הילד שלי היום בכה שהוא רוצה ללכת לבית הספר

נורא קשה לעבוד איתם בבית

וגם שאין הרבה לאן לצאת

הם משתעממים

וצריך להכין מלא אוכל

ולסדר

ויש אזעקות בלילה אז לא ישנים

ומתוח

וב"ה שלפחות אנחנו לא צריכים להתמודד עם להתפנות מבית וכד. 

זהו אז אצלינו כן צריך להתמודד עם לצאת מהבית באזעקה למקלט

אז נסענו להורים שלי

וקשה לי פה, עם כמה שזה מקום שאני רגילה אליו, כבר החיים שלי מתנהלים אחרת וממש מאתגר לי פה.

על כולם.

זה שילוב של חוסר שינה נוראי

אבא לא נוכח

ילדים שמטפסים על הקירות וכבר ניסו את כל סוגי התעסוקות

ובדידותתתתתת

שיש עוד זמן למלחמה הזו

כדאי להערך לזה

מבחינה נפשית ולוגיסטית 

אבל בלי שום הכנה מצידי- לא הצטיידתי במשחקים וחומרי יצירה, וגם לא בסבלנות...

והעייפות... פייי... למה לי אין כח כמו לילדים שלי?

בינתיים כל עוד מאפשרים עבודה מהבית אני מחוברת כי יש מצב שזה ישתנה והיום כבר הוצאתי את נשק יום הדין ואפשרתי בריכה במרפסת. מזל שחם😅

יותר מאוחר כנראה אלך לקנות ברבצק ופלסטלינה וכאלה

שבוע עם תינוקת וכולם בבית

לא ישנה בלילה מספיק ולא ביום

מזכיר את כל אלו שילדו בקורונה...

זה כנו חופש אבל עם אוירת נכאים ובלי הפעילויות ועם זומים מעיקים

מבוגרת הקורונה- שחררי את הזומים.

לכתוב למורים בצורה מכבדת שההשתדלות שלהם מאוד מוערכת, אבל למשפחה שלכם זה לא עוזר.

במילא לא לומדים שם כלום.

אם צריך קשר עם חברים/מורים- אפשר ליצור קשר ישירות בוואטסאפ, בשעות הנוחות לך.

אצלנו נכנסו רק לזום אחד מתחילת המלחמה.

עם אפס ייסורי מצפון. זה מה שטוב למשפחה שלנו ולכן זה מה שיקרה.

אל תכתבי למורה שזה מיותר,

פשוט לענות תשובות סתמיות כאלה של:

אולי מחר, ואז אה כן נכון, ואז בע"ה בהמשך, ואז לא לענות, ואז כן כן תודה על הדאגה, ואז את ממש צודקת, ואז את ממש צודקת!!!

וזהו תוך שניה יגיע ה1.7 ופתאום כל האידאלים יתנדפו ולא תשמעי מילה מאף גורם חינוכי.

רק אומרת שזה לא המורות, זה המערכת.

לא כנגד אף אחד, רק לטובת התלמידים.

את ההשקעה אבל כרגע הם מתמקדים במשפחתיות ולא יכנסו לזום.
 

אה אה. זה תלוי גיל. אני מדברת על גיל צעיר.

בצד של המורה, אנחנו רוצות לדעת שהבת בסדר, שהמשפחה שלה תומכת ורואה אותה בבית.

איפשהו באזור כיתה ה'+ מאמינה שהמורות באמת מצפות יותר ללמידה

(לנו בבית יעקב יש מרחב קולי ולא זום)

דורשים מאיתנו ללמד, אנחנו מתחננות שהילדות לא פנויות ללמידה

גם אם לא הייתה מלחמה- זה שבועיים אחרונים של השנה וכולם כבר אבדו את זה.

אבל מאתנו דורשים להיות סופרמן, להכין שיעורים שירתקו אותם

לבוא לביה"ס לצלם ערכות, (בוודאות 4 בנות מתוך 100 באו לקחת!!!!)

