לא כי ההתנהגות שלהם חריגה במיוחד - אלא כי היחס אליה חמור.

קורה לי הרבה להגיב בצורה שלא תואמת גיל, אז לקרוא אתזה מהצד זה עושה איזה שיקוף.

בכללי בגיל קטן משתדלת (ברמת העיקרון, מתאמצת אל הביצוע מאוד) לא לעשות סיפור משום דבר כי אז הם נכנסים ללופ שקשה לצאת ממנו. הצורך שלהם בשייכות ככ חזק שהם משתגעים ונכנסים למאבקי כח מתישים ברגע שהם מרגישים מאוימים בנקודה הזו.

ולמה בשאר הימים לא עשיתם בריכה? כעונש או בגלל בעיה בטיחותית?

דווקא אחלה פעילות להוציא מרץ, לא?

לגבי האוכל, אצל שניהם למעשה המשבר התחיל כשאמרת להן לאכול משהו שהן לא רוצים.

אולי זה אתגר גדול מדי לצפות מהם לעמוד בפיתוי או להבין שצריך לאכול גם וגם, כשיש אפשרות יותר טעימה להם.

במיוחד אם תוסיפי לזה עייפות של אחרי בריכה, אז בכלל.

אני האמת הייתי מביאה להם פיתה עם הצ'יפס והסלט והקציצה שיחזיקו כשהם עדיין על שפת הבריכה עסוקים בזה וגם תיאבון גדול יותר. אחרי בריכה מתאים סרט או סיפור.

זה לגבי איך היה אפשר למנוע מראש את הבעיה.

ונניח והבעיה כבר קיימת, הייתי מנהלת את האירוע באופן שונה לגמרי.

כמובן עם הצבת גבולות אבל בלי עונשים ובלי לגרום לתחרות ומריבה ביניהם.

מי שזורק אוכל או עולה על השולחן, סיים את הארוחה.

מפנים ועוברים הלאה.

בלי כעס ובלי עונשים ובלי דרמה. פשוט הייתי אומרת אני רואה שאתה זורק אוכל כנראה אתה שבע, הכל בסדר. אפשר להשאיר בצלחת, לא לייבים לזרוק, ומפנה.

אז יישארו קצת רעבים. פעם הבאה יבינו איך מתנהגים. מקסימום אפשר להקדים את ארוחת הערב.

ברגע שנכנסת לפינה הזאת של לך לחדר התנהגת לא יפה, אתה עם אמא, אתה עם אבא,

זה נקרא מאבקי כוח וזה קרב אבוד מראש, אין דרך טובה לנהל את זה.

אל תשכחי שהם ילדים, וילדים לפעמים מאבדים את זה, אם זה לא משהו שקורה כל יום, לא הייתי מתרגשת מזה. מחר יום חדש.

במיוחד אחרי תקופה כזאת משוגעת זה רק הגיוני שיהיו משברים מסוגים שונים.

אבל כמובן שהדרכת הורים יכולה להקל עליכם מאוד.

הקטע במיוחד זה- שנכנסתי לפינות ומאבקי כוח מיותרים.

תוהה אם בכלל  אפקטיבי לשים בחדר להירגע\בעונש.

זה שהיא צריכה את העזרה שלי להרגע.. בחדר היא רק נכנסת למאבק של לצאת מהחדר.

כשהיא מתחילה להתעצבן אני מתחילה לחזור על מנטרות-

מותר לכעוס, אסור להעיף דברים/ להרביץ כשאת כועסת.

אנחנו לא מביעים ככה כעס

וכשהיא קצת נרגעת אני מתחילה לתמלל לה את הרגשות שלה- את כועסת כי לא הרשיתי לך x? זה באמת מכעיס כשאת רוצה משהו ואמא לא מסכימה. את רוצה להסביר לי למה את כועסת? וכשזה מוריד את המפלס של הכעס אז אני מציעה לה דרכים להרגע- לנשום, לחבק אותי, לחבק דובי חזק וכו'

עכשיו זה לא קסם, אבל ככל שעושים את זה יותר פעמים זה הופך לרוטינה שקל לי להכנס אליה וקל לה לשתף איתי פעולה כי היא מכירה את 'המסלול'

את משקיעה המון בלנסות ללמוד מכל אירוע בנפרד,

אפשר לעשות את זה מסודר.

יחסוך לך הרבה כאב ראש ותהיות.

יש הדרכות קצרות וממוקדות,

ואח"כ אפשר להמשיך ולתחזק מקריאה/ שמיעה/ צפייה של הדרכה לפי פרקים.

במיוחד שאת לומדת את ההורות על שני ילדים בו זמנית.

תהליך הלידה שלך כפול.

תארי לעצמך כמה אנרגיה ועוגמת נפש היית צריכה להשקיע בשביל "להמציא" את ההרכבה של הפירות בסדנת פירות.

כמה ניסיונות וכשלונות, והתמודדות עם תסכולים היה צריך להשקיע בשביל זה. כשאפשר פשוט לפתוח יומיות וללמוד ממי שכבר עשה את תהליך הלמידה וכבר מבין מה עובד.

עדיין תהיה לך עבודה ביישום, אבל לפחות תהיה לך דרך מסודרת.

מה גם שהרבה דברים אם מההתחלה לא עושים אותם נכון, אז הם לא עובדים, ואז יש נעילה שהפתרון הזה לא מתאים לי, סתם בגלל החוויה השלילית שנוצרה מיישום לקוי של הפתרון.

יש מצב גדול שכשתלכו להדרכת הורים, תשאלי את עצמך למה לא עשית את זה הרבה קודם??

הרבה הורים עושים את תהליך הלמידה על הבכור, אבל אצלכם זה שניים במקביל אז בכלל חגיגה.

כמו שלא היית מנסה ללמוד נהיגה לבד, או לא היית מנסה להמציא מתכון מסובך לבד,

אין טעם לנסות ללמוד סמכות הורית לבד.

כמה שתהיי מוכשרת, תנצלי את זה בשביל יישום ולא בשביל גיבוש מדיניות. לא להגיב מהבטן, ללמוד איך לפרק את הסיטואציה, לזהות נקודות תורפה בדינמיקה. להבין איך פועל ילד, מה מפעיל אותו, ומשם ללמוד להוביל ולהשפיע על המציאות.

גם ככה זה תהליך וזה דורש, מה שאפשר ללמוד ולהקל על החיים, אז יאללה לא לחכות.

שמה אותו בחדר רק על אלימות ואז סופרת עד עשר או עשרים והוא יוצא, לא עזר כלום.

בימים האחרונים היו פעמים שהוא חטף קריזה ורק השתולל והרביץ במיוחד לאח הקטן שלו ושום דבר לא הוציא אותו מזה, אז שמתי אותו בחדר לדקה, אחרי דקה יצא וחזר להשתולל, בפעם הבאה לכמה דקות, כל דקה אמרתי לו שעברה דקה, אחרי ארבע דקות הרשיתי לו לצאת, יצא ילד מאופס. כאילו הכמה דקות האלה לבד בחדר (כשאני נוכחת ליד החדר) ממש איפסו אותו. לצערי ביומיים האחרונים יצא לנו לעשות את זה שלוש פעמים, בשלושתם זה עבד נהדר. עוד לא נסיון ארוך טווח...

וואו, זה ממש לא ברור מאליו בימים כאלו, ואיזה הורים משקיעים אתם!

דבר שני אני לא מתווכחת על אוכל, מה שיש על השולחן-שיאכלו כמה שהם רוצים. את לא רוצה שיאכלו הרבה צ'יפס? השליטה אצלך, שימי מעט צ'יפס על השולחן בתחילת הארוחה, תחלקח בין הסועדים-ומי שרעב שיאכל את שאר הדברים על השולחן, אותו דבר עם נקניקיות. או-להחליט שאת משחררת ושיאכחו היום כמה שטויות שבא להם ומחר יאכלו קציצות וסלט, אבל לא להכנס למאבקי כוח באוכל. האוכל זה דבר אישי וזכותם לבחור מה להכניס לפה, הסמכות ההורית מתבטאת בזה שאת מחליטה מה זמין להם להכניס לפה.

ותשאלי בקבוצות ווצאפ אצלכם על מדריכת הורים, את יכולה אולי אפילו להתייעץ עם הורים בגן, הגיוני שמכירים

שמעתי תזונאית שאמרה שההורים מחליטים באיזו שעה הארוחה ומה מוגש לשולחן.

מה לאכול וכמה לאכול - החלטה של הילדים בלבד.

אם את לא רוצה שיאכלו צ'יפס, אז אל תגישי צ'יפס. אפשר תפו"א אפויים במקום.

ברגע שהגשת צ'יפס, אין לך איך לשלוט בכמויות שהם אוכלים.. זה גם שואב ממך אנרגיות מיותרות, גם יוצר אווירה לא נעימה בשולחן, וגם נותן לילדים תחושה שיש אוכל שהוא "אסור".

@אובדת חצות   ואת נשמעת אמא מדהימה ומשקיעה! ❤️

ילד עייף / רעב פירושו ילד עצבני. כך שלא כדאי להתעקש על אוכל כל עוד הם בשיא הרעב או עייפות. יכול להיות שהם לא אוהבים סלט. בן שלי מעדיף ירקות חתוכים , כל סוג ירק בנפרד...

שנית , אם מקפידים על משהו, חייבים להקפיד עליו כל הזמן ולא לפחד מתגובה של ילד .

שלישית , כדאי קצת לשחרר מבחינה רגשית. לא מבחינה תפעולית אלא דווקא רגשית. אתם לוקחים יותר מדי קשה כל מיני דברים וגם לוקחים את זה מאוד אישי. אולי כדאי להשקיע פחות כדי לא לקחת דברים קשה מדי. 

כי ילדים הם, מה לעשות, ילדים. הם לא מבינים כמו מבוגרים. גם מבוגרים הרבה פעמים שקועים בעצמם מאוד וצריכים לעבוד ולפתח רגישות לאחרים לפעמים עם יותר ולפעמים עם פחות הצלחה. אז לחשוב שילדים יצליחו לצאת מנק' המבט האגואיסטית (כעובדה, לא בקטע שלילי או של דווקא מול מישהו)- זה לא ריאלי.

והם בודקים גבולות. והם רוצים להנות. והם לא רוצים לעשות עבודה שחורה סביב ההנאה (לפנות כלים לסדר משחקים וכד'), וזה מאוד סיזיפי ללמד את ההתניות האלה, ולפעמים צריך לבחור מה הכי חשוב ועל זה להתעקש, וגם את זה לעשות בחוכמה כדי למנוע מראש התנגשויות, ולא להיכנס איתם למאבקי כח.

