לא מפרטת

סליחה

אבל זו הייתה עבודה לנתק.

לפעמים כשהם אצלנו, הם זורקים כל מיני הערות שמחזירות אותי אחורה ומצד שני משקפות לי כמה אני כבר לא שם.

וזו לגמרי גבורה. מעריכה! 

מצד אחד זה חשוף ממש, מצד שני חושבת שיש בזה תועלת. אז אחשוב על זה.

בכל אופן עשה לי טוב לכתוב לעצמי. 😉

חבל שמלכתחילה לא כתבת מאנונימי, הייתי שמחה לקרוא דווקא את התהליך 

חכמת הבדיעבד 🤦🏼‍♀️

ממש מעריכה ואוהבת את סגנון ההתנהלות בבית של ההורים שלי, ומנסה ליישם גם אצלי.

אני גם רואה שהנטיה הראשונית שלי היא להגיב כמו ההורים שלי, בדיוק כמו שבעלי נוטה להגיב כמו ההורים שלו.

ההורים שלי לא הרימו עלינו את הקול, אולי כמעט בחיים.

כשאבא שלי היה מאוד מאוד כועס, אולי כועס זאת לא המילה הנכונה, למשל כשרבנו מכות, הוא היה מאוד מאוכזב וכאוב, והוא היה מתחיל לבכות.

וזה היה הכיייייי מפחיד אותנו בעולם, באותו רגע היינו עוצרים ומבקשים סליחה.

שואלת לגמרי לגמרי מהמקום שלי - לא חייבת לענות - אף פעם לא הרגשת את הבכי כמניפולציה?

וזה גם לא קרה לעיתים קרובות בכלל בכלל.

זה היה בכי הכי אמיתי ממקום ממש כאוב שלו.

בד"כ אמירות עם תקיפות בנועם הספיקו לגמרי.

לפעמים היינו הולכים ביחד עם אבא/אמא לשבת לחשוב בחדר על מה שעשינו.

לא יודעת בדיוק להגיד איך.

השוני הוא שאני לפעמים מתקשרת את זה, נגיד אומרת לבנות שלי- תקשיבו, רק שתדעו שאני מאוד עצבנית עכשיו, אז בבקשה תתעסקו בעניינכם ואל תציקו לי עוד שלא אצעק עליכן כי לא בא לי.

לא כי לא היו לי הורים טובים ואוהבים

להפך

הם מאוד טובים ומאוד אוהבים

אבל לא ידעו לחנך

לא חינכו פשוט לכלום כמעט

לא היה גבולות בבית

וגם לא היה צריך מדי

לא חינוך לערכים

היה כן חיבוקים וחום מאמא

וכיף עם אבא

והם שמחו לעזור ולפנק גם

אבל אין לי שום דוגמה מצד החינוך

לא ידעו לשים גבולות ונכנעו לכל בכי.

המתנה הכי גדולה שיש.

אם אתזה תנחילי לילדים שלך ועל זה יהיו גם גבולות, ברכה! 

מה זה לא היה צריך מדי?

לא היה צריך חינוך?

לא הבנתי..

אז לא היתה קנאה חיכוכים מריבות ומדי דרמות

רוב מה שרציתי קבלתי בקלות

לא היה חוקים בבית או תפקידים

וכנראה גם אופי של ילדים יותר נח ולא עקשן

שהם נכנעו?

או שזה רק עעשיו כמבוגרת?

הרגשתי תלושה

ולא שייכת לכלום

כאילו לבית אין שום ייחודיות שום אופי

ההורים הפרו לפחות ופחות רלוונטיים כי הם בעצם לא הביאו איתם שום אמירה שום כיוון..

לא יודעת בדיוק להסביר

בכללי כיום אין כמעט קשר בין המשפחה

כמההה צריך איזוןןן

יותר מדי נוקשות וגבולות - אין מקום לנשום

בלי גבולות בכלל- לא נוצר תיחום של מקום ושייכות וואו. 

כי בסה"כ את מתארת אותם כהורים טובים.

אבל כנראה הייתה שם ריקנות מסוימת, ואת הרגשת צורך במשהו אחר.

מעניין מאוד מה שכתבת, אם כי עדיין קשה לי לתאר איך זה נראה בפועל, כי יש הרבה שאין להם אידאלים כלשהם, ועדיין מצליח להם..

 פשוט חוסר גבולות בכלל

זה בעצם גוננות יתר

כל קושי מרפדים לך

לא נותנים לך להתמודד לבד עם כלום

אני מרגישה שקבלתי המון שדר של אני לא יכולה

כי כל בכי ישר קופצים עליך לרצות אותך וכדי שתפסיקי לבכות

אין שום חובה

'שום תפקיד בבית

שחם אחריות על שום דבר

מרגישה שלא קיבלתי כלים לחיים..

שהיתי צריכה להבין לבד איך להתמודד עם כל אתגרי החיים בלי התנסות מוקדמת

אני לא אומרת שהכל היה רע

כילדה קטנה החוויה שלי היתה טובה סה''כ

אבל בהמשך החיים

הבנתי מה זה עשה בי

היום אני בקשר יחסית טוב עם אמא שלי

אבל אחרי תהליך ארוך של הבנה וקבלה וברור מה הציפיות הנכונות ממנה ומה מיותר

יש דברים 'הולכים איתי גם לאמהות שלי

יש בי שאיפה להעניק חום ואהבה כמוה

ולהיות מסוגלת לתת בלי לחשוב על עצמי

ולא קל לי

כי בגלל האהבה הקצת חונקת והחובה לתת חיבוק כל פעם שיוצאת מהבית גם בגיל גדול

אז נהיה לי סלידה מנשיקות ואני מרגישה 'אני לא חמה מספיק במגע כלפי הגדולים..וזה מבאס אותי

וגם מזכירה לעצמי שהיה לה יותר כוחות להעניק ולפנק כי היא גידלה רק ילד אחד כל פעם

קצת טריגרי בשבילי האמת…

גדלתי עם הורים די קשוחים ועצבניים וזה גורם לי להיות

ההיפך, לא תמיד בקטע טוב: אני הרבה פעמים מתקשה לשים גבולות ולהיות עקבית כי אני "מרחמת" על הילדים.

מה שדומה- אבא שלי היה יותר קשוח ואמא יותר קשובה ואת זה אני משחזרת בבית ומצפה מבעלי לטפל בדברים שדורשים "קשיחות".

לפני איזה שנה אבא שלי התפרץ על הבת שלי בעצבים, סתם כי הוא היה עצבני והיא השתוללה טיפה. היא היתה בהלם מוחלט ורצה לחדר למרר בבכי. זה החזיר אחורה בזמן ובכיתי כמו ילדה בת 3 מעל הראש שלה בלי שהיא תראה. המתוקה הזאת התעקשה לבקש ממנו סליחה ואני רק חשבתי שהוא זה שצריך לבקש סליחה 😣

הקטע שהם סבא וסבתא ממש משקיעים ומפנקים אבל הקטע של העצבים פשוט בלתי נשלט…

סליחה שפרקתי וכתבתי בבלגאן. זה נושא שמאד מעסיק אותי.

וואי קשההה ואיזה ילדה מתוקה עם לב טוב! קרה לי לא מזמן עם הקטנה שלי (כמעט שנתיים) - אבא שלי שאג עליה שהיא נגעה לו במשהו, היא נבהלה מאודדדד, הרמתי אותה חיבקתי אותה והעמדתי אותה מולו - בלי כעס כי אני יודעת שהוא לא מבין כלום בילדים ובהשלכות- אמרתי לו שהיא מאוד נבהלה ממנו, אז היא אמרה לו תוך כדי שהיא מחזיקה את הבכי שפויה לו ופויה לו ושהיא לא מפחידה בכלל, אז הוא התנצל וניסה לפייס אותה.

זה עדין עם סבא וסבתא, אני לומדת את העניין מתי להתערב בעדינות בקשר מתי להימנע ולסמוך על הילד. מורכב .

שילד אומר למבוגר שפויה לו

יותר בעייתי ששואגים על ילדים בגיל הזה..

היא לא באמת מבינה.. 

בכזו סיטואציה. וגם בכללי בכזה גיל לא עושה מזה עניין כדי שלא יתקבע.

אני דווקא רואה בזה ברכה שהיא יכלה כאילו להחזיר לו בשפה שלה ובדרך שלה בחזרה, זה היה מאודדד מבהיל והיא קפאה בהתחלה ורעדה, אח''כ היא הייתה מסוגלת להבין שהוא עשה משהו לא בסדר - בעיני זה ברכה, היא בעצם אמרה לו במילים שלה - אתה לא בסדר שעשית לי ככה. (בעיני זה גם חלק ממוגנות אולי יותר מאוחר אסביר את ההקשר) 

איזו אמא אלופה את!

ומסכימה עם החשיבה שלך

שאני מרעיפה אהבה במילים ומעשים (חיבןקים נשיקות) המון המון

וממש מרגישה שזה מגיע מאמא שלי

חיבוקים נשיקות ובלי סוף כמה אנחנו מיוחדים

תודה לך

מה שאני רואה כמודל לחיקוי ושאיפה להגיע לשם

מצד שני אני מאוד שונה מאמא שלמ באופי מאוד מאוד

ולכן ברור לי שלעולם לא אהיה אמא כמוה וזה מה שה' זימן לילדים שלי ונכון עבורם

קצת קשה לי לענות על שאלת הכעז כי ההורים שלי מאוד נינוחים אין אצלם לצאת מהכלים ולכעוס אמא שלי היא האדם הכי רגוע שאני מכירה...הלוואי שהייתי סבלנית ורגועה ככה

אני מבטאת כעס בעיקר שאני מגיעב לקצה ומרימה את הקול ומענישה יותר מהר אבל מול הילדים מאוד משתדלת לשלוט בעצמי ואם אני מרגישה שכעסתי עליהם אני תמיד אבקש סליחה

ההורים שלי היו (ועדיין) מהירי כעס מלאי ביקורת ושיפוטיות

כבר בתור ילדה ידעתי שאני לא אהיה כמוהם

בתור בוגרת ואז אמא בגיל צעיר מאד, ההתנהלות הטבעית הייתה חיקוי שלהם, כל פעם שזה היה קורה הייתי עוצרת ולומדת, פיתחתי מודעות לטריגרים לכעס, למדתי מניסוי וטעייה ליישם דרך חיים כמעט נטולת כעסים ושיפוטיות.

כשהייתי ילדה וגם שנים בתור בוגרת כעסתי עליהם, על הילדות הגרועה שהייתה לי ועל הבוגרת שהפכתי להיות בגללם. אחרי שהצלחתי לפתח דרך חיים טובה ובטעם שלי, ההסתכלות השתנתה, גם בגלל שהצלחתי ללמוד דרך אחרת וגם בגלל שהבנתי שהרבה אנשים חסרי מודעות ויישום בנושא הכעס והביקורת (ובנושאים רבים אחרים)

בגדול ההורים הם המודל לחיקוי שלנו

ואני אישית מעריצה את ההורים שלי ובפרט את אמא שלי

וברור לי שאני רוצה להיות אמא כמוה, רק הלוואי הלוואי שיהיה לי מאגרי סבלנות כמוה.

בוא נגיד שאני כועסת הרבה יותר ומתעצבנת יותר בקלות. שזה לא טוב.

מצד שני אני חושבת שאמא שלי היתה מכילה מכילה מכילה ובסוף היתה כועסת מאוד מאוד מאוד (לעיתים ממש רחוקות)

אז היום אני כן חושבת שמותר להביע כעס יותר מהר כדי לא להגיע לסף היכולת, במיוחד שבתור ילדה זה היה קצת מפחיד.

מצד שני, אני כן רוצה להיות כמוה רגועה וסבלנית עם הילדים ולהקשיב בכייף לכל הסיפורים והרעיונות שלהם.

ולא תמיד יש לי כוחות.

ומצד אחרון, בבית של ההורים שלי פחות דיברו רגשות, יותר חוויות

ולי כן יותר חשוב לתמלל רגשות וגם להביע אהבה בצורה יותר מוחצנת.

אגב, זאת שאלה מאוד מעניינת גם בהקשר הזוגי, עד כמה אנחנו מחקים את המודל הזוגי של ההורים שלנו....

אבל לצערי מהכיוון השלילי יותר.

אני מרגישה שאני מונעת מהפחד של להיות כמוהם (בעיקר כמו אמא שלי).

לא בעניין של הכעס, לא יוצא לי כמעט לכעוס.

אבל בתחומים אחרים כן. מנסה לעבוד על זה🥲

אני מהגדולים בבית, ואני חושבת שגם התהליך של ההורים שלי בין ההורות שלי להורות של אחי הקטן הוא תהליך שאני לאט לאט מתחילה לעבור.

מאוד מעריכה את ההורים שלי, אני יותר דומה לאמא שלי וסגנון ההורות שלי מאוד דומה לשלה, כולל הטעויות (לא הכל כמובן) אבל יש הבדל גדול שמשפיע על התחושות, היא הייתה עקרת בית, אני עובדת ולכן להידמות אליה זה ציפיה לא ריאלית, הפניות שלה והפניות שלי שונות... ואני לאט לאט מפנימה שהילדים שלי יגדלו אחרת מאיך שאני גדלתי.

היא אהבה להיות בבית? 

אני חושבת שאני מבינה אותך למרות שאני בתחילת הדרך.

ההורות של הגדולים שונה מהקטנים יותר. הורות מגובשת יותר (כשעושים עבודה ומבררים).

הילדים שלך גדלים אצל האמא המדוייקת להם

אמא שלי גם הייתה עקרת בית רוב הזמן, זה בהחלט מציב רף גבוה במה שקשור לניהול ותפקוד של הבית.

ומשמח אותי כל פעם מחדש לשמוע על הורים שהם מודל לחיקוי.

זה באמת נותן לי פרופורציות על העולם 

לטוב- ההורים שלי היו מאוד חזקים. גם אבא וגם אמא. גדלנו בבית עם גבולות ברורים ויציבים.

שניהם מאוד יציבים ומאוד אנשים עבודה.

אמא שלי מאוד חסכנית, וחינכה אותנו לתודעת חיסכון כלכלי.

היה פחות רגש בבית, אם כי אני זוכרת שאמא הייתה מקריאה סיפורים והייתה פותחת את הבוקר עם שיר. 

הייתה מטפלת בנו במסירות כשהיינו חולים.

הייתה עוזרת לנו בשיעורי הבית, גם כשהייתי בתיכון. 

אני מאוד משתדלת אצלי שגם יהיו גבולות ברורים ויציבים. לא תמיד זה מצליח לי כי אני טיפוס יותר וותרן ונוח. ועם זאת- אני מבינה שגבולות לפעמים זה אומר שהילד יבכה למשך כמה דקות כי הרצון שלו נדחה. 

אני פחות שמה דגש על לימודים, מבחינתי זה חשוב אבל לא העיקר בכלל בכלל.

אני מאוד משתדלת גם בכל בוקר לפתוח עם חיוך ועם נשיקה וחיבוק.

למוטב- ההורים שלי לא שמו דגש על הרגש או על העולם הפנימי.

היה לי חסר חום, מגע, רגשות, פרגונים, הבעת אהבה.

כמהתי לזה מאוד, והייתה לי חרדה חברתית שהצלחתי להסוות אותה.

בנערות היה לי הרבה יותר קשה, כי הרגשתי שההורים שלי הם בכלל לא כתובת. אין תקשורת חוץ מהפרקטי, וזה שיגע אותי.

אצלי אני מאוד משתדלת לשים לב לעולם הפנימי. מאוד נעזרת באינטואיציה לצורך כך. מה הצורך העמוק של הילד שלי? איך אני נותנת לו את זה?

לפרגן. מילות חיזוק ואהבה. רוך. להתפעל מהם. להשתובב איתם. 

ההורים הטובים סהכ אבל - לא מדברים רגשות .

ברוך השם היום המודעות היא אחרת.

מהמם בעיני שאת עושה את התיקון הזה למה שהיה חסר לך עם הילדים ..

אתמול התבוננתי עלזה שהשם עשה ככה שבמבנה תקין הורים הם זוג נשוי שיש ביניהם אהבה, כבוד, מגע, שיח ריגשי. בעצם שתמיד גם כבוגר אתה עטוף -מעניק ומקבל אהבה,

קל הרבה יותר לגדל ילדים ברכות ובריאות ריגשית כשהמבנה הזה מתקיים נכון והזוגיות משמעותית בעולם הרגשי.

האתגר שלנו הוא באמת להיות מבוגר כזה - גם אם לא קיבלנו ולא היה לנו את הטבעיות הרגשית הזו בבית של ההורים 

אל תקחו ממני את החוסרר סבלנות לפעמים.
אתם זה משהו אחר , טוב יותר.

כנראה שמאמא שלי לקחתי את הפתיל הקצר  

מקווה שלא יעבור לילדיי.

אבל אני יודעת כבר בראש על הרבה דברים טובים שאני אשמח לקחת מהם

והרבה דברים שאני לא אהיה כמוהם בעזרת ה'

בעלי לעומת זאת ממש רוצה לחקות את ההורים שלו

בגדול וגם בקטן בעצם , ההורות שלי שונה מאודד מההורות של ההורים שלי .

גדלתי בבית לא פשוט, עם אלימות פיזית מצד האבא, מילולית, עימותים בלי סוף. גבולות מאוד נוקשים אווירה כללית לא טובה .

מה שכן היה טוב- כי חייב לאזן, אמא שלי דאגה לנו שנאכל טוב (עזבו את הדרך ביצוע ) שאנחנו והסביבה תהיה נקייה, ראינו דוגמא אמיתית לגמילות חסדים כל הזמן כל הזמן וזה הוטבע בנו. אמונת צדיקים.

בשנים היותר אחרונות ממש נעשה תיקון ביחסים, המון בזכות שינוי גישה שלי תודה להשם, ופתאום ההורים שלי מתחילים לגלות אהבה כלפינו שזה נדיר, קיבלתי הורים - זה מאוד מקל.  

הבית שלי תודה להשם אלפי פעמים, אחר לגמרי, באווירה נעימה ברוב הזמן עם המון אהבה גלויה ופשוטה - הבנות שלי שומעות המון פעמים במהלך היום כמה הן אוצר ואהובות ויקרות מאוד ובאמת הן קסם (לפעמים אני חושבת שבטוח גם אנחנו כילדים היינו ככה מתוקים - אז למה לא אהבו אותנו ככה? )  אבלל- עם כל זה שבאמת אפילו אורחים שמגיעים אלינו אומרים וואו איזה אווירה יש לכם בבית בלי שיפוטיות, עין טובה.

אני יודעת את העובדות ומכירה בטוב, ובכל אופן כשאני כועסת לפעמים פנימית זה יכול לרסק אותי, המאמץ להבדיל להאמין שאני לא הם, שאני לא אהיה הם לעולם.

(אני בקשר טוב איתם אגב. יחסית טוב, מרגישה שההבנה שלי והחמלה שלי עליהם ההורים כאילו מזיקה לי במובן של ידיעת הרע וההפרדה שלו ממני)

במה זה כן מתבטא ? (כואב לי הראש ממש, משתדלת להיות מובנת )

אם עכשיו הילדים עשו משהו ממש חמור או באמת התישו אותי נורא נורא והסבלנות שלי בקצה ואני לבד אני זועמת, פנימית אני זועמת, בפנים בתחושה באלי לנער אותן לצעוק עליהן, להיות נוקשה.

בפועל יכול להיות שארים את הקול אומר שאני מאוד כועסת ואני לא מסכימה לעשות  x y z יכול להיות שאם נניח אני צריכה להרים אחת מהן לא אעשה אתזה בעדינות, אבל גם את חיצונית - פעלתי בסדר, הרושם שנחרת לי בנפש הוא הזעם הזה, הכאב על הקיום שלו, הפחד ממנו.

אולי כי כעס הוא כעס ואפעם לא נעים להרגיש אותו, אני לא יודעת באמת מה אבא שלי חווה ולהרגיש בכל הפעמים שהוא איבד שליטה, ונראה לי שבסוף הסף של איבוד שליטה וההקשר של איבוד שליטה בתוספת כעס גם אם אצלי מתבטא בצורה מינורית (במיוחד ביחס אליו ) שם לי ספק עליי .

אני לא יודעת אם מי שלא חוותה הורה כזה יכולה באמת להבין את התחושה הזו.

נראה לי שאולי אני מחפשת להבין אם הכעס שאני מרגישה לפעמים הוא כעס שגם אחרות מרגישות, כדי שאאמין לעצמי שזה הגיוני וזה לא קשור בהכרח רק להורים שלי, אבל אין לדעת.

כרגע אני מתמקדת בועשה טוב, להרחיב בתוכי את המאגרים של האור, זמנים זוגיים, זמנים עם חברות דברים שעוזרים לאוורר את הנפש.

וואוו יצא ארוך

אם יש כאלה שמזדהות אשמח לשמוע, מאנונימי גם,  תכלס גם לי זה היה חשוף עכשיו 

השאלה היא אם את מבינה איזה מנגנון מפעיל לך את הכעס. הכל אצלך.

אמא שלי לצורך העניין הייתה כועסת הרבה כנל. ביחד עם מכלול שלם של דברים רעים, והרבה הרבה הרבה דברים טובים

אני יכולה להגיד על עצמי שירשתי ממנה הרבה, לטוב ולמוטב. וכשהתחלתי לעשות עם זה עבודה פנימית והבנתי מה מפעיל אצלי את הכעס, זיהיתי דברים דומים גם אצלה, אבל אני עובדת על עצמי

זאת אומרת, גם אם זה קשור כי ספגנו את זה בבית, זה לא אומר שזה לא בר שינוי

אבל אני כן חושבת שזה השפיע עליי

אבל זה כמו לעצור גלגל שכבר נוסע במהירות גבוהה שנים, את צריכה כח רצון, הבנה איך לעשות אתזה בלי להיפצע (לא לנטרל חיצונית ולהיחנק פנימית לדגומא), וגם ונראה לי זה העיקר ואני מנסה ללמד אתזה את עצמי, לקבל אתזה, שהגלגל לא נעצר בבת אחת בהתחלה הוא פשוט מאט את הקצב.

בהבנה שלי אני מבינה את הכל ועובדת על עצמי הרבה (גם קצת יותר מידי בקטע של הדקדקנות שם, צריכה לראות הורים שכועסים בגבולות הבסדר, לאיזון) יש קול שהוא דימיון וניסיון בעיני, כי הוא לא מתכתב עם המציאות ולא עם המודעות והעבודה שיש לי בתחום, הקול הזה שאומר "והיא לא תצלח" כאילו המעבר בין דורי יותר חזק ממני, כל פעם שאני כועסת הוא עולה - כאילו להגיד לי הנה את רואה עכשיו את כועסת קצת אבל יכול להיות שזה ילך ויסלים.

וכן אני יודעת מה מפעיל אצלי את הכעס - זה לא תמידי זה כי עם כל מצב אני יכולה להתמודד לפעמים בטוב ולפעמים פחות, בגדול בכל המצבים לא להגיע למצב פיזי קיצוני רעב,  עייפות...

יש משפט שאומר - שהעצבות שבאה אחרי העבירה היא יותר חמורה מהעבירה עצמה,כי היא משחזרת את הלופ - בגלל שהיא מאכילה את החוסר אמון בעצמנו, וככה אני מתייחסת לזה גם פה, לא ליפול לחשיבה הזו שכתבתי למעלה, אלא באמת להתייחס יותר נקודתית ללמידה ולבעיה - פיתרון.

איך מתייגים?

@oo לא מצליחה לתייג .

מבינה את ההסתכלות שלך על כעס כדבר מאד בעייתי

גם אני מסתכלת עליו ככה בגלל הילדות שלי

אני חושבת שזו הסתכלות קצת קיצונית אבל קיצון טוב

כי כעס זו תחושה שלילית שמביאה דברים שליליים ומאד טוב ללמוד להימנע ממנה

הדרך שלי להימנע מכעס ובמיוחד מזעם פנימי גדול הוא:

1. זיהוי טריגרים

2. מניעה או הפחתת טריגרים

3. זיהוי הכעס בתחילתו כשהוא עדיין קטן ועשיית פעולה שמפחיתה אותו כשהוא עדיין קטן

ומשהו לגבי התשובות שקבלת פה והתאמה שלהם למציאות הכללית

אם רוב ההורים היו בסה"כ טובים אז אנשים היו יותר

אוהבים את עצמם

במודעות עצמית

בשליטה עצמית

בחמלה עצמית

ופחות

כעסנים

שיפוטיים

חסרי סבלנות

אם תשאלי את אחים ואחיות שלי על הילדות שלהם

לא בהכרח תקבלי תשובה כמו שלי

אנשים מעדיפים

ליפות את המציאות

לשכוח דברים רעים

לזרום עם מה שהחיים מביאים ולא להתאמץ לשנות

לגבי מה שאמרת על אם רוב ההורים טובים - אז למה הילדים שיפוטיים וכו'...

אני חושבת שגם ההורות הטובה של הדור הקודם הייתה קצת בהסתכלות של ערך כתוצאה ממעשים ותלות של ערך עצמי במעשים טובים היא בעייתית גם אם ההורים חינכו לטוב בצורה מאוד יפה ומכבדת, עדיין יכול להיות מתח של ריצוי תחושה שאני לא טוב כמו.. וכו'..

אני דווקא מאוד מאמינה לחוויה שנשארת בנפש זה מלמד משהו על האווירה, לא על הפרטים הקטנים - בטוחה שהרבה מההורים כעסו לפעמים. הענישו, העבירו ביקורת או שמו תוויות, אבל התחושה שאתה הילד - מבוגר יוצא בסוף היא החשובה והיא זו שמראה על הסך הכללי והכיוון.

לגבייך יכול להיות שלילד אחד במשפחה היה אישו עם ההורים שלו, אופי מאוד שונה, סגנון וכל מיני דברים שיכולים ליצור מערכת יחסים שונה משאר האחים.

גם אני גדלתי בבית עם אלימות פיזית ומילולית. בית תורני עם הרבה גמילות חסדים והפער הזה עד היום לא מיושב אצלי.

איפה אני הכי מרגישה את השוני בהורות שלי? כשאני כועסת (לעיתים רחוקות!) על הגדולה שלי והיא עונה לי- אמא אבל למה את כועסת?

זה מוכיח שהיא לא מפחדת ממני וזה המון בשבילי.

בס''ד

אני התחלתי את ההורות שלי עם פחד מאד גדול לכעוס.

ואכן, ברוב רוב רובו של הזמן, לא כעסתי וניהלתי הורות מאד נינוחה.

בשנים הראשונות, זה היה לי קל באופן מפתיע אפילו וסוג של קיוויתי-האמנתי-חשבתי שאצליח להמשיך ככה תמיד.

אבל ככל שהילדים גדלו (וככל שהמשפחה גדלה גם היא ב''ה),

ראיתי שזה נהיה לי יותר ויותר מאתגר.

ויצא לי להתפרץ, פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית...

זה בכלל לא היה קורה הרבה. 

אחת לכמה חודשים טובים בסך הכל

(כל-כך פחדתי מהכעס וממה שזה עושה לי שזכרתי כל פעם ויכולתי להגיד כמה זמן עבר בין פעם לפעם).

מתישהו (אחרי כמה שנים ככה), קרו שני דברים:

1. השתתפתי בסדנה לניהול כעסים. זה עזר לי מאד להבין איך מנגנון הכעס עובד ומה אפשר לעשות מולו ואיתו.

2. התחלתי לשחרר קצת מהצורך לא לכעוס אף פעם (בדומה למה ש@דיאן ד. כתבה למעלה). מבחינתי להרים את הקול, זה כבר לא סוף העולם. זה לא דבר טוב, אני לא גאה בו, אני עושה את כל מה שאני יכולה כדי לנהל את הבית שלי עם כמה שפחות עצבים מצידי, אבל אם קרה, ממש לא נורא. זה שינוי גישה עמוק, ואחד הדברים שהוא משפיע עליו, זה שאני גם 'מתאוששת' הרבה יותר מהר מגל של כעס. בעבר יכולתי להרגיש את זה מבעבע בתוכי עוד הרבה אחרי ההתפרצות. היום אני יכולה לעבור מצעקה לחיוך או ללחיבוק תוך שנייה.

אני משתפת כי אצלי אני ממש מרגישה שההתפרצויות היו קשורות במידה רבה לפחד קיומי להתפרץ.

ובהפוך על הפוך, הייתי צריכה לקבל את זה שאני אנושית, וכועסת לפעמים, כדי גם ללמוד להתפרץ הרבה פחות חזק (בנוסף לכלים המעשיים שלמדתי כאמור).

במה שכתבת קצת הרגשתי את הפחד (המוצדק!) הזה שלך מלכעוס, הפחד הזה מעצמך אפילו ❤️, שאת מחזיקה, מחזיקה ומחזיקה אבל בפנים את מפחדת שאולי יום אחד יתפלק לך ח''ו, וזה הזכיר לי את עצמי...

לשאלתך אני כן מאמינה וחושבת שאפשר לשבור את ההעברה הבין דורית בנושא.

באמצעות המון מודעות ורצון טוב (כמו שיש לך),

באמצעות קבלת כלים מעשיים (כמו זיהוי רעב ועייפות קיצוניים כמו שכתבת, כמו הרחבת הדברים שעושים לנו טוב, כמו שגם כתבת),

באמצעות תפילה,

באמצעות טיפול או סדנה או גם וגם,

באמצעות עבודה עצמית, לימוד וטעייה וניסון...

אני עדיין כועסת כמו שכתבתי, אבל אני עדיין רוצה, שואפת וגם מאמינה שיום אחד אגיע למדרגה הרבה יותר גבוהה בע''ה. ושהשמיים הם הגבול, בע''ה.

אבל במהלך הדרך,

עד שמגיעים למקום שאנחנו כבר עם הרבה ניסיון בהורות שלנו ובחיים שלנו בכלל,

נראה לי חשוב לקבל את זה שאפשר ונטעה. אפשר ונפעל לא נכון. וזה לא יהיה סוף עולם. 

כי הפחד העצום שלא נכעס חלילה, ושאם נכעס, זה יישאר אך ורק פנימי, ושלא ייצא שום דבר החוצה,

היום הפחד הזה קצת מרגיש לי כמו מכסה שנחזיק בחוזקה על סיר שיש בו יותר מדי לחץ. ואני לא בטוחה שזה הדבר הנכון לאורך זמן.

אז מה כן? יכול להיות שגם אותך ירגיעו הדברים הבאים:

- מצד אחד ללכת ללמד כלים מעשיים לניהול כעסים. לא כי את כועסת בפועל. את דווקא מחזיקה את זה לתפארת בעיניי! אלא כדי שתוכלי לעזור לעצמך יותר בקלות כשתרגישי שהכעס עולה בתוכך, ולנהל את זה יותר בעדינות (מול עצמך. שלא תחזיקי את זה בכוח, אלא תנהלי את זה יותר חכם ויעיל בע''ה), ושתרגישי הרבה יותר ביטחון ביכולת שלך להתנהל בצורה בטוחה ומכבדת מול גל של כעס שעולה בך.

- מצד שני, אולי לאפשר לעצמך להיות יותר בקבלה של הטעויות האפשריויות שיכולות להיות בהורות שלך. לטעות, או למעוד, זה עדיין לא אומר שנשחזר את הדברים הלא טובים שסבלנו מהם. אולי טיפה, בקטנה, אבל כל עוד נמשיך להיות 'על זה' ולחפש איך לשפר, זה מצב שונה לחלוטין. אלה יהיו שאריות של מה שחווינו, ביותר קטן, עד שנגיע לבנות באופן עמוק משהו אחר. (אני מתייחסת לדברים שתיארת בהודעות שלך ולפחד לכעוס. כמובן שאם משהי הייתה מספרת שהיא מרביצה לילדה ושואגת עליהם בלי סוף, כמו שהיה אצל הוריה, זה היה שונה. אבל למעוד בקטנה, קצת להרים את הקול פה ושם, זה עדיין לא לשחזר הורות אלימה).

- מצד שלישי, להחזיק באמונה שכן אפשרי להגיע להורות מכבדת באמת, גם אם אנחנו באים ממשפחה שזה לא היה ככה. החזון הגבוה הוא זה שנותן לנו את הכוחות בסופו של דבר.

מקווה זה יוצא מובן ושזה יעזור איכשהו. את אלופה ברמות על כל מה שאת בונה, כשלוקחים בחשבון את המקום שממנו הגעת. זה ממש ממש מעורר כבוד. מדהימה ❤️

נב: מוסיפה משהו קטן בפרטי.

מדהים עד כמה משהו שאנחנו בטוחות שרק אנחנו חוות, מתברר כהתמודדות של הרבה נשים..

ומעניין אותי, איפה יש סדנאות כאלה לניהול כעסים?

גוגל קצר ויש המון תוצאות. ככה הגעתי לסדנה בעצמי, דרך גוגל, כי לא ממש היה לי את מי לשאול בעולם האמיתי. (אני אמנם קיבלתי הרבה מהמנחה של הסדנה בה הייתי אבל פחות התחברתי לאישיות שלה אז לאו דווקא ממליצה עליה אבל שוב, יש הרבה שעושים את זה. אולי דרך פורומים ושאר רשתות אפשר לקבל המלצות ספציפיות).

כל מילה שלך פנינה!!

אהבתי מאוד מה שכתבת...

תודה רבה ❤️❤️

בס"ד

שזה דיבר אלייך - כמו שגם תגובתך דיברה אלי 🤗.

וב"ה ששולח ניסיון, תובנות ומילים…

תראי גם מה כתבתי להמקורית כאן למעלה 🙏 ממש מזכר את כיוון המחשבה שלך כאן.

זה ממש עוזר לראות עוד בנות שעשו שינוי כזה ושזה אמיתי אפשרי בהחלט גם אם מאתגר, יעזור לי בפעם הבאה שאחשוב לא להאמין בעצמי 

וכן, קראתי גם התגובה ההיא להמקורית (קראתי בשנית עכשיו, אבל קראתי אותה יחד עם כל השרשור לפני שעניתי לך), ובאמת רציתי שתקבלי את החיזוק הזה לדברים שאת כבר מנחשת-רואה-מבינה בתוכך ❤️

זה בהחלט מחזק לראות שזה מנת חלקן של אחרות גם, ושאפשר להצליח בע"ה, בלימוד, באמונה, בניסיון חיים ובהתמדה.

את אלופת עולם!!!

אולי יותר מודעת למה שאני עושה ואיך זה משפיע על הילדי, כך שמלכתחילה קבעתי לעצמי שלא להיות כך

אבל במצבי לחץ אני כן נוטה להתעצבן, עדין לא ברמה של אמא שלי 

בנושאים מסויימים

אבל למה לא לנצל את זה כבר לגמילה?

אם זה בא ממנה, הייתי מנסה עכשיו. אולי ילך בקלות.

היא עדיין מצליחה להוריד?

גם הבן שלי מוריד הרבה פעמים, אבל אם יש לו מכנסיים מספיק מסודרות עליו הוא לא עושה את זה... לפעמים אני בבוקר מגלה שהילד בלי טיטול 😲 יש לו גירודים על הישבן מבחוץ מסכן... אז הוא מוריד לעצמו..

היא בת שנתיים. הייתה לי מחשבה לנסות לגמול אותה (אף שמעולם לא ניסיתי בגיל הזה), אבל מרגיש לי שזה יהיה מסובך מדי (היא גם לא ממש מדברת).

תחתונים ומכנסיים היא מורידה. גופייה עם תיקתקים - היא לא פותחת את התיקתקים, אבל מצליחה להשחיל את החיתול מהצד.

עוד לא ניסינו האמת אוברול רגיל, כי יש לנו רק של חורף. בכל אופן - איך אפשר להלביש הפוך בלי שזה יחנוק אותה?

(ואולי באמת הטיטול מציק לה בגלל האטופיק שלה? לא חשבתי על זה...)

חולצה עם תיקתקים ולסגור אותם מעל המכנסיים?

הכוונה שהסקוצ'ים של הטיטול יהיו מאחורה. ואז היא לא מוצאת אותם ולא מצליחה לפתוח ולהוריד את הטיטול.

אצלנו זה עזר לתקופה (עד שהיא מצאה את הסקוצ'ים מאחורה🤦🏼‍♀️)

תכלס זה עוד שלב מתוק ומתיש (אומרת זו שמצאה ממש לפני כמה ימים קקי במיטה כי הגברת החליטה שוב להוריד את הטיטול😅) בדרך לעצמאות של הילד💪🏻

וטוב, לנו היה סיפור מגעיל יותר ממה שתיארת כאן🤭 לא אפרט אותו מפאת כבוד ההיריוניות המבוחלות שכאן, רק אומר שזה היה עם התאומים, ושהם אהבו לשחק מסירות בכדור באותה תקופה🙈🙈🙈

אבל כשאני מסתכלת על התאומים היום אני אומרת שיש תקווה גם לשובבה הנוכחית...

אלא כמו מכנס קצר.

בהנחה שהיא לא יודעת לפתוח תקתקים

ולא תצליח להשחיל מהצד כי זה מכנס..

אפשר לגמול ילדים שלא מדברים (גם ילדים מיוחדים)

צריך אורך רוח לפספוסים. הזמן משתנה מילד לילד אבל הם מבינים את הקטע לגמרי

מוזמנת לפרטי אם תרצי לשמוע את הניסיון שלי

ממה זכור לי הגמילות המאוחרות אצלך גם לא היו פיקניק, אז מקסימום תופתעי לטובה.

הייתה בגיל גדול (אחרי שלוש) כשעשינו הרבה הכנות מראש, וזו הייתה ילדה שדיברה מגיל צעיר והייתה בוגרת ומבינה. (יכול להיות שאיתה ספציפית היינו יכולים להתחיל קודם - אם היינו מבינים את הקטע של ההכנה מראש. היא פשוט הייתה - ועדיין - טיפוס רגיש וחששן)

מכיוון שהקטנה הנוכחית דומה לה במאפיינים מסוימים, אני כן חושבת שעדיף לי לחכות שתהיה בת הבנה.

אבל אולי אני טועה🤷‍♀️

בכל אופן אני צריכה לבדוק את המוכנות שלי לעניין...

לא אומר שהיא לא מבינה

(לא חושבת שבשלות קוגנטיבית היא תנאי לגמילה, אבל גם אם כן)

בכל אופן אני חושבת שממש כדאי.

כי זה מה שהיה בגמילה המוצלחת שלנו. ואני מעדיפה גמילה כמה שיותר חלקה, כי אחרת אני אשתגע...

אבל טוב, אולי בסוכות כן ננסה להושיב אותה מדי פעם בסיר... (אם יש לנו בכלל עדיין🤔)

גמילה בלי פספוסים לא היתה לנו, לא עם הילדה שגמלתי בגיל 1.7 ולא עם הבכור שגמלתי בגיל 3. וגם אצל השלושה שגמלתי סביב גיל שנתיים.

כולם פספסו כי גמילה זה תהליך,

אבל עם הילד שנגמל בגיל 3 הגמילה היתה הכי ממושכת, ובנוסף ככל שגיל הגמילה היה מוקדם יותר ככה היום יותר פספוסי פיפי ופחות קקי, ואם אפשר לבחור ביניהם אני בוחרת בזה.

ולגבייך

אם מתוך 8 גמילות מאוחרות היתה לך אחת קלילה, הסטטיסטיקה לא לטובתך...

אחר כך היו שלוש וחצי גמילות קשות (כלומר תאומים ועוד שניים בודדים, שאחת מהם דווקא רצתה להיגמל בעצמה בגיל שנתיים וחצי, ובכל זאת זה היה גרוע) ואז הגמילה המוצלחת ואז הגמילה הקשה של הילדונת על הרצף (שבעיקרון כרגע גמולה לגמרי, אבל עדיין קורה שגם היא מפספסת, וזו עוד סיבה מבחינתי לגמול את הקטנה מאוחר יותר).

ככל שגיל הגמילה היה מאוחר יותר-הגמילה היתה יותר קצרה.

מי שנגמלה בגיל הכי גדול אם אני זוכרת נכון פספסה פעמיים וזהו..

גמלתי ילד מעל גיל שלוש וזה לקח שבוע לגמילה מלאה.

כאחת שלא בנויה לשלוליות בקטע קיצוני,

אני בעד גמילה מאוחרת כשהילד בשל, מבין ומשתף פעולה. מהניסיון שלי התהליך ככה קצר משמעותית.

לפחות ממה שהיא כתבה פה היא אף פעם לא גמלה סביב גיל שנתיים אלא רק לקראת גיל שלוש. וזה לא ניבא גמילה קצרה (כלומר היו כאלה וכאלה)

בכל אופן נשמע לי יותר הגיוני לגמול מאשר לריב עם ילדה שמורידה טיטול.

בת שנתיים זה לגמרי בת הבנה

הקטנה שלי נגמלה לפני שנה כשהייתה בת שנתיים וזה היה חלק יותר מחלק

היא סוג של גמלה את עצמה

אמנם דברה וממש בוגרת לגילה ועדיין...

ויש הבדל בין ילדים בגיל שנתיים...

ברור לי שהיא מבינה הרבה, אבל לא תמיד אפשר לגמול ככה...

כזה שסגור מהצדדים. ועל זה גופיית תיקתק

גמלתי פעמיים בגיל שנתיים. בנות. היה מעולה.

הראשונה שנגמלה בגיל שנתיים זה היה בטעות.. אחותה שהיתה בת 3 וחצי נתנה לה את התחתונים שלה בתור משחק. אחרי 2 פספוסים הילדה נגמלה יום ולילה. לא עשינו שום הכנה לפני.

אם היא כל כך סובלת מהטיטול אין סיבה לענות אותה. זה שהיא לא מדברת לא אומר שאין לה רצונות, רגשות או הבנה.

הוא עושה את זה בתור משחק...

זה נראה יותר כמו משחק, אבל אי אפשר לדעת כי היא לא מדברת

(וברור לי שיש לה רצונות ורגשות! ואני עובדת קשה כדי לפענח אותם... אבל בדרך כלל שהיא רוצה משהו - היא לא מרפה ממני עד שאתן לה את מבוקשה. פה זה פחות נראה ככה. כשמדביקים לה סלוטייפ היא לא בוכה אלא צוחקת כמו במשחק...)

להריון וכאלה להנקה

לחשבון הבנק של היצרן.

אין להם שום השפעה על היכולת לצום, על תחושת הרעב, הצמא, החולשה, פשוט שום כלום.

אולי פסיכולוגית, אין לדעת חח

אבל נגיד בי-פולן ממש לא עזר לי...

אפילו על האריזה עצמה, לא כתוב שהכדור עוזר לצום. כי אם הם יכתבו את זה, הם יצטרכו להוכיח שזה עובד בעזרת מחקרים מבוקרים, והם יודעים שאין סיכוי

אחרים

מגדלי הענבים

אבטיחים

ועוד שלל עצות על מאכלים

אני מאמינה שיש בכדורים האלו ריכוז גבוה של חומרים שיכולים להקל על ההרגשה למרות הצום

זה לא מעביר צמה או רעב

אבל יש מצב שפחות כואב הראש בגלל זה או פחות מרגישים חולשה

יש בכדור הזה בריכוז גבוה, ברמה שיכולה להקל על ההרגשה בצום? חומר שמפחית כאב ראש שנגרם ממחסור בנוזלים, חומר שמפחית חולשה הנגרמת ממחסור באנרגיה (קלוריות) ובנוזלים?

אני שואל באופן ספציפי, איזה חומר בכדור הזה יכול להקל על ההרגשה בצום? חומר שמפחית כאב ראש שנגרם ממחסור בנוזלים, חומר שמפחית חולשה הנגרמת ממחסור באנרגיה (קלוריות) ובנוזלים?

בחפיסה של כדורי אקמול, כתוב במפורש שהכדורים מיועדים לטיפול בחום ובכאבים.

בחפיסה של זילרג'י, כתוב במפורש שהכדורים מיועדים לטיפול באלרגיה.

בחפיסה של גלולות, כתוב במפורש שהכדורים מונעים הריון.

למה בכדורים האלה לא כתוב מה הם עושים?

למה היצרן מפחד?

האם ראית פעם כתוב על ויטמין b12 שהוא משפר את הזיכרון?

או על מגנזיום שהוא משחרר מרגיע ומונע התכווצויות שרירים?

על חומצה פולית שמונע מומים בעוברים

ועוד כהנה וכהנה..

הדוגמה עם הוויטמינים דווקא מוכיחה את הנקודה:

אנחנו יודעים בדיוק מה B12 או מגנזיום עושים בגוף, ויודעים שאם לאדם יש מחסור מוכח בבדיקות דם, השלמת החסר תפתור את התסמינים. לכן מדובר בתוספים שפעמים רבות נרשמים על ידי רופאים.

ולמרות זאת, החוק אוסר על חברות התוספים לכתוב על האריזה "משפר זיכרון" או "מונע התכווצויות", בדיוק כדי שלא ימכרו אשליות למי שאין לו חסר כזה.

בדיוק כמו שברור לכולם כמה ויטמין C חיוני לתפקוד שלנו, אבל לקיחת ויטמין C כאשר אין ממנו מחסור - פשוט תגרום להוצאת החומר העודף בשתן, ולא תשפר את הבריאות.

בכדורי הצום המצב אפילו יותר קיצוני: שם אין אפילו "מנגנון מוכח" או בדיקת דם שמראה שחסר לך "תמצית צמחים בצום". החסר האמיתי בצום הוא מים וקלוריות, ואת זה אף כדור צמחים לא יכול למלא.

בקיצור: אם על ויטמין שהיעילות שלו מוכחת אסור לכתוב דברים כדי לא למכור אשליות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאסור לכתוב במקרה של כדורי צום שבהם אין שום מנגנון ידוע שיכול לסייע לצום

עוזר ואין לך זכות להגיד שכזה נחרצות שזה כלום.

עובדה שיש אנשים שמספרים שזה כן

עוזר

ושיהיה לבריאות.. מה אכפת לך שאנשים לוקחים את זה ומוכרים להם אשליה

לא שמעתי שזה פוגע במישהו (חוץ מ20 שח שעולה חפיסה)

א. חובת ההוכחה היא על מי שמוכר כדור, הוא זה שצריך להוכיח שהכדור יעיל, לא אני (או כל אדם אחר) צריך להוכיח שהוא לא יעיל. ככה זה עובד בכל תחום.

אם תרצי לבנות בית חדש, והמהנדס יגיד לך שהוא רוצה לבנות אותו בעזרת חישובים וחומרים שהוא פיתח בעצמו ושמעולם לא נוסו ולא נחקרו, את תגידי לו שאת סומכת עליו כל עוד לא הוכח אחרת? או שתבקשי ממנו שיבנה לך את הבית בעזרת שיטות שכבר הוכחו כיעילות נגד נזקי מים, שמש, רעידות אדמה, רוחות וכו'?

ב. אני לא אוהב רמאים. וכואב לי כאשר אנשים נופלים בפח ומשלמים כסף לרמאים שמכרו להם אשליות.

אני בעצמי נפלתי קורבן לרמאים, ומאז השקעתי מעל עשור בלהבין איך הדברים עובדים, איך מחקרים עובדים, למה הם חשובים, למה לא ניתן לעגל בהם פינות, ולמה מי שמוותר על כל זה ופשוט מוכר מוצר בלי לכתוב על האריזה מה הוא בעצם מציע לי - הוא רמאי.

אין פה רמאות

הוא לא מוכיח שזה עוזר, וגם לא מבטיח

ולא מסתיר את החומרים שיש בתוך הכדור

לא מצאתי פה רמאות..

זה שאנשים לוקחים את זה בכל זאת נובע מכל מיני סיבות

א. כי זה עזר לאנשים אחרים שדיווחו שהיה שינוי (גם אם בגלל אפקט הפלצבו מבלי שידעו)

ב. אנשים שקשה להם מאוד בצום עושה להם טוב לנסות דברים חדשים.

אבל זה לא בגלל שהוא מבטיח שעוזר כך ששוב אני כותבת, אין פה רמאות.

רמאות זה היה למכור כדור "עם כל מיני מרכיבים" שבעצם אין בו כלום והוא רק פלצבו...

הרמאות היא למכור כדור שלא עושה כלום,

לתת לו שם שאמור לרמוז לאנשים שהכדור ייקל על הצום,

אבל לא לכתוב זאת במפורש כדי לא להיות חשוף לתביעות - שהרי אין אף מחקר לפיו הכדור הזה עושה משהו.

נ.ב.

כתבת במפורש - רמאות זה היה למכור כדור "עם כל מיני מרכיבים" שבעצם אין בו כלום והוא רק פלצבו...

אבל זה בדיוק המצב, אין שם שום חומר פעיל בכמות שיכולה לעשות משהו. זה בדיוק, אבל בדיוק, רק פלצבו.

וכשאת כותבת מי קהל היעד - אנשים שקשה להם מאוד בצום עושה להם טוב לנסות דברים חדשים - את גם כותבת כמה הרמאים האלה צינים.

פונים למי שסובל בצום, פונים למי שהילד שלו לא גובה, פונים למי שיש לו אבנים בכליות - תמיד פונים למי שיש לו בעיה שאין לה פתרון קל. תמיד מציעים עזרה תמורת תשלום. העזרה אף פעם לא עוזרת. אבל התשלום עובר כרגיל...

לי למשל מאוד עוזר לכאב ראש של צום להריח שמן לבנדר

אז אולי גם קצת לונדר בכדור יכול למנוע?

אני לא נכנסת למה יש בתוך הכדורים האלו כי אני לא מכירה אותם אבל לא מופרך שזה עוזר.

ושוב ההקלה היא לא בהרגשה של הצום הרעב והצמה מורגשים מאוד ההבדל זה איך הגוף מצליח לעמוד בזה

עם פיצוצי ראש, רעידות וחולשה

או יחסית בטוב?

בתור אישה, שצמה במגוון מצבים שונים

אז בהחלט אפשר להבין שלא כל צום דומה למישנהו

כי המצב של הגוף אחרת והתגובה שלו לחוסר אוכל ושתיה מגיב אחרת

כך שזה לא נכון להגיד שההרגשות של צום היא עובדה מוגמרת,

לפעמים כן

ובהחלט יש מצב שחומרים מסויימים יכולים להשפיע על ההרגשה בצום

מהם הצמחים והמינרליים, שלקיחת כמה מ''ג מהם יכולה לסייע לצום?

ואם זה נכון, למה החברה שמפיצה את הכדור לא כותבת זאת על האריזה? למה הם מפחדים?

אני לוקחת כבר כמה שנים ומקל עליי

אחד החומרים הוא ג'ימנמה, תוסף תזונה שמיוחסת לו סגולה של דיכוי תאבון ואיזון סוכר בדם

יש עוד כמה רכיבים שלא חקרתי כי אמרתי פשוט שאנסה ואראה אם עוזר וזה אחלה (גם אם בתור פלצבו)

מאמינה שאם תסתכל על האריזה תוכל לראות שהחומרים כתובים

ומתחברת ומה שכתבה @בארץ אהבתי. לא כל דבר צריך הוכחות מוחצות

לפעמים מספיק שיש אפקט פלצבו וזהו

ג'ימנמה לא נקשר ל''איזון סוכר'', אלא להורדת סוכר והגברת הפרשת אינסולין (שמפחית את הסוכר בדם), וזה בדיוק ההפך ממה שאנחנו רוצים בצום.

כלומר לא רק שיש לך מעט סוכר בדם בגלל הצום, אלא את לוקחת תוסף שמתיימר להוריד אותו עוד יותר.

כשאת לא אוכלת כמה שעות, הגוף שלך עושה ככל יכולתו להפחית את הפרשת האינסולין, לא להוסיף חלילה, כדי לשמור על רמות סוכר נורמליות גם בזמן שאת לא מכניסה סוכר חדש מבחוץ.

מה שכן,

הכמות שיש בכדור הזה (אם בכלל יש) היא כ''כ מזערית, שאין כאן באמת סכנה כי ההשפעה של החומר הזה רק מתחילה בכמויות הרבה הרבה יותר גדולות, וכאשר הוא נצרך במשך שבועות ואף חודשים ברציפות.

אז מה יש לנו כאן?

אם החומר באמת משפיע - הרי שזו השפעה בדיוק הפוכה ממה שנרצה לעשות לפני צום.

ואם הוא לא משפיע (והוא לא, כאמור הכמות קטנה מדי) אז ממילא מה זה משנה מה הוא עושה.

בקיצור,

זאת רק הוכחה כמה הכדור הזה הוא רמאות...

אם היו לוקחים תוך כדי, יש בדבריך

אבל זה לא המקרה

לדעתי זה נועד להקל לפני ומעט אחרי כשרוב האנשים אוכלים יותר מיום רגיל

בסוף מחר כולנו נרגיש את הצום הרי

אבל לא הבנתי איך זה עונה למה שכתבתי...

גם לפני הצום, את לא רוצה הפרשת אינסולין מוגברת לקראת צום. הפרשת אינסולין מוגברת ''תחסל'' את הסוכר שיש לך בדם, ותוביל לרעב מוגבר בשלב הרבה יותר מוקדם.

כאמור הכדור לא באמת גורם לזה, כי הוא לא גורם לכלום בכמויות שיש בו. אבל אם החומר כן היה משפיע, ההשפעה שלו הייתה הפוכה וממש לא עוזרת לצום...

היא שהסבל שלנו בצום נובע משני גורמים:

א. באופן אובייקטיבי, הגוף שלנו חייב נוזלים וחייב קלוריות בשביל לתפקד. אם אין נוזלים ואין קלוריות, הגוף משנה את דרכי עבודתו כדי לחסוך כמה שניתן (הגוף לא ''יודע'' שבעוד X שעות הצום יסתיים, ולכן מבחינתו יש כאן מצב חירום הדורש התייעלות מיידית).

הדם נהיה סמיך ולכן כואב הראש, אין אנרגיה זמינה בדם ולכן הגוף מאט תהליכים מה שגורם לחולשה ועייפות וכו'.

ב. באופן סובייקטיבי, עצם הידיעה שאני בצום ואסור לי לאכול ולשתות, עלולה לגרום לי להרגיש עייפות וצמא וכאב ראש עוד לפני שהמצב האובייקטיבי יגרום לזה.

כלומר עוד לפני שהגוף באמת ייכנס למצוקה אובייקטיבית (אצל אנשים בריאים שנמצאים במזגן, הגוף בדרך כלל לא נכנס למצוקה ב-25 שעות של צום), אני עלול להרגיש חולשה וכו' רק בגלל הידיעה שאני בצום.

הכדורים האלה בשום פנים ואופן לא יכולים להילחם בסיבות האובייקטיביות מסעיף א'. אין בהם נוזלים, קלוריות, אלקטרוליטים, אין בהם שום דבר שחסר לגוף בצום. וגם אם היה, זה בכמות זערורית וחסרת משמעות.

לכן הם יכולים לעזור רק לסעיף ב', הפסיכולוגי: מצד אחד אני יודע שאני צם, מצד שני אני יודע שלקחתי כדור שאמור לעזור, וזה יכול לעכב את התופעות הפסיכולוגיות שמגיעות עוד לפני המצוקה האובייקטיבית.

צום לא פשוט

אבל אם גם אתה מודה שעיקר הקושי בצום הוא פסיכולוגי, יותר מהמצוקה הפיזית בגלל הצום, אז בעצם המענה הכי טוב שאפשר לתת זה דווקא מענה של 'פלצבו'.

ומה שאתה עושה פה זה בעצם לקלקל לכל מי שיש דברים שעזרו לה (אם היא תבחר להאמין לך...).

היה עדיף אם היית מציע משהו אחר זול יותר שכל אחת יכולה להשיג בקלות, ומשכנע אותנו שזה עושה את אותו אפקט כמו כל קלי הצום היקרים...😏

(וברצינות - אולי דווקא פה זה הבעיה ברפואה. כי העיקר הקושי הוא פסיכולוגי, אז דווקא מענה של 'פלצבו' יכול לעזור לאחוז גבוה מהאנשים. אבל ברפואה לא יכולים 'לשקר' ולהגיד לנו שדברים יעזרו לנו, אם הם לא מוכחים במחקרים, ואז יש אחרים ש'מנצלים' את החסר מוכרים דברים שבאמת עוזרים להרבה אנשים, אולי לא מבחינה מדעית, אבל מציאותית זה כנראה באמת עוזר...).

[ואם רגע כן להתייחס לעובדות - אני כן שמעתי מכלי ראשון על נשים שראו הבדל מהותי בכמות החלב שהיתה להם בצום, בין פעמים שלא לקחו בי-פולן, לבין פעמים שכן לקחו. לא יודעת אם זה רק פסיכולוגי או משהו ששווה לחקור גם באופן מדעי. באופן אישי לי מספיק לשתות הרבה לפני הצום אז לא ניסיתי בעצמי בכל מקרה].

בכל מקרה, לא מתכוונת להמשיך את הדיון פה לפני הצום, בלנ"ד.

שיהיה גמר חתימה טובה לכל מי שפה, ולכל עמ"י!

אבל יש דרך זולה ויעילה יותר להיאבק בסבל הפסיכולוגי של הצום:

לבטוח בידע ובביטחון בגוף שלנו!

כמו שכתבתי בתגובה שאליה הגבת, אדם בריא שנמצא במזגן יכול להתמודד בקלות עם 25 שעות ללא מזון. יש לנו מאגרי גליקוגן ושומן שמספקים אנרגיה רציפה, והגוף יודע להאט קצב ולהשתמש במאגרים האלה במקום בסוכר זמין שמגיע מהאוכל.

גם אם נמצאים בדיאטה או עושים ריצה ארוכה, הגוף משתמש במאגרים האלה אחרי שהוא ממצה את המאגרים שיש בזרם הדם.

בנוסף, צריך לדעת שרעב הוא גל, לא קו ישר.

לפעמים אנשים רעבים בשעה 9 בבוקר, ואז נכנסים לסטרס מעצם המחשבה שעכשיו יש להם עוד 17 שעות להעביר עם תחושת רעב.

אבל האמת היא שתחושת הרעב מגיעה בגלים (עקב שחרור הורמון הרעב בשעות שאנחנו רגילים לאכול) וחולפת מעצמה אחרי כמה דקות או שעה בערך, אפילו אם לא אוכלים פירור.

הסטרס מהרעב בבוקר יכול לגרום לזה שבכל היום נרגיש רעב (כמו ''אל תחשוב על פיל ורוד'').

ברגע שמבינים את זה, תחושת הרעב בבטן כבר לא נתפסת כ"מצב חירום מסוכן", הסטרס יורד, ותחושת הרעב נרגעת מעצמה.

בקיצור לא צריך לשלם כסף על כדורי דמה של רמאים בשביל רוגע פסיכולוגי. מספיק לדעת שהגוף שלנו חזק, מתוכנן לזה, ויעבור 25 שעות במזגן בצורה בטוחה ושלמה.

נ.ב.

אני לא סתם חוזר ומדגיש ''במזגן''. אם מישהו ינסה להיות 25 שעות ב-40 מעלות, או חלילה לעשות פעילות גופנית כשהוא לא מכניס נוזלים, זה כבר באמת מצב מסוכן. לכן אני מדגיש שהצום לא באמת מסוכן לנו ולא באמת מכניס את הגוף לסטרס, רק אם נשארים במקום קריר ולא מאמצים אותו.

פסיכולוגית מן הסתם

עדיין עובד כבר שנים

הייתי מחכה שהרווח הכי ארוך יהיה 5 דקות למשך שעה. אלא אם הלידה הראשונה הייתה מהירה.

אצלי בלידה השלישית, היה יום שלם של צירים לא סדירים. אחר כך היו לי שעה וחצי של צירים סדירים כל 5 דקות, ואז חזר להיות לא סדיר.

במצב הזה הגעתי לפתיחה 5 והתפתחה לידה.

אם את קרובה הייתי מחכה ל5 דק' בין הצירים

לק"י

בהריון האחרון קרה לי כמה פעמים שהיו לי צירים כמה שעות, ואז הם נעלמו לגמרי.

וצירים צפופים.

נסענו ואני בחדר לידה ב''ה

בשורות טובות בע''ה וגמר חתימה טובה לכולם❣️

ובידיים מלאות

בבריאות ובשמחה

גמר חתימה טובה

איזו מתנה מתוקה לשנה חדשה

מתרגשת איתך ומתפללת

בשכיבה במיטה לדחוף את העקב לכיוון "למטה" ואת האצבעות "למעלה".

(למעלה/למטה יחסית לגוף שלך)

והיום לא

אולי עבר בגלל פעילות גופנית קבועה

או בגלל הרפיה נפשית

לא לקחתי מגנזיום אבל צורכת בננות באופן קבוע

אולי זה יותר איכותי

זה יכול להיות מעט מדי

במיוחד כשיש בעיות גופניות

הכי קל זה להוסיף הליכות

כי זה פשוט לקום ולצאת מהבית

בלי הרבה טרחה

וגם לשים לב למצב הרגשי

זה בדרכ מגיע ביחד

גוף ונפש

אבל נשמע באמת שהיא הבעייתית כאן...

הייתי מנסה לענות תגובה מתנצלת ואסרטיבית, בסגנון "אני מתנצלת שנפגעת, זו לא הייתה כוונתי, מאחלת לך המון הצלחה וברכה"

בלי להשאיר פתח להמשיך...

בן אדם בוגר תיקני לא שולח "אני עדין שונא אותך"

אני בכלל לא עונה לכל אדם שפונה אלי, גם ברחוב ולא רואה בזה שום בעיה.

לק"י

או שתלטנית.

ואם לא הכרתן במציאות בכלל, אז מוזר מצידה לנסות לכפות עלייך להפגש.

מסכימה עם מי שאומרת להתעלם.

ואני הייתי משתפת בסיפור מישהו קרוב שיתמוך בי ויחזק אותי.

בנוסף, הייתי חוסמת את המספר שלה בפלאפון שלי.

שתהיה שנה טובה וגמר חתימה טובה!!

הייתי כותבת לה ככה - מתנצלת דנפגעת, לא התכוונתי

גמר חתימה טובה וצום קל

וחוסמת!!!

נשמעת סחטנית רגשית. שחררי אותה לדעתי

אם את רוצה תשלחי הודעה תמציתית כמו שהציעו כאן, משהו בסגנון מתנצלת אם נפגעת, שתהיה שנה טובה, וחוסמת את המספר שלה. או שתתעלמי ותחסמי.

אני ממש לא רגילה לדברים כאלה

אני כן אדגיש שהיינו נפגשות עם הילדים בגינה וכזה עד שראיתי שהיא מאוד רוצה שניפגש לבד ואז כבר התחלתי להתחמק לגמרי.

ושכחתי מזה לגמרי ופתאום ההודעה.

אני חושבת שאכתוב לה הודעה קצרה כמו שהצעתם ואם היא תענה אתעלם…

גמר חתימה וטובה לכולן❤️

לק"י

פירטת לרב את כל הפרטים שצריך- האם יש בחילות/ חולשה וכו' כאשר את לא אוכלת/ שותה, המוגלובין/ ברזל נמוכים וכו'?

אני שנה שעברה הייתי שלושה שבועות לפני התל"מ וצמתי ב"ה עם הנחיה מתי לשבור את הצום. וב"ה לא היה צריך.

תתכונני טוב, מיץ ענבים טוב לשתות לפני הצום, תנוחי במזגן, אל תתרוצצי, תכיני מראש דברים לילדים אם יש/ שבעלך יטפל בהם בצום.

שממחקר מקיף על לידות ביום כיפור, לא מצאו לידות מוקדמות בגלל הצום בהריונות תקינים. אז זה מעודד.

אפשר לשאול רב מתי בדיוק לשבור, או לשבור כשמסוחררים או מתחילים צירים

בצום אחד (בהנקה) שניסיתי למשוך- התעלפתי.

למזלי הצלחתי בכוחות אחרונים להכניס את השובבון למיטת תינוק ומאז אני לא זוכרת כלום עד שבעלי חזר ומצא אותו צורח ואדום מבכי ואותי "ישנה"

וכמה שנים אח"כ בהריון, ניסיתי גם למשוך ובסוף הרגשתי כ"כ כ"כ רע ששתיתי את השיעור הכי קצר שמותר (אם אני לא טועה כל 3 דקות)

לקח לי שעה וחצי של כל 3 דקות עד יכולתי לרווח ל5 ואז ל9 כפי שמומלץ.

וכל זאת למרות שהרב הזהיר ואמר שעדיף לשתות שיעורין כל 9 דקות ולנסות להימנע מהסיטואציה של 3 דקות.

אז אני יודעת שאני רק מוסיפה לחץ ואין לי מדד מדויק לתת כדי להרגיע,

ובכל זאת נראה לי חשוב להבין את המחיר כשלא תופסים בזמן וסובלים ולא שותים.

אם עד היום לא יצא לך לשתות לשיעורין, אז קחי בחשבון שכשהגוף בצום וחלש מאוד, לוקח המון המון שיעורימים ועם ההפסקות זה יוצא זמן ממושך כדי להתאושש.

כלומר זה כן סוג של המשך של הצום מבחינת ההזנה, חשוב להבין את זה, זה לא שאת שותה שתי כוסות מים כמו כשפותחים את הצום.

כלומר אם את מתלבטת עשר דקות לפני סוף צום זה סיטואציה שונה מאשר 5 שעות לפני סוף הצום כשאת צריכה לקחת בחשבון גם איך לנהל את ה5 שעות הבאות..

הבת הגדולה שלי תהיה אתי בעז"ה ותעזור לשמור על השובבון

ואת צודקת עם לא להחמיר

פעם החמרתי עם עצמי בהיריון והנקה ביחד ואחכ הרגשתי זוועה

ועבר חלק.

כמובן עם הרבה מנוחה, אבל לא זכור לי כקשה במיוחד.

וממה שידוע לי רוב הנשים עם הריון תקין אין בעיה שיצומו.

לשבור אם את מרגישה צירים או עם את בחולשה קיצונית

וקיבלתי אותה הנחיה כמו שלך, בפועל צמתי רגיל ולא היו צירים בכלל כל הצום (כשלפני זה היו לי מלא צירים כבר חודש, וגם אחרי זה היו מלא צירים עד סוף תשיעי) בעצם אולי לקראת נעילה היה איזה ציר אחד.

בסוף ילדתי בחודש כסלו בשבוע 39.

רוצה לומר שבעזרת ה' אפשר לצום ושיהיה בסדר. אם את בדרך כלל צמה בקלות וגם בדרך כלל אין לך צירים מוקדמים אז הגיוני שהכל יהיה בסדר, תהיי בקשב לגוף ואם מתחילים צירים אז תשתי שיעורים.

בין חודש שישי לחודש שמיני.

אם בדרך כלל את צמה בסדר, ואין לך צירים מוקדמים, אז אין בעיה להתחיל לצום רגיל.

כמובן לשים לב ואם מגיעים לשלב שצריך להתחיל לשתות.

לא יודעת איך לזהות מתי צריך. כדאי לקבל הנחיות כמה שיותר מדוייקות.

זוכרת שהייתי במרפאה שהיא מקבלת בשביל משהו אחר ומזכירה אמרה שתור אצלה עולה 1000 ומשהו ש"ח

כדאי לבדוק מול הקופה במידה ויש ביטוח משלים

(לא מכירה את הרופא או את הנושא)

צריך להתקשר 1 לחודש על פתיחת המוקד

לגבי מה הכמות אני לא זוכרת להגיד, בזמנו הרב שלנו הנחה אותי. אני כן זוכרת שהשתייה היה רק מים ולגבי אוכל אכלתי לשיעורין עוגיות מלוחות (משהוא שלא יעשה לי בחילה)

הריון עם המטומה שהרב אמר לאכול ולשתות שיעורים.

היה לי כוסיות לשתיה בגודל של פחות משיעור וקופסא קטנה למדוד כמות של אוכל.

שתיתי מים, תה ומיץ ענבים.

אכלתי- ענבים, קרקרים, גבינה, בייגלה, מעדן, כל פעם מדדתי כמה נכנס בקופסא ואת זה אכלתי. יש גם שעון חול עם הזמן שצריך לחכות בין אכילה לאכילה אז כל פעם שאכלתי מנה מדודה או שתיתי הפכתי את השעון.

בהצלחה רבה ושיעבור בקלות❤️

לי ידוע שזה מוקצה. שווה לבדוק..

שבסוף בפועל פשוט חיכיתי עשר דקות, עבר כבר זמן מאז...

קיבלנו ערכה ממתנת חיים ליום כיפור עם שעון חול של 9 דק' אז כנראה שזה מותר.

גם ראיתי לא מזמן איזה דיון שהסביר למה אין בעיה בשעון חול במשחק

יכול להיות שיש לארגונים כמו עזר מציון או יד שרה.

שיעורין ומדדתי עם מזרק ושפכתי לכוס חדפ וסימנתי עליה עם טוש ארטליין. הכנתי כמה כוסות חדפ שקופות כאלה לפני כיפור לשימוש

אכילה לא יצא לי

בהרבה מקומות

שווה לברר

הוא מסביר בסוף בדיוק איך למדוד את השיעורים

*הלכות יום כיפור לנשים* /הרב טל מרום - סוגה בשושנים

כידוע יום הכיפורים הוא יום צום מדאורייתא, החמור ביותר מבין כל הצומות ואיסור אכילה ושתיה בו כרוך בכרת.

נחלק את הפסיקה למספר מצבים נפוצים:

*יולדת -*

1. *בתוך* 72 שעות מרגע הלידה - ברור שאין חיוב לצום. אוכלת ושותה כרגיל

2. *לאחר* 72 שעות עד שבוע לאחר הלידה - אם אומרת שצריכה לאכול, מאכילים אותה. ואם אינה צריכה - צמה כרגיל.

3. לאחר שבוע ימים מהלידה - נחשבת כאדם רגיל וצמה כרגיל.

*מניקה -*

להתכונן לצום כראוי בימים שלפני - לאכול ולשתות היטב.

להתחיל את הצום וגם בצום עצמו - להיות במקום ממוזג, לנוח, לוותר על התפילות (ובמידת הצורך אם הבעל צריך לעזור, יוותר על התפילות - חלקן או כולן - כדי להישאר לעזור לאשתו)

במידה ורואה שיש חולשה משמעותית שלא עוברת, מעבר לצום רגיל (סחרחורת שלא חולפת גם אחרי מנוחה, חשש לעילפון או בחילות והקאות שלא מפסיקות) אפשר לשתות לשיעורין.

*הסבר על שיעורין בהמשך הדברים*

מי שיכולה להניק לסירוגין או לשלב מזון נוסף לתינוק (חלב שאוב או מוצקים) - כמובן שהדבר עדיף.

במידה ויש התמעטות בחלב והתינוק לא רגוע - לשתות לשיעורין.

מי שיודעת על עצמה מצומות קודמים שיש פגיעה לאחר הצום בכמות החלב באופן משמעותי ובלתי הפיך עד כדי הפסקת החלב לגמרי - לשתות לשיעורין.

*מעוברת -*

הדברים אמורים בהריון תקין ורגיל, במידה ויש חוות דעת של רופא לגבי הצום, יש להיוועץ ברב.

מעוברות חייבות בצום ולכן עליהן להתכונן היטב לפני הצום (לאכול ולשתות היטב) לנוח במהלך הצום, במקום ממוזג, לוותר על התפילות (להיעזר בבעל במידה ויש צורך).

להתחיל את הצום ובמידה ויש בחילות, הקאות משמעותיות ו/או מתפתחים צירים (אפילו קטנים) יכולה לשתות לשיעורין. מעוברת בחודשי הריון מתקדמים שלא מרגישה תנועות עובר תנסה לשכב על הצד במשך 10-15 דקות ואם לא מרגישה תנועות יכולה לשתות שתיה מתוקה פחות מכשיעור בכדי להרגיש את תנועות העובר.

אדם קרוב אצל עצמו, לב יודע מרת נפשו וברגע שאישה מרגישה שהמצב מתדרדר ואי אפשר להחזירו לאחור - לא להחמיר ולשתות לשיעורין מיד.

*אכילה לשיעורים* – *ברוב המקרים ניתן להסתפק בשתייה מזינה לשיעורים, ואין צורך באכילה. במקרים כאלו האכילה אסורה מכיון אשכילה ושתייה הם שני איסורים נפרדים ביום כיפור*, וגם כשהותר אחד מהם, לא הותר השני.

אם הרופא אומר שלא מספיק רק לשתות, ויש צורך גם באכילה, והרב פסק כך למעשה – יש למדוד ולהכין קודם הצום מאכלים בכמות של פחות מכשיעור. השיעור של אכילה ביום כיפור נקרא 'ככותבת הגסה', ובניגוד לשיעור של שתייה, הוא שיעור קבוע שאינו תלוי באדם עצמו.

באופן מעשי, שיעור זה הוא מעט פחות מ-30 סמ"ק (הכוונה שניתן להכניס את המאכל לתוך קופסה בנפח כזה), ואם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדילו למעט פחות מ-33 סמ"ק. אם גם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

*טבילה ביום כיפור -*

המקוואות סגורים בליל כיפור מכיוון שתשמיש המיטה נאסר. מי שצריכה לטבול בליל כיפור דוחה את הטבילה למוצאי הצום. את רוב ההכנות אפשר לעשות לפני כניסת הצום בערב יוהכ"פ ובסיום הצום לחפוף, לרחוץ את הגוף היטב, לנקות את הפה ובין השיניים ולעיין שאין חציצות.

*הפרדת מיטות ומגע -*

יום כיפור אסור בתשמיש מיטה. בליל כיפור צריך להפריד מטות ולנהוג כדין הרחקות של נידה, לגבי הרחקות ביום, יש מקום להקל במגע שאינו של חיבה ובהושטה מיד ליד.

*נטילת גלולות ביום כיפור -*

אם אפשר ליטול את הגלולה לפני ואחרי הצום - עדיף.

במידה ואין אפשרות - ליטול אותה בלי מים

ומי שלא יכולה - ליטול עם שתיה מאוד מרה (2 שקיות תה קמומיל במים ולהשרות עד שהמים יספגו היטב) ופחות מכשיעור. אין צורך לברך לפני או אחרי.

חולה שאוכל או שותה ביום כיפור - אין צורך לעשות קידוש.

*איך מחשבים שיעורין?*

ממלאים לפני הצום את כל חלל הפה במים (שתי לחיים מלאות). פולטים את המים לכוס, מחלקים את הכמות לשתי כוסות (חצי-חצי). חצי מהכמות היא מלוא לוגמיו אותה אסור לשתות ביום כיפור ולכן אישה שותה *פחות* מחצי הכמות. כדאי לסמן על הכוס את קו גובה המים והכוס הזו תלווה אותה במהלך הצום.

בין שתיה לשתיה הפרש של 9 דקות.

בשעת הצורך אפשר לרדת מ9 ל-7 ול-5 ואפילו ל2 דקות.

עדיף לשתות מיץ ענבים כי יש בו סוכרים שיכולים לחזק את הגוף ולתת אנרגיה הרבה יותר משתיית מים. דוגמאות נוספות למשקאות מזינים: מיצי פירות טבעיים, יוגורט נוזלי, מרק מזין נוזלי, שהוכן לפני הצום.

כל שתיה כזו היא היתר בפני עצמו כך שאם האישה התאוששה, מפסיקה לשתות לשיעורין ובמידת הצורך - תחזור שוב לשתות לשיעורין.

להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

לשאלות נוספות והצטרפות לקבוצת סוגה בשושנים - שות הלכתי בטהרת המשפחה

נתנאל ובת-חן ווייל

לגבי הזמן בין לבין. וגם לגבי זה שניתן כל שתיה ולא כל שתיה צריכה היתר בפני עצמה.

לכן נראה לי עדיף שכל אחת תשאל אצלה...

מותר לשתות כל משקה נוזלי כולל יוגורט שוקו וכו

אכילה נמדד לפי נפח לכן תכיני לך מראש מזון כמה שיותר דחוס כמו שקדים תמרים וכו.

פעם ראיתי טבלה ממש כמה שקדים זה שיעור כמה פתיבר אבל אני לא יודעת איפה למצוא

אני קיבלתי היתר בזמנו רק לשתיה בשיעורים, אז לא יודעת לגבי אוכל

אבל בשביל השתיה חילקו מטעם הקופת חולים כמו שלוקים של מים, שכל שלוק זה השיעור שמותר

ועקבתי בשעון וכל 9 דק' שתיתי שלוק של מים

בדרך כלל שתיה לשיעורים מאפשרת גם נוזלים אחרים שמזינים את הגוף טוב יותר בצום

אחרי לידה, שתיתי מיץ נראה לי או מים, ואכלתי ענבים.

רק משהו חשוב, זוכרת שטעיתי, אז אומרת לך שלא תעשי את הטעות שלי, אני הייתי אמורה לצום בעצם בין ביס לביס לא זוכרת כמה דקות נגיד 5 דקות, והפאדיחה שעשיתי היתה ששתיתי שלוק ואז אחרי 2 דק אכלתי ענב וספרתי 5 דקות בנפרד, כאילו בין השליה לשתיה 5 דק' ובין האוכל לאוכל 5 דק' ואז למעשה לא היה מקום של 5 דק' ברצף.. אחרי כמה זמן קלטתי ועצרתי. בקיצור, טפשות, לא מבינה למה חשבתי ככה, טוב, הייתי 4 ימים אחרי לידה 🫣

בכל אופן, להתחיל את השיעורים מיד, לא לחכות שתהיי צמאה או רעבה , כי אז זה ממש גרוע ותצטרכי לשבור הכל .

יודעת, לא מחברים בין השתייה לבין האכילה. ככה שזה דווקא נשמע בסדר גמור

ההפסקה צריך להיות בין שתייה לשתייה ובין אכילה לאכילה

לא בין אכילה לשתייה.

וואי כבר עברו שנים ואני עדיין במצפון על כך... אז מה הרעיון? אני בעצם לא תמה ברצף כמעט בכלל...

השיעורים לא מצטרפים

אז אפשר שיעור אכילה ושיעור שתיה אפילו יחד

כדי להספיק לשתות (ולאכול) את הכמות הדרושה לבריאות הגוף...

(לפחות ככה זה היה אצלי. הרופאה אמרה כמה ליטר אני צריכה להספיק לשתות כל היום, ולכן לקראת הסוף אפילו הייתי צריכה לקצר את פרק הזמן בין שיעור לשיעור...)

שתיה ואכילה זה בנפרד

היה שנה שבה עשיתי שיעורים בעקבות צירים מוקדמים בשבוע 32

הרב אמר שעדיף לשתות דברים שהם גם אוכל.

משקה יוגורט, מיץ ענבים, מרק, איגלו שזה בדיוק המדידה.

לגבי הזמנים, לחכות 9 דקות.

אבל במקרה שמרגישה צירים, מספיק לשתות לפי השיעור, העיקר שיהיה הפסקה ו"לא רגיל" מספיק גם לספור עד 20

אני בשבוע 30 והמצב שלי הוא צוואר מחוק ופתיחה

ואני בשמירה..

הרב נתן לי היתר לשתות לשיעורין ואני ממש חוששת מזה שלא נתן היתר גם לאוכל

מה הייתן עושות? שואלות רב נוסף?

אני ממש בלחץ

לק"י

יצא לך לשאול רופא מה הוא ממליץ?

אם כן, תגידי גם את זה לרב.

יוגורט חלב מיצים מרק טחון

תכיני לך מראש דברים מזינים לשתות

אבל למיטב ידיעתי מחבור בשתייה הוא זה שגורם לצירים, לא? ולא מחסור באוכל.

לכן הגיוני שאת צריכה רק לשתות לשיעורים.

בכל אופן, תשאלי את הרב מה את יכולה לשתות. זה לא רק מים, בעיקרון...

זה היה בט' באב והרב אמר לי רק לשתות

שתיתי ושתיתי ושתיתי

והיו מלא צירים

עד שבסוף אכלתי וזה נרגע לאט

אבל כדאי שזה יהיה רב שאת סומכת עליו

ושמבין את התמונה הרחבה

עבר עריכה על ידי אורוש3 בתאריך ט' בתשרי תשפ"ז 8:24

הרופא!! את ממש במצב חירום...

וגם לשאול מתי את רשאית להפסיק שיעורים ולשתות רגיל... נגיד לא הייתי מחכה ליותר מציר אחד במצב הזה. אם הרב לא קיבל תמונה ברורה מהרופא שווה לשאול שוב עם נתונים.

אני במצב קצת ביניים ושאלתי כמה רופאים כדי לקבל פסיקה שאני והרב נהיה שלמים איתה...

לגבי שתיה, תתארגני על כמה סוגים- נגיד מרק טחון, מיץ טבעי, משקה יוגורט, אפשר לטחון חלב שקדים ותמרים, כאלה. יש גם תמיסת מינרלים באבקה ששותים להתייבשות, את יכולה לקנות בבית מרקחת להכין ולשמור במקרר. לא הכי טעים אבל מועיל. וכמובן הרבה מים. יש דעות כמה צריך להמתין בין שיעור לשיעור. בין תשע דקות לדקה. אני לא סמכות (הכי טוב לשאול) אבל נראה לי שבמצב שלך אפשר ללכת על הכי מקל.... מצבי הרבה הרבה פחות דרמטי וזה התכנון... ושתי בעיקר מלא מים. זה הכי משפיע.

הרב הנחה אותי לשתות שתיה מזינה ולא לאכול. שתיה מזינה זה יוגורט נוזלי (אפשר גם פרילי, אקטימל וכו), מרק קר, מיצי פירות ועוד.

מה שכן, לי אמרו לשתות כרגיל ולא לשיעורין.