לא כי ההתנהגות שלהם חריגה במיוחד - אלא כי היחס אליה חמור.

קורה לי הרבה להגיב בצורה שלא תואמת גיל, אז לקרוא אתזה מהצד זה עושה איזה שיקוף.

בכללי בגיל קטן משתדלת (ברמת העיקרון, מתאמצת אל הביצוע מאוד) לא לעשות סיפור משום דבר כי אז הם נכנסים ללופ שקשה לצאת ממנו. הצורך שלהם בשייכות ככ חזק שהם משתגעים ונכנסים למאבקי כח מתישים ברגע שהם מרגישים מאוימים בנקודה הזו.

ולמה בשאר הימים לא עשיתם בריכה? כעונש או בגלל בעיה בטיחותית?

דווקא אחלה פעילות להוציא מרץ, לא?

לגבי האוכל, אצל שניהם למעשה המשבר התחיל כשאמרת להן לאכול משהו שהן לא רוצים.

אולי זה אתגר גדול מדי לצפות מהם לעמוד בפיתוי או להבין שצריך לאכול גם וגם, כשיש אפשרות יותר טעימה להם.

במיוחד אם תוסיפי לזה עייפות של אחרי בריכה, אז בכלל.

אני האמת הייתי מביאה להם פיתה עם הצ'יפס והסלט והקציצה שיחזיקו כשהם עדיין על שפת הבריכה עסוקים בזה וגם תיאבון גדול יותר. אחרי בריכה מתאים סרט או סיפור.

זה לגבי איך היה אפשר למנוע מראש את הבעיה.

ונניח והבעיה כבר קיימת, הייתי מנהלת את האירוע באופן שונה לגמרי.

כמובן עם הצבת גבולות אבל בלי עונשים ובלי לגרום לתחרות ומריבה ביניהם.

מי שזורק אוכל או עולה על השולחן, סיים את הארוחה.

מפנים ועוברים הלאה.

בלי כעס ובלי עונשים ובלי דרמה. פשוט הייתי אומרת אני רואה שאתה זורק אוכל כנראה אתה שבע, הכל בסדר. אפשר להשאיר בצלחת, לא לייבים לזרוק, ומפנה.

אז יישארו קצת רעבים. פעם הבאה יבינו איך מתנהגים. מקסימום אפשר להקדים את ארוחת הערב.

ברגע שנכנסת לפינה הזאת של לך לחדר התנהגת לא יפה, אתה עם אמא, אתה עם אבא,

זה נקרא מאבקי כוח וזה קרב אבוד מראש, אין דרך טובה לנהל את זה.

אל תשכחי שהם ילדים, וילדים לפעמים מאבדים את זה, אם זה לא משהו שקורה כל יום, לא הייתי מתרגשת מזה. מחר יום חדש.

במיוחד אחרי תקופה כזאת משוגעת זה רק הגיוני שיהיו משברים מסוגים שונים.

אבל כמובן שהדרכת הורים יכולה להקל עליכם מאוד.

הקטע במיוחד זה- שנכנסתי לפינות ומאבקי כוח מיותרים.

תוהה אם בכלל  אפקטיבי לשים בחדר להירגע\בעונש.

זה שהיא צריכה את העזרה שלי להרגע.. בחדר היא רק נכנסת למאבק של לצאת מהחדר.

כשהיא מתחילה להתעצבן אני מתחילה לחזור על מנטרות-

מותר לכעוס, אסור להעיף דברים/ להרביץ כשאת כועסת.

אנחנו לא מביעים ככה כעס

וכשהיא קצת נרגעת אני מתחילה לתמלל לה את הרגשות שלה- את כועסת כי לא הרשיתי לך x? זה באמת מכעיס כשאת רוצה משהו ואמא לא מסכימה. את רוצה להסביר לי למה את כועסת? וכשזה מוריד את המפלס של הכעס אז אני מציעה לה דרכים להרגע- לנשום, לחבק אותי, לחבק דובי חזק וכו'

עכשיו זה לא קסם, אבל ככל שעושים את זה יותר פעמים זה הופך לרוטינה שקל לי להכנס אליה וקל לה לשתף איתי פעולה כי היא מכירה את 'המסלול'

את משקיעה המון בלנסות ללמוד מכל אירוע בנפרד,

אפשר לעשות את זה מסודר.

יחסוך לך הרבה כאב ראש ותהיות.

יש הדרכות קצרות וממוקדות,

ואח"כ אפשר להמשיך ולתחזק מקריאה/ שמיעה/ צפייה של הדרכה לפי פרקים.

במיוחד שאת לומדת את ההורות על שני ילדים בו זמנית.

תהליך הלידה שלך כפול.

תארי לעצמך כמה אנרגיה ועוגמת נפש היית צריכה להשקיע בשביל "להמציא" את ההרכבה של הפירות בסדנת פירות.

כמה ניסיונות וכשלונות, והתמודדות עם תסכולים היה צריך להשקיע בשביל זה. כשאפשר פשוט לפתוח יומיות וללמוד ממי שכבר עשה את תהליך הלמידה וכבר מבין מה עובד.

עדיין תהיה לך עבודה ביישום, אבל לפחות תהיה לך דרך מסודרת.

מה גם שהרבה דברים אם מההתחלה לא עושים אותם נכון, אז הם לא עובדים, ואז יש נעילה שהפתרון הזה לא מתאים לי, סתם בגלל החוויה השלילית שנוצרה מיישום לקוי של הפתרון.

יש מצב גדול שכשתלכו להדרכת הורים, תשאלי את עצמך למה לא עשית את זה הרבה קודם??

הרבה הורים עושים את תהליך הלמידה על הבכור, אבל אצלכם זה שניים במקביל אז בכלל חגיגה.

כמו שלא היית מנסה ללמוד נהיגה לבד, או לא היית מנסה להמציא מתכון מסובך לבד,

אין טעם לנסות ללמוד סמכות הורית לבד.

כמה שתהיי מוכשרת, תנצלי את זה בשביל יישום ולא בשביל גיבוש מדיניות. לא להגיב מהבטן, ללמוד איך לפרק את הסיטואציה, לזהות נקודות תורפה בדינמיקה. להבין איך פועל ילד, מה מפעיל אותו, ומשם ללמוד להוביל ולהשפיע על המציאות.

גם ככה זה תהליך וזה דורש, מה שאפשר ללמוד ולהקל על החיים, אז יאללה לא לחכות.

שמה אותו בחדר רק על אלימות ואז סופרת עד עשר או עשרים והוא יוצא, לא עזר כלום.

בימים האחרונים היו פעמים שהוא חטף קריזה ורק השתולל והרביץ במיוחד לאח הקטן שלו ושום דבר לא הוציא אותו מזה, אז שמתי אותו בחדר לדקה, אחרי דקה יצא וחזר להשתולל, בפעם הבאה לכמה דקות, כל דקה אמרתי לו שעברה דקה, אחרי ארבע דקות הרשיתי לו לצאת, יצא ילד מאופס. כאילו הכמה דקות האלה לבד בחדר (כשאני נוכחת ליד החדר) ממש איפסו אותו. לצערי ביומיים האחרונים יצא לנו לעשות את זה שלוש פעמים, בשלושתם זה עבד נהדר. עוד לא נסיון ארוך טווח...

וואו, זה ממש לא ברור מאליו בימים כאלו, ואיזה הורים משקיעים אתם!

דבר שני אני לא מתווכחת על אוכל, מה שיש על השולחן-שיאכלו כמה שהם רוצים. את לא רוצה שיאכלו הרבה צ'יפס? השליטה אצלך, שימי מעט צ'יפס על השולחן בתחילת הארוחה, תחלקח בין הסועדים-ומי שרעב שיאכל את שאר הדברים על השולחן, אותו דבר עם נקניקיות. או-להחליט שאת משחררת ושיאכחו היום כמה שטויות שבא להם ומחר יאכלו קציצות וסלט, אבל לא להכנס למאבקי כוח באוכל. האוכל זה דבר אישי וזכותם לבחור מה להכניס לפה, הסמכות ההורית מתבטאת בזה שאת מחליטה מה זמין להם להכניס לפה.

ותשאלי בקבוצות ווצאפ אצלכם על מדריכת הורים, את יכולה אולי אפילו להתייעץ עם הורים בגן, הגיוני שמכירים

שמעתי תזונאית שאמרה שההורים מחליטים באיזו שעה הארוחה ומה מוגש לשולחן.

מה לאכול וכמה לאכול - החלטה של הילדים בלבד.

אם את לא רוצה שיאכלו צ'יפס, אז אל תגישי צ'יפס. אפשר תפו"א אפויים במקום.

ברגע שהגשת צ'יפס, אין לך איך לשלוט בכמויות שהם אוכלים.. זה גם שואב ממך אנרגיות מיותרות, גם יוצר אווירה לא נעימה בשולחן, וגם נותן לילדים תחושה שיש אוכל שהוא "אסור".

@אובדת חצות   ואת נשמעת אמא מדהימה ומשקיעה! ❤️

ילד עייף / רעב פירושו ילד עצבני. כך שלא כדאי להתעקש על אוכל כל עוד הם בשיא הרעב או עייפות. יכול להיות שהם לא אוהבים סלט. בן שלי מעדיף ירקות חתוכים , כל סוג ירק בנפרד...

שנית , אם מקפידים על משהו, חייבים להקפיד עליו כל הזמן ולא לפחד מתגובה של ילד .

שלישית , כדאי קצת לשחרר מבחינה רגשית. לא מבחינה תפעולית אלא דווקא רגשית. אתם לוקחים יותר מדי קשה כל מיני דברים וגם לוקחים את זה מאוד אישי. אולי כדאי להשקיע פחות כדי לא לקחת דברים קשה מדי. 

כי ילדים הם, מה לעשות, ילדים. הם לא מבינים כמו מבוגרים. גם מבוגרים הרבה פעמים שקועים בעצמם מאוד וצריכים לעבוד ולפתח רגישות לאחרים לפעמים עם יותר ולפעמים עם פחות הצלחה. אז לחשוב שילדים יצליחו לצאת מנק' המבט האגואיסטית (כעובדה, לא בקטע שלילי או של דווקא מול מישהו)- זה לא ריאלי.

והם בודקים גבולות. והם רוצים להנות. והם לא רוצים לעשות עבודה שחורה סביב ההנאה (לפנות כלים לסדר משחקים וכד'), וזה מאוד סיזיפי ללמד את ההתניות האלה, ולפעמים צריך לבחור מה הכי חשוב ועל זה להתעקש, וגם את זה לעשות בחוכמה כדי למנוע מראש התנגשויות, ולא להיכנס איתם למאבקי כח.

תמיד אפשר לראות את הסבל בפרופורציות לעומת החשיבות או כל מה שנותן לזה ערך מוסף בשבילך, אבל זה לא מבטל את העבודה הקשה, והנה, שגם אנחנו כמבוגרים חולמים רק להנות ממשהו בלי להצטרך להרגיש גם בעול שלו, אבל מה לעשות שזה עוד לא השלב הזה של הגאולה.

אז ודאי לא צריך להתעקש לסבול, ולעשות מה שאפשר כדי לצמצם את הסבל ולהגדיל את ההנאה, אבל זה דורש לימוד, והשקעה, וזמן, וכסף וכו'. אז כן, אני אגיד גם- כדאי מאוד הדרכת הורים.

ועוד נק' שכדאי בעיני לשים אליה לב, את מצפה להערכת המאמצים. תמנעי מעצמך תסכול עמוק מראש ואל תצפי. ובעיני גם אל תפעילי על זה מצפון. בגיל הנוכחי שלהם בכלל לא, אולי בהמשך אפשר יהיה להגיד משהו כמו 'אירגנתי את זה כי רציתי שיהיה לנו שמח וטוב ביחד וחבל לי מאוד שזה יצא כל כך לא מוצלח' וזהו. בלי להאשים שהם לא נהנו מזה, כי אם זה לא היה לטעמם ולא מה שמשמח אותם הם בעיני לא אמורים להרגיש אשמה על זה. זה לא נגדך, זה פשוט לא ביכולת שלהם לנסות לזרום ולמקסם הנאה ממשהו שהם לא מעוניינים בו.

את יודעת מה הם אוהבים

ולמה הם מסוגלים בהתנהגות שלהם.

אל תצפי מהם להתעלות מעל המסוגלות שלהם, ואל תצפי שהם יאהבו משהו בגלל כמה שהשקעת בו.

כמובן זה לא אומר לא לדרוש מהם, אבל ככל שתהיו ממוקדים במה שהם אוהבים ומה שהם מסוגלים ובזה תשקיעו ובשאר תחסכו (ולא תשקיעו מתוך מחשבה שבגלל ההשקעה הם יאהבו)- ככה תהיה יותר הנאה לכולם.

אה, וכמובן שגם המסוגלות שלכם היא פקטור. גם בזה להתחשב!

מקוה שהצלחתי להעביר את הרעיון... בהצלחה!

אז לגמרי מחזקת את מה שאמרת

מרגישה שהעניין הוא להבין שלילדים יש טבע טבעי של התנהלות והוא לא לפי הציפיות שלנו כמבוגרים

אבל זה לא בכוונה רעה או חוסר מידות טובות שלהם

כשמכירים טוב את התכונות הילדיו. ורואים אגב שהן די דומות ומשותפות לכלל הילדים ( ברור משתבטא אחרת אצל כל אחד ובמינון שונה וכו)

אז פחות מופתעים

פחות מגיבים מהבטן

פחות נבהלים מכל סיטואציה

ופחות מלבישים על הילד שלל פרשנויות

ואחרי שמכירים ומבינים

אז אפשר ללמוד איך כדאי וטוב לך להגיד בכל סיטואציה

כשמבינים את העקרון רואים שיש מכנה משותף בין התנהגויות שונות

ושיש דרכים יעילות ומקדמות יותר להגיב לכל סיטואציה

לא יהיה מושלם

וכולנו מדי פעם נופלות לחוסר סבלנות וכעס

זה בסדר

אבל כשנמצאים במרחב מוכר וידוע יש יותר בטחון ויותר רוגע ויותר חוויית הנהגה והוהבלה של המציאות ולא להפך

הוא שאת מרגישה שהם לא לוקחים אתכם ברצינות.

האמת היא שגם אני הרבה פעמים חווה את זה בפנים, את השאלה של עד כמה אני סמכותית.

אני חושבת שהשורש של זה הוא בכלל נושא של בטחון עצמי שלא קשור לילדים. הילדים רק מציפים אותן.

את יודעת מה אני מבינה לאט לאט? שמי שבטוח בעצמו באמת- לא מתרגש גם אם לפעמים מצפצפים עליו.

החוסר בטחון גורם לנו לשים פוקוס על השאלה האם כיבדו אותי או לא.

ואם לא כיבדו- אני עפר ואפר. לא שווה. המילים שלי הם אוויר.

אבל כל זה אלו המילים של חוסר הביטחון שלנו.

מילים שרק מחלישות אותנו.

העניין הוא להיות בטוחה עם עצמך באמהות שלך- דווקא לצד חוסר בטחון אם יש, חוסר מושלמות, עייפות, חלישות, הכל...

זה הביטחון העצמי האמיתי.

ולכן לא הייתי מתרגשת טם הם מצפצפים.

אלא הייתי מחכה וחוזרת על זה אחר כך שוב. מתוך רוגע. גם אם לא שמעת בקולי עכשיו, בסוף תשמע בקולי.

וכמובן שגם זה לא לגמרי עובד כמו קסם, כי אין קסמים בחיים.

ולפעמים אני גם צועקת או מכניסה לחדר.

אבל ככלל, אני עובדת על עצמי שלא להתרגש אם לא שמעו בקולי ישר.

להבין שיש להם את העולם שלהם.

אני לא כל עולמם.

אני אולי חלק משמעותי, אבל לא הכל.

וגם לא הייתי רוצה שיצייתו לי, כמו עבדים כנועים.

מצד שני- מה שאומרת אמא הוא עם משקל.

ממש להרגיש את המשקל של המילים שלך. מה שחשוב לך (ובאמת חשוב לך. כל מה שזה סתם להראות כוח- מבחינתי אפשר לוותר)-

לא לוותר.

לעצור עד שיבינו. עד שיפנימו.

ולהגיד בקול שכולנו שומעים בקול אמא ואבא.

מבינה אותך ממש שזה מתסכל, וגם לי יש סצנות ממש לא פשוטות,

אבל להבין שהיחס שלהם בא כתוצאה של הדו שיח שלי עם עצמי.

אם אני עם עצמי מנהלת דן שיח של אוף. כמה אני לא מצליחה. כמה הם מעצבנים. כמה אני לא רואה תקווה שזה יזרון חלק. כמה הם רק לוקחים ממני-

אז התוצאה של זה תהיה עוד יותר קוצר רוח ומרירות. גם כלפיהם אבל גם כלפי עצמי. כי הרי אני האמא ואני המובילה.

אבל אם בדו שיח שלי עם עצמי אני אומרת- טוב בואי תנשמי עמוק. מה אני מרגישה עכשיו? מה קשה לי? בואי נאחז במשהו טוב שקרה היום. לא קרה? בואי נאחז במשהו מפנק שאעשה עבור עצמי אחר כך.

ועוד מפרגנת לעצמי על כל מה שכן הלך (ועל זה שמה את הדגש), ורואה איך הם נתרמו ממה שכן הצליח-

יש לי כוח. יש לי תקווה

הדו שיח שלך מול עצמך כדאי שיהיה רגוע יותר ולא שיפוטי.

שיהיה לך נעים להיות אמא. לא מלחיץ. לא צריך לעמוד באיזה סטנדרט

אז אלף כל- לפעמים כשאני עיפה או מותתש וכו אני לא מגיבה נכון

ומהצד קל ליעץ ולומר מה היתי עושה במקומך

אבל בפועל לא בטוח..אולי כן ואולי לא

באידאל-

חושבת שאלף.כל את אלופהה על הבוקר המפנק והמושקע

נקודה למחשבה - אולי השקעת בעודף וגמרת את כל מלאי האנרגיות לשך ואז לצהרים כבר הית מותשת ורק רצית שקט ושיעזבו אותך לנפשך.

שזה מובן.. אבל אולי כדאי מראש קצת להאט קצב.. להוריד רף..

לא צריך שלל פעילויות מושקעות בבוקר אחד

התרחשות אחת- מספיקה

לבדוק שהכוחות לא מתכלים מהר מדי

להתמקד במשהו אחד לא להתפרע 😉

דבר שני-

הציפיה בעיקר היא הטעות בעיני- לא מצפים מילד להתנהג יפה כי בבוקר עשו לו יום כיף

הוא לא עובד בצורה הזאת בכלל

זה לא ציפיה מותאמת לילדים

הוא לא אמור לקשר

הוא לא אמור להתחשב בך כי את התאמצת ואת עיפה

מבחינתו הוא חי רק את הרגע

מה שהיה- כבר היה

אין קשר לכאן ועכשיו

ואם כרגע משהו גורם לו להיות לא מרוצה

זה מה שממלא לו את הלב

ורק זה

וכל הילדים ככה

וזה מתאזן עם השנים כמובן

עוד דבר אחרון-

לא להכנס למאבקי כח ללא סיבה מאוד מוצדקת

לשאול את עצמך- למה אני שמה עכשיו גבול?

מה אני רוצה שיצא מזה עבור הילד?

ואיך זה יוכל להיות אפקטיבי?

לחשןב לא רק על הרגע הזה

אלא איך להטמיע את הערך הנבחר גם בהמשך

אם אני רוצה שיאכל גם סלט כי זה בריא-זה בסדר סה''כ לרצות את זה שיאכל בריא

אבל איזה דרך  באמת תגרום לערך הבריאות להטמע באמת?

להפעיל מהתחלה עמדת כח חזקה ומוחלטת שמה את הילד בפינה

זה הימור על הכל או כלום

או שיציית ויעשה

וזה קורה לפעמים

או

שלא

ואז כנראה התגובה שלו תהיה גם קיצונית לצד השני- יפגין כח והתעקושת וחוצפה כי הוא מרגיש חסר אונים

מה שבטוח שאם לא יציית- הערך של הבריאות בוודאי לא יטמע בו

אלא להפך אם כבר...

ולכן מאבקי כח צריך לבחור מתי הם נכונים

אני נגיד בהחלט שמה גבול מאוד מאוד חזק וברור על אלימות פיזית ומילולית

מכות וקללות זה קו אדום מבחינתי

ועל זה אני לא אתפשר

אבל יש מגוון סיטואציות

שהן לא מוחלטות

שלפעמים נכון יותר

תהסביר ,להציע, להבהיר מה נכון ןכדאי לאכול..להסביר למה זה חשוב הירקות לתזונה ומה הז בכלל לשמור על בריאות לדוגמא

להגיד שממש חשןב שתאכל גם סלט

אבל

לא להכנס ראש בראש

אם יבחר שלא- לא קריטי

אז יאכל פיתה וצ'יפס

כלום לא יקרה

אבל הערך של בריאות -זכה לחשיפה ומודעות.

תחזרי על זה שוב ושוב ..לאט לאט הוא יכיר את הערך המשובר

ולאט לאט משהו מזה יחלחל

יותר או פחות

לא בטוח שכן

אבל יותר בטוח ממאבק בנושא שמן הסתם בעיקר ירחיק

כל כך נינוח ומוצלח פתאום קורה משהו. גם אני מתבאסת תמיד מטריגרים קטנים שהילדים פתאום מתעצבנים וזהו הלך כל היום.
כדאי לך לפנות להדרכת הורים טובה,כי נקרא שהם קצת לא יודעים לקבל סמכות, וכדאי לעבוד איתם על זה.
הציק לי כשכתבת שהילד הרים יד עלייך, זה אמבחינתי גבול אדום בוהק. ויפה שהעינשת, רק שהעונש לא מוצה. 

תזכרי שאת אמא מדהימה, אלא שהם צריכים ללמוד קצת סמכות, והדרכת הורים ממש תסייע.

ואגב, מוסיפה בעריכה, אם תגישי קציצה ונקניק, ברור שיבחרו נקניק.
אפשר להחליט על יום מראש של פינוק עם נקניק וצ'יפס. אבל יום אחר- פינוק של קציצות של אמא.

שניהם ביחד, גם אני הייתי בוחרת נקניקיה

ממה שהוא מסוגל להתמודד כרגע, מגיב בצורה של זריקת אוכל/ הפרעה לארוחה,

לא מקבל לצורך של פורקן תסכול אלא מגיבים אליו בהתנגדות,

מחריף את הצעדים של קריאת המצוקה.

אם על כל החרפה נגיב בעונש או בהתנגדות חמורה יותר, רק נעצים את המשבר, נעצים את התסכול, נמנע ממנו אפשרות להירגע, ובטווח הארוך הקשר והביטחון שהילד נותן בנו שנדע להוביל אותו למקום מבטחים גם כשקשה, ייפגע.

כשילד מרים יד על ההורה, צריך להסתכל על המכלול. מה היה שם קודם?

האם זו קריאת מצוקה או קריאת תיגר?

האם הוא זקוק לסדר וגבולות או שהוא זקוק כרגע במיידי לצאת מהמצוקה שהוא נכנס אליה?

לפי כל התיאור של המקרה, נראה די בבירור שמה שהילדים היו זקוקים לו זה דרך להירגע ולסיים את ההסלמה והבלאגן המשפחתי.

במצב כזה כשילד צריך משהו חזק, לתת לו עונש לא יקדם שום דבר. צריך לעצור פיזית את ההתנהגות.

לקחת את הידיים ולהרחיק ממה שהוא הרביץ ולתת מענה לצורך שלו בפורקן.

אפשר לתת לו חיבוק חזק מאחור עם מגע חזק, ללחוץ על הידיים והרגליים בתנועה של "סחיטה" ולאט לאט להפחית במגע ככל שהילד יותר שולט בעצמו.

לפעמים אפשר לצרוח ביחד איתו או לבצע פעילות ספורטיבית כמו ריצה או אפילו לרקוע על הרצפה.

אפשר לתת לו לנפח בלון.

אחרי שנגמרת ההצפה,

אפשר לדבר על מה שהיה. להבין את התחושות הקשות שהוא חווה ולהדגיש מה מותר ומה אסור לעשות במצב כזה.

ככה גם מקנים גבול וגם עונים על הצורך הנפשי של הילד ומשדרים לו שאנחנו איתו גם ברגעים משבר, וגם נותנים לו כלים פרקטיים שיעזרו לו בעתיד להתמודד עם תסכולים וקשיים.

וללחוץ ידיים ורגליים נקרא חיבוק? בפועל זה עונש פיזי.

וגם כדי לבצע את זה צריך להפעיל המון כוח פיזי.

למה הדבר הזה נחשב לגיטימי? בגלל שם אחר?  

כלומר מותר להעניש וגם פיזית , רק לא לקרוא לזה עונש ולא לקרוא לזה מכות ?

זה כמו לקרוא למנקה סוכן אקולוגי...

למה את ממציאה דברים שאני לא כותבת?

ולא בפעם הראשונה.

את חושבת אחרת?

זכותך.

אבל אל תמציאי דברים ותוציאי את דברי מהקשרם.

בשום מקום לא כתבתי שלא יזוז. זאת הסיטואציה שאת מדיינת.

להיפך, לאפשר תזוזה מאוד עוזר. גם אם זו תזוזה חלקית, למשל לרקוע ברגליים. ואם הוא בועט, אפשר להוציא אותו למרפסת, להחזיק את הרגליים שלא בין הרגליים של ההורה בהצלבה כדי למנוע בעיטה, ולתת לו רובה מים בידיים, כי הלחיצה על רובה מים מצריכה פעילות פיזית וזה עוזר לשחרר. וזה פתרון שילדים אוהבים כי זה מקנה להם תחושת שליטה של אני בוחר לאן לכוון ועל מה להשפריץ (אני מרשה להשפריץ לכל כיוון)

חיבוק מאחור ומגע חזק, נותנים את ההתנגדות שהילד זקוק לה.

זה על אותו עיקרון של אגרוף.

מה מרגיע באגרוף? ההתנגדות עצמה.

כמו שעושים עיטוף לתינוקות. גם שמיכת כבידה.

מגע ועיסוי בידיים וברגליים עוזר לשחרר את השריר, וממילא מרגיע.

זה שונה מעונש לגמרי.

המטרה שונה, הדרך שונה והילד מרגיש ומפנים את זה.

האם המטרה של ההורה לתת עונש ולשדר לו "מי כאן הבוס" או לעזור לילד לבצע את הפורקן שהוא זקוק לו ולשדר לו "אני כאן לעזור לך להירגע".

הדרך שונה. האם הדרך היא למנוע מהילד משהו שהוא רוצה בכוונה לכופף את הרצון שלו, או שהדרך היא לפרוק אנרגיה?

יש ילדים שאוהבים להירגע דרך מגע עמוק, ויש ילדים שלא.

נתתי כמה אפשרויות.

וכן זה מצריך כוח פיזי מההורה, מה הבעיה בזה?

גם לרקוד עם הילדים מצריך כוח פיזי וגם לבשל להם אוכל. לא מדובר באשה בהריון בחודש תשיעי.

וברור שעדיף לא להגיע לטנטרום מלכתחילה, אבל כשזה קורה ועוד מלווה בהפניית זעם ומכות להורה או למישהו אחר או למשהו שאסור להרוס, יש דרכים להתמודד עם זה ולהפנות לדרך שכן מותר.

שאני צריכה להחזיק לילד שלי את הרגלים שלא יבעט בי!
ושוב, אם אין לו בעיה מוגדרת (על הרצף וכו, אם יש בעיה מוגדרת מן הסתם יש כלים להורים והוא מטופל)

הדרכת הורים חיצונית, יכולה לסייע להורים להבין מה מציק לילד, על מה זה יושב שהוא מכה את הוריו, איך להימנע להבא וכו...

 

בדרך כלל ילד רגיל במצב רגיל באמת לא יבעט או ירביץ להורים שלו.

אבל מספיק ילד קצת רגיש, בתקופה קצת רגישה, וסיטואציה קצת טעונה, שיכולים להביא למצב שהילד כן ינסה להרביץ או לבעוט בהורה.

זה לא שכיח מאוד. זה לא חלק רגיל של התפתחות תקינה שכל ילד עובר.

אבל זה גם לא חריג ברמה שצריך לחשוב שלילד יש בעיה.

כבר כתבתי פה פעם, שלנו היתה תקופה כזו, עם בן 4 מתוק, שהיה בתקופה רגישה (סביב לידה של אחות, כשעד אז הוא היה הקטן במשפחה), והוא גם ילד יותר רגיש בפני עצמו, וכל פעם כשמשהו היה יותר מידי בשבילו - הוא הפנה את זה במכות כלפי.

זה לא היה נעים, כן היינו צריכים ללמוד איך להתמודד עם זה ואיך להגיב לזה.

אבל זה ממש לא אומר עליו שיש לו בעיה מוגדרת.

ב"ה עכשיו הוא בן 6, מתוק וחכם, אהוב על החברים ועל המורים, אין זכר להתנהגות הזו שהיתה לו, ועדיין מרגישים את הרגישות שלו בדרכים אחרות...

אז בהחלט יש פה משהו שהיה צריך כלים וטיפול.
אני אמרתי,אם אין סיבה מיוחדת.
ילדים רגישים מוציאים תסכולים בכל מיני דרכים, וזה בסדר, פשוט צריך לסייע להם להוציא בדרכים נכונות בטח שלא במכות.
אני מבינה שיש צורך כזה לפעמים גם ל"ילדים רגילים" להוציא, לפרוק, לשחרר.
קשה לי לקבל את זה, תארי לך שילד בכיתה של ביתך מרגיש צורך כזה גם וזה יוצא על ילדים אחרים?
את גם תצדיקי ותגיבי בהבנה? כי אולי הוא רגיש, והסיטואציה טעונה,והכל הביא את הילד למצב שהכה ילד או ילדה בכיתה?
שוב, אני מבינה שיש יוצארי דופן, ויש חריגים. ולכן, במקרים כאלה ראוי ורצוי לטפל, אצל הבת הרגישה שלי שהגיבה בעוצמות לא במכות אלא בצרחות על אחיה, עברנו טיפול הדרכתי אצל פסיכולוגית ועלה לנו הרבה, אבל לא עלה בדעתי שילדה בת 8 תצרח על חברות או עליי, ולכן טיפלנו וב"ה לאט לאט הילדה הבינה והכירה דרכים אחרות

כי קשה לו, ועבר עליו יום קשה, ומסכן וכו.
זו לא הגישה לרחם על הילד ולהצדיק את המכות.
צריך לפעול, להבין אותו, לחפור עם איש מקצוע מתאים ולעצור את המכות הבאות.

אני רק הגבתי על המשפט שכתבת ש'אם אין לילד בעיה מוגדרת, לא צריך להגיע למצב כזה...'

לי זה היה נשמע שאת אומרת שילד שמגיע למצב כזה - כנראה שזה מעיד על בעיה מוגדרת שצריך לאבחן ולקבל טיפול.

ואני רציתי להגיד שלא צריך לרוץ לחפש אבחנות, ולא צריך לקחת את זה בתור 'דגל אדום' שמעיד שיש פה משהו שהוא מחוץ לנורמה ומצריך אבחון.

ברור שאני מסכימה שצריך ללמוד איך להגיב נכון. לא חושבת שצריך להצדיק את הילד או לרחם עליו ולכן לתת לסיטואציה להתרחש בלי להגיב עליה.

ואני לגמרי בעד להתייעץ עם איש מקצוע (בהדרכת הורים מסודרת, או בלימוד עצמאי. אני קניתי קורס של הדרכת הורים, לא היה לנו ליווי פרטני ואישי, אבל עדיין זה נתן לי הרבה כלים ועזר לנו מאוד בהתנהלות מול הילדים).

אבל כן, גם עם ילד 'רגיל', עשוי לקרות מצב שהוא מרים יד על ההורים. וזה לא אומר שום דבר עליו.

זה כן אומר שיש פה משהו שמצריך למידה ובירור איך לעזור לו.

אבל מה ש@אמאשוני כתבה מתייחס למצבים שהוא כבר בתוך זה, שהוא כבר כועס ומנסה להרים ידיים על ההורים. והתגובה שהיא הציעה היא דרך להתמודד בתוך הסיטואציה כשהיא כבר קורית - איך לעזור לילד לאסוף את עצמו, בלי להרחיק אותו ולהוסיף תסכול.

(וכשאני כותבת שהילד שלי רגיש, זה מתוך איך שאני רואה אותו. הוא לא קיבל כזו 'אבחנה' רשמית, וגם לא קיבל אף פעם טיפול על זה... זה לא מה שהייתי מגדירה כ'בעיה מוגדרת')

אבל לא נכנסת לזה אם זה יעיל או לא ואם זה אלימות או לא, רק לומר ששינו את ההנחיות בהקשר הזה, מי שרוצה מוזמנת לקרוא על השיטה בגוגל, זה נקרא החזקה טיפולית או הולדינג

הרי ברור שילד שמרים יד על הורה, זה מתוך משהו פנימי, ויש סיבה וכו כו יש מלא הסברים וסיבות אין ספק.

לכן הצעתי הדרכת הורים.
עם כל הכבוד, ומה הרגיש וכו , ילד לא מרים יד על הורה ולא להיפך.

אין ספק שצריך טיפול , הדרכה כדי לתת לו מענה אחר, ושייך. זה לא סותר שלא מרימים יד על אמא.

אני גם חושבת שצריך להציב גבול שלא מרביצים לאמא (או לכל אחד אחר)

אבל במקרים מסויימים נדרש תהליך למידה.

השאלה היא בזמן אמת כשילד כבר הגיע למצב כזה, ומתמודד עם תסכול, האם עונש הוא מה שיעזור לו ולנו להציב את הגבול, או שקודם נעזור לו להירגע.

זה שצריך אח"כ להסביר ולהבהיר וללמד שגם בזמן כעס להרביץ זה לא תגובה לגיטימית, זה נכון.

לא שצריך לצפות ליישום מיידי, לפעמים זה תהליך, אבל אכן צריך לדבר ולהסביר כמה פעמים עד שהילד מפנים את זה ונמנע מההתנהגות הזאת ומוצא דרכים אחרות להביע תסכול.

זה מאוד מאוד תלוי ברגישות של הילד למגע, הילד שלי נניח, לא אוהב מגע עמוק, זה מציף אותו, חיבוקים לא עוזרים לו להירגע גם כשהוא סתם בוכה לא דווקא כשהוא משתולל, אז אצלו מהאינטואיציה שלי אני מעדיפה להכניס להירגע בחדר ולא להחזיק להירגע כי אני יודעת שהמגע שלי רק יציף אותו עוד יותר.

ממנו?

לא במקרה של השתוללות, במקרה של בכי...

קראתי פה פעם בפורום לשים בחדר יוצא תחושת ניכור..

מכניסה אותו לחדר רק כשהוא מתנהג באלימות. אם אני אשאיר אותו בסלון הוא ימשיך להרביץ, מה פיתרון בזה?

במקרה של בכי אני מדברת איתו, נותנת נשיקה, ליטוף, חיבוק עדין. ותכל'ס הוא לא ילד עם התפרצויות בכי בלתי נשלטות ברוך ה'.

זה אסור וזה חמור ואנחנו ננסה לחנך אותו שלא יעשה את זה, אבל ילד בן ארבע מתוסכל שמוציא את התסכול שלו בצורת הרבצה לאמא זה נראה לי דבר שקורה להרבה מאוד ילדים...

אולי אני טועה, נניח להרביץ לגננת נראה לי גבול אדום בוהק, אולי כהה חווים בבתים אחרים גם את אמא ואבא, אני לא יודעת.

ולפותחת @אובדת חצות קיבלת פה המון עצות מעולות, רציתי לתת לך גם הזדהות, נראה לי לא קיבלת אותה מספיק... את יודעת כמה פעמים הילד שם פס עלינו? וכמה זה מתסכל ומעצבן שבקריזה של רגע היום היפה שהיה הופך להיות יום מתיש ומתסכל, הוא אחר כך יוצא מזה מהר לפעמים, אני נשארת עם ההרגשה החמוצה. וכמה פעמים אני מגיבה לו בצורה לא נכונה ולא איך שהייתי רוצה? אינסוף... 

איך אומרת הבדיחה, ביינישים חושבים שיש להם מידות טובות עד שהם מתחתנים ומגלים כמה צריך עוד עבודת המידות... אז גם אני, חשבתי שיש לי מידות מדהימות ושאני אהיה האמא הכי מדהימה עלי אדמות ועם האימהות אני מגלה כמה עוד עבודת המידות יש לי לעשות וכמה אני רחוקה משלמות.

ואנחנו הלכנו להדרכת הורים, ושם היא אמרה לי משהו על סמכות שיכול לעזור אולי גם לך, אבל קשה לביצוע כמו לטפס על הר.

אנחנו יכולים לחנך ולהיות סמכותיים כשאנחנו מווסתים ורגועים, כשאני מזהה שמשהו מעצבן אותי, או ההתנהגות של הילד או התוצאה או לא משנה מה, ואני עכשיו עצבנית, כועסת, מתוסכלת, מאוכזבת... אני לא יכולה לחנך, התגובה שלי בהכרח לא תהיה נכונה גם אם אגיד בדיוק את אותן המילים כי הילד מרגיש שאני לא בשליטה וכשאני לא בשליטה אני לא יכולה לצפות ממנו להיות בשליטה, לכן אם אני מזהה עצבים, להשהות את התגובה שלי, לנסות להירגע במידת האפשר (היא גם נתנה טיפ, היא אמרה שלדמיין שאני עושה את מה שמרגיע אותי יכול להרגיע ממש כמו לעשות את זה, למשל לדמיין שאני שוחה בבריכה, מציירת במכחול, הולכת על חוף הים, שותה קפה או כל מה שעוזר לך אישית לצאת ממצב של עצבנות ולהיות יותר מווסתת). ומתוך ויסות להגיב, בסמכותיות אבל לא בכעס, לא בהאשמה, להיזהר לא לגרום לילד לרגשות אשמה, כן אפשר כמובן לתת לו אחריות, למשל "זרקת אוכל אז אי אפשר לתת לך עוד אוכל" ולא "למה אתה זורק? מה נראה לך?" או "מאוד התעכבת אז לא נשאר לנו זמן לסיפור לפני השינה" ולא "בגלל שלא הקשבת לאמא לא תקבל סיפור לפני השינה"

לא אומרת שאני מצליחה, בכלל לא, הוא עדיין מאוד מכעיס אותי הרבה פעמים, אבל כשאני חושבת על הכיוון שאני רוצה להשקיע בו את המאמצים שלי בחינוך, אז זה הכיוון.

ושוב, חיבוק והזדהות עמוקה!

מתקשים לאכול בריא ולהימנע מאוכל פחות בריא

אז הציפייה מהילדים לא ריאלית בכלל

וזה הגורם הישיר להתנהגות שלהם

נראה לי בתור התחלה כדאי להתמקד באיך לא לגרום לילדים תסכולים עם דרישות וציפיות גבוהות

כשילד מתוסכל בגלל ההורה

הוא פחות ישתף פעולה גם בגלל התסכול וגם בגלל שההורה הוא זה שתסכל אותו

פשוט להבין ולדעת שלפעמים יש גם ימים כאלה ועם כל מה שלא נתכנן

לא הכל תלוי בנו...

לבלוע ולהעביר הלאה

זה מה שעשיתי בכל אופן בימים המטורפים שהיו...

כל הכבוד כמה השקעה!!

לגבי מה שקרה

וואוו זה כל כך אופייני למצבים שנשארים בבית וכן חוק מרפי, דווקא שעושים להם דברים שווים (כי דווקא שאנחנו יושבות בחדר ונותנות להם להסתדר לבד משום מה טוב יותר) בכל אופן בהתחלה חשבתי שהם גדולים יותר משהו כמו גיל10, ואז כתבת שהם עוד לא גמולים, אז הם די מתוקים וקטנטנים יחסית

הגיוני מאוד ההתנהגויות האלה

רבים על הלב שלך!!

מה שהיה היה ואי אפשר לשנות, מה כן הייתי מנסה לחמול יותר להבין שהם קטנים להתעלם קצת יותר(נגיד שהוא אכל צ'יפס או העדיף את הנקניקיות

הייתי זורמת יותר מאפשרת , כי מצב מאתגר, בפרט תאומים בגילאי2-4 הם קטנים זקוקים להכוונה ויחד עם זאת רוצים עצמאות

עדיף לפעול בלי לדבר מידיי במקרה שעלה על השולחן פשוט להוריד , לתת לו עוד קצת צ'יפס ולבקש שגם יאכל סלט כי זה מאוד בריא

יאכל מה טוב לא יאכל להבא מראש אל תניחי על השולחן

ותשימי כמות מוקצבת לכל אחד

(גם אני אגב לא אעצור צ'יפס כי זה טעים יותר מסלט )

את נשמעת אמא ממש מסורה וטובה ורוצה שיהיה מושלם

את אלופה באמת נשמע שלמתוקים טוב מדייי ואת שם

וזה באמת מריבה על הלב הרבה פעמים

מה שקרה אח"כ כבר היה תוצאה של הדברים

אין כל כך מה לעשות במצב של התפרצות

חוץ מלהרגיע ובאמת כמו שעשיתם

זה קורה בכל המשפחות מצבים שכאלה

מישהי שתלווה אותך ותעברי תהליכי עומק..

נשמע שהרבה מתסכל אותך וחבל שתהיי בזה לבד

תפילת ראש חודש עם הלל מוסף, אם יש לי אפשרות.

לא יותר מידי.

נוהגים לא לגזור ציפורניים.

קבוע בראש חודש אני נזכרת שצריך לגזור ציפורניים לילדים, ואז בעלי מזכיר לי שראש חודש.

לק"י

נראה לי שסריגה/ תפירה

משתדלת להגיד הלל

אם זוכרת לא לכבס 😅

אם מצליחה אז ארוחה קצת יותר חגיגית ומושקעת מהרגיל (בתור ילדה זה היה אצלנו יום של צ'יפס ונקניקיות שאהבנו ממש, מקווה להצליח ליצור איזושהי מסורת כזאת גם בבית שלי)

וופל בלגי/ בלינצס.

אתמול הכנתי סופגניות היתה ממש חגיגה

מעדנים מיוחדים (דנונה , מילקי) בשגרה אנחנו לא קונים. רק בראש חודש

ממש מקפידים בזכות בעלי לעשות סעודת ראש חודש בשרית ואם לא בשרי אז חלבי שווה

ההפתעה לילדים

הפתעה טעימה בבוקר- לפעמים משהו מיוחד קנוי ולפעמים מכינה בלינצ'ס או משהו בסגנון..

סעודת ראש חודש- הולכים למסעדה או קונים אוכלים איפשהו בחוץ

לפעמים אם אין זמן לצאת מזמינים משהו טעים לבית

והיו פעמים שהכנתי משהו חגיגי בעצמי

לק"י

פעם פעם הייתי לובשת חולצה לבנה.

בדרך כלל לובשת חולצה לבנה.

נוהגת לא לעשות מלאכות מסויימות- לא מכבסת, סורגת, תופרת... (די דומה למלאכות שלא עושים בתשעת הימים)

למשל בחול המועד לא כותבים או כותבים בשינוי, בחול המועד לא עושים מלאכה שלא לצורך המועד, בראש חודש כולם הולכים לעבודה...

שנשים לא מכבסות

זה מתבטא בזה שבעלי לוחץ על כפתור ההפעלה חחחח

אבל תמיד אני שוכחת ולא שמה לב

ומשתדלים להתפנק באוכל טעים

לא תופרת וסורגת,

לגבי כביסה פעם לא הייתי עושה בכלל, היום משתדלת להמעיט (עשיתי על זה התרת נדרים)

'הפתעת ראש חודש'- יכול להיות מעדן (לא אוכלים ברגיל) או משהו טעים אחר

לפעמים ארוחה חגיגית

היום הכנו ארוחת לביבות (וסלט ענק לרענן את כל המטוגן הזה) וקינחנו בשתיה חמה ועוגיה

לפעמים, כשמתאפשר, נוסעים בערב ראש חודש לסיבוב שערים.

ממליצה. מרגש מרגש ומחבר מאוד

וחוץ מזה רק חולצות לבנות לילדים..

והם יכולים מה שרוצים..

המון בריאות ונחת, התאוששות קלה ונעימה!❤️❤️

איזה מרגש. ממש חיכיתי איתך.

מקווה שעבר לך בטוב💓

הרבה נחת והתאוששות קלה

מזל טוב!!

הרבה נחת 💕💕

חיכית לזה כ"כ...

התאוששות קלה ❤️

התאוששות קלה ומלא נחת

תגדלו אותו בנחת

מרגש ממש!! הרבה נחת!

התאוששות מהירה וקלה!

היינו יוצאים קונים אוכל ותמיד יצא שנשארתי רעבה.

בעלי התחיל טיפול במונגרו.

היום סלט אנחנו לא מסיימים במסעדה.

הויא ירד 15 קילו תוך חודשיים.

גם כי נכנס לזה ברצינות ממש והוריד פחמימות מהתפריט, עושה ספורט וזה...

יש מרפאות ייעודיות להפרעת אכילה

שיתחיל בפנייה לרופא משפחה

שם גם יאבחנו אם זה הפרעת אכילה ואיזה טיפול צריך

חיבוק לך❤️ נשמע שאת מתמודדת עם זה הכי טוב שאפשר

אמיתית ומאובחנת זה מקום שונה מהתמודדות זוגית רגילה, וכדאי להתייעץ עם איש מקצוע שמומחה לתחום איך להגיב ולהתנהל עם זה. איך להיות המסגרת תמיכה שלו ולא להחמיר את המצב...

מסכימה שיש פה אכילה לא בריאה רגשית וכזה אבל לא נראה לי חריג ולא נראה לי ברמת הפרעה אלא ברמה נורמטיבית... וואללה לא הייתי מתערבת בכלום.. אמרת את שלך. אם ירצה עזרה יבקש ממך.. אם לא הכל בסדר יאכל יאכל עד שישמין עוד יותר ויחליט לעשות אולי משו ואולי לא.... אבל בעיני אם יותר מדי תשפטי אותו על זה (גם בלי מילים) זה סתם יהפוך למאבק....

מכירה את זה על עצמי יש לי תקופות כאלו וברור שזה מאד מאד רגשי אבל אם בעלי יתחיל לשפוט אותי זה יהיה ממש לא כיף....

מציעה לשחרר את זה לגמרי

אם זה מפריע לו תציעי לו דיאטנית , אגב יש פסיכולוגיות תזונאיות. שעושות בעצם שילוב של תזונה עם פסיכולוגיה.

אבל לדעתי זה יותר שלו. נכון שזה מבאס אבל בטח אם לא מפריע לך חיצונית אז חבל שתיכנסי למקום כזה שאחראי עליו.

תהיי איתו יחד ולא כמפקחת.

אצלנו סביב דברים אחרים אני הבנתי שאין לי שום שליטה ואחריות ושזה לגמרי שלו. אז לפעמים מבאס אותי אבל עובדת על עצמי. וראיתי שבסוף הוא זה שמבין בעצמו שלא מיטיב איתו הרגלים מסויימים עובד לבד לשנות אותם

את ההתמודדות הספציפית

אבל חייבת לכתוב לך שמתוך המילים שלך רואים כמה את אישה טובה ומיוחדת!!

אין לי ניסיון בתחום

אם הייתי במקומך הייתי מנסה לקרוא על זה כדי להבין אותו יותר.

וכנראה להימנע מהערות פרקטיות, אם זאת הפרעת אכילה זה נפשי, וצריך מענה נפשי ולא רק פרקטי.

ובאופן כללי אנשים יודעים איך להרזות, זה די ברור, אולי אפילו זה מטרגר אותו אם הוא קיבל המון הערות בעבר.

תנסו לדבר על זה בפן הרגשי, מתי זה התחיל, מה הוא מרגיש בקשר לזה, מה הוא מרגיש אחרי שהוא אוכל.

זה כנראה מה שהייתי עושה אם הייתי בנעליים שלך❤️

לא הערתי לו פרקטית גם כשדיברנו, אלא אמרתי לו מה אני רואה ושאני חושבת שכדאי שיחזור לטיפול

הוא לא אוהב לדבר על זה, אז זה היה ממש קצר. פחות מ 5 דק שיח כי באמת זה שלו.

גם לפעמים הוא זורק הערות על התחושות שלו סביב זה.

ושהוא כל היום במחשבות סביב אוכל. או מה רוצה לאכול או שמתבאס על עצמו שאכל כמות/דברים לא טובים.

אני ביומיום ממש לא מעירה לו על כלום בקשר לזה.

ברור שהוא יודע איך לרזות ומה תזונה נכונה וכמה ספורט כדאי שיעשה

הבעיה שלי היא אפילו לא שהוא אוכל דברים מאוד לא בריאים, אלא שזה בלי הכרה.

נניח יש הבדל בין לאכול כל פעם שורה של חבילת שוקולד כמה פעמים ביום, לבין לקחת שוקולד לנשנש ואחרי 20 דקות להסתכל סביבך ולקלוט שאכלת 2-3 חבילות.

כאילו… תקום תמלא את הצלחת כמה פעמים שתרצה, אבל אל תקח מראש תבנית כאילו היא צלחת אישית…

שזה איזה הפרעה קיצונית

כן 2 לאפות זה הרבה יוסית, אבל גברים אוכלים הרבה.

בעלי לא שמן ואין לו בעיה לאכול 2 פיתות שווארמה בלי בעיה. האמת גם אני מסוגלת לפעמים 🫣

וכן זה הרבה גבינצ , אבל לפעמים יש הרגשה קיצונית של רעב וקשה להפסיק

נכון שיותר בריא לחיות אחרת אבל אני לא חושבת שאת צריכה ''לעשות משהו'' בנידון

אני לדוגמא אוהבת שוקולד ומתוק ויש ימים שאני מסוגלת לטרוף את כל הארון.

כדי לא להגיע לזה אני ממש לא צריכה שבעלי יבדוק מה אכלתי ולמה

זה לא מה שיגרום לי להפסיק

ואם הוא יתחיל להעיר זה רק יגרום לי לאכול עם עצמי בלי לעדכן אותו, אין לי כח להטפות מוסר

של קופות חולים או בבתי חולים

אבל בעלי גם מסוגל לאכול 2 לאפות שווארמה

והוא רזה מאוד מאוד

הוא לא קונה שניים רק כי זה יקר

ואני מסוגלת לדמיין סיטואציה שאני רעבה ואין לי מה לאכול

אז מכרסמת חבילת גבנצ....

את מכירה אותו הכי טוב ויודעת אם זה באמת הפרעה או סתם רעב

אני רק מנרמלת שהמקרים האלה לא נראים לי הזויים...

בעלי אוכל כמו מתבגר, הרבה יותר ממני..ולא רואה סיטואציה שהוא יאכל שתי לאפות שווארמה (זה גם ממש לא אותו דבר כמו שתי פיתות) ועוד אוכל.. בטח לא להזמין מראש

וחבילה שלמה של גבינה צהובה.. נשמע לי המון גם לאדם מאוד רעב

לפותחת- אין לי המלצות, אבל בהצלחה בהתמודדות❤️

גם הבת שלי לפעמים אוכלת שתי פיתות

אבל לא מפוצצות בשווארמה וסלטים

(ובלי קשר היא לדעתי לא באמת צריכה את זה לרוב ואוכלת עם העיניים)

באמת לא מספיק כתבתי מובן.

אבל גם זה אני רואה ילדים סביבי שאוכלים חצי פיתה, ואצלי גם ילדה בת שנתיים אוכלת 2 פיתות שלמות.

האם היא חייבת? לא בטוח. זו המציאות

וככה גם מבוגרים אני לפעמים אוכלת כמויות פסיכיות. האם זה בריא? לאמפה עד להפרעת אכילה הדרך ארוכה מאד בעיניי

וכשאני מורעבת או עצבנית אני בהחלט יכולה לאכול 2 לאפות

לא מומחית בזה..

רק מופתעת שיש בנות שכותבות שזו לא כמות קיצונית. אולי אני טועה, אבל לא מכירה אנשים שאוכלים בכמויות האלה בטח לא יותר מפעם ב.. ואני מכירה אנשים שאוכלים כמויות שונות על סקאלה די רחבה נראה לי

אני מגדירה את זה כאילו שמנים יותר באופי (ואני לגמרי שם לפעמים והרבה גם מהמשפחה שלי וגם משל בעלי...) בגלל זה הגבתי לנרמל את הכמויות...

ברור שזה לא בריא ולא אידיאלי (על הגבנץ בעיקר.. הלאפות סבבה)

אבל בעיני ממש לא הפרעה

הם דוחסים לך שם מלא בשר וכאלה. זה מגיע לרמה שזה יותר דומה לכדור מאשר לפיתה

גם אני יכולה לנשנש שתי פיתות ריקות או עם ממרח קל.

ולאפה שווארמה זה יותר גדול מפיתה

ובאמת הבעיה של להזמין מראש. זו מנה גדולה, בטח עם צ'יפס גדול ושתיה. תשב בנחת תאכל. תרצה תקנה עוד אחת.

הבעיה היא שהוא כבר שם/קונה לעצמו (תלוי אם בבית או בחוץ), ואז הוא אוכל כל מה שיש בלי לשים לב. גם אם אחרי חצי שעה תכאב לו הבטן מרוב הכמות…

וההפרעת אכילה זה דבר ידוע, זה לא אני אבחנתי. היה על זה בטיפול אצל אנשי מקצוע.

גם הוא בעיקר מתאר שהוא כל הזמן חושב על נושא האוכל…

בעיקר מרגיש לי שהוא בחרדה שלא יהיה מספיק אוכל (אז מכין/לוקח הרבה)

ואז הוא אוכל את כל מה שיש ולא משנה מה הכמות…

(וזו היתה חבילת גבנ"צ כפולה בתכלס)

אז זה בכלל לא משנה הכמות.. זה התפיסה בראש

והפרעת אכילה היא לכל החיים

הוא רוצה טיפול?

בטיפול הוא צריך להתמסר לתהליך.

וזה גם קשה ליישם בפועל

וגם זה להודות עוד יותר בזה שיש הפרעה ומצבו עם האוכל לא תקין

אני ממש מבינה את הקושי.

הוא גם הגיש פניה לבירור על טיפול באותו יום שדיברנו

אחכה לראות מה קורה כמובן

אבל נראה לי שהוא צריך את הדחיפה הקטנה לטיפול, אבל גם ממש לא רוצה להיות זאת שנותנת אותה כי זה להכניס את זה בינינו…

השאלה מה הוא עושה אחרי שאוכל? זה מפריע לו? הוא מדבר על זה?

כותבת בכוונה מאנונימי כי אני חוששת שאני במצב דומה לא בכמויות כי אני אישה

אבל דומה

חיבוק.

קודם כל אני לא יודעת בוודאות כמובן, אבל ממה שיודעת הוא לא מרוקן את עצמו אחרי בדרכים לא בריאות.

מבחינת תחושות:

הוא מתאר שהוא כל הזמן חושב על זה. או על האוכל או על השמנה, או על זה שהוא אוכל כמו חזיר (מילים שלו)

קם בבוקר חושב מה יאכל, מכין אוכל או שאני או שמוצא מה לאכול, כל לילה במיטה חושב על זה. מרגיש רע עם עצמו

מתאר שתמיד יש תחושות רעות עם האוכל

בגלל שכתבת שאת אולי במצב דומה:

בעיניי, ואני לא אשת מקצוע, הפרעת אכילה זה לאו דווקא השמנה או כמות האוכל שאוכלים, כמו שזו מערכת יחסים בעייתית עם אוכל.

שאוכל לוקח לך מקום גדול מדי בחיים, ובסופו של דבר מפריע לחיים השגרתיים שלך.

וכמובן שהפרעת אכילה יכולה לבוא אצל אנשים ונשים בכל משקל וצורה.

מעודדת אותך לפנות לטיפול או עזרה בנושא. אפשר להתחיל אצל אשת מקצוע מהתחום הרגשי, ואפשר גם ללכת לרופאת משפחה ולהתייעץ.

אל תישארי עם זה לבד❤️

תתחילי מזה זאת לא אוסרת עליו דברים כי זה בדיוק זה

אני מבינה שזה נראה לך חריג אבל כמו שכתבו פה - ייתכן וזה לא

בנאדם רעב אוכל גם עם העיניים ולא סתם אומרים לא ללכת לסופר רעבים, כי קונים יותר

אז הוא רצה להזמין 2 לאפות.לא בטוח שהיה אוכל את שתיהן. תחושת שובע מגיעה רבע שעה עשרים דקות אחרי האכילה. הכי הרבה היה לומד את זה בכאב בטן + פחות כסף בכיס

גם לגבי הגבנצ. לא חריג לדעתי לגבר רעב. לא בריא אבל לא חריג. זה לא מאוד משביע בפני עצמו.

נשמע שבעלך אוכל לא בריא ושהרגלי האכילה שלו לא נכונים אבל לא בטוח שזו איזו הפרעה

אני חושבת ששוב, את צריכה להתייחס אליו כאאדם בוגר ולא לנהל את האוכל שלו/ להעיר/ לאסור. התנהלות כזו ביחס לכמעט כל דבר בזוגיות היא התנהלות של אמא מול ילד אז אם חשוב לך לא להיות שם כדאי לשים לב

הכי הרבה את יכולה לומר בעיניי - הרגלי האכילה שלך לא בריאים וזה מדאיג אותי. ולשאול אותו אם זה מפריע לו ומה הוא רוצה לעשות עם זה

היום יש הרבה דרכים לטפל בהשמנה ובנאדם שרוצה בכך יגיע לשם בסוף, גם אם ייקח לו זמן

חיבוק♥️

לא הצלחתי… זה לא היה עניין העוד כמה עשרות שקלים, אלא שידעתי שאם הוא מזמין הוא גם יאכל ולא משנה כמה הוא שבע.

ובשיחה בעיקר אמרתי לו שאני רואה שלאחרונה הוא אוכל ונראה שבלי לשים לב, שאני חושבת שזה לא בריא, שממה שאני שומעת ממנו זה מפריע לו גם רגשית. שמבחינתי זה בכלל לא עניין של המשקל או הנראות, אלא של הרגלי אכילה בריאים. שאני אוהבת אותו ונמשכת אליו בכל משקל וזה לא מה שמפריע לי. שאפילו אם לא יאכל רק בריא, וגם אם יאכל פסטות ושוקולדים, שאני חושבת שצריך שהגישה לאכילה תהיה בריאה.

הוא אמר שהוא מסכים איתי.

ובזה סיימנו את השיחה. היא ארכה דקות ספורות ולגמרי העברתי לו את המושכות…

באמת הבעיה שלי היא לא עם ההשמנה (ברור שזה כשלעצמו לא בריא, אבל כרגע זה לא העניין כי גם כשאורח החיים שלו היה בריא לאורך תקופה הוא לא הגיע למשקל תקין)

הבעיה היא שזה באמת כאילו כשהוא אוכל משהו מתנתק משאר הגוף.

זה כאילו הוא בחוסר שליטה כשהוא אוכל. מהרגע שהרים את המזלג המוח נכבה בכל מה שקשור לאם הוא רעב או שבע, והוא ידלק שוב רק כשהצלחת (והתבנית) יהיו ריקות. הוא אפילו לא מתלבט אם בא לו עוד או לא. זה לא עובר בראש. זה כמו מכונה- יש אוכל אז אוכלים עד שנגמר.

בעלי גם עם עודף משקל, אוכל לא מסודר, ומסוגל לנשנש כמויות של אוכל בלי לשים לב בכלל.

בחודשים האחרונים לוקח זריקות להרזיה, החליף סוג, בעידוד שלי, בזריקות עם פחות תופעות לוואי, והשחרור שהוא לא מרגיש כל הזמן רעב ולא חושב על אוכל כל הזמן עושה לו ממש טוב. לגלות שעבר יום והוא אכל כמות ממש קטנה ולא נשנש.

שווה לברר את הכיוון הזה, אולי גם עבורו זה יהיה משחרר

שמדברת על זה,שיש שחרור מההתעסקות באוכל עם הטיפול הזה

שיש אנשים שסובלים ממעין "רעש רקע" תמידי של מחשבות על אוכל והתרופות עוזרות לזה מאוד. אולי באמת כדאי לנסות

אם דודה באמת את מכירה אותה ממש? רואה אותה בסיטואציות ממש מעצבנות? רואה איך היא מגיבה? כמה סבלנות יש לה? אם את רואה את כל זה רוב הזמן וסומכת עליה אז הייתי משאירה איתה.

סומכת עליה לגמרי

אבל שוב- בייביסיטר כזה

לאור המצב היום, הייתי שמה אצל בת דודה שאני יודעת שלא תתעלל

מנשים זרות שאינני יודעת מה טיבן

בייביסיטר זה מעולה. היא תשחק איתו, תצא מדי פעם לגינה, תלך איתו לסידורים. תהיה פנויה אליו, תיתן לו מענה בלי לחכות בתור של עוד 4 ילדים.

אני הייתי חותמת על זה בלי להסס

לי בגיל הזה פחות חשובים חוגים ומפגשים וכאלה. ואפילו קצת מרגישה שבמעון לפעמים מגזימים עם הדרישה מהילדים. בעיני תינוקות בגיל הזה יכולים להתפתח מצוין גם בבית עם תיווך מתאים... מה שהכי חשוב לי זה יד חמה אוהבת.

בעיני בגיל שנה וחצי ילד לא צריך חוגים, אם יהיו שם עוד ילדים והוא יקבל יחס אוהב זה ממש מספיק בעיני.

גם שתי מטפלות על 10 ילדים נשמע ממש אחלה, שתי האופציות נשמעות טובות

ש2 האופציות נשמעות טובות

2 מטפלות על 10 (אני מניחה שאם יגיעו עוד ילדים ה יהיה 12)

והגן חדש גדול ומרווח.

והשעות נוחות 7:30-16:00

אצל הבת דודה זה 8:00-15:30 שזה מאתגר אבל אפשרי כי בעלי זמין גם כשהוא עובד

יחס אוהב ומטפלת שהאמא סומכת עליה. אז לגמרי הייתי הולכת על הדודה

זה תינוק קטן ממנו בחודשיים

ועוד תינוקת הרבה יותר קטנה לא יודעת בת כמה

מניחה שבכל מקרה כנראה המעון יותר יקר בגלל החוגים..

הייתי הולכת על בת הדודה, שקט נפשי מובטח

טבול בתה קמומיל חמים. זה ממש מרפא דלקות. תעשי ככה כמה פעמים ביום.

יש גם לקנות מגבוני ניקוי לעין אבל זה קצת יקר.

בעקרון הפרשות כאלו כן מראות על דלקת, ודלקת עיניים היא לרוב מדבקת.

הוא מצונן? מלא נוזלים? זה הרבה פעמים הולך ביחד.

והוא לא ממש מצונן, מחלת חום אחרונה נגמרה ברביעי האחרון, אז היה צינון ושיעול.

זה לא יפתיע אותי אם הוא נדבק, כל שבוע הוא חולה, יותר ימים הוא נשאר בבית מימים שהלך למשפחתון השנה...

ממש מרפא

כל פעם כשהתחילו הפרשות מהעיניים ניקיתי את העיניים עם טישו שסחטתי עליו קצת חלב אם, וזה עבר די מהר בלי צורך בטיפול מעבר.

בגלל שיש בחלב סוכר

אם כן מנוזל אז זה לא דלקת עיניים?

לק"י

שלפעמים חלק מדלקות העיניים כוללות צינון.

כי לא מזמן גם לבן שלי היו הפרשות ועין אדומה. עבר לבד (מאז הוא קם בבוקר עם הפרשות, אבל הן לא חוזרות אחרי שמנקים. והעיניים לא אדומות. ולרוב גם ההפרשות לא דביקות, שאני לא בטוחה שזה קשוד).

אם הילדה מצוננת והעיניים לא אדומות...

התלבטתי כמה להאמין לו 😅

הנזלת היא חיידקית, וכשהתינוק נוגע בה ואז בעיניים - מתפתחת דלקת בעיניים. (הוא אמר שלכן חשוב לקנח היטב. לא שזה קל אצל תינוקות, שבדרך כלל מרגישים שכל קינוח הוא מינימום ברית מילה🙄)

אבל אם הוא מצונן

וזה רק כשהוא קם מהשינה

זה כנראה חלק מהצינון..

לכי לרופא ובינתיים אסור לשלוח למסגרת.

מבאס

אלא משהו כמו צינורית דמעות חסומה.

אבל רק רופא יוכל לומר לך.

ולשאלתך בהודעה מעל - כן, חלב אם בהחלט יכול להועיל לדלקת עיניים. (יש שיגידו שזה לא טוב כי יש בזה סוכרים, שמעודדים חיידקים)

אבל האמת שבאופן אישי אצלנו רק טיפות אנטיביוטיות או משחה עזרו סופית (אולי הייתה פעם אחת שתה קמומיל עזר, אבל צריך בשביל זה כמה ימים, אז זה רק אם הילד לא במסגרת)

לא מבינה בזה כל כך... (הרופא אבחן את זה לבת שלי בגיל כמה שבועות. בפועל מאז לא היה לה כלום, כן הייתה לה פעם או פעמיים דלקת...)

הוא בן 11 חודשים, עוד לא בדיוק שנה...

הבת שלי בהחלט בוכה בדמעות, אבל כאמור לא היו לה עוד מופעים של צינורית דמעות חסומה (אף שלא ממש הקפדנו על התרגילים שהרופא נתן לנו).

זו באמת שאלה לרופא...

יותר דמעות מהרגיל.

החסימה בדר"כ היא בניקוז של הדמעות אז רואים יותר בכי עם דמעות או גם דמעות בלי בכי...

הוא מצונן גם בלי קשר?

אם זו דלקת זה מאוד מדבק

בלי אדום

והרופאה הביאה טיפות אנטיביוטיות

אבל הוא היה גם עם חום

בעיקרון אם זה לא דלקת אז מגבוני עיניים לתינוק ממש עוזרים (תקני בבית מרקחת זה קצת יותר זול) אבל אם זו כבר דלקת (ממש הפרשות ולא רק פצפוצים, עיניים אדומות) אז צריך רופא שיתן בדכ סינטומיצין

כולו מלא צהוב בעיניים והיא לא אמרה על זה כלום, היום שלחנו (לא ידעתי שאסור) ושוב היא לא אמרה כלום, רק שהיה מצויין והכל טוב.

עשיתי דוקטורט בדלקות עיניים

אסור לשלוח 😬צריך ללכת לרופא

רק להגיד שכשאני שומעת סיפורים כאלו אני מבטיחה לעצמי באלף הבטחות שהילדים שלי יהיו איתי בבית צמוד כל החיים.

כמובן לא רלבנטי, ומה אעשה בשעת אמת לא יודעת🤷‍♀️

אבל בעיניי-

א. אנשים יראי ה' סיכויים גבוהים יותר לאמינות

ב. ככל שיש יותר אנשים בשטח, סיכוי גבוה שיהיה בסדר

ג. לזכור שרוב האנשים טובים, רוב המטפלות אוהבות ילדים

ד. להתפלל לטוב

כמו שבכל חברה יש אנסים פדופילים וגנבים יש גם גננות מתעללות דתיות וחרדיות זה ממש לא חסר. המפלצת שפגעה לי בילד היתה חרדית..

לסמוך על האמירה הזאת פשוט מסוכן.

מסכימה מאד עם מה שכתבת אחרי.. כמה שיותר יש אנשים, כמה שלמטפלת יש סבלנות שתשהי שם ותשבי שם ולא מחכה שרק תעופי, כמה שיותר אנשים יוצאים ונכנסים - אם זה הורים או חוגים או משהו כזה, זה מבורך.

קודם כל - באמת אי אפשר בלב שקט. חד משמעית בכל חברה זה יכול לקרות ואף פעפ אי אפשר לסמוך לגמרי.

ויחד עם זה- כן, במקום שיש יראת ה' יש יותר עבודת מידות ופחות פגיעות. ממש כמו דברי אברהם אבינו...

שאפשר להציג מצג של יראת שמיים. וכמו שאי אפשר לדעת שמישהי מתעללת בילד גם לא תדעי שיראת השמיים שלה היא הצגה

יכולה בפרטי.

ופחות הבנתי את ב

זה משפחתון בבית שלה. אין איתה סייעות.

יש אצלה גג 8 ילדים מגיל חצי שנה עד 3

ואוליי יש לה את העזרה של הבת שלה לפעמים.

ותמיד שהיא שולחת לי הקלטה באמצע היום אז יש שקט דממה. או שהיא אלופה עם ילדים או לא יודעת מה

ויש אפילו הקלטות ב9 בבוקר שבטוח אף אחד לא ישן

שאר הסעיפים באמת עוזרים. תודה!

למקרה שלך אני לא עוזרת...

ככה הסיכוי גדל שמישהי תחליט פתאום לספר

משפחתון של 8 ילדים עם מטפלת אחת זה לא עבודה קלה.

אני אישית עבדתי יום בשבוע במשפחתון של 9 ילדים ועזבתי מהר. לדעתי זה לא שפוי.

גם מבחינת המטפלת זה מאוד קשה להיות עם כל כך הרבה ילדים לבד. רק הלכתי לשירותים ופעוטה אחת זרקה משחק על תינוק. ממש מלחיץ.

ומבחינת החוק זה גם בעייתי. מטפלת יכולה להיות על מקסימום 6 ילדים.

סליחה אם אני מלחיצה אבל כותבת מנסיוני.

התקן תלוי גיל. עד גיל שנה 6 לאחת אחכ מספר הילדים גדל לפי גילם (מודדים לפי הילד הקטן ביותר בקבוצה).

עדיין באמת לא שפוי אבל יכול להיות תקני

אני יודעת בוודאות על 2 בנות 8 חודשים בערך. וילד נוסף בן שנתיים+, והבן שלי בן שנתיים.

אבל בטוח יש עוד כמה אבל עוד לא נתקלתי בהם לא בבוקר ולא בצהריים

פשוט בשיחת התרשמות היא אמרה שהמשפחתון עד 8 ילדים ולרוב זה 8 ולא פחות, אבל לא יודעת מה קורה השנה.

צריך להשפיע על ההחלטות.

הסכנות קיימות בין אם הן פותחות מהדורות או לא.

יש השתדלות שאפשר וראוי לעשות.

אז באמת שאין אפשר לדעת, שם למשל, אפילו עם הקלטות לא עלו על זה כי ההתעללות היתה שקטה ושטנית ולא מתלהמת ובהמית , איכס על זה ועל זה. מזעזע

בטח שיש דרך

לדבר איתה לשאול שאלות על סדר יום על קשיים שעולים

לראות איך היא מגיבה איך היא פותרת קונפליקטים

מי שבעייתית רואים דברים כבר בשיחה פשוטה

(אני מכירה מקרה שלא פורסם כי הוא לא היה מספיק חריג אבל היתה התעללות

והאמא ששמה שם ילדה ספרה על חוסר סבלנות ועצבנות שהיו ניכרים לעין בשיחות פשוטות)

שמעונות שמשלמים מינימום ומקבלים כל אחת

זה כר פורה לבעיות במקרה הטוב והתעללויות במקרה הגרוע

זה למה קורים הרבה מקרים

רק הקיצוניים מגיעים לחדשות

והאחריות היא בעיקר על ההורים

מי שמוכן לשלוח למקום כזה

לוקח מראש סיכון

הוא רואה איפה הוא שם את הילד

אצל צוות שעלול להיות לא כשיר

מידי פעם להפתיע בביקורים במעון באמצע היום כדי לאסוף את הילד, בלי להגיד מראש ולהתרשם. ותנסי לבודד האם יש בסיס מאומת במציאות לחשדות שלך לגבי אותו מעון או שאת רק מונעת אמוציונלית ממקרים בתקשורת.

ויחד עם זאת-

קודם כל המלצות הן לא ציק ביטחון למקום טוב, הרבה מומלצים התגלו כחרדת אלוקים.

ולחלק היותר טוב-

פרופורציות,

1.רוב האנשים טובים. לא כולם פסיכופטים חולי נפש.

2.שנית, את מכירה את בעלת המשפחתון, מדברת איתה שומעת אותה את יכולה להסיק איך היא בכללי.

3.לעמוד מאחורי הדלת קצת לפני שאת נכנסת ואחרי שאת הולכת ולשמוע מה קורה.

4.הפתעות באמצע היום. אפילו רק להאזין לה ליד הדלת או מתחת למרפסת.

לי מאוד קשה לשים מקליט. והייתי משתדלת כמה שיותר להפתיע באמצע היום, כמובן שבמעון זה הרבה יותר קל.

אבל לא חסרים סיפורים (להבדיל כרמל מעודה) שההורים טענו שהילדים היו הולכים שמחים לגן והתרשמו שהם אוהבים אותה והיא היתה חייכנית וטובה אליהם.

כנראה שהאינטואיציות שלנו לא תמיד ערניות מספיק לדברים שאולי אפשר לראות

אפשר לשמוע אם יש בכי מוזר והסטרי, איך המטפלת מתייחסת לבכי.

רק פסיכופטית ממש תתעלל בדממה מוחלטת, אבל זה מכסה את מרבית המקרים.

להיות עם היד על הדופק כל הזמן, להפתיע וכמובן לשלוח עם מקליט.

מה שקרה שם זה פסיכופטיות זה דבר קיצוני...

כן יש טווח רחב ומטפלות אולי פחות נחמדות וכו זה פחות נדיר וגם יותר מובן.. אבל התעללות של ממש זה כמו פדופיליה

זו הפרעה וסטייה והיא באמת בקצה והיא במיעוט בסוף פשוט כזה בכותרות זה מטלטל.

לעשות השתדלות כן לפקוח עיניים ולראו שטוב לילד גם בבית, ולשים לב אם יש נורות אדומות (שלא תמיד יעידו על התעללות אבל יעידו שאולי פשוט פחות טוב לילד)

ומפה לשם להתשדל להיות באמון לעולם ולטוב שבו

כי לתת לילד את התחושה שאין אמון בעולם זה גם נוראי וזה עוול מצידנו לתת לו

ילד צריך לגדול בהרגשה שהעולם טוב

וההורים שלו מלאי אמון...

אז כן לחזק גם את זה בעיניי

כי אני מאוד חרדתית ופרנואידית. ואני גם מאוד גלויה עם הילדים הגדולים שלי (ילדי יסודי) כי חשוב לי שלא יהיו תמימים עם כל הסכנות.

ואחת מהילדים באמת יצאה חרדתית כמוני .

כמובן שאני לא מדברת רע על המטפלת, ובטח שאם אני חוששת אז לא אדבר בגלוי לידם. אבל הם מכירים אותי כאחת שלא מאמינה בעיניים עצומות לכל אחד ואני גם אומרת להם לא לסמוך על אף אחד אלא רק על אמא ואבא.

מעדיפה שיהיו פחדנים וזהירים ולא תמימים וה' ישמור משהו יקרה לא עלינו ולא על עם ישראל.

אבל את צודקת שחייב לתת להם ביטחון בעולם שהעולם טוב בסופו של דבר

וגם אם אמרנו ההפך...

שמחה שהתחברת

לא לכאן ולא לכאן... כל הכבוד שאת ערב לשים לב שלא להיות בקיצוניות...

בגיל הזה פחות או יותר

אני אצטרך משהו לעשות איתו ולפגוש אנשים בזמן הפנוי . או לוותר על הרעיון.. קשה לו הרעש בכיתה ובבית הספר

שהחברים מהכיתה בבית כבר

בשעות הבוקר והצהריים המוקדמים לעשות למידה ועוד

אם זה מה שנכון בעבורו.

כי אולי יש פה פן של בריחה מהמציאות, וההימצאות הקבועה בבית לא תאפשר לו ללמוד להתמודד...

אולי הפתרון צריך להיות אחר, כמו מעבר לכיתה עם פחות תלמידים וכדומה.

[כותבת את זה מתוך ניסיון אישי דומה. אני אישית לא בנויה לחינוך ביתי בגיל כזה, אבל בכל אופן כנראה שזה לא מה שיהיה טוב במקרה שלנו...]

אולי זה ייתן רמה מסויימת של מענה. אולי גם יעזור לך למצוא מקום לעבור אליו.

ואולי אפשר לחפש בית ספר יותר קטן שיתאים לו. במיוחד אם אתם מוכנים לעבור דירה בשביל זה. או אולי לבדוק אפשרות להתאמות כמו כיתה אקוסטית/ רשות לצאת למקום שקט מדי פעם או משהו כזה.

בישוב באיזור לכיש/הר חברון

הם בגילאי יסודי/חטיבה.

אם רלוונטי בואי לפרטי, אקשר אותך לאמא.

אולי היא תכיר גם עוד מקומות שיש או לקשר אתכם למשפחות חנ"ב מישובים קרובים אליכם.

אני יכולה לקשר אותך למישהי שמרכזת קבוצות כאלה

אולי תכיר בעוד איזורים

ומצטרפת להמלצה להתייעץ עם מדריכת הורים...

בטח אם זה פחות מתאים לך מבחינת עצמך ומבחינת הסביבה ןזה לא ככ פשוט..

אולי יש דרך להקל עליו בלי לעשות את השינוי הזה

והאמת שבכל מקרה הייתי מתייעצת עם מישהי, תותחית כמובן לפני צעד כזה...

אין לה שום אפשרות תזוזה בגלל התופסנים שיש לשתי המיטות יחד. פטנט פשוט פשוט וגאוני.

והרווח כמעט לא מורגש. כן מרגישים שזה שני מזרנים.

אולי זה תלוי מזרן .קנינו את היקר יחסית ומרגישים קצת את המעברים של המזרונים שזה סך הכל הגיוני, אבל בלי רווח בכלל.

מה שכן היא גבוהההה

בחכמתי לקחתי רק מידות אורך ורוחב ומדדתי את החדר. לא חשבתי על הגובה. ולפחות במקרה שלנו היא גבוהה משמעותית ממיטה סטנדרטית.

כותבת רק כדי שתקחי בחשבון, מאמינה שיש כאלו שלא יפריע להם. ויכול להיות גם שתוכלי לבחור מראש מזרונים שונים או רגליים בגובה שונה לפי מה שיתאים לך.

יש להם מזרוניים ממש גבוהים

אנחנו עם מיטות משם ומזרונים לא משם והמיטה יחסית גבוהה

והמיטה טיפה גבוהה

אבל מתרגלים

היא אכן גבוהה אבל לנו זה לא מאד מפריע.

המזרונים מעולים נוחים מאד.

המיטה יציבה ולא זזה, גם כשאין את התופסנים מלמטה.