וההורים- לא מעוניינים בכל זה

וכאילו צריך להתנצל למורים שהילדים לא לומדים

שחררו וזהו

תורידו לנו ימים, תורידו משכורת, העיקר שתהיה לנו מנוחת הגוף והנפש.

גם ככה המשכורת שלנו לא מכסה את החודש.

מאושר מהמרחב הקולי ומהערכה שהוא קיבל

אבל הוא בגן זה כנראה שונה 

יש לי ילדה שנכנסת רק לשיעורים החברתיים - כי החברות חסרות לה והלימודים בכלל לא. וילדה שלעומתה עושה בשקדנות את כל המשימות שהן מקבלות, אף שבשגרה היא לא אוהבת ללכת למסגרת... (כי קשה לה חברתית, אבל לימודית ממש לא)

יש לי ילדים שמקפידים גם וגם ויש ילדים שלא רוצים לא את זה ולא את זה

אבל גם אני למדתי את הלקח מהקורונה, כמו ש @עוד מעט פסח כתבה, שהזומים והשיעורים הקוליים הם רק בגדר המלצה בתקופות כאלו, ואי אפשר באמת ללמוד ככה. (בקורונה בכלל בנינו להם בית ספר משלנו. עכשיו לא ממש יש לנו כוח לזה)

ועכשיו בכל מקרה סוף שנה, זה לא שיש עוד הרבה מה ללמוד...

היום כבר לא היה בא לו🤷

אז ויתרנו

מבחינתי הלמידה הזו אינה הכרחית בעת הזו. רק אם הוא היה רוצה 

וזו הייתה ההרגשה שלי מהזומים החל המקורונה ועד כה, גם בתחילת ואמצע השנה ולא רק בסוף.

אבל איכשהו, ילדת כיתה ב' השתתפה בזומים השבוע, ממש למדה, הכינה שיעורים, ונראה לי שיותר מחצי כיתה שלה עשתה את זה.

אז כנראה שלפעמים זה כן מצליח. 

שמפילים עליכם המורים את הלימוד המקוון,

במקום שיהיה צוות מצומצם מאוד שאחראי על החומרים.

להוא לביה"ס להכין ערכות, להגדיר צורך בשיעורים "מרתקים"

זה פשוט הזוי.

במקום זה שיכינו חוברות מותאמות מראש לכל נושא (הרי את ספרי הלימוד מכינים מקבצים דיגיטליים ושולחים להדפסה)

לא יכול להיות שאין למשרד החינוך שיעורים "מרתקים" עבור כל נושא בתוכנית הלימודים.

שיעורים שהוקלטו או נבנו מראש לצורך לימוד מקוון.

במקום מרחב קולי שיבנו מאגר פודקאסטים, לשמוע פרק פודקאסט זה באמת מרתק. רק שלהקליט פודקאסט זה מקצוע, שצריך לשבת תחת משרד החינוך והמורות צריכות לדעת להשתמש בו, לא לייצר אותו.

המורות יכולות להיות אפקטיבית בדיון שמתפתח אחרי השמיעה, בזמנן החופשי, ולא להעביר את החומר עצמו.

וגם קבוצות הדיון לא חייבות להיות במסגרת כיתה אורגנית. להיפך, יותר מרגש לדון עם תלמידות ממסגרות אחרות.

אפשר גם לנטר תגובות, אפשר לעשות מלא דברים,

אומת הסטארטפ מעבירה שיעורים בטלפון, זה פשוט פדיחה להגיד את זה בקול.

והקדמת שנת הלימודים בשבועיים.

ואני אומרת את זה כמורה. (שלא חוזרת בתחילת שנה בעז"ה בגלל חל"ד ובכל זאת)

הלמידה עכשיו מיותרתתתתת

לעומת זאת, לפתוח את השנה מוקדם יותר זה להספיק חודש אלול שלם של למידה לפני החגים, למידה יעילה, אפקטיבית.

אבל זה לא היה עובר בחיים את יפה בן דוד🤦‍♀️

לעומת זאת למידה מרחוק כאסטרטגיה זה רעיון גאוני בעיקרון, אם היו עושים את זה נכון ולא מנסים להעתיק למידה פרונטלית לזום.

