לא מפרטת

סליחה

אבל זו הייתה עבודה לנתק.

לפעמים כשהם אצלנו, הם זורקים כל מיני הערות שמחזירות אותי אחורה ומצד שני משקפות לי כמה אני כבר לא שם.

וזו לגמרי גבורה. מעריכה! 

מצד אחד זה חשוף ממש, מצד שני חושבת שיש בזה תועלת. אז אחשוב על זה.

בכל אופן עשה לי טוב לכתוב לעצמי. 😉

חבל שמלכתחילה לא כתבת מאנונימי, הייתי שמחה לקרוא דווקא את התהליך 

חכמת הבדיעבד 🤦🏼‍♀️

ממש מעריכה ואוהבת את סגנון ההתנהלות בבית של ההורים שלי, ומנסה ליישם גם אצלי.

אני גם רואה שהנטיה הראשונית שלי היא להגיב כמו ההורים שלי, בדיוק כמו שבעלי נוטה להגיב כמו ההורים שלו.

ההורים שלי לא הרימו עלינו את הקול, אולי כמעט בחיים.

כשאבא שלי היה מאוד מאוד כועס, אולי כועס זאת לא המילה הנכונה, למשל כשרבנו מכות, הוא היה מאוד מאוכזב וכאוב, והוא היה מתחיל לבכות.

וזה היה הכיייייי מפחיד אותנו בעולם, באותו רגע היינו עוצרים ומבקשים סליחה.

שואלת לגמרי לגמרי מהמקום שלי - לא חייבת לענות - אף פעם לא הרגשת את הבכי כמניפולציה?

וזה גם לא קרה לעיתים קרובות בכלל בכלל.

זה היה בכי הכי אמיתי ממקום ממש כאוב שלו.

בד"כ אמירות עם תקיפות בנועם הספיקו לגמרי.

לפעמים היינו הולכים ביחד עם אבא/אמא לשבת לחשוב בחדר על מה שעשינו.

לא יודעת בדיוק להגיד איך.

השוני הוא שאני לפעמים מתקשרת את זה, נגיד אומרת לבנות שלי- תקשיבו, רק שתדעו שאני מאוד עצבנית עכשיו, אז בבקשה תתעסקו בעניינכם ואל תציקו לי עוד שלא אצעק עליכן כי לא בא לי.

לא כי לא היו לי הורים טובים ואוהבים

להפך

הם מאוד טובים ומאוד אוהבים

אבל לא ידעו לחנך

לא חינכו פשוט לכלום כמעט

לא היה גבולות בבית

וגם לא היה צריך מדי

לא חינוך לערכים

היה כן חיבוקים וחום מאמא

וכיף עם אבא

והם שמחו לעזור ולפנק גם

אבל אין לי שום דוגמה מצד החינוך

לא ידעו לשים גבולות ונכנעו לכל בכי.

המתנה הכי גדולה שיש.

אם אתזה תנחילי לילדים שלך ועל זה יהיו גם גבולות, ברכה! 

מה זה לא היה צריך מדי?

לא היה צריך חינוך?

לא הבנתי..

אז לא היתה קנאה חיכוכים מריבות ומדי דרמות

רוב מה שרציתי קבלתי בקלות

לא היה חוקים בבית או תפקידים

וכנראה גם אופי של ילדים יותר נח ולא עקשן

שהם נכנעו?

או שזה רק עעשיו כמבוגרת?

הרגשתי תלושה

ולא שייכת לכלום

כאילו לבית אין שום ייחודיות שום אופי

ההורים הפרו לפחות ופחות רלוונטיים כי הם בעצם לא הביאו איתם שום אמירה שום כיוון..

לא יודעת בדיוק להסביר

בכללי כיום אין כמעט קשר בין המשפחה

כמההה צריך איזוןןן

יותר מדי נוקשות וגבולות - אין מקום לנשום

בלי גבולות בכלל- לא נוצר תיחום של מקום ושייכות וואו. 

כי בסה"כ את מתארת אותם כהורים טובים.

אבל כנראה הייתה שם ריקנות מסוימת, ואת הרגשת צורך במשהו אחר.

מעניין מאוד מה שכתבת, אם כי עדיין קשה לי לתאר איך זה נראה בפועל, כי יש הרבה שאין להם אידאלים כלשהם, ועדיין מצליח להם..

 פשוט חוסר גבולות בכלל

זה בעצם גוננות יתר

כל קושי מרפדים לך

לא נותנים לך להתמודד לבד עם כלום

אני מרגישה שקבלתי המון שדר של אני לא יכולה

כי כל בכי ישר קופצים עליך לרצות אותך וכדי שתפסיקי לבכות

אין שום חובה

'שום תפקיד בבית

שחם אחריות על שום דבר

מרגישה שלא קיבלתי כלים לחיים..