תמיד אפשר לראות את הסבל בפרופורציות לעומת החשיבות או כל מה שנותן לזה ערך מוסף בשבילך, אבל זה לא מבטל את העבודה הקשה, והנה, שגם אנחנו כמבוגרים חולמים רק להנות ממשהו בלי להצטרך להרגיש גם בעול שלו, אבל מה לעשות שזה עוד לא השלב הזה של הגאולה.

אז ודאי לא צריך להתעקש לסבול, ולעשות מה שאפשר כדי לצמצם את הסבל ולהגדיל את ההנאה, אבל זה דורש לימוד, והשקעה, וזמן, וכסף וכו'. אז כן, אני אגיד גם- כדאי מאוד הדרכת הורים.

ועוד נק' שכדאי בעיני לשים אליה לב, את מצפה להערכת המאמצים. תמנעי מעצמך תסכול עמוק מראש ואל תצפי. ובעיני גם אל תפעילי על זה מצפון. בגיל הנוכחי שלהם בכלל לא, אולי בהמשך אפשר יהיה להגיד משהו כמו 'אירגנתי את זה כי רציתי שיהיה לנו שמח וטוב ביחד וחבל לי מאוד שזה יצא כל כך לא מוצלח' וזהו. בלי להאשים שהם לא נהנו מזה, כי אם זה לא היה לטעמם ולא מה שמשמח אותם הם בעיני לא אמורים להרגיש אשמה על זה. זה לא נגדך, זה פשוט לא ביכולת שלהם לנסות לזרום ולמקסם הנאה ממשהו שהם לא מעוניינים בו.

את יודעת מה הם אוהבים

ולמה הם מסוגלים בהתנהגות שלהם.

אל תצפי מהם להתעלות מעל המסוגלות שלהם, ואל תצפי שהם יאהבו משהו בגלל כמה שהשקעת בו.

כמובן זה לא אומר לא לדרוש מהם, אבל ככל שתהיו ממוקדים במה שהם אוהבים ומה שהם מסוגלים ובזה תשקיעו ובשאר תחסכו (ולא תשקיעו מתוך מחשבה שבגלל ההשקעה הם יאהבו)- ככה תהיה יותר הנאה לכולם.

אה, וכמובן שגם המסוגלות שלכם היא פקטור. גם בזה להתחשב!

מקוה שהצלחתי להעביר את הרעיון... בהצלחה!

אז לגמרי מחזקת את מה שאמרת

מרגישה שהעניין הוא להבין שלילדים יש טבע טבעי של התנהלות והוא לא לפי הציפיות שלנו כמבוגרים

אבל זה לא בכוונה רעה או חוסר מידות טובות שלהם

כשמכירים טוב את התכונות הילדיו. ורואים אגב שהן די דומות ומשותפות לכלל הילדים ( ברור משתבטא אחרת אצל כל אחד ובמינון שונה וכו)

אז פחות מופתעים

פחות מגיבים מהבטן

פחות נבהלים מכל סיטואציה

ופחות מלבישים על הילד שלל פרשנויות

ואחרי שמכירים ומבינים

אז אפשר ללמוד איך כדאי וטוב לך להגיד בכל סיטואציה

כשמבינים את העקרון רואים שיש מכנה משותף בין התנהגויות שונות

ושיש דרכים יעילות ומקדמות יותר להגיב לכל סיטואציה

לא יהיה מושלם

וכולנו מדי פעם נופלות לחוסר סבלנות וכעס

זה בסדר

אבל כשנמצאים במרחב מוכר וידוע יש יותר בטחון ויותר רוגע ויותר חוויית הנהגה והוהבלה של המציאות ולא להפך

הוא שאת מרגישה שהם לא לוקחים אתכם ברצינות.

האמת היא שגם אני הרבה פעמים חווה את זה בפנים, את השאלה של עד כמה אני סמכותית.

אני חושבת שהשורש של זה הוא בכלל נושא של בטחון עצמי שלא קשור לילדים. הילדים רק מציפים אותן.

את יודעת מה אני מבינה לאט לאט? שמי שבטוח בעצמו באמת- לא מתרגש גם אם לפעמים מצפצפים עליו.

החוסר בטחון גורם לנו לשים פוקוס על השאלה האם כיבדו אותי או לא.

ואם לא כיבדו- אני עפר ואפר. לא שווה. המילים שלי הם אוויר.

אבל כל זה אלו המילים של חוסר הביטחון שלנו.

מילים שרק מחלישות אותנו.

העניין הוא להיות בטוחה עם עצמך באמהות שלך- דווקא לצד חוסר בטחון אם יש, חוסר מושלמות, עייפות, חלישות, הכל...

זה הביטחון העצמי האמיתי.

ולכן לא הייתי מתרגשת טם הם מצפצפים.

אלא הייתי מחכה וחוזרת על זה אחר כך שוב. מתוך רוגע. גם אם לא שמעת בקולי עכשיו, בסוף תשמע בקולי.

וכמובן שגם זה לא לגמרי עובד כמו קסם, כי אין קסמים בחיים.

ולפעמים אני גם צועקת או מכניסה לחדר.

אבל ככלל, אני עובדת על עצמי שלא להתרגש אם לא שמעו בקולי ישר.

להבין שיש להם את העולם שלהם.

אני לא כל עולמם.

אני אולי חלק משמעותי, אבל לא הכל.

וגם לא הייתי רוצה שיצייתו לי, כמו עבדים כנועים.

מצד שני- מה שאומרת אמא הוא עם משקל.

ממש להרגיש את המשקל של המילים שלך. מה שחשוב לך (ובאמת חשוב לך. כל מה שזה סתם להראות כוח- מבחינתי אפשר לוותר)-

לא לוותר.

לעצור עד שיבינו. עד שיפנימו.

ולהגיד בקול שכולנו שומעים בקול אמא ואבא.

מבינה אותך ממש שזה מתסכל, וגם לי יש סצנות ממש לא פשוטות,

אבל להבין שהיחס שלהם בא כתוצאה של הדו שיח שלי עם עצמי.

אם אני עם עצמי מנהלת דן שיח של אוף. כמה אני לא מצליחה. כמה הם מעצבנים. כמה אני לא רואה תקווה שזה יזרון חלק. כמה הם רק לוקחים ממני-

אז התוצאה של זה תהיה עוד יותר קוצר רוח ומרירות. גם כלפיהם אבל גם כלפי עצמי. כי הרי אני האמא ואני המובילה.

אבל אם בדו שיח שלי עם עצמי אני אומרת- טוב בואי תנשמי עמוק. מה אני מרגישה עכשיו? מה קשה לי? בואי נאחז במשהו טוב שקרה היום. לא קרה? בואי נאחז במשהו מפנק שאעשה עבור עצמי אחר כך.

ועוד מפרגנת לעצמי על כל מה שכן הלך (ועל זה שמה את הדגש), ורואה איך הם נתרמו ממה שכן הצליח-

יש לי כוח. יש לי תקווה

הדו שיח שלך מול עצמך כדאי שיהיה רגוע יותר ולא שיפוטי.

שיהיה לך נעים להיות אמא. לא מלחיץ. לא צריך לעמוד באיזה סטנדרט

אז אלף כל- לפעמים כשאני עיפה או מותתש וכו אני לא מגיבה נכון

ומהצד קל ליעץ ולומר מה היתי עושה במקומך

אבל בפועל לא בטוח..אולי כן ואולי לא

באידאל-

חושבת שאלף.כל את אלופהה על הבוקר המפנק והמושקע

נקודה למחשבה - אולי השקעת בעודף וגמרת את כל מלאי האנרגיות לשך ואז לצהרים כבר הית מותשת ורק רצית שקט ושיעזבו אותך לנפשך.

שזה מובן.. אבל אולי כדאי מראש קצת להאט קצב.. להוריד רף..

לא צריך שלל פעילויות מושקעות בבוקר אחד

התרחשות אחת- מספיקה

לבדוק שהכוחות לא מתכלים מהר מדי

להתמקד במשהו אחד לא להתפרע 😉

דבר שני-

הציפיה בעיקר היא הטעות בעיני- לא מצפים מילד להתנהג יפה כי בבוקר עשו לו יום כיף

הוא לא עובד בצורה הזאת בכלל

זה לא ציפיה מותאמת לילדים

הוא לא אמור לקשר

הוא לא אמור להתחשב בך כי את התאמצת ואת עיפה

מבחינתו הוא חי רק את הרגע

מה שהיה- כבר היה

אין קשר לכאן ועכשיו

ואם כרגע משהו גורם לו להיות לא מרוצה

זה מה שממלא לו את הלב

ורק זה

וכל הילדים ככה

וזה מתאזן עם השנים כמובן

עוד דבר אחרון-

לא להכנס למאבקי כח ללא סיבה מאוד מוצדקת

לשאול את עצמך- למה אני שמה עכשיו גבול?

מה אני רוצה שיצא מזה עבור הילד?

ואיך זה יוכל להיות אפקטיבי?

לחשןב לא רק על הרגע הזה

אלא איך להטמיע את הערך הנבחר גם בהמשך

אם אני רוצה שיאכל גם סלט כי זה בריא-זה בסדר סה''כ לרצות את זה שיאכל בריא

אבל איזה דרך  באמת תגרום לערך הבריאות להטמע באמת?

להפעיל מהתחלה עמדת כח חזקה ומוחלטת שמה את הילד בפינה

זה הימור על הכל או כלום

או שיציית ויעשה

וזה קורה לפעמים

או

שלא

ואז כנראה התגובה שלו תהיה גם קיצונית לצד השני- יפגין כח והתעקושת וחוצפה כי הוא מרגיש חסר אונים

מה שבטוח שאם לא יציית- הערך של הבריאות בוודאי לא יטמע בו

אלא להפך אם כבר...

ולכן מאבקי כח צריך לבחור מתי הם נכונים

אני נגיד בהחלט שמה גבול מאוד מאוד חזק וברור על אלימות פיזית ומילולית

מכות וקללות זה קו אדום מבחינתי

ועל זה אני לא אתפשר

אבל יש מגוון סיטואציות

שהן לא מוחלטות

שלפעמים נכון יותר

תהסביר ,להציע, להבהיר מה נכון ןכדאי לאכול..להסביר למה זה חשוב הירקות לתזונה ומה הז בכלל לשמור על בריאות לדוגמא

להגיד שממש חשןב שתאכל גם סלט

אבל

לא להכנס ראש בראש

אם יבחר שלא- לא קריטי

אז יאכל פיתה וצ'יפס

כלום לא יקרה

אבל הערך של בריאות -זכה לחשיפה ומודעות.

