יש איזה הילה סביב מגויסים.

וצריך קצת להרגיע עם זה..

כל אחד עושה מה שביכולתו. נקודה. אין לך שום סיבה להרגיש לא נעים.

אני בחיים לא שאלתי חברה האם בעלה מגויס באופן ישיר, זאת שאלה שיכולה לדרוך במקומות רגישים. אי אפשר לדעת אם יש איזה בעיה עם הבעל, איזה עניין רפואי, איזה עניין משפחתי, איזה עניין נפשי או ווטאבר. צריך תמיד רגישות מול הזולת.

תשחררי את זה מול *עצמך*, הרי את יודעת שזה לא שהוא מתחמק, זה שהוא פשוט לא יכול, אז מה לעשות? ואח''כ גם מול העולם זה ישתחרר.

אם את מרגישה שאת לא מספיק תורמת, תקחי על עצמך משהו רוחני (תהילים, שמירת הלשון..). בטוחה שזה ישפיע על עמ''י. ואת לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד! 

כמה אני זקוקה למילים האלה

מגוייסים עושים מעל ומעבר

באמת מגיעה להם אינסוף הערכה

אבל אני צריכה לראות איך אני לא פוגעת בעצמי

עם יותר מדי חוסר נעימות

גם אני מגויסת (רוב הזמן לפחות) ושמחה מאוד שיש לא מגויסים

חסכת לי לכתוב באריכות

אולי ביישובים יש הילה.

יש מקומות שמסתכלים על מגוייסים בתור חוליה חלשה ומחלישה שצורכת משאבים ומביאה תועלת מוגבלת.

קצת כמו שמסתכלים על נכים ונזקקים.

נגיד בספריה פתחו לכמה שעות (בשעות שיא של טיפול בילדים)

וביקשו שרק מבוגר יגיע בלי ילדים להחזיר ספרים.

אז התקשרתי להסביר שזה לא אפשרי-

או שאגיע עם הילדים,

או שאשלח את הגדול לבד

או שיאריכו את ההשאלה ללא קנס.

לא הסכימו, הסברתי שבעלי במילואים ואין סיכוי לבוא בלי הילדים בשעות האלה,

ומקבלת תשובות בסגנון של:

אם אתם לא מסוגלים להיות אחראים להחזיר ספרים, אל תשאילו.. (כאילו שידענו מראש בעת ההשאלה שיהיה סגר ותנאים לא אפשריים להחזרה, וגם אם כן, יאללה גם לילדי מגוייסים מותר להנות מהמעט שעוד נותר ומותר)

או בסופר אם הילדים קצת משתוללים אז אנשים רוטנים ומתלוננים, וגם כשאני מסבירה שאבא שלהם במילואים 24/7 וגם הם צריכים לאכול משהו, אז אין ברירה אלא לערוך קניות איתם, התגובות מאוד לא אוהדות, בסגנון של תפתרי את הבעיות שלך לבד ואל תפילי על קונים תמימים בסופר את בעיות החינוך של הילדים שלך. דברים בסגנון הזה.

פשוט למדתי שאם אני משתפת עוד יותר כועסים עלי.

אפילו הרופאת שיניים שהגזימה עם הביקורת שלה על אי הקפדה על צחצוח שיניים (ובד"כ אני ממש לא מתרגשת מהערות כאלה)

הרגשתי שהיא עלתה לי עד הראש, באתי לטיפול לא לסדרת חינוך, עניתי לה שאני מבינה את הבעיה ומסכימה איתה, אבל אבא שלהם מגוייס תקופה ארוכה ומטבע הדברים לא מצליחים להיות 100% בהכל, ומה לעשות יש נזקים זה נכון ובאנו לטפל בדיוק בזה.

היא לא ענתה לי אבל הסתלבטה עם הסייעת שתמיד לדתיים האלה איפה שאין אחריות יש תשובות, משהו בסגנון הזה.

שלא לדבר שבמקום העבודה ברגע ששמעו שבעלי מגוייס, בודקים אותי כל הזמן שאני עובדת רגיל ומטרידים אותי על שטויות בדיוק בחלון הזמן של איסוף הילדים. פשוט שקוף שהם בודקים שאני עובדת את כל השעות שאמורה, ממש התחרטתי שסיפרתי.

וזה לא שיש בעיה עם המשימות. תמיד ניהלתי את המשימות שלי בעצמי, והם גם מודים בזה שהתפקוד שלי לא נפגע.

הם מצדיקים את ההתנהלות שלהם בזה שהתפקיד שלי הוא גם דוגמה אישית לשאר העובדים בחברה והם צריכים להרגיש שהם יכולים לפנות אלי בנחת בכל זמן וכל מיני בלה בלה כאלו שברור שהמטרה שלהם להתיש אותי שננסה לוותר על המילואים ולהשתחרר מה"תיק" הזה.

ועכשיו קארמה התחילה מלחמה וכולם מהבית.

מחריגה את הקהילה המהממת שלנו שהם בעצמם ברובם המוחלט הורים למגוייסים ומעריכים ממש. אבל הקהילה זה סוג של יישוב מהבחינה הזאת.

אני מתכוונת לאינטראקציות שלא קשורות למעגל חברתי ספציפי שבחרנו להשתייך אליו.

לפעמים כשיש פה שרשורי ארוחות למשפחות מגוייסים זה מרגיש לי כאילו מדובר על פלנטה אחרת.

אני רואה בזה הזדמנות לחוות איך אחרים שאין להם סיבה "טובה" למה הם לא ממש בתפקוד רגיל מרגישים,

נניח סתם לא עלינו נפלו בסטטיסטיקה שיש ילד חולה במשפחה או איזה אירוע שמקשה על החיים,

איך העולם מתייחס לאנשים כאלו?

פתאום הבנתי למה אנשים מסתירים קשיים והתמודדויות בחיים.

מודה שבלי החוויה הזו לא הייתי מצליחה להבין.

כאילו כשאתה משתף, האחרים עוד יותר רומסים כי הם מבינים שממך כבר לא יצא להם משהו טוב אלא עוד מקרה שצריך טיפול פרטני.

אני זוכרת כשהייתי אמא צעירה עם שני פעוטות בתור לאוטובוס ואנשים דוחפים בלי הבחנה לתפוס מקום בלי שניה לחשוב איפה אמא עם שני ילדים קטנים תשב, זה היה לי כאפה למציאות שגדלתי בה. הבנתי שיש לנו עוד הרבה מה לתקן בעולם.

ב"ה שאנחנו לא נזקקים ויש לנו כוחות להתמודד לבד עם החיים בשגרה, אבל מה עם אלה שלא יכולים להיות בטוחים שיום אחד כל זה ייגמר? האם מגיע להם היחס הזה?

זה באמת משנה למה אמא לא מצליחה להקפיד על צחצוח שיניים אפקטיבי של הילד שלה?

מקווה מאוד שהחוויה האישית שלי, תסייע לי לראות את האחר בכל מקום שהוא נמצא.

מה שנקרא היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה.

על איך שונים/מוגבלים מרגישים ולמה להסתיר את השונות.

( ורק לגבי רופאת בשיניים, זן פשוט התנהגות רופאי שיניים טיפוסית וזו הסיבה העיקרית לכך שאני שונאת רופאי שיניים.

אני לא אוהבת את הכאב ואת תחושת החפירה בשיניים, אבל זה לא מה שמפריע לי. אני שונאת את הטפות המוסר שלהם. זה מאפיין כללי שלהם).

ביישוב בו אני גרה, מגויסים הם גיבורי על.

בעלי במילואים אבל לתקופות קצרות ובתפקיד עורפי, לא לוחם, ואני לא צריכה עזרה.

אתמול כתבתי למישהי, בצחוק, שהגיע לי משלוח של עוף ושזה בדרך כלל התפקיד של בעלי לנקות ולחלק ולהקפיא, אז אולי אשלח הודעה שאני צריכה עזרה למגויסים שמישהי לבוא לטפל לי בעוף. זו היתה בדיחה, והיא הבינה אבל כתבה לי שבהחלט יבואו. והיא צדקה לגמרי, אם הייתי שולחת הודעה היו באים לעזור לי. 

מסתירים קשיים מהרבה סיבות:

בושה

חוסר סבלנות להתמודד עם תגובות של אחרים

וגם

הבנה ששיתוף הבעיות לא עוזר ולפעמים אף פוגע

אם היית יודעת איך גופים שאמורים לעזור לאנשים חולים/ עם מוגבלות מתנהלים..

