מקבל ביקורת או הסתייגות על מתנה שהוא קנה. ברור שאפשר גם להסתייג ממתנות שלו, אבל כן לקחת בחשבון שקבלה בחן מאוד עוזרת לזה שהוא ירצה להמשיך לפנק אותך, והכיוון ההפוך- פחות

אז על דברים 'קטנים' אני ממש משתדלת לקבל בשמחה גם אם זה לא מה שמתאים לי, בשביל ההרגשה הטובה שלו ושלי והקשר שלנו. וכל אחת ה'קטן' שלה, זה איזון של לבחור מה לומר ומה לא, אבל כן במודעות שיש הפסד מלהסתייג ממתנות שלו. (כמובן- לא רק מתנות של חפץ, זה יכול להיות גם התעניינות או ווטאבר...)

בע"ה שכל החיים הוא ימשיך לשמח אותך

באופן כללי, הגישה שלי לכסף היא שהגבר מחליט. אני משתדלת לתת לבעלי את מלוא הכבוד והמקום להחלטות בענייני כספים.

כמובן אני לא שואלת על כל דבר שאני רוצה לקנות, אבל אם הוא מחליט לקנות משהו, גם אם זה נראה לי מיותר, אני לא מתערבת, אלא אם הוא שואל לדעתי.

קל וחומר אם מדובר במתנה 😆

ואיזה בעל חמוד (:

אני מצידי הבהרתי לו שאני מעדיפה להוציא את הסכומים האלו על דברים שאני רואה לנכון- כמו תכשיטים (שאני בוחרת..) וכו'..

פחות מאפשרת לו להוציא עלי סכומים כאלה

מותר לשתות מים

וממילא את כמות הסוכר וככה התוצאה תהיה פחות מדויקת

זו ההשערה שלי 

ואמרתי לרופאה שמרגישה מעט כאבי גב עשתה אורך צוואר ללא מוניטור

לא כדאי להסתמך על זה ??

עושים משבוע 27 או 28

ככה אמרו לי לפני כמה שבועות.

אבל אם את עדיין באזור אולי כדאי לחזור ולשאול את האחיות?

הייתי עם הילד שלי לכן כל כך הזדרזתי ועכשיו ממש מתחרטת

כי זה מתחזק 😓

אבל גם לא שתיתי היום כל כך

ליתר ביטחון הייתח מתייעצת עם המוקד ומדגישה את תוצאות בדיקות האולטרסאונד+ העובדה שלא שתית

מהניסיון שלי- ההוראה הייתה לשתות הרבה ולנוח ולפנות למיון אם לא עובר תוך × שעות (לא זוכרת בדיוק כמה)

מה הסיכוי שמשהו השתנה? האורך צוואר היה תקין לחלוטין לפני שעתיים

ואני בשיא הערב עם הילדים,כרגע היה אבל מרגישה התכווצויות

תקין

אבללל הם כמעט ולא כואבות, רק מידי פעם. וגם עם היסטוריה שלך הייתי נזהרת יותר. ממליצה לעצור הכל לשתות המון ולנוח, ואם לא נרגע אז ללכת להיבדק שוב.

חזרתי מביקורת האורך צוואר היה תקין (יחסית) אבל סבלתי מצירים כאלה כמו שאת מתארת, נסעתי באותו ערב למיון ובאמת ראו צירים במוניטור, בהמשך הצוואר התקצר עוד, הצוואר הוא מאוד דינאמי

קיבלתי סלצטון , נוזלים וזריקה להרגיע את הצירים שהכל נרגע שוחררתיבגלל ההסטוריה שלך לא הייתי מזלזלת 

אבל רק אומרת (מניסיון) שהרבה פעמים בשבועות מוקדמים מוניטור לא מזהה צירים בכל מקרה, הרבה פעמים דווקא מזהים את זה בא"ס (שהרחם מתכווצת) ולא במוניטור

לי יש סינר ממש מוצלח אחרי כמה נסיונות מצאתי אותו ואז יותר קל לי לחבר איתו וגם ממש נח להשאר איתו אבל זה לבחוץ בעיקר

בנוסף

יש חולצות בית להנקה/חלוקי הנקה ללבוש בבית שאז את ממש מכוסה מכל כיוון חוץ מאולי בשניות הראשונות וגם נח לחבר ככה

אני משקיעה בכמה בגדים כאלו זה שווה לי את הרוגע

אמנם אין לי בנים גדולים אבל אחרי לידה הרבה פעמים מביאה עזרה של בנות צעירות שישחקו עם הגדולים יותר ונוח לי לשבת להניק לידם בצניעות במקום ללכת לחדר

חולצות הנקה יש לך באתרים בשיין ראיתי פעם. יש בארץ יותר יקרות אבל נוחות מאוד

בליידיס

לטיפה

אולי לאורדמן ולנינה רוקה יש גם חולצות(אני ראיתי חלוקים וכותנות)

כדי שיהיה לי שקט

להם ולי

מנסה להתארגן על זה מראש שלא יהיו בלתמים בלתי צפויים

לדעתי עד גיל 7 זה ממש סבבה להניק לידם, זה טבעי.

מעל גיל 9 לא שייך, בין לבין תלוי.

אני הייתי מניקה בחדר עם דלת חצי פתוחה כדי לשמוע מה קורה בבית.

כשהבן היה צריך אותי, היה דופק, הייתי שמה חיתול בד או שמיכה, ורק כשהייתי אומרת לו שהוא יכול להיכנס, היה נכנס ואומר מה הוא צריך.

עם כפתורים או דרך אחרת לפתוח מלמעלה כלפי מטה, ואז רק החזה מגולה ורק ברגע החיבור וברגע הניתוק, כי בזמן ההנקה אני מכסה בחולצת הבסיס. כשמחברת ומנתקת משתדלת לראות שהילדים לא מסתכלים או לכסות את עצמי לרגע בשמיכה או בחיתול.

אבל חולצות הנקה זה יותר נוח, נראה לי (זה פשוט יקר...)

ללבוש גופיית ספגטי ומעלייה זה לא משנה

ואם את שמה שמלה את יכול ללבוש חצאית בסיס ואז להרים אפילו את כל השמלה והכל צנוע

אם אני מניקה בסלון אז שמה שמיכה או טטרה

לרוב רק כשאני מניקה מחוץ לבית אני משתמשת בסינר הנקה שכמייה

עם חצאית וחולצה מניקה ממש בצניעות

לא מעסיק אותי או אותם (ואני מקווה שאת אף אחד) אם רואים לי קצת מהגוף..

אם הבעיה היא בחיבור של התינוק, אפשר לבקש מהבנים לא לשבת לידך בזמן הזה או להסתובב לצד, ולקרוא להם כשאת מכוסה.

הגדול בן 6- משתדלת שהחזה לא יהיה חשוף מולו אבל יש מצב שהוא ראה מדי פעם

אצל ההורים שלי אני גם מניקה

וגם אצל ההורים שלו

ובתכלס גם ברחוב

לא משתמשת בסינר

מושכת את החולצה למעלה

והיונק מסתיר מה שחשוף

במיוחד שזה קרה פתאום..

חיבוק!

ואולי תנסי לראות בכל זאת מה את כן אוהבת במראה שלך עכשיו? בטוחה שהיופי שלך נשאר, גם אם הוא מתבטא עכשיו בדברים אחרים...

מבינה לליבך.

אנשים אומרים לי שהפנים שלי נפוחות או שואלים מה השתנה בהן. (ואני בהחלט במשקל תקין, פשוט פעם הייתי ממש רזה).

אין יותר חותך מזה כדי להנכיח את העליה במשקל.