הילדים שלי למדו במרכז מחוננים לאורך תקופה ארוכה בלמידה מקוונת פעם בשבוע, וכשערוכים לזה והביצוע ברמה גבוהה, הלמידה אפקטיבית ומעניינת ושוברת שגרה ויש לזה המון יתרונות, שרק אחד מהם היא היערכות ללמידה בחירום.

כל פעם כשאני שומעת פודקאסט בהיסטוריה אני אומרת לעצמי איך בבית ספר פשוט חיבלו במושג שנקרא לימוד היסטוריה. מחוץ לכיתה אפשר ללמוד בצורה פי אלף יותר מעניינת מאשר בכיתה.

ובלי לבדוק חותמת לך 90% כשמלמדים היסטוריה בזום עושים את זה בצורה משעממת עם ספר מלווה כמו בכיתה. (במקרה הכי מתקדם מכינים מצגת ברמה נמוכה)

זה פספוס פוטנציאל גדול, הרבה יותר מהשאלה אם לוותר על שבועיים למידה או לא.

לק"י

מאז הקורונה, פרצה מלחמה, ועכשיו עוד מערכה נוספת במלחמה.

במקום לבקש מהמורים לעשות תרגול של למידה מרחוק פעם בשנה🤦‍♀️

שהטענה היא לא למורים,

אני לא מצפה ממורה שיכין שיעור מרתק מקוון ברמה גבוהה, כ99% מהעיסוק שלו הוא למידה פרונטלית על מגוון האתגרים שלה.

צריך להכשיר צוות ייעודי להכנת מערכי למידה מקוונים שישמשו את כל תלמידי ישראל גם שנים קדימה.

המורים רק יצטרכו לבחור ממאגר קיים ולשבץ בתוכנית ייעודית כהמלצה ולעקוב אחרי ביצוע כדי לספק משוב להשתפרות עתידית.

זה משהו שאפשר לעשות שעה ביום, בכל שעה.

לא צריך שמורה יכין שיעור מקוון בעצמו.

זה לא יעיל ולא חכם, זה לא תחום ההתמחות שלו. זה תחום אחר ולכן זה נראה כזה צולע.

אני כן יודעת שיש למכון דוידסון, הורייזון, בית אביחי תוכניות טובות.

מאמינה שיש עוד תכני לימוד נהדרים.

רק לא תחת המטרה של משרד החינוך ולכן לא הרבה נחשפים ונהנים מהלימוד האפקטיבי שלהם.

יש כל-כך הרבה מאגרי תוכן מקוונים, שבית הספר רק צריך לבחור מה הוא קונה והמורה רק צריך לבחור מה הוא משייך לתלמידים.

אולי הבעיה שהמורים לא למדו בעצמם ולא לימדו את הילדים איך לפתוח את האתרים, איך לשייך משימות...

לא יודעת

באמת השימוש בזה יחסית צולע.

בשנים האחרונות השתלמתי המלא בהסטוריה רק בזכות הדוקומנטרי של כאן 11 למשל

ספרי היסטוריה זה משעמם. וגם לא מציג את המציאות על המורכבות שבה

יש ילדים שאין סיכוי שיקלטו משהו בלמידה מרחוק (בטח בלמידה מרחוק בסגנון חרדי - דרך הטלפון).

מסכימה איתך שמשרד החינוך מזמן היה צריך לשפר את מערכת הלמידה מרחוק, אבל עדיין לא לכולם היא תועיל

פשוט בגלל שיש להם תכנית ייחודית אז הם משתמשים בלימוד מקוון,

אבל דווקא לדעתי לתגבור זה הרבה יותר יעיל. ובכלל לעידוד למידה בנושא חופשי לבחירה.

נגיד גם לימוד לפסיכומטרי בסגנון "בריינווש" (שטיפת מוח) הוא עוזר לתרגול שליפה מהירה והרבה יותר אטרקטיבי מלימוד רגיל להכתבה.

דווקא ילדי קשב יכולים לפרוח מלימוד כזה, שווה לנסות.