בירוקרטיה רשלנות ואטימות

כשחווים את זה אין שום ציפייה להתייחסות מיטבית

אני לקחתי את זה ללמידה

להיות אסרטיבית

לשקול תמיד עלות תועלת

לפתח עור פיל

לפני שבועיים רופאה צעקה עלי בטלפון כי בקשתי ממנה אישור דיגיטלי במקום לבוא פיזית לחתום על מסמך

היא אמרה שהיא לא מזכירה ועוד מעט לא יהיו רופאים

לא התרגשתי (אם כי זה היה מפתיע הטון והדברים שאמרה) ובקשתי שתוציא את האישור

היא אמרה שהיא לא יודעת אם היא תוציא ונתקה את הטלפון

החלטתי שאם היא לא מוציאה אתלונן עליה

אחרי כמה דקות האישור היה באפליקציה

זה מקרה אחד מני רבים עם התמודדות עם

קופת חולים

ביטוח לאומי

מועצה

משרדי ממשלה

ועוד ועוד

מודה שזה הפתיע אותי.

לא שציפיתי שכולם יצאו מגדרם לעזור אחד לשני, אבל להרשות לעצמך לדבר בצורה דורסנית למי שגם ככה במצב פגיע, זה אטימות.

לוקחת לגמרי את כל תהליך הלמידה שכתבת.

ולא נעים להם להרגיש חייבים. זה דבר ראשון.

דבר שני , הם לא מבינים שהקושי הוא לא תפקודי אלא נפשי.

שלישית, בגלל שאת בדרך כלל אישה מאוד חזקה , מחושבת מושלמת מכל הכיוונים , את סוג של מצפה ( ובצדק ) שאנשים ישימו לב ויתחשבו. כי את  במצב הזה בשביל כולנו. אבל בפועל , יש הרבה אנשים שצריכים עזרה פה ושם והם באים ומבקשים.

את לא רוצה להיות בצד הזה. ראיתי שלבקש חלב מהשכנים בשבילך זה משהו שמור למצבי חירום. אבל בפועל אנשים בשגרה מבקשים חלב מהשכנים ועוד דברים... זה טבעי להיעזר.

אצלנו ממש נותנים למגוייסים מקום של כבוד.

אם החזרת ספרים היא רק עי מבוגר- יתפרסמו לפחות 4-5 הודעות של אנשים שמציעים לאסוף מהמגוייסים ולהחזיר.

בעבודה כבר יצא לי לעשות כמה פעמים משימות במקום חברה שבעלה מגוייס, למרות שדרש ממני לעבוד הרבה שעות בערב מחוץ לשעות עבודה שלי וזאת היתה בקשה/ דרישה מהמנהל- היה לו ברור שהיא מורידה כרגע משימות והדבר היחיד שהוא דרש זה לוודא שיש מי שלוקח אחריות עליהן, וכולם התנדבו בשמחה.

(וגם מחליפה לא מעט עובדים שאיתי שהם עצמם במילואים במשימות שלהם, אבל זה כבר בתשלום...)

ואני לא חושבת שקשור לזה שיישוב, כי העבודה לא קשורה לזה.

אולי יותר לציבור המגוייס (אלו שחווים מהמשפחה הקרובה/ חברים קרובים את הקשיים של הגיוס)

אבל מודה שבהתחלה הייתה לי מן תחושה של אם אנחנו מגוייסים אז זה יותר נסלח,

מן משוואה כזאת שאנחנו שומרים עליכם, אתם סולחים לנו

ואח"כ מן משאלת לב של: בבקשה אל תחלישו אותנו שלא נישבר ונפרוש, גם ככה יש מספיק מגוייסים שקשה להם גם בלי כל זה, אז לפחות מי שעוד יכול להמשיך אל תערימו עליו קשיים מיותרים.

ועכשיו זה מן תחושה של מבחן אישיות כמה אני נאמנה לערכים שלי, וכמה אני מוכנה לספוג כולל לעג והחלשה וכולל הפסדים כאלו ואחרים כדי לדבוק במה שאני מאמינה שחשוב.

נגיד יהודים בחול ויתרו על עבודה בחגי ישראל והם מדברים על זה כמובן מאליו, לא ציפו מאף אחד לשלם להם על אובדן ימי העבודה האלו.

או הקפדה על אוכל כשר, בארץ כמעט בכל מקום יש אוכל כשר אז זה לא באמת התמודדות כמה חשוב לי אוכל כשר כי כמעט תמיד יהיה כזה. אנחנו לא מתמודדים עם דברים מהסוג הזה, אז עכשיו מתמודדים עם השלכות של "בעיה פרטית" שלנו שנוצרה בשל האמונה בערכים שבחרנו לחיות על פיהם.

היה ראוי שיפרסו לכם שטיח

בספרייה

בסופר

ובכל מקום

ולפותחת- מבינה אותך מאד ומחזקת שלכל אחד יש שליחות בכל מקום ומצב.

שימי את ייסורי המצפון בצד ותחשבי במה את יכולה להוסיף טוב

נוראית הרופאה.

אישה שנותנת שירות לא יכולה לדבר ככה למטופלים שלה בודאי שלא בפניהם.

במקרה כזה לדעתי את צריכה להגיב ואם אפשרי גם לקום וללכת שהילדים שלך ידעו שזה דבר שלא מתקבל על הדעת.

אנחנו מגזר עובד, תורם, מתגייס ונופל - ומה שיש לה להגיד זה הדתיים האלו?

באמת שהייתה מקבלת ממני שטיפה. 

ראוי ומתקבל לקחת את הילדים וללכת, תוך הסבר שבעלך מגן עליה שתעבוד בשקט ותוכל לצחצח לילדים שלה שיניים היטב כל בוקר.

ואף להתלונן עליה.
בושה!!!צורה לה.
בטוחה שזו לא רופאה ערביה??

אני גרה בעיר וזה ממש ממש לא המצב כאן

בכללי אני עושה קניות עם ילדים תמיד , בד"כ שואלים אותי אם אני רוצה לעקוף/ מנסים לדבר איתם וכו.

בד"כ שיש מגויסים ממש נותנים להם הרגשה טובה

חוויות מהרחוב כן? לא מדברת על הקהילה

אולי בכללי את גרה במקום לא נחמד 🤨

  ממש לא נתקלתי בשום דבר מהסוג הזה, כנראה כי רוב המעגלים שלי נמצאים על ציר 60...

חיבוק גדול, אני בקושי מצליחה להרגע שזו תגובה של אנשים למי ששומר עליהם

אני חושבת שאת גרה במקום מעט חריג מהבחינה הזו, לא?
אצלנו בקהילה, בעיר יש הבנה גדולה סיוע ועזרה למגויסים.
שומעים מגויס- ונעמדים כולם דום

גם בעבודה איפה שאני, מפרגנים, מפנקים במשלוחים לבית.
חבל שיש כאלה שלא, הם לא מבינים שבזכות המגויסים האלו והאימהות הקורסות המדינה עוד מתקיימת..

אולי בהתחלה

עכשיו

בעיקר אומרים לי כמה זה מיותר

ואיזה חסר אחריות בעלי שעוזב אישה וילדים

לא כולם

יש כאלה שמעריכים כמובן

וגם

אם יש הילה

לרוב זה משאיר אותי בודדה

כמו מישהו שמתמודד בגבורה עם מחלה-אובדן וכו

שמה ד מתפעלים וואי איזה גיבור וחזק וכו

אבל בפועל

הוא לבד עם זה

כי אף אחד לא מעז לגשת בטבעיות לשבת לקפה

להתעניין באמת, לאפשר לו לפתוח את הלב בכנות

לק"י

לא חייבים להעריץ, אבל מפה ועד מה שאת כותבת.

הזוי.

כי אין פה משהו אישי

אבל לא רוצה שיצא שפתחתי את השרשור ולא התייחסתי למה שהעלית...

מזעזע ברמות אחרות!!!!!!

את אומרת שזה גם מכמה כיוונים ולא מקרי

הזוי!!!!!!!!!!!!

ומזעזע כ"כ!!!!!!

אני כל כך מבינה אותך וחושבת על זה המון!

קשה לי ומורכב לי במילואים ומשמח שחברות מציעות עזרה.

אבל! לגמרי אשמח לשמוע מהן על הקשיים שלהן.

כל אחת והסיפור שלה.

כל אחת והמסע שלה.

אין מה להשוות

ובאמת יכולים להיות פה נושאים רגישים בסיבה למה לא מגוייסים, וזה לא ענייני. באמת כל אחד תורם בדרכו לעם ישראל.

ואני לא מדברת על עזרה למגויסות או קשירת ציציות לחיילים . אלא על להתמיד בעבודה, להסביר פנים, להיות אנשים יותר טובים, להשקיע במשפחה שלך..

וזה ממש לא תלונה טיפשית, זה מובן לגמרי.

ש...מה 'את מתארת  זה בעצם

רגש שעולה בך למול המפגש עם זה שבתחושה שלך להן קשה

ולך לא

אז מה הז אומר עליך לדעתך?

תנסי להתבונן.לעומק בתחושות 'לך

להבין מה מסתתר שם

שה שזה גורם לך לעצבנות או לאי שקט זה סימפטום לזה שיש בפנים רגש שלא מקבל מקום

מי שלא קשה לה אז היא לא שווה?