תחזרי על זה שוב ושוב ..לאט לאט הוא יכיר את הערך המשובר

ולאט לאט משהו מזה יחלחל

יותר או פחות

לא בטוח שכן

אבל יותר בטוח ממאבק בנושא שמן הסתם בעיקר ירחיק

כל כך נינוח ומוצלח פתאום קורה משהו. גם אני מתבאסת תמיד מטריגרים קטנים שהילדים פתאום מתעצבנים וזהו הלך כל היום.
כדאי לך לפנות להדרכת הורים טובה,כי נקרא שהם קצת לא יודעים לקבל סמכות, וכדאי לעבוד איתם על זה.
הציק לי כשכתבת שהילד הרים יד עלייך, זה אמבחינתי גבול אדום בוהק. ויפה שהעינשת, רק שהעונש לא מוצה. 

תזכרי שאת אמא מדהימה, אלא שהם צריכים ללמוד קצת סמכות, והדרכת הורים ממש תסייע.

ואגב, מוסיפה בעריכה, אם תגישי קציצה ונקניק, ברור שיבחרו נקניק.
אפשר להחליט על יום מראש של פינוק עם נקניק וצ'יפס. אבל יום אחר- פינוק של קציצות של אמא.

שניהם ביחד, גם אני הייתי בוחרת נקניקיה

ממה שהוא מסוגל להתמודד כרגע, מגיב בצורה של זריקת אוכל/ הפרעה לארוחה,

לא מקבל לצורך של פורקן תסכול אלא מגיבים אליו בהתנגדות,

מחריף את הצעדים של קריאת המצוקה.

אם על כל החרפה נגיב בעונש או בהתנגדות חמורה יותר, רק נעצים את המשבר, נעצים את התסכול, נמנע ממנו אפשרות להירגע, ובטווח הארוך הקשר והביטחון שהילד נותן בנו שנדע להוביל אותו למקום מבטחים גם כשקשה, ייפגע.

כשילד מרים יד על ההורה, צריך להסתכל על המכלול. מה היה שם קודם?

האם זו קריאת מצוקה או קריאת תיגר?

האם הוא זקוק לסדר וגבולות או שהוא זקוק כרגע במיידי לצאת מהמצוקה שהוא נכנס אליה?

לפי כל התיאור של המקרה, נראה די בבירור שמה שהילדים היו זקוקים לו זה דרך להירגע ולסיים את ההסלמה והבלאגן המשפחתי.

במצב כזה כשילד צריך משהו חזק, לתת לו עונש לא יקדם שום דבר. צריך לעצור פיזית את ההתנהגות.

לקחת את הידיים ולהרחיק ממה שהוא הרביץ ולתת מענה לצורך שלו בפורקן.

אפשר לתת לו חיבוק חזק מאחור עם מגע חזק, ללחוץ על הידיים והרגליים בתנועה של "סחיטה" ולאט לאט להפחית במגע ככל שהילד יותר שולט בעצמו.

לפעמים אפשר לצרוח ביחד איתו או לבצע פעילות ספורטיבית כמו ריצה או אפילו לרקוע על הרצפה.

אפשר לתת לו לנפח בלון.

אחרי שנגמרת ההצפה,

אפשר לדבר על מה שהיה. להבין את התחושות הקשות שהוא חווה ולהדגיש מה מותר ומה אסור לעשות במצב כזה.

ככה גם מקנים גבול וגם עונים על הצורך הנפשי של הילד ומשדרים לו שאנחנו איתו גם ברגעים משבר, וגם נותנים לו כלים פרקטיים שיעזרו לו בעתיד להתמודד עם תסכולים וקשיים.

וללחוץ ידיים ורגליים נקרא חיבוק? בפועל זה עונש פיזי.

וגם כדי לבצע את זה צריך להפעיל המון כוח פיזי.

למה הדבר הזה נחשב לגיטימי? בגלל שם אחר?  

כלומר מותר להעניש וגם פיזית , רק לא לקרוא לזה עונש ולא לקרוא לזה מכות ?

זה כמו לקרוא למנקה סוכן אקולוגי...

למה את ממציאה דברים שאני לא כותבת?

ולא בפעם הראשונה.

את חושבת אחרת?

זכותך.

אבל אל תמציאי דברים ותוציאי את דברי מהקשרם.

בשום מקום לא כתבתי שלא יזוז. זאת הסיטואציה שאת מדיינת.

להיפך, לאפשר תזוזה מאוד עוזר. גם אם זו תזוזה חלקית, למשל לרקוע ברגליים. ואם הוא בועט, אפשר להוציא אותו למרפסת, להחזיק את הרגליים שלא בין הרגליים של ההורה בהצלבה כדי למנוע בעיטה, ולתת לו רובה מים בידיים, כי הלחיצה על רובה מים מצריכה פעילות פיזית וזה עוזר לשחרר. וזה פתרון שילדים אוהבים כי זה מקנה להם תחושת שליטה של אני בוחר לאן לכוון ועל מה להשפריץ (אני מרשה להשפריץ לכל כיוון)

חיבוק מאחור ומגע חזק, נותנים את ההתנגדות שהילד זקוק לה.

זה על אותו עיקרון של אגרוף.

מה מרגיע באגרוף? ההתנגדות עצמה.

כמו שעושים עיטוף לתינוקות. גם שמיכת כבידה.

מגע ועיסוי בידיים וברגליים עוזר לשחרר את השריר, וממילא מרגיע.

זה שונה מעונש לגמרי.

המטרה שונה, הדרך שונה והילד מרגיש ומפנים את זה.

האם המטרה של ההורה לתת עונש ולשדר לו "מי כאן הבוס" או לעזור לילד לבצע את הפורקן שהוא זקוק לו ולשדר לו "אני כאן לעזור לך להירגע".

הדרך שונה. האם הדרך היא למנוע מהילד משהו שהוא רוצה בכוונה לכופף את הרצון שלו, או שהדרך היא לפרוק אנרגיה?

יש ילדים שאוהבים להירגע דרך מגע עמוק, ויש ילדים שלא.

נתתי כמה אפשרויות.

וכן זה מצריך כוח פיזי מההורה, מה הבעיה בזה?

גם לרקוד עם הילדים מצריך כוח פיזי וגם לבשל להם אוכל. לא מדובר באשה בהריון בחודש תשיעי.

וברור שעדיף לא להגיע לטנטרום מלכתחילה, אבל כשזה קורה ועוד מלווה בהפניית זעם ומכות להורה או למישהו אחר או למשהו שאסור להרוס, יש דרכים להתמודד עם זה ולהפנות לדרך שכן מותר.

שאני צריכה להחזיק לילד שלי את הרגלים שלא יבעט בי!
ושוב, אם אין לו בעיה מוגדרת (על הרצף וכו, אם יש בעיה מוגדרת מן הסתם יש כלים להורים והוא מטופל)

הדרכת הורים חיצונית, יכולה לסייע להורים להבין מה מציק לילד, על מה זה יושב שהוא מכה את הוריו, איך להימנע להבא וכו...

 

בדרך כלל ילד רגיל במצב רגיל באמת לא יבעט או ירביץ להורים שלו.

אבל מספיק ילד קצת רגיש, בתקופה קצת רגישה, וסיטואציה קצת טעונה, שיכולים להביא למצב שהילד כן ינסה להרביץ או לבעוט בהורה.

זה לא שכיח מאוד. זה לא חלק רגיל של התפתחות תקינה שכל ילד עובר.

אבל זה גם לא חריג ברמה שצריך לחשוב שלילד יש בעיה.

כבר כתבתי פה פעם, שלנו היתה תקופה כזו, עם בן 4 מתוק, שהיה בתקופה רגישה (סביב לידה של אחות, כשעד אז הוא היה הקטן במשפחה), והוא גם ילד יותר רגיש בפני עצמו, וכל פעם כשמשהו היה יותר מידי בשבילו - הוא הפנה את זה במכות כלפי.

זה לא היה נעים, כן היינו צריכים ללמוד איך להתמודד עם זה ואיך להגיב לזה.

אבל זה ממש לא אומר עליו שיש לו בעיה מוגדרת.

ב"ה עכשיו הוא בן 6, מתוק וחכם, אהוב על החברים ועל המורים, אין זכר להתנהגות הזו שהיתה לו, ועדיין מרגישים את הרגישות שלו בדרכים אחרות...

אז בהחלט יש פה משהו שהיה צריך כלים וטיפול.
אני אמרתי,אם אין סיבה מיוחדת.
ילדים רגישים מוציאים תסכולים בכל מיני דרכים, וזה בסדר, פשוט צריך לסייע להם להוציא בדרכים נכונות בטח שלא במכות.
אני מבינה שיש צורך כזה לפעמים גם ל"ילדים רגילים" להוציא, לפרוק, לשחרר.
קשה לי לקבל את זה, תארי לך שילד בכיתה של ביתך מרגיש צורך כזה גם וזה יוצא על ילדים אחרים?
את גם תצדיקי ותגיבי בהבנה? כי אולי הוא רגיש, והסיטואציה טעונה,והכל הביא את הילד למצב שהכה ילד או ילדה בכיתה?
שוב, אני מבינה שיש יוצארי דופן, ויש חריגים. ולכן, במקרים כאלה ראוי ורצוי לטפל, אצל הבת הרגישה שלי שהגיבה בעוצמות לא במכות אלא בצרחות על אחיה, עברנו טיפול הדרכתי אצל פסיכולוגית ועלה לנו הרבה, אבל לא עלה בדעתי שילדה בת 8 תצרח על חברות או עליי, ולכן טיפלנו וב"ה לאט לאט הילדה הבינה והכירה דרכים אחרות

כי קשה לו, ועבר עליו יום קשה, ומסכן וכו.
זו לא הגישה לרחם על הילד ולהצדיק את המכות.
צריך לפעול, להבין אותו, לחפור עם איש מקצוע מתאים ולעצור את המכות הבאות.

אני רק הגבתי על המשפט שכתבת ש'אם אין לילד בעיה מוגדרת, לא צריך להגיע למצב כזה...'

לי זה היה נשמע שאת אומרת שילד שמגיע למצב כזה - כנראה שזה מעיד על בעיה מוגדרת שצריך לאבחן ולקבל טיפול.

ואני רציתי להגיד שלא צריך לרוץ לחפש אבחנות, ולא צריך לקחת את זה בתור 'דגל אדום' שמעיד שיש פה משהו שהוא מחוץ לנורמה ומצריך אבחון.

ברור שאני מסכימה שצריך ללמוד איך להגיב נכון. לא חושבת שצריך להצדיק את הילד או לרחם עליו ולכן לתת לסיטואציה להתרחש בלי להגיב עליה.