למשל אתר עשר אצבעות הוא חמוד. כבר כיוון טוב, אבל אפשר לקחת את זה כמה צעדים קדימה.

תתארי לך שיעור היסטוריה באתר ארכאולוגי שמצולם בטכנולגיית 360 מעלות,

שילד בוחר לאן לפנות, ונתקל בהסברים ורמזים בסגנון חפש את המטמון ולומד מה קרה באתר. משולב עם סרטונים וקטעי אודיו קצרים. אם משולב איסוף יהלומים ודברים כאלה, זה הרבה יותר מעניין משיעור שבו מורה מספר בקולו את האירוע ללא אפקטים וללא עריכה.

או אפילו שיעור גאומטריה שלא צריך לצייר משולש על הלוח, אלא כמטה קסם מופיע משולש ויתר וגובה וזוויות והכל בהמחשה יותר מדוייקת ויותר ויזואלית בעין.

ומה שלא צריך עף מהלוח במגע ולא המורה מוחקת והיד שלה הופכת לשחורה..

ואנגלית בכלל הרבה יותר מעניין עם סרטונים ומשחקים ואפשר לתרגל גם דיבור מול הקלטה של תוכנה שבודקת ומתקנת כשצריך.

ואפשר לשלב תרגול בסגנון קהוט עם צבירת נקודות ואפשר לעשות עוד מלא דברים אם זה היה מספיק חשוב להשקיע בזה.

דווקא לילדים שפחות מחבבים את הכיתה יש לזה פוטנציאל גדול.

הילדים שלי לומדים המון מפודקאסטים - תנ"ך, הסטוריה, מדע...

זה כלי מדהים

וממש פשוט לשימוש, לא צורך במסך.

כמורה, אני משתדלת לצמצם הקניה פרונטלית למינימום, וגם את זה קשה להעביר בגלל ענייני משמעת. בפודקאסט הילד מקשיב בלי הסחות וזה ממש מעניין.

ובטח שיש כלים עשירים יותר

אנחנו ממש תקועים מאחורה במערכת החינוך עם למידה פסיבית בפורמט מיושן.

מה ששמענו ונהנינו (החלוקה לגילאים גמישה. אצלנו שומעים יחד מגיל שנתיים עד 11)

לילדי גן - סיפורי אמיתי המספר

לילדי יסודי:

היסטוריה לילדים - יובל מלחי

סיפורי תנ"ך לילדים - הרב עקיבא צוקרמן

סיפורי רבי נחמן לילדים - הרב אלעד טאוב

יותר לכיוון חטיבה:

"אבא למה" - אורן פרבר

הפודקאסט נקרא:

סיפורים לילדים | אגדה - בית סיפורי העם היהודי

נדמה לי שהוא כתב את הסיסמא באתר עצמו.

אבל האמת שאני מעדיפה דברים ברוח דתית...

ובכלל - אפשר להוריד פודקאסטים כדי לשמוע בנגני מוזיקה?

ויש המון פודקאסטים תורניים...

אפשר לשמוע ביוטיוב, אז מניחה שאפשר להוריד לנגן.

יציאת אתיופיה של יובל מלחי בעיני סדרה חובה לגיל חטיבה-תיכון.

שילוב של היסטוריה ואזרחות וקבלת השונה, הקרבה וציונות.

אפשר לקיים דיון על שאלות מהותיות אבל קודם לדעת מה קרה שם בכלל.

(מומלץ מפרק 4 והלאה)

שהם תענוג לשמיעה.

זה לא ברוח דתית, אבל לא רואה סיבה שתהיה בהם בעיה,

רק בשביל החוויה של למידה בכיף לגילאי סוף יסודי ומעלה:

עושים טכנולוגיה

ובעושים היסטוריה יש סדרות ממש טובות.

עלייה ונפילתה של האימפריה הרומית, אלכסנדר הגדול ועוד.

יש גם פרקים בודדים שמאוד מוצלחים. יש נושאים לא מתאימים. אז לא כל פרק מומלץ לילדים.