5ולי תחושה של- לא רואים אותי ..כי מה הקושי הרגיל נחשב מול אנשים שעוברים כל כך הרבה ה'נה..וזה נותן תחושה שלא נשאר לי מקום..

ואולי זה את בפנים שלא מאפשרת לעצמך להכיר בעצמך ובערכך

בכל מקרה נראה לי נכון להתבונן ולהבין כי הבנה מייצרת רוגע

ואחרי זה

אפשר לנתב את הרצון ההז לקחת חלק למשהו מעשי שביכלתך לעשות

ואגב- כמגויסת- צריך את זה מאוד

לא דוקא 'את עצמך תשמרי על ילדים או תבשלי

אבל יש כל מיני יוזמות שאפשר לעשות

ממגבית בפייבוקס ולקנות צ'ופר לכל משפחה מגויסת בשכונה

או סתם לקנות עכשיו חומרי יצירה ולהביא לשכנה המגויסת 'יהיה לילדים תעסוקה

או סתם שוקולד או בקבוק מיץ ופתק חמוד

אפשר גם פשוט להתעניין ,להאיר פנים לחברה

לי זה באמת רוב מה 'חסר שרק ישאלו באמת מה 'לו י ויאפשרו קצת לפרוק מהלב( לא כל אחד..כמובן..מדברת על חברות שיש לי איתן קשר)

וכמגויסת אומרת לך שיש לי כמה וכמה חברות לא מגויסות

הרוב אפילו

ואני אולי בלב קצת מקנאה לפעמים כי לי המילואים האלה הפכו את החיים לא רק לכאן ועכשיו אלא גם הלאה ...וכרגע לא לטובה..

אבלל

אין לי בלב כלום מולן

כשזה באמת כמו שתארת לא מבחירה

אז באמת מה את יכולה לעשות אחרת

נכון כשמאוד קשה לי כרגע ואין לי פניות רגשית להקשיב לקשיים הרגילים של החיים- אני קצת מתרחקת מהן

זמנית...עד שעובר לי

אבל זה לא מופנה כנגדן

פשוט לא מצליחה תמיד להכיל הכל בו זמנית

ולפעמים פשוט מקנאה

אפילו ששמחה בחלקי ובזכות לקחת חלק

אבל ברגעים קשים כן הלב כוסף לחסור לחיים הפשוטים של פעם

מודה שרק מול חברה אחת או שתיים שמונעות מהבעל להתגייס כי הן אומרות שקשה להן...

קשה לי  יותר

ומהן התרחקתי רוב השנה כי זה מעל לכוחות שלי לשמוע את זה כי באמת שמבחינתי זה קושי שהמון מעבר לכוחות +++

ולא מסוגלת להכיל אותן שם

אבל באמת חושבת שאת באמת בעיקר מחפשת מקום

עד כה היינו כולנו שוות בין שווים

ופתאם נוצרו כאלו פערים

זה באמת מאוד מבלבל וממש יכולה להבין את התחושות שלך

ומגיע להן חיבוק❤️

גם הייתי שמחה אילו היינו תורמים יותר למלחמה הזו

אבל אני יודעת שזה לא בהשפעה שלי

אז אני לא מרגישה רע

(לא מבזבזת אנרגיות שליליות)

ועושה רק מה שכן בהשפעה שלי

וואו כתבת אותי כמעט לגמרי. זה באמת קושי להיות לא מגוייס.

אצלנו הוא מתגייס פעם ב ליומיות בתפקיד גוב לגמרי, וזה מבאס אותי ממש. והאמת שאצלנו זה כן קצת תלוי בו, הוא היה יכול לעשות הכשרה לקרבי, אבל מרגיש מספיק משמעות במה שהוא עושה היומיום שאם לא תהיה לו איזושהי דחיפה רצינית הוא לא ילך על זה. וזה מבאס אותי ממש. כל הזמן בא לי שיבוא מישהו מבחוץ ופשוט יכריח אותו להיכנס למערכת בצורה הרבההה יותר רצינית ממה שיש עכשיו.

בתחילת המלחמה היו לנו המון דיונים על זה, בשלב מסוים הבנתי שזה לא תורם וירדתי ממנו. אבל כן. מבאס אותי ממש, לא נעים לי מאחרים שקורסים במלחמה הזו ובעיקר הייתי רוצה להיות חלק הרבה יותר משמעותי.

יש תפקידי "ג'וב" ממש משמעותיים ותורמים ברמה של הצלת חיי חיילים, שאם הם לא היו אז אשכרה לוחמים היו מתים בקרב. אם הוא מרגיש משמעות הוא כנראה עושה משהו חשוב, אז למה בעצם להקטין אותו?

אני מכירה את זה מקרוב גם בעלי כביכול בפקיד ג'ובניק אבל אני יודעת שחיילים חייבים לו את חייהם בלי שהם יודעים על זה כמובן ומעריצה את המסירות לתפקיד, למרות שעכשיו כבר לא עושה מילואים מסיבות כאלה ואחרות (בהתחלה עשה הרבה). וכן, ברוך ה' אין לי את החרדה של אשת לוחם, ליבי עם נשות הלוחמים, באמת. אבל סיכון החיים הוא לא הקריטריון היחיד לתרומה

ברור שיש תפקידי גוב קריטיים מאוד. ספיציפית זה באמת תפקיד לא מאוד משמעותי, הוא בעצמו אומר כל פעם שמרגיש לו בזבוז זמן המילואים. עושה, אבל הרבה פחות ממה שהיה יכול. עניין של ניצול גרוע של כוח אדם ושל תפקיד באמת לא קריטי.

הוא מרגיש משמעותי מספיק במה שהוא עושה מחוץ למילואים, וזו באמת עשיה משמעותית, ולכן לא רואה עניין לדחוף למצוא תפקיד מילואים משמעותי יותר.

בעלי נכה צהל, נפצע במהלך השירות הצבאי שלו ואפילו כשניסה עכשיו במלחמה להתגייס חזרה למרות הפציעה הוועדה הרפואית דחתה אותו.

אז אני משתדלת להגיד לעצמי שזה לא הניסיון שלי פשוט.

הקב"ה שולח לי את הניסיונות שמתאימים לי. זה לא אחד מהם.

מה כן? אני משחררת אותו להיות יותר בישיבה כדי להחליף את כל הצוות שלא נמצא. בתחילת המלחמה הוא ממש היה כמעט כל היום בישיבה, למעט שעה וחצי בערך סביב השכבות מקלחות שהיה חוזר הביתה.

עכשיו קצת יותר מאוזן אבל עדיין רוב היום אני לבד עפ הבנות

ופשוט באמת משתדלת להתרכז בידיעה שזה לא בידיים שלי ולכן זו לא אשמתי ולא מעיד על משהו עליי או עלינו.

הקב"ה מצפה מאיתנו למשהו אחר 

גם אני לא "מגוייסת"

אבל כן אני חושבת שכשעושים דברים שהמטרה שלהם זה להיטיב במעגלים של השפעה חיובית

וזה יכול להיות הכל (מה שמתאים באותו זמן) למשל

אמירת תהילים

תפילות

חיזוק אמונה

אוירה נעימה בבית

חיוך

בוקר טוב

עזרה לשכנים אם מתאפשר

זה משפיע

ובעיניי, הגבורה של העבודת מידות

לא פחות משפיעה מאשר להיות לוחמים.

אפשר להסביר את זה לילדים

ואם הם רוצים לתרום 

אז לתת להם להתנדב בדברים שקשורים או אפילו בבית (הבית פחות אטרקטיבי מבחוץ... ככה זה )

זה נקרא החיזוק בעורף שלגמרי משפיע על החזית.

וממילא כל אחד והיכולות שלו

כל אחד וההשפעות שלו

כל משפחה והיכולות שלה.

זה לא הופך את מי שלא מגוייס לפחות שווה

מה פתאום?

זה כמו שטבח יגיד שזה פחות שווה שהוא לא לוחם קרבי

את שניהם צריך. וכל אחד הכרחי 

לא משנה מה הוא עושה בפועל

העיקר להיות יצרני

ולהיות בעין טובה על כל אחד ותפקידו, ומעשיו.

בציפייה לגאולה שלימה. 

בעלי שירת שלוש שנים בתפקיד סתמי וקיבלו פטור שנתיים אחרי שחרור. דווקא בעבודה הוא בתפקיד שכן חשוב וצריך אותו.

גדול שלי גם אומר דברים בסגנון. יש אנשים במגזר דתי לאומי שהם גם קרבי ,גם עשרה ילדים , גם התנדבות, גם התישבות וגם קריירה. אבל גדול עלינו. כל אחד בא מרקע אחר. אי-אפשר הכל.

ואני מלאת הכרת תודה לכל המגויסות , שה' יראה אותן ויברך בכל וכל.

הדבר היחיד שכמגוייסת כואב לי,

זה שאנשים שלא מגוייסים מדברים על המלחמה בעין שלילית...

סתם חיילים מתים וכו וכו

חוץ מזה הכל נפלא

חלק מהקושי יוצא בצורה לא ראויה על הסביבה.

אם זה בצורה ישירה או בצורה שיוצא עת מגזר שלם.

מציע לך לגשת לביקורת הזו שמופנית כלפיך באופן סלחני יותר. פשוט להבין את הצד שקשה לו ולהבין שזה לא הוא, זה המצב.

אם כי נשמע שרוב המועקה נובעת מביקורת עצמית על הסיטואציה, וזה משהו שכדאי לפתור ולחזק.

האמת שאני לא מכירה אנשים שהם לא מהמגזר הדת"ל שמרגישים מצפון על זה שהם לא מגוייסים.

כנראה זה משהו בגישה/ בחינוך של הציבור וצריך להתמודד עם זה.

גם את הילדים כדאי לחזק. להסביר שלכל אחד יש ייעוד וה' נותן כלים בהתאם לכך.

ואם יש סיבה טכנית/פיזית שאתם לא חלק מהמערך הלוחם, כנראה שלה' יש סיבה טובה לזה.

לא כל שליחות באה לידי ביטוי בכל תקופה.

אתם נרתמים למאמץ המלחמתי ככל יכולתכם, אבל אין סיבה שהמוראל יהיה ירוד בגלל זה.

לנו יש ממד בבית, ויש כאלו שלא, אז אני צריכה לפנות את הבית שלי כדי להרגיש מה עמ"י מרגיש?

לא.

מציעה לך לקחת איזה פסק זמן לברר עם עצמך איפה את בתוך ההתמודדות הזו, ומתוך תשובות שיעלו לך בתוך עצמך, תחזקי אותך ואת הילדים.

הקב"ה שולח לכל אחת ואחד את התפקיד שלו.

יודע פי אמה ממ וממני מה מתאים לכל אחד,

ואפילו לא מבחיה טכנית.

מתאים כי יהיה לי קשה מידי וכזה,

באמת מבחינת התוכנית שלכם בעולם.

בסוף אנחנו לא פה בשביל למלא לעצמנו את החסכים,

או הרצונות.

אפילו לא בשביל למלא שק מצוות.

אנחנו פה חלק מתכנית אלוקית אדירה, שיש לה משמעות עצומה.

אם הקב"ה שלח אתכם לא להתגייס,

מן הסתם שזה פשוט לא שלכם.

לא יועיל לכם.

לא יועיל לתכנית.

ממש אין לך מה להיות ם מצפונים על זה.

הוא שולח לכל אחד את החלק שלו להועיל לתכנית הזאת.

וזה תכנית כל כך עצומה ומטורפת שאין מצב שהתפספסת.

כולנו בתוכה ולכל אחד יש את החלק שלו.

תהיי גאה בעצמך,

שאת חלק מהעם הכי גבוה בעולם.

שאת חלק מתכנית אלוקית אין סופית.

שהקב"ה בחר דווקא בך להיות בתקופה הפסיכית הזאת של גאולה אחרי כל כך הרבה שנים.

אני רואה את זה לגמרי כמו מישהי שממשיכה את עמ"י עם ילדים ומי שלא מצליחה להיכנס להיריון.

וזה עוד דוגמא לא כל כך טובה כי ברור שהרצון הוא להביא ילדים...

אבל גם אם לא.

מי שיש לה יכולת לגור בגבעה ולכבוש שטחים מארץ ישראל ומי שזה בכלל לא באופציות שלה.

מי שיש לה יכולת לתת חינוך לדור הבא של עם ישראל ומי שאין לה.

כל דבר שהוא טוב וחיובי אבל מתחלק בין חלקים שונים בעם.

מקווה שהועלתי לך ❤️

אם מגויסת שואלת אותי אם בעלי מגויס, אני תמיד עונה, גויס פעם בכל המבצעים השונים, נכנס לעזה, נלחם כמו כולם
עכשיו? זקן.
זה לא הזמן שלו, אז כולנו בבית, ומשתדלים לעזור למגויסים בעיקר בפן השמרתפות, בעיקר למי שאחרי לידה בשכונה, וזו ההתגיסות שלי, זה התפקיד שלנו כרגע, כי להילחם אני לא יכולה ובעלי לא יכול.
אבל תמיד אני אומרת לעצמי, אני מגדלת פה כמה בנים, ויבוא יום והם יתגייסו, עצם זה שאני פה כאמא מגדלת בצורה הכי בריאה שאני יכולה את ילדיי, אני כבר תורמת למדינת ישראל, לעתיד של כולנו, ומנסה ומשתדלת לסייע לאימהות נפשית, בכך שנותנת להם זמן מנוחה ושקט מהילדים. (כן זה נצרך)...
את לא צריכה להרגיש אשמה, תחיי כאן ועכשיו תסתכלי סביבך, וגם אם כעת את לא יכולה לתרום לסביבה שלך, תעניקי את כל כולך לילדיך שלך, תעצימי אותם, תשמרי על הבריאות הנפשית שלהם- זו כבר תרומה לעם ישראל!
מתלבטת אם לכתוב, אבל אכתוב, אני רואה סביבי מגויסים שגם טוב להם, האבא חוזר כל יום לבית, משלב עבודה וצבא(לא תפקיד קרבי, משהו משרדי, כך שגם אין לחץ ופחד מצד המשפחה), מקבל 2 משכורות(משלה עבודה וצבא), מענקים וכו 
אני יודעת שאין הרבה כאלה, אבל בכל זאת בחרתי לכתוב זאת, למען הפרופורציה, שלא צריך להיות לך מצפון, בפרט שבעלך לא כשיר לגיוס.
ושיהיו בשורות טובות והבנים שלנו יעסקו בשמירה על גבולות ולא מלחמה.
 

קראתי מישהו שאומר שבמלחמה הזאת נולדו אינספור רגשות אשם.

רגשות אשם של מי שניצל מהנובה וחברים שלו נהרגו.

רגשות אשם של מי שלא מגויס.

רגשות אשם של מי  שמגויס לתפקיד לא קרבי.

רגשות אשם של מגויס לקרבי שחור הביתה לשבת וחברים שלו נשארים בשטח.

רגשות אשם של מי שנשבר ובוכה.

רגשות אשם של מי שלא נשבר ומרגיש מנותק.

ואפילו רגשות אשם של הורים שכולים שלא שמרו על הבנים שלהם מספיק...

תמיד יש על מה להרגיש 'אשמים'. זה לא בגלל שאנחנו באמת אשמים. זה פשוט רגש.

אפשר לתת לו מקום, ולבדוק מאיפה הוא מגיע, מה הוא מנסה להגיד לנו, ואחר כך לשחרר אותו.

זה לא אומר עלייך כלום, כלום, כלום!!!

ואם זה מעיד עלייך משהו, זה רק על הרצון המדהים שלך להיות שותפה עם עם ישראל הנכונות לשלם מחיר.

אהובה שאת.

גם בעלי לא מגוייס וזה נושא כאוב אצלנו מאוד, ואחרי כל כך הרבה זמן השלמנו לצערנו שזה גם לא יקרה.

משתדלים להתחזק בשליחות של להחזיק את המשק ולעזור בדברים שיכולים, גם אם זה דברים קטנים- כמו לקחת עוד חבילה מהדואר, לגבות חברה בעבודה, להכין ארוחה, להכפיל את הכמות של העוגה ולהביא למישהי, לתת בשמחה דברים כשמגוייסות נתקעות ומחפשות בצל/ עגבניה/ ביצה- גם אם זה אומר שאצטרך להכין ארוחת ערב אחרת ממה שתיכננתי...

ולגבי עין רעה-

אני גם חווה את זה שלאנשים קשה שבעלי לא מגוייס.

קיבלתי על זה תגובות בעבודה, בסופר ואפילו בגינה...

ויש לי גם גיסים מגוייסים שהגיבו על העניין (הם לא יודעים את הסיבה שלא מגייסים אותו, ומבחינתם הוא יכול פשוט להתקשר לבקש שיקראו לו... רק שזה לא המצב)

למדתי לשחרר, ולהבין שזה כאב שאני לא מבינה אותו.

כמו שאחרים לא יכולים להבין את הכאב שלי שלפעמים גורם לי לעשות דברים לא רציונלים או כאב של מישהי בלי ילדים שגורם לה להגיב בצורה לא נעימה כלפי נשים בהריון.

זה קושי גדול מנשוא, שנמשך כבר מעל 600 ימים, וגם אם אני כל היום אבשל לה ואשמור על הילדים שלה ואסדר לה את הבית ואפתור את כל הקשיים הטכניים והפיזיים- הקושי הנפשי של המגוייסות עומד על תילו ואין לי את היכולת לפתור אותו. אולי טיפה להקל.

