סקר - עד כמה את מרגישה שהתחושות שלך בהורותרחלי:)

מושפע מסגנון ההורות של ההורים?


אני בכוונה מדגישה התחושות ולא סגנון ההורות בפועל. יותר מדברת על השיח הפנימי, עוצמת הכעסים.

אשמח ממי שלא אכפת לה לתאר - על איך היא מבטאת כעס כיום ואיך ההורים ביטאו כעס. ואם יש פער בין איך שהכעס מתבטא בפנים בתוך הלב ובמחשבות - מה התרחישים של הביטוי שעולים, מול איך שאנחנו מרשות לעצמנו להתבטא בפועל .


אם יש פער - מה את חושבת עליו?


תודה תודה תודה לכל העונות!! 🙏 

נוכח ממשאוהבת את השבת

לא מפרטת

סליחה


אין קשר בכללאמאשוני

אבל זו הייתה עבודה לנתק.

לפעמים כשהם אצלנו, הם זורקים כל מיני הערות שמחזירות אותי אחורה ומצד שני משקפות לי כמה אני כבר לא שם.

תוכלי להרחיב על הניתוק? אם תרצי 🙏רחלי:)

וזו לגמרי גבורה. מעריכה! 

רשמתי ומחקתיאמאשוני

מצד אחד זה חשוף ממש, מצד שני חושבת שיש בזה תועלת. אז אחשוב על זה.

בכל אופן עשה לי טוב לכתוב לעצמי. 😉

מבינה מאודדדרחלי:)

חבל שמלכתחילה לא כתבת מאנונימי, הייתי שמחה לקרוא דווקא את התהליך 

חכמת הבדיעבד 🤦🏼‍♀️

וואוו ככ מזדהה איתך עם ההערותרחלי:)
תמיד אחרי ביקור אני צריכה לחזק את עצמי בעמדות החינוכיות שלי מחדש. 
מושפע מאוד מאודרוני_רון

ממש מעריכה ואוהבת את סגנון ההתנהלות בבית של ההורים שלי, ומנסה ליישם גם אצלי.

 

אני גם רואה שהנטיה הראשונית שלי היא להגיב כמו ההורים שלי, בדיוק כמו שבעלי נוטה להגיב כמו ההורים שלו.

 

איזה כיףףףףף ברוך השם!! שמחה מאוד בשבילך!רחלי:)
רואה שביקשת פירוטרוני_רון

ההורים שלי לא הרימו עלינו את הקול, אולי כמעט בחיים.

כשאבא שלי היה מאוד מאוד כועס, אולי כועס זאת לא המילה הנכונה, למשל כשרבנו מכות, הוא היה מאוד מאוכזב וכאוב, והוא היה מתחיל לבכות.

וזה היה הכיייייי מפחיד אותנו בעולם, באותו רגע היינו עוצרים ומבקשים סליחה.

תודה!!רחלי:)

שואלת לגמרי לגמרי מהמקום שלי - לא חייבת לענות - אף פעם לא הרגשת את הבכי כמניפולציה?

ממש לארוני_רון

וזה גם לא קרה לעיתים קרובות בכלל בכלל.

זה היה בכי הכי אמיתי ממקום ממש כאוב שלו.

בד"כ אמירות עם תקיפות בנועם הספיקו לגמרי.

 

לפעמים היינו הולכים ביחד עם אבא/אמא לשבת לחשוב בחדר על מה שעשינו.

 

מדהים. זכית ❤️רחלי:)
וואו מדהים.ממתקית
סגנונות דיי דומים לדעתיאפרסקה

לא יודעת בדיוק להגיד איך.

השוני הוא שאני לפעמים מתקשרת את זה, נגיד אומרת לבנות שלי- תקשיבו, רק שתדעו שאני מאוד עצבנית עכשיו, אז בבקשה תתעסקו בעניינכם ואל תציקו לי עוד שלא אצעק עליכן כי לא בא לי.

חחח איזה אמא חמודה!רחלי:)
לתקשר אתזה זה המון. 
ההפך המוחלטטט...ולא סתםסבב ולא סבבה

לא כי לא היו לי הורים טובים ואוהבים

להפך

הם מאוד טובים ומאוד אוהבים

אבל לא ידעו לחנך

לא חינכו פשוט לכלום כמעט

לא היה גבולות בבית

וגם לא היה צריך מדי

לא חינוך לערכים


היה כן חיבוקים וחום מאמא

וכיף עם אבא

והם שמחו לעזור ולפנק גם


אבל אין לי שום דוגמה מצד החינוך

לא ידעו לשים גבולות ונכנעו לכל בכי.

נשמע שהבייסיק היה יפה וטוב - עצם הקשר איתם.רחלי:)

המתנה הכי גדולה שיש.

אם אתזה תנחילי לילדים שלך ועל זה יהיו גם גבולות, ברכה! 

יכולה להסבירשוקולד פרה.

מה זה לא היה צריך מדי?

לא היה צריך חינוך?

לא הבנתי..

הפרשים גדולים ומעט ילדיםסבב ולא סבבה

אז לא היתה קנאה חיכוכים מריבות ומדי דרמות

רוב מה שרציתי קבלתי בקלות

לא היה חוקים בבית או תפקידים

וכנראה גם אופי של ילדים יותר נח ולא עקשן

וזה הפריע לך כילדה?שוקולד פרה.

שהם נכנעו?

או שזה רק עעשיו כמבוגרת?

כילדה קטנה לא..בהמשך כמתבגרת- כןסבב ולא סבבה

הרגשתי תלושה

ולא שייכת לכלום

כאילו לבית אין שום ייחודיות שום אופי

ההורים הפרו לפחות ופחות רלוונטיים כי הם בעצם לא הביאו איתם שום אמירה שום כיוון..


לא יודעת בדיוק להסביר


בכללי כיום אין כמעט קשר בין המשפחה

וואוו משמעותי!רחלי:)

כמההה צריך איזוןןן

יותר מדי נוקשות וגבולות - אין מקום לנשום

בלי גבולות בכלל- לא נוצר תיחום של מקום ושייכות וואו. 

מאוד מסקרן וגם מעציבשוקולד פרה.

כי בסה"כ את מתארת אותם כהורים טובים.

אבל כנראה הייתה שם ריקנות מסוימת, ואת הרגשת צורך במשהו אחר.

מעניין מאוד מה שכתבת, אם כי עדיין קשה לי לתאר איך זה נראה בפועל, כי יש הרבה שאין להם אידאלים כלשהם, ועדיין מצליח להם..

זה לא אידאלים רק..סבב ולא סבבה

 פשוט חוסר גבולות בכלל

זה בעצם גוננות יתר

כל קושי מרפדים לך

לא נותנים לך להתמודד לבד עם כלום


אני מרגישה שקבלתי המון שדר של אני לא יכולה

כי כל בכי ישר קופצים עליך לרצות אותך וכדי שתפסיקי לבכות

אין שום חובה

'שום תפקיד בבית

שחם אחריות על שום דבר


מרגישה שלא קיבלתי כלים לחיים..

שהיתי צריכה להבין לבד איך להתמודד עם כל אתגרי החיים בלי התנסות מוקדמת


אני לא אומרת שהכל היה רע

כילדה קטנה החוויה שלי היתה טובה סה''כ


אבל בהמשך החיים

הבנתי מה זה עשה בי


היום אני בקשר יחסית טוב עם אמא שלי

אבל אחרי תהליך ארוך של הבנה וקבלה וברור מה הציפיות הנכונות ממנה ומה מיותר


יש דברים 'הולכים איתי גם לאמהות שלי

יש בי שאיפה להעניק חום ואהבה כמוה

ולהיות מסוגלת לתת בלי לחשוב על עצמי

ולא קל לי

כי בגלל האהבה הקצת חונקת והחובה לתת חיבוק כל פעם שיוצאת מהבית גם בגיל גדול

אז נהיה לי סלידה מנשיקות ואני מרגישה 'אני לא חמה מספיק במגע כלפי הגדולים..וזה מבאס אותי


וגם מזכירה לעצמי שהיה לה יותר כוחות להעניק ולפנק כי היא גידלה רק ילד אחד כל פעם


וואו איזה שאלהרינת 35

קצת טריגרי בשבילי האמת…

גדלתי עם הורים די קשוחים ועצבניים וזה גורם לי להיות

ההיפך, לא תמיד בקטע טוב: אני הרבה פעמים מתקשה לשים גבולות ולהיות עקבית כי אני "מרחמת" על הילדים.

מה שדומה- אבא שלי היה יותר קשוח ואמא יותר קשובה ואת זה אני משחזרת בבית ומצפה מבעלי לטפל בדברים שדורשים "קשיחות".


לפני איזה שנה אבא שלי התפרץ על הבת שלי בעצבים, סתם כי הוא היה עצבני והיא השתוללה טיפה. היא היתה בהלם מוחלט ורצה לחדר למרר בבכי. זה החזיר אחורה בזמן ובכיתי כמו ילדה בת 3 מעל הראש שלה בלי שהיא תראה. המתוקה הזאת התעקשה לבקש ממנו סליחה ואני רק חשבתי שהוא זה שצריך לבקש סליחה 😣


הקטע שהם סבא וסבתא ממש משקיעים ומפנקים אבל הקטע של העצבים פשוט בלתי נשלט…


סליחה שפרקתי וכתבתי בבלגאן. זה נושא שמאד מעסיק אותי.

חיבוק לך! אני דווקא שמחה על הפירוט שלך תודה!רחלי:)
מאוד מעניין מה שאת אומרת, בכללי נראה לי שיש משהו יותר קל כשההורה הנגדי (בן אז אמא, בת אז אבא) הוא הדמות הקשה יותר.


וואי קשההה ואיזה ילדה מתוקה עם לב טוב! קרה לי לא מזמן עם הקטנה שלי (כמעט שנתיים) - אבא שלי שאג עליה שהיא נגעה לו במשהו, היא נבהלה מאודדדד, הרמתי אותה חיבקתי אותה והעמדתי אותה מולו - בלי כעס כי אני יודעת שהוא לא מבין כלום בילדים ובהשלכות- אמרתי לו שהיא מאוד נבהלה ממנו, אז היא אמרה לו תוך כדי שהיא מחזיקה את הבכי שפויה לו ופויה לו ושהיא לא מפחידה בכלל, אז הוא התנצל וניסה לפייס אותה.


זה עדין עם סבא וסבתא, אני לומדת את העניין מתי להתערב בעדינות בקשר מתי להימנע ולסמוך על הילד. מורכב .