כהעשרה נחמדה יש את הסדרה על שוד השעונים הגדול, אומנות של בניית סיפור ואפקטים.

שמעתי עם הילדים שלי לפחות פעמיים את כל הסדרה, הם יודעים לספר סיפור.

גם קטעים בהיסטוריה של יובל מלחי מומלץ לגילאים הבוגרים יותר. (חטיבה, תיכון) ומצטרפת להמלצה על היסטוריה לילדים לגילאי יסודי.

ילדי טבע יודעים לספר על מדע וטבע לילדים קטנים באופן ברור ונגיש. כל העניין האבולוציוני הסברתי לילדים שלי מראש מה גישת המדע ושהיא לא סותרת את בריאת העולם ויש דברים שממשיכים לגלות כל הזמן. ומשם לומדים איך המדע מתייחס לנושאים האלה.

מבחינתי הרווח עולה בהרבה על ההפסד. הבת שלי למשל (בת 8) אמרה שהיא לא מבינה איך יש אנשים שלא מבינים שרק ה' יכול לברוא את העולם, אמא תביני שבלי הפוטוסינתזה של הצמחים, החיות לא היו יכולות לנשום!

אבל מבינה מי שלא מתאים לה לחשוף את הילדים לגישה המדעית הזו באופן הזה.

לא מכירה את קדמא

אבל יובל מלחי הוא דתי?

היא ביקשה רוח דתית,

ולדעתי יציאת אתיופיה הוא ברוח דתית גם אם היוצרים אינם דתיים.

כל הפעילות של המוסד, זה לא דתי ולא לא דתי, אבל כל המאמץ לעלות לארץ וכל הרוח של קהילת ביתא ישראל בהחלט עונה לטעמי על ההגדרה של רוח דתית.

(לא המלצתי על הפודקאסט הכללי שלו אלא ספציפית על הסדרה הזו)

אז אותם בוודאי שאפשר להוריד.

מפלטפורמות אחרות אני לא בטוחה.

אבל הבעיה שאצלנו זמן המסכים מוגבל... (חינוכית וטכנית - יש שלושה מחשבים בלבד, ששניים מהם הם מחשבי עבודה של ההורים ועוד אחד הוא חצי מחשב עבודה שלי)

אני כן נותנת להם זמן מסך - אבל בעיקר בשביל יצירה בתוכנות המחשב (ולא באינטרנט).

שיש לגוגל כלי AI שהופך טקסטים וסרטונים לפודקאסט.

השתמשתי בזה לקראת מבחן של הבת שלי בכיתה ה'- ביקשנו מהמורה את דפי הסיכום בקובץ וורד, ותוך דקות בודדות היה לנו פודקאסט על החומר.

נכון, לא מושלם ועם טעויות מצחיקות של AI, אבל זה כלי ממש יעיל ומגניב.

יש גם תוכנות שמכינות שירים שלמים ב-AI. מכירה ילד שהכינו לו ככה שיר לבר מצווה, אבל באותה מידה אפשר גם לבקש שיר על חומר לימודי.

זה מצחיק, קליל, ובעיקר- מלמד בדרך שונה, שלילדים מסוימים מתאימה הרבה יותר מאשר למידה פרונטלית.

את צודקת בהחלט. ילד שמכין שיר על חומר הלימוד זה ערך מוסף בפני עצמו, ומוסיף עוד כלים לחווית הלמידה.

בטח אם התוצרים כיפיים.

לגבי להפוך טקסט לפודקאסט, אם זה עבד לכם אז אחלה,

אבל אני נגד לקרוא לכל קובץ שמיעה פודקאסט.

יש היום הצפה של המושג. כל תוכנית רדיו או ראיון מוקלט קוראים לזה פודקאסט וזה עוול לדעתי לפודקאסטים אמיתיים.