אז להבין אותה שלא פשוט לה לראות אחרים שלא בתוך הקושי הזה,

ויחד עם זה לא לקחת את זה למקום מחליש אלא להתחזק במה שאת כן יכולה לעזור, אפילו אם זה דברים קטנים, כי זה דברים קטנים שמצטברים לגדולים.

לבעלי אין פרופיל קרבי. הוא היה תקופה בתפקיד ג'וב (יומיות) במלחמה הזו, ועכשיו כבר לא צריך שם מילואימניקים. הוא ניסה להתגייס לתפקיד תומך לחימה שמתאים ממש לכישורים שלו, אבל לא הסכימו לגייס אותו בגלל הפרופיל.

אז לו זה קשה, ולי זה קשה, אבל בדיעבד אנחנו מבינים שכנראה התפקיד שלנו לא שם (אלא בבית, עם אתגרים לא קלים שיש לחלק מהילדים שלנו).

עדיין לא נעים לנו, במיוחד שאנחנו שומעים על משפחות מגויסים שגם מתמודדות עם אתגרים לא פשוטים בחיים הפרטיים, אבל זה מה יש...

בעלי משתדל לעזור ולהתנדב במקומות שהוא יכול (אני לצערי פחות), וזהו זה...

מתפללים שהמלחמה (או מלחמות) תסתיים מהר, ושאף אחד לא יצטרך להילחם ולהיות רחוק מהבית...❤️

לא עונה אחת אחת כי באמת זה פאזל שיצא מההודעות שלכן, כל אחת ועוד זווית שהוסיפה וחידדה וחיזקה

וואו נתתן לי מלא כוחות

הורדתן לי אסימון קריטי

במקום לכעוס על בעלי שיש לו את הבעיה הזו ובגלל זה אנחנו לא מגוייסים

להבין שזו ההתמודדות שלנו!!

וזה מה שה' רוצה ממני

להתמודד עם הדבר הזה

בטוב

לשמור על שלום בית

לא להתמרמר שיש לנו את הבעיה ובגלל זה אנחנו לא מגוייסים

אלא בדיוק להיפך-

לעשות את הכי טוב בהינתן שזה משמיים

ואי אפשר לשנות את זה

אז *זה* מה שה' רוצה ממני!!!

וזה באמת בעיה מאתגרת, מאוד,

שלגמרי מלמעלה...

והמרחב שיש לנסות לשנות את המצב הוא מאוד קטן ומצומצם..

אז במקום בלהיתקע בלכעוס על בעלי שהוא לא ממצה עד תום את המרחב הקטן,

לזכור שבגדול העניין הוא 99 אחוז שלא תלוי בנו

ולהתמודד עם זה הכי טוב

בלי להתמרמר שהמצב הוא לא שונה

ואז הייתי יכולה לקבל את ההתמודדות של הגיוס...

בקיצור וואו

כבר שנתיים אני בתסכול מזה

וממש הושעתן אותי בסיעתא דשמיא

אלפי תודות!!!!!!!!!!

זה הגיוני.. זה שלה, לא שלך..

אני עכשיו אחרי הפלה וממש קשה לי לראות נשים בהריון. ואני יודעת שזה ממש ממש שלי ולא שלהן

אז בעיניי זה אותו דבר

כשיש קושי אתה נבלע בתוך הבועה שלך ומי שמחוץ קשה לך לראות אותו

גם לי קשה לראות חברות שלי לא מגויסות בתקופת המילואים. זה לגמרי לגמרי שלי

חוץ מזה - הוא רגוע? יש לו זמן ערות רגוע ביום? איך העליה במשקל? פשוט לוודא שאין משהו אחר שמפריע לו...

יש לו מעט מאוד זמנים רגועים.

עליה במשקל מעולה.

היינו כבר אצל רופא ששלל כל סיבה אחרת לכאבים או משהו בסגנון..

לא עבר מעצמו. הייתי ישנה איתו בעיקול המרפק, בלי יכולת לזוז כי אחרת הוא התעורר. אפילו על בעלי הוא ישן פחות טוב. התחלנו איתו תהליך ללמד אותו לישון לא עלי בגיל חודשיים בערך. התחלנו מלהניח בעגלה תוך כדי נדנוד, מגע בגב והמהום קבוע. ככה הוא שרד לפעמים חמש דקות שלימות. לאט לאט הזמן התארך. אח"כ עברנו לרק נדנוד ואז לנדנוד אבל רק בהתחלה ופעם בדקה וכו'. בסוף הגענו למצב שהוא הצליח לישון על מזרון אחרי שנרדם עליו בזמן שישבו לידו. זה קרה כשהיה בן חצי שנה בערך.

בדיעבד יש דברים שיכול להיות שהשפיעו ושווה לך לבדוק. יש לו לשון מעט קשורה. לא הפריע לינוק עד שהיה בן 3 חודשים, אבל מאוד יכול להיות שהשפיע על חוסר השקט. היו פה כמה סיפורים דומים בערך באותה תקופה.

יש לו רגישות תחושתית גבוהה. קשה לבדוק את זה אצל תינוק, אבל בגיל שנתיים הוא כבר הסכים ללבוש רק בגדים מאוד מסויימים כי השאר "מגרד".

בהצלחה ומקווה שאצליכם יהיה פשוט יותר.

וממליצה מאד על הספר של הלוחשת לתינוקות, לי מאד עזר.

למרות ששיטות ההרדמה שלה דווקא לא עזרו לי... אבל סדר היום ממש עזר לי.

תודה! אנסה לקרוא

אבל אצלי דווקא כן ישנו במנשא.. ניסית מנשא קשירה מבד? אצלי הכי אוהבים אותו בגיל הזה...

זה לא הסתדר לבד... רק כשעבדתי על הרדמה עצמאית. היו תינוקות שעבדתי כבר בגיל הזה אבל אז התקלקל במשבר 4 חודשים... אז התחלתי לעבוד על זה רק אחרי 4 חודשים. שוקלת לקנות ערסל ניע-נוח לפעם הבאה, אומרים שהוא ממש עוזר לבעיה הזאת.

וואי באסה לשמוע שלא עובר לבד..

זה מציל את החיים שלי בשלב הזה. עוזר גם לכאבי בטן כי קצת לוחץ את הבטן של התינוק על הבטן שלי וגם עוזר להרדים

יכול להיות שזה סתם ולא קשור אליכם אבל משתפת לסיכויי שזה יועיל...

גם אצלי הקטנה היתה ישנה רק רק עלי עד שהתרנו לה את הלשון. היתה לה לשון קשורה אחורית, שלושה רופאים אמרו שהלשון לא קשורה (והיא גם עלתה במשקל ולא פצעה אותי בהנקה) ורק כשלקחתי למומחית היא אמרה שכדאי להתיר והיה שינוי משמעותי. כנראה מה שהיה זה שהלשון הקשורה גרמה בליעה מטורפת של אוויר בהנקה (בנוסף למאמץ גדול בהנקה אז ההנקות היו קצרות ותכופות) וכל האוויר גרם גם לריפלוקס.

אחרי ההתרה היא לא נהייתה פתאום תינוקת רגועה אבל לגמרי הרבה יותר רגועה מלפני, והצליחה לישון גם בשכיבה בעגלה (למיטה לקח עוד זמן להרגיל.. אבל לפחות היא לא היתה עלי).

שבשבועיים הראשונים הוא לא היה ככה בכלל!

הוא היה ישן מעולה, אפילו רק הייתי מניחה ונרדם ל 3-4 שעות בכיף..

אז אני פשוט לא יודעת מה השתנה..

ואולי זה שכן היה ככה בהתחלה מראה שזה ען נקודתי ויוכל לחלוף אחרי תקופת גזים וכד'?

אצלי בשבועות הראשונים היו ימים כאלה וימים כאלה. ממש היו ימים שהייתי מניחה והיא היתה נרדמת, ואז יום אחרי צרחות בלתי פוסקות. לא יודעת מה היה שונה שם.. (אולי הרפלוקס התחיל רק אחרי הצטברות של האוויר?).

אגב אני זוכרת שגם עם הגדול שלי היה כמו שאת מתארת- בשבוע הראשון היה תותים ואז בגיל שבוע וחצי התחיל להיות ממש לא רגוע. תמיד ייחסתי רק לגזים, אבל בדיעבד אני יודעת שכנראה יש לו לשון קשורה ובאסה שלא היתה לנו מודעות לזה. מניחה שזה היה שילוב של הלשון הקשורה וההשלכות שלה, והגזים הרגילים.

אם כי התינוק שלי שהיה הכי קשה להרדים אותו התקשה כבר באשפוז אחרי הלידה.

אני חזרתי גם אחרי 4 חודשים,

וכן ניסיתי בתקופה הראשונה שאיבות תוך כדי ואם היה צריך היה גם תמל.

אחרי 9 חודשים נשברתי והפסקתי שאיבות והמשכתי עוד קצת הנקה אחרי ובלילה אבל זה מחזיק מעמד הרבה פחות טוב ודיי מהר הפסקתי פשוט לגמרי.

אז קחי בחשבון שלפעמים כשלא שואבים בעבודה זה משפיע גם על האחרי...

בהצלחה!!!

בעבודה וזה גמר אותי פיזית

חוסרת אחרי החגים משלבת מעכשיו תמל בבית

ח

ואחרי זה רק בקבוק.

לשלב גם וגם לא הצלחתי. ברגע שעברתי לבקבוק עברתי לגמרי

אם את רוצה להביא תמל הייתי כן שואבת בהתחלה ומורידה שאיבות לאט לאט שלא יהיה גודש.

הסתגלות לעצמי

להסתגל לפרידה מהתינוק

מהשינוי בסדר יום

וגם בשבילו

למרות שלא הייתי בטוחה אם הוא צריך

גם אם הוא לא יודע להביע את הקושי שלו פוחד מפרידה, עדיין הוא היה רגיל להיות 24/7 עם אמא ופתאום לעבור ל8 שעות רצופות במקום אחר עם מלא רעש וילדים ובלי אמא נראה לי ממש יותר מדי

כדאי לעשות בהדרגה של כמה ימים...

והגדולה שלי (שנה ו9) אצלה ואם אוציא את התינוקת מה עם הגדולה? זה יהיה לי קשה להוציא את שניהן מוקדם או שהגדולה תשאר ותבכה

אין יותר מלחיץ מ"אני מתלבטת אם להגיד לך משהו"...

אוף.

חיבוק גדול!

חוויה של טבילה מעורבבת עם כ"כ הרבה רגשות, אני תמיד מדמיינת שיש נשים (סליחה) שמנות ממני/ מכןערות ממני/ מבוגרות ממני/ מוזרות ממני שטבלו פה .. אז... לא יזכרו אותי...

מעולם לא נתקלתי באמירה כזו של בלנית, נשואה מעל 20 שנה, ההפך אני ממש מרגישה שהן מנסות להיות בלתי נראות, לא מסתכלות עלי , מסתובבות לצד השני , ומסתכלות רק על הטבילה כשאני בתוך המים( בעיקר באחד המקוואות בעיר שלי, אבל גם בשני הן בסדר). אני חושבת שאת יכולה לבקש שהבלנית לא תסתכל, שתסתובב ותסתכל רק אם כל בראש במיים, והטבילה כשרה, זה בעצם התפקיד,שלה. לא דום דבר מעבר.

ולנסוע למקווה איר זה יותר זמן, וכמו שאני מכירה את עצמי אני פשוט רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר

אצלנו בזמן שהטובלת יורדת לבור הטבילה הבלנית עומדת עם הגב אליה או מרימה את המגבת למעלה שתחצוץ.

יש רק בלנית אחת?

אצלנו יש כמה

את המשפט הנ"ל היא אמרה לי כשחזרתי לחדר להתארגן

אם כן תבקשי מהאחראית שלא ישבצו אותה אצלך, ומקווה שיהיה לך בלנית נעימה ורגישה יותר

זה זמן כזה רגיש, שצריך להיות אובר ואקסטרה רגישים

אצלנו אני בכלל לא רואה את הפנים של הבלנית... היא דופקת על הדלת שלי ומיד מסתובבת לחדר של הבור ואני הולכת אחריה ואז נכנסת למים ורק אז היא מסתכלת על הטבילה ומיד יוצאת ומחכה עד שאני אכנס לחדר שלי חזרה.... גם ככה כל הקטע של הטבילה לא נחמד להרבה נשים!

ומה זה המשפט הזה לא הבנתי, לא משנה מה היא רצתה להגיד זה ודאי לא עניינה!!

זה צרה של עוד הרבה זמן! תתעסקי בצצרות של עכשיו בלבד!!! (בסוף זה משוער, את יכולה ללדת גם שבועיים קודם, ר"ח או בכלל ברח אייר ..בקיצור אל תדאגי!!

אבל חבל על האנרגיות שלך

כשזה יגיע זה יגיע וזה יהיה הכי מדויק.

אגב, לקחת בחשבון ששנה הבאה שנה מעוברת?

אולי את בכלל אמור ללדת בפורים?

אז זה כן ערב פסח...

זו כבר לא השנה הבאה אלא השנה... (לרגע ניסיתי להבין מה הסיכוי שהיא תלד באדר של שנה הבאה🤦🏻‍♀️😅)

שנה הבאה בשנה הלועזית...

אגב, שאלתי אותה את זה כי היה לי את זה בהריון קודם

איך שגיליתי על ההריון חישבנתי שאני אמורה ללדת בפסח וכמעט התעלפתי

ואחרי כמה זמן אחזתי שבעצם אמורה להיות שנה מעוברת

ובאמת ילדתי בסוף בליל פורים.

אם לא היתה שנה מעוברת כנראה שהייתי יולדת בערב בדיקת חמץ...

כי השנה הלועזית בכלל לא מושפעת מעוד אדר... אדר ב' הוא רק בשנה העברית שכבר התחלנו😀

והסיפור שלך באמת מצחיק.. איזה הקלה זה בטח היה...

מן הסתם אם זה המשוער, את עדיין לא יודעת את מין העובר.

אם זה בן, אפשר להיחלץ על בר מצוה בשבת הגדול עוד 13 שנים(;

חח סתם בהומור.

בע'ה הכי חשוב שיהיה בבריאות טובה ובידיים מלאות ולכי תדעי.. החיים מפתיעים (ומצטרפת למי שכתבה שתבדקי כי השנה מעוברת)

אני פעם לא יצאתי לטיול באיזשהו תאריך כי אמא שלי היתה לקראת לידה. בסוף ילדה יותר מחודש אחר כך!

אז בנחת ובבריאות בע'ה

בר מצווה חול המועד פסח יותר מסובך...

מי תביא דירה לשבת הגדול?

אני פעם הבאתי דירה לשבת בר מצוה בפסח אבל רק אחרי שהם התחייבו לי שהם לא מכניסים לבית אוכל. (יש אצלנו הקפדות מאוד גדולות בפסח ולא התאים לי החשש שנכנס משהו שיפסול לי את הכלים). כן השארתי להם כיבוד מפנק.

אבל דירה לשבת הגדול? עם כל הטירוף של אמצע הניסיונות.. וגם בדר'כ הרוב בבית שלהם בשבת כזו כי ההורים/החמות לא ששים לארח..

אבל באמת הרחקתי ממש(;

והכל שטויות

הכי חשוב בבריאות בע'ה

ברית בשבת הגדול (יומיים לפני החג) ואחכ בר מצוה שבוע וחצי לפני פסח. היה מאתגר, אבל מוצלח ביותר. לא השגנו דירות לכולם אז לפי הדירות- הגיעו האורחים.

ולא ידעתי בהריון שזה בן, אז לא הייתי לחוצה כל ההריון.

ביקום

(גילוי נאות, אני הייתי השפית )

אלופה!

בטח היתה חוויה מיוחדת..

ובעלי והבת שלי עבדו. (לברית האחרונה, לא זו שהיתה אי אז מיד אחרי פסח )

פשוט עשינו חשבון שיש ממש מעט אנשים שישארו לסעודה ושום קייטרניג לא הסכים בכמות כזו

גם זה היה מושלם כמובן

אין כמו שמחות ביתיות....

אני חושבת על האופציה של ברית בפסח😂 אנחנו לא אוכלים בפסח מחוץ לבית (שזה אגב חלק ממה שמלחיץ אותי באופציה של להיות מאושפזת בפסח) אז זה יהיה מורכב ממש

אני חושבת שאני רוצה בת רק כדי לחסוך לי את הלחץ מזה😂

כשאסור עדיין לאכול מצות וכבר אי אפשר חמץ. אכלו שם בערך גפילטע פיש וזהו. אבל זה היה לפני המון שנים.

כיום באמת שיש כ''כ הרבה דברים שאפשר לקנות בכשרויות הכי גבוהות ובלי שרויה ובלי כל מיני בעיות.. בע'ה שיעבור בשלום ובטוב!

אבל אצלנו קבעו אותה בשחרית של ותיקין כדי שיהיה אפשר עדיין לעשות המוציא על חמץ.

היה ערב חג מטורף אפילו יותר משנה רגילה...

שאחרי 4 בנות נולד להן בן, והברית היתה בדיוק בערב פסח🙂

אצלנו היתה אמורה להיות ברית בפסח, הקייטרינג כבר התחיל להכין (ללא קטניות, ללא שרויה, ככה זה בכשרות מהדרין בפסח..) וקנינו כבר הרבה מצות לכבוד הברית, ואז יום לפני הברית התברר שצריך לדחות בגלל צהבת... אז בסוף היתה ברית אחרי פסח עם אוכל של פסח (ולחמניות, ומהמצות נשאר לנו עד החופש בערך...).