בעיני זה בעייתי קצתמתיכון ועד מעון

שילד אומר למבוגר שפויה לו

היא פחות משנתייםהבוקר יעלה

יותר בעייתי ששואגים על ילדים בגיל הזה..

היא לא באמת מבינה.. 

ככלל - את צודקת. אבל ממש לא הייתי מנסה לחנך אותהרחלי:)

בכזו סיטואציה. וגם בכללי בכזה גיל לא עושה מזה עניין כדי שלא יתקבע.

אני דווקא רואה בזה ברכה שהיא יכלה כאילו להחזיר לו בשפה שלה ובדרך שלה בחזרה, זה היה מאודדד מבהיל והיא קפאה בהתחלה ורעדה, אח''כ היא הייתה מסוגלת להבין שהוא עשה משהו לא בסדר - בעיני זה ברכה, היא בעצם אמרה לו במילים שלה - אתה לא בסדר שעשית לי ככה. (בעיני זה גם חלק ממוגנות אולי יותר מאוחר אסביר את ההקשר) 

מהממתיערת דבשאחרונה

איזו אמא אלופה את!

ומסכימה עם החשיבה שלך

אני מרגישהשירה_11

שאני מרעיפה אהבה במילים ומעשים (חיבןקים נשיקות) המון המון

וממש מרגישה שזה מגיע מאמא שלי

חיבוקים נשיקות ובלי סוף כמה אנחנו מיוחדים

מרגש ❤️רחלי:)
איזה תזכורת חשובה!!ממתקית

תודה לך

מושפע בעיקר בחזון שליSeven

מה שאני רואה כמודל לחיקוי ושאיפה להגיע לשם


מצד שני אני מאוד שונה מאמא שלמ באופי מאוד מאוד

ולכן ברור לי שלעולם לא אהיה אמא כמוה וזה מה שה' זימן לילדים שלי ונכון עבורם


קצת קשה לי לענות על שאלת הכעז כי ההורים שלי מאוד נינוחים אין אצלם לצאת מהכלים ולכעוס אמא שלי היא האדם הכי רגוע שאני מכירה...הלוואי שהייתי סבלנית ורגועה ככה


אני מבטאת כעס בעיקר שאני מגיעב לקצה ומרימה את הקול ומענישה יותר מהר אבל מול הילדים מאוד משתדלת לשלוט בעצמי ואם אני מרגישה שכעסתי עליהם אני תמיד אבקש סליחה

מאד מושפעoo

ההורים שלי היו (ועדיין) מהירי כעס מלאי ביקורת ושיפוטיות

כבר בתור ילדה ידעתי שאני לא אהיה כמוהם


בתור בוגרת ואז אמא בגיל צעיר מאד, ההתנהלות הטבעית הייתה חיקוי שלהם, כל פעם שזה היה קורה הייתי עוצרת ולומדת, פיתחתי מודעות לטריגרים לכעס, למדתי מניסוי וטעייה ליישם דרך חיים כמעט נטולת כעסים ושיפוטיות.


כשהייתי ילדה וגם שנים בתור בוגרת כעסתי עליהם, על הילדות הגרועה שהייתה לי ועל הבוגרת שהפכתי להיות בגללם. אחרי שהצלחתי לפתח דרך חיים טובה ובטעם שלי, ההסתכלות השתנתה, גם בגלל שהצלחתי ללמוד דרך אחרת וגם בגלל שהבנתי שהרבה אנשים חסרי מודעות ויישום בנושא הכעס והביקורת (ובנושאים רבים אחרים)

שאלה מאוד מעניינתדיאן ד.

בגדול ההורים הם המודל לחיקוי שלנו

ואני אישית מעריצה את ההורים שלי ובפרט את אמא שלי

וברור לי שאני רוצה להיות אמא כמוה, רק הלוואי הלוואי שיהיה לי מאגרי סבלנות כמוה.

 

בוא נגיד שאני כועסת הרבה יותר ומתעצבנת יותר בקלות. שזה לא טוב.

מצד שני אני חושבת שאמא שלי היתה מכילה מכילה מכילה ובסוף היתה כועסת מאוד מאוד מאוד (לעיתים ממש רחוקות)

אז היום אני כן חושבת שמותר להביע כעס יותר מהר כדי לא להגיע לסף היכולת, במיוחד שבתור ילדה זה היה קצת מפחיד.

מצד שני, אני כן רוצה להיות כמוה רגועה וסבלנית עם הילדים ולהקשיב בכייף לכל הסיפורים והרעיונות שלהם.

ולא תמיד יש לי כוחות.

ומצד אחרון, בבית של ההורים שלי פחות דיברו רגשות, יותר חוויות

ולי כן יותר חשוב לתמלל רגשות וגם להביע אהבה בצורה יותר מוחצנת.

 

אגב, זאת שאלה מאוד מעניינת גם בהקשר הזוגי, עד כמה אנחנו מחקים את המודל הזוגי של ההורים שלנו....

 

 

כן לגמרינעמי28

אבל לצערי מהכיוון השלילי יותר.

אני מרגישה שאני מונעת מהפחד של להיות כמוהם (בעיקר כמו אמא שלי).


לא בעניין של הכעס, לא יוצא לי כמעט לכעוס.

אבל בתחומים אחרים כן. מנסה לעבוד על זה🥲

מאוד מושפעאני אמא

אני מהגדולים בבית, ואני חושבת שגם התהליך של ההורים שלי בין ההורות שלי להורות של אחי הקטן הוא תהליך שאני לאט לאט מתחילה לעבור.

 

מאוד מעריכה את ההורים שלי, אני יותר דומה לאמא שלי וסגנון ההורות שלי מאוד דומה לשלה, כולל הטעויות (לא הכל כמובן) אבל יש הבדל גדול שמשפיע על התחושות, היא הייתה עקרת בית, אני עובדת ולכן להידמות אליה זה ציפיה לא ריאלית, הפניות שלה והפניות שלי שונות... ואני לאט לאט מפנימה שהילדים שלי יגדלו אחרת מאיך שאני גדלתי.

איך חווית אותה בבית? מענייןשוקולד פרה.

היא אהבה להיות בבית? 

מה שאת אומרת על התהליך מענייןרחלי:)

אני חושבת שאני מבינה אותך למרות שאני בתחילת הדרך.

ההורות של הגדולים שונה מהקטנים יותר. הורות מגובשת יותר (כשעושים עבודה ומבררים).


 

הילדים שלך גדלים אצל האמא המדוייקת להם

אמא שלי גם הייתה עקרת בית רוב הזמן, זה בהחלט מציב רף גבוה במה שקשור לניהול ותפקוד של הבית.

 

ומשמח אותי כל פעם מחדש לשמוע על הורים שהם מודל לחיקוי.

זה באמת נותן לי פרופורציות על העולם 

מושפע לטוב ולמוטבשוקולד פרה.

לטוב- ההורים שלי היו מאוד חזקים. גם אבא וגם אמא. גדלנו בבית עם גבולות ברורים ויציבים.

שניהם מאוד יציבים ומאוד אנשים עבודה.

אמא שלי מאוד חסכנית, וחינכה אותנו לתודעת חיסכון כלכלי.

היה פחות רגש בבית, אם כי אני זוכרת שאמא הייתה מקריאה סיפורים והייתה פותחת את הבוקר עם שיר. 

הייתה מטפלת בנו במסירות כשהיינו חולים.

הייתה עוזרת לנו בשיעורי הבית, גם כשהייתי בתיכון. 

 

אני מאוד משתדלת אצלי שגם יהיו גבולות ברורים ויציבים. לא תמיד זה מצליח לי כי אני טיפוס יותר וותרן ונוח. ועם זאת- אני מבינה שגבולות לפעמים זה אומר שהילד יבכה למשך כמה דקות כי הרצון שלו נדחה. 

אני פחות שמה דגש על לימודים, מבחינתי זה חשוב אבל לא העיקר בכלל בכלל.

אני מאוד משתדלת גם בכל בוקר לפתוח עם חיוך ועם נשיקה וחיבוק.

 

למוטב- ההורים שלי לא שמו דגש על הרגש או על העולם הפנימי.

היה לי חסר חום, מגע, רגשות, פרגונים, הבעת אהבה.

כמהתי לזה מאוד, והייתה לי חרדה חברתית שהצלחתי להסוות אותה.

 

בנערות היה לי הרבה יותר קשה, כי הרגשתי שההורים שלי הם בכלל לא כתובת. אין תקשורת חוץ מהפרקטי, וזה שיגע אותי.

 

אצלי אני מאוד משתדלת לשים לב לעולם הפנימי. מאוד נעזרת באינטואיציה לצורך כך. מה הצורך העמוק של הילד שלי? איך אני נותנת לו את זה?

לפרגן. מילות חיזוק ואהבה. רוך. להתפעל מהם. להשתובב איתם. 

 

שמה לב שזה חוזר על עצמורחלי:)

ההורים הטובים סהכ אבל - לא מדברים רגשות .

ברוך השם היום המודעות היא אחרת.

מהמם בעיני שאת עושה את התיקון הזה למה שהיה חסר לך עם הילדים ..

אתמול התבוננתי עלזה שהשם עשה ככה שבמבנה תקין הורים הם זוג נשוי שיש ביניהם אהבה, כבוד, מגע, שיח ריגשי. בעצם שתמיד גם כבוגר אתה עטוף -מעניק ומקבל אהבה,

קל הרבה יותר לגדל ילדים ברכות ובריאות ריגשית כשהמבנה הזה מתקיים נכון והזוגיות משמעותית בעולם הרגשי.

האתגר שלנו הוא באמת להיות מבוגר כזה - גם אם לא קיבלנו ולא היה לנו את הטבעיות הרגשית הזו בבית של ההורים 

אני תמיד אומרת לגדולים שליממתקית

אל תקחו ממני את החוסרר סבלנות לפעמים.
אתם זה משהו אחר , טוב יותר.

כנראה שמאמא שלי לקחתי את הפתיל הקצר  

מקווה שלא יעבור לילדיי.

הילדה שלי עדיין תינוקתרקאני

אבל אני יודעת כבר בראש על הרבה דברים טובים שאני אשמח לקחת מהם

והרבה דברים שאני לא אהיה כמוהם בעזרת ה'


בעלי לעומת זאת ממש רוצה לחקות את ההורים שלו

ממש לא. במודעות ובבחירהיעל...
זה היה קשה?רחלי:)
עוקבת בשביל עצמי. ממש מעניין אותיאחת כמוני
מוסיפה עליי ואולי זה גם יחדד את השאלה למה התכוונתירחלי:)

בגדול וגם בקטן בעצם , ההורות שלי שונה מאודד מההורות של ההורים שלי .