לבנות פודקאסט זה מקצוע,

זה לדעת איך לבנות את הסיפור, איך לייצר את המתח והריכוז, לשלב אפקטים ועריכה מוזיקלית שמעבירה את השומע חוויה מסויימת. זה לדעת איך לתת פאנצ', סיכום נושא וגירוי הסקרנות לשמוע ולחקור עוד. לגרום לשומע להלך עוד זמן עם המחשבות על מה שהוא שמע עכשיו. זו חווית למידה אחרת.

מי שמעוניין להיחשף לידע כלשהו ברמה גבוהה ועשירה מבחינת מה שפודקאסט יכול להביא, כדאי שידע על ההבדלים הללו.

לא דומה תוכן שהושקעה בו הכנה, חשיבה ועריכה, לתוכן שממיר טקסט לשמע.

שזה גם טוב, אבל אפשר לשאוף יותר גבוה.

(אולי הAI עושה גם עבודת עריכה אבל לא נראה לי, סביר להניח שהוא יותר עושה המרת טקסט לקובץ קולי)

זה לא תוכנה שממירה טקסט לשמע. ממש לא.

היא לוקחת את הטקסט, יוצרת על בסיסו דיאלוג בין שני אנשים (בתוכנה החינמית, בתשלום הבנתי שאפשר לגוון), והם מחפשים את הרעיון המרכזי, מביאים עוד ידע מסביב וכו'.

זה לא פודקאסט ברמה של יובל מלחי ואין שם אפקטי סאונד, אבל זה כמו שיח בין מגישים בתכנית רדיו.

לק"י

שעובדות עד אמצע אוגוסט?

או שמהקייטנה ישר לתחילת שנת הלימודים הבאה?

(לא מתלוננת אלייך. רק מזכירה שיש גם אותנו כחלק ממערכת החינוך😅).

סתם

לא, לא חשבתי על חנ"מ כי השיח פה היה על לימוד בזום וכו ואני מניחה שאתם פחות מנסים ללמד ככה, לא?

וגם בד"כ מחזירים קודם את החנ"מ לפני החינוך הרגיל

לק"י

בעיקר שולחות חומרים מתאימים.

אבל כן עשינו זום לכיתה היום, והיה נחמד. הילדים דוקא התעניינו. ויש אצלינו עוד כיתות שעשו ואמרו שהיה מוצלח.

כי כל עוד לא הסתיימה השנה, יש סיכוי שנקבל תשלום מתישהו על הימים שנעדרים בהם בשל הוראות פיקוד העורף

בכל זאת, לא כל האמהות מורות😅

באמת

יש לך אחלה רעיונות

אולי תשקלי הסבת מקצוע?😅

'תודה רבה על ההשקעה בבניית המערכת והעברת הזומים. ממש מוערך!!!

רציתי לשתף שהכניסה לזום מפריעה לשגרת המלחמה שאנחנו יוצרים כאן בבית, ולכן בחרתי לשחרר את x מהזומים.

נשמח לשמור על קשר בדרכים אחרות'.

לא מתחמקת.

אומרת את האמת, קובעת עובדה, ודי.

קצת לא נעים לי כי אני פריווילגית בטירוף

(גרה בבית אמיתי עם ממ"ד, בעלי לא מגוייס, אני חצי מורה... למעשה הוא הלך השבוע לעבודה רק יום אחד שזה אומר נוכחות גבוהה מאד ביחס לממוצע)

וממש מבינה שהקושי הוא גדול.

אבל אוירת נכאים??

אני ממש מרגישה את פעמי המשיח

איך ההסטוריה נכתבת

איך סוף סוף קמנו כאריות

והקב"ה עושה לנו ניסים

אויבנו ניגפים לפנינו כמו זבובים..

ואיך סוף סוף העם מתאחד

אז כן

גם אני מסתובבת כמו זומבי הלומת חוסר שינה

וכבר לילה רביעי שמתארחת אצלנו משפחה בלי ממ"ד

והילדים שלהם נרדמים מוקדם משלי, ככה שאני לא יכולה להרשות לעצמי לצעוק עליהם בהשכבות.

אבל ההרגשה הכללית היא התרוממות רוח מדהימה.

לק"י

אני מבינה את הקושי ותחושת החנק, שאי אפשר להתרחק מהבית יותר מידי (מבחינתי).