ואני לגמרי בעד להתייעץ עם איש מקצוע (בהדרכת הורים מסודרת, או בלימוד עצמאי. אני קניתי קורס של הדרכת הורים, לא היה לנו ליווי פרטני ואישי, אבל עדיין זה נתן לי הרבה כלים ועזר לנו מאוד בהתנהלות מול הילדים).

אבל כן, גם עם ילד 'רגיל', עשוי לקרות מצב שהוא מרים יד על ההורים. וזה לא אומר שום דבר עליו.

זה כן אומר שיש פה משהו שמצריך למידה ובירור איך לעזור לו.

אבל מה ש@אמאשוני כתבה מתייחס למצבים שהוא כבר בתוך זה, שהוא כבר כועס ומנסה להרים ידיים על ההורים. והתגובה שהיא הציעה היא דרך להתמודד בתוך הסיטואציה כשהיא כבר קורית - איך לעזור לילד לאסוף את עצמו, בלי להרחיק אותו ולהוסיף תסכול.

(וכשאני כותבת שהילד שלי רגיש, זה מתוך איך שאני רואה אותו. הוא לא קיבל כזו 'אבחנה' רשמית, וגם לא קיבל אף פעם טיפול על זה... זה לא מה שהייתי מגדירה כ'בעיה מוגדרת')

אבל לא נכנסת לזה אם זה יעיל או לא ואם זה אלימות או לא, רק לומר ששינו את ההנחיות בהקשר הזה, מי שרוצה מוזמנת לקרוא על השיטה בגוגל, זה נקרא החזקה טיפולית או הולדינג

הרי ברור שילד שמרים יד על הורה, זה מתוך משהו פנימי, ויש סיבה וכו כו יש מלא הסברים וסיבות אין ספק.

לכן הצעתי הדרכת הורים.
עם כל הכבוד, ומה הרגיש וכו , ילד לא מרים יד על הורה ולא להיפך.

אין ספק שצריך טיפול , הדרכה כדי לתת לו מענה אחר, ושייך. זה לא סותר שלא מרימים יד על אמא.

אני גם חושבת שצריך להציב גבול שלא מרביצים לאמא (או לכל אחד אחר)

אבל במקרים מסויימים נדרש תהליך למידה.

השאלה היא בזמן אמת כשילד כבר הגיע למצב כזה, ומתמודד עם תסכול, האם עונש הוא מה שיעזור לו ולנו להציב את הגבול, או שקודם נעזור לו להירגע.

זה שצריך אח"כ להסביר ולהבהיר וללמד שגם בזמן כעס להרביץ זה לא תגובה לגיטימית, זה נכון.

לא שצריך לצפות ליישום מיידי, לפעמים זה תהליך, אבל אכן צריך לדבר ולהסביר כמה פעמים עד שהילד מפנים את זה ונמנע מההתנהגות הזאת ומוצא דרכים אחרות להביע תסכול.

זה מאוד מאוד תלוי ברגישות של הילד למגע, הילד שלי נניח, לא אוהב מגע עמוק, זה מציף אותו, חיבוקים לא עוזרים לו להירגע גם כשהוא סתם בוכה לא דווקא כשהוא משתולל, אז אצלו מהאינטואיציה שלי אני מעדיפה להכניס להירגע בחדר ולא להחזיק להירגע כי אני יודעת שהמגע שלי רק יציף אותו עוד יותר.

ממנו?

לא במקרה של השתוללות, במקרה של בכי...

קראתי פה פעם בפורום לשים בחדר יוצא תחושת ניכור..

מכניסה אותו לחדר רק כשהוא מתנהג באלימות. אם אני אשאיר אותו בסלון הוא ימשיך להרביץ, מה פיתרון בזה?

במקרה של בכי אני מדברת איתו, נותנת נשיקה, ליטוף, חיבוק עדין. ותכל'ס הוא לא ילד עם התפרצויות בכי בלתי נשלטות ברוך ה'.

זה אסור וזה חמור ואנחנו ננסה לחנך אותו שלא יעשה את זה, אבל ילד בן ארבע מתוסכל שמוציא את התסכול שלו בצורת הרבצה לאמא זה נראה לי דבר שקורה להרבה מאוד ילדים...

אולי אני טועה, נניח להרביץ לגננת נראה לי גבול אדום בוהק, אולי כהה חווים בבתים אחרים גם את אמא ואבא, אני לא יודעת.

ולפותחת @אובדת חצות קיבלת פה המון עצות מעולות, רציתי לתת לך גם הזדהות, נראה לי לא קיבלת אותה מספיק... את יודעת כמה פעמים הילד שם פס עלינו? וכמה זה מתסכל ומעצבן שבקריזה של רגע היום היפה שהיה הופך להיות יום מתיש ומתסכל, הוא אחר כך יוצא מזה מהר לפעמים, אני נשארת עם ההרגשה החמוצה. וכמה פעמים אני מגיבה לו בצורה לא נכונה ולא איך שהייתי רוצה? אינסוף... 

איך אומרת הבדיחה, ביינישים חושבים שיש להם מידות טובות עד שהם מתחתנים ומגלים כמה צריך עוד עבודת המידות... אז גם אני, חשבתי שיש לי מידות מדהימות ושאני אהיה האמא הכי מדהימה עלי אדמות ועם האימהות אני מגלה כמה עוד עבודת המידות יש לי לעשות וכמה אני רחוקה משלמות.

ואנחנו הלכנו להדרכת הורים, ושם היא אמרה לי משהו על סמכות שיכול לעזור אולי גם לך, אבל קשה לביצוע כמו לטפס על הר.

אנחנו יכולים לחנך ולהיות סמכותיים כשאנחנו מווסתים ורגועים, כשאני מזהה שמשהו מעצבן אותי, או ההתנהגות של הילד או התוצאה או לא משנה מה, ואני עכשיו עצבנית, כועסת, מתוסכלת, מאוכזבת... אני לא יכולה לחנך, התגובה שלי בהכרח לא תהיה נכונה גם אם אגיד בדיוק את אותן המילים כי הילד מרגיש שאני לא בשליטה וכשאני לא בשליטה אני לא יכולה לצפות ממנו להיות בשליטה, לכן אם אני מזהה עצבים, להשהות את התגובה שלי, לנסות להירגע במידת האפשר (היא גם נתנה טיפ, היא אמרה שלדמיין שאני עושה את מה שמרגיע אותי יכול להרגיע ממש כמו לעשות את זה, למשל לדמיין שאני שוחה בבריכה, מציירת במכחול, הולכת על חוף הים, שותה קפה או כל מה שעוזר לך אישית לצאת ממצב של עצבנות ולהיות יותר מווסתת). ומתוך ויסות להגיב, בסמכותיות אבל לא בכעס, לא בהאשמה, להיזהר לא לגרום לילד לרגשות אשמה, כן אפשר כמובן לתת לו אחריות, למשל "זרקת אוכל אז אי אפשר לתת לך עוד אוכל" ולא "למה אתה זורק? מה נראה לך?" או "מאוד התעכבת אז לא נשאר לנו זמן לסיפור לפני השינה" ולא "בגלל שלא הקשבת לאמא לא תקבל סיפור לפני השינה"

לא אומרת שאני מצליחה, בכלל לא, הוא עדיין מאוד מכעיס אותי הרבה פעמים, אבל כשאני חושבת על הכיוון שאני רוצה להשקיע בו את המאמצים שלי בחינוך, אז זה הכיוון.

ושוב, חיבוק והזדהות עמוקה!

מתקשים לאכול בריא ולהימנע מאוכל פחות בריא

אז הציפייה מהילדים לא ריאלית בכלל

וזה הגורם הישיר להתנהגות שלהם

נראה לי בתור התחלה כדאי להתמקד באיך לא לגרום לילדים תסכולים עם דרישות וציפיות גבוהות

כשילד מתוסכל בגלל ההורה

הוא פחות ישתף פעולה גם בגלל התסכול וגם בגלל שההורה הוא זה שתסכל אותו

פשוט להבין ולדעת שלפעמים יש גם ימים כאלה ועם כל מה שלא נתכנן

לא הכל תלוי בנו...

לבלוע ולהעביר הלאה

זה מה שעשיתי בכל אופן בימים המטורפים שהיו...

כל הכבוד כמה השקעה!!

לגבי מה שקרה

וואוו זה כל כך אופייני למצבים שנשארים בבית וכן חוק מרפי, דווקא שעושים להם דברים שווים (כי דווקא שאנחנו יושבות בחדר ונותנות להם להסתדר לבד משום מה טוב יותר) בכל אופן בהתחלה חשבתי שהם גדולים יותר משהו כמו גיל10, ואז כתבת שהם עוד לא גמולים, אז הם די מתוקים וקטנטנים יחסית

הגיוני מאוד ההתנהגויות האלה

רבים על הלב שלך!!

מה שהיה היה ואי אפשר לשנות, מה כן הייתי מנסה לחמול יותר להבין שהם קטנים להתעלם קצת יותר(נגיד שהוא אכל צ'יפס או העדיף את הנקניקיות

הייתי זורמת יותר מאפשרת , כי מצב מאתגר, בפרט תאומים בגילאי2-4 הם קטנים זקוקים להכוונה ויחד עם זאת רוצים עצמאות

עדיף לפעול בלי לדבר מידיי במקרה שעלה על השולחן פשוט להוריד , לתת לו עוד קצת צ'יפס ולבקש שגם יאכל סלט כי זה מאוד בריא

יאכל מה טוב לא יאכל להבא מראש אל תניחי על השולחן

ותשימי כמות מוקצבת לכל אחד

(גם אני אגב לא אעצור צ'יפס כי זה טעים יותר מסלט )

את נשמעת אמא ממש מסורה וטובה ורוצה שיהיה מושלם

את אלופה באמת נשמע שלמתוקים טוב מדייי ואת שם

וזה באמת מריבה על הלב הרבה פעמים

מה שקרה אח"כ כבר היה תוצאה של הדברים

אין כל כך מה לעשות במצב של התפרצות

חוץ מלהרגיע ובאמת כמו שעשיתם

זה קורה בכל המשפחות מצבים שכאלה

מישהי שתלווה אותך ותעברי תהליכי עומק..

נשמע שהרבה מתסכל אותך וחבל שתהיי בזה לבד

סליחה על הבורות, זו הייתה פעם ראשונה

היא לא אמרה לך להרפות את השרירים שם?

לק"י
 

הרופא/ המיילדת מכניסים את האצבעות שלהם. לפעמים לוחצים על הבטן במקביל.

לפעמים זה לא כל כך נעים. לנשים שהן לא רגישות במיוחד, אני לא חושבת שזה כואב בדרך כלל.