אני איתך אחותי

המשוער שלי ביום האחרון של פסח

ואני בעננים איזה תאריכיםםםםם ללדת בהם אמאלה!

יום הולדת בפסח זה מיוחד, אז יש במה להתעודד😅

אז בלי

לחץ אחותי, הכל אפשרי😉

סתם כדי להירגע🙂

הספקתי להילחץ ולהתחיל לנקות לפסח.

חחחח......

משוגעת

עכשיו רק עצוב לי שלא זכיתי.

בעיני לא להילחץ אבל כן לחשוב על זה בשעשוע ואתגר במובן החיובי,

חלק מהחוויה של הריון, להיות במחשה על התלמ ועל המשמעות שלו (היה לי תלמ ביום כיפור לפני 8 שנים, חוויה עצומה היה להתלהב מזה.)

היה בסדר גמור. ממש דאגתי מהאוכל בבית חולים האמת (והייתי שם ארבעה ימים) והיה ממש לא נורא

אחת במעייני הישועה והיה סיוט כי לא נתנו שם בפסח להכניס אוכל, ואני איסטניסטית ולא נוגעת באוכל של הבית חולים אז היו צריכים לעבוד קשה להכניס לי אוכל🤦🏻‍♀️ היה סיוט. הייתי מאושפזת מלמחרת החג הראשון וילדתי רק בערב שביעי של פסח אחרי שבת חול המועד בבי"ח... אז השתחררתי רק אחרי החג. זה היה לפני הרבה שנים והמחלקה היתה ישנה והיתה לי חוויה על הפנים.

הלידה האחרונה שוב היתה בפסח אבל הפעם ילדתי באיכילוב והיה מושלם! זה חדרים פרטיים אז לא היה כ"כ משנה לי מבחינת האוכל וכו כי בכל מקרה כל אחת אוכלת בחדר שלה ואני אכלתי אוכל מהבית בנחת בלי להחביא😉.

מבחינת התארגנות לחג- רק הוצאתי חמץ מינימום בלי פרויקטים של ארגון ומיון שלא קשורים לחמץ, הכל בנחת ורגוע. דווקא היה נוח שחול המועד וכולם בחופש ועזרו עם הילדים בבית בשמחה, אבל יש לי משפחה מדהימה שגרים קרוב אז זה באמת מאד הקל. אחרי החג בעלי טיפל בכלי פסח והחמץ (ואחרי שהתאוששתי מהלידה סידרתי את הארונות מחדש😉). אם יש לך עוד שאלות- בכיף.

הייתי בטוחה שאלד בחג ראשון ואז הברית תהיה בחג שני שהיה יומיים ופחדתי מזה ממש

בסוף ילדתי לפני וככ שמחתי שלא היה לי אכפת מכלום חח

הברית הייתה בחול המועד, עשינו בבית הכנסת, הזמנו קייטרינג, היה מעולה.

חייבים להתחיל לחסוך לשבת בר מצווה באיזה מקום כי אף אחד לא ייתן את הבית שלו בשבת הגדול חח

ואולי השנה מראש תקפידו יותר בנושא חמץ כדי שיהיה יותר קל לנקות

לדוגמה לא לאכול חמץ בחדרים

כי לנקות בית עם בטן של חודש 9 לא סימפטי גם בלי קשר לתל"מ שניה לפני פסח

אני חששתי הריון שלם מברית בתשעה באב בלי לדעת בכלל מה מין העובר.

בסוף יצאה ברית בשבת והיה יותר כאב ראש אפילו😂

אל תחשבי על זה ככה

תהיי בראש שאת לא קובעת את המציאות והכל יסתדר לטובה גם אם זה בתוך החג וכו' זה כבר מוריד מהלחץ

גם הייתי בתקופה הזו לקראת לידה ואנשים יותר נלחצו ואמרו לי שלא תלדי ביום הזה ולא ביום הזה...

כאילו מי אנחנו ומה הבחירה שלנו בדברים האלה בכלל??

ב"ה ותודה על מה שיש מתי אני אלד זה לא משנה העיקר שהחוויה תהיה טובה בבריאות ובידיים מלאות

תכלס אי אפשר לצפות כלום.. ובעז"ה ה' יתן לנו חוויה שמחה וטובה וידיים מלאות

אבל רק אומרת שגם אני באחת הלידות הייתי צריכה ללדת בסביבות פסח, בסוף ילדתי חודשיים לפני , אז תשמחי, תנשמי, וכשתגיעי לגשר תחצי אותו ותעשי אך ורק מה שצריך מבחינת הלכה ..

ילדתי בן 4 ימים לפני פסח, צירים תוך כדי נקיונות... , ברית בחול המועד, בחדר לידה, המיילדת שאלה אותי מה תעשי בבר מצוה? 13 שנה שברנו את הראש, בסוף ארגננו בר מצוה בשבת הגדול בארוח במקום כלשהו( ממי תבקשי דירה בערב פסח)(. ו.... הגיע הסגר הראשון של הקורונה... חגגנו משפחה מצומצמת בבית, עליה לתורה במרפסת ( אאוטינג מטורף למי שמכירה אותי, הי...).אז למדנו שכל התוכניות שלנו בערבון מוגבל בשנים האחרונות... בכל אופן מבינה את הלחץ מלידה בערב פסח, זה דורש התארגנות ומחשבה מראש, במיוחד אם יש עוד ילדים. אחר כך זה דוקא תאריך נחמד ליום הולדת, בשיא הנקיונות של פסח אנחנו עוצרים וחוגגים לו. לרוב כולם בבית( יש לנו כבר גדולים ובשגרה לא כולם כל יום בבית).

הייתה ברית בפסח, אחד המוצלחים!!!

שיהיה בשמחה ובידיים מלאות!

לדעתי המטרה של חוג שהוא יהנה ויעשיר את הידע, קצת חשיפה למשהו נוסף בחיים. לא מעבר..

אלקטרוניקה זה מצוין ולדעתי זה רק הבדל בשם של החוג ולא הבדל אמיתי.

אני בטוחה שהוא בכל מקרה נועד לגדולות

ואם כבר זה נקרה לפתחך ואת מזהה כאן איזה קושי אצלך, ואת מזהה את הכשלים בצורת החשיבה שמובילה אל הקושי ומודעת לחוסר ההיגיון בתחושה, אפשר להפוך את זה להזדמנות לתרגול.

למשל תרגול של שחרור, של לשים את עצמי בצד ולתת לילד להיות.

הוא יספיק לשנות את תחומי העניין שלו?

חוץ מזה, בתור אחת שנשואה למהנדס אלקטרוניקה - נעלבתי שאת חושבת שזה לא נחשב זה לא שמדובר בחוג ציור, נגיד (שגם זה משהו של גאונים במובן מסוים!) (חוץ מזה, אלה תחומים מאוד נושקים...)

כתבתי לך בהומור, כדי להקליל לך את הסיטואציה😊❤️

איך חוג בכיתה א ישפיע על השכר שלו?

אז שנה הבאה יהיה ברובוטיקה....

ואם הילד מתלהב מה זה משנה אם זה מושך אותך או לא?

אגב הנדסת חשמל זה תואר לא קל... וגם השכר לא רע נדמה לי....

(ואת כבר לא באמת יודעת אם יש לו ראש מתמטי שיתאים לדבר כזה. ..)

באופן כללי חוג זה להרחבת אופקים

ולהתנסויות שלא נתקלים בהן ביומיום

וגם לכיף והנאה וחיזוק הביטחון העצמי

הנושא של החוג לא באמת קריטי עד כדי כך....

והוא אמר שבשלב הזה בחיים הכי חשוב לבנות אוריינות מדעית - ואז בעתיד כבר יש בסיס לכל מקצוע מדעי שהוא. אז זה לא משנה לאיזה חוג ספציפי הוא ילך, העיקר שעכשיו הוא מקבל את יכולת הלמידה המדעית.

ועוד דבר שהוא אמר - עם קצב התפתחות הבינה המלאכותית, אין לדעת כיום אילו מקצועות ייחשבו רווחיים כשהבן שלך יהיה גדול מספיק... אז שוב, לכן כרגע מספיק רק "החינוך המדעי", ולא המקצוע המדויק.

זהו, מקווה שזה הרגיע אותך קצת יותר

העיקר שהילד נהנה וטוב לו.

לא הייתי שמה בכיתה א' בחוג שבעתיד יכניס שככר גבוה וקשור להיי טק.

אם כך, הכי טוב זה חוג מיומנות AI

העיקר הילד טוב לו, אל תתבאסי.

אני במקרה כזה שלחתי את הילד גם לחוג השני לניסיון, ואז בחר... ומה שיבחר מבורך

זה שלב כ"כ מוקדם בחיים, הוא יכול לשנות את דעתו עוד מיליון פעם עד שיגיע לבחור מקצוע וגם אחרי.

אני הייתי בכיתה א בחוג חקלאות, מה לי ולזה היום? 😅

ועדיין היתה לי הזדמנות להיחשף לדברים שפחות יש לי בהקשרים אחרים בחיים ומאמינה שהרווחתי מהם.

תנסי לראות מה הילד מרוויח מהחוג (שזה אגב לא קשור רק לתוכן הספציפי בעיניי - זה יכול להיות התנסות, סיטואציות חברתיות, מחקר עצמאי, חוויות הצלחה וכישלון, מוטוריקה ועוד ועוד), לא איך קוראים לו ואיזו אסוציאציות זה עושה לך.

הילד נהנה ומתפתח? נהדר.

גם ככה אין לכם וטו על מה שהוא יעסוק בו ומן הסתם לא תרצו שיגיד שזה בגללכם

למקצוע שלו לחיים.

לדעתי לחשוף לתחומים זה תמיד טוב הוא יכול לעשות חוג רובוטיקה שנה הבאה בכל מקרה הקשר בין זה למקצוע האמיתי הוא תלוש.

והצחיק אותי שלדעתך אלקטרוניקה שזה למשל חשיפה להנדסת חשמל נחשבת עבודת כפיים זה מקצוע סופר מבוקש ונדרש והיום עם הAI דווקא תכנות שזה רובוטיקה בירידה בביקוש.

אל דאגה...

והניחי לו לנפשו.

ומודה שאני לא הייתי עולה בקלות על ההבדל בין החוגים

ויותר מזה-

בעיני, מי שמגיע לחייו הבוגרים כשהוא העשיר את עולמו הפנימי את תחומי ההתעניינות שלו, כשיגיע לבגרות ולתחום העיסוק בו יבחר, הוא יגיע הרבה יותר יצירתי, חכם ועם יותר עושר פנימי.

ואגיד לך עוד משהו-לפעמים עיסוק במשהו בגיל צעיר מדי עלול לפתח אנטי, במיוחד כשהילד לא נמשך או לא בחר את זה, אלא זה היה רצון ההורים. מכירה כמה וכמה שההורים לחצו עליהם ללמוד נגינה מגיל קטן וכשטיפה גדלו- זרקו את זה.

אין ערובה לשום דבר.

תני ללכת למה שמעניין אותו. עכשיו המיקוד זה לגדל ילד שסקרן לחיים וללמידה, שנהנה, שכיף לו, תני לו לטעום ולחוות ולהתנסות ולהתעשר בידע ובחוויות.

בסוף בסוף בע'ה יבחר את העיסוק שלו לפי נטיית ליבו וכשרונותיו.

קוריוז מצחיק לסיום- כשהייתי באולפנה, היתה איתי בכיתה מישהי שמאוד מאוד רצתה ללמוד במגמת ספרות. וההורים שלה לא הסכימו, כי רצו תחום ריאלי ולא היתה לה ברירה והיא נרשמה למגמת ביולוגיה.

מה קרה כשהלכה ללמוד תואר ראשון (והבחירה סופסוף היתה בידה)? - הלכה ללמוד ספרות..(:

לא הייתי שמה לב לטעות.

שוק העבודה יראה שונה לגמרי

דווקא חשמלאים (כן אלה שעובדים עם הידיים) כנראה ירוויחו יותר ממנהדסי תוכנה

אבל יש עוד לפחות 20 שנה עד שהוא יגיע לשם

והחוג לא באמת ישפיע על מה שהוא יהיה בעתיד

קרקע.

היום אין קשר ביני לבין התעמלות ;)

אבל ברצינות, זו אמורה להיות שעה של כיף בלי דרישות לוחצות, בלי הסללה לכיוון מסוים, פשוט לעשות משהו כיף לשם הכיף...

לקריירה יש עוד מספיק זמן לדאוג בעיני...

רק חייבת להגיד שחוג רובוטיקה לא תמיד כזה מפתח לכיוון של הייטק, בטח לא בגיל הזה😅

הבן שלי היה ברובוטיקה והם בעיקר בנו רובוטים לפי הוראות ונהנו לראות אותם עושים דברים. בעלי תקופה היה מדריך בחוג רובוטיקה וגם כן, למדו לתפעל איזה שהוא רובוט מוכן מראש.

אז אין לי מושג איך החוגים אצלכם אבל אצלנו זה ממש לא משהו שנראה שישפיע על העתיד🤭

בה עושה היום משהו רחוק מאווווד מתכנות

שרואים שאתם רוסים? 🤭 (סתם, זוכרת שציינת את זה פעם. אלא אם כן התבלבלתי עם מישהי אחרת)

זה מאוד רוסי לרשום את הילד לחוג מתוך מחשבה על העתיד המקצועי שלו ולדחוף אותו לשם, אבל זו טעות. הילד לא נועד למלא את הציפיות שלנו ואנחנו לא אמורים להחליט בשבילו מה יהיה המקצוע שלו.

תנו לו להיות ילד ולהנות מהחוג. איזה כייף שהוא נהנה ומתלהב! חסכתם מאבק אחד

יש עוד המון שנים עד שתוכלו לראות איזה מקצוע מתאים לו, ובסוף הוא יבחר את מה שהוא נמשך אליו, ויכול להיות שזה יהיה שונה מאוד ממה שאתם מתכננים לו...

זה גם קטע של בורגנים

בעיני אלקטרוניקה יותר מושך מרובוטיקה בגיל קטן. זה המשך יותר טבעי לבניה בלגו ופאזלים למשל.

תסתכלי על חצי הכוס המלאה, הוא לא נכנס בטעות לחוג בלט או משהו כזה..

לגבי "הילד אותו מייעדים לגדולות" מקווה מאוד שהבנתי לא נכון.

זה קודם כל להניח מסך בצד, לשכב רבע שעה ולעצום עיניים. זה מרגיע. אחרי זה מסדרת מחשבות (אפשר על דף גם)

מה אני רוצה לעשות

מה אני צריכה לעשות

מה חייב לעשות

בסדר הזה

מתחילה ממה שאני רוצה בדרכ אחרת זה יידחק לפינה (כל עוד הלוז הגיוני כן?)

ואז מה שאני לא מתחילה - אני עושה אותו לאט. זה מרגיע את הגוף. רק אחרי שאני מסיימת, מתקדמת הלאה.

לי יש מגנט של לוח מחיק על הדלת, וכשיש לי עומס בראש אני כותבת שם הכל וזה ממש מוריד את הלחץ

ואז אני מסננת לי מה חייב ומה כדאי שיהיה, ומתנהלת לפי זה

וכמובן שאין כיף יותר מלמחוק כל דבר שעשית כבר🙂

ונושאים לרשימות

מתבלבל לי הכל

רשימה להערב איפוס בית כביסה וכו

רשימה לשבת הקרובה הבעל"ט

רשימה לערב יוה"כ

רשימה ליוה"כ עצמו, משחקים חדשים אוכל לילדים וכו

רשימה לסוכות, חוה"מ ושמחת תורה...

אני למשל עשיתי רשימת קניות כללית לחגי תשרי. התפריטים אצלנו די קבועים ולכן הלכתי על המוכר, הרכבתי רשימה, הגדלתי אותה 🤭( בכמויות) וסיימתי. מה שיישאר אם כבר זה השלמות, ובאמת לשבוע הבא יש לי רשימה של ירקות בעיקר והשבוע קניתי דברים יותר בסיסיים כמו ביצים חלב קוטג וכו. גמככה החגים מתפרשים על פני שבועיים וחצי סהכ. אז הכל ביחד רוחבי יותר קל לי וגם פחות יציאות לקניות.

אני מכניסה בפנים הכל - מבגדים עד לקישוטי סוכה ומפיות מיוחדות. גם משחקים ליוםכיפור הייתי מכניסה בפנים. בעדיפות שלי זה תמיד שיהיה הכל מראש. מצדי עוד מאוגוסט😅

איפוס בית אני לא עושה רשימה. לדעתי לא חייב. זו רוטינה קבועה. רק דברים ספציפיים שאני לא רגילה לעשות רושמת כדי לא לשכוח

גם לכאלו שלא נראות הנקה יש ריצרצים בצדדים שהופכים אותם למתאימות

חגיגיות עם רוכסן

ובכללי אני לא קונה "שמלות הנקה" אלא שמלות עם כפתורים/וי/ רוכסן וכו'

לתאירי יש דברים מהממים אבל הסטודיו שלה בקרית מלאכי

מורידה את הכתפיה מהכתף ואז ממש נוח לי להניק, ויש סרפנים ממש יפים וחגיגיים (כי כבר נמאס לי שכל השמלות שבת שלי הן מעטפת או כפתורים)

שהפתח מרובע גדול עם גומי כזה

יש לי חולצת בסיס ואני פשוט שולפת את השרוול

יש לך רעיונות למקומות ספציפיים בהם אוכל למצוא?

אני מאוד אוהבת את הסגנון והגזרות

וגם היה לי ממש נוח.