אבל לא מחכה שיעצרו את המלחמה, אלא שיסיימו מה שצריך בצורה הטובה ביותר.

(וגם אין לי כח לחזור לעבודה🙊 אבל נתעלם מזה😅).

ולנו יש מקלט בבניין, ובעלי עבד כמעט כל השבוע, כך שאני חצי פריווילגית).

רני גם לא מרגישה אוירת נכאים

חושבת שבהתחלה נסהלתי

מהישנוי הקיצוני מהחשש מהתקובה

ובכלל מהלא נודע

וגם מהישנויים הטכניים לש חופש גדול במפ.יע ורוב המזן בבית וכל התוכניות שהיו לי..

ובעיקר םחדתי מלהיות לבד ו

במצב ההז כי בעלי מגויס

וכו

אבל מגלה שעם כל יום באמת המהלך ההיסטורי ההז דוקא נותן לי כח

וגם תקווה קדימה

שיפתח באמת משהו אחר בעולם

שבאמת נראה ניסים

שבאמת יהיה ישנוי ואמן גם גאולה

וכן קשה לי

אני משקשקת מהלהיות לבד

בעיקר בלילות

והחוסר ישנה וכהשוא פה בכלל לא נרדמת

ואני בסוף הקיון וחלשההה והכל כואב לי והיום ביליתי במיטה בכלל

אבל באמת מרגישה שזאת הזדמנות להיות חלק ממשהו גדול

לי קשוח בלי מסגרות

עם כל השאר יכולה להתמודד

אין לי זמן לטפל בעצמי ולהתאושש ואני ממשיכה לצלוע

אני אצל ההורים וזה עוזר וגם מחרפןןן

מחכה שבעלי יצא מהמילואים וגם לא רוצה לראות אותו בכלל

עייפה

עצבנית

חסרת סבלנותתת

ואין אופק נראה לעין לטירוף הזה

זה מפחיד אותי מאוד

חלילה למצוא את עצמי עד תחילת שנה באותו המצב 😩

נשימה עמוקה,

כן, קשוח, מעייף, צרחתי היום מלא

(והבת שלי שאלה- למה את כועסת הרבה, בגלל שאבא במילואים? מיותר לציין שנאלמתי דום בושה ונכלמת).

אבל,

בל נשכח....

אנחנו היינו רגע לפני השמדה של כל מדינת ישראל. (תוך פחות מחצי שנה איראן היו אמורים לסיים להכין את פצצת האטום!)

ולקחנו סיכון מטורף להכנס לשמי איראן, תוך כדי שיש לנו כבר חזית אחת פתוחה (עזה) ועוד אחת פתוחה רק במצב 'השתק' (לבנון). ופשוט ניסי ניסים ידינו על העליונה, ממש. אנחנו ממוטטים את המעצמה הנוראית הזאת, מספיק להתבונן בגודל של ישראל ובגודל של איראן וחברותיה מסביב כדי להבין שזה לא הגיוני להילחם מולם.... אבל הקב''ה איתנו... אז כן, זה מעייף כי זה באמת צירי לחץ כבר וזה קשההה. אבל בואו ננשום עמוק יחד ונודה לאלוקים. מזמור לתודה... 

שלושה ימים הראשונים הכי קשים, ואח"כ כל השבוע הראשון, ובע"ה זה ילך וישתפר.

אי אפשר להתעלם מזה

עם כל הרצון הטוב 

חשבתי שזה מעודד לשקף שאנחנו ממש בשיא הקושי ובע"ה עוד קצת כבר יהיה טוב יותר.

ברגע שימות השבוע מתחילים לחזור על עצמם, יש איזה פרספקטיבה. יום ראשון הקרוב אצל רובנו יהיה קצת יותר שפוי מראשון שהיה השבוע,

ויום שני הבא יותר מעודד מיום שני שלפניו וכן הלאה.

זה ככה מניסיון עבר.

זה לא אומר שלא קשה, זה אומר שהקושי לא יהיה באותה רמה לאורך התקופה.