ואם אין סיבה מיוחדת, לרוב בודקים פתיחה כשמגיעים ללדת, ובודקים כמה פעמים בדר"כ, לבדוק אם יש התקדמות.

(יש רופאים שבודקים במעקב הריון עודף. אני אישית מוותרת, אם אין סיבה).

היא סתם רצתה לעשות "כי בד"כ עושים" , לא בהריון או משהו

פעם הבאה לסרב? לא ידעתי שזה לא הרגיל

לק"י

ופתיחה לא בודקים עם המכשיר.

סתם כתמים לא כרגיל...

נראה לי שסתם נפלתי על רופאה מעצבנת

גם לי קרה שהלכתי מהסיבה הזאת לרופא ושאלתי אם אפשר לוותר על הבדיקה הפנימית, אז הוא אמר שאם ככה הוא לא יבדוק את כל מה שצריך לבדוק כדי לוודא שהכל בסדר..

וממליצה לך ממש לחפש רופאה מוצלחת שתלכי אליה קבוע❤️

ואיזה כיף לקבל חיבוקים

ככלל יותר שיותר רפויים ורגועים, פחות כואב.

ומאוד סביר שאצל רופאה שאת לא סומכת עליה את לא תהיי רגועה בבדיקה...

נשימות יכול לעזור, להתכונן לזה מראש. ללכת רק לרופא שאת סומכת עליו...

כן כואב לדעתי

אבל אני לא אחת שמרפה גם..

מה שלא יודעים זה שיש גדלים שונים, אפשר לבקש קטן. את גם יכולה לבקש להכניס אותו בעצמך.

ולהקפיד לשחרר את שרירי רצפת האגן בזמן הבדיקה כי בעצם מה שעושים בבדיקה כזאת זה להרחיב את האזור ולפתוח כדי שהרופא יוכל לבדוק, ואם השרירים מכווצים זה כואב הרבה יותר.

לשאלתך, עברתי בדיקות פנימיות כואבות מאוד וכאלה שלא כל כך כאבו, זה מאוד תלוי במומחיות של הרופא. העובדה שהכנסתי לעצמי את הספקולום השפיעה מאוד.

אבל יש רופאים יותר עדינים ויש פחות,

וכמו שכבר כתבו, זה גם תלוי עד כמה את מצליחה להיות נינוחה ומרפה.

אבל, ממש לא אמורים לעבור את זה מלא פעמים סביב לידות וכו'. בהריון אני לא חושבת שיש סיבה, לקראת לידה לפעמים, אבל לפעמים גם כשרופא רוצה לבדוק - זה מיותר, כדאי לשאול האם זה נחוץ ולמה. אחרי לידה לא כל הרופאים בודקים עם ספקולום, אבל לי נראה שזה כן חשוב. בדיקת פאפ פעם ב3 שנים נדמה לי.

אז באמת נפלתי על אחת ממש לא עדינה...

ורק בשביל לנרמל - גם כשעושים אצל רופאה עדינה מתוקה מנוסה (כמו האחת שלי) זה עדיין יכול לכאוב. לפעמים ההחדרה כואבת (אבל כאמור את יכולה לבקש להחדיר לעצמך לאט), אבל כשפותחים את הספקולום (יעני מרחיבים) כמעט תמיד מרגישים כזה לחץ, קצת דומה לזה שמרגישים בבדיקות שיניים לחץ (כשהרופאה אומרת)

זה לא כיף, אבל אם אין לך בעיות בריאותיות שקשורות, לא צריך לעבור את זה הרבה. 

לק"י

במשרה מלאה.

אבל בתיכונים זה בדרך כלל עוז לתמורה, ואז זה פחות שעות.

את ההטבה של משרת אם מקבלים רק אם יש מעל 80% משרה, שזה יוצא 19 שעות.

זה עדיין לא מגיעה למשרה מלאה.

משרה מלאה בחט"ב /תיכון למורה לא אם זה 24  ש"ש.

למורה אם זה בערך 22 ש"ש.

לק"י
 

כי ביסודי משרה מלאה זה 26 שעות פרונטאליות, 5 שהיה ו-5 פרטני.

משרת אם זה בסך הכל פחות שעתיים (1 פרונטאלי, ו-1 שהיה).

אני יודעת שבתיכונים יש פחות שעות פרונטאליות ויותר שהיה 

אני פחות מכירה מה קורה ביסודי אבל יודעת שיש הבדל.

לפני האופק ("בעולם הישן") ההבדל היה אפילו יותר משמעותי.

כי 18 שעות זה אחלה מבחינתי

מה זה אומר בפועל שזה לא משרת אם??? ה בדיוק אני מפסידה?

להתעקש על זה?

אני בחטיבה 

כאילו יש לך יותר אחוזי משרה ממה שאת עובדת בפועל.

אפשר לקבל את זה רק מאחוז משרה מסויים. אם עובדים פחות, מקבלים בדיוק לפי אחוז המשרה שלך, בלי תוספת.

באופן אישי, אני לא קיבלתי אף פעם משרת אם, כי מבחינתי מספר השעות שאני עובדת מאפשרות לי איזון נכון בין בית לעבודה. ולא התאים לי להוסיף יותר שעות בשביל משרת אם, כשזה בסופו של דבר יבוא על חשבון הבית...

אני יודעת שאת באה מהכיוון השני - של להפחית שעות כדי לתת יותר מקום לבית. ויכול להיות שעבורך גם הפחתה מועטה יותר שעדיין תשאיר לך את התוספת של המשרת אם, תהיה משמעותית ותאפשר לך להתמקד יותר בבית.

אבל בעיני השאלה היא כמה שעות באמת יאפשרו איזון נכון, וגם אם 'מפסידים' משרת אם כי לא עובדים מספיק שעות כדי לקבל את ההטבה הזו, זה לא בהכרח הפסד אם ה מה שנכון לבית.

יש כמובן עוד שיקולים חוץ מהשיקול הכלכלי אז כדאי לקחת גם אותם בחשבון.

אני מדברת על צעירות יחסית.. כיתה ה'ו'.

הן מספיק כוח עזר אבל לא תמיד יכולות לתפקד לבד..

לפזר את הילדים בין חברים ואת הקטן לקחת איתך.

גם אם את חושבת שאת לא צריכה לנסוע להיבדק לשאול שכנה אם יש סיכוי שהיא לוקחת ילד 1 לארוחת ערב רק כדי לאפשר לך להתאושש קצת ולצבור כוח להשכיב..

אבל כבר כמעט שלושה חודשים אחרי..

לא חושבת שאני צריכה להיבדק..אלא אם ימשיך עד מחר אולי

להתפלל לה' שייתן לך כוח לארוחה והשכבות. לחם עם גבינה לארוחת ערב וזהו.

אפילו להשכיב בלי פיג'מה אלא עם הבגדים שלבשו היום.

אולי באמת אני לא אקלח אותם למרות שבקיץ זה די מסריח

אבל מחר שישי

החלטתי לקחת גם נורופן וב"ה שעה אחרי אני מרגישה הרבה יותר טוב

עדיין ויתרתי על מקלחת😅ועכשיו שני הגדולים כבר במיטות בתקווה להירדמות מהירה (שלא לדבר על זה שהאמצעי נגמל עכשיו מחיתול בלילה🥴)

נראה איך יתקדם הערב עם הקטני

קודם כל חיבוקק

איזהסיוט זה להרגיש טוב ואין במי להעזר להתמך....

בממוחד כשבעלך במילואים.

קוראת שאת מרגישה טוב יותר ב"ה

חיבוק ענק

אם יקרה שוב... אין חברה עם לב זהב שאפשר לקרוא לה?

לק"י

להגיד את שמות החלקים של הלב.

אני לא הכרתי הכל😂

ונראה לי שבמקומך הייתי מספרת למשפחות.

בעיקרון כמעט כולם אומרים שלא רואים את החב בצורה טובה וממליצים על אקו לב. הסיבה לרוב זה שהלב עדין לא מפותח מספיק. ישלחו אותך לאקו יגידו שהכל בסדר ויבקשו שתגיעי שוב בשלב מאוחר יותר, מניסיון.

אם את מרגישה שאת רוצה לספר תספרי אם לא בא לך את לא חייבת. אבל ברגע שתספרי בשלב מאוחר יש מצב ש"יכעסו" עלייך שלא סיפרת לפני אבל, זה נטו החלטה שלך. בהצלחה

לק"י

ותמיד ראו טוב את הלב ולא הפנו לאקו לב סתם.

וגם את פותחת השרשור לא הפנו לשם, אלא אמרו לה לחזור שוב לעשות אול'.

אז לא בטוחה שאת צודקת.

שמעת מעוד נשים שעשו אצל הרופא שאת עשית או באותו אזור?

והיא לא שלחה לאקו לב, אלא לסקירה חוזרת אצלה רק של הלב.

לק"י

ותמיד ראו טוב.

למה ההתלבטות אם לספר עכשיו או לא קשורה ללב?

לבן שלי יש מום בלב, גילינו רק אחרי הלידה. אבל גם אם היינו מגלים במהלך ההיריון, לא נראה לי שזה היה משנה משהו. סיפרנו להורים מוקדם יחסית, ואם היינו רואים את המום בהמשך אז היינו מספרים להם על המום בהמשך.

פשוט אני לא באמת יודעת מה המשמעות של זה. אם חס ושלום זה משהו שאומר שהעובר לא בר חיות חס ושלום חס ושלום ולא נשמע שזה העניין כי היא סה"כ כן ראתה ואמרה שתקין.. ואם זה מום מאוד קשה עם הרבה השלכות ונרצה לעכל לבד מבלי לקבל שאלות על ההריון מהסביבה?

אני לא יודעת מה אפשר לגלות בסקירה חוזרת של הלב. מקווה מאוד מאוד שהכל בסדר גמור וזה "סתם" זהירות יתרה של הרופאה.

לק"י

מאמינה שהרופא בדק מה שצריך.

אולי פשוט לא כולם מפרטים 

לא לאורך כל הבישול, גם לי לקח זמן להתרגל...

זה טוב אם את רוצה לשים את הסיר בתנור, לנשים שלא שמות סירים בתנור זה סתם מעצבן

קשה עד בלתי אפשרי 'להלביש' את זה כשהסיר כבר רותח. במיוחד על המכסה…

ובקשר לתנור, הפוך. אם שמים בתנור צריך להסיר את הסיליקון. בבישול זה אמור להשאר… 

אני צריכה במהלך הבישול לפתוח/לסגור מכסה, להזיז להבה או לשפוך פסטה לסינון למשל. זה ממש רותח! 

להשתמש בידיות.

האמת יש לי סירים עם ידיות כאלו, ואני בכלל לא משתמשת בסיליקון, אלא בכפפות מטבח שתלויות לי במקום נגיש.