שהיתי צריכה להבין לבד איך להתמודד עם כל אתגרי החיים בלי התנסות מוקדמת

אני לא אומרת שהכל היה רע

כילדה קטנה החוויה שלי היתה טובה סה''כ

אבל בהמשך החיים

הבנתי מה זה עשה בי

היום אני בקשר יחסית טוב עם אמא שלי

אבל אחרי תהליך ארוך של הבנה וקבלה וברור מה הציפיות הנכונות ממנה ומה מיותר

יש דברים 'הולכים איתי גם לאמהות שלי

יש בי שאיפה להעניק חום ואהבה כמוה

ולהיות מסוגלת לתת בלי לחשוב על עצמי

ולא קל לי

כי בגלל האהבה הקצת חונקת והחובה לתת חיבוק כל פעם שיוצאת מהבית גם בגיל גדול

אז נהיה לי סלידה מנשיקות ואני מרגישה 'אני לא חמה מספיק במגע כלפי הגדולים..וזה מבאס אותי

וגם מזכירה לעצמי שהיה לה יותר כוחות להעניק ולפנק כי היא גידלה רק ילד אחד כל פעם

קצת טריגרי בשבילי האמת…

גדלתי עם הורים די קשוחים ועצבניים וזה גורם לי להיות

ההיפך, לא תמיד בקטע טוב: אני הרבה פעמים מתקשה לשים גבולות ולהיות עקבית כי אני "מרחמת" על הילדים.

מה שדומה- אבא שלי היה יותר קשוח ואמא יותר קשובה ואת זה אני משחזרת בבית ומצפה מבעלי לטפל בדברים שדורשים "קשיחות".

לפני איזה שנה אבא שלי התפרץ על הבת שלי בעצבים, סתם כי הוא היה עצבני והיא השתוללה טיפה. היא היתה בהלם מוחלט ורצה לחדר למרר בבכי. זה החזיר אחורה בזמן ובכיתי כמו ילדה בת 3 מעל הראש שלה בלי שהיא תראה. המתוקה הזאת התעקשה לבקש ממנו סליחה ואני רק חשבתי שהוא זה שצריך לבקש סליחה 😣

הקטע שהם סבא וסבתא ממש משקיעים ומפנקים אבל הקטע של העצבים פשוט בלתי נשלט…

סליחה שפרקתי וכתבתי בבלגאן. זה נושא שמאד מעסיק אותי.

וואי קשההה ואיזה ילדה מתוקה עם לב טוב! קרה לי לא מזמן עם הקטנה שלי (כמעט שנתיים) - אבא שלי שאג עליה שהיא נגעה לו במשהו, היא נבהלה מאודדדד, הרמתי אותה חיבקתי אותה והעמדתי אותה מולו - בלי כעס כי אני יודעת שהוא לא מבין כלום בילדים ובהשלכות- אמרתי לו שהיא מאוד נבהלה ממנו, אז היא אמרה לו תוך כדי שהיא מחזיקה את הבכי שפויה לו ופויה לו ושהיא לא מפחידה בכלל, אז הוא התנצל וניסה לפייס אותה.

זה עדין עם סבא וסבתא, אני לומדת את העניין מתי להתערב בעדינות בקשר מתי להימנע ולסמוך על הילד. מורכב .

שילד אומר למבוגר שפויה לו

יותר בעייתי ששואגים על ילדים בגיל הזה..

היא לא באמת מבינה.. 

בכזו סיטואציה. וגם בכללי בכזה גיל לא עושה מזה עניין כדי שלא יתקבע.

אני דווקא רואה בזה ברכה שהיא יכלה כאילו להחזיר לו בשפה שלה ובדרך שלה בחזרה, זה היה מאודדד מבהיל והיא קפאה בהתחלה ורעדה, אח''כ היא הייתה מסוגלת להבין שהוא עשה משהו לא בסדר - בעיני זה ברכה, היא בעצם אמרה לו במילים שלה - אתה לא בסדר שעשית לי ככה. (בעיני זה גם חלק ממוגנות אולי יותר מאוחר אסביר את ההקשר) 

איזו אמא אלופה את!

ומסכימה עם החשיבה שלך

שאני מרעיפה אהבה במילים ומעשים (חיבןקים נשיקות) המון המון

וממש מרגישה שזה מגיע מאמא שלי

חיבוקים נשיקות ובלי סוף כמה אנחנו מיוחדים

תודה לך

מה שאני רואה כמודל לחיקוי ושאיפה להגיע לשם

מצד שני אני מאוד שונה מאמא שלמ באופי מאוד מאוד

ולכן ברור לי שלעולם לא אהיה אמא כמוה וזה מה שה' זימן לילדים שלי ונכון עבורם

קצת קשה לי לענות על שאלת הכעז כי ההורים שלי מאוד נינוחים אין אצלם לצאת מהכלים ולכעוס אמא שלי היא האדם הכי רגוע שאני מכירה...הלוואי שהייתי סבלנית ורגועה ככה

אני מבטאת כעס בעיקר שאני מגיעב לקצה ומרימה את הקול ומענישה יותר מהר אבל מול הילדים מאוד משתדלת לשלוט בעצמי ואם אני מרגישה שכעסתי עליהם אני תמיד אבקש סליחה

ההורים שלי היו (ועדיין) מהירי כעס מלאי ביקורת ושיפוטיות

כבר בתור ילדה ידעתי שאני לא אהיה כמוהם

בתור בוגרת ואז אמא בגיל צעיר מאד, ההתנהלות הטבעית הייתה חיקוי שלהם, כל פעם שזה היה קורה הייתי עוצרת ולומדת, פיתחתי מודעות לטריגרים לכעס, למדתי מניסוי וטעייה ליישם דרך חיים כמעט נטולת כעסים ושיפוטיות.