השחור לא יהפוך ללבן, אבל השחור יהיה פחות סמיך.

אני באופן אישי לא רואה איך אני עוברת את השבת הקרובה, תחושה של ערפל ומחנק.

אם כל יום הייתי צריכה לדאוג רק ליום הקרוב, אז עכשיו אני חייבת לדאוג בבת אחת ליומיים, ועוד לא סתם יום, יום בלי קניות ותקשורת ומסכים, עם קידוש וארוחות, יום שיש ציפיות לגביו, רק לבד.

אבל אני יודעת שכבר עברנו 13 שבתות ברצף לבד,

עברנו לבד סגרים ואזעקות. עברנו לבד הלם ופחד ומה לא עברנו. ומפעם לפעם השתכללנו וקצת התרגלנו והתחושה הכללית השתפרה.

אז כרגע אני לא רואה איך אנחנו יוצאים מזה, אבל כן יש לי ביטחון לצעוד לתוך הערפל שנקרא שבת לבד אחרי שבוע כזה קשוח.

כי אני יודעת שבסוף נעבור את זה ואפילו בטוב, ומיום ראשון נחוש הקלה.

כבר עכשיו אני מצליחה קצת יותר לדבר עם אנשים ולהתעדכן וקצת לחוות חיים רגילים. וכבר עכשיו חנויות פתוחות וזה טיפה משפר את המצב רוח.

ובדיוק עכשיו קיבלתי עדכון שסדרת פגישות חשובה שיש לנו בימי ראשון ובוטלה בראשון הקודם, תתקיים בשבוע הבא שזו בשורה מעולה.

וגם אם לא היה אפשר פיזי במשך השבוע אני מניחה שהיו מוצאים פתרון אלטרנטיבי,

כי ככה זה בהתחלה קשה מכל הבחינות, ואח"כ כבר קצת מתרגלים/ המצב משתפר/ מוצאים פתרונות.

 אמנם שבת אני לא לבד..אז חיבוק לך❤️כי ממש מבינה לליבך שבת זה .מיד קשוח לבד..ובמצב ההז בכלל.

אבל באמת קולטת ששבת שעברה כשהוא נסע היתי ממש בחרדה כזאת מה יהיה

והכל היה נראה לי כזה סוף העולם ובעיקר- לא ידוע ולא מוכר

ועכשיו זה לאט לאט נהיה יותר מוכר

לא אומר שקל

אבל קצת יותר טוב מלפני שבוע

שהמילים שלך נותנות לי הרבה כוח.

וזה לא פעם ראשונה

תודה

חצי שבת ראשונה עברה גרוע, אבל נקודת האור שיצאתי עם מסקנות אופרטיביות:

1. לתת לילדים לדבר עם אבא ביום שישי בבוקר לפני זמן סרט. (לתת להם לדבר כדי לפרוק את הגעגוע, לפני סרט כדי לצמצם משברים של אחרי שיחה)

2. להכניס שבת מוקדם.

לגבי 3, אני מתלבטת אם יעשה לנו טוב להתארח לאחר"צ- סעוד"ש. מצד אחד זה בהחלט יכול לעזור לגוון ולהקל על שבת ארוכה, מצד שני היה לנו טוב שהכנסתי את הילדים להתקלח ולישון לפני מוצ"ש.

ועוד מסקנה לשמר, לפרגן בפירות. כל שעתיים הוצאנו משהו:

ענבים

אבטיח

מלון

תפוחים

משמשים/ נקטרינות

וושב אבטיח,

היה גם מתוקים בגזרת הגלידוניות/ עוגת שוקולד,

אבל הפירות היה הצלחה אחרת. משאיר את הילדים רגועים.

החצי השני של השבת עבר בטוב ולי בלתמי"ם משוגעים.

שיהיה לנו שבוע טוב!

באמת מדהימה!!!!

פירות זה להיט

וקטע התובנה שזה מתוק שמשאיר אותם רגועים, מעניין...

מלא מלא הצלחה השבוע בע"ה!!!❤️❤️❤️❤️❤️❤️

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
 

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה