בעלי במילואים שהוקמו (התחיל לפני חודש וחצי בערך) ועכשיו האריכו בעוד שבועיים שגם זה לא סופי. כל החברים שלו כבר מיצו והתחילו לזרוק וזה פשוט דופק אותו ואותנו.
שבוע הבא יש אירוע משפחתי לצד שלו והם פשוט התעלמו ממנו כששיבצו יציאות והוא ביקש לצאת כשהתחילו. אומרים לו להחליף יציאות עם מישהו, אבל אנשים שם לא בראש להתחיל לעשות בלגן והוא שונא להתחנן ולבקש. אירוע אחר של המשפחה שלו הוא פשוט אמר שלא יבוא וכל זה חוץ מהקטע שהוא הפסיד כבר כמה יציאות שהיו מגיעות לו ובגלל הראש של האחרים הוא לא מוכן לבקש כי זה מוריד את המורל.
אני יודעת שזכיתי בבעל מיוחד, אבל בסוף זה בא על חשבונו וחשבוננו. זה לא שיש לי תמיכה אינסופית מהחברה. המשפחה שלי משתדלת לעזור, אבל גם זה בכמות מוגבלת ובסוף נפשית אף אחד לא עוזר כמוהו. כשהוא לא נמצא אני היחידה שקמה בלילה לילדים, זה לא רלוונטי לקחת עזרה לשלב הזה וביחד עם עייפות פסיכית של תחילת הריון אני פשוט קורסת על הספה כל אחר הצהריים במקום להיות איתם נורמלי.
וזה לא כולל את כל הבדיקות שהוא מפספס כי לא נעים לו לבקש לצאת.
מיציתי את הקטע של המילואים האלו, אני לא מגיעה לעשות שום דבר שלא קריטי ובסוף דופקת את עצמי בגלל זה. אז תודה שאתה מתנצל על זה שתבוא בסוף מחר במקום היום, אבל מה אמור להחזיק אותי עד אז?