כשהייתי ילדה וגם שנים בתור בוגרת כעסתי עליהם, על הילדות הגרועה שהייתה לי ועל הבוגרת שהפכתי להיות בגללם. אחרי שהצלחתי לפתח דרך חיים טובה ובטעם שלי, ההסתכלות השתנתה, גם בגלל שהצלחתי ללמוד דרך אחרת וגם בגלל שהבנתי שהרבה אנשים חסרי מודעות ויישום בנושא הכעס והביקורת (ובנושאים רבים אחרים)

בגדול ההורים הם המודל לחיקוי שלנו

ואני אישית מעריצה את ההורים שלי ובפרט את אמא שלי

וברור לי שאני רוצה להיות אמא כמוה, רק הלוואי הלוואי שיהיה לי מאגרי סבלנות כמוה.

בוא נגיד שאני כועסת הרבה יותר ומתעצבנת יותר בקלות. שזה לא טוב.

מצד שני אני חושבת שאמא שלי היתה מכילה מכילה מכילה ובסוף היתה כועסת מאוד מאוד מאוד (לעיתים ממש רחוקות)

אז היום אני כן חושבת שמותר להביע כעס יותר מהר כדי לא להגיע לסף היכולת, במיוחד שבתור ילדה זה היה קצת מפחיד.

מצד שני, אני כן רוצה להיות כמוה רגועה וסבלנית עם הילדים ולהקשיב בכייף לכל הסיפורים והרעיונות שלהם.

ולא תמיד יש לי כוחות.

ומצד אחרון, בבית של ההורים שלי פחות דיברו רגשות, יותר חוויות

ולי כן יותר חשוב לתמלל רגשות וגם להביע אהבה בצורה יותר מוחצנת.

אגב, זאת שאלה מאוד מעניינת גם בהקשר הזוגי, עד כמה אנחנו מחקים את המודל הזוגי של ההורים שלנו....

אבל לצערי מהכיוון השלילי יותר.

אני מרגישה שאני מונעת מהפחד של להיות כמוהם (בעיקר כמו אמא שלי).

לא בעניין של הכעס, לא יוצא לי כמעט לכעוס.

אבל בתחומים אחרים כן. מנסה לעבוד על זה🥲

אני מהגדולים בבית, ואני חושבת שגם התהליך של ההורים שלי בין ההורות שלי להורות של אחי הקטן הוא תהליך שאני לאט לאט מתחילה לעבור.

מאוד מעריכה את ההורים שלי, אני יותר דומה לאמא שלי וסגנון ההורות שלי מאוד דומה לשלה, כולל הטעויות (לא הכל כמובן) אבל יש הבדל גדול שמשפיע על התחושות, היא הייתה עקרת בית, אני עובדת ולכן להידמות אליה זה ציפיה לא ריאלית, הפניות שלה והפניות שלי שונות... ואני לאט לאט מפנימה שהילדים שלי יגדלו אחרת מאיך שאני גדלתי.

היא אהבה להיות בבית? 

אני חושבת שאני מבינה אותך למרות שאני בתחילת הדרך.

ההורות של הגדולים שונה מהקטנים יותר. הורות מגובשת יותר (כשעושים עבודה ומבררים).

הילדים שלך גדלים אצל האמא המדוייקת להם

אמא שלי גם הייתה עקרת בית רוב הזמן, זה בהחלט מציב רף גבוה במה שקשור לניהול ותפקוד של הבית.

ומשמח אותי כל פעם מחדש לשמוע על הורים שהם מודל לחיקוי.

זה באמת נותן לי פרופורציות על העולם 

לטוב- ההורים שלי היו מאוד חזקים. גם אבא וגם אמא. גדלנו בבית עם גבולות ברורים ויציבים.

שניהם מאוד יציבים ומאוד אנשים עבודה.

אמא שלי מאוד חסכנית, וחינכה אותנו לתודעת חיסכון כלכלי.

היה פחות רגש בבית, אם כי אני זוכרת שאמא הייתה מקריאה סיפורים והייתה פותחת את הבוקר עם שיר. 

הייתה מטפלת בנו במסירות כשהיינו חולים.

הייתה עוזרת לנו בשיעורי הבית, גם כשהייתי בתיכון. 

אני מאוד משתדלת אצלי שגם יהיו גבולות ברורים ויציבים. לא תמיד זה מצליח לי כי אני טיפוס יותר וותרן ונוח. ועם זאת- אני מבינה שגבולות לפעמים זה אומר שהילד יבכה למשך כמה דקות כי הרצון שלו נדחה. 

אני פחות שמה דגש על לימודים, מבחינתי זה חשוב אבל לא העיקר בכלל בכלל.

אני מאוד משתדלת גם בכל בוקר לפתוח עם חיוך ועם נשיקה וחיבוק.

למוטב- ההורים שלי לא שמו דגש על הרגש או על העולם הפנימי.

היה לי חסר חום, מגע, רגשות, פרגונים, הבעת אהבה.

כמהתי לזה מאוד, והייתה לי חרדה חברתית שהצלחתי להסוות אותה.