גדלתי בבית לא פשוט, עם אלימות פיזית מצד האבא, מילולית, עימותים בלי סוף. גבולות מאוד נוקשים אווירה כללית לא טובה .

מה שכן היה טוב- כי חייב לאזן, אמא שלי דאגה לנו שנאכל טוב (עזבו את הדרך ביצוע ) שאנחנו והסביבה תהיה נקייה, ראינו דוגמא אמיתית לגמילות חסדים כל הזמן כל הזמן וזה הוטבע בנו. אמונת צדיקים.

בשנים היותר אחרונות ממש נעשה תיקון ביחסים, המון בזכות שינוי גישה שלי תודה להשם, ופתאום ההורים שלי מתחילים לגלות אהבה כלפינו שזה נדיר, קיבלתי הורים - זה מאוד מקל.  


הבית שלי תודה להשם אלפי פעמים, אחר לגמרי, באווירה נעימה ברוב הזמן עם המון אהבה גלויה ופשוטה - הבנות שלי שומעות המון פעמים במהלך היום כמה הן אוצר ואהובות ויקרות מאוד ובאמת הן קסם (לפעמים אני חושבת שבטוח גם אנחנו כילדים היינו ככה מתוקים - אז למה לא אהבו אותנו ככה? )  אבלל- עם כל זה שבאמת אפילו אורחים שמגיעים אלינו אומרים וואו איזה אווירה יש לכם בבית בלי שיפוטיות, עין טובה.

אני יודעת את העובדות ומכירה בטוב, ובכל אופן כשאני כועסת לפעמים פנימית זה יכול לרסק אותי, המאמץ להבדיל להאמין שאני לא הם, שאני לא אהיה הם לעולם.

(אני בקשר טוב איתם אגב. יחסית טוב, מרגישה שההבנה שלי והחמלה שלי עליהם ההורים כאילו מזיקה לי במובן של ידיעת הרע וההפרדה שלו ממני)

במה זה כן מתבטא ? (כואב לי הראש ממש, משתדלת להיות מובנת )

אם עכשיו הילדים עשו משהו ממש חמור או באמת התישו אותי נורא נורא והסבלנות שלי בקצה ואני לבד אני זועמת, פנימית אני זועמת, בפנים בתחושה באלי לנער אותן לצעוק עליהן, להיות נוקשה.

בפועל יכול להיות שארים את הקול אומר שאני מאוד כועסת ואני לא מסכימה לעשות  x y z יכול להיות שאם נניח אני צריכה להרים אחת מהן לא אעשה אתזה בעדינות, אבל גם את חיצונית - פעלתי בסדר, הרושם שנחרת לי בנפש הוא הזעם הזה, הכאב על הקיום שלו, הפחד ממנו.

אולי כי כעס הוא כעס ואפעם לא נעים להרגיש אותו, אני לא יודעת באמת מה אבא שלי חווה ולהרגיש בכל הפעמים שהוא איבד שליטה, ונראה לי שבסוף הסף של איבוד שליטה וההקשר של איבוד שליטה בתוספת כעס גם אם אצלי מתבטא בצורה מינורית (במיוחד ביחס אליו ) שם לי ספק עליי .


אני לא יודעת אם מי שלא חוותה הורה כזה יכולה באמת להבין את התחושה הזו.


נראה לי שאולי אני מחפשת להבין אם הכעס שאני מרגישה לפעמים הוא כעס שגם אחרות מרגישות, כדי שאאמין לעצמי שזה הגיוני וזה לא קשור בהכרח רק להורים שלי, אבל אין לדעת.


כרגע אני מתמקדת בועשה טוב, להרחיב בתוכי את המאגרים של האור, זמנים זוגיים, זמנים עם חברות דברים שעוזרים לאוורר את הנפש.


וואוו יצא ארוך


אם יש כאלה שמזדהות אשמח לשמוע, מאנונימי גם,  תכלס גם לי זה היה חשוף עכשיו 

אני לא חושבת שההבנה מפריעה לךהמקורית

השאלה היא אם את מבינה איזה מנגנון מפעיל לך את הכעס. הכל אצלך.

אמא שלי לצורך העניין הייתה כועסת הרבה כנל. ביחד עם מכלול שלם של דברים רעים, והרבה הרבה הרבה דברים טובים

אני יכולה להגיד על עצמי שירשתי ממנה הרבה, לטוב ולמוטב. וכשהתחלתי לעשות עם זה עבודה פנימית והבנתי מה מפעיל אצלי את הכעס, זיהיתי דברים דומים גם אצלה, אבל אני עובדת על עצמי

זאת אומרת, גם אם זה קשור כי ספגנו את זה בבית, זה לא אומר שזה לא בר שינוי

אבל אני כן חושבת שזה השפיע עליי

ברור לי שזה בידים שלי , אין לי ספק.רחלי:)

אבל זה כמו לעצור גלגל שכבר נוסע במהירות גבוהה שנים, את צריכה כח רצון, הבנה איך לעשות אתזה בלי להיפצע (לא לנטרל חיצונית ולהיחנק פנימית לדגומא), וגם ונראה לי זה העיקר ואני מנסה ללמד אתזה את עצמי, לקבל אתזה, שהגלגל לא נעצר בבת אחת בהתחלה הוא פשוט מאט את הקצב.


בהבנה שלי אני מבינה את הכל ועובדת על עצמי הרבה (גם קצת יותר מידי בקטע של הדקדקנות שם, צריכה לראות הורים שכועסים בגבולות הבסדר, לאיזון) יש קול שהוא דימיון וניסיון בעיני, כי הוא לא מתכתב עם המציאות ולא עם המודעות והעבודה שיש לי בתחום, הקול הזה שאומר "והיא לא תצלח" כאילו המעבר בין דורי יותר חזק ממני, כל פעם שאני כועסת הוא עולה - כאילו להגיד לי הנה את רואה עכשיו את כועסת קצת אבל יכול להיות שזה ילך ויסלים.

וכן אני יודעת מה מפעיל אצלי את הכעס - זה לא תמידי זה כי עם כל מצב אני יכולה להתמודד לפעמים בטוב ולפעמים פחות, בגדול בכל המצבים לא להגיע למצב פיזי קיצוני רעב,  עייפות...

יש משפט שאומר - שהעצבות שבאה אחרי העבירה היא יותר חמורה מהעבירה עצמה,כי היא משחזרת את הלופ - בגלל שהיא מאכילה את החוסר אמון בעצמנו, וככה אני מתייחסת לזה גם פה, לא ליפול לחשיבה הזו שכתבתי למעלה, אלא באמת להתייחס יותר נקודתית ללמידה ולבעיה - פיתרון.

איך מתייגים?

@oo לא מצליחה לתייג .

אניoo

מבינה את ההסתכלות שלך על כעס כדבר מאד בעייתי

גם אני מסתכלת עליו ככה בגלל הילדות שלי

אני חושבת שזו הסתכלות קצת קיצונית אבל קיצון טוב

כי כעס זו תחושה שלילית שמביאה דברים שליליים ומאד טוב ללמוד להימנע ממנה


הדרך שלי להימנע מכעס ובמיוחד מזעם פנימי גדול הוא:

1. זיהוי טריגרים

2. מניעה או הפחתת טריגרים

3. זיהוי הכעס בתחילתו כשהוא עדיין קטן ועשיית פעולה שמפחיתה אותו כשהוא עדיין קטן


ומשהו לגבי התשובות שקבלת פה והתאמה שלהם למציאות הכללית

אם רוב ההורים היו בסה"כ טובים אז אנשים היו יותר

אוהבים את עצמם

במודעות עצמית

בשליטה עצמית

בחמלה עצמית

ופחות

כעסנים

שיפוטיים

חסרי סבלנות


אם תשאלי את אחים ואחיות שלי על הילדות שלהם

לא בהכרח תקבלי תשובה כמו שלי

אנשים מעדיפים

ליפות את המציאות

לשכוח דברים רעים

לזרום עם מה שהחיים מביאים ולא להתאמץ לשנות

ממש חשוב שלושת הדברים שאמרת, ממש משתדלת בזה.רחלי:)

לגבי מה שאמרת על אם רוב ההורים טובים - אז למה הילדים שיפוטיים וכו'...


אני חושבת שגם ההורות הטובה של הדור הקודם הייתה קצת בהסתכלות של ערך כתוצאה ממעשים ותלות של ערך עצמי במעשים טובים היא בעייתית גם אם ההורים חינכו לטוב בצורה מאוד יפה ומכבדת, עדיין יכול להיות מתח של ריצוי תחושה שאני לא טוב כמו.. וכו'..


אני דווקא מאוד מאמינה לחוויה שנשארת בנפש זה מלמד משהו על האווירה, לא על הפרטים הקטנים - בטוחה שהרבה מההורים כעסו לפעמים. הענישו, העבירו ביקורת או שמו תוויות, אבל התחושה שאתה הילד - מבוגר יוצא בסוף היא החשובה והיא זו שמראה על הסך הכללי והכיוון.


לגבייך יכול להיות שלילד אחד במשפחה היה אישו עם ההורים שלו, אופי מאוד שונה, סגנון וכל מיני דברים שיכולים ליצור מערכת יחסים שונה משאר האחים.


תיארת את הבית שלי..שיר הרוח

גם אני גדלתי בבית עם אלימות פיזית ומילולית. בית תורני עם הרבה גמילות חסדים והפער הזה עד היום לא מיושב אצלי.


איפה אני הכי מרגישה את השוני בהורות שלי? כשאני כועסת (לעיתים רחוקות!) על הגדולה שלי והיא עונה לי- אמא אבל למה את כועסת?

זה מוכיח שהיא לא מפחדת ממני וזה המון בשבילי.

אין לי זמן בכלל להרחיברק טוב=)
רק אגיד שמזדהה מאוד ומוזמנת לפרטי
....קמה ש.

בס''ד

 

אני התחלתי את ההורות שלי עם פחד מאד גדול לכעוס.

ואכן, ברוב רוב רובו של הזמן, לא כעסתי וניהלתי הורות מאד נינוחה.

בשנים הראשונות, זה היה לי קל באופן מפתיע אפילו וסוג של קיוויתי-האמנתי-חשבתי שאצליח להמשיך ככה תמיד.

אבל ככל שהילדים גדלו (וככל שהמשפחה גדלה גם היא ב''ה),

ראיתי שזה נהיה לי יותר ויותר מאתגר.

ויצא לי להתפרץ, פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית...

זה בכלל לא היה קורה הרבה. 

אחת לכמה חודשים טובים בסך הכל

(כל-כך פחדתי מהכעס וממה שזה עושה לי שזכרתי כל פעם ויכולתי להגיד כמה זמן עבר בין פעם לפעם).