דבר ראשון רוצה להגיד לה שאת אלופה, ועמוק בפנים יש לך את התשובות, ואם תצליחי לא להיפגע ולא לקחת את ההתנהגות שלהם באופן אישי (כי בכנות, ילד בן 4 שאומר לך אמא תינוקת, חוצפנית ומילים של שרותים, זה לא מעליב... זה מצחיק אם כבר 🙃 ברור שזה מעצבן כשזה הילד שלך, אבל מכאו ועד להיפגע מהשטויות שלהם? אל תתני לזה להפעיל אותך) יהיה לך יותר קל לשמוע את הקול הפנימי שלך ולהרגיש מה הילד באמת צריך.

לדעתי היה לו קשה להתחלק עם התאום שלו בזכות לשחק עם החבר, והסיטואציה היתה גדולה עליו. זה הציף אותו, ומשם זה התגלגל לכל ההפרעות הבאות, שבסופו של דבר היו קריאה של מצוקה, קריאה של אמא תראי אותי, רצון ליחס אישי (ואצל תאומים רצון ליחס אישי הוא תמיד יותר דרמטי והישרדותי כי הם רבים על זה מהרגע שנולדו). החיבוק שנתת לו בסוף זה בדיוק מה שהוא היה צריך (והעונש לא לקבל עוד פנקייק בגלל שזרק את העגבניות היה בדיוק מה שהוא לא היה צריך להרגיש עוד יותר לא רצוי ולא אהוב. במקום זה הייתי מבקשת ממנו לעזור לי לאסוף את העגבניות ולנגב את השיש. כמה שיותר ברוגע בלי אמוציות) ומהמם שהגעת לתובנה הזו! כמה שיותר חום אהבה וחיבוקים ירגיע אותם הרבה יותר מעונשים. במיוחד לפני השינה, נשמע שהם זקוקים לזה.

מילה אחרונה לגבי חברים, לדעתי כשמזמינים חבר הכי טוב שיהיה ברור שהחבר הזה מגיע לתאום א', ותאום ב' הולך לשחק בבית של חבר אחר, ובפעם הבאה מתחלפים. קשה לצפות מהם לבגרות הנדרשת כדי להתחלק בחבר הזה שכל כך חיכו לו.

לזהות את הצורך שמבטאת התנהגות זו מיומנות שלגמרי אפשר ללמוד ולתרגל ולרכוש. כמו שהמליצה @אמאשוני בקורסים \ הנחית הורים בגישת תקשורת מקרבת (הגישה ההיקשרותית - נראה לי שזה בערך אותו דבר, אולי יש הבדלים בניואנסים).

המון המון הצלחה!

תנסי להפחית קונפליקטים. זה לא כ"כ הגיל להזמין חברים לעיתים קרובות, בטח לא כשזה הופך לשלישיה.

ההתחרפנות הזאת מלמדת על קושי רגשי להכיל את הסיטואציה. הוא מקנא, מתרגש, מבולבל

איך איומים או הטפת מוסר מה יפה או לא יפה יצליחו לדבר אליו?

הוא קודם צריך לאסוף את עצמו, להרגיע את התחושות הקשות.

תארי לך את עצמך בשיא הקושי איתם שאת רק רוצה לצרוח, השכנה קוראת לך מלמטה ומתחילה להטיף לך מוסר שהכביסה הרטובה מטפטפת לה למרפסת

או הועד בניין אומר לך שאם את לא נותנת לך עכשיו צ'ק ביד הוא מונע ממך איזה שירות,

האם תצליחי לשתף פעולה עם האיומים או המוסר שלהם, או שזה רק יגביר אצלך את החוסר אונים והמצוקה והתסכול?

הילד שלך קורא לך ע"י ההתנהגות שלו. תנסי להפריד בין איך שהמצוקה באה לידי ביטוי בפועל, לבין מה שהוא מנסה להגיד.

תנסי לא לשחק על המגרש שלו, אלא לתרגם לך לשפה הורית: הילד שלי משתולל עכשיו כי הוא לא מצליח להירגע אחרת.

למה הוא זקוק? לדרך להירגע?

איך אעזור לו? האם איום יקדם אותי למטרה, או דווקא אמפתיה ותעסוקה?

כשאת מחליטה לעזור לו, השאלה היא איך. וכאן יש הרבה אפשרויות, תלוי ילד.

אפשר הסחות דעת (הינה ציפור) הרבה פעמים יציאה החוצה לחצר או מרפסת יכולה להרגיע.

מקלחת (אפשר להציע קצף בועות בתור משחק או צבעי ידיים)

מוזיקה

פעילות ספורטיבית (לרדת במדרגות)

אפשר אפילו סתם לנפח בלון או כמה בלונים, בלי להציע לו ובלי לדבר איתו. פשוט תניחי אותם במרכז הבית.

אין הרבה ילדים "שיתאפקו" ולא יתחילו להתעסק עם זה.

אפשר תוך כדי שאת "מסדרת" להפעיל "בטעות" משחק מנגן או מדליק אורות, ואז לכבות ולהחזיר למקום. בלי לומר מילה.

מסוג הדברים שתופסים את תשומת הלב ומגרה את הסקרנות להתעסק איתם בלי שישימו לב וככה להירגע.

אפשר לאכול קרח או לשים צלחת אבטיח על השולחן.

אחרי שהוא נרגע, לתמלל לו מה קרה.

הגיע חבר, זה גרם לך לקנאה, לא ידעתי מה לעשות וזה גרם לך לתסכול.

זה ממש קשה לחוש תסכול. וזה מעליב שהחבר לא משחק איתך. אתה צודק זה באמת לא נעים.

אתה השתוללת כי לא ידעתי איך להירגע? גם אני כשהייתי קטנה לפני שההורים שלי לימדו אותי להירגע, לפעמים הייתי משתוללת ואז למדתי.

אחרי שהוא מפנים, אפשר לשאול אותו: בוא נחשוב מה עוזר לנו להירגע כשקשה לנו?

וכן, לפעמים כל מה שילד צריך זה רק חיבוק טוב, את כל השאר הוא יודע לבד.

ותזכרי שהם רק ילדים, בגיל ששובבות זה חלק מההתפתחות, ועכשיו חופש גדול. ומצד אחד זה זמן טוב לבסס הרגלים חדשים במשפחה, מצד שני זאת תקופה שיותר קשה עם גבולות.

אז זה ממש נורמלי שיש אצלכם טנטרומים, השאלה מה עושים עם זה.

ומחזקת אותך ללכת להדרכת הורים, זה עושה סדר ובהירות, ומאוד מאוד עוזר. בהצלחה רבה!

אין לי את זה בקטע הרגשי

מרגישה שאני רק רוצה שיתנהגו יפה

וכשהם לא, אני רק מעירה ומתעצבנת ואין לי את כל ההבנה העמוקה על מה התנהל אצלם בלב

קשה לי לראות את האחר! רק את הדרישה שלי להרמוניה. 

ממליצה לך ממש ממש על הקורס של הבית להורות מקרבת.

זה עולה רק כמה מאות ויתן לך בדיוק את זה. ויש גם ליווי בווטסאפ.

ואפשר ללמוד בלי לצאת מהבית.

ואגלה לך עוד טיפ, אחרי שאת לומדת את הקורס (וחוזרת עליו שוב ושוב כדי לחדד ולחדש מול השינויים)

את יכולה לכתוב לצאטGPT מקרה ולבקש ממנו ניתוח סיטואציה בכלים של תקשורת מקרבת.

זה ממש לא במקום הדרכה מסודרת, אלא בנוסף ואחרי שלומדים את העקרונות לעומק ואת עדיין מרגישה שחסר לך קצת פרקטיקה או לזקק איפה בדיוק הנקודה שבה היה אפשר לעשות דברים אחרת וזה היה משפיע על ההמשך, אז הצאט ממש עוזר.

וגם אחרי שלומדים את העקרונות בצורה מסודרת, אח"כ יותר קל לתחזק ע"י קריאת מאמרים ושמיעת פודקאסטים וכד' שזה בחינם.

את יכולה גם ללכת למפגשים פרונטליים, אבל אם את רוצה להתחיל ממשהו, אני ממליצה על הקורס הזה. שימי לב שיש כל מיני גישות להדרכת הורים, ואני חושבת שיש מה לקחת מכל דבר, אבל זה יכול לבלבל, אז אם את רוצה את גישת תקשורת מקרבת, לא הייתי הולכת במקביל להדרכה בגישת אדלר/ שפר אלא בגישה ההיקשרותית.

וככל שהתיאור שלך התמשך, זה רק חידד את זה.

לא תמיד אני מצליחה לעצור את עצמי מהפליק.

אבל אם אני מזכירה לעצמי שהילד עייף מותש, גם כשאני עייפה אני פחות מה שהייתי רוצה להיות,

אז יותר קל לי להתעלם מההתנהגות.

כמו שעצרת אותו עם חיבוק בכיסא, אני חושבת שהוא היה צריך את זה כבר קודם. הוא היה עייף, וכנראה היה עדיף לזרז עניינים, לשלוח את החבר אם אפשר, ולקדם אותו למיטה. אבל גם אם לא, לפחות להבין שהוא עייף, והוא צריך עכשיו משהו יותר רגוע, אולי חיבוק, אולי לשכב על הספה עם ספר.

אני חושבת שכשאנחנו מצליחים להסתכל רגע מבחוץ ולהבין מה קורה כאן, שהילד לא נגדנו אלא מנסה להביע משהו / צריך משהו, אז כבר לא משנה בדיוק הפרטים איך נגיב ומה נאמר, יש לך בפנים מספיק אינטואיציות בריאות. פשוט צריך רגע לצאת מהסיטואציה, לחשוב מה באמת עובר עליו, ומה הוא צריך כרגע כדי לעצור את ההתנהגות ולצאת מהמעגל השלילי.

לא תיזמנתי כי זה לא סדיר אבל זה כואב, ועושה לי גלי חום

ובשעה כזאת יש לי זמן להרגיש ואם צריך להיבדק, מה שלא אפשרי עוד כמה שעות בודדות

חשוב לראות שהדלקת עברה

וגם להבדק בכללי.....

בע"ה שיהיה כלום אבל חלילה אם חושדים בצירים באמת אז חשוב לקבל צלסטון ..

יתכם והטיפול לא היה מספיק יעיל.

אם יש לך אופציה- לכי עכשיו לעשות מוניטור ולקבל נוזלים וכו'

עדיף ללכת 10 פעמים סתם מלפספס חלילה....

תרגישי טוב

תעדכני, רפואה שלמה

בסוף בעייפות הכריעה ונרדמתי, נראה איך יהיה היום.

לגבי הבדיקה שהדלקת עברה, הרופא אמר לי לעשות שוב בדיקת שתן 10 ימים אחרי שמסיימת אנטיביוטיקה...

מכירות הנחייה כזאת?

ומה ההבדל בין צירים לברקסטונים? יש דרך להבדיל?

אם יש מעל 4 בשעה, או צירים כואבים כדאי להיבדק.

צירים יכולים לגרום ללידה מוקדמת

בריקטונים רק מכינים את הרחם

את בשלב שממש חייבים לעקוב, לא היית רוצה ללדת בשלב הזה.

לפחות עד שבוע 35 אם יש צירים כואבים אז לתזמן.

לא, זה לא זמן טוב ללדת

לא כזה מוקדם ולא כשכולם בבית ;)

צירים - מקדמים לידה

ברקסטונים - רק הרגשה, בלי לקדם לידה בפועל.

אני לא חושבת שיש דרך להבדיל בהרגשה בלבד.

זה מרגיש לי הרבה זמן

אני עם הדלקת הזאצ כמעט חודש עד שהתחלתי לטפל... אז אם עכשיו עוד 10 ימים אגלה שעדיין יש?!

לא ידע מקצועי.. רק הגיון

אני הייתי כמה פעמים עם צירים סדירים לאחרונה, אבל הם לא גרמו להתקצרות הצוואר, אז הרופאה הייתה רגועה…

צירים כואבים מצריכים התייחסות לדעתי.

וחלילה לגרום ללידה מוקדמת.

לכן ממש מקפידים לבדוק שהדלקת מוגרה כראוי.

אם צירים לא נרגעים אחרי מנוחה ושתיה מרובה זה לרוב יהיה צירים אמיתיים.

ואם התדירות שלהם גבוהה והם סדירים ומגיעים בגלים זה גם צירים אמיתיים.

ברקסטונים לרוב זה התקשויות שמלוות באי נעימות ופחות בכאב חזק.

את צודקת, יתכן וצריך לפני

שאלתי בפירוש כדי להיות בטוחה

שבוע אנטיביוטיקה ואז אחרי 10 ימים בדיקה חוזרת

לא יודעת

הייתי מתייעצת עם עוד רופא

אני עשיתי לעצמי סוג של תנאי שאם לא עובר מעל שעתיים

וזה אחרי מנוחה מוחלטת ורגיעה מוחלטת של אחרי אמבטיה,עם בגדים נוחים

ובהרפיה מלאה עד כמה שאפשר+ 3 ליטר של מים סך כל היום

אז נוסעת להיבדק

זו כמובן לא המלצה רפואית בכלל בכלל וגם תלוי בעוצמת הכאב!!!!

יש דלקות בשתן שעוברות רק אחרי מתן אנטיביוטיקה בוריד!!!!!

אז במקרה שלך הייתי רצה להיבדק זה לא צחוק

לק"י

וחוץ מהגדול שלא ידע להירדם אחרת, השאר נרדמו בצורות אחרות כשלא הייתי.

לק"י

אם לך לא נוח להרדים בהנקה, תנסי לעשות שינוי.

אם לך זה בסדר, אבל לסבתא/ השכנה/ מומחיות למיניהן- זה מפריע, תעשי מה שנוח לך.

בזמנו המליצו לי על הספר "לישון בלי לבכות". אני אהבתי את הגישה ואת העיצות שנתנו בו. בפועל לא היה לי כח ליישם.

יש שם גישה מאוד הדרגתית עם מגוון של עיצות, שאת יכולה לבחור מה מתאים לך.

יש גם את לריסה גינת שמדברת על זה. אולי יש לה סרטון חינמי בגוגל.

וקחי בחשבון שזה תהליך. זה לא הוקוס פוקוס. אם זה חשוב לך, אז קחי את הזמן ואל תתייאשי.

בהצלחה!!

לק"י

את צריכה כח רצון לעשות שינוי, כי אחרת גם גם יועצת שינה זה תאוריה בערך כמו הספר הזה (בעיני. כי גם הוא נותן מגוון עיצות, ולא אחת וזהו).

בסוף את העבודה את תצטרכי לעשות בעצמך.

אל תקראי לפני השינה. תקראי בזמנים אחרים.

בגדול השיטה היא הדרגתית: לנתק את התינוק ממך שניה לפני שהוא ישן עמוק ולהניח במיטה, ככה עד שהוא מתרגל. ואז לעבור להניח אותו שלב לפני וכו'.

ואם הוא בוכה, אז שוב להחזיר להניק, ולנתק שוב.

יכול להיות שהוא יבכה, כי זה שינוי וככה הוא מביע את עצמו. אז אני לא בעד להשאיר לבכות לבד יותר מדקה נניח, אבל לקחת בחשבון שזה תהליך של להרגיע, ושוב לנסות וכו'.

לק"י

גם סביב 5.5 חודשים הבת שלי נכנסה למסגרת ולמדה להירדם אחרת. לא זוכרת איך בעלי הסתדר איתה.

אצל הקטן חזרתי לעבודה בגיל חצי שנה והוא נשאר עם בעלי, והוא היה נרדם לו בידיים או לידו במיטה.

אולי שבעלך ינסה יותר פעמים להרדים אותו בדרך שהולכת לו. שיתרגל.

אני לא מרדימה בהנקה בכלל. אף פעם. לא מוכנה לתלות הזאת. ה' עשה איתי חסד ונתן לילדיי ריפלוקסים כדי שהרדמה בהנקה לא תהייה אפשרית כי לאחר ההנקה הם פולטים אמבטיות של חלב... 

לק"י

אבל יש דברים שכן משתנים עם הזמן או הגיל.

(לא תמיד אפשר לדעת מתי זה הרגל ומתי שינוי שבא עם הגיל).

אפשר לזרז תהליכים עם אימון ו"אילוף" והרגלים כמו שאת אומרת

אבל תינוקות זה הדבר הכי גמיש שקיים, והם לומדים נורא מהר.

בשנה הראשונה לחיים קצב ההתפתחות של התינוק מטורף. בחודש הם עוברים שינויים שילדים בני שמונה לא עוברים בשנה.. וזו התפתחות פיזית אבל גם התפתחות מנטלית

ברור שתינוק בן 9-10 חודשים מבין הרבה יותר ומסוגל יותר להמתין מתינוק בן 5 חודשים וכן הלאה..

ולכן ברור שיש פה גם התפתחות משמעותית שקשורה לחלוטין לגיל.

אבל התכוונתי לגיל הקטן יותר ששם רוצים ללמד עצמאית..

ואגב, לא מכירה הרבה תינוקות שמעצמם בגיל 9 חודשים התחילו לישון עצמאית... ההרגל חזק יותר... אלא אם מלמדים אותם אחרת

ותסלחי לי, הביטוי "אילוף" מזעזע בעיניי... מאיפה המושג הזה? 

בגיל קטן יותר ההרדמה העצמאית היא רק טכנית

ואם היא רק טכנית ובלי הבנה רגשית, זה אילוף....

לדעתי זה לא השלב

ואם כן בוחרים בזה צריך לדעת שזו צורת התהליך...

פירטתי למטה על הילדים שלי, בהחלט ראיתי אצלם שינוי סביב גיל 9 חודשים. 

שזה עושה לי קונוטציה של כלבים/חיות ולכן קשה לי ממש הביטוי הזה...

אני לא משתמשת במושג הזה בהקשר של ילדים (או בני אדם בכלל)

אני מלמדת ילד... גם בלי שמבין את המשמעות.

למשל עבור ילד בן שנתיים שאנחנו לא נותנים לו לעבור כביש לבד, זה מלמד אותו שלא עוברים כביש לבד... ולא משנה לי כמה מבין את הסכנה של זה... זה לא מה שיגדיר לי אם ללמד או לא...

לילד בגיל קטן טוב להיות עם ההורים שלו כמה שיותר, ושירדימו אותו... אבל אם אני מלמדת אותו שאני איתו גם כשנרדם לבד, אז הביטחון שלו לא מתערער וזה מושלם לו בדיוק כמו לפני כן, רק שלא הכיר את זה. אני פה כדי לחשוף אותו לעולם החדש שנכנס אליו...

אני בטוחה שיש התקדמות בהתפתחות בכל גיל, גם בגיל 9 חודשים. לא מכירה שתינוקות מעצמם נרדמים לבד... מעניין. 

הרבה יותר קל ללמד חלק מהילדים..

את הגדולה לימדתי להירדם לבד בגיל ארבעה חודשים וזה זרם, ועם האמצעי זה היה סיוט וראיתי שהוא ממש לא בשל

ניסיתי שוב כמה חודשים אחרי וראיתי שזה עדיין לא מתאים

בסוף למד להירדם לבד רק לקראת גיל שנה וזה היה תהליך הרבה יותר טוב ומהיר מאשר כשניסיתי לפני..

ןהקטן עכשיו אני רואה שבגיל שלושה חודשים זה ממש תלוי במוד שלו, לפעמים אני מניחה אותו והוא נרדם ולפעמים אני ממש צריכה להרדים אותו עלי או בנדנוד.. ככה שאני כבר חא מאמינה בחוקיות הזו זה כל כך משתנה בגילאים האלה

ברור שיש הבדלים בין הילדים והם שונים זה מזה ולא מגיבים דומה לכל דבר, אבל האמירה *הכללית* שללמד ילד לישון לבד זה לא מתאים בגיל הזה, לא נכונה...

אגב אני מרגישה שאמא יודעת על הילד (הספציפי) מתי זה נכון וטוב צורת ההירדמות ומתי זה לא מרגיש לה נכון ותקין... ולו רק בגלל ההרגשה שלה.

אני פה בשביל הילדים שלהם לעזור להם בכל מה שצריכים אבל תמיד אפשר לשאוף ללמד דברים ואני עדין פה לתת תמיכה להכל.. ועושה לי טוב לדעת שה באפשרותם, ואם הם לא מצליחים אני אעזור יותר. (אגב, בדיוק כמו במצבי חולי) 

שלפעמים יותר קל ללמד ילדים לישון לבד דווקא בגיל גדול יותר

ברור שאין משהו שנכון לכולם ויכול להיות שהייתי יכולה ללמד אותו לישון לבד בגיל ארבעה חודשים אבל המחיר לא שווה את זה ולא הרגיש לי שזה נכון לאבלבגיל גדול יותר התהליך כבר היה הרבה יותר קל כי הוא גדל ופחות היה צריך את ההיצמדות הזו..

וההרגל יכול להתחרבש ברגע בגלל חולי, או שיניים או חופשה או בגלל התפתחות טבעית של יותר סקרנות וכו'.

אבל זה לא הכל או כלום,

אפשר להירדם עם עזרה אבל לא בהכרח בהנקה.

למשל לשים אותו חצי ינשנוני במיטה ואז לשים עליו יד ודברים כאלה..

בעיני נדנוד זה הכי קשה כי התינוק הכי מרגיש את הפסקת הנדנוד מתוך שינה ואז מרבה להתעורר.

בגיל הזה ממליצה לבעלך להתרגל להרדים אותו במנשא.

וגם שהתינוק יהיה רגיל להיות על אבא ולהירגע עליו לא רק בהקשר של להירדם כשאמא לא נמצאת.

אבל יש את מה שלימדנו אותה, זהו, למדה. כשיש קושי נותנים מענה שלא סותר את מה שלימדנו...

או נשארים יותר זמן בחדר וכו' אבל עדין ההירדמות היא עצמאית ולא אני מרדימה (מעשה חיצוני לילד שבלעדיו לא נרדם) 

אבל בגיל יותר גדול היא הפסיקה.

לא ממש לימדתי אותה להירדם עצמאית, זה פשוט בא לבד. אבל כשהיא גדלה יותר, היא כבר לא הצליחה להירדם לבד.

בוודאי שהוא לא ישכח,

מה שאני דיברתי זה שאם כן סותרים את התהליך ליומיים- שלושה רצוף,

אז אח"כ יש רגרסיה.

לא יודעת להגיד אם כל התהליך יורד לטמיון או שיותר קל מאשר כשלא היה תהליך בכלל לפני,

כי אני בסוף תמיד נשברתי עד שהפסקתי להשקיע בתהליכים האלו שהתחרבשו כל הזמן והשלמתי עם זה שהתינוק זקוק לי בשביל להירדם.

(הכי קשה להתמיד זה כשקם לפנות בוקר ואז זה מאוד מפתה להרדים בהנקה ולא לתת לו לנסות להירדם לבד ולהשקיע זמן וסבלנות כשאין לי כח לכלום ורק רוצה לחזור לישון אז מה שעובד עובד בלי לחשוב על הטווח הארוך)

מחלה של הילד החזירה את ההנקות לילה אחרי גמילה מתישה, מחלה אחרת החזירה אותו לישון איתי במיטה אחרי תהליך מאתגר ומוצלח והעביר למיטה שלו, מחלה נוספת (ארוכה מאוד) החזירה את הילד לטיטול...

אז נכון שזה לא היה קורה אם לא הייתי מניקה את הילד החולה בלילה, לא מעבירה אותו למיטה שלי או לא שמה לו טיטול גם כשהוא קודח מחום, הוזה ומשלשל... אבל יש לזה מחירים משמעותיים אחרים.

ברוך ה' כל התהליכים האלה קרו בסוף שוב אבל לקח להם את הזמן לקרות גם אחרי שהילדים הבריאו.

להתחיל ללמוד הירדמות עצמאית

בעיני זה מוקדם

עשיתי את זה עם שני הגדולים בגיל מאוחר יותר

מנסיון שלי- זה עובד רק שאת באמת מוכנה ושלמה עם התהליך

בן השנה וחודשיים עדין נרדם בהנקה

אני לוקחת בחשבון שבשנה הראשונה הם צמודים אלי, במיוחד בערבים

בדיעבר- הייתי מחכה

לא הייתי מוכנה לזה ב100 וזה השפיע על התהליך שהיה ארוך.

אצל השניה- שנה וחצי

הלךך חלק ומהיר, הגעתי מוכנה ושלמה

והשלישי - מתחיל לבצבבץ לי מחשבה אבל אנחנו עדין לא שמה

באופן ממש קצר

מפרידים הנקה משינה

עוושים טקס קצר של לפני השינה

אני נשארת על ידם בלילות הראשוננים, אין דבר כזה לבכות בלי מענה

אני מרימה ומרגיעה במקרי הצורך

הלילה הראשון הכי קשה וארוך

אני מבינה על עצמי שכנראה אצטרך לחכות עוד קצת כדי לעשות את זה הכי טוב בשבילו

תודה!!

בת תיכף 10 חודשים

נרדמת לרוב בהנקה, לפעמים במנשא.

השבוע היתה פעם ראשונה אצל בייביסיטר והיא הרדימה אותה בטיול בעגלה אין לי מושג איך (אצלי היא בקושי מסכימה לשבת בעגלה, לרוב עומדת).

מבחינתי לא דחוף לשנות את זה כרגע כי ממילא אני איתה כל הזמן.

הגדול שלי היה נרדם עצמאית עם סדר היום של הלוחשת. זה היה נחמד אבל כל המערך היה שונה אצלו (היה עם מוצץ, לא היו לי עוד ילדים, היה במסגרת ארוכת שעות מגיל צעיר...)

דווקא ממה שאת מתארת לא נשמע שהוא לא יודע להירדם בשום דרך אחרת, אלא שהוא מעדיף מאוד את ההנקה, וזה נראה לי ממש ממש טבעי ונורמלי בגיל הזה.

כן יש אפשרות להרדים אותו אם יש צורך גדול ואת לא זמינה.. אבל זה כן קשה יותר וזה הגיוני בגילו.

חשוב לזכור שהנקה היא לא רק מזון לתינוק אלא היא גם הרבה מעבר. היא משחררת אוקסיטוצין(הורמון האושר/הרוגע) אצל האמא והתינוק

נותנת לתינוק שייכות ואהבה(בגיל הזה התינוק מבין רק מחוות פיזיות)

מחברת בין האמא לתינוק ויוצרת היקשרות בריאה..

וחשוב לי להזכיר שתינוקות משתנים ומאוד.

מה שהוא עכשיו זה לא לכל החיים, זה גם לא עד גיל שנתיים או שלוש או חמש. זה הצורך והרצון שלו עכשיו בגיל 5 חודשים. זהו. אני מרגישה שהרבה תהליכים שאנחנו עושים נובעים מתוך הפחד הזה של "מה, ככה הוא יהיה עד גיל שלושים?" שמתוך הפחד הזה אנחנו מתנהלים ולא נותנים להתפתחות הטבעית להוביל אותנו.

אני ראיתי ממש על הילדים שלי שסביב גיל 10 חודשים כבר יותר קל בשעות היום להסביר ולהפריד, וגם בהרדמה שלפני השינה. זה לא אומר שאני לא מניקה לפני השינה אלא מניקה ואז מניחה במיטה וזה עובר טוב ברוב הפעמים..

באמצע הלילה עוד לא פיצחתי את השיטה🤭אבל נראה לי שזה כי גם אני גמורה ורק מתה לחזור לישון אז עושה מה שהכי מהיר..

(הגדול שלי ישן לילות מגיל שנה בערך, הקטנה בת 1.5 עדיין מתעוררת פעם-פעמיים בלילה להנקה.. מניחה שהיא תגדל מתישהו)

ועם כל זה ובלי לסתור את מה שכתבתי

אם לך זה מכביד וקשה

אפשר לעבוד על ניתוק ויש כל מיני שיטות.. (לישון בלי לבכות, הלוחשת לתינוקות..) אפשר לקרוא ולראות למה הלב שלך מתחבר.

ממה שאני שומעת וגם מה שאני חוויתי, לרוב ילד ראשון מאוד מאתגר בשינה.

יש גם משהו שבגלל שאנחנו הורים טריים אנחנו קוראים הרבה ולומדים הרבה ופחות מקשיבים לאינטואציות שלנו.

אני אישית עברתי סרטים עם השינה של הבכור שלי (שגם היה בלי מוצץ).

כל לילה הרדמה של 3 שעות בכייף והתעוררויות של בין 4 ל-5 פעמים כל לילה.

ניסינו כל שיטה אפשרית ללמד אותו להירדם.

שיטות מזעזעות שהיום בחיים לא נראה לי שאעשה לילד (לעשות טקס שינה, להכניס למיטה ולא להרים גם אם בוכה (ברררר... מסכן שלי)

גם שיטות שצלחו, הן עזרו לשבועיים ואז הכל חזר לקדמותו.

אצלנו אחרי שנה קשה ממש מה שהכי עזר זה המאמר הבא שפשוט מלמד להקשיב לילד, לראות את סימני העייפות שלו ולנצל את חלון הזמן לשינה.

איך לעזור לתינוק להרדם עם אנשים נוספים - הורות מחבקת

(אומנם מדבר על הרדמה עם אנשים אחרים אבל עזר לי מאוד להבין בעצמי איך להרדים את התינוק)

וחוץ מזה לשחרר לשחרר לשחרר.

במקום לבדוק בשעון ולראות שמאוחר כבר וצריך לישון, ובמקום לקרוא עשרות מאמרים ברשת איך להרדים תינוקות פשוט להיות איתם וללכת בדרך שלהם.

היום אם הילדים שלי בערב לא בכיוון לישון גם אם השעה תשע או עשר אני לא מכניסה אותם למיטה.

רק כשאני רואה סימני עייפות אני מדרבנת ללכת לישון.

כמובן שאם התלות בהנקה קשה לך אז כדאי לנסות להפחית את התלות ולחפש דרכים אחרים להרדמה.

אבל מהניסיון שלי, יש מצב שהדרך להפחית את התלות (כי ככה כתוב וכולן מתלוננות וסימן שזה קשה) זה יהיה יותר קשה מ"התלות" עצמה.

ולדעתי הקושי האמיתי לאמא בהרדמה בהנקה הוא בגילאים הרבה יותר מאוחרים שהתינוק רוצה לישון עם הנקה צמודה כל הלילה.

איך להרדים תינוק תוך 10 דקות

שווה קריאה בעיני

הגדול לא ינק, עד היום בן כמעט 3 הוא נרדם עם בקבוק (סיוט!!!)

דווקא הילד השני בן עשרה חודשים בהתחלה באמת לא נשם בלי הנקה, הכל הוא עשה תוך כדי הנקה. כמובן גם להירדם.

כיום הוא בן עשרה חודשים ונרדם עצמאים לגמרי

אני מניקה, איך שמסיימת להניק הוא מתעורר

מחתלת

ורק אחר כך משכיבה לישון, הוא משחק קצת עם הגדול שישן במיטה לידו עד שנרדם (רגע לפני שאתן בהלם שהוא כבר ישן בחדר ילדים, זה רק לשעתיים הראשונות עד ההנקה לאחר מכן)

אני בגישה של רגע לנשום ולחכות

להרגיל הירדמות למשל בסיבוב ברחוב זה גרוע

אבל להרגיל להירדם עם הנקה - הכי מבורך בעיניי. הוא ממש קטני תני לו את זה שייהנה ויספוג ממך כמה שיותר!