בנערות היה לי הרבה יותר קשה, כי הרגשתי שההורים שלי הם בכלל לא כתובת. אין תקשורת חוץ מהפרקטי, וזה שיגע אותי.

אצלי אני מאוד משתדלת לשים לב לעולם הפנימי. מאוד נעזרת באינטואיציה לצורך כך. מה הצורך העמוק של הילד שלי? איך אני נותנת לו את זה?

לפרגן. מילות חיזוק ואהבה. רוך. להתפעל מהם. להשתובב איתם. 

ההורים הטובים סהכ אבל - לא מדברים רגשות .

ברוך השם היום המודעות היא אחרת.

מהמם בעיני שאת עושה את התיקון הזה למה שהיה חסר לך עם הילדים ..

אתמול התבוננתי עלזה שהשם עשה ככה שבמבנה תקין הורים הם זוג נשוי שיש ביניהם אהבה, כבוד, מגע, שיח ריגשי. בעצם שתמיד גם כבוגר אתה עטוף -מעניק ומקבל אהבה,

קל הרבה יותר לגדל ילדים ברכות ובריאות ריגשית כשהמבנה הזה מתקיים נכון והזוגיות משמעותית בעולם הרגשי.

האתגר שלנו הוא באמת להיות מבוגר כזה - גם אם לא קיבלנו ולא היה לנו את הטבעיות הרגשית הזו בבית של ההורים 

אל תקחו ממני את החוסרר סבלנות לפעמים.
אתם זה משהו אחר , טוב יותר.

כנראה שמאמא שלי לקחתי את הפתיל הקצר  

מקווה שלא יעבור לילדיי.

אבל אני יודעת כבר בראש על הרבה דברים טובים שאני אשמח לקחת מהם

והרבה דברים שאני לא אהיה כמוהם בעזרת ה'

בעלי לעומת זאת ממש רוצה לחקות את ההורים שלו

בגדול וגם בקטן בעצם , ההורות שלי שונה מאודד מההורות של ההורים שלי .

גדלתי בבית לא פשוט, עם אלימות פיזית מצד האבא, מילולית, עימותים בלי סוף. גבולות מאוד נוקשים אווירה כללית לא טובה .

מה שכן היה טוב- כי חייב לאזן, אמא שלי דאגה לנו שנאכל טוב (עזבו את הדרך ביצוע ) שאנחנו והסביבה תהיה נקייה, ראינו דוגמא אמיתית לגמילות חסדים כל הזמן כל הזמן וזה הוטבע בנו. אמונת צדיקים.

בשנים היותר אחרונות ממש נעשה תיקון ביחסים, המון בזכות שינוי גישה שלי תודה להשם, ופתאום ההורים שלי מתחילים לגלות אהבה כלפינו שזה נדיר, קיבלתי הורים - זה מאוד מקל.  

הבית שלי תודה להשם אלפי פעמים, אחר לגמרי, באווירה נעימה ברוב הזמן עם המון אהבה גלויה ופשוטה - הבנות שלי שומעות המון פעמים במהלך היום כמה הן אוצר ואהובות ויקרות מאוד ובאמת הן קסם (לפעמים אני חושבת שבטוח גם אנחנו כילדים היינו ככה מתוקים - אז למה לא אהבו אותנו ככה? )  אבלל- עם כל זה שבאמת אפילו אורחים שמגיעים אלינו אומרים וואו איזה אווירה יש לכם בבית בלי שיפוטיות, עין טובה.

אני יודעת את העובדות ומכירה בטוב, ובכל אופן כשאני כועסת לפעמים פנימית זה יכול לרסק אותי, המאמץ להבדיל להאמין שאני לא הם, שאני לא אהיה הם לעולם.

(אני בקשר טוב איתם אגב. יחסית טוב, מרגישה שההבנה שלי והחמלה שלי עליהם ההורים כאילו מזיקה לי במובן של ידיעת הרע וההפרדה שלו ממני)

במה זה כן מתבטא ? (כואב לי הראש ממש, משתדלת להיות מובנת )

אם עכשיו הילדים עשו משהו ממש חמור או באמת התישו אותי נורא נורא והסבלנות שלי בקצה ואני לבד אני זועמת, פנימית אני זועמת, בפנים בתחושה באלי לנער אותן לצעוק עליהן, להיות נוקשה.

בפועל יכול להיות שארים את הקול אומר שאני מאוד כועסת ואני לא מסכימה לעשות  x y z יכול להיות שאם נניח אני צריכה להרים אחת מהן לא אעשה אתזה בעדינות, אבל גם את חיצונית - פעלתי בסדר, הרושם שנחרת לי בנפש הוא הזעם הזה, הכאב על הקיום שלו, הפחד ממנו.

אולי כי כעס הוא כעס ואפעם לא נעים להרגיש אותו, אני לא יודעת באמת מה אבא שלי חווה ולהרגיש בכל הפעמים שהוא איבד שליטה, ונראה לי שבסוף הסף של איבוד שליטה וההקשר של איבוד שליטה בתוספת כעס גם אם אצלי מתבטא בצורה מינורית (במיוחד ביחס אליו ) שם לי ספק עליי .

אני לא יודעת אם מי שלא חוותה הורה כזה יכולה באמת להבין את התחושה הזו.

נראה לי שאולי אני מחפשת להבין אם הכעס שאני מרגישה לפעמים הוא כעס שגם אחרות מרגישות, כדי שאאמין לעצמי שזה הגיוני וזה לא קשור בהכרח רק להורים שלי, אבל אין לדעת.

כרגע אני מתמקדת בועשה טוב, להרחיב בתוכי את המאגרים של האור, זמנים זוגיים, זמנים עם חברות דברים שעוזרים לאוורר את הנפש.

וואוו יצא ארוך

אם יש כאלה שמזדהות אשמח לשמוע, מאנונימי גם,  תכלס גם לי זה היה חשוף עכשיו 

השאלה היא אם את מבינה איזה מנגנון מפעיל לך את הכעס. הכל אצלך.

אמא שלי לצורך העניין הייתה כועסת הרבה כנל. ביחד עם מכלול שלם של דברים רעים, והרבה הרבה הרבה דברים טובים

אני יכולה להגיד על עצמי שירשתי ממנה הרבה, לטוב ולמוטב. וכשהתחלתי לעשות עם זה עבודה פנימית והבנתי מה מפעיל אצלי את הכעס, זיהיתי דברים דומים גם אצלה, אבל אני עובדת על עצמי

זאת אומרת, גם אם זה קשור כי ספגנו את זה בבית, זה לא אומר שזה לא בר שינוי

אבל אני כן חושבת שזה השפיע עליי

אבל זה כמו לעצור גלגל שכבר נוסע במהירות גבוהה שנים, את צריכה כח רצון, הבנה איך לעשות אתזה בלי להיפצע (לא לנטרל חיצונית ולהיחנק פנימית לדגומא), וגם ונראה לי זה העיקר ואני מנסה ללמד אתזה את עצמי, לקבל אתזה, שהגלגל לא נעצר בבת אחת בהתחלה הוא פשוט מאט את הקצב.

בהבנה שלי אני מבינה את הכל ועובדת על עצמי הרבה (גם קצת יותר מידי בקטע של הדקדקנות שם, צריכה לראות הורים שכועסים בגבולות הבסדר, לאיזון) יש קול שהוא דימיון וניסיון בעיני, כי הוא לא מתכתב עם המציאות ולא עם המודעות והעבודה שיש לי בתחום, הקול הזה שאומר "והיא לא תצלח" כאילו המעבר בין דורי יותר חזק ממני, כל פעם שאני כועסת הוא עולה - כאילו להגיד לי הנה את רואה עכשיו את כועסת קצת אבל יכול להיות שזה ילך ויסלים.

וכן אני יודעת מה מפעיל אצלי את הכעס - זה לא תמידי זה כי עם כל מצב אני יכולה להתמודד לפעמים בטוב ולפעמים פחות, בגדול בכל המצבים לא להגיע למצב פיזי קיצוני רעב,  עייפות...

יש משפט שאומר - שהעצבות שבאה אחרי העבירה היא יותר חמורה מהעבירה עצמה,כי היא משחזרת את הלופ - בגלל שהיא מאכילה את החוסר אמון בעצמנו, וככה אני מתייחסת לזה גם פה, לא ליפול לחשיבה הזו שכתבתי למעלה, אלא באמת להתייחס יותר נקודתית ללמידה ולבעיה - פיתרון.

איך מתייגים?

@oo לא מצליחה לתייג .

מבינה את ההסתכלות שלך על כעס כדבר מאד בעייתי

גם אני מסתכלת עליו ככה בגלל הילדות שלי

אני חושבת שזו הסתכלות קצת קיצונית אבל קיצון טוב

כי כעס זו תחושה שלילית שמביאה דברים שליליים ומאד טוב ללמוד להימנע ממנה

הדרך שלי להימנע מכעס ובמיוחד מזעם פנימי גדול הוא:

1. זיהוי טריגרים

2. מניעה או הפחתת טריגרים

3. זיהוי הכעס בתחילתו כשהוא עדיין קטן ועשיית פעולה שמפחיתה אותו כשהוא עדיין קטן

ומשהו לגבי התשובות שקבלת פה והתאמה שלהם למציאות הכללית

אם רוב ההורים היו בסה"כ טובים אז אנשים היו יותר

אוהבים את עצמם

במודעות עצמית

בשליטה עצמית

בחמלה עצמית

ופחות

כעסנים

שיפוטיים

חסרי סבלנות

אם תשאלי את אחים ואחיות שלי על הילדות שלהם

לא בהכרח תקבלי תשובה כמו שלי

אנשים מעדיפים

ליפות את המציאות

לשכוח דברים רעים

לזרום עם מה שהחיים מביאים ולא להתאמץ לשנות

לגבי מה שאמרת על אם רוב ההורים טובים - אז למה הילדים שיפוטיים וכו'...

אני חושבת שגם ההורות הטובה של הדור הקודם הייתה קצת בהסתכלות של ערך כתוצאה ממעשים ותלות של ערך עצמי במעשים טובים היא בעייתית גם אם ההורים חינכו לטוב בצורה מאוד יפה ומכבדת, עדיין יכול להיות מתח של ריצוי תחושה שאני לא טוב כמו.. וכו'..

אני דווקא מאוד מאמינה לחוויה שנשארת בנפש זה מלמד משהו על האווירה, לא על הפרטים הקטנים - בטוחה שהרבה מההורים כעסו לפעמים. הענישו, העבירו ביקורת או שמו תוויות, אבל התחושה שאתה הילד - מבוגר יוצא בסוף היא החשובה והיא זו שמראה על הסך הכללי והכיוון.

לגבייך יכול להיות שלילד אחד במשפחה היה אישו עם ההורים שלו, אופי מאוד שונה, סגנון וכל מיני דברים שיכולים ליצור מערכת יחסים שונה משאר האחים.

גם אני גדלתי בבית עם אלימות פיזית ומילולית. בית תורני עם הרבה גמילות חסדים והפער הזה עד היום לא מיושב אצלי.

איפה אני הכי מרגישה את השוני בהורות שלי? כשאני כועסת (לעיתים רחוקות!) על הגדולה שלי והיא עונה לי- אמא אבל למה את כועסת?

זה מוכיח שהיא לא מפחדת ממני וזה המון בשבילי.

בס''ד

אני התחלתי את ההורות שלי עם פחד מאד גדול לכעוס.

ואכן, ברוב רוב רובו של הזמן, לא כעסתי וניהלתי הורות מאד נינוחה.

בשנים הראשונות, זה היה לי קל באופן מפתיע אפילו וסוג של קיוויתי-האמנתי-חשבתי שאצליח להמשיך ככה תמיד.

אבל ככל שהילדים גדלו (וככל שהמשפחה גדלה גם היא ב''ה),

ראיתי שזה נהיה לי יותר ויותר מאתגר.

ויצא לי להתפרץ, פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית...

זה בכלל לא היה קורה הרבה. 

אחת לכמה חודשים טובים בסך הכל

(כל-כך פחדתי מהכעס וממה שזה עושה לי שזכרתי כל פעם ויכולתי להגיד כמה זמן עבר בין פעם לפעם).

מתישהו (אחרי כמה שנים ככה), קרו שני דברים:

1. השתתפתי בסדנה לניהול כעסים. זה עזר לי מאד להבין איך מנגנון הכעס עובד ומה אפשר לעשות מולו ואיתו.

2. התחלתי לשחרר קצת מהצורך לא לכעוס אף פעם (בדומה למה ש@דיאן ד. כתבה למעלה). מבחינתי להרים את הקול, זה כבר לא סוף העולם. זה לא דבר טוב, אני לא גאה בו, אני עושה את כל מה שאני יכולה כדי לנהל את הבית שלי עם כמה שפחות עצבים מצידי, אבל אם קרה, ממש לא נורא. זה שינוי גישה עמוק, ואחד הדברים שהוא משפיע עליו, זה שאני גם 'מתאוששת' הרבה יותר מהר מגל של כעס. בעבר יכולתי להרגיש את זה מבעבע בתוכי עוד הרבה אחרי ההתפרצות. היום אני יכולה לעבור מצעקה לחיוך או ללחיבוק תוך שנייה.

אני משתפת כי אצלי אני ממש מרגישה שההתפרצויות היו קשורות במידה רבה לפחד קיומי להתפרץ.

ובהפוך על הפוך, הייתי צריכה לקבל את זה שאני אנושית, וכועסת לפעמים, כדי גם ללמוד להתפרץ הרבה פחות חזק (בנוסף לכלים המעשיים שלמדתי כאמור).

במה שכתבת קצת הרגשתי את הפחד (המוצדק!) הזה שלך מלכעוס, הפחד הזה מעצמך אפילו ❤️, שאת מחזיקה, מחזיקה ומחזיקה אבל בפנים את מפחדת שאולי יום אחד יתפלק לך ח''ו, וזה הזכיר לי את עצמי...

לשאלתך אני כן מאמינה וחושבת שאפשר לשבור את ההעברה הבין דורית בנושא.

באמצעות המון מודעות ורצון טוב (כמו שיש לך),

באמצעות קבלת כלים מעשיים (כמו זיהוי רעב ועייפות קיצוניים כמו שכתבת, כמו הרחבת הדברים שעושים לנו טוב, כמו שגם כתבת),

באמצעות תפילה,

באמצעות טיפול או סדנה או גם וגם,

באמצעות עבודה עצמית, לימוד וטעייה וניסון...

אני עדיין כועסת כמו שכתבתי, אבל אני עדיין רוצה, שואפת וגם מאמינה שיום אחד אגיע למדרגה הרבה יותר גבוהה בע''ה. ושהשמיים הם הגבול, בע''ה.

אבל במהלך הדרך,

עד שמגיעים למקום שאנחנו כבר עם הרבה ניסיון בהורות שלנו ובחיים שלנו בכלל,

נראה לי חשוב לקבל את זה שאפשר ונטעה. אפשר ונפעל לא נכון. וזה לא יהיה סוף עולם. 

כי הפחד העצום שלא נכעס חלילה, ושאם נכעס, זה יישאר אך ורק פנימי, ושלא ייצא שום דבר החוצה,

היום הפחד הזה קצת מרגיש לי כמו מכסה שנחזיק בחוזקה על סיר שיש בו יותר מדי לחץ. ואני לא בטוחה שזה הדבר הנכון לאורך זמן.

אז מה כן? יכול להיות שגם אותך ירגיעו הדברים הבאים:

- מצד אחד ללכת ללמד כלים מעשיים לניהול כעסים. לא כי את כועסת בפועל. את דווקא מחזיקה את זה לתפארת בעיניי! אלא כדי שתוכלי לעזור לעצמך יותר בקלות כשתרגישי שהכעס עולה בתוכך, ולנהל את זה יותר בעדינות (מול עצמך. שלא תחזיקי את זה בכוח, אלא תנהלי את זה יותר חכם ויעיל בע''ה), ושתרגישי הרבה יותר ביטחון ביכולת שלך להתנהל בצורה בטוחה ומכבדת מול גל של כעס שעולה בך.

- מצד שני, אולי לאפשר לעצמך להיות יותר בקבלה של הטעויות האפשריויות שיכולות להיות בהורות שלך. לטעות, או למעוד, זה עדיין לא אומר שנשחזר את הדברים הלא טובים שסבלנו מהם. אולי טיפה, בקטנה, אבל כל עוד נמשיך להיות 'על זה' ולחפש איך לשפר, זה מצב שונה לחלוטין. אלה יהיו שאריות של מה שחווינו, ביותר קטן, עד שנגיע לבנות באופן עמוק משהו אחר. (אני מתייחסת לדברים שתיארת בהודעות שלך ולפחד לכעוס. כמובן שאם משהי הייתה מספרת שהיא מרביצה לילדה ושואגת עליהם בלי סוף, כמו שהיה אצל הוריה, זה היה שונה. אבל למעוד בקטנה, קצת להרים את הקול פה ושם, זה עדיין לא לשחזר הורות אלימה).

- מצד שלישי, להחזיק באמונה שכן אפשרי להגיע להורות מכבדת באמת, גם אם אנחנו באים ממשפחה שזה לא היה ככה. החזון הגבוה הוא זה שנותן לנו את הכוחות בסופו של דבר.

מקווה זה יוצא מובן ושזה יעזור איכשהו. את אלופה ברמות על כל מה שאת בונה, כשלוקחים בחשבון את המקום שממנו הגעת. זה ממש ממש מעורר כבוד. מדהימה ❤️

נב: מוסיפה משהו קטן בפרטי.

מדהים עד כמה משהו שאנחנו בטוחות שרק אנחנו חוות, מתברר כהתמודדות של הרבה נשים..

ומעניין אותי, איפה יש סדנאות כאלה לניהול כעסים?

גוגל קצר ויש המון תוצאות. ככה הגעתי לסדנה בעצמי, דרך גוגל, כי לא ממש היה לי את מי לשאול בעולם האמיתי. (אני אמנם קיבלתי הרבה מהמנחה של הסדנה בה הייתי אבל פחות התחברתי לאישיות שלה אז לאו דווקא ממליצה עליה אבל שוב, יש הרבה שעושים את זה. אולי דרך פורומים ושאר רשתות אפשר לקבל המלצות ספציפיות).

כל מילה שלך פנינה!!

אהבתי מאוד מה שכתבת...

תודה רבה ❤️❤️

בס"ד

שזה דיבר אלייך - כמו שגם תגובתך דיברה אלי 🤗.

וב"ה ששולח ניסיון, תובנות ומילים…

תראי גם מה כתבתי להמקורית כאן למעלה 🙏 ממש מזכר את כיוון המחשבה שלך כאן.

זה ממש עוזר לראות עוד בנות שעשו שינוי כזה ושזה אמיתי אפשרי בהחלט גם אם מאתגר, יעזור לי בפעם הבאה שאחשוב לא להאמין בעצמי 

וכן, קראתי גם התגובה ההיא להמקורית (קראתי בשנית עכשיו, אבל קראתי אותה יחד עם כל השרשור לפני שעניתי לך), ובאמת רציתי שתקבלי את החיזוק הזה לדברים שאת כבר מנחשת-רואה-מבינה בתוכך ❤️

זה בהחלט מחזק לראות שזה מנת חלקן של אחרות גם, ושאפשר להצליח בע"ה, בלימוד, באמונה, בניסיון חיים ובהתמדה.

את אלופת עולם!!!

אולי יותר מודעת למה שאני עושה ואיך זה משפיע על הילדי, כך שמלכתחילה קבעתי לעצמי שלא להיות כך

אבל במצבי לחץ אני כן נוטה להתעצבן, עדין לא ברמה של אמא שלי 

בנושאים מסויימים

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

לדעתי לא יפה לעשות אירוע בבית, להזמין אנשים, ךהכין כיבוד ולא לדאוג שהם יוכלו לאכול.

זה חוסר התחשבות

כמו שתיארת איך התאמצת שיהיה משהו טבעוני מכל דבר

לק"י

בטח כשלא מדובר בחילוני גמור שמנותק לגמרי מאנשים דתיים.

הוא לא יודע שדתיים צריכים אוכל כשר?... ולא אוכלים בכל מקום?

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

אתם אלופים שהלכתם, ונתתם הרגשה טובה.

חושבת שאת צודקת שלא עשו לכם דווקא, יש לך הסתכלות של עין טובה וזה מקסים בעיני.

בפעם הבאה כדאי לתאם איתם מראש איך מתנהלים עם האוכל.מניחה שבאמת אם הוא דתלש הרבה זמן הוא שכח כבר את ענין התנור.גם לי יש דתלשים במשפחה שממש מתחשבים, אבל חושבת שגם הם לא היו שמים לב לענין החימום בתנור.

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

לק"י

לא נשמע לי שזה קשור לחשש מתקלות עם הנשק.

אלא לזה שהם נגד מלחמות (חיים בסרט. אבל שיהיה).

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

אם כמובן זה מתאפשר מבחינה טכנית למבנה העין וכו'.

במדידות ובדיקת התאמה הם לוקחים בחשבון גם ניתוח תיקון

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

שלפי מצב העיניים שלי עכשיו, לא בטוח שאני אצטרך משקפי קריאה. אבל עם אני אעשה לייזר, אז אני כן אצטרך אחרי גיל 40.

(לא בטוחה שהבנתי אותו מדויק. בכל מקרה לא עשיתי לייזר ולא שוקלת לעשות כרגע).

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

על פי המלצה של רופא שיניים מצוין שאני סומכת עליו.

הלכתי לשם פרטי, עלה לא מעט, אבל הרופא שיניים ששלח אותי לשם אמר שהמחירים שם יחסית זולים ביחס לפרטי.

יכולה לתת מספר בפרטי.

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

הילדים שלי קמים מאד מוקדם, עםה שמש.

בחורף זה סבבה אבל בקיץ בחמש ועשרה כולם ערים (זה לא קשור לאור זה קשור לשמש, כי החדר חשוך לגמרי)

זה לא תמיד בשליטתינו כמה זמן בוקר יש

(אכן הבוקר אצלינו ארוך וזמן מופלא שהם משחקים בו בכיף. אני מלבישה ממש בסוף, אחרי שהתיקים ארוזים ואני מוארגנת להוציא אותם/בעלי.

כי אין לי כח לעצבים של ילדים מאורגנים שעכשיו צריך להישמר שיישארו ככה ובגד מתלכלך וכו')

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

לפעמים אוכלות פחות מהלחץ

לפעמים מנוהלות מספיק כדי שלמור על בריאות גם בעומס

מבינה את התסכול

אבל לא יודעת איך זה עוזר לך

עזבי את זה ותתרכזי במה נכון וטוב ואפשרי לך

ומאמינה שיש גם את הבודדות שיכולות גם לעמוד בעומס וגם להתמיד באוכל בריא והתעמלות, אבל אותן אני פחות רואה סביבי...

במשרות בכירות לרוב יהיה תכונות אישיות גבוהות

מה שעזר להם להגיע למשרה

וזה גם מה שעוזר להם לתזונה נכונה ומשקל תקין

מודעות תכנון ושליטה עצמית

בנוסף אם לומדים ניהול זמן ואנרגיה נכונים

אפשר להספיק בחיים גם קריירה וגם אורח חיים בריא (וגם עוד דברים)

1. הגדרת מטרות

2. תכנון זמן/ כוח ריאלי לכל מטרה

3.תיעדוף משימות לפי רמת החשיבות

4. שיבוץ המשימות באופן יומי/ שבועי/ חודשי וכו

5. להשאיר מקום בלו"ז לבלתמים והפסקות

6. לעשות בקרה תקופתית על עלות תועלת של ביצוע המשימות לעומת הזמן והאנרגיה שהן לקחו

במידת הצורך לחזור שוב על הסעיפים מחדש

שאני לא מחשבת נכון זמנים

כמו באג כזה חח

ובכלל אני לא זריזה

לחשב זמנים באופן מדויק

אני תמיד מוסיפה זמן נוסף מעבר למה שחשבתי

נניח משימה שלוקחת שעה אני נותנת לה שעתיים

כי כמעט תמיד יש בלתמים

וחוסר דיוק בתכנון

על זריזות אפשר להתאמן

לא לעשות יותר מהר

אלא יותר יעיל

אני תמיד מחפשת את הדרך הקצרה ביותר שנותנת את התוצאה הטובה ביותר 

שסוגר את התאבון..

וגם - יש אנשים שעומס ועשייה עושה להם טוב וממקד אותם, יש אנשים שפחות. השאלה היא איפה את נמצאת בסקאלה.

כשלך יש עומס את אוכלת לא מסודר. לא לכל הנשים זה ככה. כשלי יש עומס אני בקושי אוכלת, יכולה לעבור גם ימים שלמים בלי אוכל או עם ארוחה אחת ביום. זה משתנה בין כל אדם, ולכן זה שהן במשרה בכירה או שיש להן הרבה עומס לא משפיע על הרצון שלהן.

גם זה שהן במשרה בכירה לא אומר שהן עמוסות יותר. יכול להיות שכמו שכתבו פה הן יודעות לתכנן זמנים נכון, או שלהן יש פחות דברים בחיים האישיים שמעמיסים עליהן או שיש להן יותר עזרה
וזה גם אופי של אנשים כמה הם מרגישים עומס וסטרס או שהם נהנים ופורחים מזה