 

מתישהו (אחרי כמה שנים ככה), קרו שני דברים:

1. השתתפתי בסדנה לניהול כעסים. זה עזר לי מאד להבין איך מנגנון הכעס עובד ומה אפשר לעשות מולו ואיתו.

2. התחלתי לשחרר קצת מהצורך לא לכעוס אף פעם (בדומה למה ש@דיאן ד. כתבה למעלה). מבחינתי להרים את הקול, זה כבר לא סוף העולם. זה לא דבר טוב, אני לא גאה בו, אני עושה את כל מה שאני יכולה כדי לנהל את הבית שלי עם כמה שפחות עצבים מצידי, אבל אם קרה, ממש לא נורא. זה שינוי גישה עמוק, ואחד הדברים שהוא משפיע עליו, זה שאני גם 'מתאוששת' הרבה יותר מהר מגל של כעס. בעבר יכולתי להרגיש את זה מבעבע בתוכי עוד הרבה אחרי ההתפרצות. היום אני יכולה לעבור מצעקה לחיוך או ללחיבוק תוך שנייה.

 

אני משתפת כי אצלי אני ממש מרגישה שההתפרצויות היו קשורות במידה רבה לפחד קיומי להתפרץ.

ובהפוך על הפוך, הייתי צריכה לקבל את זה שאני אנושית, וכועסת לפעמים, כדי גם ללמוד להתפרץ הרבה פחות חזק (בנוסף לכלים המעשיים שלמדתי כאמור).

 

במה שכתבת קצת הרגשתי את הפחד (המוצדק!) הזה שלך מלכעוס, הפחד הזה מעצמך אפילו ❤️, שאת מחזיקה, מחזיקה ומחזיקה אבל בפנים את מפחדת שאולי יום אחד יתפלק לך ח''ו, וזה הזכיר לי את עצמי...

 

לשאלתך אני כן מאמינה וחושבת שאפשר לשבור את ההעברה הבין דורית בנושא.

 

באמצעות המון מודעות ורצון טוב (כמו שיש לך),

באמצעות קבלת כלים מעשיים (כמו זיהוי רעב ועייפות קיצוניים כמו שכתבת, כמו הרחבת הדברים שעושים לנו טוב, כמו שגם כתבת),

באמצעות תפילה,

באמצעות טיפול או סדנה או גם וגם,

באמצעות עבודה עצמית, לימוד וטעייה וניסון...

 

אני עדיין כועסת כמו שכתבתי, אבל אני עדיין רוצה, שואפת וגם מאמינה שיום אחד אגיע למדרגה הרבה יותר גבוהה בע''ה. ושהשמיים הם הגבול, בע''ה.

 

אבל במהלך הדרך,

עד שמגיעים למקום שאנחנו כבר עם הרבה ניסיון בהורות שלנו ובחיים שלנו בכלל,

נראה לי חשוב לקבל את זה שאפשר ונטעה. אפשר ונפעל לא נכון. וזה לא יהיה סוף עולם. 

כי הפחד העצום שלא נכעס חלילה, ושאם נכעס, זה יישאר אך ורק פנימי, ושלא ייצא שום דבר החוצה,

היום הפחד הזה קצת מרגיש לי כמו מכסה שנחזיק בחוזקה על סיר שיש בו יותר מדי לחץ. ואני לא בטוחה שזה הדבר הנכון לאורך זמן.

 

אז מה כן? יכול להיות שגם אותך ירגיעו הדברים הבאים:

 

- מצד אחד ללכת ללמד כלים מעשיים לניהול כעסים. לא כי את כועסת בפועל. את דווקא מחזיקה את זה לתפארת בעיניי! אלא כדי שתוכלי לעזור לעצמך יותר בקלות כשתרגישי שהכעס עולה בתוכך, ולנהל את זה יותר בעדינות (מול עצמך. שלא תחזיקי את זה בכוח, אלא תנהלי את זה יותר חכם ויעיל בע''ה), ושתרגישי הרבה יותר ביטחון ביכולת שלך להתנהל בצורה בטוחה ומכבדת מול גל של כעס שעולה בך.

- מצד שני, אולי לאפשר לעצמך להיות יותר בקבלה של הטעויות האפשריויות שיכולות להיות בהורות שלך. לטעות, או למעוד, זה עדיין לא אומר שנשחזר את הדברים הלא טובים שסבלנו מהם. אולי טיפה, בקטנה, אבל כל עוד נמשיך להיות 'על זה' ולחפש איך לשפר, זה מצב שונה לחלוטין. אלה יהיו שאריות של מה שחווינו, ביותר קטן, עד שנגיע לבנות באופן עמוק משהו אחר. (אני מתייחסת לדברים שתיארת בהודעות שלך ולפחד לכעוס. כמובן שאם משהי הייתה מספרת שהיא מרביצה לילדה ושואגת עליהם בלי סוף, כמו שהיה אצל הוריה, זה היה שונה. אבל למעוד בקטנה, קצת להרים את הקול פה ושם, זה עדיין לא לשחזר הורות אלימה).

- מצד שלישי, להחזיק באמונה שכן אפשרי להגיע להורות מכבדת באמת, גם אם אנחנו באים ממשפחה שזה לא היה ככה. החזון הגבוה הוא זה שנותן לנו את הכוחות בסופו של דבר.

 

 

מקווה זה יוצא מובן ושזה יעזור איכשהו. את אלופה ברמות על כל מה שאת בונה, כשלוקחים בחשבון את המקום שממנו הגעת. זה ממש ממש מעורר כבוד. מדהימה ❤️

 

 

נב: מוסיפה משהו קטן בפרטי.

 

תודה על זה!רק טוב=)

מדהים עד כמה משהו שאנחנו בטוחות שרק אנחנו חוות, מתברר כהתמודדות של הרבה נשים..

ומעניין אותי, איפה יש סדנאות כאלה לניהול כעסים?

❤️. וכן, ממש!קמה ש.
בס"ד


גוגל קצר ויש המון תוצאות. ככה הגעתי לסדנה בעצמי, דרך גוגל, כי לא ממש היה לי את מי לשאול בעולם האמיתי. (אני אמנם קיבלתי הרבה מהמנחה של הסדנה בה הייתי אבל פחות התחברתי לאישיות שלה אז לאו דווקא ממליצה עליה אבל שוב, יש הרבה שעושים את זה. אולי דרך פורומים ושאר רשתות אפשר לקבל המלצות ספציפיות).

תודה רבה!!רק טוב=)
אין את פשוט אישיות!!דיאן ד.

כל מילה שלך פנינה!!

 

אהבתי מאוד מה שכתבת...

תודה רבה ❤️❤️

🥹🧡, תודה לך דיאן יקרה!! שמחה ממשקמה ש.

בס"ד


שזה דיבר אלייך - כמו שגם תגובתך דיברה אלי 🤗.

וב"ה ששולח ניסיון, תובנות ומילים…

מהממת את ! ממש חידדת את הדברים תודה!רחלי:)
ותודה על השיתוף!


תראי גם מה כתבתי להמקורית כאן למעלה 🙏 ממש מזכר את כיוון המחשבה שלך כאן.


זה ממש עוזר לראות עוד בנות שעשו שינוי כזה ושזה אמיתי אפשרי בהחלט גם אם מאתגר, יעזור לי בפעם הבאה שאחשוב לא להאמין בעצמי 

❤️, איזה כיף שזה הועיל לך ב"הקמה ש.
בס"ד


וכן, קראתי גם התגובה ההיא להמקורית (קראתי בשנית עכשיו, אבל קראתי אותה יחד עם כל השרשור לפני שעניתי לך), ובאמת רציתי שתקבלי את החיזוק הזה לדברים שאת כבר מנחשת-רואה-מבינה בתוכך ❤️


זה בהחלט מחזק לראות שזה מנת חלקן של אחרות גם, ושאפשר להצליח בע"ה, בלימוד, באמונה, בניסיון חיים ובהתמדה.


את אלופת עולם!!!

ברמה מסויימת, אבל בגדול אני שונה יותרים...

אולי יותר מודעת למה שאני עושה ואיך זה משפיע על הילדי, כך שמלכתחילה קבעתי לעצמי שלא להיות כך

אבל במצבי לחץ אני כן נוטה להתעצבן, עדין לא ברמה של אמא שלי 

מרגישה את ההשפעה ברקע, משתדלת לנהוג שונה.חדשה דנדשה

בנושאים מסויימים

מה עושים עם זה שאני נטרפת מהבן שלי?אונמר

הוא בן 5 וחכם ומקסים.

אבל יש לו קטע שהוא מציק לטונה בת 3 בלי סיבה, סתם כי היא באופציות שלו. וזה מטריף לי את המח.

מתעורר בוקר לוקח לה מוצץ וגרב. היא בוכה, אני קמה, ובלאגן.

אני ממש מרגישה את עצמי כל פעם נכנסת לטירוף. אני משתגעת.

אני יכולה לצרוח עליו או לתפוס לו את היד חזק מידי או לתת סטירה אפילו

ואני כל-כך ממוצפנת אחרי וכל כך שונאת את זה חושבת שזה לא אמור להיות.

אבל הבנתי שאני לא מצליחה שזה לא יפעיל אותי.

בזמנים אחרים אני מרעיפה עליו אהבה וחיבוקים חצילים טובות וביחד, אבל לא מצליחה שלא יקרה בכלל ההתפוצצות הזו שלי על ההתנהגות שלו.

מה אני אמורה כן לעשות?

מרגישה שאם אני אצליח לחשוב אחרת כשאני עוד שומעת שככה הוא מתנהג כרגע אני אצליח להגיע אליו כבר רגועה יותר ולא בכעס כזה גדול, אבל לא מצליחה לחשוב שום דבר חוץ מאיזה ילד בלתי 😔

והוא לא ככה תמיד וזה לא מה שאני חושבת עליו באופן כללי, אבל כשזה כן קורה אני באמת מאבדת את זה.

אני מבינה גם שזה קשור לזה שאני מרגישה חסרת אונים קצת מולו בנושא הזה כאילו אין לי דרך לעצור אותו. או אין לי דרך לשלוט באירוע. לא יודעת למה שזה מרגיש לי ככה כי הוא כן יפסיק כמובן כשאגיע.

אולי עצם זה שהוא עושה את זה רק כדי שאבוא זה מחרפן אותי.

באמת לא יודעת וזה עצוב לי להיות ככה לילד שלי.

ועצוב לי גם להיות ככה לעצמי.

בקיצור עצות יתקבלו ממש בברכה

מבינה אותך מאוד❤️מתואמת

העצה העיקרית שלי היא הדרכת הורים.

העצה השנייה שלי היא לנסות להבין שזה כנראה משהו לא בשליטתו, אף שהוא גדול יחסית. והצעד הבא הוא לנסות להבין ממה זה נובע. אבל זה קשה מאוד מאוד...

תודה.אונמר

מה הכוונה לא בשליטתו?

הוא לא מציק כי הוא רוצה להיות רעמתואמת

הוא מציק כי משהו מציק לו...

אכתוב לך כמה שאלות שאת יכולה לשאול אותו בזמן אמת (ששמעתי מקלינאית תקשורת):

  1. היא עשתה משהו שהפריע לך ולכן אתה מציק לה?

  2. אתה רוצה לשחק איתה, אבל לא יודע איך, ולכן זה יצא בצורת הצקה?

  3. אתה מאוד אוהב אותה, אבל לא יודע איך להביע את האהבה ולכן זה יצא בצורת הצקה?

    כמובן, תתאימי את השאלות לרמה שלו. ועצם זה שתחזיקי בראש את שלוש האפשרויות האלה כבר יוריד לך קצת את רמת הכעס עליו...

אנסה. תודה.אונמר

למרות שקצת מרגיש לי שזה בכלל לא קשור אליה. זה קשור לזה שהוא רוצה שאני יבוא ולא יודע לקרוא לי יפה. יש מצב?

כן, בהחלט!מתואמת

שכחתי עוד שאלה שאפשר לשאול אותו:

משעמם לך? וכשאחותך בוכה נהיה "אקשן"?

אבל נשמע שעלית בעצמך על הסיבה שנכונה אצלו. ועכשיו צריך לחשוב מה אפשר לעשות עם זה...

אולי ליזום פניות אליו לפני שהוא מנסה להסב את תשומת לבך? כמה שיותר פעמים ביום.

אולי זמן אישי רק איתו פעם אחת ביום ימלא את הצורך שלו?

זה הרבה ניסוי וטעייה והרבה עבודה, טכנית ורגשית, ואני מתפללת איתך שתעמדי בזה❤️

ואם בעלך נמצא בחלק מהיום, אז שגם הוא יתגייס למשימה הזו...

אז זהו שבאמת באופן כללי אנחנו עושים את זהאונמראחרונה

נותנים לו יחס אישי ובמשך היום זה כמעט לא קורה,

אבל בבוקר הוא מתעורר ואנחנו עוד ישנים. אז אין לנו איך להיות שם יותר...

נשמע לי מוגזם שמקום כל יום עוד שעה מוקדם כדי למנוע את זה. אני רוצה לתת לו כלים להתמודד עם החיים ולא רק למנוע היתקלויות.

בעז''ה.

חיבוק♥️המקורית

לדעתי חוסר השליטה הוא זה שמוציא אותך מפרופורציות כמו שכתבת, ואולי גם הבכי של הקטנה מטרגר

אני ממליצה להתעכב על זה

מה עובר לך בגוף כשהילדה בוכה? את ככה מול כל הפגנת בכי? ממהרת "לכבות" אותה? קשה לך עם תחושת חוסר אונים?

אם תקראי לו כשהיא בוכה ותגידי לו שאת אוהבת אותו ותתני לו חיבוק ושיחזיר לה ?

אם לא תגיבי דקה ורק תגידי - אני באה ותאספי את עצמך ותוך כדי תחשבי על תגובה?

אני לא מסכימה עם זה שזה לא בשליטתו האמת, אני חושבת שילדים מנסים להשיג כל מיני דברים באמצעות התנהגויות. אולי הוא באמת רוצה להעיר אותה כדי לשחק למשל ולא יודע איך. אולי הוא רוצה להעיר אותך ונעזר בבכי שלה. . גם הבן שלי היה מציק לאחותו כדי להעיר אותה והסברתי לו שזה לא נעים ושיקרא לה בעדינות עד שתקום. והוא יודע לבוא להעחר אותי אם הוא קם מוקדם. גם כשהיה בגיל 5. הוא מתעורר הרבה פעמים לפני כולם?

לדעתי בגלל שזה מגיע למצב של צרחות ואפילו סטירה שזה דבר שהוא מאוד משפיל בעיניי, ובאמת מעיד על סוג של אבדן שליטה טוטאלי בסיטואציה (דווקא כי את מבינה כמה זה באמת לא בסדר), אני רואה צורך בהדרכת הורים/ טיפול סביב התחושות האלה.

עוד חיבוק גיבורה♥️ בטוח לא פשוט לכתוב ככה בפתיחות. שהשם יסייע בידך 🙏

זה בדיוק מה שהתכוונתי ב"לא בשליטתו"מתואמת

שההצקה נובעת ממקום אחר, לא מתוך רצון להציק. אלא שפשוט בלי שליטה זה יוצא בצורת הצקה...

אז לא הבנתי אותך סליחה🙏המקורית

הכול בסדר❤️מתואמת

תודה.אונמר

ממש ללכת להדרכת הורים? נשמע לי רחוק ממני.

אבל באמת אני רוצה.

אברר עם מישהי שאני מכירה בעז''ה שיהיה לי אומץ.

מבינה אותךהמקורית

היתרון בזה הוא שמדריכה טובה משקפת מעיניים של ילד את הסיטואציה ותעזור לך גם עם תיאום ציפיות מולו.

תחשבי על זה

את יכולה גם לבנות לך תכנית התקדמות מסוימת שעד זמן x אם לא חווים שיפור אפשר ללכת.

וככל שהם יגדלו זה ישתפר, מבטיחה♥️

אני חושבתoo

שמוקד ההפעלה הוא בציפייה

את מצפה שילד בן 5 לא יציק בלי סיבה

אבל ילדים

גם יותר גדולים

לא צריכים סיבה להציק

(ויש גם לא מעט מבוגרים כאלה

שמציקים בדרך שמבוגרים מציקים)

אם יוצאים מנקודת הנחה

שילד רשאי להציק

כי הוא צריך לעבור דרך

כדי לראות את העולם במבט רחב

יותר מנקודת המבט שלו

אז ההצקה הרבה פחות מציקה להורה

וכל הצקה יכולה להיות הזדמנות

לדבר איתו אחכ

לשמוע אותו

את נקודת המבט שלו

להסביר לו למה זה מציק

להציע דרכים אחרות לפעולה

אבל להשאר איתו

בצד שלו

להיות ההורה התומך והמנווט

לא השוטר

תודה ♥️♥️אונמר

היתי צריכה לשמוע את זה.

זה באמת הגיוני. בטח כשהוא איתה לבד ואני עוד לא קמתי.

אני צריכה להיות יותר בהבנה שככה זה ילד.

תודה.

מה שמפריע לך שהוא מנהל פה את המצבל666

אין לך אפשרות לא לבוא כי הקטנה היא גם ילדה קטנה וגם לה יש צרכים . אז מה שמעצבן אותך שהוא מפעיל אותך בצורה כזאת. גם אותי דברים כאלו מעצבנים.

אז צריך לקחת ילד ולהסביר לו שאם הוא רוצה שאת תבואי, הוא קורא לך. ובאיזה צורה הוא קורא לך . אבל אם הוא מציק לאחות קטנה , אז תהיה תוצאה לא נעימה. לא יקבל הפתעה , לא ילך לחבר, לא יהיה סרט. ולעמוד בזה.

בזמן הרגוע לדבר כמה זה לא נעים כשמציקים לך

וואי תודה על הדיוק. נכון.אונמר

באמת זה מה שמפריע לי.

שהוא יודע שהוא שהוא בטוח יקבל אותי.

ניסיתי להסביר לו פעם שיבוא להעיר אותי ואני יקום ואני באמת קמה, אבל התפספס. אולי ננסה שוב לחדד את זה עם איזה מבצע.

מזדהה ממששיפור

לא ברמה של סטירה. אבל כן זה מטריף ברמות. גם בין בן 5 ובת 3, הצקות סתם, לא כי כועס. והוא לא עוצר כשאני באה, רק אם אני תופסת אותו או מסיחה את דעתו. אולי זה קשר נורמלי בין אחים בגילאים האלו?

הגיוני שזה תקין.אונמר

אני כן הבנתי מיזה שאני צריכה להיות יותר זמינה באופן מלא

מזמן הבנתי את זה ולכל זה נשאר רק בשעות הבוקר שהם קמים לפני.

ילדים צריכים נוכחות הורית.

היתה תקופהריבוזום

לפני כמה שנים שהבן שלי גם היה מציק ומרביץ לאחותו (הגדולה דווקא), בלי שום פרובוקציה מצדה. וזה באמת היה משגע! אז אני יכולה להזדהות. מצד אחד יש את החינוך שלו, ושם אפשר לומר שנגיד שוב ושוב ואפשר להיות סבלניים אתו וזה יחלחל וכו' - אבל מצד שני יש את האחות, שכאמא שלה יש לי אחריות להגן עליה ולא לתת לה לסבול ממנו. אני חושבת שממש חשוב להבהיר לילד שלא מקובל עלייך שהיא תסבול בגללו ואת חייבת להגן עליה. אבל לא לעשות את זה בכעס עליו או הרחקה שלו - אלה שני דברים נפרדים.

זה דבר ראשון.

דבר שני, באותה תקופה הרגשתי די אבודה מה גורם לו להרביץ לה סתם כך. נרשמתי לקורס קצר של הבית להורות מקרבת "למה הילד שלי מתנהג כך" (או משהו דומה). בגדול הרעיון שהם מביאים הוא שכל התנהגות מגיעה מצורך כלשהוא שמחפש מענה. ולפעמים קשה למצוא בדיוק מה הצורך הזה, אבל חשוב לנסות לחקור: מתי ההתנהגות התחילה? (וזה יכול להיות: מאז שהאחות נולדה, כן?), מתי היא קורית? כשמי נוכח? ועוד ועוד שאלות שיעזרו לנו אולי בסוף להתחקות אחרי הסיבה (אפשר לחפש רשימה של צרכים באינטרנט, יש דברים שאולי אנחנו לא חושבים עליהם). ברגע שנבין מה עומד מאחורי ההתנהגות נוכל לחשוב על דרכים לספק את הצורך שמניע אותה וממילא ההתנהגות השלילית תדעך. ספציפית עם הבן שלי אני חושבת שהיה לו צורך גדול בשליטה כי זו היתה שנה עם המון שינויים: התחלת גן עירייה, הולדת אחות קטנה והמון שינויים שלא בשליטתנו בצוות של הגן (שכולו היה מקסים, אבל הרבה חופשות לידה ועוד). לא יכולה להגיד שהצלחתי מאוד עם לספק את הצורך בדרכים אחרות, כי הרבה מהרגשת הערעור הגיעה מחוץ לבית אבל זה כן עזר שהיה לי קצה חוט מאיפה ההתנהגות הזו מגיעה. ועם הזמן וההתייצבות של הגן גם ההתנהגות שלו נרגעה מאוד.

אולי יוכל לעזור לך. זה באמת מאתגר.

בהצלחה, והרבה נחת מהם!

(חידוד של משהוריבוזום

כתבתי "בלי כעס עליו". אני לא מתכוונת שלא לגעור בו. אני חושבת שכן טוב להיות תקיפים במקרים של אלימות. אבל יש הבדל ענק בין גערה ללא כעס, שמגיעה באופן נקי רק למען חינוך, ובין כעס אמיתי. גם ההורה וגם הילד מרגישים היטב את ההבדל... כאן זו רק דעתי)

נכון. משתדלת ולרוב מצליחהאונמר

אבל לפעמים לא וכן יוצא הכעס...

תודה.

תודה!! אמן.אונמר

מזדהה, אבל אצלי שמתי לב שזה קשור לויסותיום שני

חושי.

לחלק מההצקות כמו לקחת מוצץ - יש תוצאה שתופסים איתו, לוקחים ממנו את המוצץ... מה שנותן מענה לתחושה.

אז אם יש לי יכולת לתת לו אמבטיית קצף או משהו אחר שנותן מענה לתחושה ומרגיע אותו, רמת ההצקות יורדת פלאים

מפה בניק אחר..ברכה כפולה:)

אבל לרגל ההפתעה פתחתי ניק חדש

אז שבוע 7 ראינו דופק והכל,

והיום שבוע 10 הגענו לרופא (בנס שבעלי הגיע גם) והפתעה! יש 2 עוברים. פשוט הלם!!

אז קודם כל הייתי חייבת לפרוק פה

ודבר שני ממש אשמח לשמוע מבעלות נסיון, הרופא אמר שזה הריון מונו בי (אותה שליה) וקצת הרחיב על סיכונים, אז ממש אשמח לשמוע הרגעות שהריון כזה גם יכול להמשיך בטוב.. ובכלל על שבוע לידה, אם צריך שמירה וכו' (אני עובדת בעבודה פיזית)

וגם, עובר אחד התאים לשלב והעובר השני היה קטן בשבוע, קרה למשהי? יש לי ממש פחד שהוא לא יתפתח טוב..

ובכלל כל הרגעות על תאומים יתקבלו בברכה, יש לנו מלא פצפונים בבית תודה לה'!!

וואו מזל טוב! איזה מרגשקנקן שבור

אין לי ניסיון (רק חלום ;))

מקפיצה לך

תודהברכה כפולה:)

האמת שזה ממש לא החלום שלי, אבל ברגע שהרופא אמר את זה שנינו אמרנו מזמור לתחושה בכזאת שמחה😅

זה מופלא.מוריה

לא התנסתי בהריון כמו שלך. אצלנו זה ביבי.

אם ראו מחיצה, המצב יותר טוב.

יש כמובן יותר סיכונים כמו אנמיה, סכרת ורעלת הריון.

סביר להניח שתצאי לשמירת הריון.

ויש בדיקות שלא עושים בהריון כפול.

אישית ילדתי רגע לפני שבוע 37. אבל זה היה הריון תאומים קצת שונה.

היא עוד לא ראה מחיצהברכה כפולה:)אחרונה

רק מהמנח שלהם הוא אמר שזה נראה שהם לא באותו שק ממש.

שמירת הריון כי זה יותר כבד או כי יותר סיכון ללדת מוקדם?

ואם כבר, מתי יוצאת הבטן בהריון הזה? רגילה שעד שבוע 18 בערך אף אחד לא מנחש..

אני מרגישה בגיהנוםמטפחת:)

הפה שלי מלא פצעים-

כבר שבוע. הרופא טוען אפטות. יש לי בערך חמש עשרה חלק על הלשון חלק בחיך.-

כואב לי לדבר, לשתות. לאכול בכלל לא באופציה. הביא משחה זה לא עוזר. פשוט רוצה שירדימו אותי הפה שלי בוער

יאייי. זה נורא!!! 🫂אחת כמוני

אוי ואבוירקאני

תנסי חלב עיזים

וואי. איזה סיוט. מסכנה.רק טוב!

אם אני זוכרת נכון טחינה גולמית על בפצעים גם עוזרת.

ותשאלי את הצאט אולי יהיה לו רעיונות נוספים.

לרופא יש הסבר ממה זה וכמה זמן לוקח לזה לעבור?

וואי, חיבוק!מתואמת

לפני כמה שנים כשהייתה לי קורונה היו לי אפטות נוראיות-נוראיות, ברמה כמו שאת מתארת... (סובלת מדי פעם מאפטות, אבל לא ברמה הזו) ב"ה הן עבאו אחרי כמה ימים (נדמה לי עוד לפני שהחלמתי לגמרי מהקורונה)

יכול להיות שיש לך וירוס? עשית בדיקות דם?

תנסי לקנות עוד תכשירים שאמורים לעזור...

הלוואי שיעבור לך מהר!!❤️

לי אמרו זיהום ובסוף זה היה פטריה.מרימוש!

כשהגיעו לאבחנה הנכונה טיפות ניסטדין וכדו' פלוקנול או משהו כזה פתרו את הבעיה.

לקחו לך משטח? תחזרי לרופאהמקורית

רפואה שלמה♥️

יאא ♥️אונמר

אולי תנסי רופא אחר? איזה כואב זהה

תקחי משככי כאבים, כדי שתוכלי לשתות ולאכולרוח הרים

כמו שצריך. תרגישי טוב!

יש ארטיק מיוחד בשם לימזוררינת 24

שאמור לעזור לפצעים בפה…

החלמה מהירה!!

תודה רבה לכל העונות!מטפחת:)

אני באמת רוצה לחזור הבעיה שיש תור רק בשלישי והרופא תורן יש לי חוויה נוראית ממנו

תרופת סבתא מטורפתתתתותית11

חלב עיזים ישר מהעז, ממש לחלוב ולשתות או לגרגר ישר

היה לי ממש כזה אמנם בגיל יותר צעיר

ברמה שלא יכולתי לדבר

באותו יום הכל נעלם

ממה ששמעתי גם מהסופר זה סבבה.מוריהאחרונה

הבעיה עם חלב עיזים יישר מהעז זה חלילה העברת מחלות.

ירקות/פירות- שמירת טריות בקירורפינק ליידי

איך אתן שומרות על טריות של פירות/ירקות במקרר

מלפפונים. מה ר מאוד נרקבים, מנסה לשים במקרר עטוף בשקית ואז יש אדי מים שמרככים את המלפפונים , בלע שקית הם גם מהר מאוד כבר לא טריים

אני מדברת על טריות של מס ימים לא שבועות....

גם פלפלים קשים מאוד , מהר מאוד לא נראים טוב

הקטע גם שאצחינו אוהבים שהםירות והירקות לא רכים

אשמח לרעיונות איך לשמור את הירקות והפירות במצב מעוחה במקרר

יש חשיבות למיקום בתוך המקרר - במגירות יעודיותאלישבע999

לפירות וירקות.

הירקות בשקיות הניילון מהסופר, כאשר השקיות פתוחות ומאווררות.

המגירות עצמן מיועדות לפירות וירקות (כתוב באנגלית, vegetable and fruit. מקרר סמסונג ישן). אלו שתי המגירות התחתונות במקרר. אין זרימת קור ישירה על הדברים. וגם לכל מגירה, כשהיא סגורה, יש מעין תקרת פלסטיק מחוררת, חציצה ממשבי הקירור שיש במקרר.

זה מקרר עםפינק ליידי

מגירה תחתונה לפירות/ירקות -לא מהדגמים החדשים.

האם נכון, לשים נייר מגבת סביב הפירות ירקות?

כן, זה מה שרציתי להגיד לךאביול

לשים את הטלפונים בשקית עם נייר סופג..זה עוזר, אבל אם יש כמות של מלפפונים אז כדאי לפצל לשתי שקיות.

כמו כן, יש בסטוקים ואושר עד משטחים ירוקים כאלה לפירות וירקות...

מכירה מאוד את מה שאת מתארת

כל ירק צריך אחסון שונהDoughnutאחרונה

ויש סוגי ירקות ופירות שלא כדאי לשים יחד כי סוג אחד משחרר חומרים שמקריבים את השני, יש סרטונים ביוטיוב עם הסברים איך כדאי לאחסן.

ספציפית למלפפונים ששאלת כדאי לשים עטופים בשקית עם נייר סופג, כך הם נשמרים כמה ימים פריכים וטריים.

התלבטות תאורטית על הכנת הגוף ללידההרמה

יש אמצעים והמלצות שונות לקראת הסוף כמו: עלי פטל, עיסוי פרנאום, אמבטיית רוזמרין, נטילת שמן נר הלילה לריכוך הצוואר.

כמה שווה להשקיע בזה ולקחת ריסק שאולי הדברים לא הכי בטיחותיים שיש (בעיקר שמן נר הלילה)

וכמה לשחרר ולהאחז בזה שגוף יודע ללדת כשמגיע הזמן.

אני שומעת דעות לכאן ולכאן וקשה לי לקבל החלטה, אשמח לדעות

אני לא עשיתי כלום מזה האמתהמקורית

כנ"ליעל מהדרום

לק"י

אולי בהריון הראשון ניסיתי קצת לעשות עיסוי.

וטוב שלא התאמצתי לשוא, כי בסוף ילדתי בקיסרי.

ובהמשך גם קראתי שזה לא מומלץ.

ילדתי 4 ילדים בלידות רגילות בשכיבה על הגב, וב"ה רק באחת נקרעתי קצת.

2 לידות עם אפידוראל- באחת מהן נקרעתי קצת.

בשלוש לידות שפכו שמן שקדים בלידה עצמה.

ברביעית נראה לי שלא. או שלא שמתי לב....

(בדיעבד אחרי הלידה נזכרתי שלא הוצאנו את השמן מהתיק. אבל אולי השתמשו בשלהם. לא בטוחה. אבל זה משהו שכן הייתי עושה- זה לא מזיק, ונראה לי עשוי רק להועיל).

תלוי בעיני כמה קריטי לך המטרה (נניח לא להיקרע)ירושלמית במקור

עשיתי קצת עיסוי עם מכשיר פרימאם, וגם את האמבט רוזמרין קצת (בטעות קטפתי ממשהו מרוסס חחח שלא בריא, אבל לא נרשם נזק), והיתה לי לידה מדהימה כמו שרציתי בלי קרע או תפר אבל אין לדעת אם בגלל זה... אז השאלה בעיני כמה קריטי לך המטרה הסופית

נזכרתי שגם פטל לקחתיירושלמית במקור

מהניסיון שלי..חזקה בעורף

בלידה הראשונה ממש הקפדתי לעשות לפני הלידה עיסוי פרנאום, הבאתי ללידה הרבה שמן (שקדים נראלי🤔)

וזו הלידה היחידה שנקרעתי ובגדול🙈

בלידות הבאות, והיו הרבה ב"ה, לא עשיתי כלום ולא היו לי בכלל קרעים🥳 והיו גם תינוקות במשקלים גבוהים יותר💪🏻

קיצר, לא תופסת מזהה בכלל😅

וואי מעניין ממש . השאלה מה היה קורה אם לא הייתהרמה

והאם ילדת עם אפידורל/בלי? אולי היתה יותר הקשה למיילדת? היו תנוחות שונות? שווה קצת להעמיק בזה. זה כל כך מפחיד נשים בליגה הסיפור של הקרעים

לדעתי הפחד מהתפרים יותר גרוע ממה שזה באמתירדנית

והיה לי חתך בלידה ראשונה ובלידות אחרות לא.

כאב במשך שבועיים אבל לא משהו שמפריע לתפקוד, אם זה כואב מדי צריך לבדוק שאין תפר הדוק מדי.

לדעתי להשתגע אחרי כל מיני תכשירים ועיסויים שאולי בפני עצמם לא נעימים, ואז אולי להתאכזב אם בכל זאת יש תפרים זה גם מבאס.

אז תעשי רק מה שטוב ובע"ה יהיה טוב

תראי לי היה סיוטטטטטהרמה

ההחלמה היתה קשה קשה קשה

מתוך 4 לידות 2 היו מאוד קשות מהבחינה הזאת.

השאלה מה אפשר לעשות להמנע במידה ויש נטיה וכמה להשקיע בזה או להשלים עם זה

ובדקו את התפרים כשזה כאב כל כך?ירדנית

מה היה ב2 הלידות האחרות?

יש גם קרעים מאד רציניים..כל הישועות

יש בזה דרגות ומאחלת לכן לא להכיר את הרציניים.

הפחד לא תמיד יותר ממה שזה באמת

ברור שיש קרעים בדרגה גבוההירדנית

שלהם עוד יותר ברור לי שעוד שמן או עיסוי לא יעזרו, אלא עניין גנטי וגודל התינוק..

קרע דרגה 2 לא אמור להיות כזה נורא

לא אמור להיות אבל יכול להיותשמ"פ

מה שכן, מניסיון אם אחרי שבועיים זה לא משתפר ללכת להבדק

במיוחד אם זה מחמיר

ולפותחת - לידה ראשונה עשיתי עיסויים גם עם מכשיר היה לי 3 תפרים בדרגה 2

לידה שנייה עשיתי הרבה פחות נקרעתי פחות למרות שהתינוק היה יותר גדול

בשניהם שפכו לי שמן בכמויות מה שכן בשני לא הפסקתי לחפור להם שממש יעזרו לי עם זה כי בלידה הראשונה תפר אחד הזדהם ותפר אחד לא תפרט טוב והייתי צריכה ניתוח ו

לא צריך לחכות שבועיים, לפני שחרורירדנית

לבקש שיסתכלו אם אפשר לפתוח תפר זה מאוד מקל

אוי היה לי יותר כואב מהצירים והכלנעומית

כאב בסדר הזה

תפרים

הנקה

צירים ולידה

בלידה הזו הייתה בלי אפידורלחזקה בעורף

בכל הלידות אני יולדת על הגב.

חלק עם אפידורל חלק בלי….

הסיבה היחידה שעולה לי, זה אולי בגלל שהעובר היה עדיין מאוד מאוד גבוה, למרות שהייתי בפתיחה מלאה והייתי בלחיצות הרבה מאוד זמן ובשלב מסוים המיילדת עזרה קצת לתינוק, כדי למנוע מצוקה ומשכה אותו. אז הגיוני שזה גרם לקרעים.

מסכימה איתך שהתפרים זה סיוט, בלידה השניה הייתי בהלם מההבדל עם תפרים או בלי תפרים.

לי אישית היה ממש סיוט ומגעיל לעשות עיסוי כל פעם, ואז בזמן אמת ראיתי שזה לא עזר לי בכלל אז לא חשתי שום צורך לעשות בלידות הבאות.

חושבת שאם לא מפריע לך, תעשי, מה תפסידי?

לא הייתי משקיעה בטירוף ובטח לא עושה דברים לא בטיחותיים.

שיהיה בהצלחה ובידיים מלאות, הכי חשוב❤️

אני ממש מאמינה שתה עלי פטל ושמן נר הלילההתייעצות הריון

שהלכתי בכמוסות עזרו משמעותית. אין לי למה להשוות כי בכל הלידות (והיו כמה וכמה) הקפדתי על זה, אבל ב"ה בכולן הצוואר היה רך והלידה התקדמה במהירות

אני אישית לא עשיתי שום דברהשם שלי

והיו לי לידות טובות.

הראשונה היו תפרים, ובאחרות לא.

כל מה שכתבת בטיחותי אם עושים אותו נכוןאמא לאוצר❤

ולא יכול לעשות שום נזק... הוא אולי לא יועיל אבל גם לא יזיק. הכל תלוי כמה זה חשוב לך וכמה השתדלות את רוצה לעשות.... זה דברים שיכולים לעזור ויכולים גם לא❤️ לא ממליצה להשתגע, כן להשתדל בגדר האפשר

לגבי עיסוייעל מהדרום

לק"י

יצא לי לקרוא בפורום שיש מי שאומר שזה לא מומלץ, שזה יכול לגרום לעור להיות פריך יותר ולהיקרע. ושמה שמשפיע זה סוג העור ולא העיסוי שעושים.

לזכרוני כשזה עיסוי ידני.במכשיר (פרימאם למשל) זה לאירושלמית במקור

אה וזוכרת גם שמה שמסוכן קצת זה הבלון (מכשיר אחר)ירושלמית במקור

לא יודעת. במה ששקראתי דובר על עיסוי בכללייעל מהדרוםאחרונה

לק"י

לא פירטו איזה בדיוק.

אני לידה ראשונה עשיתי מלא עיסוייםובסוף ילדתי קיסרידיאן ד.

לידה שניה לא התאמצתי בכלל, היו לי מספיק חששות ופחדים בלידה

ונקרעתי חבל על הזמן (דרגה 2) וההתאוששות היתה די קשה.

אני אישית לא כזה מאמינה שזה עוזר כל הדברים,

בעיניי לנסות ככה בכייף, מה שמרגיש בנח ובסבבה

בלי להיות היסטריים.

שוב לגבי כיתה א'אובדת חצות

אני עדיין מרגישה מעורבבת מהם מאד

יש להם המון חוויות שצריך לשתף ולהכיל , סיפורים לשמוע, עניינים לטפל בהם, שיעורים לעשות.

אנחנו מתמזמזים יחד עם כל המטלות והמאבקים איתם בסדר ערב (לנו יש אידיאל לעשות שיעורים לפני טלויזיה או להתקלח מוקדם ולסיים עם זה- להם יש תוכניות אחרות רוצים זמן מחשב ומסך וכו) ואיכשהו אנחנו גם משקיעים בהם בקריאת ספרון או להביא חבר או לעבוד על קריאה או אנגלית וכל זה מאד לוקח זמן ומגיעים ל11 ועוד לא עשינו כלום ויש כלים בכיור.

פתאום אין לי זמן לספורט אפילו ולדברים שבעבר היה לי זמן.

ושוב אני סביבם מאד ואין לי רגע לעצמי.

אפשר לו"ז ערב עם ילדי כיתה א (מאמהות לילדי בית ספר) בלי להתמזמז אבל גם לא להיות מדי נוקשים? כלומר להביא בחשבון שילד שחזר עייף ורעב מיום שלם וצהרון לא ירצה לעשות שיעורים מייד? אשמח ללו"ז של שעות והצעות מה לעשות בכל זמן מה אתם מאפשרים ומה לא.

סליחה על החפירה ותודה על ההכלה

תודה!!!

מה קשור אנגלית בכיתה א?רינת 24

למה להעמיס סתם?

אצלנו אין כמעט שיעורי בית. רק בשבת יש דף קריאה ובמהלך השבוע 2-3 דפים בחשבון. הילדה עכשיו בכיתה ב' והיא קוראת מצוין אז כנראה שזה עבד…

מציעה לך לדבר עם המורה ולברר איתה מה קריטי בשיעורי בית ומה אפשר לוותר.

הלוז אצלנו:

16- חוזרים מהצהרון

עד 18- חבר/חוג/מסכים/פארק

18- ארוחת ערב

19- שיעורי בית (אם יש, בדרך כלל אין)+ מקלחת

20- זמן התמרחות לצערי…

21- לישון

אצלנו יש המון שיעורי בית ואין חיה כזאת לא לעשות.ואז את תראי

בגלל זה אמרתי לתאם עם המורהרינת 24

לדעתי האישית ומניסיוני עם שני ילדים אין צורך בכל כך הרבה שיעורי בית בכיתה א… זה ממש צער בעלי חיים… חחח

(בניגוד לגילאים גדולים יותר שלדעתי צריך הרבה יותר לתרגל מתמ' למשל ממה שנותנים אצלנו)

הייתי מורידה עומסנעמי28

מילא הייתם שמחים ומאושרים עם ההעשרה הזאת.

אבל נשמע שזה לא עובד לכל הצדדים.

גם ככה עמוס, גם ככה המעבר בין גן לכיתה קשוח, גם ככה תאומים, גם ככה יש אתגרים שלא קשורים, למה להעמיס?

זאת לא שאלה רטורית, תשאלי את עצמך בכנות מה מניע אותך לדחוף אותם לעוד ועוד?

זה דומה לדרך שאת גדלת? זה תנאי בעינייך להצלחה עתידית? זה גורם לך להרגיש אמא משקיעה וטובה יותר (וללוא זה, מזניחה)? , העתיד שלהם מלחיץ אותך?

אולי את דורשת מעצמך הרבה ומצפה דרישה דומה גם מהם?

ולמה?

באמת תשאלי את עצמך מה גורם לך למרדף הזה, כדי שאם העומס קורה שוב, תזהי על מה זה יושב.

אם זה היה בשמחה ובטוב, אז הכל בסדר, אבל זה לא.

הרבה יותר משמעותי בהתפתחות ילדים בגיל הזה זה סביבה רגועה, בית שאפשר להתפרק בו, אמא רגועה, זה נותן ביטחון רגשי שהוא יכתיב את ההצלחה העתידית שלהם יותר מכל תחום העשרה בכיתה א'

רגעים משפחתיים וחוויות חברתיות מעשירות הרבה יותר מכל עוד תוספת לימודית.

היה להם יום ממש עמוס ורווי לימודים, די הגיוני שירצו לפרוק לחץ.

כשאת חוזרת מהעבודה לא מתחשק לך רגע שקט וקפה?

לילדים פי כמה.

אם השיעורים לא ליום שלמחרת, אין צורך כל יום, גם לא נורא אם לא הכל יעשה בשלמות, וכל שאר התוספות להוריד כרגע.

אצלנו היה בערך ככה:טארקו

חוזר ב16 מהצהרון

זמן חופשי, משחקים, מחשב, לצאת החוצה לגן שעשועים וכאלה.. מה שזורם

חמש וחצי בערך אפילו לכיוון שש עשינו ש"ב, לא היו הרבה ולא נמרחנו עם זה אבל גם אם בחר שלא השארנו את המאבק למול המורה ולא מולנו. היה בעיקר בקריאה.

18-18:30 ארוחת ערב(קלה. לרוב משהו מבוסס על פיתות) לוקחת בערך חצי שעה ולפעמים פחות מזה

מקלחות מהירות, יוצאים עד 19 ורבע מקסימום

ולמיטה עם סיפור/פודקאסט/מוזיקה.

פעם בשבוע(לרוב מוצש כדי להתחיל את השבוע בטוב) עוברים על הקלמר והילקוט לראות שהוא מסודר

מערכת לא ממש היה בכיתה א כי פשוט היה צריך להביא חשבון ועברית כל יום והשאר נשאר בכיתה.

אוכל ארגנו אחרי שהוא הלך לישון אבל הוא באמת היה במיטה עד 20 במקסימום.

אני דווקא לא מרגישה שנכון לעשות שיעורי בית מיד כשחוזרים מבית הספר. נכון שככה זה "קל יותר" מצד לזכור ושזה לא ייבלע ביום

אבל ממש רואה אצלנו, וגם זוכרת עלי כילדה ועל אחים שלי, שחוזרים מאוד מוצפים מיום שלם מחוץ לבית שהוא מאמץ מנטלי גדול מאוד

וצריך זמן רגיעה והפסקה לפני מאמץ מנטלי נוסף... יש ילדים שזה בסדר להם אבל לדעתי לרוב הילדים זה נכון ולכן העדפנו שזמן ש"ב יהיה לקראת א.ערב ולא מיד כשחוזרים.

הבת שלי בכיתה א בבית ב2, יש לה ש.ב כל יוםרקלתשוהנ

אבל המורה לא נותנת משהו שלוקח יותר מ10 דקות. אם שתי מורות נותנות, זה רבע שעה מקסימום.

אני לא מבינה את התיאור שלך אז נראה לי שמשהו בתנאי הפתיחה שלכם שונה בהרבה.

מאיפה הגיע האנגלית? הם לומדים אנגלית בכיתה א??

מניחה שאם היתה חוזרת ב4, גמורה מותשת ומוצפת בהרבה, היה לה קשה הרבה יותר לתת מהזמן שנותר לה לשבת שוב ללמוד

לא הייתי עושה שום לוז עם ילדות הכיתה שלה אם היא מגיעה ב4, אין לה שום צורך לראות שוב חברות אלא רק להירגע בבית ולנשום.

יש מקומות שלומדים אנגלית בכיתה א'יעל מהדרום

לק"י

אבל אצל הילדים שלי זה היה קליל. בטח לא כולל חזרות וש.ב.

לוזהמקורית

חוזרים ב16

מסספרים איך היה, מנשנשים משו

משחקים

לפני ארוחת ערב אם יש שיעורים - עוברים על זה (לא יותר מ10 דק רבע שעה בדרכ)

ארוחת ערב+ מקלחות

זמן פטפוטים

20 לישון וביי

אחרי השעה 16 מבחינתי זה הזמן להיות בבית.

לפני שנתיים היה חוג לכל אחד אבל זה היה עמוס מדי

הבת שלי התחילה לבקש להיפגש עם חברות. אני אאפשר לה פעם אחת השבוע, אבל במקביל אבהיר לה שהחברה נמצאת איתה בכיתה כל היום וזה מספיק בעיניי וזה ממש לא הולך לקרות על בסיס שבועי

בעלי דואג להפגיש את הילד למשחק כדורגל עם חברים פעם ב3 שבועות

זהו

אצלנו השב יכולים לקחת 20 דקות, ילד1מנגואיתאחרונה

המורה אמרה שאם לוקח יותר מ20 דקות ,להפסיק ואם קורה כמה פעמים לדבר איתה והיא יכולה להוריד לילדים באופן ספציפי

אנחנו עושים בדרכ שב אחרי ארוחת ערב כי אז גם אני וגם בעלי בבית ונוח שאחד יושב איתו וההורה השני עם השאר/מקלחות וכו

אמהות לצמודים?עיונית

אז מסתבר שאני בהריון.

לא רציתי את זה, מבחינתי מינימוםם עוד שנה...

והתינוק שלי עדיין תינוק! הרגע חגגנו לו שנה, הוא לגמרי יונק ועוד ישן איתי..

השנה הזאת הייתה לי ממש אינטנסיבית עם התינוק. איך עושים את זה כשיש גם פעוט בן עוד לא שנתיים?

אני אשמח לעצות, טיפים, ועידודים שזה שווה את זה 🥲

תזכרי שעוד 9 חודשיםהשקט הזה

התינוקי כבר יהיה ממש פעוט. ירוץ, ידבר במידה מסויימת.. 9 חודשים של הריון זה המון זמן בהתפתחות של תינוק/ פעוט

גם לי קרה, כשהקטן שלפניו היה בן שנה נכנסתיהתייעצות הריון

להריון עם התקן והרגיש לי שהוא ממש תינוקי. היה קשוח באמת, יכולה לעודד אותך שגיל שנה ותשעה חודשים שונה מאוד מאוד מגיל שנה! אמנם עדיין הרגיש לי שהוא תינוק שלי, אבל הוא כבר הלך, דיבר קצת, הבין המון וקיבל את התינוק בשמחה ואהבה.. התינוק שנולד מתוק מדבש, אבל ברור שזה דורש ויחסית צמוד.. תני לעצמך זמן לעכל את האירוע.. מקווה שתתחזקי ותצליחי להכיל את זה בטוב. מוזמנת לפרטי אם תרצי

יש לי צמודים ואחכ לא צמודיםכורסא ירוקה.

ההתחלה עם צמודים קשה, זה ברור, אבל קודם כל את עדיין בתוך הלופ, זה לא להתחיל מאפס עם תינוק (בניגוד ללא צמודים שהיה לי יותר קשה מהבחינה הזאת), ושתיים זה משתלם ממששששששש.

בהתחלה כשאמרו לי שזה משתפר לא האמנתי בכלל, אבל וואו! איזו קרבה ואיזה כיף זה כהורים לראות את הכנופיה הקטנה 🤣 והם ממש חברים ואכפת להם אחד מהשני וחווים חוויות דומות וזה מהמם.

הטיפ הכי טוב הוא לקחת עזרה בהתחלה בלי להתחשבן, לדאוג גם לזמן אישי עם הגדול ולשמוח בעצמך בשבילו על המתנה המופלאה שהוא מקבל שהיא האח החדש (זה ממש לא נאמר כביקורת והגיוני שאת בהלם ומאוכזבת. הכי נורמלי וטבעי. הכוונה היא לא לשמוח שקרתה לך "תקלה", אבל גם אם בשבילך זה קושי בשבילו זה דבר מופלא אז לנסות לראות את הפן הזה ובו להשתדל לשמוח)

אצלי הרווח בדיוק ככהרקאני

וההבדל בין גיל שנה לשנה ו9 הוא ענק

כשילדתי היא כבר ממש הייתה פעוטה

כן זה לא קל

גם הריון עם תינוקת זה לא קל

ובסוף הם כן דורשים שניהם

אבל זה ממש בסדר

הרבה פחות קשה ממה שחשבתי שיהיה

לי יש צמודים במרווח של שנהקל"ת

ההתחלה קשוחה, אבל ב"ה הם גדלים והם החברים הכי טובים😊

לי יש מרווח של שנה וחודשייםהמקורית

זה באמת יהיה קל יותר ככל שיגדלו. עד אז תחעזרי במי שניתן ובמה שניתן

בשעה טובה♥️

שנתיים הפרש זה צמוד?שושנושי

בהתחלה כמובן שהיה מאתגר, בהריון לא היה לי קל בכלל.

אחרי הלידה הייתי חייבת שבעלי יהיה נוכח כי לא הסתדרתי לבד.

היום?

הגדות בן 4, הקטן בן שנתיים - ואני פשוט מודה על הילד הזה שהצטרף אלינו בתזמון הזה.

המון כוחות!

עוד לא מניסיון אבל כמוךאנונימיות

עד עכשיו פערים של שנתיים וחצי ושלוש וחצי.

ופתאום הריון מפתיע .. יהיה ביניהם שנה ו10

אני רק יכולה להגיד שההבדל בין גיל שנה לשנה וחצי ועוד יותר שנה ו9/10 הוא עצום.

ממש פחדתי בתחילת ההריון גם שלי היה הכי תינוק יונק ומשם איתי והוא גדל.

אני כבר מתחילה שישי ומצלילה לראות איך זה קורה.

לפני שלושה שבועות נגמל מהנקה...

ובכללי הרבה יותר עצמאי תקשורתי הוא כבר מבין הכל!

ליooאחרונה

צמודים היה קשוח מדי

על סף הבלתי אפשרי

והעצות שלי

לדעת שזה קשה מדי

לא לצפות להסתדר לבד

לחפש כמה שיותר עזרה וחלוקת עבודה הגיונית

אפשר סקר הריוניות? 😍 איזה שבוע ואיך מרגישות?הרמה

וואי ממש מתסכלשמ"פ

זה אפילו מכעיס, אני התלוננתי גם על כאבי גב בגלים והרופא ממש צחק עלי שאם זה היה צירים הייתי כבר יולדת ושאני היסטרית וזה הרחם שגדלה וכו'... כמה שבועות אחר כך הייתי עם שמירה התמיכה ....

וב"ה שימשיך כך! בע"ה תזכי ללדת בזמן !